היישום אינו מחובר לאינטרנט

מלחמת לבנון והשפעתה על היחסים שבין המערכת הצבאית למערכת האזרחית בישראל

עבודה מס' 020444

מחיר: 337.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הצגת מודלים ליחסי צבא ומדינה, יחסי צבא ופוליטיקה לפני ובמהלך מלחמת של"ג.

5,137 מילים ,12 מקורות

תקציר העבודה:

ראשי פרקים:
מבוא ומטרת העבודה
יתרונות וחסרונות ביכולת ההשפעה של הצבא על המערכת הפוליטית
יחסי הצבא והפוליטיקה בישראל לפני מלחמת של"ג
היחסים בתוך המלחמה
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
שלטונות צבאיים, הפיכות גנרלים, כל אלה מהווים מציאות חוזרת ונשנית, ברבות מארצות העולם. רבים הם המקרים שבהם מעורב הצבא במערכת הפוליטית בצורה גלויה פחות אך ניתן להבחין במפורש בהשענות על כוחו של הצבא ועל סמכותו כגורם מכריע במדיניות הפנים.
בישראל, שבה יש תרבות מדינית מפותחת קשה לצפות להפיכה צבאית אולם התערבות בקנה מידה קטן אפשרית ואנו היינו עדים לכך במלחמת שלום הגליל שבה לא היה קונצנזוס לאומי לגבי הפעולות הצבאיות.
אנסה בעבודתי זו לתאר את היחסים בין המערכת הצבאית לפוליטית לפני מלחמת שלום הגליל, האירועים תוך כדי המלחמה ואיך הם השפיעו על היחסים.

מקורות:

הממשלה כולה אחראית על צה"ל ולאו דווקא שר הביטחון. וייצמן, בישיבת ממשלה שדנה בנושא עונש מוות למחבלים, אמר: "אני אחראי על הביטחון", ובגין: מיהר לתקן "שולחן זה אחראי על הצבא", במקרה אחר מיהר ויצמן באמצע ישיבת ממשלה להביא את חוק יסוד הצבא ולהוכיח באמצעותו, כי לשר הביטחון יתר אחריות על הנעשה בצבא. אך
בגין חלק עליו: "אינך מבין את הקונסטיטוציה".
כלומר: נוצר ניגוד מוחשי בין השקפותיו של ראש הממשלה לדעותיו של שר הביטחון, בנושא שבו מעורב הרמטכ"ל עצמו.
בגין הפעיל את מרותו על הרמטכ"ל וכפה בכך על שר הביטחון הצגת עמדה מטעם מערכת הביטחון, שהשר אינו שלם עמה. באותו שבוע נמהר זה, יצא שר הביטחון ברוגז מישיבת ממשלה בהצהרה: "אינך יכול לכפות עלי לשבת כאן".
לסיכום - הרבה מן הסבך שהסתיר את הקשר בין צבא ופוליטיקה בישראל הוסר ב - 1973. גם לפני כן היו מתחים אולם הם נדחקו לקרן זוית לאור ההצלחות הצבאיות. מערכת הבחירות של 1973 החריפה את המצב.
לא נראה שעליונות המערכת האזרחית הוטלה בספק במשך כל שנות ה70-.
אולם, היא מתערערת ביחוד, במקום שבו אין קונצנסוז לאומי, מה שקרה במלחמת יום כיפור לאחר ההפוגה, ובמלחמת שלום הגליל לאחר ה40- ק"מ המפורסמים. לכן היה אפשר בשנות ה70- לצפות ליותר פוליטיזציה של הצבא מאשר מיליטריזציה של הפוליטיקה.
בפרק זה המטרה היתה להשוות את מורכבות היחסים שבין המערכת האזרחית למערכת הצבאית, לפני מלחמת שלום הגליל. את מה שרצוי, וחייב לפי החוק, ומה שמצוי בשטח. וכן את הבעיה החוקית שלא תמיד ידוע מה אומר החוק, לגבי מה הסמכויות הספציפיות הנדרשות מכל מערכת. זה יוצר לפעמים התנגשויות מילוליות ומצב לא בריא של אי
כפיפות חד משמעית של המערכת הצבאית על פני האזרחות. דוגמא טובה לכך יש לראות בחילופי הדברים שבין רוה"מ בגין לויצמן בשאלה מי אחראי על צה"ל בתוך הממשלה.
