היישום אינו מחובר לאינטרנט

פוטנציאל האיום הממשי של תרגיל צבאי בצבא עוין - על סמך תורת המשחקים

עבודה מס' 064702

מחיר: 288.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: בחינתם של שני אירועים: "מבצע רותם" ו"תחריר 41"

3,558 מילים ,5 מקורות ,2006

תקציר העבודה:

בעבודה זו, תיבחן השאלה מהו פוטנציאל האיום הממשי של תרגיל צבאי בצבא עוין. מתודת המחקר תהיה שימוש בתורת המשחקים.
חלקה הראשון של העבודה ידון בהיבטים התיאורטיים של השאלה, אגב שימוש בכלים שונים מתורת המשחקים.
בחלקה השני של העבודה תמוקד השאלה הנזכרת לעיל סביב שני אירועים צבאיים מרכזיים שהתרחשו בישראל לאורך ההיסטוריה. האחד הוא "מבצע רותם", פברואר 1960, אשר בו התחולל גיוס רחב מימדים בתגובה לריכוז כוחות מצרי מסיבי וכניסה חשאית של אותם כוחות לסיני. השני הוא "תחריר 41" (Tachrir 41) בין ספטמבר לאוקטובר 1973, אשר בו המצרים הודיעו על תרגיל שהם עורכים, ובסופו של דבר, הכוחות שאורגנו חדרו פנימה לתוך סיני. פעולה זו היוותה, למעשה, את תחילת מלחמת יום הכיפורים.
לבסוף תבוצע סינתיזה בין הנתונים האמפירים והמסקנות הגולמיות כפי שנמצאו במחקר ההסטורי, לבין הנחות והשערות המחקר התיאורטי לפי תורת המשחקים.

תוכן העניינים:
מבוא
פרק א' - הסבר תיאורטי
הצגת המודל
הנחות המודל
מהלך המשחק
רצונות והעדפות השחקנים
פרק ב' - בדיקה אמפירית
הנחות המודל
תחריר 41- סקירה הסטורית
מבצע רותם - סקירה הסטורית
פרק ג' - דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

המטריצה שתוצג להלן הינה מטריצה אסימטרית, כלומר מטריצה ששני הצדדים בה- מדינה א'- הצד המאוים, ומדינה ב'- הצד בעל פוטנציאל האיום או המאיים, אינם נושאים באותו התפקיד. המטריצה מייצגת משחק סימולטאני, כלומר משחק בו שתי המדינות מבצעות את צעדיהן יחד, או בהפרשי זמן קצרים מאד ומוגבלים מאד בזמן.
דרך מטריצה זו, נוכל לבחון השלכות של תגובה של מדינה א', המאוימת, לפעולה של מדינה ב'- הצגת איום צבאי מיידי. דרך התגובה של מדינה א' לאיום של ב' יכולה להיות אחת משתי אופציות, הנהגת גיוס כולל ומקיף בקרב כוחותיה, או אי-הנהגת גיוס כזה, כלומר נניח משתנה דיכוטומי "מדינה א'", אשר יכול להכיל את הערך "גיוס כולל" או "אי גיוס כולל".

מקורות:

מנקודת מבטה של מדינה א', ההנחה היא כי רצונה להימנע ממלחמה, בכדי שתוכל להתפתח באפיקים כלכליים ואחרים. בהתאם להנחת המודל, לפיה גיוס המוני במדינה א' יגרור דילול משמעותי של כוח האדם במשק העובדים שלה, גיוס המוני שכזה משמעותו מכה קשה לכלכלתה.
בהינתן שמדינה ב' אכן תוקפת אותה, מטבע הדברים, ההנחה היא כי מדינה א' תעדיף להיות מוכנה, כלומר אחרי גיוס המוני. העדפתה זו תבוא למרות המחיר הכלכלי דלעיל, משום שבמקרה תקיפה של מדינה ב', הופך האיום להיות קיומי ולא כלכלי.
מבחינת העדפותיה של מדינה א', המודל כאמור מניח שברצונה להימנע מעימות, ולכן האופציה העדיפה עליה ביותר, תהיה התלכדות המאורעות רק תרגיל ולא גיוס כולל. האופציה העדיפה עליה הכי פחות, תהיה, מטבע הדברים, התלכדות המאורעות פניה לעימות ולא גיוס כולל.
