היישום אינו מחובר לאינטרנט

הסיבות והמניעים של הדרג הפוליטי והצבאי שהביאו ליציאתו של צה"ל למבצע קדש

עבודה מס' 040566

מחיר: 228.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: רקע-ערב העימות, משבר סואץ, היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות.

5,456 מילים ,12 מקורות

תקציר העבודה:

תוכן העניינים
מבוא
פרק ראשון: לקראת העימות.
פרק שני: משבר סואץ.
פרק שלישי: היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות.
סיכום.
הערות.
ביבליוגרפיה.

מבוא
ביום ה-29 לאוקטובר 1956 יצאה ישראל למלחמה בחזיתה הדרומית נגד מצרים. לאחר שבעה ימי לחימה, בהשתתפות צרפת ובריטניה, החזיק צה"ל בכל שטח חצי האי סיני, כולל רצועת עזה ומיצרי ים סוף.
בישראל נודעת מערכה זו בשמות שונים כ"מלחמת סיני", "מבצע קדש" או "מלחמת סואץ". בפי הצרפתים והבריטים נודעה בשם "מבצע מוסקטיר".

בעמודים הבאים ננסה לבדוק את הסיבות ולעמוד על המניעים של הדרג הפוליטי והדרג הצבאי אשר גרמו ליציאתו של צה"ל למערכה נגד המצרים.
ננסה לבדוק האם היו אלה סיבות הנעוצות באיום אסטרטגי על ישראל, נסיבות שצירוף אירועים גרמן או שמא בעיות הביטחון השוטף בגבולנו עם מצרים גרמו למערכה מלחמתית זו.

חקר מטרותיהן של מלחמות הוא עניין קשה עקב העובדה שמנהיגים נוטים להתאים בדיעבד את הציפיות שהיו לפני מעשה לתוצאות שהיו לאחר מעשה.
בנוסף לכך אין הניסוחים, המדיניים והצבאיים, טרם מעשה מגלים את המטרות האמיתיות והכוונות הנסתרות העומדות ביסוד הפעולה. הפקודות הצבאיות מפרטות את היעדים האופרטיביים שעל הצבא להשיג במלחמה אך אין הן מגלות לנו את היעדים האסטרטגיים. ולבסוף, אפילו נדע את מטרות המבצע אין פירוש הדבר שנגלה את המניעים המהווים את היסוד האמיתי למערכה.
לצורך מתן תשובה הקרובה לאמת נחזור לסיומה של מלחמת העצמאות וננתח את התנהגות מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות של אותה תקופה. בנוסף לכך נתייחס לתהליכים שארעו בשמונה השנים עד לפרוץ המערכה וזאת תוך נסיון להבין את תפיסת עולמן של הדמויות המרכזיות בפרשה זו. לצורך הניתוח נבחין בין מטרות טקטיות לטווח קצר לבין יעדים אסטרטגיים שהם בעינינו היעדים האמיתיים ונבדוק האם המטרות הצבאיות תואמות את היעדים המדיניים של מקבלי ההחלטות.

מקורות:

דיין ראה בסגירת המיצרים הזדמנות למימוש תוכניתו לפתיחה במלחמה נגד מצרים. בפגישה של דיין עם בן גוריון ב23.10.55- במלון "הנשיא" בירושלים הורה בן גוריון לדיין להתכונן לכיבוש מיצרי אילת ושארם אל-שייך, ראס נצראני, טיראן וסנפיר. גם בהודעתו בכנסת ביום 2.11.55, יום הצגת הממשלה, בדבר דרישת ישראל ממצרים לשמור
על חופש השיט והאיום כי באם לא יישמרו הסכמי שביתת הנשק תהיה ישראל חופשית לנקוט בצעדים מלחמתיים לא סייעו להשיב את המצב לקדמותו. בן גוריון היה משוכנע שאם לא יובטח חופש השייט צריך לצאת למלחמה כנגד מצרים.
דיין ראה בחסימת המיצרים חלק מתוכנית מצרית להשתלט על הנגב ורצה לפעול מיידית. הוא התנגד לנוסח הודעת הממשלה כי "ישראל תפעל במקום ובזמן שייראו לה המתאימים", מיום 5.12.55. הממשלה למעשה התנגדה לפתיחה במלחמה ואף לנסיון לפרוץ את הסגר בכוח. בן גוריון תכנן להעביר אוניה ישראלית במיצרים אשר פגיעה בה תהווה עילה
לכיבוש חלק מחצי האי סיני. החלטה זו השתלבה היטב המדיניות המלחמה היזומה שהחלה לקרום עור וגידים בעקבות גל מעשי הטרור מרצועת עזה, אולם עסקת הנשק הצ'כית - מצרית טירפדה למעשה את ההפעלה המיידית של תוכנית זו.
ה. עסקת הנשק הצ'כית - מצרית.
ב28- לספטמבר 1955 פורסם דבר קיומה של עסקת נשק גדולה בין צ'כיה למצרים. הייתה זו עסקה מרשימה בממדיה שכללה אספקת 275 טנקים, 200 מטוסי קרב ותובלה ומספר צוללות. בעקבות עסקה זו הועמד צה"ל בנחיתות כמותית ואיכותית.(11) נאצר הפך למנהיג הבולט בעולם הערבי וב - 19.10.55 הוקמה המפקדה המשותפת לצבא המצרי והסורי.