תאור היחסים בתוך המלחמה - מה גרם לכך ותוצאות אפשריות
התכנית הגדולה של אריק שרון לגבי לבנון בקווים כלליים היתה: גירוש אש"ף מכל לבנון, השלטת בשיר ג'ומיאל לנשיא על לבנון, גירוש צבא סוריה מלבנון. ההשגים המדיניים שהיו אמורים לנבוע מכך היו: אש"ף יאבד עצמאותו, וישראל תוכל לכוון את הסכסוך הפלסטיני כרצונה. ביו"ש ירימו ראש מנהיגים מתונים, ואלה יהיו מוכנים
למו"מ עם ישראל, על אוטונומיה כרצונה. ובלית ברירה הקצוניים יפנו את מאוויהם הפוליטיים לירדן.
התוכנית הגדולה הזו, שנקבע ע"י שרון, היתה מרחיקת לכת מהדוקטרינה הביטחונית המסורתית של ישראל, שלגביה קיימת הסכמה לאומית מאז הקמת המדינה, לפיה צבאנו צבא הגנה לכל דבר. לראשונה בתולדות ישראל, נוצרה נכונות להוציא את העם למלחמה למען מטרות שסטו סטיה ברורה מטווח צרכיה הביטחוניים של ישראל דומה שזה היה הזרע
הראשון לויכוחים ולמחלוקות שהתפתחו וחצו את העם כבר תוך כדי המלחמה.
ביום שישי 4 ביוני בשעת ישיבת הממשלה פסק בגין חד משמעית - תגובה צבאית. אחד מאנשי המודיעין, שמסר לממשלה את זהותם של התוקפים בלונדון, אמר שאלו הם אנשי אבו נידאל. הרמטכ"ל רפול הגיב מיד: "צריך לדפוק את אש"ף , כמו שהזכרתי לעיל, היו יחסים מיוחדים בין רפול לבגין, אבל דבר כזה עדין לא מצריך הערה כנ"ל בתוך
ישיבת ממשלה.
רפול מלכתחילה, רצה להפגיז מעבר ל40- ק"מ אולם הוא נזהר מלעשות כן וחיכה לקבלת אישור מן הממשלה.
לממשלה לא נאמר דבר, ואפילו ברמז, כי קיימת אפשרות שצה"ל יתקדם מעבר לטווח 40 הק"מ, ונאמר שצה"ל יעצר 4 ק"מ מן העמדות הקדמיות של הסורים. למותר לציין שזו היתה אחת הפעמים היחידות, שהוסתרה מהממשלה פעולה שלא נגעה לביטחונה של המדינה באופן אקטיבי. להוציא את שרון, ציפורי היה השר היחיד בממשלה בעל נסיון מבצעי
רב, ושאלותיו בישיבת הממשלה העידו על חשדותיו.
ב28- באפריל כאשר הממשלה התכנסה לדיון בהצעתו של איתן, לפגוע במסוקים הסוריים התוקפים את הנוצרים בהר סנין, שללו מרדכי ציפורי ושמחה ארליך את ההצעה בטענה: "גוררים את הממשלה למלחמה. הממשלה מקבלת דיווחים לא נכונים, רפול ויאנוש בעד מלחמה", כלומר התבטאות חריפה כנגד המערכת הצבאית בטענה של חוסר אמינות. רפאל
איתן ובן-גל היו הראשונים שדחפו, לאחר הפלת המסוקים, לפעולה, ובתשתית נרחבת.
באופן כללי אפשר לאמר, שמאז נכנס אריק שרון למשרד הביטחון, בתקופת טרום מלחמת שלום הגליל ובזמן המלחמה, המטכ"ל של צה"ל גומד במידה מסויימת והורחק מטיפול בנושאים ביטחוניים שונים. ממעורבות יתר בנושאים בעלי משמעות מדינית הודחק המטכ"ל כמעט כליל, ורגליו הוצרו, בפעם הראשונה גם בנושאים צבאיים שונים. כגון:
ההחלטה לעלות על כביש בירות - דמשק שהיתה החלטה של אריק שרון לבדו. פעמים רבות האשים שרון את הקצונה הבכירה בהדלפות דבר שגרם להתמרמרות יתר ולהחרפת היחסים עם הצמרת הצבאית, גם המטכ"ל, כמו הממשלה, לא ידע תמיד הכל בנושאים הצבאיים שתכנן שרון.
היו אלופים שנחשבו מקורבים יותר לשר אך קירבה זו סבלה זעזועים חריפים ומצבי רוח משתנים.
המערכת הצבאית נפגעה במיוחד, כאשר בינואר 1982, הגיע שרון בחשאי בפעם הראשונה לבירות, בלוית סגן הרמטכ"ל משה לוי ואחרים. שרון התלהב יתר על המידה, ונתן עצות טקטיות צבאיות למארחיו, תוך שהוא חולק על דעתם של עמיתיו הישראלים.