באשר לשתי האופציות האחרות, התלכדות המאורעות פניה לעימות וכן גיוס כולל והתלכדות המאורעות רק תרגיל וכן גיוס כולל, ישנם נימוקים בעד ונגד כל אחת מן האפשרויות.
נימוקים (בעד ונגד) עבור המקרה הראשון- התלכדות המאורעות כן איום וכן גיוס כולל:
ראשית יש להניח, כי בהינתן שמדובר באמת באיום צבאי שמציבה מדינה ב' מול מדינה א', הדרך ההגיונית ביותר להתמודד עם זה, היא ריכוז כוחות של מדינה א' כתגובה לזה של מדינה ב', באופן כזה שיאפשר לה להגן על עצמה. שנית ניתן לשים לב, כי כיוון שהמודל מניח כי מדינות א' ו-ב' מגדירות זו את זו מדינת אויב, וכיוון
שהמודל מניח כי למדינה א' אין שום דרך לדעת מה כוונותיה של מדינה ב', ריכוז כוחות של מדינה א' אל מול מדינה ב', בתגובה לצעדה של מדינה ב' יהווה משקל נגד למדינה ב' ויציג בפני מדינה ב' את כוחה של א'. בהינתן ש-ב' באמת מתכוונת לתקוף את א', בסופו של דבר, גיוס מסיבי עשוי אולי להרתיע את מדינה ב', ולגרום לה
לסגת. משמעות הדברים היא, שלמעשה לא יהיה איום ולא עימות, מה שמהווה את האופציה שהוצגה לעיל כאופציה הכי טובה מבחינת מדינה א'- שהיא להימנע מאיום ומעימות באופן כללי.
כטיעון נגד, מה שיהפוך את האפשרות הזו לאפשרות העדיפה פחות מבין שתי האפשרויות, עבור מדינה א', ניתן לומר, כי יתכן שפניה של מדינה ב' הם רק להרתעה ולאיום על מדינה א', ויתכן שעצם ריכוז הכוחות של מדינה א' מנגד בתגובה, עלול לגרום בסופו של דבר לעימות, כיוון שגם מדינה ב' לפתע לא תדע לקרוא את כוונותיה של א'.
באופן זה יתדרדר לו המצב, מתוך אי-הוודאות ההדדית לעימות. כיוון שההנחה היא, כי מדינה א' שואפת למצב של אי- עימות, היגררות למצב של עימות יהיה אופציה עדיפה עליה פחות.
נימוקים (בעד ונגד) עבור המקרה השני- התלכדות המאורעות לא איום וכן גיוס כולל:
בראש ובראשונה מהתבוננות באפשרויות בלבד, ניתן להצביע כי עדיף לה למדינה א' שלא יהיה מעליה איום מאשר שכן יהיה, זאת ללא קשר לדרך התגובה שלה. עוד ניתן להוסיף, כי גיוס כולל של מדינה א', כתגובה לפעולה של ב' יהווה מעין הצגת כוחה, נכונותה להגן על עצמה ונחישותה של מדינה א' בפניה של ב'. הצגה מסוג זה, עשויה
להוביל את מדינה ב' לזנוח רעיון של תקיפה בעתיד.
טיעון נגד הוא למעשה טיעון הדומה למקבילו במקרה הראשון. יתכן שעצם העובדה, שבתגובה לפעולה של מדינה ב', א' תרכז כוחות, מה שיגרום ל-ב' לתהות, ובשלב הבא, חוסר הוודאות הזה עלול להביא לעימות. עימות זה לא היה נוצר כלל, אלמלא מדינה א' הייתה מרכזת כוחות כנגד ב'. טיעון נגד נוסף קשור כמובן להיבטים החוץ-צבאיים,
כפי שמוזכר דלעיל. כאמור, ההנחה היא כי לגיוס בסדר הגודל המדובר, יש מחיר כלכלי משמעותי, ולמעשה, ניתן לשאול את השאלה- אם מדובר רק בתרגיל ואין איום צבאי ממשי, מהי ההצדקה לפגוע פגיעה כה רצינית במשק?
