היישום אינו מחובר לאינטרנט

כיצד מנציחים שכול באמצעות המוזיקה

עבודה מס' 064710

מחיר: 288.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירה היסטורית קצרה של שירי מלחמות ישראל ותפקידם כמנציחים.

2,581 מילים ,4 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

מדינת ישראל, שידעה מלחמות עוד משחר קיומה, מאופיינת גם בז'אנר מוזיקלי עשיר ורחב של שירים שליוו את המלחמות, אם מדובר בשירים שנכתבו על ידי חללי המלחמות והולחנו או אם מדובר בשירים שנכתבו על ידי מיטב משוררי הארץ, והפכו לקלאסיקה הטבועה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
שירי הזיכרון והמלחמה הם מטבע הדברים הסוג המובהק והקיצוני ביותר מבין סוגי השיר בתחום הזה; הם הלאומיים ביותר, ומשום כך הארכאיסטיים ביותר. כל סגנונם של יוצרי השיר הישראלי הבולטים בין שנות ה-30 וה-60 במאה ה-20 הוא רומנטי באמות מידה על היסטוריות, אבל מתוך הפרספקטיבה של התרבות הישראלית הוא קלאסיציסטי, משום שהוא מבקש להחיל את דימויי העבר על אירועי ההווה או העבר הקרוב מאוד.
שירי המלחמה והזיכרון היו בשנות הארבעים והחמישים חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הישראלי, והם הושרו בצד שירים אחרים ולא יוחד להם מקום וזמן. הלהקות הצבאיות, ששימרו חלק ממסורת השיר הישראלי, שילבו תמיד שירי מלחמה וזיכרון בתכניותיהן. השילוב הזה לא נחשב כערבוב תחומים כיוון שעצם מעשה השיר, או נכון יותר, עצם הביצוע של ה"שיר הישראלי" נחשב כמעשה של שייכות לאומית. הז'אנר עצמו נשא משמעות של שייכות, ושירת השיר או ההאזנה לו היו מעשה של שייכות. שירי המלחמה והזיכרון מבטאים את האתוס ואת עולם הדימויים המפעם בכל הז'אנר הזה.
החל משנות ה-60 החלה ההפרדה בין שירי הזיכרון לבין שאר השירים. שירי הזיכרון תועלו אל יום הזיכרון, ומעמדם הסגנוני רומם הרבה מעבר לשירים האחרים. מאז שנות ה-80, הפכו השירים הללו למעין ציטטה מתקופה אחרת, קודמת. הם הפכו למעין קטעים של טקס לאומי אחד, שטקסי יום הזיכרון מבצעים חלקים מתוכו.

במסגרת עבודה זו, אנסה לבחון את השינוי התרבותי שעברה מדינת ישראל בדרך הנצחתה את הנופלים ואת המלחמות, מהפן המוזיקלי ואתחום את הזמן בצורה הבאה: מהדור הראשון לקיומה של המדינה- שירי תש"ח והממשיכים אותם והקבוצה השנייה- שירי שנות ה-60 והממשיכים אותם, כאשר הניתוח ברמת המיקרו יתמקד בשיריה של לירון הרפז ז"ל, שנרצחה בפיגוע בשנת 2001 ומשפחתה בחרה להנציח אותה באמצעות שירים שכתבה, שנמצאו לאחר מותה ולאחר גיוס מיטב אמני ישראל, הפכו לאלבום שיצא לפני כשבועיים. כאמור, במהלך העבודה אנסה לעמוד על ההבדלים בין שתי קבוצות הזמן, ואתמקד ברמה התוכנית של אותם שירי הנצחה שנבחרו להתפרסם ובהבדלי התוכן בין קבוצת השירים של תחום הזמן הראשון לתחום הזמן השני.

הערת מערכת: בעבודה לא צויינו מראי מקום.
מקורות העבודה הם מאמר אחד, ראיון, וארבעה אתרי אינטרנט.

