היישום אינו מחובר לאינטרנט

לשון הרע על המת

עבודה מס' 064360

מחיר: 167.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: בחינת קו הגבול בין זכות הציבור לדעת ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות.

2,636 מילים ,12 מקורות ,1997

תקציר העבודה:

בנושא של פרסום ידיעות אודות פלוני או אלמוני קיימת התנגשות בין שני אינטרסים: אינטרס אחד הוא זכות הציבור לדעת, ומצד שני זכות הפרט לשם טוב ולפרטיות בכל הנוגע לחייו.
הזכות לשם טוב קיימת גם לאחר המוות וניתן להרחיק לכת ולהגדירה כנכס עבור בני משפחתו של הנפטר. מנגד, לאחר מותו הנפטר אינו זקוק לפרטיות, ואז, אולי, ישנה הקלה מסוימת במה שניתן לספר אודותיו. בנדון יבחן קו הגבול בין זכות הציבור לדעת ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות על מנת לראות האם יש להקל בנקודות מסוימות עם המפרסם בשל כך שהגנת הפרטיות אינה רלוונטית לאחר מותו.

תוכן הענינים:
1. מבוא
2. דיון
2.1 פגיעות מוצדקות בפרטיות
2.2 זכות הציבור לדעת
2.3 חופש הביטוי
2.4 האיזון בין האינטרסים
3. סיכום
4. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

הוראות החוק
בהגדירו שני איסורים נפרדים- "לשון הרע- עבירה" בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע ו"לשון הרע עוולה אזרחית" בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות- כוונתו המוצהרת של המחוקק היתה להבחין בין שני האיסורים והאחריות הנובעת מכל אחד מהם.
על פי חוק אי סור לשון הרע (תשכ"ה 1965) לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו.

מקורות:



Untitled
לשון הרע על המת
ראשי פרקים:
מבוא
דיון
2.1 פגיעות מוצדקות בפרטיות
2.2 זכות הציבור לדעת
2.3 חופש הביטוי
2.4 האיזון בין האינטרסים
3. סיכום
4. ביבליוגרפיה
1. מבוא
מטרת העבודה
בנושא של פרסום ידיעות אודות פלוני או אלמוני קיימת התנגשות בין שני אינטרסים: אינטרס אחד הוא זכות הציבור לדעת, ומצד שני זכות הפרט לשם טוב ולפרטיות בכל הנוגע לחייו.
הזכות לשם טוב קיימת גם לאחר המוות וניתן להרחיק לכת ולהגדירה כנכס עבור בני משפחתו של הנפטר. מנגד, לאחר מותו הנפטר אינו זקוק לפרטיות, ואז, אולי, ישנה הקלה מסוימת במה שניתן לספר אודותיו. בנדון יבחן קו הגבול בין זכות הציבור לדעת ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות על מנת לראות האם יש להקל בנקודות מסוימות עם
המפרסם בשל כך שהגנת הפרטיות אינה רלוונטית לאחר מותו.
הוראות החוק
בהגדירו שני איסורים נפרדים- "לשון הרע- עבירה" בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע ו"לשון הרע עוולה אזרחית" בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות- כוונתו המוצהרת של המחוקק היתה להבחין בין שני האיסורים והאחריות הנובעת מכל אחד מהם.
על פי חוק אי סור לשון הרע (תשכ"ה 1965) לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו.
2. דיון
שלושה עיקרים אלה משמיע אותנו חוק לשון הרע מאז 1967:
- לשון הרע על המת אין בה עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה (פלילית).
- ניתן להגיש כתב אישום בגין לשון הרע על מת, ואולם לא יוגש כתב אישום אלא אם ביקשו על-כך בן זוגו של המת, אחד מילדיו, אחד מנכדיו, אחד מהוריו, אחד מאחיו או אחת מאחיותיו. עיקר שלישי: בכפוף לאמור בשני העיקרים הראשונים, לשון הרע על המת "דינה כדין לשון הרע על החי".
- לשון הרע על המת דינה כדין לשון הרע על החי, הגם שמבחינה דיונית מטיל החוק מגבלות על יכולת הפניה לערכאות, בין בתביעה אזרחית בין באישום פלילי.
כך למהותם של דברים, שלשון הרע על המת היא כלשון הרע על החי. כך אף באשר לבעל-הזכות לתבוע את כבודו של המת. סעיף 5 לחוק מורה אותנו כי לא ניתן להגיש כתב אישום בשל לשון הרע על מת אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הורהו, אחיו או אחיותיו. לכאורה, אין הכתוב מדבר אלא בהגשת כתב אישום בידי
המדינה, ואולם דומה כי לא תהא זו קפיצת-דרך בלתי ראויה אם נסיק מכאן כי אותם קרובי-משפחה - והם הקרובים-שבקרובים הם אף בעלי זכות-המעמד לכל עניין אחר בו מדובר בלשון הרע שיצאה על מי שמת.
להשלמה יש להזכיר את הוראת סעיף 25 לחוק לשון הרע, ועניינה פתיחה בהליכי לשון הרע בידי קרוביו של נפטר (תוך תקופה מוגבלת לאחר-מות) והמשכת הליכי לשון הרע שפלוני החל בהם ועד שנסתיימו נפטר לבית עולמו.
כלומר יש להבדיל מן הדין ששרר קודם חוק לשון הרע, מאז תחילת החוק ועד לימינו אלה לשון הרע על מי שמת דינה כדין לשון הרע על החי. זה ה- credo של החוק, זו הבשורה, זה כבוד האדם על-פי גירסת חוק לשון הרע. אכן, לשון הרע אינה מקנה עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה (פלילית), אך בחסימת הדרך לבית-המשפט אין כדי לגרוע
מן האיסור המהותי לפרסם לשון הרע על המת, ואין כדי להפחית מן הגינוי המשפטי-המוסרי - על-פי חוק - בהוצאת לשון הרע על המת.
שני האיסורים כאחד מותנים במודעות מפרסם התקיימות הנתונים האובייקטיבים שמספקים את הדרישות הנורמטיביות להתוותם: האיסור הפלילי- מכוח זיקתו למשמעותם של הוראות סעיפים 14 לחוק איסור לשון הרע הדן בהגנת "אמת הפרסום", 15 לחוק 15 הדן בהגנת תום לב ו- 16 הדן בהוכחה של תום הלב או בהפרכתו. די לנו אם אחדות מהוראות
אלה מניחות רקע של מודעות המעוול- הזהה למודעותו של העבריין- לרכיבים העובדתים שבעוולה, המזהים אותו עם הרכיבים העובדתיים הרלבנטיים שבאיסור הפלילי.