בסופו של דבר, אם כן, ניצבים בפני מדינה א' שני דירוגים מטריציוניים אפשריים כדלהלן-
איום צבאי מיידי (מדינה ב')
[גיוס כוחות רחב היקף (מדינה ב')]
רק תרגיל
פניה לעימות
2
3
כן גיוס כולל
(מדינה א')
1
4
לא גיוס כולל
(מדינה א')
איום צבאי מיידי (מדינה ב')
[גיוס כוחות רחב היקף (מדינה ב')]
רק תרגיל
פניה לעימות
3
2
כן גיוס כולל
(מדינה א')
1
4
לא גיוס כולל
(מדינה א')
בכל מקרה, האסטרטגיה השולטת מבחינתה של מדינה א', תהיה לבחור להנהיג גיוס כולל בתגובה לפריסה של מדינה ב' המאיימת. זאת ניתן ללמוד, אגב התבוננות במטריצה המובאת לעיל, מן העובדה כי את הנזקים המינימלים ביותר, יכולה מדינה א' להבטיח לעצמה, אם תחליט על גיוס כולל. במילים אחרות, הנהגת גיוס כולל שכזה, מהווה
למעשה את הדרך היחידה להמנע בכל מקרה מהאפשרות הכי גרועה עבוד מדינה א'. האסטרטגיה הנשלטת על ידי מדינה א', בכל מקרה, תהיה הבחירה לא לגייס. הסיבה לכך היא שאפשרות זו צופנת בחובה את האפשרות הגרועה ביותר עבור מדינה א', לפיה מדינה ב' תחליט ללכת לעימות ולא להסתפק בתרגיל, בעוד שכאמור מדינה א' לא תנהיג גיוס
כולל. מעשה זה של מדינה ב' הינו דבר שהוא בגדר אפשרות די סבירה, זאת על סמך הנחת המודל לפיה המדינות מגדירות זו את זו מדינת אויב.
מבחינת מדינה ב', האפשרות העדיפה ביותר, על סמך הנחות המודל לפיה מדינה א' הינה מדינת אויב עבורה, וכן כי סדר הכוחות הסדירים שלה, גדול יותר מסדר הכוחות הסדירים של א', היא להסב תוכניתה לפניה לעימות בזמן שמדינה א' לא מנהיגה גיוס כולל, כלומר התלכדות שני מאורעות אלו. על סמך הנחת המודל דלעיל, לפיה רצונן של
המדינות הוא להימנע ממלחמה באופן כללי, האפשרות העדיפה הכי פחות על מדינה ב', היא התלכדות המאורעות פניה לעימות וכן גיוס כולל מצידה של מדינה א'. באשר לשתי אפשרויות הביניים, התלכדות המאורעות רק תרגיל ולא גיוס כולל, תהיה עדיפה מאשר התלכדות המאורעות רק תרגיל וכן גיוס כולל, זאת גם מהסתמכות על אותה הנחת
המודל, לפיה שאיפתן של המדינות להימנע מעימות.

ניתן להסיק במקרה של מדינה ב' אם כן, כי האסטרטגיה השלטת עבורה, היא לבצע תרגיל בלבד ולא לפנות לעימות, כיוון שכך תוכל לבחור לעצמה את האפשרויות שצופנות בחובן את הנזק המינימלי האפשרי. האסטרטגיה הנשלטת עבור מדינה ב' אם כן תהיה לפנות לעימות בכל זאת. הסיבה לכך היא שאסטרגיה זו צופנת בחובה את האפשרות של כן
גיוס כולל מצד מדינה א', מה שיכניס את מדינה ב' למלחמה עם מדינה א', כשכוחותיה של זה מגויסים וערוכים, שזו האפשרות הגרועה ביותר עבור מדינה ב'. גיוס כולל על ידי מדינה א', הוא דבר שניתן לצפות לו בסבירות די גבוהה, על סמך הנחת המודל לפיה המדינות מגדירות זו את זו מדינת אויב.
המטריצה הרלבנטית למדינה ב' תהיה אם כן המטריצה הבאה.