מקובל לחשוב כי עסקה זו הייתה אחד הזרזים למערכת סיני. דיין ופרס ראו בעסקה גורם מאיץ למלחמה יזומה אך בדיעבד הסתבר כי בן גוריון ראה בעסקת הנשק גורם מעכב דווקא. הוא ראה בה הפרת מאזן החימוש והחל להיות מוטרד מהצורך בהצטיידות מהירה. עד לנובמבר 1955 הוא חיפש, באמצעות בעיות הביטחון השוטף, עילה לפתוח במלחמה
נגד מצרים.
לאחר שנודעו מימדי הסיוע למצרים נתונים היו כל מעייניו לחימוש צה"ל ולרכישת כלי נשק. בן גוריון חשש כי המלחמה כפי שתוכננה עד אז תפגע בסיכויים אלה. לדעתו עדיף להמתין להצטיידות צה"ל ורק לאחר מכן לחדש את רעיון המלחמה היזומה.
בן גוריון, נאמן לחששותיו מאז ומתמיד, חיפש ברית עם מעצמה אשר תתמוך במלחמה יזומה של ישראל אך ראשית תספק לה נשק. מאז ומתמיד חרד בן גוריון מן האפשרות שיציאה עצמאית למלחמה תגרור התערבות מעצמה זרה כנגד ישראל. מבחינה זו נבע עיקר חששו ממדיניותה של בריטניה. על אף העובדה ששרת כבר לא היה בממשלה כגורם מפריע
למדיניות האקטיביסטית נותר דיין בודד בתמיכה במדיניות זו. שאלת בת הברית שתספק נשק לישראל דחקה הצידה את בעיית הפדאיון וסגירת המיצרים.
העסקה הצ'כית - מצרית נתפסה בעיני קובעי המדיניות הישראליים כחתירה מצרית למלחמה. הייתה זו בעיקר הערכתו של צה"ל אשר בן גוריון הסכים עימה. בישראל נקבע למעשה תאריך יעד למלחמה, קיץ 1956, אשר אליו צריך להתכונן.(12)
ניתן לסכם ולומר כי התהליכים שהביאו למחשבה בדבר מלחמה יזומה היו:
א. חוליות הפדאיון שחדרו לתחומי מדינת ישראל וגרמו להרג אזרחים.
ב. ההסגר במיצרי אילת תוך פגיעה במעמדה המדיני והאזורי של ישראל.
ג. עסקת הנשק הצ'כית - מצרית והפרת מאזן החימוש לטובת מצרים.
האוירה הציבורית הוכשרה למעשה למלחמה יזומה אולם כל אלה נדחקו הצידה עד לבניית מאזן חימוש חדש ומציאת בעלת ברית שתניע את בן גוריון לצאת למלחמה יזומה.
בהרצאה שנשא בדצמבר 1955 בפני הפיקוד הצבאי הבכיר נימק בן גוריון מדוע אסור לישראל לצאת למלחמת מנע נגד מצרים:
"המטרה הסופית של ישראל היא שלום. מלחמת מנע לא תהיה המערכה האחרונה. ההרס והשנאה יגברו. ישראל תואשם כמדינה אימפאירליסטית ותוקפנית. מלחמה כזו יכולה להסתיים בנצחון צבאי אך בתבוסה מוסרית. נשקפת סכנה של התערבות מעצמה.
יוטל על ישראל אמברגו... ולבסוף יקל על הערבים לתקוף אותנו.(13)
למרות כל הנימוקים הללו אישר בן גוריון לאחר עשרה חודשים בלבד את הצטרפות ישראל לכוחות הבריטיים והצרפתיים והורה לצה"ל לצאת למבצע קדש.
בן גוריון ראה בנגב שטח חיוני לישראל והחשיב במיוחד את אילת כמוצא של ישראל למזרח הרחוק. בתגובה לסגירת המיצרים ולזעזוע שהעסקה הצ'כית - מצרית גרמה לישראל, קרא בן גוריון בסוף אוקטובר למשה דיין להכין מבצע לכיבוש מיצרי אילת. בחודשים נובמבר ודצמבר הקים המטה הכללי, בפיקודו של חיים בר לב, חטיבה מיוחדת שהייתה
מיועדת לבצע את מבצע "עומר". יעד המבצע היה כיבוש אזור שארם א-שיח על ידי הצנחת כוחות והנחתתם מן הים. ב15- לדצמבר 1955 נפלה בממשלה ההצעה למלחמת מנע כדי שזו לא תזיק למאמץ להשיג חימוש במערב. אולם התקווה שבמוקדם או במאוחר תזדמן לצה"ל ההזדמנות לכבוש אזור זה נשארה תלויה בחלל המטה הכללי.
פרק שני: משבר סואץ
א. המצב ערב המשבר.