מקורות:



Untitled
הנצחת שכול באמצעות מוסיקה
מבוא
מדינת ישראל, שידעה מלחמות עוד משחר קיומה, מאופיינת גם בז'אנר מוזיקלי עשיר ורחב של שירים שליוו את המלחמות, אם מדובר בשירים שנכתבו על ידי חללי המלחמות והולחנו או אם מדובר בשירים שנכתבו על ידי מיטב משוררי הארץ, והפכו לקלאסיקה הטבועה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
שירי הזיכרון והמלחמה הם מטבע הדברים הסוג המובהק והקיצוני ביותר מבין סוגי השיר בתחום הזה; הם הלאומיים ביותר, ומשום כך הארכאיסטיים ביותר. כל סגנונם של יוצרי השיר הישראלי הבולטים בין שנות ה-30 וה-60 במאה ה-20 הוא רומנטי באמות מידה על היסטוריות, אבל מתוך הפרספקטיבה של התרבות הישראלית הוא קלאסיציסטי,
משום שהוא מבקש להחיל את דימויי העבר על אירועי ההווה או העבר הקרוב מאוד.
שירי המלחמה והזיכרון היו בשנות הארבעים והחמישים חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הישראלי, והם הושרו בצד שירים אחרים ולא יוחד להם מקום וזמן. הלהקות הצבאיות, ששימרו חלק ממסורת השיר הישראלי, שילבו תמיד שירי מלחמה וזיכרון בתכניותיהן. השילוב הזה לא נחשב כערבוב תחומים כיוון שעצם מעשה השיר, או נכון יותר, עצם
הביצוע של ה"שיר הישראלי" נחשב כמעשה של שייכות לאומית. הז'אנר עצמו נשא משמעות של שייכות, ושירת השיר או ההאזנה לו היו מעשה של שייכות. שירי המלחמה והזיכרון מבטאים את האתוס ואת עולם הדימויים המפעם בכל הז'אנר הזה.
החל משנות ה-60 החלה ההפרדה בין שירי הזיכרון לבין שאר השירים. שירי הזיכרון תועלו אל יום הזיכרון, ומעמדם הסגנוני רומם הרבה מעבר לשירים האחרים. מאז שנות ה-80, הפכו השירים הללו למעין ציטטה מתקופה אחרת, קודמת. הם הפכו למעין קטעים של טקס לאומי אחד, שטקסי יום הזיכרון מבצעים חלקים מתוכו.
במסגרת עבודה זו, אנסה לבחון את השינוי התרבותי שעברה מדינת ישראל בדרך הנצחתה את הנופלים ואת המלחמות, מהפן המוזיקלי ואתחום את הזמן בצורה הבאה: מהדור הראשון לקיומה של המדינה- שירי תש"ח והממשיכים אותם והקבוצה השנייה- שירי שנות ה-60 והממשיכים אותם, כאשר הניתוח ברמת המיקרו יתמקד בשיריה של לירון הרפז ז"ל,
שנרצחה בפיגוע בשנת 2001 ומשפחתה בחרה להנציח אותה באמצעות שירים שכתבה, שנמצאו לאחר מותה ולאחר גיוס מיטב אמני ישראל, הפכו לאלבום שיצא לפני כשבועיים. כאמור, במהלך העבודה אנסה לעמוד על ההבדלים בין שתי קבוצות הזמן, ואתמקד ברמה התוכנית של אותם שירי הנצחה שנבחרו להתפרסם ובהבדלי התוכן בין קבוצת השירים של
תחום הזמן הראשון לתחום הזמן השני.
בשירי הזיכרון שנוצרו בתש"ח ניכרת מגמה של עידון, עד כדי השתקה, המאפיינת את זירת הזיכרון הקלאסית. בשנות השישים נחשף בחלק משירי הזיכרון, נוסח "גבעת התחמושת" ו"מה אברך" ניסיון שקרי ליצור גיבור ישראלי, ואם השולחת אותו לקרב.
שירי הזיכרון והמלחמה בתרבות הישראלית נוצרו בתוך הקשר אמנותי מודרני, והם מהווים קבוצה בתוך הז'אנר של "השיר הישראלי", שנוצר בידי משוררים ומלחינים מקצועיים אך נועד לביצוע עממי, בהקשר לא אמנותי.