2.1 פגיעות מוצדקות בפרטיות
החוק מגדיר כי ישנן פגיעות בפרטיות שהם מוצדקות מאחר והן חיוביות לקידום עניינים אחרים שהמשפט מגן עליהן, כגון אכיפת חוק. את השקלול בין העניין בפרטיות לבין עניינים אחרים כאלה עושה החוק באמצעות שורה של הגנות שהוא מעניק לאדם שפגע בפרטיות זולתו (מפורט בסעיפים 18-19 לחוק). ההגנות המרכזיות על פי סעיפים אלו
הם: פגיעה בדרך של פרסום מוגן באופן מוחלט לפי חוק לשון הרע; עניין ציבורי כאשר אין מדובר בפרסום כוזב; פגיעה בתום לב לקידום עניין אחר ועוד.
בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ.משה ונטורה נאמר בנדון כי איזון האינטרסים בין הזכות לפרטיות של כל אזרח לבין אינטרסים אחרים מתנגשים, המוצא ביטויו בפרק ב' לחוק, מתייחס אך ורק למידע אשר הושג כדין על עניניו הפרטיים של אדם בהתאם להוראות פרק א' לחוק. כמו כן קבע בית המשפט כי לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים
הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה "הענין הציבורי". בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל, כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.
בע"א 466/83 נקבע גם כי יש להוכיח כי בפרסום כפי שהוא נעשה יש משום פחיתות כבוד. פחיתה זו צריכה להיות פחיתה לא בעיני חוג מצומצם בלבד, הגם שחוג זה הוא חשוב בשבילו דהיינו, חוג אנשי מקצועו, אלא בעיני כל הציבור, דבר המתקיים בעייננו. בדנ"א 7325/95 - נקבע כי בחוק איסור לשון הרע אין כל הוראה, המטילה על כלי
תקשורת אשר פרסם לשון הרע חובה לעדכן את המידע שפורסם בהתפתחויות מאוחרות. אין כל הוראה, אשר מתנה את הגנת האמת בפרסום בעדכון כאמור. אין גם כל הוראה, המונעת הסתמכות על הגנה זו אם לא נעשה עדכון כאמור. האם יש מקום לכך שבית המשפט יקרא לתוך הגנת האמת בפרסום שבחוק נורמה ברוח זו?
2.2 זכות הציבור לדעת
זכות הצבור לדעת נובעת מ2- זכויות יסוד של האדם שהראשונה היא חופש הביטוי וחופש הבחירה תוך קבלת מירב האינפורמציה כדי שבחיקה זו תהיה נבונה ברור הוא שבתחום זה כדברי הנשיא שמגר: "...ממלאים כלי התקשורת ההמונים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה היות והם מאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע על כל תחומי החיים, מה
שהופך אותו לנחלת הכלל והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהם".
2.3 חופש הביטוי
עקרון חופש הביטוי קיבל תוקף משנה בפרשת "קול העם" , בה קבע ביהמ"ש כי עקרון זה הינו עקרון על במדינה המתיימרת להיות מדינה דמוקרטית. אך האם עקרון זה גובר על הזכות של אדם לשמו הטוב, ובפרט זה על זכותה של אישיות ציבורית לשמה הטוב ?
מספר פסקי-דין התמודדו עם השאלה של הוצאת לשון הרע כנגד אישי ציבור;
בפ"ד בעניין עיתון "הארץ" וחב' החשמל השאלות המשפטיות שעלו היו האם יש לזכות לחופש ביטוי מעמד-על לעומת זכויות יסוד אחרות, וביניהן זכותו של אדם לשמו הטוב ? ביהמ"ש פסק כי דווקא הזכות לשם טוב גוברת על חופש הביטוי. כמו כן, ביהמ"ש פסק כי:
יש לפרש את סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, על-פי משמעותן הרגילה של מלותיו. בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן העובדות. דעת הרוב בפ"ד זה הייתה כי "הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות
יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח... היו שראו בדיני לשון הרע משום יוצא-מן-הכלל לזכות של חופש הביטוי והגדירום כאיסורים המסייגים זכות זו ומצמצמים החלטיותה."
מאז הדיון הנוסף בעניין עיתון "הארץ" לא הורחבה היריעה של חופש הביטוי, ופסקי-הדין שבאו בעקבותיו קיבלו את דעת הרוב בה.