בשלהי 1955 עמדה ישראל במצב של נחיתות צבאית מול מצרים, פגיעת פדאיון ורצח אזרחים ונתיבי שיט חסומים. מטרת היסוד של המדיניות הישראלית הייתה להחזיר את שיווי המשקל לאזור על ידי רכישת נשק והכנה ל"סיבוב שני".
חשש זה של ישראל מפני שינוי במאזן הכוחות עם מצרים הביא את דיין ופרס לממש את הדופק אצל הצרפתים בדבר עמדתם בנושא מלחמת מנע. שרת התנגד לכך נמרצות. הוא רצה לרכוש נשק רק לצרכי התגוננות. ב18- ליוני 1956 התפטר שרת מן הממשלה עקב חילוקי דעות הקשים בין משרד החוץ למשרד הביטחון. בנאומו בכנסת אמר על כך בן
גוריון:
"בזמן האחרון, לאחר שענייני הביטחון החריפו באופן יוצא מן הכלל ורבו הסכנות במדיניות החוץ, באתי למסקנה שעכשו הכרחי לטובת המדינה כי תהיה התאמה מלאה ככל האפשר בין משרד החוץ ומשרד הביטחון וכי עכשיו נחוצה הנהגה אחרת במשרד החוץ.(14)
לאחר הסרת "המכשול הפנימי" הגבירה ישראל את מאמציה להשיג את הנשק הדרוש למלחמת מנע. משבר סואץ שהתחולל זמן קצר לאחר מכן הקל על משימתה של ישראל ובאוגוסט הסכימה צרפת לספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה.
בקיץ 1956 שררה בארץ תחושה של ערב מלחמה. ישראל שאפה להעמיד בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה: הקפדה על שלום או התדרדרות למלחמה. יחסי ישראל עם בריטניה היו מעורערים וזאת עקב הסכם הגנה בין בריטניה לירדן. פעולות התגמול הישראליות בירדן הביאו לערעור נוסף ביחסים עד כדי חשש לעימות צבאי בין ישראל
ובריטניה. בבחירות שנערכו בסתיו 1956 לפרלמנט הירדני זכו הנאצריסטים בהישג רב משמעות. ירדן החלה לנהל מו"מ בדבר הצטרפות למפקדת הצבא המשותפת של מצרים וסוריה. ישראל מצאה עצמה תחת פיקוד עויין משותף בשלש חזיתות וברור היה שמטרתו של פיקוד זה היא התקפה על ישראל.
ב. משבר התעלה.
ב26- ליולי 1956 הודיע נאצר על הלאמת "חברת תעלת סואץ" על ידי ממשלת מצרים. בעקבות הודעה זו נושלו צרפת ובריטניה מזכויותיהן בתעלה. משמעות הדבר הייתה פגיעה כלכלית מאי קבלת תמלוגים וחשש מהפסקת מעבר נפט מתעלת סואץ לאירופה. הצרפתים קשרו זאת לבעיות אלג'יריה וראו במשבר פרק משנה במלחמתם בכוחות המורדים ואילו
הבריטים נפגעו קשות מסילוקם מהתעלה ורצו להיפטר מנאצר.(15)
מבחינת ישראל הייתה חשיבות רבה להתפתחות זו. לאחר שנים רבות בהן טיפחה בריטניה את הלאומנות הערבית וראתה בגשר עם מצרים את הבסיס למעמדה במזרח התיכון, נוצר קונפליקט חריף בין שתי המדינות.
בתחילה ניסו הצרפתים, בראשות שר החוץ פינו, והבריטים באמצעות שר החוץ לויד, לשכנע את האמריקאים להצטרף אליהן להתקפה מיידית על מצרים. האמריקאים דחו דרישה זו וכך נסתם הגולל על תוכנית בריטית-צרפתית לפלישת בזק משולשת לאזור התעלה. לאחר סירוב זה החליטו שתי המעצמות לפעול לבדן. הן עיבדו את "תוכנית מוסקטיר"
שמטרתה הייתה הפלת משטרו של נאצר באמצעות נחיתה באלכסנדריה והסתערות על קהיר. עיקר הלחץ לכיוון פעולה כזו בא מצידם של הצרפתים כשארה"ב שוללת את הפלישה ודוגלת בפתרון באמצעות מו"מ.
אחת הבעיות העיקריות של צרפת ובריטניה הייתה נעוצה בחוסר בסיסים מתאימים בקירבת מצרים. משום כך היה זה אינטרס מערבי לשתף את ישראל בסכסוך זה. גורמים בדרג המדיני בישראל החזיקו בדעה כי לישראל סיכוי להרוויח מהקונפליקט. בעוד בריטניה חששה מהשתלטות משטר מצרי אנטי-מערבי על התעלה וצרפת רצתה לרתק את משאבי המצרים
שתמכו במורדים ואשר לחמו נגדה באלג'יריה על ידי פתיחת חזית שניה נגדם, הרי ישראל הודאגה בעקבות עסקת הנשק והקשרים המדיניים שנרקמו בין מצרים לסוריה. מבחינתה של ישראל הייתה השותפות עם שתי המעצמות האירופיות אמורה להניב מספר תפוקות:
א. הפלת המשטר במצרים וסילוק נאצר מהזירה.