חיים גורי כתב את מילות שני השירים שהפכו ברבות הימים לשירים הגבוהים ביותר במשק שירי הזיכרון: "הרעות" ו"באב אל ואד". שני השירים מעמידים במרכזם את הציווי לזכור, והם מכוננים את הזיהוי הקלאסי בין השיר לבין הזיכרון. מי ששר את השיר, משנן למעשה את הציווי לזכור. למרות זאת, שני השירים הללו מצביעים גם על הכוח
ההפוך, על השכחה, על הנטייה לשכוח ועל אדישותו של עולם התופעות למעשה הזיכרון. בשיר "הרעות", הרעות הופכת לכוח הדומה לפריחה, ולכן היא תפר את נטיית הלב לשכוח: "אך נזכור את כולם / את יפי הבלורית והתואר / כי רעות שכזאת לעולם / לא תיתן את לבנו לשכוח / אהבה מקודשת בדם / את תשובי בינינו לפרוח".
פתיח השיר המפורסם "באב אל ואד" בונה מבט מאוחר על מקום הקרב בשער הגיא, ורשימת העצמים בו מצביעה על הפער הגדול בין צורתו האדישה של המקום לבין התכנים המכאיבים של הזיכרון הקשור בו: "פה אני עובר, ניצב ליד האבן / כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים / ערב אט יורד, רוח ים נושבת / אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר".
השיר מסתיים בקריאה "זה אשר ילך בדרך שהלכנו, אל ישכח אותנו, באב אל ואד". הסיום הזה רומז לז'אנר עתיק המהווה את אחד מיסודות הקשר בין שירה וזיכרון ואם להשוות את סיום השיר הזה לשירי הקינה העתיקים, ניתן לראות את ייסוד הקריאה לאותו עובר אורח בבקשה שיעצור לרגע, יקרא, יזכור ויספר. פעמים רבות יש בסוג זה של
שירה תמצית של סיפור חיים או לקח מן המוות או הקרב.
אותו ז'אנר, הקורא לעוברים והשבים, מהדהד ברקע של עוד כמה משיריו של גורי, במיוחד בשירו "הנה מוטלות גופותינו". המעניין בשירו "באב אל ואד" הוא הצירוף המוזר בין הדובר החי לבין המתים: בתחילת השיר ברור כי הוא חי ונבדל מחבריו המתים אך בסוף השיר הוא מצטרף אל חבריו המתים והופך להיות קול במקהלתם וכך, למעשה
מבצע גורי הזדהות וחיבור עם המתים, למען קהל קוראיו.
הסוג האופייני ביותר לשירי הזיכרון של תש"ח הוא שירי הדיוקן כמו "דודו" ו"יודקה", כאשר הדגשת השיר לדמות אדם אחד יוצרת הילה של נשגבות ומושא השיר, הופך לגיבור באמצעותו. מסגרת הדיוקן המתארת את הסיטואציה בה נכתב השיר, בונה את ההקשר הנכון שבו יש לתאר את מעשה הזיכרון: כחלק משתיית קפה קבוצתית, כסיפור נינוח
וכמענה לשאלה החוזרת בשיר: "היש פלמ"חניק כמו דודו?". רעיון הגבורה האינדיבידואלית מופיע כאן בצורתו הקלאסית ביותר, כשמרכזו יופיו הגברי של דודו: "הייתה לו בלורית מקורזלת שיער / הייתה לו בת צחוק בעיניים / ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים".
השירים שנוצרו משנות השישים ואילך, בעיקר סביב התכניות של הלהקות הצבאיות, התרחקו מעט מהמחויבות הקלאסית הגלויה של שירי תש"ח. המגוון הנושאי של השירים הוא אקלקטי ויוצר תחושה מסוימת של ניסיוניות. נראה גם, כי יוצרי השירים ראו בשירי הזיכרון בעיה אמנותית וכי הם לא רצו לפנות לפתרונות המוכנים של שירי תש"ח.