איום צבאי מיידי (מדינה ב')
[גיוס כוחות רחב היקף (מדינה ב')]
רק תרגיל
פניה לעימות
3
4
כן גיוס כולל
(מדינה א')
2
1
לא גיוס כולל
(מדינה א')
פרק ב' - בדיקה אמפירית
הנחות המודל
ישראל נחשבת למדינה הדמוקרטית המגויסת ביותר, כשאפילו בקרב המשטרים הטוטאליטריים ביותר, מעטים מהם מגיעים לשיעור גיוס גבוה כמו בישראל.
הרעיון הוא שמדובר למעשה באומה במדים, כשבשום מדינה מודרנית, לא משרת האזרח תקופות זמן ארוכות כמו בישראל. עיקר ההתבססות בצבא ההגנה לישראל, היא על כוח המילואים, שיהווה בעצם את הגרעין של הצבא.
יחד עם זאת, העלויות הכרוכות בביצוע גיוס שכזה הן ניכרות, כך שביצוע גיוס שכזה מחייב את הפעלתו. הדרך להתמודד עם האיום הערבי, הוא באופן של איכות מול כמות, ומכוח זה מגיע הרעיון של גיוס החובה, שכן בצבא קבע בלבד, יגיעו להתגייס רק אנשים מהשכבות החלשות יותר בחברה, מה שלא קורה כשמונהג גיוס חובה.
תחריר 41- סקירה הסטורית
בערב ה-30 בספטמבר 1973, התקבלה ידיעה באגף מודיעין, כי יום למחרת מתחיל תרגיל מצרי גדול לצליחת התעלה. התרגיל, כך נמסר, יסתיים בצליחת התעלה באמת, וגם הסורים יצטרפו למתקפה. עוד נמסר באותה ידיעה, כי נעשו פעולות חריגות בצבא המצרי, המעידות על התרחשות מסוימת שם. למרות כל ההתרחשויות הללו, אותן התרעות
שהתריעו על כך, נתקבלו בביטול על ידי מקבלי ההחלטות השונים.
יום לאחר תחילת המבצע, ב-2 באוקטובר 1973, הועברה ידיעה לגורמים ישראלים כי הצבא המצרי נמצא במצב חירום מלא, וכי קיימת כוונה להפוך את התרגיל למתקפה כנגד ישראל. מחלקת המחקר של אגף המודיעין פרסמה באותו היום תמונת מצב המשקפת היערכות מצרית מוגברת בצד המצרי של התעלה, ולמרות זאת, כל האנליזות בעניין, היו
מרגיעות יחסית.
גם באשר לסוריה סופקה תמונת מצב עדכנית באותו היום, אך בעניינה היתה מחלוקת ולא היתה רגיעה של ממש, בניגוד להערכות המצב בהקשר לגזרה המצרית. בדיון שנערך באותו היום במטה הכללי, סיכם ראש המטה באשר לגזרה המצרית, כי הוא משוכנע שמדובר בתרגיל, וכי הוא מעריך שהמצרים לא עומדים לפתוח באש.
ב-4 באוקטובר 1973, החל להתעורר החשש, כי מלחמה בפתח למרות הכל, ואף על פי כן, שר הבטחון משה דיין, המשיך להעריך את הסיכוי לתקיפה מצרית כסיכוי נמוך. ביום ו', ערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר 1973, הצטבר מידע רב אצל ראש המטה הכללי, שבעקובותיו החליט להורות על העלאת הכוננות בצבא הסדיר וכוננות לגיוס מילואים.
כל אותה העת, את העמדות הישראליות השונות בקו בר לב, סמוך לגבול המצרי, איישו חיילי מילואים מבוגרים ברובם, לא בהכרח קרביים, אשר רבים מהם לא שירתו בסדיר כלל, ובנוסף, ההיענות להתיצב למילואים בגדוד זה, היתה חלקית. התכנון בפיקוד הדרום היה להחליפם בחיילי גדוד צנחנים ב-10 באוקטובר 1973. המלחמה פרצה מספר
ימים קודם לכן, ב-6 באוקטובר באותה השנה.