ב. שחיקת הצבא המצרי במלחמה ובעקבות זאת הפוגה ממושכת בחזית הדרומית.
ג. תמיכה מדינית צרפתית-בריטית בישראל שאליה יתווסף סיוע צבאי וכלכלי.
ג. תפיסתו של בן גוריון
דוד בן גוריון היה ללא ספק הדמות המרכזית והקובעת בנושאי המדיניות והביטחון בחמש עשרה השנים הראשונות של המדינה. בן גוריון היווה למעשה את "הדרג המדיני" ותפיסותיו אף השפיעו על הקמת צה"ל. צביונו ותפיסת הביטחון שלו.
לאחר שסילק את מתנגדו העיקרי מבית, שר החוץ משה שרת, סלולה הייתה בפניו הדרך להגשמת מדיניותו האקטיביסטית. על אף שאיפתו להביא לשינוי במאזן הכוחות האזורי הייתה הערכת המצב הצבאית של בן גוריון פסימית עד כי הביאה אותו להתנות את הסכמתו להשתתפות צה"ל במבצע סיני בקיום מטריה אוירית צרפתית להגנת שמי המדינה.
לצורך זה הקצה חיל האויר הצרפתי שתי טייסות קרב בסיוע הצי הצרפתי להגנת מבואות נמל חיפה. בנוסף לכך היתנה בן גוריון את השתתפות צה"ל במבצע באי תקיפת חיל האויר המצרי על ידי חיל האויר הישראלי ובאי התקדמות כוחות היבשה של צה"ל מעבר ל - 15 ק"מ מזרחית לתעלה.
בן גוריון התעקש לסדר "ביטוחי משנה" צבאיים כתנאי להצטרפות ישראל למבצע. זאת בניגוד לגורמים רבים בממסד הביטחוני של ישראל ששותפו בסוד המבצע המתוכנן שגילו התלהבות רבה ודחפו להצטרף אליו. על אף תפיסתו האקטיביסטית חשש בן גוריון מאז ומתמיד מיציאה למלחמה ללא מטריה מעצמתית.
בן גוריון רצה לשכנע את המערב כי ישראל עדיפה כבעלת ברית על מצרים או כל מדינה ערבית אחרת. יש הרואים באקטיביזם של בן גוריון, בניגוד לזה של שרת, המשך למדיניותו של האצ"ל בימי טרום המדינה.
(16) בן גוריון רצה להראות למערב כי ישראל אינה משענת קנה רצוץ אלא מדינה בעלת כח המכתיבה את המהלכים באזור. מבחינה זו רצה בן גוריון להשיג במערכת סיני את אשר לא השיג במלחמת השחרור, ברית של מדינת ישראל עם האימפריאליזם המערבי ועם הפיאודליזם הערבי כחלק מ"התוכנית הגדולה". מבחינה זו היה על בן גוריון
ל"הכשיר" את דעת הקהל למלחמה ופעולות התגמול היוו גרוי לערבים לנקוט בצעדים כנגד ישראל העשויים לשמש סיבה סבירה ליציאה למלחמה.(17)
יש הטוענים כי בן גוריון היה שבוי בהצלחה הצבאית מ1948-. עבורו היה הצבא ערך בפני עצמו. הוא קידש את התפיסה הצבאית הצרה כי ביטחון הוא הנצחת הסטטוס קוו ושמירת קיום הנכסים באמצעות כח צבאי.(18)
לישראל היה ערב המבצע כל שביקשה: נשק רב שקיבלה מצרפת, שקט יחסי בגיזרה המצרית ועימות מצרי עם מעצמות. על אף התנאים הללו לא ראה בן גוריון את מדינת ישראל כמוכנה לצאת לבדה למלחמה יזומה. ברור היה לו שהברית עם צרפת טומנת בחובה אפשרות כזו. הוא לא היה נגד מלחמה יזומה כעיקרון אלא רק בעיתוי ובזמן המדובר. היה
ברור לו כי יקח לצה"ל זמן לא קצר לקלוט את הנשק החדש שקיבלה ישראל מצרפת.(19) על אף עובדה זו נטה בן גוריון למלחמה יזומה כי סבר שארה"ב וברה"מ לא ישלחו צבא לאזור. אחד מסיוטיו של בן גוריון הייתה המחשבה כי צה"ל יצטרך להתעמת מול מעצמה זרה.(20) נעלמה גם הסיבה שישראל לא תצליח להשיג נשק אם היא תהיה זו שתיזום
מלחמה. לכל היה ברור כי ישראל לא תפעל לפני ראשית 1957 והשאלה הפכה להיות מ"האם" ל"מתי".
בסוף חודש יולי הביא דיין לבן גוריון הצעה לכבוש את כל חצי האי סיני. בן גוריון דחה את ההצעה וביקש להתאפק. לישראל היה נוח להראות שצרפת היא הדוחפת למלחמה וכי אין זו יוזמה ישראלית. בן גוריון היה נתון במבוכה מסויימת בעקבות החשש שהלאמת התעלה תגרום להעלאת קרנו של נאצר. דיין היה למעשה הכח המניע שדחף למלחמה.
