היישום אינו מחובר לאינטרנט

תוכנית ההתנתקות - מרי אזרחי בישראל?

עבודה מס' 064548

מחיר: 447.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת מחאת מחנה הימין נגד תוכנית ההתנתקות והשוואתה למרי אזרחי. שימוש באקט של מרי אזרחי מול פגיעה באושיות הדמוקרטיה הישראלית.

12,140 מילים ,22 מקורות ,2006

תקציר העבודה:

הבנת שורשי המושג 'מרי אזרחי' והתיאוריות הקשורות בו. הצגת ההיבטים ההיסטוריים-פילוסופיים של המושג (הוגים מההווה ומהעבר) וההבחנות בינו לבין אמצעי מחאה אחרים (מרד/מחאה/סרבנות מצפונית). הבנת הזיקות שבין 'מרי אזרחי' למערכות השלטון ולדמוקרטיה. הצגת התפיסות השונות באשר לזיקה שבין 'מרי אזרחי' ו'דמוקרטיה' ובחינת הכלים העומדים לרשותו של משטר דמוקרטי בהתמודדותו עם תופעה זו. בחינת אירועי ששת החודשים שקדמו לביצוע בפועל של תוכנית ההתנתקות (אוגוסט 2005) בכל הקשור לפעילות המחאה האזרחית שליוותה את הוצאתה מן הכוח אל הפועל של החלטת הממשלה.

תוכן עניינים
מבוא
מרי אזרחי - מהו?
תיאוריה של צדק/ג'ון רולס
אי ציות אזרחי/הנרי דיויד תורו
עבדות בת זמננו/לב ניקולייביץ טולסטוי
אי ציות אזרחי כזכות טבעית/מוהנדס קרמצ'נד גאנדי
מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם/מרטין לותר קינג הבן
מה בין מרי אזרחי לבין סוגי מחאה אחרים ולדמוקרטיה
ניתוח ודיון
תוכנית ההתנתקות - מהי ?
מחנה הימין - מאפייניו ומעשיו ביחס לתוכנית ההתנתקות
מחאה חברתית או מרי אזרחי ?
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

ערך יסודי בדמוקרטיה הוא 'שלטון החוק' שמשמעותו הבטחת שוויון בפני החוק לכולם (ללא הבדל דת, עדה, גזע, מין, מעמד וכד'), ללא איפה ואיפה וללא משוא פנים. חוסנו ואיתנותו של החוק תלויים במידה רבה בכבוד שרוחשים לו ובציות לו. מי שמערער על שלטון החוק, מסכן את הישגי הדמוקרטיה הליברלית ואת זכויות האדם המעוגנות בה. מכאן, שאזרח הקורא תיגר על החוק (בשם מצפון, אמונה, אידיאולוגיה וכד') עלול לגרום לכרסום בחוק ולפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם. מה אם כן, יכול לעשות אדם המזהה פגמים המעוגנים בחוק, על אחת כמה וכמה כאשר פגמים אלה קשורים לתחום המצפון, ומבקש למחות נגדם? "האם עליו להשלים עמם ולקוות לתיקון המצב בדרכים המקובלות, או שמא עליו להילחם לעקירת הפגמים - במסגרת החוק כשזה ניתן, ומחוצה לו בלית ברירה? בהקשר זה רצוי לזכור כי שלטון החוק נועד לקצץ לא בכוחו של האזרח אלא בכוחם של השלטונות. [...] מן הראוי, אם כן, שהדאגה לקיים את שלטון החוק, מוצדקת ככל שתהיה, לא תהווה מחסום בל יעבור על דרכו של אזרח המנסה למחות, באמצעות מעשה של סרבנות מצפונית, נגד אי צדק של השלטונות" (שלף, 1989).

מקורות:

ליישובים המיועדים לפינוי.
קמפיין פרסומי: יולי 2005, חברי כנסת מטעם הליכוד (בראשות עוזי לנדאו) המתנגדים לתוכנית יוצאים בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. לשם חיזוק עמדתם הם מצטטים בשלטי החוצות מדבריהם של אישים ביטחוניים בכירים כדוגמת ראשי השב"כ אבי דיכטר ויובל דיסקין (כי אין
להוציא את צה"ל מצפון השומרון ומציר פילדלפי, שכן אז יהפכו אזורים אלה לאיום בטחוני רציני של בסיס לטרור והפגזת ערי ישראל בנשק ארטילרי) והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון ("נסיגה חד צדדית מהשטחים - כניעה לטרור. לא יהיה נכון לפנות את נצרים. הפינוי ייתן רוח גבית לטרור"), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.
כפר מימון: 18/7/05 מתנגדי תוכנית ההתנתקות מתכננים קיום "מצעד התחברות" לעבר גוש קטיף במטרה לשבור את המצור על הגוש ולאכלס אותו במשפחות חדשות (ובכך להקשות על המפנים). המארגנים סבורים כי "אין מדובר ב'עוד הפגנה' אלא בפעולה העיקרית לבלימת העקירה" (http://www.israel-wat.com/yompkuda.htm). מדובר במבצע
מאורגן ומתוכנן לפרטי פרטים: לו"ז, פירוט דרכי הגעה, מפת הצעדה הכוללת את סימון הכבישים, חניוני לילה ועוד, הסברים על שלבי הצעדה, שאלות ותשובות מה מספקים המארגנים מבחינת ציוד ואביזרים ומה נדרשים הצועדים להביא עמם (למשל, פנקס כיס לעצור - זכויות בעת מעצר (http://www.israel-wat.com/daf.htm), נחישות,
עמידות, מצב רוח טוב והמון המון סבלנות).
משטרת ישראל הכריזה על הצעדה כבלתי חוקית ומנעה הגעתם של אוטובוסים וכלי רכב פרטיים לעיר נתיבות. כוחות הביטחון חסמו את המפגינים בכניסה לכפר מימון ואסרו עליהם לצאת לכיוון גוש קטיף. במו"מ שהתקיים בין הצדדים סוכם כי המפגינים יישארו בכפר מימון ללינת לילה. נחישות כוחות הביטחון שלא לאפשר את הצעדה לגוש קטיף,
עייפות המפגינים והחום הכבד ששרר באזור ורצון הצדדים שלא להגיע לאלימות, הביאו לכך שלאחר 3 ימים המפגינים התפזרו מהמקום.