למרות הסימנים הרבים המוזכרים לעיל, וסימנים רבים נוספים העלולים להעלות חשדות באשר לעומד להתרחש, כולם זכו בסופו של דבר ליחס מבטל, ולמעשה לא היתה היערכות ישראלית יוצאת דופן, מעבר לכוחות הרגילים שהיו מוצבים שם. השתלשלות אירועים זו, היוותה למעשה כישלון מודיעיני ראשון במעלה, שעליו שילמה ישראל מחיר כבד
בנפש, עד להתאוששותה היחסית ב-14 באוקטובר 1973.

מבצע רותם - סקירה הסטורית
הנסיבות בהן התרחש המבצע היו מתיחות הולכת וגואה בגבול הצפוני.
בדצמבר 1959 התחדשו תקריות בין ישראל לסוריה. מוקד המתיחות היה קיום או אי-קיום הזכות לעיבוד חקלאי של מספר חלקות אדמה בשטח המפורז בצפון. בזמן זה, התחדשו העימותים בין הסורים, שהמשיכו בעיבוד האדמות שם, לבין חיילי צה"ל, שגירשו אותם מן האיזור. בהמשך החלו חקלאים ישראלים לעבד את האדמות שם. ב-24 בדצמבר 1959
נהרג לוחם משמר הגבול הישראלי מאש סורית. ב-29 בינואר 1960, חידשו האיכרים הסורים את עיבוד האדמות הללו סביבן היה הויכוח, תחת אבטחה צבאית סורית משמעותית, שנפרסה בכפר תאופיק עליון (Upper Taufik) שבשטח הסורי. ירי ישראלי לכוחות הסורים הללו, במטרה לגרשם משם, זכה לירי תגובה סורי על כוחות צה"ל. בתקרית נוספת
באיזור, ב-31 בינואר 1960, נהרג לוחם נוסף של משמר הגבול הישראלי ושניים נוספים נפצעו. והמתיחות הלכה וגאתה.
ימים בודדים אחרי תקרית זו, החליט ראש הממשלה דוד בן גוריון על פעולה צבאית בלילה הקרוב, במטרה להרוס את הביצורים הסוריים בכפר תאופיק תחתון (Lower Taufik), ואכן באותו הלילה נכבש הכפר ונהרס על ידי לוחמי גולני.
בתגובה לפעולה זו, העלו הסורים את הכוננות בצבאם, וגייסו שתי יחידות מילואים. כחלק מפעילות קע"ם, הקהילה הערבית המאוחדת, (The United Arab Community) בשעה שהגזרה הצפונית הלכה והתחממה, בגזרה הדרומית, קידמו המצרים כוחות אל עבר ישראל.
ב-12 בפברואר 1960 התרחשה תקרית פאג'ר (Faj'er), שהתרחשה בשטח המפורז בצפון. בתקרית זו, חיילים סורים פתחו על חיילים ישראלים באש, הרגו שניים מהם ופצעו אחד, זאת אחרי שפיתו אותם להיחשף מולם. ב-15 וב-16 בפברואר 1960, קיבל המודיעין של קע"ם ידיעות על כוונות ישראליות לפתוח במתקפה צבאית על סוריה. בתגובה לכך,
נקטה קע"ם בכמה פעולות, כשבחזית הדרומית, הפעולה המרכזית היתה שינוע כוחות מצריים רבים לתוך שטח סיני המפורז. כוחות אלו היוו את רוב הצבא המצרי.
הצבא המצרי החל לנוע פנימה כבר ב-17 בפברואר 1960, וביומיים הקרובים, הפכה הכניסה למסיבית הרבה יותר, כשהתרחש גיוס כללי מצרי. במסגרתו נסגרו כבישים מרכזיים, הופסק השייט בתעלת סואץ, ועוד שלל פעולות. בסופו של דבר אם כן, מספר ימים אחרי תחילת התנועה המצרית, היה רוב הצבא המצרי בעומק סיני, קילומטרים בודדים
מהגבול הישראלי. מול הכוח המצרי עמד כוח ישראלי קטן ממנו בהרבה, בסדר גודל של כ-20-30 טנקים. בין אם המטרה היתה להציב איום מלחמתי תוקפני נגד ישראל, או רק להרתיע את ישראל ממלחמה נגד סוריה, ראוי להבין את המרחק שהיה המזרח התיכון ממלחמה בשנת 1960.