למרות ניסיונותיהם של יורם טהר- לב, נעמי שמר, רחל שפירא ואהוד מנור, להסיט את שירי הזיכרון מסדר היום המוזיקלי הישראלי, בולט חיים חפר בכך שהמשיך לכתוב בסגנון השירים התש"חיים, בתוספת הנטורליזם הקרבי. הקלאסיציזם נשאר, אך בשלב הזה הוא רק שינה את מקומו. המת- החי עדיין מבצבץ בכמה משירי שנות ה-60, ונראה כי
התקיים מנהג של השקטה של אירועי המוות, ותפיסה שונה של המוות באותה התקופה.
השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", מבטא עניין מרכזי בתופעה הזאת. השיר יוצר מבט שקט, כמעט סטואי של עניין המוות: "אתה רואה, אנחנו כאן בכפר / כמעט הכל נשאר אותו דבר / בתוך שדה ירוק אני עובר / ואתה מעבר לגדר"
הניסיוניות בשירי שנות ה-60 בולטת במיוחד בשירים כמו "בלדה לחובש" ו"גבעת התחמושת", העשוי כמו קנטאטה בשני קולות ומביא מונולוג מפורט, כמעט תיעודי, שמושר בנוסחה קצבית בלבד. למרות הרושם התיעודי של השיר, הוא למעשה עדיין דיוקן נוסחאי מדויק של הגיבור הראוי מתש"ח, שעבר אל שנות ה-60. במקרה הזה, זהו דיוקן
ששורטט באמצעות הדיבור - הקצב, אוצר המילים ואותה התמימות לכאורה שבסיומת: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש / בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".
ההבדל העמוק הנמצא בין הדיוקן המצטייר בשיר הזה לבין שירי תש"ח, נמצא בתחושת הזיוף העמוקה, העולה מן ההקשר ומן הז'אנר החדש: הגיבור המדבר בעד עצמו, הפך דמות בדויה, בימתית והוא אינו מודע לחוקי הדיוקן ההרואי החלים עליו.
ב"גבעת התחמושת" ההקשר הביצועי של התקופה ההיא מורגש היטב, כחלק מתוכניות בידור המעוצבות היטב. המעבר מז'אנר השיר הישראלי אל ז'אנר השיר התיאטרלי- בידורי, שינה את תפקידם של השירים: רבים מהם בלתי ניתנים לביצוע עממי ומצד שני, ההקשר הבידורי מנתק אותם מהקשרו של האבל האמיתי.
השקטת המוות בשירי שנות ה-60 מגיעה לשיאה בשיר ה"אימהי" ביותר שנכתב עד אז, בידי רחל שפירא - "מה אברך". השיר עשוי כמו דיאלוג בין אם למלאך, מוליך את האדם בגילו השונים, כילד, עלם, גבר ועד מותו בקרב, אך מותו אינו נזכר כלל - אלא בתמורתו האלוהית: "הנער הזה - עכשיו הוא מלאך" והאם חותמת את השיר בקריאה אל
האלוהים "לו אך ברכת לו חיים". מי שמקפיד לקרוא את כל בתי השיר, לעומת זאת, ימצא למעשה אם המבקשת להקדיש את בנה לצבא ולקרב: "וברך כי ידיו הלמודות בפרחים / יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה / ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים / ושפתיו השרות - את מצב הפקודה". בשיר הזה עוברת ההשקטה מתחום הקלאסיקה אל תחום ההיתממות
השקרית, כאשר האם מכינה את בנה אל הפלדה ואל הפקודה, כאילו אינה מבינה את האמור והכרוך בהן, והיא משליכה אל האלוהים משהו שהיה לפני כן בתחום הבנתה ובחירתה.