עמדות הרבנים - מאלה הקוראים לסירוב פקודה ועד המתנגדים לה: קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי-לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. תימוכין לכך מצאו בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (פ"ג ה"ט). בעיתון "בשבע" פורסם ב-9/8/05 מכתב התשובה של הרב שפירא לשאלות
רבות שהופנו אליו בנושא 'גירוש היהודים מגוש קטיף, על מנת למסור חבל ארץ זה לנכרים', וכך אמר: "לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ישראל לנכרי, משום לאו ד"לא תחנם" ומשום ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל המחייבת כל יחיד ויחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי אזרח וחייל כאחד. פקודה להשתתף בפינוי יהודים
מביתם ע"מ למסור את הקרקע לנכרים הינה פקודה הנוגדת את דת תורתנו הקדושה ואסור לקיימה. כל פקודה הנוגדת את ההלכה והכופה לעבור על דברי תורה, אין לה כל תוקף, אסור להישמע לה ואין לאף אדם סמכות להורותה. [...] בכלל איסור מסירת קרקע לנכרים חל איסור לסייע לעוסקים בעבירה. משום כך, אין לחסום את הדרך לגוש קטיף
או לסייע בכל דרך אחרת לגירוש היהודים מביתם. כמו כן, על חייל הנקרא למילואים להימנע מהתייצבות באם שירותו נועד לאפשר לחיילים אחרים לעסוק בעבירה. [...] על כל יהודי לעשות כל אשר ביכולתו למניעת העבירה. כמו כן, חלה חובת מחאה על כל יהודי ויהודי. כמובן שאין לנקוט באמצעים אלימים נגד חיילי צה"ל או שוטרי משטרת
ישראל" (http://www.inn.co.il/news.php?id=120599).
עמדה מנוגדת לזו של הרב שפירא הושמעה ע"י הרבנים שלמה אבינר ומרדכי אלון אשר התנגדו לסירוב פקודה. הרב אבינר טען כי הוא מצפה מחייל שלא למלא את פקודת הפינוי, לא מתוך סירוב הפגנתי, אלא מתוך היעדר יכולת נפשית למלאה. הרב מרדכי אלון גינה את חוסמי הכבישים וכינה אותם בריונים. הרב בן נון, רבה של שילה, טען כי
להחלטת הממשלה יש לא רק סמכות חילונית אלא תוקף הלכתי ברור אף מבחינה תורנית. אחד הטיעונים המרכזיים כנגד סירוב פקודה הוא, שרק המדינה סוברנית לקבוע את הגבולות של מצוות ישוב ארץ ישראל לפי כוחה ורצונה, ובזה יש הבדל מהותי בין מצווה זו שהינה ממלכתית ביסודה, לבין מצוות פרטיות כמו שבת וכשרות.
טלאי כתום: דצמבר 2004, מתנחלים עושים שימוש בסמלים הלקוחים מתקופת השואה במחאה נגד תוכנית ההתנתקות. בכוונת המתנחלים לענוד על חולצותיהם טלאי כתום, הדומה לטלאי הצהוב שנדרשו היהודים לתפור לבגדיהם בתקופת השואה (יהודים תחת הכיבוש הנאצי היו חייבים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד על הבגד העליון. על הטלאי נכתב
בגרמנית JUDE (יהודי) והוא היה אות קלון, שנועד לסמן את היהודים, לבדל אותם מהאוכלוסייה המקומית ולהשפילם).
המעשים דלעיל - מחאה חברתית או מרי אזרחי ?
בהתבסס על ההגדרות השונות של המושג 'מרי אזרחי' שהצגתי בפרק המבוא, ועל בסיס המכנה המשותף שניתן לגזור מהן ובו להשתמש כמאפיין, דומני שהתשובה לשאלה האם ניתן לראות במעשי ההתנגדות של מחנה הימין שפורטו דלעיל מעשי מחאה שהינם בבחינת אקטים של מרי אזרחי, היא חיובית. להלן אבהיר:
אין ספק כי בבסיס המחאה וההתנגדות של מחנה הימין עומדת ההנחה כי מדובר באקט פוליטי שנועד לשכנע את הרוב בצדקת המרי. למן ההתחלה, הבינו תושבי היישובים המיועדים לפינוי כי אם לא ישכילו להרחיב את מחאתם האזרחית אל מחוץ לתחומי גוש קטיף וצפון השומרון וזעקתם לא תעלה על סדר היום בת"א וסביבותיה, מחאתם אבודה
ונועדה לכישלון. ההבנה והידיעה כי מרבית הציבור בישראל הרואה את ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה כמעשה של תימהוניים וקיצונים אשר הוציאו עצמם מהשיח החברתי והתרבותי של החברה הישראלית ובכך בידלו עצמם מהזהות הישראלית הקולקטיבית ("ארץ ישראל השנייה"), חייבה נקיטה מיידית בצעדים שתכליתם להוכיח לתושבי "ארץ
ישראל הראשונה" כי יישום תוכנית ההתנתקות אינה רק בעייתם של תושבי אותם יישובים, אלא סוגיה דמוקרטית מהותית שעל כל אזרח במדינת ישראל לתת עליה את דעתו.
ההחלטה האסטרטגית של מועצת יש"ע להעביר את מוקד המאבק לערים הגדולות, לצמתים המרכזיים, לעשות שימוש באמצעי התקשורת ההמוניים, בגימיקים ('מלחמת הסרטים' - כחול מול כתום), בהפגנות המוניות, בקיום דיונים ציבוריים מתוקשרים על עתידה של ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' וכד' נועדו כל כולם לעורר את המדינה מתרדמתה
ומאדישותה ולקרב את הדילמה לחצרו ולפתח ביתו של כל אחד מאיתנו.
הטקטיקה שנבחרה לשם כך גרסה כי יש לפעול בכל החזיתות ובמגוון של אמצעים על מנת לעורר את דעת הקהל. במסגרת זו, הוצפו רחובות הערים בכרזות שנועדו לזעזע את הציבור ולעורר אותו מאדישותו ("עקירת ישובים קורעת את העם", "יהודי לא מגרש יהודי") וציטטות בפי אנשי ביטחון הסבורים כי הפינוי עלול לפגוע בביטחונה של
המדינה; חולקו סרטים כתומים בצמתים; נערכו עצרות מחאה והפגנות המוניות; הוחלפה הרטוריקה מ'פינוי' ו'עזיבה' ל'גירוש' ו'עקירה'; תושבים התראיינו והדגישו את הפן ההומאני הכרוך ביישום ההחלטה; מנהיגי מועצת יש"ע, תושבים, רבנים, חברי כנסת מהימין התראיינו ללא הרף בתקשורת והסבירו כיצד מדיניות הממשלה והדרך בה
התקבלה אינן דמוקרטיות וכי קיימת בהן סכנה לעצם קיומנו כאן; אנשי רוח מתחום האומנות, הספרות, המשפט השמיעו דעות בגנות ההליך הדמוקרטי הבלתי ראוי בו התקבלה ההחלטה על ההתנתקות.