מגמה זו נעצרה בפסק-הדין בורוכוב נ' יפת . כאן ההלכה התהפכה והועדפה הפרשנות, לפיה יש להוכיח כי הפרסום הפוגע בא ב"מטרה המיידית לפגוע" . מתוך דבריו של הש' ברק בפ"ד זה יוצא שיד העיקרון של שמירה על כבוד האדם היא על התחתונה, וקיימת העדפה ברורה לחופש הביטוי. נטל ההוכחה שהוטל על התובע בעניין בורוכוב הוא
קשה מנשוא. אם יש להוכיח רצון או מניע לפגוע, הרי שהסנקציה הפלילית תיוותר אות מתה. במצב משפטי זה, אצלנו (ועל אחת כמה וכמה בארה"ב) אנשי הציבור הם הפקר, והם עומדים עירום ועריה ללא הגנה על שמם הטוב וכבודם האנושי.
ביטוי נוסף לכך ניתן לראות בפ"ד חדש יחסית בעניין עו"ד דן אבי יצחק , בו נקבע כי המבחן המקובל לקביעה האם אדם הוא בבחינת אישיות ציבורית הוא, האם מדובר במי שזוכה לפרסום רב, באופן שפעולותיו והתבטאויותיו מעוררים עניין ציבורי רב. השופטת ט' שטרסברג-כהן סיכמה במלותיה:
"בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום לעשות שימוש בסמכות של איסור הפרסום לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע כאשר הדיבה הנטענת הן בפרסומים נשוא התביעה והן בכתבי ההגנה איננה נוגעת לתחום צנעת הפרט, אלא להיבטים ציבוריים ידועים, המתייחסים למי שיש לראות בו "אישיות ציבורית" ככל שהדבר נוגע לפרשיות נשוא ההליך
המשפטי וכאשר אין חשש ממשי לחוסר איזון בין כוחם התקשורתי של המבקשים לבין זה של המשיבים".
2.4 האיזון בין האינטרסים
ברבות השנים ככל שגברה יכולת הכלל לחדור אל צנעת הפרט וזאת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, מצלמות וידאו זעירות, איסוף מידע באמצעות מחשבים וכד' גברה החשיבות על שמירת פרטיותו של האזרח.
היקף ההגנה על זכות הפרטיות בחוק הינה פונקציה של ההשקפה החברתית, ואף בחינת ושקילת הזכות מול ערכים חברתיים אחרים ואף מול זכותו של הציבור לדעת.
גישות חברתיות שונות פותחו על מנת להגדיר את רצונות החברה לפרטיות או לזכות לדעת. הגישה הראשונה היא גישת האי הבודד. על פי גישה זו כל אחד הינו אי בודד לעצמו. זכותו לשמור באופן מלא על כך שכל עיניניו יהיו חסויים מעין הציבור. על פי גישה זו הפרטיות תחשב כערך הראוי להגנה מוחלטת. גישה זו מתעלמת מן המציאות
ומעצם העובדה שאדם אינו חי בחלל ריק אלא כחלק מהחברה, והיא קיצונית למדי ולא מקובלת.
היא מתעלמת מקיומו של האינטרס הציבורי בחשיפתן של עובדות מסוימות אשר לכאורה נראה שהן בעלות אופי פרטי, אולם לציבור יש אינטרס לדעת אודותן.
גישה אחרת היא גישת העין הציבורית ההפוכה מהגישה הקודמת. גישה זו סוברת כי תמיד קיימת זכותו של הציבור לדעת אין להגבילה כלל. גישה זו עלולה לתת לכלי התקשורת מעמד של מעין "אח גדול" הרשאי לצפות על מעשי הפרט ולדווח על כל עובדה. גישה זו קיימת באנגליה שם החוק אינו מגן על הפרט מפני פגיעתם של כלי התקשורת (ואת
התוצאות אנו רואים בתמונות הנסיכות העירומות). ועדת ינגר שהוקמה באנגליה התקשתה לקבוע מתי קיים אינטרס ציבורי ופגיעה ומתי לא ועל כן לא חוקק חוק כלל.
גישה זו בעייתית שכן יש בה התעלמות בלתי ראויה מהצורך במתן הגנה על הזכות לפרטיות. באנגליה זכתה גישה זו לביקורת רבה כן לרצון להסתמך על פיקוחה של מועצת העיתונות. גישה זו נדחתה ע"י ועדת כהאן. גישה שלישית היא גישת איזון האינטרסים. משמעותה של גישה זו היא שהמחוקק מביא את השקפתה של החברה כפי שנתגבשה בבית
המחוקקים וקובע חוק שיש יש משום איזון אינטרסים. רוח גישה זו הוא כי עיניניו הפרטיים של אדם מבחינות מסוימות מהווים קניינו ולו הזכות לקבוע מה יעשה ברכושו שלו, לכאורה מדובר על אינטרס פרטי של היחיד. אולם הזכות לפרטיות הינה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה שכן הפרט יוכל למלא את תפקידו בחברה אך ורק אם תנתן
לו האפשרות לפתח את סגולותיו כשהוא משוחרר מלחציה של החברה.
השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד ניתן למצוא את האיזון המתאים בין הזכות לפרטיות מצד אחד לבין זכות הציבור לקבל מידע מצד שני. עקרונות רבים כאמור מרכיבים את התשתית האידיאולוגית של מדינה דמוקרטית. עקרונות אלה מבססים את חיי האזרחים של המדינה כחיים חופשיים וראויים לבני אדם.
משום חשיבותן של כל אחד ואחד מהעקרונות הבסיסים האלה, אין מנוס, בחברה מורכבת ובעלת אינטרסים רבים ומגוונים, מהתנגשות אינטרס אחד בשני. לפעמים זוהי התנכרות בין עקרונות סותרים, כאשר ערכו הסגולי של כל אחד מהם הוא רב ובעל חשיבות רבה לחברה, כדברי השופט ברק בעניין ניימן: "נמצא כי בצד העיקרון מצוי הניגוד
לאותו עיקרון וליד התיזה מצויה האנטיתיזה. עמד כל כך השופט קרדוזו באומרו":
"Again The Task Of Judging Is Found To Be A Choice Between Antuthetical Exterms. We Seem To See The Working Of An Hegelian Philosophy Of History Whereby The Tendency Of Every Principle Is To Create Its Own Antitehsis Or Rival".
כאשר קיימת התנגשות בין עקרונות ואינטרסים בעלי חשיבות רבה כל כך וכאשר אין הן יכולים לדור בכפיפה אחת, הדרך היחידה היא מציאת האיזון בינהם. איזון אין פירושו כי שני אינטרסים יוצאים נשכרים בצורה שווה או נדחים בצורה שווה אלא יש קודם כל צורך באיזון עקרוני שמחייב עמדה שיפוטית- בהיעדר הדרכה חקיקתית באשר
למעמד היחסי של האינטרסים השונים, תוך הכרעה בשאלה אם שווי מעמד הם או שיש לאחד עדיפות על פני רעהו. כן מחייב איזון עקרוני זה באינטרסים שהם שווי מעמד, קביעת עמדה שיפוטית, באשר למידת הנסיגה אשר האחד צריך לסגת כדי לקיים את האחר. מתחייבת איפוא עמדה שיפוטית באשר לגבול הסבילות של הזכויות השונות...").
התנגשות האינטרסים אינה מביאה תמיד להעדפת אחד מהם ולשלילת השני, אלא, לפעמים יש למצוא את שביל הזהב. כך נעשה בעניין לוי בו נדונה הזכות לתהלוכה לעומת שלום הציבור ובמקרים אחרים יש להעדיף את זכות הקניין הפרטי לעומת זכות התהלוכה וההפגנה, אך הקניין הציבורי נסוג מפני זכות התהלוכה. הזכות לתנועה חופשית היא
שוות ערך לזכות ההפגנה ויש למצוא את הדרכים המעשיות לשם סיפוק שתיהן. חופש המצפון, האמונה הדת והפולחן נסוגים מפני זכות הקניין הפרטי והציבורי וחופש התנועה. אפשרות סבירה לפגיעה בחיי האדם, בגופו או בכבודו מצדיקים פגיעה בחופש הביטוי ובזכות ההפגנה. גם זכות ההתאגדות, התנועה והבחירה נדחות מפני זכויות אחרות.
אולם כאשר קיימת הדרכה חקיקתית ברורה יש להעדיף את ההדרכה החקיקתית על פני העקרונות הבסיסיים של החברה הדמוקרטית. ההנחה היא שהמחוקק בדרשו את טובת הציבור. העדיף על ידי מעשה החקיקה, אינטרס ציבורי מסוים על פני העיקרון הבסיסי. במקרה כזה, "כשהמחוקק הביע את רצונו באופן ברור בחוק מסוים מחויב בית המשפט לפרש
חוק זה "כפשוטו ובהתאם לכוונת המחוקק"
בארה"ב נקבעו הלכות "קלות" יחסית לפגיעה בשמו הטוב ואם לשון הרע נעשה בתום לב אפילו הוא מכיל דברים שיקריים, המפרסם פטור. נקודת האיזון של האינטרסים לפי ההלכה האמריקאית היא, כי בכל מקרה יש להעדיף ככל שניתן את חופש הביטוי על פני זכותו של האדם לשמירה על שמו הטוב. בארץ הגישה יותר מחמירה לגבי לשון הרע
וגישת איזון האינטרסים פועלת גם בחוק זה. לשון הרע בהתנגשו עם פרטיות בארץ עומד במבחן התנגשות האינטרסים. בעניין הילרון לעיל אמר השופט ש' לוין: "נקודת האיזון הועמדה בסעיף 14 לחוק באופן שזכותו של אדם לפרטיות הועדפה על זכותו של פלוני (ועיתון בכלל) לחופש הביטוי אפילו ביטוי אמת, אם אין בפרסום עניין ציבורי"
3. סיכום
על פי האמור לעיל האיזון בין שמו הטוב של האדם ובין זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי לא הוגדר והוא נתון בכל עת לפרשנות סובייקטיבית.