האלוף שגיא באותה תקופה יצא נגד הרעיון של כיבוש בירות, לא בגלל שיקולים צבאיים בלבד, אלא גם בגלל שיקולים פוליטיים והסתבכות עם ארה"ב וכו'. גם במקרה נוסף חלק ראש המודיעין על דבריו של שר הביטחון בפרהסיה: זה היה בעת ביקור אצל המנהיגים המרונים הזקנים בלבנון.
ניגודי הדעות בין שרון לשגיא, כפי שהתבטאו בעת הביקור בלבנון, העידו, על הקיטוב המחמיר בין שר הביטחון לראש אגף המודיעין, בכל הקשור לנושאי מדיניות חוץ, למרות שעל האלוף שגיא היה לקבל את מרותו של שרון.
על אף חילוקי הדעות נמשכו ההכנות במלוא המרץ. באפריל השמיע אלוף משנה אלי גבע את דברי הביקורת הראשונים שלו, בנוכחותם של שרון וקצינים בכירים רבים. מי שחושיו ערים לגבי הנעשה בצה"ל, יכול היה לאתר בכך, אות אזהרה ראשון, כי אם תורחב המלחמה בלבנון ליעדים שאינם קשורים בהגנתה הישירה של ישראל, עלול הדבר לעורר
ויכוח מסוכן בצה"ל, לערער את הקונסנזוס בעניני ביטחון חיוניים.
שרון לא התעלם מאלי גבע, אך העדיף להבליג בינתיים.
כחודש לפני המלחמה במאי 1982, אפשר היה להבחין כי ממשלת ישראל והמטה הכללי של צה"ל פועלים כשתי מערכות נפרדות זו מזו.
הממשלה מתכננת דבר אחד, והמטכ"ל מתכנן דבר שני. המטה הכללי בהנהגתם ופיקודם של שר הביטחון והרמטכ"ל מקדימים לא אחת בכמה מהלכים את החלטות הממשלה. הרמטכ"ל ניסה להשתיק את הוויכוחים בתוך הצבא. ואפילו נמנע מלהופיע בפני הממשלה כאשר פרצו הקרבות. בניגוד מוחלט למלחמת יום הכיפורים ולמלחמת ששת הימים לא התלהב
הרמטכ"ל במלחמה זו, להשתתף בישיבות הממשלה. הוא הבין, כי, כאשר פועלות שתי מערכות נפרדות, יש להעיר לממשלה לעיתים קרובות רק חלק מהפרטים, או לא לספר הכל.
הדוגמא החדה ביותר לפער בין הממשלה והמטה הכללי של צה"ל, נמצאת בהבדלים שבין ישיבת הממשלה לבין ישיבה מיוחדת של האלופים במאי 1982. האזהרה בישיבת האלופים שנשמעה מפי ראש אמ"ן, היתה בולטת והיה בה יותר מנימה של מרירות, מכיוון שמול שרון ובגין לא הרשה לעצמו שגיא לדבר בצורה כה בוטה. אולם נשאלת השאלה כיצד
הממשלה היתה מגיבה אילו היתה שומעת את דבריו.
בתחילת המלחמה ישב שרון עצמו בפיקוד, והורה כיצד לנהוג במקרים ששיקול הדעת בהם מסור לצבא.
במשך הלחימה עצמה לא נתגלו חילוקי דעות משמעותיים מסיבות מובנות. אולם הם החלו לצוף כאשר היה ברור שיגיעו מעבר ל - 40 ק"מ.
ממשלת ישראל לא אישרה מעולם את כניסת צה"ל לבירות. צה"ל חדר לבירה הערבית בניגוד למה שהבטיח שר הביטחון לשרים. בנקודה זו, החלה המערכת הצבאית להרים ראש. ב - 11 ביוני יום ו' במפקדה של האלוף עמוס ירון, דובר על הליכה לכיוון בירות ואז אמר אלי גבע "עד כאן אני מסכים למלחמה הזו".
במהלך הימים הללו, גם בין יחידות צה"ל התחזקו תופעות של תסיסה ומבוכה. חיילים תבעו הבהרות : מדוע מתעלמת ישראל מהפסקת האש? וכשם שנסדק אמונם של השרים בשרון, כך נסרטה שריטה עמוקה ביחסו של הצבא אל שר הביטחון. רבים חשו, שבקרבות נתבע הדרג הלוחם לשלם בנפגעים מיותרים, ומשום שמלכתחילה לא הותר לצה"ל לתקוף במלוא
כוחו, התחזקה הביקורת על הרחבת המלחמה אף מעבר למבואות בירות במטהו הקדמי של האלוף דרורי בעליי, שבה השתתפו קצינים בכירים דובר בפקודת מבצע, על כיבוש ביירות במהלך 48 שעות.
הרמטכ"ל, שהצטרף לדיון מאוחר יותר, מסר שהממשלה עדין לא אישרה את המהלכים. אחדים מן הקצינים פנו אליו בדרישה שידאג לבלום את תכנית הפריצה, אך רפול לא הגיב כלל.