דוגמא אחת מיני רבות לטקטיקה של שימוש בעמדתם של אנשי רוח כ'רוח גבית' ניתן למצוא בכתבתו של משה פבלוב מעיתון 'הצופה' - "אי ציות אזרחי בחברה מתוקנת" המביא מדבריו של השופט אורי שטרוזמן: "[...] עומד על הפרק הזלזול ההרסני של החטיבה הנבחרת קרי הליכוד כלפי תרבות שלטון והתנהגות מקובלת של ממשל תקין. זקני השבט
של המחנה הציוני מתכחשים למצע האידיאולוגי שלפיו נבחרו. וזוהי בהחלט הפרה בוטה של הכללים התקינים של הדמוקרטיה שעליה מתבססת מדינת ישראל. בדרך זו הם הורסים את הבסיס והיסודות שעליהם מתקיימת מדינת ישראל, ובכלל זה כבוד האדם וחירותו. האם כך מתכוון המשטר הנוכחי לפתור את השאלות שעומדות על הפרק מאז מלחמת ששת
הימים? אם נעבור לסדר היום על ניסיון של דורסנות פוליטית, הדבר יביא בהכרח לקריסת המנהיגות הדמוקרטית בישראל ולעלייה של משטר טוטליטרי ומה האלטרנטיבה? בחירות או משאל עם.
זה אינו המאבק הפרטי של המתיישבים או הימין, ואסור שזה ייראה כך. זהו מאבק של כל הציבור בישראל על הצביון היהודי דמוקרטי של מדינת ישראל, המבוסס על משפט וצדק" (http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24 id=29948 Word= gilayon=2258 mador).
מגוון האמצעים וריבוי החזיתות בהן באה לידי ביטוי מחאת הימין שירתו את הצורך של האזרחים המוחים לנקוט אכן בפעולות שיעוררו את הציבור בישראל ויביאו בסופו של יום לשינוי המדיניות שלדעתם מנוגדת לבסיס הערכי והחוקי עליו מושתתת המדינה. בין שלל הפעולות הלגיטימיות בהן נקט מחנה הימין כנגד יישום תוכנית ההתנתקות,
היו גם פעולות בלתי לגיטימיות ואף פליליות שחרגו ממסגרת אי האלימות המאפיינת מחאה של מרי אזרחי.
בהקשר זה חשוב להבחין בין אקטים אלימים של מחאה בלתי לגיטימית מבחינה ציבורית אך עדיין בגדר החוק, לבין פעולות מחאה אלימות ובלתי חוקיות (פליליות):
פעולות מחאה אלימות ספק לגיטימיות מבחינה ציבורית וחוקית:
חסימת כבישים, הצתת צמיגים, פיזור מסמרים ושמן: חסימת כבישים נחשבת להפרת סדר ונמצאת על קו התפר שבין הפגנה מקובלת להפגנה אלימה בלתי מקובלת. הדואליות המאפיינת את הגדרתה, מאפיינת גם התייחסות כלפיה: במסגרת הכוונה להעלות את נושא ההתנתקות על סדר היום הציבורי באזורים שאינם גוש קטיף וסביבותיה, ומתוך כוונה
להוציא את תושבי המדינה מאדישותם ע"י פגיעה באורחות חייהם, החלו פעילי ימין בפעולות מתוכננות של חסימת צירי תנועה מרכזיים ברחבי הארץ. הפעולות הללו בוצעו במשך שבועות במספר אתרים במקביל, ולא אחת תגובת המשטרה להם היתה חלקית ומאוחרת. יחד עם זאת, משצברה התופעה תאוצה ותכיפותה עלתה, נקטה המשטרה הן בפעולות
סיכול ומניעה (איתור צמיגים והחרמתם, מעצר של פעילים שהתקבל מידע מודיעיני על כוונתם לחסום כבישים) והן בפעולות תגובה (מעצר פעיל והמוני של חוסמי הצירים). באופן צפוי, הציבור הרחב שחסימות הכבישים שיבשו את אורחות חייו גינו על פי רוב את המהלך וסברו כי הוא דווקא מרחיק אותם מהזדהות ותמיכה במאבק. באופן בלתי
צפוי, גינוי את חסימות הכבישים גם ראשי מועצת יש"ע ואת הפעולות של פיזור מסמרים ושמן כינו "פעולה חסרת אחריות שעלולה היתה לגרום לסיכון חיי אדם, ובוודאי שאינה מועילה למאבק בהתנתקות ולהגדלת התמיכה במאבק בקרב הציבור הכללי" (http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=191453 sid=16).
בצד המגנים, מארגני חסימות הכבישים היו אנשי תנועת "הבית הלאומי" אשר טענו כי "האחריות לאי הסדר ולבלגן בכבישים מוטלת על שרון וממשלתו, והציבור מבין זאת" (שם).
התנגדות (פסיבית) לפינוי: החלטתי להתייחס לסוגיית ההתנגדות הפיזית של התושבים לפינוי, גם כאשר מדובר בהתנגדות פסיבית (לכאורה לא אלימה), כאל פעולת מחאה אלימה ספק לגיטימיות מבחינה ציבורית וחוקית, משום שהיא מבטאת לדעתי את הכפירה בהחלטה הדמוקרטית שקיבלה ממשלת ישראל, ויחד עם זאת מבטאת את הקושי האמיתי
האישי-מצפוני-אידיאולוגי ליישמה. תושבים אשר החליטו, בהחלטה מודעת ורציונאלית, לחכות לכוחות המפנים שיסחבו אותם אל האוטובוסים מתוך תחושה ואמונה כי אינם מסוגלים לצאת ולעזוב את ביתם מרצון, נחשבים בעיניי כמי שנוקטים פעולת מחאה אלימה שייתכן והיא לגיטימית מבחינה ציבורית (קל מאד להתחבר ולהזדהות עם הכאב
האישי) אך ספק עם יכולה להיחשב כחוקית (שהרי עפ"י החלטת ממשלה, עד ה-16 באוגוסט 2005 היה על התושבים להתפנות מרצון ומה-17 באוגוסט החל הפינוי הכפוי של האזרחים).