תנועת הכוחות המצרים לתוך סיני נעשתה בדממת אלחוט, כך שהיא לא נתגלתה על ידי ישראל, אלא רק בשלב מאוחר יותר, כשהכוחות המצרים הרבים היו בעומק סיני. דבר זה הפתיע את ישראל עד מאד, עד כדי כך שבאותם ימים, כתב יצחק רבין, שהיה אז ראש אגף מבצעים, לעזר ויצמן, שהיה אז מפקד חיל האויר, "נתפסנו עם המכנסיים למטה,
ל-24 השעות הקרובות הכל תלוי בחיל האויר".
זמן קצר אחר כך, הגיע כוח ישראלי רב לאיזור. בסופו של דבר, חנו הכוחות זה לצד זה מספר שבועות, ולקראת סוף חודש מרץ 1960, התפוגגה המתיחות לאיטה, עד שנעלמה כליל. לבסוף לא נותר שם אף חייל, לא ישראלי ולא מצרי. המבצע הסתיים מבלי שנורתה במהלכו אף יריה.
מבצע רותם נחשב לאחד מהכישלונות המבישים והחמורים ביותר של אגף מודיעין במתן התרעה מפני המהלך המצרי. עניין זה חשוב להבנת הלחצים שמוטלים על ההנהגה, והמחיר שההנהגה משלמת במקרה מסוג זה.
פרק ג' - דיון ומסקנות
מהתבוננות במהלך האירועים של תחריר 41 המובא לפנינו, ניתן לאפיין את המתרחש בעזרת המערכת המטריציונית שנבנתה בחלק התיאורטי באופן הבא-
גם כאן, בתחילת המשחק, בתור אפס, מצרים, היא המדינה המאיימת, פתחה בהזרמת כוחות מסיבית אל גדות התעלה. בין השאר, הזרימה מצרים כלים המצביעים בפירוש על כוונותיה לחצות את התעלה, ובכך לפלוש אל מעבר לקו בר לב, כלומר לתוך שטחה של ישראל, המדינה המאוימת, ועל כוונותיה לשהיה ממושכת.
ישראל בתגובה בחרה שלא לחזק את הכוחות שלה. כפי שנלמד מהסקירה ההסטורית, כוחות ישראלים אלו היו חלשים בהרבה מהכוחות המצריים שמגיעים לשם. לפי המטריצה שנבנתה, ניתן לראות כי ישראל בחרה באסטרטגיה של "לא גיוס כולל", יהיו מניעיה אשר יהיו, כפי שהם מובאים בפרק התיאוטי. מהתבוננות בנידון באותו הפרק, בחירה
באפשרות של אי-גיוס כולל, מהווה למעשה את האסטרטגיה הנשלטת. באופן זה, ניצבת ישראל בפני אחת משתי האפשרויות כדלקמן- התלכדות המאורעות רק תרגיל ולא גיוס כולל, שהיא האפשרות הטובה ביותר עבורה ממכלול האפשרויות, והתלכדות המאורעות פניה לעימות ולא גיוס כולל, היא האפשרות הגרועה ביותר עבורה ממכלול האפשרויות.
מבחינתה של מצרים, המדינה המאיימת, ניתן להבחין, לפי המטריצה הרלבנטית לה, כי האסטרטגיה של אי גיוס כולל מצידה של מדינה א', ישראל, העניקה לה את שתי האפשרויות הטובות ביותר עבורה. הטובה פחות, קרי אפשרות מספר 2, היא התלכדות המאורעות אי גיוס כולל ורק תרגיל, והטובה יותר, קרי אפשרות מספר 1, היא התלכדות
המאורעות אי גיוס כולל ופניה לעימות, וניתן לראות כי מצרים אכן העדיפה את האפשרות של פניה לעימות. בחירתה של מצרים לתקוף, מהווה כאמור, לפי המודל, את האפשרות הגרועה ביותר מבחינתה של ישראל.
