היישום אינו מחובר לאינטרנט

הרפואה המסורתית של הבדואים

עבודה מס' 064680

מחיר: 324.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: תאור הרפואה המסורתית של הבדואים מול החדירה הגוברת של הרפואה הקונבנציונלית, תוך התמקדות במעמד האשה בדואית וביחסה כלפי הרפואה המסורתית.

7,519 מילים ,38 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

הבדואים הם אחד מהמיעוטים החיים בישראל וחיים בשלושה אזורים עיקריים:
בצפון הארץ - מעוספיה דרך עמק יזרעאל לטובה בגליל.
במרכז הארץ - בעיקר בלוד, רמלה ובשולי המשולש (כפר קאסם, טייבה וקלנסואה).
בנגב - שבו חיים רוב הבדואים ב-27 שבטים.
הבדואים בנגב הם מגזר ייחודי בישראל בכל הנוגע לתרבות כמו גם היחס האוהד שלהם כלפי מדינת ישראל ואזרחיה היהודים. במשך שני עשורים אחרונים הבדואים עוברים תהליך של מעבר לחברה חדשה. הדבר נובע מהקמת התיישבויות קבע חדשות עבורם ובד בבד שינוי באורח חייהם בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. הבדואים נמצאים בתהליך של שינויי אורח חייהם כאשר חלק מזה הוא נטישה של מסורת הנדידה וסיגול חיים במקום קבוע. בנוסף לתהליך זה ישנם שינויים אחרים בחייהם שנוטים לכיוון המודרניזציה. התחומים הבולטים הם: מעמד האישה, המעבר (ההדרגתי) לכיוון רפואה קונבנציונלית, הגברה של ההשכלה התיכונית והעל תיכונית בקרב הצעירים.

בתרבות הבדואית קיים שימוש רב בכישופים ובמיסטיקה בכדי לרפא אנשים. לאישה תפקיד חשוב ומשמעותי כמו גם ידע רב בתחום וחלקן משתמשות בדרכים אלה גם כיום.

עבודה זו עוסקת ברפואה המסורתית של הבדואים מול החדירה הגוברת של הרפואה הקונבנציונלית אל הכפרים. בחרתי להתמקד במעמדה של האישה הבדואית וביחסה כלפי הרפואה
המסורתית (אז וכיום).

תוכן העניינים:
* מבוא
* סקירת ספרות
הבדואים בישראל
אמונה והשקפת עולם בקרב הבדואים
בריאות הבדואים במדבר
אקלים ואורח חיים
מצב הבריאות
תפיסת החולי והריפוי בקרב הבדואים
המרפאים הבדואים
הדרוויש
הפוגרה (שמאן בדואי) (עפ"י acacialand.com/Andex2.html - 6k, 1996 )
הרופא המסורתי (עפ"י acacialand.com/salem.html - 5k, 1996)
דרכי ריפוי
רפואה מונעת
הרפואה המרפאת
דרך ריפוי בעזרת כוויות
טיפול באמצעות הקזת דם
טיפול באמצעות צמחים (עשבים)
מחלות נפשיות
ממסורת למודרניזציה - התהליך אצל הבדואים
רפואה מסורתית מול רפואה מודרנית
נשים בדואיות בנגב כחלק מהשינוי שחל בחברה הבדואית בכלל
יחסה של האישה הבדואית לרפואה המסורתית
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

הבדואים החיים בנגב חיו היכן שרצו ונטו אוהליהם עפ"י אינטרסים שלהם, בחמולות המאורגנים בצורה אוטונומית וניהול שבטי. השינוי החל בסוף המאה ה19- תחת השלטון העותומני שניסה לשלוט על הבדואים. מצב זה גרם לבדואים לשנוא ולהתנגד לשלטון העותומני אולם בד בבד היה זה שלטון שאיפשר לבדואים שני מצבים היסטוריים שהם לא חוו עד אז: ביטחון ובעלות על רכוש וכן טריטוריה שבטית כלומר, התהליך גרם להם להקטין את מידת הנדידה שלהם. באופן עקרוני ראו הבדואים בשלטון העותומני כגורם שלילי עבורם בכל הנוגע למורשת ההיסטורית שלהם (עפ"י בן-דוד, 1991).
החברה הבדואית חוותה ועדיין חווה תהליך של שינויים מזה כמה עשרות שנים, בכל הנוגע לנושאים כגון: דיור, מעמד האישה, מודרניזציה - שינויים שמתייחסים לנקודות השקפה מסורתית. במשך השנים האחרונות חל שינוי רב בכל הקשור לרפואה הבדואית והשימוש בה כתוצאה מהאינטראקציה עם העולם המערבי. רבים מקרב הבדואים, במיוחד הצעירים שבהם, נוטים יותר לכיוון הרפואה המודרנית במקום הרפואה המסורתית. המודעות של הצעירים לרפואה המודרנית הביא רבים מהם להבין את המגבלות שיש ברפואה המסורתית. במשך למצב החדש שנוצר יש צורך להתחיל עם המסורת הבדואית בנושאים שונים (בן-דוד, 1999).

מקורות:

ישנם גם אלמנטים של ריפוי בבעלי חיים. חלב נאקה, מאמינים הבדואים, הוא מזון עשיר ובריא עבור הגוף. שתן גמלים טוב לחטא פצעים, להיפטר מקשקשים ולחזק את שורשי השיער. חלב אתון משמש כתרופה לרפוי גמגום בקרב ילדים. בשר חמור מבושל, הוא תרופה עבור נשים הסובלות מ"רוח רעה נשית" שעשויה לגרום לה להשתגע.