פעולות מחאה קיצוניות בעלות אופי אלים לעיתים אף פלילי:
סרבנות: מיד לאחר אישורה בכנסת של תוכנית ההתנתקות, החלו חוגי ימין להשמיע קריאות ולנקוט בפעולות המעודדות סרבנות בקרב חיילים ומפקדים המשרתים בזרועות הביטחון. עיקר הפעולות התמקדו בהחתמה המונית של חיילים בשירות סדיר המתחייבים להימנע מסיוע לפעולות צבאיות המסייעות להתנתקות. כמו כן, מחשש לסרבנות המונית
בקרב חיילי הנח"ל החרדי הוחלט שגדוד זה לא ישתתף בפינוי. כל עוד נעשו הפעולות הללו ע"י קבוצות נבחרות ובאופן מתואם, ניתן להתייחס אליהן כלגיטימיות. אך מרגע, שחיילים סדירים (בעידוד חלק מהרבנים, ראה עמ' 18 בעבודה) החלו ליטול דין לעצמם ולברור את משימותיהם, נקטו רשויות המדינה ביד קשה נגד מפירי החוק. המקרה
הראשון והבולט ביותר של סירוב לקחת חלק ביישום תוכנית ההתנתקות היתה של אבי ביבר אשר זכה בכינוי 'סרבן ההתנתקות': ב-26/6/2005 בעת שעסקו חיילי יחידת חיל ההנדסה בהריסת בתים נטושים בגוש קטיף (מחשש שיתבצרו בהם אנשי ימין ובכך יקשו על תהליך הפינוי), צעק חייל חובש כיפה, "יהודי לא מגרש יהודי" וסירב לבצע את
הפקודה. החייל נשפט ע"י סגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ דוד מנחם, ונגזרו עליו 56 ימי מחבוש.
עימותים אלימים בין מתיישבים לכוחות הפינוי: לא אחת במהלך פינוי גוש קטיף וצפון השומרון, נתקלו כוחות הפינוי בהתנגדות אלימה כלפיהם. ב-16/8/05 פינוי אלים בנווה דקלים אשר במהלכו הותזה חומצה על עיניו של שוטר, נערים הבעירו מכולת אשפה, תקפו אנשי צבא ועיתונאים, השחיתו ציוד וזרקו צבע על קציני צה"ל. ב-21/8/05
נפצעו שוטרי מג"ב וחיילים בעת פינוי חומש ושא-נור. "נוכח הלקחים שהצטברו מהפינוי ברצועה, מתכוון פיקוד המרכז להפעיל יד קשה יותר כלפי המתנגדים בשומרון, כבר בתחילת הפינוי. "חטיבות ההפס"ד (הפרות סדר)" של המשטרה ומשמר הגבול יוכנסו ראשונות להתנחלויות ויפנו קודם לכן את המתפרעים מהרחובות, בטרם יגיעו לבתים
עצמם. כמו כן, ייעשה שימוש נרחב יותר בפרשי משטרה על סוסים ובמכונות להתזת מים (מכת"זים). בנוסף נשקל ציוד השוטרים באלות" (http://computers.iol.co.il/?w=//766340).
המרדה, עידוד לסרבנות, קריאות ומעשים שיש בהם משום הפרת חוק: נגד פעילי הימין וראשי תנועת "הבית הלאומי" שי מלכה ואריאל וונגרובר, הוגש בתחילת יוני 2005 כתב אישום בעבירות של המרדה ועבירות נוספות, בהן התפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. פרקליטות המדינה האשימה את השניים, כי "קשרו קשר לסכל את ביצוע תוכנית
ההתנתקות באמצעים לא-חוקיים", ובהם חסימת צירי תנועה, עידוד סרבנות בקרב חיילים ושוטרים, קריאה למפגינים להפר את החוק כדי לשתק את מערכות אכיפת החוק. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור אותם עד 31/8/05 בנימוק שהחשש מפניהם מוגבל לתקופת ההתנתקות בלבד. המדינה והנאשמים ערערו לבית המשפט העליון. הנאשמים, ביקשו לבטל את
מעצרם וטענו כי פעילותם אינה מסכנת את הציבור, כיוון שהינה מרי אזרחי לא אלים, המממש את זכותם הדמוקרטית לחופש ביטוי ומחאה. לטענתם, בקשת המדינה לעוצרם מהווה ניסיון פוליטי למנוע את פעילות המחאה הלגיטימית שלהם. השופט ברק, בהסכמת כל שאר חברי ההרכב, דחה על הסף את טיעוניהם והאריך את מעצרם עד תום ההליכים.
ברק קבע: "חופש הביטוי וההפגנה אינם נותנים היתר לביצוע פעולות שלוחות רסן, המסכנות את שלום הציבור. שום תיאוריה של מרי אזרחי אין בה כדי להצדיק 'עצירת המדינה', או שיתוק המנגנונים האחראים לאכיפת החוק. שום טיעון מוסרי אין בו כדי להצדיק שריפת צמיגים בכבישים המסכנת קשות את חיי הנוסעים על הכביש. שום טיעון
פילוסופי לא יוכל להצדיק עיכובה של יולדת הצריכה להגיע לבית חולים, או את עיכובה של מכונית כיבוי אש בדרכה למניעת שריפה. שום טיעון משפטי בדבר 'מרי אזרחי' לא מאפשר התנהגות אלימה, הפוגעת קשות בחיי בני אדם".
(http://news.walla.co.il/?w=/22/750716).
הנחת מטעני דמה: פעילי ימין ברחבי הארץ הטמינו מטעני דמה שבהם נמצא פתק ובו נכתב "ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים". בחשד להנחת המטענים בתחנה המרכזית בירושלים נעצרו שני חיילים בני 20 המשרתים בנח"ל החרדי. מטעני דמה התגלו גם ליד צומת סגולה בפתח תקווה, וגם בצומת נורדייה ליד נתניה.
התאבדות ורצח כמחאה: ב-4/8/05 עדן נתן-זדה, חוזר בתשובה מכפר תפוח, רצח ארבעה נוסעים ערבים בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם. על פי הצהרתו, הרצח בוצע במטרה לעכב את ביצוע ההתנתקות.
ב-17/8/05 אשר וייסגן, נהג הסעות בן 40, משבות רחל הגיע להתנחלות שילה וביקש מהמאבטח באזור כוס מים. משקיבל את מבוקשו, חטף את נשקו באיומי סכין, ופתח באש לעבר פלשתינאים שהסיע במכוניתו. הוא המשיך לאזור התעשייה וגם שם ירה לעבר פלסטינים. בפעולות אלה רצח ארבעה אנשים ופצע אחד. בתגובה למעשה טען שהפיגוע נעשה
כדי לעצור את ההתנתקות. להבדיל, ב-13/8/05 הציתה את עצמה ילנה בוסינובה, פעילת ימין תושבת קדומים במחאה על תוכנית ההתנתקות והתעלמות הממשלה מהמחאות וההפגנות. היא נפטרה מפצעיה כשבועיים לאחר מכן.