הוא לא קשר זאת דווקא למעצמות המערב אלא טען שאנו יכולים לתקוף באופן עצמאי. למרות זאת אפשר היה לנצל את המצב הבינלאומי לטובתנו. בן גוריון החל לאשר אט אט שיתוף פעולה צבאי עם צרפת כשפרס ודיין מפעילים עליו יותר ויותר לחץ. בן גוריון אישר בדיעבד את צעדיהם ובעיקר את אלו של הרמטכ"ל.
בחזית המזרחית היה המצב מסובך. בריטניה איימה להתערב לטובת ירדן במישור הצבאי וישראל חששה ממתקפה בריטית כולל כניסה עירקית לירדן.
זו הסיבה שבן גוריון שאף להגיע להסכם עם אידן, ראש ממשלת בריטניה.
בועידת סבר הובטח לבן גוריון כי אם ישראל תותקף מצד ירדן ותגיב בעקבות מתקפה זו, בריטניה לא תתערב.(21) בן גוריון ודיין לא שללו התקפה על ירדן לאחר שזו נתפסה כבעלת ברית של מצרים. קיימת היתה תוכנית לחלק את ירדן בין ישראל ועירק. בן גוריון גם הוא קיבל את הצורך לתקוף את ירדן עקב חששו מפיקוד משותף בין מצרים,
ירדן וסוריה. בסופו של דבר לא נכנסה עירק לירדן והתוכנית ירדה מעל הפרק.
פרק שלישי: היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות.
א. הסיבות הגלויות ועיתוי המלחמה.
קיימות היו סיבות שונות לפריצת מערכת סיני ולמדינת ישראל היו יעדים שונים במלחמה זו: הדברת פעולות הפדאיון, פתיחת המיצרים לשיט חופשי וסילוק האיום המצרי בעקבות עסקת הנשק המצרית - צ'כית. כל אלה היוו סיבות נכבדות ובעלות משקל לפתיחת המערכה אולם הדעות חלוקות באם היו אלה אכן הסיבות היחידות והעיקריות.
ביום 29.10.56 נפתחה המערכה ובמהדורת החדשות של השעה שבע בערב נמסרה הודעתו של דובר צה"ל בזו הלשון:
"כוחות צה"ל נכנסו ופגעו ביחידות פדאיון בראס-אל נאקב ובכונתילה ותפסו עמדות מערבה מצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה  זו באה  בעקבות  הפגיעות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים ואשר מטרתה גרימת הרס ושלילת חיי שלום מאזרחי ישראל".(22)
הודעה זו של דובר צה"ל לא נועדה לגלות את האמת בדבר מטרותיה וכוונותיה של ישראל בפתיחת המערכה. הייתה זו הודעה שעוצבה מתוקף ההתחייבות הדיפלומטית שנתנה ישראל לבעלות בריתה ערב המבצע.
עוד קודם לכן ביום ה28- באוקטובר אישרה ממשלת ישראל מלחמה מתואמת עם צרפת ובריטניה. באותו יום אחר הצהריים, עשרים וארבע שעות לפני פרוץ הקרבות, פרסם בן גוריון את ההודעה הבאה:
"חידוש פעולות הפדאיון על ידי שליטי מצרים בשבועות האחרונים מתוך גבולות מצרים, לבנון וירדן, הקמת הברית הצבאית בין  מצרים ירדן וסוריה המכוונת נגד ישראל, הכרזת מושלי  המדינה ההאשמית כי בראש דאגותיהם עומת המלחמה בישראל עד רדתה. הכרזות דומות לאלו מצד שליטי מצרים וסוריה, גיוס צבא עירק על גבולות ירדן-כל
אלה מצווים עלינו לגייס לשם זהירות וביטחון הגבולות וישובי הספר מספר אנשי מילואים... למען לא נעמוד בפני נתקפת פתע מצד דרום, צפון או מזרח ללא מגן מספיק. היה הכרח לגייס גדודי מילואים אחדים ולהציב אותם על גבולות אלה, לבלום התקפה אפשרית של האוייב ולתת לנו שהות  מספיקה במקרה של התקפה עלינו, לגיוס חיל
מילואים שעליו נשען ביטחון ישראל..."
שתי הודעות אלה, של הממשלה ושל דובר צה"ל יש בהן כדי להצביע על השניות המסובכת שאיפיינה את מערכת סיני: בתיכנון, בביצוע, בהסקת מסקנות ובהסבר לעיתוי היציאה למלחמה. מדוע חוברו כל הגורמים דווקא לעיתוי של אוקטובר 1956. בן גוריון לא יכול היה להודות במפורש כי ישראל נרתמה לעיתוי הצרפתי בלי לצרף למטרה זו מטרות
מקובלות כמו חיסול הפדאיון, פתיחת המיצרים וכו'.
יש בשתי ההודעות הללו כדי להצביע על מטרותיה של ישראל במלחמה יזומה בכלל ללא קשר לעיתוי הספציפי. אולם במציאות של ערב מערכת סיני הייתה הסיבה לעיתוי זה בבחינת תנאי הכרחי למלחמה בעוד שהמטרות המסורתיות היו תנאי מספיק בלבד. בניגוד להצהרת הממשלה הייתה דווקא פעילות פדאיון משמעותית משטח ירדן ולא הייתה כל
הערכות צבאית מאיימת מצידה של מצרים. הכח המצרי בסיני דווקא דולל לטובת ההערכות על תעלת סואץ. הסיבה לעיתוי הייתה לוח הזמנים של צרפת ובריטניה יותר מאשר לוח הזמנים של ישראל שקרוב לודאי הוקדם.