הדובר העיקרי בדיון זה מבין הקצינים, היה האלוף משנה אלי גבע: "יש לי השגות והרהורים" אמר, את הוויכוח אינני רוצה לעשות עמך, כי האלוף אינו יכול להתווכח על נושאים כאלה בדרג הצבאי. אני מבקש שהדרג המדיני יבוא אלינו להסביר ולשמוע .
קצינים רבים נגשו ללחוץ את ידו, אך רובם לא השמיעו את דעתם.
בקשתו של גבע להשתחרר מן הפיקוד על חטיבתו, נצטיירה באור חמור כמבשרת זעזועים נוספים בסגל הפיקוד, האלוף אמיר דרורי ביקש לשכנע את גבע לחזור בו : "לא אנשי הצבא צריכים להחליט" אמר. אך זה לא עזר.
רפול סירב לדון בנושא מדיני זה, והפציר בו להמשיך בפיקוד ולא לגרום "בקע" בצבא. ביוזמת שרון נשלח גבע לראש הממשלה בכנסת אולם גם דבר זה לא עזר.
היו שראו במח"ט, סמל לחוסן מוסרי, והיו שראו בו בוגד בחושפו את עומק הלבטים בצה"ל ובהחריפו את להט הויכוח הציבורי בישראל.
ב - 5 באוגוסט השתלטו יחידות צה"ל על שכונת סלים הנטושה ונעצרו. המחבלים החלו בהפגזה שעלתה בחיי 20 חיילים. כשחזר אלי גבע לבירות מצא עצמו תחת מטר של דברי ביקורת. הקצינים הבכירים טענו שהדרג המדיני אינו מצליח לעמוד בלחץ ופירוש הדבר שמטילים מעמסה מיותרת על הלוחמים ומסכנים אותם בלי חיפוי.
גם רפול שביקר אצל אנשי המילואים נתקל בביקורת דומה.
אולם ההתערבות המסיבית והבוטה הגיעה לאחר כיבוש בירות וההפוגה. לאור התסיסה החברתית - פוליטית בארץ,, אזרו אומץ כל מתנגדי המלחמה מקרב אנשי הצבא, והחלו להשמיע ביקורת על ימין ועל שמאל לגבי המהלכים המדיניים ובמיוחד לגבי ההחלטה לא לצאת מלבנון תוך שימוש בביטוי "הביצה".
מקרים נוספים שהגבירו את החיכוך הם:
א. פרשת הטבח במחנות סברה ושתילה שהביאה להפגנה המונית נגד הממשלה ובעקבותיה להקמת ועדת חקירה.
ב. הידידות עם בשיר ג'ומאייל והפלנגות, ועד כמה אנו מוכנים להרחיק בתמיכה בבשיר ג'. עד היכן צריך להיענות לתביעותיו, ומאיזו נקודה ואילך חייבת ישראל לשקול טיפוח משענות אחרות חליפיות למעמדה העתידי בלבנון. בנקודה זו הסתמנה מחלוקת בין האלוף דרורי וקצינים בכירים לבין שרון, איתן והמוסד.
יש להזכיר גם את פעילי "חיילים נגד שתיקה" שדרשו את פיטוריו של שר הביטחון. דבר זה חותר תחת אושיות השלטון, למרות שמבחינה מוסרית נראה הדבר מוצדק.
בראיון עם אברהם בורג, בנו של השר בורג ופעיל ב"חיילים נגד שתיקה" שואלת אותו המראיינת: מדוע אינכם דורשים את התפטרותה של הממשלה הרי כל חבריה היו אחראים להחלטות? הוא ענה, שאם הממשלה כולה אחראית להחלטות חייבים לדרוש את התפטרותה, ואם אינה אחראית להם גם אז יש לדרוש את התפטרותה.
כלומר: אומנם, נוצר קרע ומצב של אי אמון, אך זה בעיקר ביחסים בין שר הביטחון הספציפי הזה לחלק מן המערכת הצבאית ולא של כל המערכת הפוליטית.
מסקנות נוספות שיש לקבוע מדבריו של הנ"ל, פירוש אישי שלי לגבי הטענות על הממשלה של אברהם בורג ושל כאלה שחשבו כמוהו, במיכלול הרחב של המלחמה. בכל מקרה ממשלה זו איננה ראויה לאמון הציבור מהטעמים הבאים:
א. מטרת הלחימה של הרחקת המחבלים לכ- 40 ק"מ מגבול ישראל לא הוגבלה למרחק הנ"ל, אלא הורחבה והועמקה לשערי ביירות.
ב. הדילמה של כניסה לבירה ערבית ולחימה בה, שברה הקונצנזוס בענין זה.