עניינו של חלק זה בעבודה הוא בהצגת מחאת הימין על מרכיביה השונים והתמודדות עם השאלה האם מעידה המחאה על מרי אזרחי. אני סבורה כי מחאת הימין חרגה הרבה מעבר לתגובת מחאה חברתית לגיטימית על מדיניות ממשלתית שאינה לרוחם. המעשים שנעשו ובעיקר האמירות המושמעות על ידם, מעידים לדעתי בצורה ברורה וחד משמעית כי אינם
מקבלים את הכרעת הרוב הדמוקרטית שהתקבלה ע"י שלטונות החוק במדינת ישראל. לפיכך, מרצם והווייתם מכוונים לעבר השגת תוצאות פוליטיות שיהלמו את השקפת עולם, בכלל זה שימוש בפעולות מחאה לגיטימיות וספק לגיטימיות מבחינה ציבורית וחוקית. בהדגישי את נושא הלגיטימיות, אציין כי מדובר בתוצר של הגדרה חברתית. "המשמעות
המודרנית רחבה מכך, והיא 'אמו?ן אזרחי בשלטון', אמו?ן היונק ממקורות שונים: חוקיים, מסורתיים או מוסריים. 'לגיטימיות' היא הכ??שרו?ת הניתנת לשלטון כדי לשלוט; היא ההכרה ההדדית של שולטים ונשלטים בסמכותו של השלטון; היא הבסיס לסמכותו של השלטון, ובהעדרה? לא תיתכן שליטתו"
(http://www.idi.org.il/hebrew/article.asp?id=08082005102620#11082005152006).
בחינת הלגיטימיות של פעולות המחאה בהתייחס לסקרי דעת קהל, לעמדות המושמעות באמצעי התקשורת השונים ובנקיטה של קו תקיף, נוקשה ובלתי מתפשר ע"י מערכות אכיפת החוק (משטרה וכוחות הביטחון, מערכת המשפט), אני מגיעה למסקנה כי הציבור הישראלי ברובו תופס את מחאת הימין כבלתי לגיטימית מבחינה חברתית ומבחינה חוקית, ולא
אחת נתנו ביטוי לתחושות אלה פוליטיקאים שסברו כי בפעולות המחאה של הימין יש משום כפירה בלגיטימיות השלטון וסכנה ממשית לביטחון הלאומי ולעצם הקיום הדמוקרטי. מאמרם של בן כספית וינון קדרי "איומי המתנחלים: סכנה לשלום המדינה" שפורסם בעיתון 'מעריב' ב-10/9/04 מביא מספר תגובות של פוליטיקאים בהקשר הזה: "הקריאות
והאיומים של רבנים ומתנחלים לשימוש באלימות כדי למנוע פינוי של התנחלויות הן סכנה לשלום המדינה ולשלטון החוק" - כך אומר שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד".
"יו"ר העבודה, שמעון פרס, אמר: "מי שמאיים במלחמת אחים רוצה לרצוח את הדמוקרטיה. בדמוקרטיה יש חילוקי דעות שמוכרעים בקלפיות ולא ביריות". 
"גם ח"כ מתן וילנאי (עבודה) תקף את איומי המתנחלים. "מי שמכניס לשיח, איום במלחמת אחים וחותר תחת הלגיטימיות של פעולת כוחות הביטחון, אינו חלק מהחברה הישראלית והיהודית", אמר וילנאי. "יש להתייחס אליו כאל אויב הדמוקרטיה הישראלית. הפשע האמיתי הוא איום על אנשי כוחות הביטחון שמבצעים את תפקידם בשם כולנו",
הוסיף".  
"ח"כ אבשלום וילן (יח"ד) אמר: "הדה-לגיטימציה שמנסים לעשות לפינוי, תוך השוואתו לאיומים שבפשעים נגד האנושות, היא מעשה טרור מילולי ועל הדמוקרטיה לאחוז בכל האמצעים". וילן אף הזהיר את המתנחלים שאם לא יפסיקו את "מסע הדה-לגיטימציה", תפתח נגדם חקירה פלילית".
ניסיונותיהם של מתנגדי הימין לשנות את סדר היום המדיני ולהביא בכך לביטול ההחלטה על יישום תוכנית ההתנתקות נעשה ע"י שימוש במרי אזרחי או כפי ש(היה) מכנה זאת ג'ון רולס, אי ציות אזרחי:
לדידו, אי ציות אזרחי היא פעולה פומבית בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק, הנעשית על פי רוב במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. לדעתו, מוצדק לנקוט בפעולה של אי ציות אזרחי בהתאמה עם עקרונות הצדק עליהם מושתת משטר דמוקרטי ובהתקיים נסיבות מסוימות (כמפורט בעמוד 5 לעיל). בחינת
התנהגות הימין בהתבסס על משנתו של רולס מחזקת את מסקנתי כי מחאת הימין מעידה על מרי אזרחי: מתנגדי הימין השתמשו בכל הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותם (לרבות דרישה לעריכת משאל עם) בניסיון להפוך את ההחלטה על פיה; המוחים טענו כנגד התומכים כי אילו היתה ההתנתקות כרוכה בפינוי יישובים ערביים, הם (המתנגדים של
היום) היו נוקטים באותן דרכים ומשתמשים באותם אמצעי מחאה בהם משתמשים הם (המוחים) כדי לעצור את ההחלטה; השימוש באי ציות אזרחי נועד לקדם את מטרת המאבק שהיא מניעת יישום ההחלטה.