מטרות המלחמה היזומה של ישראל עוצבו כבר במהלך שנת 1955. בסתיו 1956, עם היווצרות תנאים נוחים לפעולה נגד מצרים, צריך היה לבחון את המטרות מחדש. העובדה כי ביום פרוץ המלחמה עדיין לא הגיעו כל משלוחי הנשק לישראל מצביע על כך שלא היה זה לוח זמנים ישראלי.
הרקע הבינלאומי של המלחמה הגביל את יכולה של ישראל להשיג יעדים עצמאיים.
את מטרות המלחמה של ישראל ניתן לסווג לשתי קטגוריות עיקריות. יש להבחין בין מטרות שהוגדרו ערב המלחמה לבין אלה שעלו במהלכה או הוצמדו אליה לאחר מעשה באופן מיידי או שנים מספר לאחר מכן.
הדגשת הקשר בהודעתו של דובר צה"ל בין ההתקפה הישראלית ובין פעולות הפדאיון נועדו לשמש צידוק מוסרי לפעולה צבאית אולם היא נועדה בראש ובראשונה להשאיר ספק בלב המצרים שמא מדובר בסך הכל בעוד פעולת תגמול מן הסוג אותו הנחיתה ישראל על המצרים בשנה האחרונה. ההודעה ביקשה להסתיר ככל האפשר את כוונותיה האמיתיות של
ישראל כדי להטעות את המצרים.
ב.המטרות האמיתיות של מבצע קדש.
חקר מטרותיהן האמיתיות של מלחמות מסתבך בדרך כלל בגלל סיבות שונות. יעדיהם של מבצעים מורכבים ומשתנים ובניסוחם לאחר מעשה יש לעתים מגמה להתאים את הציפיות שלפני למעשה לתוצאות שלאחר מעשה.
בנוסף לכך אין פקודות המבצע שבכתב או אפילו נאומיהם של מנהיגים מגלים את הטמון בליבם שמא יתבדו. בדרך כלל מפרטות פקודות במבצע את היעדים האופרטיביים שעל הצבא להשיג בשדה הקרב אך לא את היעדים האסטרטגיים. ולבסוף מן הראוי לזכור שקיים הבדל גדול בין "מטרות" ל"מניעים". ה"מטרות" הן בדרך כלל הרובד הגלוי והמוצהר
בעוד ה"מניעים" מסבירים את ההתנהגות המדינית הרבה יותר מאותן מטרות מוצהרות.
תעלת סואץ אומנם הייתה סגורה בפני שיט ישראלי והייתה בכך הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק אולם ישראל מעולם לא התכוונה לכבוש את התעלה. גם הנזק הכלכלי כתוצא מסגירתה לא היה חמור במידה שתחייב יציאה למלחמה. חסימת מיצרי טיראן גם היא לא היוותה פגיעה כלכלית ממשית בישראל ואלה אף היו סגורים קרוב לשנה עד למבצע
סיני.
רצועת עזה והפדאיון שהגיע מתוכה לתחומי ישראל לביצוע פעולות הרג אזרחים היוו מעמסה רצינית לממונים על הביטחון. קירבתה של הרצועה למרכזי האוכלוסיה בישראל הפכו אותה לסיכון בטחוני מרכזי. בעיני דיין נראתה הרצועה סכנה בטחונית ממדרגה ראשונה ומדי פעם לחץ על בן גוריון לכובשה. האחרון לא היה נלהב למהלך כזה והעדיף
להתרכז בפתיחת המיצרים ולהשתלט לשם כך על חופי מפרץ אילת.(23)
משה דיין לא השלה את עצמו שפעולות התגמול יש בכוחן להביא להפסקת מעגל האלימות. לשם כך היה על ישראל להביא להתמוטטות הצבא המצרי בסיני. נושא זה הפך ליעד מרכזי של צה"ל. לאחר העסקה עם צ'כיה דובר בצה"ל רבות על הצורך להנחית מכה ניצחת על הצבא המצרי בטרם יוכל לקלוט את כמויות הנשק האדירות שהגיעו אליו. בתגובה
רכשה ישראל כמויות לא מבוטלות של נשק מצרפת אולם למרות זאת נשאר היעד של הנחתת מכה על הצבא המצרי גם לצרכי הרתעה.
אלה היו למעשה המטרות הגלויות אולם היו גם מטרות סמויות עליהן לא דובר בגלוי. בן גוריון ראה בסיני שטח שאינו שייך למצרים. הוא לא שלל את האפשרות שישראל תספח את חצי האי סיני ונתן עדיפות לשארם א-שיח ולמיצרי אילת אולם אין לראות זאת כמטרה שהוצבה לשם מימוש ודאי וכן לא כגורם מכריע במערך המניעים שהביאו את בן
גוריון לצאת למלחמה. לכל היותר ניתן לומר רק על כיבוש רצועת עזה והמיצרים וכן על מיטוט הצבא המצרי בסיני כי היוו יעד ברור.