לא ניתן להצביע בוודאות על כך שמצרים בחרה באסטרגיה השלטת עבורה, שהיא לפי הפרק התיאורטי, עריכת תרגיל בלבד, ולא פניה לעימות. כיוון שאסטרטגיה זו מטרתה להביא את מצרים לנזקים מינימליים, וכיוון שמן הסקירה ההסטורית עולה כי לאורך כל הדרך, לנוכח ההתחמשות העצומה של מצרים על גדות התעלה, מדינת ישראל לא עשתה דבר
מעבר לשימור שגרת וסדר הכוחות בגבול, בסופו של דבר, תחת ההנחה של אי גיוס כולל מצד מדינת ישראל, מצרים פנתה לאפשרות הטובה ביותר עבורה. במסגרתה יזמה עימות עם מדינת ישראל, כשזו כאמור כלל לא הייתה ערוכה לאפשרות הזו. בחירה זו של מצרים היוותה עבורה את האפשרות הטובה ביותר, ועבור ישראל את האפשרות הגרועה ביותר,
מה שנובע מן התיאורים הרלבנטיים המובאים בפרק התיאורטי.
מהתבוננות בפרשת רותם המובאת לפנינו, ניתן לאפיין את מהלך האירועים בעזרת המערכת המטריציונית שנבנתה בחלק התיאורטי באופן הבא-
בתחילת המשחק, מדינה ב', היא מצרים, המדינה המאיימת, פתחה בהזרמת כוחות כבדים, ואגב כך גם פרצה גבול מפורז, אל תוך מדבר סיני. היא הציבה את כלי המלחמה שלה קילומטרים בודדים מהגבול עם ישראל, היא מדינה א', המאוימת. כל המהלך נעשה בדממת אלחוט כך שישראל לא קיבלה למעשה כל התרעה בעניין וניצבה בפני עובדה כשגילתה
זאת.
לפיכך, בתור הראשון, ישראל בחרה להפנות כוחות לחזית הדרומית החדשה. היא החלה בהזרמת כוחות מהגבול הצפוני, שגם בו שרר אי-שקט, כמפורט לעיל, דרומה, לשם גיבוי וחיזוק עצמה במקרה של תקיפה מצרית. ניתן לראות כי ישראל בחרה באסטרטגיה של גיוס כולל, היא האסטרטגיה השלטת, בהינתן שהמטרה היא להביא את הנזקים למינימום.
בצורה זו נמנעה ישראל מן האפשרות, שהיא הגרועה ביותר עבורה, והיא האפשרות של התלכדות המאורעות פניה לעימות, מצד המדינה המאיימת, ולא גיוס כולל.
ניתן להבחין, כי גם עבור מצרים, המדינה המאיימת, בתום התור הראשון, כשישראל בחרה להציב כוחות כנגד הכוחות המצרים שהוצבו בסיני, אימצו המצרים את האסטרטגיה השולטת שלהם ולא פנו לעימות. פניה לעימות היתה מהווה מבחינת המצרים את האפשרות הגרועה ביותר עבורם. לאור העובדה שבאמת שני הצבאות עמדו פרוסים זה מול זה,
כשבסופו של דבר לא פנו לעימות, אלא חזרו לבסיסים, ניתן להסיק שעבור שתי המדינות, כאמור, האפשרות של פניה לעימות היא הגרועה ביותר, ושתי המדינות בחרו להימנע ממנה.
מן העולה מהכתוב, ניתן לראות כי לתרגיל צבאי שעורכת מדינה בסמיכות לגבול משותף עם מדינת אויב, קיים פוטנציאל תקיפה ממשי, וכי על המדינה השכנה, המאוימת, להתייחס לתרגיל שכזה בכובד ראש. ניתן להבין כי המדינה המאוימת יכולה לבחור לעצמה כיצד להגיב לתרגיל אצל שכנתה. אם היא בוחרת להנהיג גיוס חירום, כמפורט לעיל,
היא ניצבת בפני הוצאה כלכלית ניכרת, אך עשויה לחסוך, אגב צעד זה, בחיי אדם רבים.
ביבליוגרפיה
דיסקיט, אבינש וניילבאף, בארי. תורת המשחקים, תל אביב: משכל, 2006.
יניב, אבנר. פוליטיקה ואסטרגיה בישראל, תל אביב: ספרית הפועלים, 1994.
בר יוסף, אורי. הצופה שנרדם, לוד: זמורה ביתן, 2001.