ג. הברית עם הנוצרים בלבנון, הוכחה כמשענת קנה רצוץ, אש"ף לא חוסל. הסכנה להקמתה של מדינה פלסטינית לא הוסרה. ומעל לכל הפירוד בעם והבקיעים בו, בעקבות הקרבנות הרבים שתבעה מילחמת לבנון והחרדה ממילחמת אחים אפשרית, הנוראה שבמילחמות, מבחינתו של בגין.
ד. תמצית סיכומו של א. יריב לגבי המילחמה: ".... מלחמת לבנון, מלחמת ברירה עם אפילוג מתמשך, שגבתה מחיר דמים כבד (תרתי משמע), שמוטטה את ההסכמה הלאומית, בשל המטרות הסמויות הנוספות מעבר למטרת "שלום הגליל", ובשל ההונאה שנתלוותה אליה."
סיכום
הרמטכ"ל, העומד בראש הצבא, "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". ניסוח שאינו מקל על הבנת היחסים המורכבים בין מפקדי הצבא, שר הביטחון ומליאת הממשלה. בדרך כלל יש לממשלה מעמד עדיף, שהרי החלטותיה מחייבות את כל השרים, לרבות שר הביטחון : אך במקרים רבים, נתונות כל הסמכויות לשר הביטחון - ויש מקרים שבהם יכול
הצבא לפעול, מבלי לחכות לאישור מדרג ממשלתי - אזרחי כלשהו.
עימותים בין שרי ביטחון לבין רמטכ"לים, התנהלו על תקציבים ועל סדרי כוחות, אך גם על הערכות מדיניות, ועל הצורך לצאת לפעולה צבאית.
הדמוקרטיה הישראלית מהססת להיפרד מן המנגנונים המשפטיים, הבאים לשמור על ביטחון המדינה, כשהיא מסתמכת על מצב החירום הקיים ברציפות מאז 1948 - בלי קשר לרגיעה היחסית בין המלחמות; עם זאת ניתן לומר, כי בהדרגה יורד משקלם של נימוקים ביטחוניים ומתחזק מקומם של שיקולי שלטון החוק, - ומכל מקום, סדרי השלטון
הדמוקרטי לא נפגעו ולא שובשו, בשל מצב החירום המתמשך מאז קום המדינה.
מדינה הנתונה במצבי מלחמה תדירים חשופה לסכנה, שסדרי המשטר הדמוקרטי ייפגעו, וכי זכויות האזרח יוגבלו, כדי לאפשר למדינה להתמודד עם צרכי הגנתה ועם הדיפת אויביה. במצב חירום מתמשך, עלול להתפתח תהליך של כירסום במעמדן של הרשויות האזרחיות של המדינה, ושל הגברת כוחם, של מערכת הביטחון ושל הפיקוד הצבאי במידה זו
או אחרת.
מאז הקמתה, נמצאת מדינת ישראל במתח ביטחוני מתמיד. לסירוגין, נאלצה ישראל לעמוד בשש מלחמות: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים והמלחמה בלבנון.
גם התקופות שבין המלחמות היו, למרבה הצער, עשירות בפעולות גמול או בפעולות איבה בתוך הגבולות, כגון פיגועי טרור.
על רקע זה, היוו ענייני הביטחון מימד מרכזי בחיי המדינה ותושביה, וניהול ענייני הביטחון מהווים מאז ומתמיד נושא מרכזי, המעסיק באופן אינטנסיווי את רשויות המדינה.
למרבה הפליאה, לא הוגדרו עד היום בבירור היחסים בין הגורמים השלטוניים השונים, שלהם מסורה הסמכות לנהל את ענייני ביטחון המדינה. עד 1967, כאשר נחקק חוק יסוד צה"ל, היה המצב מעורפל יותר. אבל גם לאחר חקיקת יסוד הצבא, נשארו סוגיות רבות ללא הסדר ברור שקשור לסמכויות הממשלה, ליחסיה עם שריה ולדרכי מימוש המרות
האזרחית על הצבא.
בהקשר זה טרם נתבררו על בוריים יחסי שרי הממשלה והרמטכ"ל בניהול פעולות הצבא, והם תלויים במידה רבה באישיותו וברגישותו של שר הביטחון בכל תקופה ותקופה. כמו כן, טרם נתגבש בבירור תפקידה של הכנסת בפיקוח פרלמנטרי על ניהול ענייני הביטחון ובפיקוח על פעילות הצבא, או על התחייבויות צבאיות כלפי מדינות אחרות.
העדר סדרים ברורים בולט במיוחד בסוגית ההחלטה על יציאה למלחמה ועל ניהולה. הממשלה לא גיבשה כללים ברורים, שיגדירו את מסכת הסמכויות של מליאת הממשלה, (או ועדת השרים לענייני ביטחון), לעומת סמכויותיו של שר הביטחון.