כפי שהסברנו בתחילת העבודה, מאז סיום מלחמת השחרור שררה הדעה כי יתקיים "סיבוב שני". בן גוריון חשש שנאצר יפנה למערכה נגד ישראל לאחר שיתגבר על קשייו בתעלה וישלים את התעצמותו הצבאית. במצב זה תמצא ישראל את עצמה מבודדת מבחינה מדינית ונחותה מבחינה צבאית.
הדעה הרווחת היא שההחלטה הסופית בדבר מערכת סיני נשקלה על ידי בן גוריון בועידה בסבר ואז החליט כי זו ההזדמנות לחסל את נאצר בעזרת שתי מעצמות. הוא ראה בכך מטרה אסטרטגית מן המעלה הראשונה. בן גוריון קיווה וציפה כי בעקבות המלחמה יסולק נאצר מהשלטון.
יעד אסטאטגי נוסף שהניע את בן גוריון להצטרף למלחמה קשור למערך יחסי הכוחות הגלובליים. בעקבות התלקחות המלחמה הקרה קיים היה אינטרס מערבי לבלום את ההתפשטות הסובייטית לתחומי המזרח התיכון.
האמריקאים  ניסו להשיג זאת באמצעות בריתות אזוריות פרו מערביות שהתבססו על מדינות ערב. ישראל לא נחשבה כמרכיב רב משמעות עבור המערב באותן שנים. בן גוריון שאף להראות למערב כי ישראל היא מדינה בעלת כח צבאי שמן הראוי להתחשב בו וניתן להסתמך עליו. בן גוריון ראה בצרפת בעלת ברית כזו ואחת ממטרותיו של בן גוריון
הייתה לגבש ולחסן את הקשרים שפיתחה ישראל עם צרפת. מצבע משותף כדוגמת מערכת סיני היווה לגביו אפשרות להבטיח את מחוייבותה של צרפת לחימושו של צה"ל. כפי שכבר צויין סבר בן גוריון מאז ומתמיד שישראל זקוקה לסיועה ולגיבויה של אחת המעצמות הגדולות והחרדה מפני "סיבוב שני" האיצה בו לחפש בעל ברית מערבי. הידידות
הצרפתית עמדה בראש מעייניו של בן גוריון וזו הסיבה שהכפיף את לוח הזמנים הישראלי לפעולה צבאית לזה הצרפתי. האינטרס הצרפתי השתלב במטרותיה האסטרטגיות של ישראל ומאחר ששיתוף האינטרסים היה דו צדדי ניתן לומר כי הדאגה לעתיד והיחסים עם צרפת היוו גורם מכריע בשיקוליו של בן גוריון.(24)
סיכום
מטרת המלחמה המרכזית הייתה הקטנת האיום הצבאי הערבי על ישראל. היה זה איום צבאי מיידי ששיקף מצוקה אמיתית. לבן גוריון נקרתה הזדמנות לעשות זאת בזכות מהלך בינלאומי. כפועל יוצא ממטרה זו נראתה סבירה האפשרות להיפטר מנאצר שעמד בראש המערכה הערבית כנגד ישראל. היה זה אינטרס משותף לבריטניה צרפת וישראל.
מאחורי שתי המטרות הללו עמדה מטרה ארוכת טווח והוא שינוי פני המזרח התיכון. שינוי זה קשור לחוסר הנחת מן הסטטוס קוו שלאחר מלחמת העצמאות. בנוסף להפלת נאצר הוא שאף לחלוקת ירדן וקיצוץ שטחה של לבנון כדי התקום בה מדינה נוצרית. כך היתה מתגשמת שאיפתו לארץ ישראל המנדטורית, עובדה שהייתה מאדירה את ישראל ככח
העשוי לבלום את חדירת ברה"מ למזרח התיכון. מתוכנית זו נגזרה מטרה נוספת והיא פתיחת מיצרי אילת על ידי כיבושם.
בישיבת הסיום של ועידת סבר דיבר בן גוריון מפורשות על הידוק הברית עם צרפת וניטרול האיום הבריטי על ישראל. בן גוריון שוכנע לתת יד לקנוניה בינלאומית בגלל רצונו לצאת למלחמה נגד מצרים בטרם זו תתעצם. בנוסף לכך הסכימה בריטניה להפר את הסכם ההגנה שהיה לה עם ירדן באם ישראל תתקוף אותה. ישראל גם חששה מכניסה
עירקית בהשראה בריטית לירדן וזאת במטרה לנטרל את הכוחות הפרו-נאצריסטיים בירדן.
מכאן שהמלחמה הייתה תוצאה של מעשה מדיני שהביא לבצוע צבאי ייחודי.(25)
בדיעבד התברר כי המכניזם הצבאי הופעל לצורך שמירת הסטטוס קוו ולא לצורך השגת תכלית מדינית. ההתקפלות המהירה של ישראל מסיני ללא תמורה מדינית של ממש היא ההוכחה לכך. ישראל הצליחה להשיג את פתיחת המיצרים והרתעה צבאית עד למלחמת ששת הימים וכן את הפסקת פעולות הפידאיון אך לא הצליחה להשיג יעדים מדיניים ברמה
האסטרטגית.