בסקירה שלו על רפואה מסורתית בקרב שבטי הבדואים, מציין אבו-רביע (2000), מוסיקה כמקור לריפוי. מוסיקה יש בה הכוח להגיע לנשמת האדם מכיוון שהגוף והנפש קשורים. זה משפיע על ריפוי פיזי כמו גם על פסיכולוגי.
הדבר מביא אותנו לנושא המחלות הנפשיות בקרב הבדואים.
מחלות נפשיות
מחלות נפש הינו תחום מיוחד שמביא את הבדואים להשתמש בטיפול מיוחד כאשר הם עומדים בפני מחלה נפשית. כאשר אדם, או קרוביו, עומדים בפני מחלה כזאת הם קודם כל נגשים
לדרוויש לטיפול, כי הם ה"מומחים" במחלות נפש. הם מטפלים ב"שד" שחדר אל תוך נפשו של האדם. בכדי להתגבר על הבעיה הדרוויש מנסה להתקשר עם השד, שגרם להפרעה הנפשית, באמצעות דרכים שונות: טקסים דתיים מיוחדים, ריקודים מיוחדים שמאפשרים לו ל"דבר ולתקשר" עם השד ובכך לגרום לו לעזוב את נשמתו של החולה. עליהם להיות
זהירים ביותר וקפדנים כדי לא לפגוע בעצמם או באחרים במשך הפעילויות המיוחדות הכרוכות בריפוי (Elkarnaui, Maoz, Shiver,1995).
המחלות הנפשיות מחולקות לשני קטגוריות בכל הנוגע להפרעות. בקבוצה הראשונה יש אנשים שנפגעו ע"י שדים או ששדים חדרו לנשמותיהם. בקבוצה השניה ישנם אנשים שסובלים מבעיות פשוטות יותר כתוצאה מפעילות של שד והסממנים הם בדרך כלל פיזיים (כאבים, לחץ בחזה, פחד, חולשה וכד') (שם).
ישנן כמה סוגים של הפרעות נפשיות במסורת הבדואית שמתייחסים למחלות נפשיות (שם):
"דרבת בלאד" - מכת האדמה. הפרעה נפשית שכיחה וקשה בקרב הבדואים שבאים אל הדרוויש לטיפול. כמה שדים רעים מתוך האדמה עלו ונכנסו אל נשמתו של האדם (מכל סיבה שהיא) וגרמו לו שינויים דרסטיים בהתנהגותו. שדים אלה מביאים את אדם הנפגע למצבים של בלבול ומעין שיגעון. הדרוויש מתקשה ביותר להתמודד עם השדים הללו
שמתעקשים להישאר בתוך נשמתו של החולה.
"חאפת בלאד" - דחיית/שוק האדמה. זהו סוג של דחייה/שוק שבא מתוך האדמה וגורם לאדם הנפגע ליפול. שדים אלה אינם נכנסים אל תוך האדם אולם "מלווים" אותו וגורמים לו להיות מפוחד, מבולבל ולהתנהג בצורה מוזרה.
"אתות קרים" - מה שהאל נתן. אדם שנולד עם מום קבוע (מולד) כמו למשל פיגור. השד הזיק לאותו אדם כאשר היה עוד ברחם אימו.
"מארקוב" - השד רוכב על האדם. שד מסוכן שגורם חוסר מנוחה פסיכו-מוטורית ולפעמים התנהגות אגרסיבית מצד החולה. אחד הסממנים הוא בריחה מהבית.
"סאחר" - כישוף.
"דרבה פיל אל ראס" - מכה שקיבל אדם מהשד על ראשו.
"ריס מין אלג'ין" - רוח רעה.
ממסורת למודרניזציה - התהליך אצל הבדואים
החברה הבדואית, בכל רחבי המזרח התיכון, עומדת בפני תהליך שינוי עצום (מאז המאה הקודמת). תהליך משמעותי זה של שינוי נקרא "המהפכה התרבותית השקטה". חברה, שבמשך מאות בשנים שמרה, בשמרנות רבה, את דפוסי המסורת שלה, מאבדת באיטיות את הדפוסים הבסיסיים של תרבות אותנטית ומתחיל לקלוט לתוכה דפוסים חדשים ומודרניים
(חבקוק, 1986).
השינוי הוא בתחומים רבים של החיים - משבטים ערבים נודדים החיים על מרעה הם עוברים תהליך איטי של התיישבות קבע. ישנם שינויים נוספים בדפוסי החיים הבדואים.
במשך מאות בשנים חיו הבדואים בנגב חיים אוטונומיים. המדבר היה המקום היחידי שלהם לחיות בו ומקור המחייה העיקרי שלהם היה מרעה ושליטה על מקורות מים במדבר. המדבר היה גם מקום מפלט לבורחים מהשלטון ומהחוק שניסה לשלוט בהם וברכושם (בן-דוד, 1991).
במשך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, הבדואים עזבו את הנגב ועברו לירדן ולמצרים (חלקם מרצון וחלקם במצוות הצבא הישראלי). רוב הבדואים שנשארו בגבולות ישראל גרו בנגב (בן-דוד, 1993).
הבדואים בנגב מייצגים חלק מהמיעוט הערבי-הפלשתינאי החיים בתוך גבולות ישראל. מחצית מהם חיים כיום בשבעה ערים ראשיות, שהוקמו עבורם ע"י הממשל הישראלי. לקראת סוף שנות ה60-, הממשל החל ביישום התכניות ליישב את הבדואים בנגב בקהילות אורבניות קבועות. התכנית יושמה בכדי ליצור תנאים שבהם יוכלו הבדואים לקבל שירותים
בסיסיים (אבו-סעד, 1999).