מלחמת יום הכיפורים, שלוותה בשוק גדול בקרב החברה הישראלית והביאה עמה לפיצוץ האשליות החברתיות והביטחוניות כי ישראל היא מדינה כל יכולה, הביאה גם את היוצרים לכתיבת שירים מלאי תקווה, שלא מפחדים ליפות את המציאות אשר בה נמצאת החברה הישראלית. חיים חפר, בשירו "המלחמה האחרונה", היטיב לתאר את המציאות כמות
שהיא, כאשר דיבר בשם כל הלוחמים באשר הם: "בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם / ונצרבו באש טילים ואש נון מם" וניסה להבטיח שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
בשלב זה, כבר אפשר לשים לב לפן יותר אישי בחיבור השירים, והתרחקות מסוימת מההתייפייפות המאפיינת את שנות החמישים והשישים, וכמו כן ישנו ניסיון למחוק את תדמית הגיבור המעושה ואת השקטת המוות, שכן בשירי שנות השבעים, המוות נמצא בדיוק לנגד עיננו, אמנם כמו בכל מלחמה, אבל כאן, ככל הנראה בגלל הטראומה שליוותה את
המלחמה הנוראה ההיא, לא היה צורך בשינוי פני השטח. גם בתקופה זאת, כפי שראינו עד עכשיו, ניתן לשים לב לעובדה שהשירים המאפיינים את המלחמות לא נכתבו בידי חללים או לוחמים, אלא "הוזמנו" ונכתבו והולחנו על ידי יוצרים מקצועיים. שירו של יורם טהר לב, "היה לי חבר היה לי אח", מנסה לשרטט את דיוקנו של הלוחם ואת
כמיהתו להגיע ליום שאחרי ואפשר לחשוב, כי אותו גיבור המוזכר בשיר, אינו יודע מה יוליד יום, והאם יחזור מהקרב.
מלחמת שלום הגליל, שלמעשה הסתיימה רק בשנת 2000, עם צאתם של כוחות צה"ל מדרום לבנון, הותירה אחריה שלל שירים, שכל מטרתם הייתה להמחיש את רצונם של הגיבורים בשיר, לחזור הביתה בשלום. השיר המאופיין ביותר עם התקופה "שתי אצבעות מצידון", שיר שליווה את פסקול הסרט הנושא את אותו השם, מתאר בצורה הכי מדויקת את מצבם
של החיילים בלבנון, ואינו מתבייש בכך: "שתי אצבעות מצידון / אני יושב בדיכאון / כל היום סיור, שמירות / מסתכלים על מי לירות" תיאור הקרבות והגיבורים, הופכים מקלאסיים והרואים, למציאותיים, עד כדי כך שהם חפים מכל ניסיון ליפות את המצב. גם השיר "הביתה" שכתב אהוד מנור, לא מנסה לתאר מצב תמים או מתיפייף, ועושה
רושם שהוא אף מקווה, מבלי להסתיר זאת, שהמלחמה תסתיים והגיבורים יחזרו לחייהם היום יומיים.
עד כאן, סקירת שירי הזיכרון (המפורסמים יותר) שליוו את מלחמות ישראל, שכפי שניתן להבחין, לא נכתבו בידי החיילים עצמם, אלא הוזמנו ובוצעו על ידי אנשי מקצוע, כדי לשרטט לקהל הרחב תמונה מסוימת מאוד מחיי החיילים הנלחמים. דברי החיילים, מאווייהם, חייהם הפרטיים, האהבות והגעגועים לחיי היום יום נדחקו הצדה, ככל
הנראה כדי לתאר תמונת מצב הרואית, ולהפריד את החיילים משאר האזרחים בישראל. את ביטויים מצאו הנופלים בסדרת ספרי "גווילי אש", בהוצאת משרד הביטחון. הסדרה, שבינתיים הפכה לנדירה וניתן למצוא אותה בבית יד לבנים, היא אסופה מיצירות הנופלים במערכות ישראל, ונוסדה בתקופתו של דוד בן - גוריון, שראה בה אמצעי ספרותי
ואומנותי לשיקוף דמות הנופלים, להנצחתם כפי שהיו וחיו, בשפתם ובלשונם ולהחייאת דמותם עבור הדורות הבאים. אף גוף ממלכתי לא מצא לנכון לתרגם את אותה אסופת החללים לכדי שירה מתנגנת ולהפוך את שפת החיילים למשהו עממי יותר, יום יומי יותר. עושה רושם, שמערכת ההנצחה רצתה לשמר את דמות החיילים, כפי שהוצגו בתש"ח.