על פי האמור לעיל, ניתן לדחות פרסומים הן בשל לשון הרע (שם טוב) והן בשל פרטיות. כאשר אדם נפטר הוא אינו נכנס לגדרי הפרטיות ואז שלוש הגישות (עין ציבורית, אי בודד ואיזון האינטרסים לא רלוונטיות ואז יש לשקול רק את שמו הטוב מול זכות הציבור לדעת (תחת ההנחה כי הפרסום נכון).
עם זאת, אם אין בפרסום עניין ציבורי, יש להניח כי הפרסום יאסר שהרי הכפשת שמו של אדם ללא תכלית ראויה אינה מקובלת.
לעניות דעתי, בנושא של נפטר, הרגישות היא גבוהה עשרות מונים. מחד הנפטר לא יכול להתגונן ולהצדיק את מעשיו ומאידך מקובל בתרבויות נאורות כי לאחר מותו של אדם כבודו עולה עשרות מונים, אפילו אם בחייו לא היה מכובד בין הבריות.
גישה זו מקובלת גם ביהדות. בפרשת ויקרא ישנן שתי פרשיות הסמוכות זו לזו "אחרי מות ו"קדושים". מפרש בשם המלבי"ם מסביר למה נסמכו שתי הפרשיות- היות ולאחר מותו של אדם, הוא הופך למעין קדוש.
אין יפה מלסיים בסיכומו של בית המשפט בפרשת חנה סנש (בג"ץ 6126/94גיורא סנש ואחרים נ. רשות השידור ואחרים:
"תוצאות המערכה בין שתי הזכויות ברורות מראש: אין ענייננו בזכויות שוות-ערך זו לזו; ענייננו בזכות גדולה-מכל-גדולה הנאבקת בזכות קטנה הימנה. כבודה של חנה סנש, כבודה ושמה הטוב יגברו - ובנקל יגברו, לדעתי - על זכותו של המחזאי ועל זכותה של רשות השידור".
4. ביבליוגרפיה
ספרות
פלר ש"ז "לשון הרע- עבירה ומשמעות הדרישה בכוונה לפגוע", משפטים, כ"ג. תשנ"ד.
SCANLON T., "FREEDOM OF EXPRESSION AND CATEGORIES OF EXPRESSION", UNIVERSITY OF PITTSBURS, PP.519-595.
פסקי דין
בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז, 871.
בג"צ 75/76 "הילרון" בע"מ נ' המועצה לייצור פירות ושיווקם (מועצת הפירות), פ"ד ל(64
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3), 337.
ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון נ. הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פד"י ל"ט (4)
בג"ץ 153/83 לוי נ. מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393.
ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב יפת, פ"ד לט(3), 205.
בג"ץ 372/84 קלופפר-נווה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לח(238 ,233
ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(225 (2).
דנ"א 7325/95 - ידיעות אחרונות בע"מ ו-4 אח' נ' יוסף קראוס .תק-על 98(2), 1352.
רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26.
פלר ש"ז "לשון הרע- עבירה ומשמעות הדישה בכוונה לפגוע", משפטים, כ"ג. תשנ"ד.
- אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן
ידיעות אחרונות בע"מ ו-4 אח' נ' יוסף קראוס
נווה נ' שר החינוך ואחרים, פד"י ל"ח, (3)עמודים 233-238.
בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז, 871.
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3), 337.
ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב יפת, פ"ד לט(3), 205.
דברי הש' גולדברג, שם.
רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26.
*.SCANLON T., "FREEDOM OF EXPRESSION AND CATEGORIES OF EXPRESSION", UNIVERSITY OF PITTSBURS, PP.519-595.
ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(225 (2).
בג"ץ לוי נ. מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393.
פאל חיים, "זכות הציבור לא לדעת", עמוד 538.
בג"ץ 153/83 לוי נ. מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393.
ד"נ הילרון בע"מ נ. המועצה ליצור פירות, פ"ד ל"א, (3) 18.
ד"נ הילרון בע"מ נ. המועצה ליצור פירות, פ"ד ל"א, (3) 18.

תגים:

לשון · הרע · פרטיות · ציבור · חוקי · יסוד · חופש · הביטוי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "לשון הרע על המת", סמינריון אודות "לשון הרע על המת" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.