תחום אחר שמצביע על שינוי משמעותי הוא הכלכלה. השינויים הטריטוריאליים שנעשו לאחר מלחמת העצמאות גרמה למקום של הסקטור המסורתי להיות חשוב מאד בקרב הבדואים (כמו חקלאות, הברחות). במשך השנים, השלטון הישראלי הקל על המגבלות של תנועה בתוך ישראל כך שרבים מהבדואים יכלו למצוא פרנסה בתוך הערים הישראליות בנגב. בד
בבד הבדואים החלו לרכוש השכלה יותר משיכלו לעשות זאת קודם וחלקם אף הצליחו לרכוש השכלה גבוהה. מצב זה איפשר להם להשתלב במקצועות שונים מחוץ לטריטוריות "המסומנות" שלהם (בן-דוד, 1991).
מחקר שנערך בקרב שבטי הבדואים בנגב מצביע על ירידה משמעותית במספר האוכלוסייה, למרות שהמספר עדיין גבוה, בהשוואה לסקטורים אחרים בחברה הישראלית. באותו זמן, כמה שיפורים נעשו בתחומים שונים בחיי הבדואים (שם).
ג'יליאן הנדט (1988) סקרה את המצב הבריאותי בקרב הבדואים. בדוח שלה היא מצביעה על כך שלבדואים יש כמה שיטות בהן הם משתמשים כאשר הם חולים. יש הטיפול העצמי כאשר אדם מרגיש לא טוב (כאב ראש, התקררות) - תה עם לימון, כמה גלולות פשוטות (אספרין, אקמול וכד'). האפשרות האחרת היא דרוויש ואם הוא לא עוזר אזי הם
בוחרים ללכת לרופא קונבנציונאלי או לבית חולים. זה נראה כמו קונפליקט מסוים אך ניתן למצוא קשר לגישה ההוליסטית - הרפוי הבסיסי הוא באמצעות דברים טבעיים כלומר, דרוויש, פוגרה או רופא מסורתי. הגישה היא טבעית עם שימוש בעשבים, אש (כוויות) ותפילות - שילוב של טיפול רוח וגוף כפי שדוגלת הגישה ההוליסטית. במקרים
מיוחדים וקשים יש המלצה לשימוש ברופאה קונבנציונאלית קרי, רופא ישראלי .(Walter, 1999)
כל השיפורים הללו נובעים מהנטייה הגוברת להשתמש בשירותי רפואה שמסופקים בחינם, שירותים שגורמים לבדואים מודעות גדולה של שמירה על היגיינה ובכך למנוע מחלות רבות (בן-דוד, 1991).
מכאן ניתן לעבור לדיון על הרפואה המסורתית מול הרפואה המודרנית כפי שמשתקפת בעיני הבדואים.
רפואה מסורתית מול רפואה מודרנית
במשך 20 שנה של סוף המאה הקודמת, נפתחו מרפאות ממשלתיות רבות בתוך כפרי הבדואים שמספקים שירותי רפואה באופן חופשי. במשך השנים הללו הבדואים למדו להשתמש באותן מרפאות, במיוחד הצעירים שבהם. המבוגרים יותר עדיין החזיקו ברפואה המסורתית ורק שהיו "חייבים" (בלית ברירה) הסכימו להיעזר ברפואה הקונבנציונאלית. לרוב
היה זה בלחץ הצעירים (בן-דוד, 2002).
דר' אמנון צביאלי (1990) היה רופא שעבד בקרב הבדואים בסיני במשך השנים 1976-1982 (שהיו עדיין תחת כיבוש ישראלי) והוא מדווח כדלהלן:
השירות הרפואי הוצע לכולם (יהודים, בדואים וערבים). היה עדיין קונפליקט מסוים בינו, כרופא מודרני, ובין הרפואה המסורתית שהוגשה ע"י הדרווישים והמרפאים. לעיתים היה דר' צביאלי צריך לוותר על כמה מהערכים המקצועיים שלו בכדי לרכוש את אמון החולים הבדואים ובכך מנע תיסכול בקרב שני הצדדים. במשך השנים נבנו כמה
מרפאות קבועות בכפרי הבדואים ובד בבד רופאים נדדו בין הכפרים מרוחקים מהם אנשים לא יכלו להגיע למרפאות. לעיתים, רופאים היו צריכים להגיע לאותם מקומות במקרי חירום (קושי בלידה, כאשר אדם חולה מאוד) או במקרה של משימה מיוחדת (חיסונים, בדיקות מיוחדות, הסברים וכד') (צביאלי, 1990).
עפ"י בן-דוד (2002) ישנן מרפאות בכל שבעת יישובי הבדואים בנגב. הצוות הרפואי בהם כולל יהודים וערבים ואפילו 15 רופאים בדואים. רוב הבדואים שחיים מחוץ לערים יכולים להגיע למרפאות בקלות גם מהמקומות המרוחקים, וישנן גם כמה מרפאות ניידות המספקות שירותי בריאות. הבדואים בנגב נמצאים בתהליך של שימוש באמצעים
המודרניים של המתקנים הרפואיים - בתי חולים, מרפאות, רופאים קונבנציונאליים. המרפאה הניידת מאתרת אנשים חולים ואם ניתן מטפלת במקום אך אם נחוץ מביאה אותם לטיפול במתקנים הרפואיים הקבועים. הדרוויש והמרפאים מאבדים, באיטיות אך בביטחה, את מעמדם אך עדיין יש להם מקום בקרב הבדואים (Elkarnaui, Maoz,
Shiver,1995).