בשנת 2002, נוצר שיתוף פעולה בין גלי צה"ל ל"רשת" (ערוץ 2), שהוליד את הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", לזכרם של הנופלים בקרבות ושל נרצחי פעולות האיבה. השירים, שנכתבו על ידי חיילים וחיילות שנפלו בעת מילוי תפקידם או נהרגו בפעולות הטרור, הועברו למיטב אומני ישראל שהלחינו וביצעו אותם. זאת הזדמנות נדירה יחסית
לשמוע את קולם של הנופלים ולראות את דיוקנם, כפי שהשתקף מפי עצמם. גם כאן, כמו בכל שירי המלחמה שסקרתי עד כה, השירים נותבו ליום אחד, יום הזיכרון לחללי צה"ל, אך כאמור, בשונה מאותם שירים שנכתבו במיוחד, אלו הם רצונותיהם הכנים ביותר של הנופלים.
רב סרן ירמי כהן מכפר סבא, מפקד פלוגה בשריון, נפל באסון המסוקים בשמי שאר ישוב ב-4 בפברואר 1997. לאחר מותו, מצאו בני משפחתו שירים שכתב. לפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", נבחר שירו "אם את רוצה" ובוצע על ידי הזמר סגיב כהן. כהן מספר על תהליך בחירת הטקסט, שהוביל אותו לבצע דווקא את שירו של ירמי כהן: "בשיר של
ירמי כהן מזהים טקסט שנכתב מתוך כאב עמוק ואמיתי, אשר מבקש נחמה ואוזן קשבת שאינה בנמצא. מצאתי בשיר נבואה רעה על העתיד לבוא אשר הגשימה את עצמה, בסופו של דבר. מה שחיבר אותי לטקסט היא רגשנותו הבלתי מעורערת של ירמי לאהוביו. אשרי מי שזכה להיות בקרבתו של אדם זה".
הזמר שי גבסו, שהלחין את שירו של יונתן גוטהילף, "תזמורת של איש אחד" הודה כי חיפש דווקא את השיר בו לא תוזכר המילה 'חייל' ושלא יתאר את שלוש השנים שלאחר סיום הלימודים: "ידעתי שיגיעו אליי עשרות שירים ועשרות סיפורים אישיים, ידעתי שאכנס לתהליך ארוך שבו יונחו מולי שירים שהם חלומות, רגעים קטנים של אמת ואני
אצטרך לאתר את הרגע שיותר מכולם קרוב אליי".
סמל יונתן גוטהילף מרחובות, נפל בגזרה המזרחית בעת הפצצה אווירית במהלך מלחמת לבנון, ב-11 ביוני 1982.
רב סרן יוסף שריג, מקיבוץ בית השיטה, נפל בקרב מול מארב סורי ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, בעשרה באוקטובר 1973. במהלך חייו כתב שירים רבים, שאחד מהם "מותי בא לי לפתע", הולחן במסגרת אותו הפרויקט על ידי הזמר מומי לוי.
מספר מומי: "קראתי עשרות טקסטים שהופנו אליי במסגרת הפרויקט, רבים מהם היו מצוינים. אבל הטקסט הזה, בעיקר בהתייחסות המיוחדת שלו למוות, היה יוצא דופן. יש משהו מאוד סוריאליסטי ועם זאת מאוד מרגש, בטקסט של נופל שעוסק במוות. גם המבנה המיוחד של הטקסט קסם לי כשישבתי להלחין אותו".
סמ"ר אייל דרור, לוחם בחטיבת גולני, נהרג מפגיעת מטען צד בנגמ"ש שבו נע בלבנון, בחמישה עשר באוקטובר, 1995. לאחר מותו נמצאה בין חפציו גם אסופת שירים שכתב. היוצר פיטר רוט, בחר להלחין את השיר "דן הקטן" דווקא משום שמצא בו גוון ילדותי ותמים, על אהבה בוסרית של גיל העשרה.
פרויקט נוסף, יוצא דופן, עליו אני רוצה להרחיב את הכתיבה ובכך להגיע לשיא עבודתי, הוא הפרויקט להנצחת לירון הרפז, ז"ל.