העדר סדרים ברורים בדבר חלוקת הסמכויות בנושאי ביטחון וצבא, אינו מעורר שאלות, כאשר הפעולות הצבאיות מוכתרות בהצלחה ונתמכות על ידי קונצנזוס לאומי. אולם כשלונות בניהול המערכה הצבאית, והעדר הסכמה לאומית לפעולה הצבאית כמו במלחמת שלום הגליל, גוררים אחריהם, ויכוח ציבורי ודיונים עקרוניים גם בסוגית הסמכות
לצאת למלחמה וגם על דרכי ניהולה.
כך היה המצב במלחמת וייטנאם בארצות הברית, שעוררה ויכוח יסודי בשאלת סמכויות הנשיא לנהל מלחמה שהקונגרס לא הכריז עליה. בישראל התעוררו לראשונה באופן חריף שאלות חוקתיות בדבר חלוקת הסמכויות בניהול ענייני ביטחון וההחלטה על פעולות צבאיות וניהוליות לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשל הכשלון בהערכת המודיעין
והליקויים, אשר נחקרו על ידי ועדת אגרנט.
במלחמת לבנון, ניצבו ועמדו שוב השאלות בדבר החוקתיות לקבלת החלטות לניהול המלחמה.
השאלות התעוררו גם בעקבות אירועי סברה ושתילה, שהצריכו ניתוח מדוקדק של הליכי קבלת ההחלטה, לאשר את כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, במסגרת ועדת החקירה המשפטית בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק כהן. עקרון המרות האזרחית על הצבא, אין לו עוררין בישראל. אולם דרכי מימושה של זו טרם נתגבשו, ומבחינה זו -
המצב לקוי, וצריך לבוא על תיקונו. דווקא הדיבורים התדירים על חשש להידרדרות המצב הפוליטי והכלכלי בישראל, מלמדים, כי יש צורך בהידוק פיקוח הממשלה על מערכת הביטחון, ובמקביל יש צורך בהגברת המעורבות הפרלמנטרית בפיקוח בעל משמעות על התחום הביטחוני. שכן, העדר הסדרים חוקתיים בנושא ניהול ענייני הביטחון עלול
להיות מנוצל לרעה בנסיבות מסויימות.
החוק הסדיר את בלעדיותו של צה"ל ככוח מזויין של המדינה - אולם, החוק לא הסדיר במפורש את הסמכות לניהול ענייני ביטחון המדינה. בהעדר דין המוסר סמכויות ניהול ענייני הביטחון לרשות כלשהי של המדינה, מסורה סמכות זו לממשלה, מכוח סעיף 29 לחוק שירות ביטחון, או סמכויותיו על פי חוק השיפוט הצבאי.
סמכויות אלו מסורות לשר ולא לממשלה, אם כי לאור עקרון האחריות המשותפת של הממשלה ודרישות התקינות, תוכל הממשלה להנחות את השר בביצוע סמכויותיו, כאשר אין מגבלה חוקית, המסייגת אפשרות זו.
על העדר הגדרות ואי הבהירות ששררה בדין, העירה בביקורתה ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים. הוועדה ציינה, כי מן הראיות שהונחו לפניה נוכחה לדעת "שחסרות הגדרות ברורות לחלוקת הסמכויות, החובות והאחריות בענייני ביטחון בין שלוש הרשויות העוסקות בעניינים אלה, דהיינו הממשלה וראש הממשלה, שר הביטחון, וראש
המטה הכללי העומד בראש צה"ל, ולקביעת יחסי הגומלין בין ההנהגה המדינית לבין הפיקוד העליון של צה"ל". הוועדה ראתה בחומרה את העדר ההגדרות: "חוסר ההגדרה של הסמכויות שורר במצב הקיים בתחום הביטחון, תחום שאין למעלה ממנו לחיוניות, מכביד על אפקטיוויות הפעולות, גורע מיקוד האחריות החוקית ואף גורם אי בהירות
ומבוכה בקרב הציבור".
התפתחות חקיקתית חשובה התרחשה, בעקבות ההערות הביקורתיות של ועדת אגרנט, כאשר הוגשה הצעת חוק יסוד הצבא בשנת 1975. חוק יסוד הצבא שנתקבל בשנת 1976, מסדיר בחקיקה מפורשת את יחסי שלוש הרשויות: ממשלה, שר ביטחון והרמטכ"ל.