אל קרנאוי (2000) טוען כי על חשבון הרפואה המסורתית של האוכלוסייה הבדואית בנגב בהתיישבות הקבועה, שירותי הרפואה הפכו לזמינים ברוב יישובי הבדואים בנגב. הוא מגלה גם כי במחקריו על החולים הבדואים, לרובם יש קשר מסוים לרפואה המודרנית המסופקת ע"י המשטר הישראלי. החברה הבדואית של היום מראה נטייה גוברת להשתמש
בשירותי הרפואה המודרנית המסופקת ע"י הממשל הישראלי. אל קרנאוי רואה שילוב ממשי בין השימוש ברפואה מודרנית כנ"ל והגישה אל הרפואה המסורתית בקרב הבדואים. בד בבד הבדואים אינם עוזבים לחלוטין את שירותיהם של הדרווישים והמרפאים המסורתיים. בכמה מקרים (במיוחד כאשר מדובר בחולי נפשי) אפילו הרופאים המודרניים
שולחים חולים בדואים לטיפול אצל הדרווישים כטיפול רוחני מכיוון שלעיתים הדרווישים משפיעים על החולים בצורה לא קונבנציונאלית (Chiu, 1994).
קיימות דוגמאות רבות שהרפואה המסורתית משולבת או הולכת ביחד עם הרפואה המסורתית, במיוחד בולט הדבר בארה"ב בכל הנוגע לאינדיאנים. Bert (1997) מתייחס להשפעה המזרחית על הרפואה המערבית. הנושא העיקרי הוא השימוש במחטים (סין) כגישה טיפולית לרפואה מרפאה. היא מדגישה שרק לפני שלושה עשורים השימוש באקופונטורה
(דיקור סיני) כטיפול במרפאות קהילתיות לא נחשב כלל - אולם זמנים השתנו. כיום, היא מציינת, ישנה נטייה הולכת וגוברת לשלב את הנפש האנושית עם הגוף וקיימת אינטראקציה בין הסביבה הטבעית והחברתית - זוהי למעשה הגישה ההוליסטית.
האם קיים קשר מסוים בין הרפואה ההוליסטית והרפואה הבדואית המסורתית בכל הנוגע ליחס לאמצעים טבעיים כגורם מרפא? מה מקומה של האישה הבדואית בכל הנוגע לרפואה המסורתית? האם נשים בדואיות נוטות להיצמד לרפואה המסורתית או האם גם הן (כמו הצעירים) פונות
לרפואה המודרנית?
בכדי לעסוק בנושאים הנ"ל להלן סקירה קצרה על מעמדה של האישה הבדואית המשך ארבעה העשורים האחרונים. יש לציין כי חל שינוי משמעותי במעמדה כמו גם ביחס שלה לסביבה.
נשים בדואיות בנגב כחלק מהשינוי שחל בחברה הבדואית בכלל
כפי שהוזכר הבדואים היו חברה נודדת - עובדה שהיתה ויש לה משמעות רבה על הרגלים ונורמות עד היום. כעם נווד הגברים נדדו בעקבות השוד (כחלק מהפרנסה) בעוד הנשים והילדים נשארו באוהלים. חלק מהנדודים נעשו גם עם המשפחות או כל השבט במטרה להגיע למקורות מים ומרעה. בכל מקרה הנשים תמיד נשארו באוהלים - גבולות ה"בית"
(חבקוק, 1986).
החברה הבדואית (אז והיום) הינה, באופן בסיסי, חברה פטריאכלית בה הגבר הוא השולט ויש בה הפרדה בין המינים. הנשים הבדואיות אינן עצמאיות (יותר בעבר מאשר כיום) בכל ימי חייהן. כאשר היא ילדה קטנה יש לה אפוטרופוס (שומר) - אחד מהגברים הקרובים אליה ביותר במשפחה. הראשון בדרוג הוא האב, לאחר מות האב (או כל סיבה
בה האב אינו מתפקד) זהו האח הבכור ולאחר מכן שאר האחים, ולבסוף זהו הדוד. אפוטרופוס זה מחליט עם מי היא תתחתן. כאשר היא מתחתנת הבעל הופך להיות האפוטרופוס. באופן מעשי האישה (בכל שלב של חייה) היא קניינו של האפוטרופוס ועליה לציית לו ללא עוררין. האפוטרופוס מהווה גם את מקור ההגנה של האישה - הוא האחראי להגן
עליה ולדאוג לכל מחסורה (Stuart, 1988) .
הגבר הבדואי מחוייב לילדות/נשים במשפחתו מכיוון שלאישה אין כל זכויות רכוש - אין לה זכויות בירושת הגבר. כאשר גבר נפטר כל רכושו הולך רק לשאר הגברים במשפחה ובו בזמן עליהם לדאוג לכל הנשים במשפחה (ערף אל ערף, 1991).
לכאורה יש תפקידים לנשים ויש תפקידים לגברים במשפחה - הגבר הוא האחראי לכל הנושאים שמתייחסים לאדמה ומרעה (פרנסה) כמו גם לנושאים פוליטיים. הנשים אחראיות לכל הנושאים הנוגעים למשק הבית (מרקס, 1974). עפ"י טל (1994) לאישה הבדואית יש מטרה אחת בחיים: עליה להתרכז באמהות ולעיתים היא חופשייה ממשימות אחרות.