ברגמן, רונן ומלצר, גיל. מלחמת יום כיפור זמן אמת, תל אביב: משכל הוצאה לאור, 2003.
בר יוסף, אורי. "פרשת רותם", מערכות 347, (1996).
דיסקיט ונייבלאף, תורת המשחקים, 20.
דיסקיט ונייבלאף, תורת המשחקים, 176.
דרך פעולה העדיפה במקרים מסוימים ואינה יותר גרועה באף מקרה. דיסקיט ונייבלאף, תורת המשחקים, 86.
דרך פעולה שהיא בכל מקרה גרועה יותר מדרך פעולה כלשהי אחרת. שם 95.
יניב, פוליטיקה ואסטרגיה בישראל, 13.
שם.
מלחמת יום הכיפורים למשל, עלתה לישראל כ-9.5 מיליארד דולר. שם, 277.
דווח על דחיית בחינות לאלפי קצינים מצרים, גיוס מילואים רחב כולל של משוחררים טריים, קידום כוחות לחזית בניהם יחידות גישור, צנחנים וכוחות מילואים, סגירתו הפתאומית של שדה התעופה של קהיר ועוד, בר יוסף, הצופה שנרדם, 258, 259.
ראשי מחלקת המחקר באגף מודיעין ובחיל האויר, פסקו כי אינם נתקלים בשום הכנה מצרית מידית למלחמה, וכן נדחתה הצעה להעלאת כוננות בחיל האוויר ובקווי התעלה ביום שלמחרת. שם, 259.
הידיעה לא הועברה לשר הבטחון ולראש הממשלה, ולא בטוח גם שהועברה לראש המטה הכללי. שם, 267.
ההיערכות כללה צפי קידום תחמושת, אספקה וציוד, העברת כלי רכב רבים נושאי ציוד צליחה וגישור ועוד. שם.
בהיערכות דיברו על תרגיל של המערך האפסנאי, תרגיל פריסת חטיבות הגישור המצריות וכן הוסק כי שגרת החיים בצבא המצרי נמשכת, מכוח אישור שניתן לקצינים המצריים להשתתף בעליה למכה לקראת אמצע חודש אוקטובר 1973. שם.
שם, 270.
החשש התבטא בכך שהמשיכו להגיע דיווחים על התרחבות כוחות מצריים למימדים חסרי תקדים, ונטישה של היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה. שם, 288.
שם, 288.
ברגמן ומלצר,מלחמת יום כיפור זמן אמת, 26.
בר יוסף, הצופה שנרדם, 11-12.
בר יוסף, פרשת רותם, 17.
שם.
שם, 18.
שם.
שם, 20.
עד ה-27 בפברואר 1960, היו בסיני 6 מתוך 10 חטיבות חיל הרגלים של הצבא המצרי, וכל 3 חטיבות השריון שלו. בסך הכל, היה מדובר בסדר גודל של כ-500 טנקים ומשמידי טנקים. שם, 21.
קיימת סברה לפיה הפריסה הצבאית של מצרים נושאת אופי הגנתי, וכוונותיה היו אך ורק מניעת תקיפה ישראלית על סוריה, ובכל מקרה לא היו פניה של מצרים לעימות עם ישראל. שם, 24.
שם, 22.
שם, 23.
שם, 22, 23.
הכוונה היא לגשרים האמפיביים שהובאו לשם ופורקו, וכן לעובדה שידוע כי בתגובה למערכת אור יקרות שמטרתה היתה להבעיר את התעלה, על ידי שפיכת דלק למימיה והצתתו, במקרה של פלישה מצרית, המצרים שלחו צוללנים למימי התעלה כדי לחבל במנגנוני מערכת זו. רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור. זמן אמת, 27.
הכוונה היא לאספקת המזון והמים הרבה. שם.
1

תגים:

ביטחון · בינלאומיים · יום · הכיפורים · המדינה · ישראל · כיפור · לאומי · לאומיים · מלחמת · מצרים · צבא · תורת · המשחקים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "פוטנציאל האיום הממשי של תרגיל צבאי בצבא עוין - על סמך תורת המשחקים", סמינריון אודות "פוטנציאל האיום הממשי של תרגיל צבאי בצבא עוין - על סמך תורת המשחקים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.