המאבק העיקש שניהל מחנה הימין נגד תוכנית ההתנתקות נגזר מהיות הבסיס להתנגדות שואב את מקורותיו הן מאידיאולוגיה ("ארץ ישראל השלמה") והן מאמונה ומהשקפת עולם דתית-אמונית (על זכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל). אמונה דתית ותפיסה אידיאולוגית הם שני מימדים עמוקים ומשמעותיים שדי באחד מהם כדי
לנהל מאבק נחוש ובלתי מתפשר נגד מדיניות הגורסת אחרת, לא כל שכן כאשר מדובר בהתנגדות של ציבור המחזיק בשתיהן. יחד עם זאת וחרף הביטויים הקיצוניים והקשים, המחאה נגד יישום תוכנית ההתנתקות היתה ברובה המכריע מרי אזרחי בלתי אלים. באשר לשאלה אודות פגיעה אפשרית באושיות הדמוקרטיה, אינני מוצאת כי המרי האזרחי
שניהל הימין ערער בצורה משמעותית את חוסנה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אולם, אין ספק כי הדיבורים והחששות אודות מלחמת אחים והסכנות הטמונות בתופעת הסרבנות העלו לסדר היום הציבורי את חשיבות השמירה על שלטון החוק ועל הביטחון הלאומי ע"י שמירה על ערכיה הדמוקרטיים של המדינה ופעילות נחושה ונמרצת כנגד קיצוניים
המפרים ורומסים ערכים אלה ברגל גסה. ביטוי נוסף המהווה לדעתי תימוכין לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ניתן למצוא בפינוי שביצעו כוחות הביטחון בעמונה. הממשלה חרף מחאת הימין החליטה להוציא מהכוח אל הפועל החלטה על פינוי 9 בתים. היה ברור כי תהיה התנגדות לפינוי (אם כי אף אחד לא צפה את חומרתה) גם פיזית וגם
ציבורית, אך למרות זאת המהלך בוצע ושלטון החוק יצא מחוזק.
סיכום ומסקנות
ביולי 2005 ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה את "מדד הדמוקרטיה לשנת 2005", להלן מספר נתונים: מלחמת אזרחים: 42% סבורים כי קיים סיכוי רב לפרוץ מלחמת אזרחים בארץ בעקבות ניסיונות להגיע להסדרים על עתיד השטחים, 30% מייחסים לכך סבירות מועטה, 28% מעריכים שאין לכך כל סיכוי.
דת ופוליטיקה: 74% סבורים כי אין הצדקה שרבנים יפסקו הלכה בנושאים מדיניים ופוליטיים שנויים במחלוקת. בתשובה לשאלה האם רשויות המדינה נוהגות נכון באנשים ובקבוצות המטיפים לאלימות פוליטית בקשר לתוכנית ההתנתקות, נחלקו התשובות לשלושה חלקים שווים פחות או יותר: 36% סבורים שהרשויות מקלות מידי עם המסיתים
לאלימות פוליטית, 33% סבורים שהרשויות נוהגות נכון, 31% סבורים שהרשויות מחמירות מידי.
מוסדות המדינה: לעומת נתוני שנת 2004, בשנת 2005 ירידה של 9% במידת אמון הציבור במשטרה; ירידה של 8% במידת האמון בצה"ל; ירידה של 7% במידת האמון בבית המשפט העליון וברבנות הראשית; ירידה של 6% במידת האמון בפרקליטות המדינה. צה"ל ממשיך להיות הגורם הנהנה מהאמון הגבוה ביותר (78%), לאחריו בית המשפט העליון
(70%).
המשטר הרצוי לישראל: ירידה של 5% במספרם של אלה הסבורים שמשטר הדמוקרטיה רצוי לישראל: 80% בשנת 2005 לעומת 85% בשנת 2004. ירידה גם במספר הגורסים שדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר: 74% בשנת 2005 לעומת 80% בשנת 2004. 45% סבורים כי כאשר יש סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית, יש להעדיף את עקרונות
הדמוקרטיה.
נתונים אלה, הגם שאינם משקפים את היחס כלפי הדמוקרטיה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות (צעד שברמה האנושית והמוסרית, בין אם תומכים בו ובין אם מתנגדים לו, הוא כואב וטראומטי), מצביעים על קיומה של תרבות פוליטית דמוקרטית ועל כך שהציבור מפגין אמון כלפי רשויות השלטון.
אני מדגישה את קיומם של תרבות פוליטית והסכמה על 'כללי המשחק' הדמוקרטיים כדי לטעון שהמשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הוא איתן ובשל איתנותו שרד בהצלחה את המרי האזרחי שנקט מחנה הימין אשר התנגד בכל כוחו ובכל מרצו ליישום תוכנית ההתנתקות ופינוי יהודים מבתיהם.
בסיפא לפרק הקודם השתמשתי במשנתו של ג'ון רולס ובתנאים שקבע כדי לבחון את פעולות המחאה של הימין ולהסיק כי הם מעידים על מרי אזרחי. אני מבקשת לחזק מסקנה זו ע"י שימוש באפיוני המרי האזרחי כפי שעולים מהגדרתו של חמי בן-נון בספרו "מרי אזרחי" (המופיעה בפרק המבוא בעבודה): "המרי האזרחי מתאפיין בכך שהוא מעשה
פוליטי הפוגע בחוק מסוים, אלא שהפרת החוק אינה מטרתו של המרי האזרחי; נהפוך הוא: מבצע המרי היה מעדיף להישאר בגבולות מערכת החוק ושזו תכיר בלגיטימיות של פעולותיו". מרבית המתנגדים לתוכנית ההתנתקות הינם אנשים בעלי השקפת עולם אידיאולוגית ימנית המזוהים פוליטית עם מפלגות הימין בעיקר אלה המייצגות את ציבור
המתנחלים (המתיישבים) ביהודה שומרון וחבל עזה. מטרת מחאתם - ביטולו של "חוק יישום תוכנית ההתנתקות" (חוק פינוי-פיצוי) אשר משמעותה - ביטול גזירת פינוי יהודים מבתיהם ומסירת שטחים לרשות הפלסטינאית. במהלך החודשים שקדמו להליכי החקיקה בכנסת, מחו מתנגדי התוכנית בכל דרך, אמצעי ואופן וניסו להשפיע בכך על הממשלה
והכנסת שלא להמשיך במהלך. מתנגדי התוכנית שהינם ברובם אנשים שומרי חוק היו מעדיפים אילו הממשלה היתה מביאה את הנושא להכרעה במשאל עם, שכן תוצאות המשאל, גם אם היו לרעתם, היה בהם כדי לטוות בעבורם מסגרת לגיטימית של מחאה הנעשית במסגרת החוק. משלא קיבל ראש הממשלה אריאל שרון את בקשתם לעריכת משאל עם (ולמעשה אף
חזר בו בעניין זה מהבטחה מפורשת שנתן), ראו בכך המתנגדים אות לצורך להתחיל בניהול מאבק חסר פשרות בהחלטה גם במחיר הפרה של החוק. מבחינתם אכן, הפרת החוק היא אמצעי להשגת מטרותיהם (ומאפיין מהותי של מרי אזרחי). מחאת הימין הילכה כל העת על הגבול הדק שבין המותר והאסור (עפ"י חוק), בין הרצון להישאר במסגרת מערכת
החוק (בין היתר גם כדי לזכות בתמיכה ציבורית) לבין בקשת הלגיטימציה להפרת החוק (לא כדי לשנות את ההסדרים החוקתיים במדינה, אלא כדי להשפיע ולהביע את מחאתם הספציפית).