המלחמה הקנתה לנאצר יוקרה רבה וביססה את שלטונו ומנהיגותו בעולם הערבי על אף תבוסתו הצבאית.
קשה לומר כי מערכת סיני הייתה מעשה של אסטרטגיה דפנסיבית שמטרתה לבלום איום צבאי של מצרים נגד ישראל אלא מעשה של אסטרטגיה אופנסיבית.
הערות
1. תזכיר שהעביר בן גוריון לרמטכ"ל יגאל ידין ביום" 27.10.49 "על מבנה הצבא ודרכו" מתוך גרינברג, י. ביטחון לאומי ועוצמה צבאית. משרד הביטחון 1991, עמ' 3.
2 .בן גוריון, ד. יומן מלחמה, ג', עמ' 964.
3. בן גוריון, ד. מערכת סיני, עם עובד, 1964 עמ' 18.
4. בן גוריון, ד. מדינת ישראל המחודשת, א, עמ' 369.
5. יומני משה שרת, ג, תל-אביב, 1978, עמ' 861-894.
6. את מקומו של שרת במשרד החוץ תפסה גולה מאיר שהייתה קרובה יותר בדעותיה המדיניות - בטחוניות לבן גוריון.
7. פעולת קיביה נערכה באוקטובר 1953 ובהמשך בוצעו פעולות רבות בשטח ירדן והחל מאפריל 1954 גם בתחומי מצרים.
8. בר זוהר, מ. בן גוריון, ג', 1987, עמ' 1127.
9. פידאיון - מקריבי עצמם.
10. דיין, מ. יומן מערכת סיני, תל אביב, 1965, עמ' 23.
11. בעקבות העסקה, כח השריון וחיל האויר המצריים היו גדולים פי ארבעה מזה של צה"ל.
12. בראון, מ. מדיניות הביטחון והחוץ, 1991, פרק א'.
13. ולד, ע. קללת הכלים השבורים, שוקן, 1988, עמ' 222.
14. בר זוהר, מ. גשר על הים התיכון, דבר, 1964, עמ' 115.
15. עיקר מאבקם של הצרפתים היה באלג'יריה כנגד כוחות המחתרת האלג'יראית ה- FLN, שרצו לסלק את הצרפתים מתחומי אלג'יריה.
היה זה מרד אלים מלווה במעשי טרור שהחל ב 1954 ואשר מצרים בראשות נאצר סייעה לארגון במאבקו.
16. בר, י. ביטחון ישראל - אתמול, היום ומחר, עמיקם, תשכ"ו עמ' 218-219.
17. שם, עמ' 223.
18. ולד, ע. שם, עמ' 227.
19. דיין, מ. אבני דרך, ירושלים, 1976, עמ' 214-215.
20. מחשבה זו רדפה אותו עוד בימי מלחמת העצמאות והוא חזר עליה בפני פורומים שונים בשנים 1948-1949.
21. ועידה שנערכה בצרפת חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה ושבה שוכנע בן גוריון לתמוך בפעולה המשותפת עם בריטניה וצרפת כנגד מצרים.
22. בראון, מ. "מערכת סיני 1956 - מטרות וציפיות" זמנים, 24, עמ' 94.
23. שם, עמ' 97.
24. דיין, מ., יומן מערכת סיני, תל אביב, 1965, עמ' 143.
25. מבחינה זו פעל בן גוריון פעמים רבות על פי תורתו של פון קלאוזביץ' שראה במלחמה את המשך המדיניות באמצעים אחרים.
ביבליוגרפיה
בן גוריון, ד., מערכת סיני. עם עובד, 1964.
בן גוריון, ד. יומן המלחמה, ג, משרד הביטחון, 1982.
בר, י. ביטחון ישראל, אתמול, היום ומחר. תל אביב, עמיקם, 1966.
בראון, מ. אתגר ותגרה. באר שבע, 1991.
בראון, מ. "מערכת סיני - מטרות וציפיות", זמנים, 24, חורף 1987.
בר-זוהר, מ. בן גוריון, ג'. 1987.
בר-זוהר, מ. גשר על הים התיכון. ספרית דבר, 1964.
דיין, מ. אבני דרך, ירושלים, 1976.
דיין, מ. יומן מערכת סיני. תל אביב, עם הספר, 1965.
ואלד, ע. קללת הכלים השבורים, שוקן, 1988.
שפר, ג. "שרת, בן גוריון ומלחמת הברירה ב1956-", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 27, תשמ"ח.
שרת, מ. יומן אישי, תל אביב, ספריית מעריב, 1978.

תגים:

צרפת · נאצר · מוסקטיר · מבצע · גוריון · מצרים · אנגליה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הסיבות והמניעים של הדרג הפוליטי והצבאי שהביאו ליציאתו של צה"ל למבצע קדש", סמינריון אודות "הסיבות והמניעים של הדרג הפוליטי והצבאי שהביאו ליציאתו של צה"ל למבצע קדש" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.