האוהל נחשב למשכן המסורתי של המשפחה והוא נמצא באחריות הבלעדית של האישה. היא גרה בו עם ילדיה וחייבת להיות קרוב אליו כל הזמן כאשר בעלה וגברים אחרים דואגים לפרנסת המשפחה. לעיתים ישנם נשים אחרות מכיוון שהבדואי יכול לשאת כמה נשים בזמן שאישה יכולה להיות נשואה רק לגבר אחד. במקרים כאלה לכל אישה יש אוהל משלה
שם היא מנהלת את משק הבית שלה בלבד " (חבקוק, 1986).
האישה הבדואית עסוקה רוב היום בעבודה רבה וקשה. חוץ מעבודות משק הבית כמו: בישול, כביסה, תפירה, אריגה, דאגה לילדים עליה ללכת ולהביא עצים למדורה, לאפות לחם ולהביא מים לאוהל, לדאוג לבעלי החיים (תרנגולות, פרות, גמלים, עזים וכד'). כשהיא ילדה היא אחראית לשמירה על הכבשים ועל חליבת העיזים. אפילו כיום הנשים
עוזרות לבעלים בקציר (ערף אל ערף, 1991).
הנשים חייבות (כיום כמו בעבר) להיות צנועות וכנועות בהשוואה לגברים. אישה לעולם לא תעבור בדרכו של גבר וכאשר היא רואה גבר עליה לשבת ולתת לו לעבור ורק אז היא יכולה להמשיך בדרכה. גופה של האישה חייב להיות מכוסה (מהראש לכפות הרגליים) לשמור על
צניעותה. כיום, מנהג זה אינו כה מחמיר - הנשים לא מכסות פניהן כפי שנהגו בעבר והן מורשות לענוד תכשיטים. לבושן היום יומי של הנשים הבדואיות הוא קליל, לא מכביד ודורש תחזוקה מינימלית (Jahal, 2001).
השינויים שחלו בחברה הבדואית (בעשורים האחרונים) מביאים גם את מעמד האישה לשינוי איטי. הנשים הבדואיות מהוות חלק משינוי שמתחולל במעמדן של הנשים המוסלמיות החיות בארצות דמוקרטיות. הנטייה היא לשחרר את הנשים מכמה מחויבויות שנראות בלתי מציאותיות לחיים המודרניים של היום. Quraishi (1995) טוענת כי לנשים
המוסלמיות החיות בארה"ב ישנה הזדמנות ייחודית לקיים את האיסלאם בצורה האמיתית שלו - ללא מטען יתר של תרבות ומסורת שמהווים גורם מדכא עבור האישה. כמו נשים אמריקאיות, היא מוסיפה, לנשים המוסלמיות ישנה גישה למערכת חוקית שנוצרה להגן על זכויות הנשים. החוק האמריקאי מבטיח חופש מסוים עבור נשים ככלל שכולל את
הנשים המוסלמיות. יש להן דרכים חוקיות להילחם בהפליה והתעללות, יש להן היכולת להשתתף בשיחות פתוחות ומכובדות ללא פחד או עונש מצד השלטונות או גורמים אחרים (כגון הגברים).
אולם ישנן נשים מוסלמיות רבות שבוחרות לשמר כמה מהמחויבויות המסורתיות שלהן. Bunting (2001) ערכה מחקר בקרב שש נשים מוסלמיות שנפגשה איתן במועדון בלונדון לשוחח על האיסלאם ועל מעמד האישה המוסלמית. כל הנשים היו בוגרות אוניברסיטאות שונות, כולן בשנות העשרים שלהן בעלות קריירה מעיתונאיות ועד מורות וכולן בחרו
ללבוש הייג'ב (צעיף שהיה כרוך בחוזקה סביב ראשן מבלי ששערה אחת תחמוק החוצה). נשים אלה טענו כי עפ"י הקוראן והמסורת האיסלאמית ועפ"י חייו של הנביא (מוחמד) אישה צריכה להשיג את כל הפוטנציאל הגלום בתוכה - האתגר הוא להניע את כל הבנות והנשים המוסלמיות להשכיל כי יש להן הידע והאפשרויות לכך.
שתי הטענות - שהאיסלאם המקורי רואה באישה כשווה לגבר ויש לה אותן הזכויות להתפתח ולהשכיל, עוותו וסולפו במשך מאות בשנים ע"י הגברים וההזדמנויות להישגים קיימות רק במדינות דמוקרטיות לא מוסלמיות כאשר ישראל היא אחת מהן. עד להקמת מדינת ישראל הבדואים חיו בהתאם למסורת המוסלמית שהיתה שגרתית בכל הארצות - כמו גם
בארצות ערביות-מוסלמיות רבות. במשך השנים הממשל הישראלי ביצע רפורמות מרחיקות לכת בכל הקהילות המוסלמיות בתוך גבולות המדינה. אחד התחומים היה מעמד הנשים בקרב כל האוכלוסייה הישראלית - כולל הבדואים. הממשל הישראלי יסד רפורמות בחינוך, בבריאות ובדיור בתוך היישובים הבדואים ועודד את הבנות והנשים הבדואיות לנצל
את המוסדות הללו (עפ"י NGO Report, 1997).
אמהות בדואיות צעירות ראו בחינוך היסודי של בנותיהן הישג עצום, מצב שהן עצמן לא יכלו להשיג. גברים רבים לא הסכימו להרחבת האפשרויות של הבנות לחינוך והשכלה והעדיפו לשמור אותן ללא השכלה בתוך הבית. החינוך של הבנות נראה לגברים כפירוק ושבירת המסורת וטשטוש מעמדן וזהותן של הנשים בחברה הבדואית (כקניין צייתן של
הגברים) (טל, 1994).