החוק חוזר על מה שנקבע בפקודת צבא הגנה לישראל, כי צה"ל הוא צבאה של המדינה, וכי אין להקים או לקיים כוח מזויין מחוץ לצה"ל - אלא על פי חוק. בחקיקה מפורשת נקבע לראשונה בחוק יסוד הצבא עקרון המרות האזרחית על הצבא. החוק קובע כי "הצבא נתון למרות הממשלה" וכי הרמטכ"ל נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון. החוק
מסדיר במפורש את מעמדו של הרמטכ"ל וקובע, כי הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא".
עד התיקון הזה היה ספק בדבר סמכותו של הרמטכ"ל וסמכות שר הביטחון, להוציא פקודת צבא, כפי שהעירה ועדת אגרנט.
לגבי שר הביטחון - אין הגדרה ברורה למעמדו. אי-בהירות זו, מניח תחום חופשי נרחב בין צה"ל והממשלה, ומכניס מידת מה של אי- ודאות בחלוקת האחריות.
מהו הדין, כאשר לשר הביטחון יש דעה חולקת על דעת הממשלה? נראה, כי הממשלה, היא בעלת הסמכות העדיפה, ובכל מקרה של סתירה בין החלטת הממשלה לבין הוראה של שר הביטחון, תכריע עמדת הממשלה, והרמטכ"ל וכל איש צבא - חייב לפעול במתחייב מעמדה זו.
בכמה מדינות מוסרים דפוסי האחריות על הצבא בידי הרשות האזרחית את סמכות הפיקוד העליון על הצבא.
בישראל הפיקוד האופרטיבי על הצבא מסור על פי החוק בידי הרמטכ"ל. השאלה היא - באיזו מידה מסורה לשר הביטחון סמכות להתערב באופן אופרטיבי בניהול הצבא ובניהול מבצעים צבאיים. התשובה לא אחידה ותלויה בעיקר באישיותו ובגישתו של שר הביטחון, מזה, וכן באישיותו ובגישות של הרמטכ"ל מזה. כמו כן היישום בפועל של המסגרת
המשפטית, במה שקשור ליחסי שר הביטחון - רמטכ"ל. היה תלוי גם בשאלה, אם איש אחד מילא את תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.
ישנן ראיות לא מעטות, היכולות לשמש בסיס לקביעה, כי רוב שרי הביטחון נהגו כרמטכ"ל על, וראו עצמם מוסמכים להתערב בניהול הצבא, ואפילו ליתן הוראות אופרטיביות בפעולות צבאיות.
הרמטכ"ל איתן, ושר הביטחון שרון, היו ידועים כאנשים קשי אופי, וניתן היה לצפות לקשיים ולפריצת סמכות לפחות מאחד מהם. במרכז המלחמה עמד אריאל שרון שייצר עיוותי תקשורת בין הצבא לממשלה וזה גרם לתסיסה בקרב הצבא "אך מעבר להשפעה האישית שלו נחשפו שוב ליקויי המבנה, שאיפשרו חופש תמרון כה רב לשר הביטחון ואפשרו
לו לטפח את עמדת המונופולין שלו כחוליית החיבור המכרעת שבין שני הדרגים, עד כדי נתק בין הצבא והממשלה".
אחרי המלחמה לא נעשו שום שינויים ארגוניים או מבניים בתוך הצבא. השינויים שבאו, היו בתחום הפרסונלי בלבד, חילופי רמטכ"ל שר הביטחון וראש אמ"ן. לא נערך בדק בית במבנה יחסי צבא עם הדרג המדיני, או בחינה של מערכת הזיקות - הסמכות, האחריות, הפיקוח, חלוקת התפקידים וכיו"ב - בתוך הדרג הצבאי.
לסיכום, ניתן לומר כי קיימת בעיתיות הנובעת מאי הגדרה ברורה בתוך 3 הרשויות לגבי יחסי הגומלין ביניהם. אולם כבר עתה ניתן לקבוע בברור, כי מאז קום המדינה ועד לשנות ה70- הובטחה יותר נאמנות של הדרגים הצבאיים לדרג האזרחי.
וזאת עפ"י פיקוח מפלגתי של מפלגת השלטון על הצבא. זוהי נאמנות בעלת הדגשים שונים של שלושת מרכיביה:
"נאמנות אישית למנהיג הלאומי, נאמנות ארגונית למפלגה בשלטון, ונאמנות לעקרונות המדיניים - למדיניותה של מפלגה זו". עי"כ הובטחה "הרמוניה" בין הדרג המדיני לצבאי. אולם בראשית שנות ה70- חלה ירידה ברמת הפוליטיזציה של החברה הישראלית ונחלשה במידה ניכרת העוצמה המנגנונית של מפלגת השלטון. ובהמשך, לאחר מלחמת
יוה"כ, חלה נקודת התפנית הממשית ביחסים שבין הדרג האזרחי לצבאי. המלחמה בלבנון חשפה, אולי במידה חריפה ביותר מאשר בעבר, את בעייתיות היחסים בתוך הדרג הצבאי ובתוך הדרג המדיני, ובעיקר בין שני דרגים אלה. צצו ועלו שאלות שהתעוררו כבר לאחר מלחמת יוה"כ. בעיות הקשורות במידת שיתוף הממשלה בהחלטות אסטרטגיות
ויכולתה האמיתית של הממשלה לקיים בקרה על פעולות הצבא; חלוקת הסמכויות והאחריות בין ראש הממשלה ושר הביטחון; וכן מידת הפיקוח של הדרג המדיני על מהלכי המלחמה.