העובדה שלמאבק שהנהיג הימין חברו תומכים רבים שאינם בהכרח מזדהים פוליטית עם עמדות ימיניות אך לצורך המטרה הספציפית של מניעת ההתנתקות שילבו כוחות ופעלו במשותף, מעידה כי מדובר במרי אזרחי עממי שנוסף על מטרתו הפוליטית המוצהרת, ביקש לגייס לשורותיו כמה שיותר אזרחים וזאת על מנת לזכות בלגיטימיות, להוות מסה
קריטית שלא ניתן להתעלם ממנה ולהוכיח כי ההחלטה השגויה (לדידם) אינה עניין ספציפי של ציבור המתנחלים, אלא סוגיה לאומית-כללית המשותפת ל-כ ו ל ם.
לאחר שהסקתי כי מחאת הימין על ביטוייה ופעולותיה המגוונות מעידה כי מדובר באקט של מרי אזרחי וכי אין בכך לערער על אושיות הדמוקרטיה הישראלית, אני מבקשת לחדד את סוגיית איתנותו ויציבותו של המשטר הדמוקרטי חרף השימוש במרי אזרחי תוך שימוש בנימוקי הטיעון הדמוקרטי (עמ' 13 לעיל):
מתנגדי תוכנית ההתנתקות טענו כנגד הממשלה והכנסת כי העובדה שההחלטה על הפינוי התקבלה בהכרעת הרוב אינה מעידה על היות ההחלטה הוגנת וצודקת. תימוכין אפשרי להיותו של החוק בלתי צודק ניתן למצוא ע"י בחינתו על פי הפרמטרים שקבע מרטין לותר קינג הבן להבחנה בין חוק צודק לחוק בלתי צודק (עמ' 9): חוק ההתנתקות אינו
עולה בקנה אחד עם החוק המוסרי או האלוהי (איסור על מסירת שטחים לאויב); חוק ההתנתקות משפיל את אישיותו של האדם בהיותו נאלץ לעזוב את ביתו, נחלתו, סביבתו אשר בנה וטיפח במו ידיו במשך שנים רבות; סירובו של ראש הממשלה שרון להביא את חוק ההתנתקות להכרעה במשאל עם מהווה עבור המתנגדים צידוק להיותו חוק כפוי שלהם
כמיעוט לא היה חלק ביצירתו.
המתנגדים שהינם אנשים רציונאליים וחופשיים, אינם יכולים להשלים עם חוק שלדעתם הוא אינו הוגן ולהביע את מורת רוחם לגביו רק במועד הבחירות (מועד המאוחר חודשים מספר לאחר מכן). לפיכך, הם חייבים לנקוט בפעולות ביקורתיות ומחאתיות מיידיות ולהוכיח מעורבות ממשית.
המרי האזרחי שהנהיג הימין לא נועד ואכן לא יצר אנרכיה, הוא נועד לחזק את המשטר בהדגישו את מקומה של המחאה העממית בדמוקרטיה, על שלל ביטוייה.
בתחילת דרך המאבק שניהל הימין נגד תוכנית ההתנתקות לא היו סממנים של מרי אזרחי שכן הפעילות היה ברובה הסברתית, הצהרתית, חוגי בית, פרסום מאמרים בעיתונות, ראיונות בתקשורת, שלטי חוצות וכד'. בהתקרב מועד הפינוי, וככל שהממשלה וכוחות הביטחון הפגינו נחישות ודבקות ביישום התוכנית, הקצינו גם המוחים את מחאתם ונקטו
אף בפעולות של הפרת חוק שהן בבחינת מרי אזרחי.
זכות אינהרנטית בדמוקרטיה היא שמירה על חירויות האדם וזכויותיו. תוכנית ההתנתקות נתפסת בעיני מתנגדיה כמעשה נתעב ורבים חשו כי אינם יכולים ליטול בו חלק. יתרה מכך, רבים חשו כי בעצם עשיית המעשים הנדרשים במסגרת יישום החלטה לה הם מתנגדים יש משום פגיעה בחירויות האדם וזכויותיו ומשום כך עליהם לפעול למניעת סכנה
זו, ולנקוט בכל דרך, לרבות מרי אזרחי על מנת לסכלה. וכך גם עשו.
השתמשתי בנימוקי הטיעון הדמוקרטי לפיו השימוש במרי אזרחי הוא בבחינת אקט של חיזוק הדמוקרטיה כדי להראות איך מנקודת המבט של המוחים, פעולות המחאה בהם נקטו אינן פוגעות בדמוקרטיה אלא מחזקות אותה. בהקשר זה אני מסכימה עם רעיון המובא בספר "מרי אזרחי" מאת חמי בן-נון לפיו קיומו של מרי אזרחי בדמוקרטיה מחייב הכרה
כי יש במעשה זה של פגיעה בדמוקרטיה משום הכרח חיוני לשמירה עליה. זאת ועוד, אני סבורה כי הפעולות שנעשו במסגרת המרי האזרחי משרתות את החברה בבחינת גבולותיה הנורמטיביים ועיצובם מחדש. המעשים הקיצוניים שנעשו במסגרת מחאת הימין הציפו והעלו לסדר היום הציבורי נושאים חשובים ומורכבים שהחברה חייבת להתמודד עמם,
למשל: הסתה, סרבנות, מעורבות רבנים בסוגיות פוליטיות ועוד. אין לי ספק, כי לאור התקופה שקדמה ליישום תוכנית ההתנתקות והימים שלאחריה, חייבת החברה על מוסדותיה השונים לקבוע חוקים, נורמות ציבוריות והלכות אשר מטרתן להגדיר בצורה ברורה יותר את המותר והאסור, החוקי והבלתי חוקי, גבולות חופש הביטוי, אי סובלנות
כלפי סרבנות מכל סוג שהוא, הצורך להפריד בין הלכה לפוליטיקה, הצורך להימנע מפוליטיזציה של הדת ובעיקר זו של האידיאולוגיה (במקרה דנן אידיאולוגיה ימנית).