ב30-40- השנים האחרונות השתנה מעמדן של הנשים הבדואיות ורבות מהן לומדות ועובדות מחוץ ליישובים הבדואים. המעבר של המשפחות הבדואיות למושבי קבע (כפרים, ערים, יישובים) הביאו לשינויים בכל הנוגע לאמצעי הפרנסה כך שגברים ונשים צריכים למצוא מקורות אחרים
להשתכר ולא עוד מהאמצעים המסורתיים (חקלאות, מרעה , שוד וכד'). זהו מצב בלתי רגיל עבור הבדואים והם מגלים קשיים רבים לקבל אותו - מצב שנראה ככזה הגורם לשינויים משמעותיים בחברה ובמשפחה הבדואית והתהליך ימשיך בעתיד (שם).
טל (1993) בדק את הנושא הקשור לניעות במעמדן של הנשים הבדואיות. קיימת טענה ששינויים מסוימים מתרחשים באופן כללי בחברה הבדואית. בעבר הבדואים היו תמיד רחוק מאנשים אחרים (הם חיו במדבר) ועל כן הנשים לא יכלו לעבור ממקום למקום או אפילו מאוהל אחד לאחר (של שבט אחר). הנשים היו מבודדות (אפילו לא יכלו להתחבר
ביניהן) והן היו "תקועות" כל היום באוהל שלהן ומילאו את תפקידן כנשים לבעלים, כאמהות, כרועות צאן, כעבדות משק בית וכד'. במצב זה הן הוכרחו להתנהגות מסוימת שגרמה להן בידוד כמעט מוחלט והחברה החיצונית.
במאמרה "אישה בדואית אינה עוד מאחורי דלתות סגורות", מביאה Rageh (2002) את השקפת העולם של הסופרת אל-טהאווי, בכל הנוגע למצבן של נשים הבדואיות. היא אומרת: אני רוצה להיות משהו אחר מאשר הבת או האישה שמורשה לעשות רק מה שאחרים מרשים לה לעשות". הנושא המרכזי שמוצג במאמר הוא שחיי האישה הבדואית הוא מעבר
לסטריאוטיפ ולהצביע על המשבר של הנשים הבדואיות והדחף שלהן להשתחרר. אל-טהאווי מציינת כי אביה, למרות שגידל את ילדיו בבית שיש בו הפרדה (בין בנים ובנות), הוא דאג שכל ילדיו ילמדו באוניברסיטה. אולם לא כל המשפחות נהגו כך - הוריה שלה באו ממשפחה גבוהה שאימצה כמה מהערכים המערביים.
ישנה פריצת דרך מסוימת במעמדה של האישה הבדואית בכל הנוגע לחינוך ועיסוק. ישנם כמה גורמים שמשפיעים על המצב:
נשים צעירות רבות לומדות במוסדות להשכלה גבוהה - מצב שמחזק את דרישתן לעיסוק מחוץ לביתן.
הדרישה/נסיבות שאישה צריכה לקחת חלק בפרנסת המשפחה.
מספר הנשים העובדות מחוץ לביתן הולך וגדל - תהליך שיהפוך למצב לגיטימי ומקובל.
לסיכום, שינוי גדול חל בהשקפת העולם של הנשים הבדואיות בעשורים האחרונים. יותר נשים צעירות, מהסקטור הבדואי, פונות ללימודים אקדמיים. מספר הסטודנטיות הבדואיות שלומדות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב גדל פי שמונה עד שנת 1999. בשנת 1996 למדו שמונה נשים בדואיות באוניברסיטה ובשנת 1999 היו כבר 65 סטודנטיות (המספר
רק הולך וגדל) (ארבלי, 1999). פרופ' אבישי ברברמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, רואה קשר ישיר בין מדיניות האוניברסיטה המעודדת לימודים אקדמיים במגזר הבדואי והגידול של מספר הסטודנטיות הבדואיות. רובן לומדות בפקולטות החברתיות או הבריאותיות. רובן באות ממשפחות מרובות ילדים ועניות. רבות מהן נאבקו קשות כנגד
המסורת הבדואית בנוגע למעמד האישה שדרשה שהאישה תישאר בין כתלי הבית. אבו סעד, ראש המרכז למחקר בהתפתחות החברה הבדואית ואשר אחראי להענקת מלגות, משוכנע שאם המרכז יוכל לחלק יותר מלגות יתכן שמספר הסטודנטיות הבדואיות יוכפל במשך זמן קצר ביותר (שם).
כל הגורמים הללו מצביעים על שינוי איטי אבל בטוח בתוך החברה הבדואית באופן כללי ובמעמד האישה באופן פרטי. השכלה ועיסוק מחוץ לבית הם גורמים חדשים להגדרת מעמדה של האישה הבדואית ותפקידה במשפחה.
מכל אלה, מה ניתן לומר על יחסה של האישה הבדואית לרפואה המסורתית ולרפואה המודרנית?
יחסה של האישה הבדואית לרפואה המסורתית
Al-Hazzam Dawsari (1999), אישה מערבית שנישאה לגבר בדואי, מצביעה שבקרב משפחות בדואיות רבות השקפת העולם היא: "תן לטבע לעשות את שלו". היא מצביעה על כך שבמשפחתה אחת הנשים נחשבה כמרפאה "טבעית", כלומר, בעלת יכולות טבעיות לרפוי. אישה זו גדלה השבט נודד ובין הסגולות שרכשה (כתוצאה מחיי הנוודות) היה ידע
ומיומנויות, שאנשים מסוימים רכשו בתחום הטיפול והריפוי באמצעות צמחים ועשבים. נשים כמוה ידעו מה לתת כנגד חום, כיצד לטפל בדלקות, כיצד לטפל בפצועים ואיך להתייחס לשברים ופצעים. ישנן כמה נשים כמוה שעוסקות בריפוי טבעי ונחשבות כמרפאות. הן משתמשות בצמחים לליפוף או חליטה כדי לרפא. הן היו ידועות לכל הבדואים
בסביבה כמרפאות ואנשים הגיעו אליהן לטיפול. הנשים הללו היו מכובדות ולעיתים ממש כמו הדרוויש (מעין אישה דרוויש, דרווישה).