על אף כל האמור לעיל, עדיין, לדעתי ניתן לשייך את המצב הקיים בישראל למודל הדמוקרטי של ינוביץ ולו רק בשל קיומו של התנאי ההכרחי במודל זה באשר לעליונותה של המערכת האזרחית על המערכת הצבאית.
ביבליוגרפיה
1. בן-דור גבריאל - "פוליטיקה וצבא בישראל בשנות ה70-"; מ. ליסק וע. גוטמן; "המערכת הפוליטית הישראלית"; ת"א, עם-עובד, עמ' 411-422.
2. בנזימן עוזי - לא עוצר באדום; אדם מוציאים לאור, 1985.
3. יריב א: - "דפוסי הזיקה של צה"ל למערכת הפוליטית בישראל"; מתוך "מלחמת ברירה"; אוניברסיטת ת"א; 1985. עמ' 31-52. עמ' 9-28.
4. פיינר ס,א - האיש על גב הסוס; מקומו של הצבא בפוליטיקה; הוצאת מערכות; 1982.
5. פרי יורם - אופיה האידיאולוגי של האליטה הצבאית הישראלית; מתוך מדינה מימשל ויחב"ל, חוברת 1974, 6.
6. פרידריך ובז'ז'ינסקי - משטרים ופוליטיקה ; עורך בנימין נויברגר.
7. שיף זאב, יערי אהוד - מלחמת שולל ירושלים; שוקן, תשמ"ד.
8. שיפר שמעון - כדור שלג - סודות מלחמת לבנון; עידנים/ידיעות אחרונות, 1984.
9. דו"ח ועדת אגרנט; עם עובד; 1975.
10. מלחמת לבנון - קובץ - קו אדום - הוצ' הקיבוץ המאוחד; תשמ"ג.
11. רפול - סיפור של חייל; מעריב, ת"א, 1985.
12. עיתונות יומית המוזכרת במהלך העבודה.
בן דור ג; "פוליטיזציה וצבא בישראל בשנות השבעים", מתוך המערכת הפוליטית הישראלית בעריכת מ. ליסק וע. גוטמן; עמ' 411.
"רפול סיפורו של חיל", עמוד 137 ואילך.
בנזימן עוזי; לא עוצר באדום ; עמ' 122.
פרי יורם - "אופיה האידיאולוגי של האליטה הצבאית הישראלית"
מתוך מדינה מימשל ויחב"ל; חוברת 1974, 6; עמ' 142.
שם; עמ' 142.
בן-דור גבריאל; פוליטיקה וצבא בישראל בשנות השבעים, מתוך;
המערכת הפוליטית הישראלית; בעריכת מ. ליסק וע. גוטמן;עמ'414
בטענה זו הוא חיקה את הגנרל מק - ארתור ממלחמת העולם השניה, ראה "מעריב", 2.7.82
פרי יורם מתוך מלחמת ברירה, קובץ מאמרים עמ' 41.
שם;
ג. בן-דור; שם; עמ' 432.
מלחמת שולל - שיף זאב, יערי אהוד, עמ' 38.
שם ;
שם ; עמ' 12
שם; עמ' 113.
שם; עמ' 115.
שם; עמ' 263
שם; עמ' 264
שם; עמ' 291.
עתון "דבר" 17.9.82
שיפר שמעון; כדור שלג; סודות מלחמת לבנון; עמ' 165.
"חוק יסוד הצבא" 1975.
ראה ראיון עם רב אלוף מרדכי גור, "מעריב" 14 באפריל 1978.
דו"ח ועדת אגרנט; (הוצאת עם עובד), עמ' 31 ועמוד 71.
בן-דור ג. , שם; עמ' 420
שם; עמ' 52.
פרי י. מתוך מלחמת ברירה; עמ' 49
2

תגים:

מבצע · שלום · הגליל · לישראל · פוליטיקה · הגנה · מלחמה · צבא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מלחמת לבנון והשפעתה על היחסים שבין המערכת הצבאית למערכת האזרחית בישראל", סמינריון אודות "מלחמת לבנון והשפעתה על היחסים שבין המערכת הצבאית למערכת האזרחית בישראל" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.