מהגדרות המובאות בעבודה וכן מהעיסוק שלי עם המושג, 'מרי אזרחי' היה ועודנו אקט מחאתי מורכב שסתירה פנימית טמונה בו; מן הצד האחד, הוא האמצעי הקולקטיבי הדמוקרטי ביותר בו יכולה קבוצה להשתמש כדי להשיג תוצאות פוליטיות של שינוי חוק או שינוי במדיניות הציבורית. מן הצד השני, השגת התוצאות הפוליטיות המבוקשות
כרוכה בהפרת חוק (בתפיסה הרחבה של המושג, משולבת גם אלימות) שהיא בבסיסה עומדת בניגוד לערכי הדמוקרטיה - שלטון החוק והכרעת הרוב. אמביוולנטיות זו מתמצה היטב במימרה המופיעה בספר "מרי אזרחי": "[...] מבקש מהשיטה, שתכיר בפגיעה בשיטה, למען השיטה" (בן-נון, 1992).
לאורך כל תהליך כתיבת העבודה, מצאתי את עצמי נעה בין חיפוש מילים ונימוקים אשר באמצעותם אקבע כי על המדינה ומוסדותיה לעשות כל שביכולתם כדי לקבוע גבולות וסייגים שבתוכם ניתן יהיה לנהל מרי אזרחי, לבין התחושה והחשש כי עשייה שכזו עלולה להוביל חלילה לאנרכיה, משום שעמוד האש לאורו ינהג האדם כבר לא יהיו החוק
והמסגרת הנורמטיבית, אלא, המצפון האישי והתפיסה האישית לגבי מה צודק ומה מוסרי לדעתו. חרף אמונתי בתבוניות ומוסריות האדם (יצר האדם טוב מנעוריו), אני סבורה כי יש להשאיר את הקביעות המוסריות והערכיות בידי המדינה (באמצעות התהליכים הדמוקרטיים) ויש לעודד ולפתח בקרב האזרחים אידיאולוגיה של אחריות אזרחית,
דהיינו - תביעה של אדם מעצמו לשמור על העקרונות בהם הוא מאמין, לכבד את החוק ולפעול במסגרתו ולצדד במרי אזרחי כמוצא אחרון וכרע הכרחי מתוך אמונה כי מדובר במעשה של אזרח אחראי המבקש לחזק את הדמוקרטיה. מחנה הימין שמחאתו נבעה מחיבור בין אידיאולוגיה ופוליטיקה, נקט במרי אזרחי (קיצוני לעיתים), שברובו התקבל
בהבנה ע"י הציבור ורשויות החוק. הסכנה הגדולה ביותר שעלתה מהצעדים שננקטו במסגרת המרי האזרחי היתה החשש מאי הלגיטימיות שהרשו לעצמם המוחים לנקוט נגד ממשלה נבחרת והכרעות דמוקרטיות שסופם עלול היה חלילה להוביל להחלפת הדמוקרטיה בתיאוקרטיה. איתנותה של הדמוקרטיה הישראלית צלחה את מבחן המרי האזרחי ועמדה בו
בגבורה.
ביבליוגרפיה
מקורות בעברית
בן-נון, חמי. מרי אזרחי. הוצאת יער, תל-אביב, 1992.
ויינשטיין, יהושע. אי ציות ודמוקרטיה. הוצאת שלם, ירושלים, תשל"ט-1998.
זמיר, יצחק. "עליונות החוק", ידיעון למורה לאזרחות, כרך 12 (1988), עמ' 6-10.
ליפסט, מ. סיימור. (1960), "מאבק חברתי, לגיטימיות ודמוקרטיה" בתוך: ב. נויברגר וא. קאופמן (עורכים) דמוקרטיה ודמוקרטיזציה. קובץ מאמרים - כרך א, תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ
190-169.
מנוחין, ישי. על דמוקרטיה וציות. תנועת "יש גבול" ספרי סימן קריאה, ירושלים, 1990.
רז, יוסף. "הזכות למרי אזרחי", אצל: ישי מנוחין ודינה מנוחין (עורכים), גבול הציות. תנועת "יש גבול" ספרי סימן קריאה, תל-אביב, 1989, עמ' 65-51.
שלף, ליאון. קול הכבוד: סרבנות מצפונית מתוך נאמנות אזרחית. הוצאת רמות - אוניברסיטת ת"א, תשמ"ט-1989.
אתרי אינטרנט
אומץ - מרכז מתוקשב לחינוך אזרחי,שי נחושתאי, "מרד/מרי אזרחי", http://ometz.cet.ac.il/ometz/mng/index.asp?sSearchText=%25EE%25F8%25E9+%25E0%25E6%25F8%25E7%25E9 num=1 sub=1 start=1 max=20
האיחוד הלאומי, "ח"כ פרופ' אריה אלדד השיק אתר הקורא למרי אזרחי",
http://leumi.org.il/search_id.asp?q=מרי%20אזרחי id=3382
הגדה השמאלית, אורי אבנרי, "מצעד החולצות הכתומות", http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News file=article sid=3739
המכון הישראלי לדמוקרטיה, "דמוקרטיה - מכנה משותף למחנות שונים",
http://www.idi.org.il/hebrew/article.asp?id=08082005102620#11082005152006
המכון הישראלי לדמוקרטיה, "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2005",
http://www.idi.org.il/hebrew/article.asp?id=27102005112051
הספרייה הוירטואלית של מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ניסן נוה, "הכרזת המדינה: ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית", http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=4032
הצופה, משה פבלוב, "אי ציות אזרחי בחברה מתוקנת", http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24 id=29948 Word= gilayon=2258 mador4
וואלה - חדשות, "ברק: מרי אזרחי אינו מצדיק עצירת המדינה", http://news.walla.co.il/?w=/22/750716
וואלה - מחשבים, "10 לוחמי מג"ב נפצעו קל בעימות בחומש", http://computers.walla.co.il/?w=//766340
ויקיפדיה, "מרי אזרחי", http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99
מוקד ההסברה באינטרנט, "צעדת ההתחברות - להפסקת המצור על גוש קטיף", "דף מידע - פנקס כיס לעצור", http://www.israel-wat.com/yompkuda.htm
מעריב, בן כספית וינון קדרי "איומי המתנחלים: סכנה לשלום המדינה", http://www.nrg.co.il/online/1/ART/781/208.html
נענע-חדשות, "שמן ומסמרים פוזרו על גביש מס 1", http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=191453 sid=126
ערוץ 7, "הרב שפירא: לפקודה הנוגדת הלכה אין תוקף",http://www.inn.co.il/news.php?id=120599
- 5 -

תגים:

מרי · אזרחי · ההתנתקות · מחאה · ציות · תוכנית

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תוכנית ההתנתקות - מרי אזרחי בישראל?", סמינריון אודות "תוכנית ההתנתקות - מרי אזרחי בישראל?" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.