במקרה זה המוטו ש"הטבע עושה את שלו" לא מתאים כל כך אך השיטה היתה "יש לעזור לטבע למלא את תפקידו". כל איבוד - של אדם או בהמה (מוות) - נחשב בזבוז ממשי כך שאותן נשים עשו את המיטב כדי להציל כל יצור עם כל האמצעים שעמדו לרשותן. נשים אלה היו מלוות, במאבקן ובמחויבות שלהן לבריאות טובה, באמונה הגדולה שלהן באל
ובברכתו. הן השתמשו בפסוקים מהקוראן לתת לעצמן כוח ועידוד כדי למלא את ייעודן וכמחסן להתמודד עם מחלות ורוע (שם).
בעבר האישה הבדואית היתה השלטת בבית. היא היתה אחראית לילדים, למשק הבית ולבעלי החיים. הבעל היה אחראי לעניינים "של חוץ" ושימש עבורה כקשר שלה עם העולם החיצוני. האישה היתה אחראית לטיפול בבני הבית החולים, היא זו שלקחה את הילדים לדרוויש או הזמינה אותו אליה. בכמה מקרים, כאשר היה צורך לפנות למרפאה או לבית
חולים, הפך הדבר לתחום חיצוני והיה זה תפקידו של הגבר.
במשך העשורים האחרונים חל שינוי משמעותי בהשקפת עולמה של האישה הבדואית. כיום היא יותר משוחררת ויכולה לפנות לשירותי רפואה מודרניים הודות להתפתחות של הרפואה המודרנית. כיום 90% מהבדואים המטופלים במתקנים רפואיים מודרניים הם נשים וילדיהן.
הילדים החולים מובאים למרפאות ע"י אמותיהן ולאו דווקא ע"י האבות (שלעיתים מלווים את הנשים כאשר יש צורך לנסוע רחוק). האישה הבדואית הרה פעמים רבות והיא נוטה להשתמש במתקנים הרפואיים המודרניים. לנשים המבוגרות יותר יש סיבות אחרות לבקר במתקנים הרפואיים - מחלת עצמות ומחלות ריאה. ישנן נשים בדואיות שאף מבקרות
במרפאות לבריאות הנפש בגלל גורמים של מתח ולחץ, משברים אישיים בגלל סיבות שונות (כלכליות, יחסים בינאישיים וכד'). רבות מהבנות החיות באזורים מודרניים, כאלה שחוו את המודרניזציה, אלה הלומדות בבתי ספר שונים או מוסדות להשכלה גבוהה מודעות להתפתחויות הסביבתיות. הן יותר פתוחות, יותר חשופות לתהליכי המודרניזציה
ומצד שני עדיין חיות בתוך מסורת ומגבלות של המשפחה. מצב זה גורם למשבר עמוק ולעיתים אף מביא את בנות אלה לייאוש - תחושה של בין הפטיש לסדן (אבו-רביע, 1996).
ניתן לציין כי אורח החיים הבדואי הופך באיטיות לקולט מודרניזציה. במשך כ50- השנים האחרונות (מאז הקמת מדינת ישראל) הנטייה הולכת וגוברת. ברמה מסוימת התהליך חל בגלל פעולות מסוימות של הממשל הישראלי שמחדיר אט אט את המודרניזציה אל תוך יישובי הבדואים. באופן כללי השינוי המשמעותי ביותר הוא המעבר מעם נווד לעם
יושב קבע עם כל האלמנטים הקשורים בכך. האישה, כחלק מן החברה הבדואית, הופכת להיות פתוחה יותר לקליטת המודרניזציה ואפילו מהווה אלמנט מדרבן (מהדלת האחורית).
ביבליוגרפיה
אבו-סעד, א. (1999) החברה הבדואית לקראת שנות האלפיים. נייר שהוצג בועידה של הבדואים בנגד לקראת שנת 2000. המרכז למחקר החברה הבדואית והתפתחותה, אונ' בן-גוריון בנגב, היכל התרבות.
אבו-רביע, ש. (1979) רפואה מסורתית לעומת רפואה מודרנית בקרב הבדואים. מאמר סופי, האונ' העברית, ירושלים.
אבו-רביע, ש. (1996) הנשים הבדואיות - שיניים מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום. נייר שהוגש לצמח יעקוב - אינטרנט. www.snunit.k12.il/bedouin/doc/safa.html
אבו-רביע, ש. (2000) "רפואה מסורתית בקרב שבטי הבדואים בנגב", בתוך: המורשת המסורתית של הבדואים בנגב, ירושלים, המוסד הישראלי למחקר. הרשות החינוכית הבדואית בנגב.
אל-קרנאוי, א. (2000) אתנו-פסיכיאטריה בחברה הבדואית-ערבית בנגב. הקיבוץ המאוחד.
ארבלי, א. (1999) "קול קורא, למד, למד", בתוך: הארץ.
אשכנזי, ת. (2000) הבדואים בישראל. אריאל, ירושלים.
ביילי, י. (1977) "הדת של הבדואים", בתוך: רשימה על הבדואים, מס' 6. שדה בוקר.