בשניים באוקטובר 2001, חדרו שני מחבלים לישוב אלי - סיני ורצחו את לירון הרפז ואת חברה אסף יצחקי, שהכירו כמה שבועות קודם לכן, ולהם זאת הייתה האהבה הראשונה. לאחר מותה, מצאה המשפחה אוסף בן מעל ל- 140 שירים אותם כתבה לירון במהלך חייה, ומתוך רצון להמשיך את לירון, פנתה המשפחה לאומנים המובילים בישראל וביקשה
מהם להלחין את שיריה. האמנים, אשר השירים נגעו ללבם, החליטו להתנדב לפרויקט ייחודי שמעולם לא הופק לפני כן, והלחינו חלק משיריה של לירון למען מופע שהתקיים שנה לאחר מותה, בנובמבר 2002. המופע, שהתקיים בנוכחותם של כ-1000 מכרים וידידים, אפשר להם להכיר צדדים בלירון, אותם צדדים אשר לא הספיקו להכיר בחייה.
האמנים שנרתמו למופע הם מהמובילים בארץ וביניהם מאיר בנאי, ברי סחרוף, דנה ברגר, אריאל זילבר, אריאל הורוביץ, תמר גלעדי, יוני רכטר ותמר גלעדי וערב המופע הונחה על ידי אתי אנקרי. לפני כשבוע, יצא האוסף המולחן משיריה של לירון, "אמצע שום מקום".
מספר האב, אריק הרפז: "בעקבות השיר הראשון, שהולחן והושר על ידי חברותיה של לירון מקורס מורות חיילות, החלטנו שאנחנו נלחין עוד שירים מהשירים של לירון. פנינו לחברת התקליטים אן. אם. סי., שהפנו אותנו לעובד אפרת, שהוא גם מעבד מוזיקלי, והוא לקח על עצמו את הפרויקט. הוא קרא את השירים ומתוכם בחר 11, אותם התאים
לאמנים השונים. לפני כשלוש שנים התקיים מופע ומאז השירים עברו עיבודים לרדיו. בנוסף, גם שלומית כהן, מנהלת קורס מורות חיילות בו הייתה לירון חניכה, ואחי עוז, שהוא הגלגל המניע, קידמו את הרעיון. הסיבה לכך שהאלבום יצא רק עכשיו היא שכל הפרויקט עולה המון כסף והיה לנו קשה לגייס את כל הסכום. הכוונה היא שיזכרו
את לירון, זה שימור זכרה בצורה ייחודית ומדהימה. היא נרצחה בגיל 19 ו-11 ימים, והיא השאירה אחריה 140 שירים, המון בכל קנה מידה.
ידענו שהיא משרבבת, אבל לא ידענו שהכמות כל כך גדולה וכל שיר הוא עולם בפני עצמו. היא התייחסה לכל נושא והמחשבות שלו היו עמוקות מאוד. כל האמנים שעובד גייס מדהימים ואנחנו בקשר איתם עד היום. אנחנו שומרים על קשר בימי זיכרון, אריאל הורוביץ בא לשיר ביום הזיכרון בשנה שעברה שיר של לירון. כרגע אין עדיין תכנית
להרחיב את הפרויקט, אבל כל אמן שירצה להתחבר לאחד השירים של לירון ולהלחין שירים שלה, אני אשמח מאוד".
ביבליוגרפיה
הירשפלד, א., "חיוכו של אליפלט" בתוך: פנים: כתב עת לתרבות, חברה וחינוך. הסתדרות המורים בישראל, הקרן לקידום מקצועי, גיליון 17, יוני 2001.
ראיון עם אריק הרפז, אביה של לירון ז"ל שקיימתי עמו בדצמבר 2005
אתר האינטרנט "יזכור" www.izkor.gov.il
אתר האינטרנט של גלי צה"ל www.gkz.msn.il
אתר האינטרנט של אקו"ם www.acum.org.il
אתר האינטרנט "שירונט" www.shiron.net
1

תגים:

מוסיקה · שירים · עבריים · שירה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "כיצד מנציחים שכול באמצעות המוזיקה", סמינריון אודות "כיצד מנציחים שכול באמצעות המוזיקה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.