בן-אסא, ב. (1996) "השפעות המדבר על בריאות הבדואים", בתוך: הבדואים בנגב. אריאל, ירושלים.
בן-דוד, י. (1991) "הבדואים בתהליך של שינוי", בתוך: הבדואים בנגב. אוסף מאמרים. צ.ה.ל. פיקוד דרום, מחקרים חינוכיים של מפקדי גדודים. עמ' 9-14.
בן-דוד, י. (1993) יישובי הבדואים בנגב - מדיניות ומציאות, 1967-1992. המכון למחקר הישראלי, ירושלים.
בן-דוד, י. (1999) הבדואים בישראל - אינטרנט.
http://www.mfa.gov.il/mfa/mfaarchive/1990_1999/1999/7/the%20bedouin%20in%20israel
בן-דוד, י. (2002) הבדואים בישראל - אינטרנט.
http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Society_ _Culture/Bedouin.html
הנדט, ג'. (1988) "דפוסים של שימוש בשירותי רפואה אצל הבדואים", בתוך: עייני, י. אוריון, ע. (עורכים) הבדואים - רשימות ומאמרים. אונ' בן-גוריון ומכללת שדה בוקר.
חבקוק, י. (1986) מבית עור לבית אבן, מגורי בדואים בתהליך שינוי - מחקר אתנוגרפי. משרד הביטחון.
טל, ש. (1993) "מנוודות לניעות: ניעות כמדד לשינוי בחיי האישה הבדואית", בתוך: בן-דוד, י. (עורך) רשימה על נושאים בדואים, מס' 24, המוסד החינוכי בחקר המדבר, שדה בוקר, עמ' 55-68.
טל, ש. (1994) "נסיגה אל המודרניזציה - הבדואים בנגב בתהליך העיור", בתוך: רבינוביץ', ד. (עורך) הנשים הבדואיות בעידן התמורות. קולות רקע.
לוי, ש. (1987) הבדואים בסיני - מודל של חברה מדברית. שוקן, ירושלים.
מרקס, א. (1974) החברה הבדואית בנגב. רשפים, ת"א.
ערף אל ערף, (1991) "דרכי חיים", בתוך: הבדואים בנגב. אוסף מאמרים. צ.ה.ל. פיקוד דרום, מחקרים חינוכיים של מפקדי גדודים. עמ' 4-8.
צביאלי, א. (1990) "הרפואה הבדואית המסורתית מול הרפואה המודרנית", בתוך: דו"ח על נושאים בדואים, חוברת מס' 21.
Abramov, V. (1996) "Traditional Medicine", in Fact Sheet, No. 134 - WHO (World Health Organization), Geneva.
http://www.acacialand.com/
Ahmed Ali, Z., Hussain, S.H., Sakr, H., (1998) "Natural Therapeutic of Medicine in Islam", in: Athar, S. (ed.) Islamic Medicine.
Al-Hazzam Dawsari, E (2001) "Bedouin Medicine" - Internet.
desertbred.org/MoreInformation/Newsletter/articles/Be.../BedouinMedicine.ht
Beret, E. (1997) "Changing Face of Medicine: Eastern Influence Grows in Western Medicine", in: Asian Week, Vol. 18, No. 30. Pp. 11.
Bunting, M. (Dec. 8, 2001) "Can Islam Liberate Women?", Guardian Newspaper
http://www.guardian.co.uk/Archive/Article/0,4273,4314573,00.html
Chiu, C. (1994) Integrating Traditional Medicine into Modern Health Care Systems: Examining the Role of Chinese Medicine in Taiwan", in: Social Science and Medicine, 39(3). Pp. 307-321.
Dehsen, S. (1970) Immigrant Voters in Israel: Parties and Congregations in a Local Election Campaign. Manchester: Manchester University Press.
Elkarinaui, A., Maoz, B. Shiver, A (1995) "Combining between Modern Medicine Systems with Traditional-Religion Medicine Systems in Mental Treatment among the Bedouin", in: Sichot, Vol. 10, No.1.
Faith and Customs (1995-2001) "Introduction to Faith and Customs", Internet.
www. snunit.k12.il/bedouin/religious.html.
Iban Al-Qayyim Al-Jawiziyya, I. (1997) "Tradition Medicine", in: Natural Healing with the Medicine of the Prophet. Translated Al-Akili, S.M.. Pearl Publishing House.
Jahal, J. (2001) "Bedouin Beauty", Internet.
www.jasminjahal.com/articles/01_05_bedouin.html
NGO Report (July, 1997) The Status of Palestinian Women Citizens of Israel. The 17th session of the United Nation Committee on the Elimination of Discrimination against Women.
Quraishi, A. (1995) Opportunities Facing American Muslim Women - a work delivered sponsored by the Muslim Women's League and Karamah in a conference in China.
www.islamfortoday.com/americanmuslimwomenopportunities.htm
Rageh, R. (2002) "One Bedouin Woman no Longer Behind Closed Doors"- Internet. www.azcentral.com/ent/arts/articles/0530tahawy.html
Stuart, H.F. (Feb. 1988) "The Women, her Husband and her Guardian among the Bedouin", in: Report on the Bedouin' Them, brochure No. 19.
Walter, S. (1999) "Holistic Health", in: Illustrated Encyclopedia of Body Mind Discipline. Rosen Pub. Group Inc. NY

תגים:

בדואי · מסורת · ריפוי · נגב · חברה · מסורתית

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הרפואה המסורתית של הבדואים ", סמינריון אודות "הרפואה המסורתית של הבדואים " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.