היישום אינו מחובר לאינטרנט

יחס החכמים למלכות רומי בתחילה המאה השניה לספירה

עבודה מס' 064259

מחיר: 312.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: יחס החכמים לרומי לפני, במהלך ואחרי מרד בר כוכבא

9,658 מילים ,21 מקורות ,2000

תקציר העבודה:

היחס לרומי בין החכמים הוא נושא מפורסם: היו כאלו שטענו כי רומי פיתחה את הארץ והיו כאלו שטענו כי הרומאים הם שלטים אכזריים שבאו לארץ רק על מנת לנצלה. שלטון רומי החל בארץ בזמן מסע פומפיוס ולאחר מכן שלטו בארץ הנציבים. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול ובעקבותיו נחרבה ירושלים, והמרכז הרוחני עבר ליבנה ומשם לגליל. ההנהגה החדשה שצמחה ביבנה ע"י רבי יוחנן בן זכאי נתקלה בהתנגדות משני כיוונים: מצד אלו שראו בכך עירעור על מעמדה של ירושלים ומצד יסודות לאומניים שפירשו את מעשיו של ריב"ז כהשלמה עם השלטון. בדור שלאחר ריב"ז קמו מרכזי הוראה סביב אישים רבניים בולטים בכל רחבי הארץ. עובדה זו מקפלת בתוכה שלושה תהליכים מקבילים: ראשית ההנהגה הרוחנית של העם התפזרה למקומות שונים ברחבי הישוב היהודי; שנית, לימוד התורה נהפך לנוהג מקובל של שכבות רחבות ביותר של העם; ושלישית, בית הכנסת נעשה למרכז הרוחני. החכמים המשיכו את פועלם באותה תקופה במקומות שונים והביעו את עמדתם כלפי הכובש. יש להניח כי לעמדות אלו היתה השפעה על הציבור, כולל הרצון למרוד ברומאים, שהרי חז"ל היו מובילי הדעה באותה תקופה בעם.

מרד בר כוכב היה הניסיון האחרון שבו ניסו היהודים בארץ ישראל להשתחרר מכובש זר ולזכות בעצמאות מדינית. כפי שנתן לראות במרד בר כוכבא הרוב המכריע של החכמים תמך במרד בגלוי ולכן יצאו כנגד רומא. עם זאת היה מספר מצומצם של חכמים שיצא כנגד המרד.
מטרת העבודה הנוכחית היא לבחון את יחס החכמים לרומי לפני מרד בר כוכבא, כלומר מתקופת החורבן ועד ההכנות למרד, בתקופת המרד, כולל ההכנות לו ולאחר המרד. כלומר האם ניתן לראות שינוי ביחס חכמים כלפי רומא לפני המרד (תקופת הליסטות), במהלך המרד ולאחריו יעשה ניסיון להסתמך בעיקר על מקורות ראשוניים, אולם יובאו גם פרשנויות מהעת האחרונה.

תוכן העניינים:
1. מבוא
2. יחס החכמים לפני המרד
2.1 הליסטות ותגובת הרומאים
2.2 המילה
3. היחס בזמן המרד
3.1 היחס לבר כוכבא כמשיח
3.2 חכמים נוספים ועמדתם ביחד לרומא
4. היחס לאחר המרד
4.1 יחס השלטון הרומי
4.2 יחס החכמים
5. תקופת אושה ולאחר מכן
5.1 יחס השלמה מצד החכמים
5.2 תיקוני ההנהגה באושא
5.3 יחסו של רבי לאנטונינוס
6. סיכום
7. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

אנו רואים בטחון בבר כוכבא שיכל להנהיג את העם, אולם אין אנו שומעים על המעטה בכוחם של הרומאים. היהודים עדיין מבינים את כוחם של הרומאים אולם לא מסוגלים לסבול את מעשיהם. מעדויות שונות אנו שומעים גם על השחיתות של השלטון הרומי, שכנראה "הוסיפה שמן למדורה" . ולכן מגיעים לקביעה הנחרצת כי העוינות לרומא ואי ההכרה בחוקיות שלטונה ביטאו את העמדה המרכזית בקרב חכמי דור המרד, והם שהובילו את האומה היהודית למלחמה גלויה בה

מקורות:

בראשונה היה הירק (מחו"ל) אסור כפרי ארץ ישראל (בשנת השמיטה). התקינו שיהא ירק מותר כפרי ארץ ישראל אעפ"כ היה איסור להביא ירק מחוץ לארץ. התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ לארץ. אעפ"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שנת השמיטה מיד" ההנהגה התירה לקחת ירק במוצאי שביעית מיד. (ירושלמי, שביעית, פ"ו, ה"ד).
אך הקשיים בקיום מצוות שביעית הלכו וגברו ועוברי עבירה זלזלו בקיום המצווה כפי שאנו רואים ממכילתא דרבי ישמעאל בפרשת "כי תישא" (עמוד 343) שחכמים מונים מצווה זו בין המצוות שלא מסרו ישראל את נפשם עליהן, ולכן לא נתקיימה בידם.
דבר זה מובן מהסיפור הבא: "תנו רבנן ספרא הווה חשוד על פירות שמיטתא אייתו גבי רבי אמר לין ומה עביד עליבא בגון חייו היא עביד" (ירושלמי תעניות פג', סו'). סיפור נוסף המבליט את יחס פשוטי העם אל השמיטה: "חד ברנש הוה חשוד על שמיטתא אמר לאיתתיה: אפקא תלתא? אמרה ליה: ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואת אמרת אפקין
חלה. אמר ליה חלה מדבר תורה שביעית מדרבנן גמליאל וחבריו" (ירושלמי שביעית פ"ט לט' ע"א).
בוודאי היו סיבות אובייקטיביות לאי קיום מצוות שביעית ע"י עבריינים ופשוטי העם, הם מפאת המצב הכללי והמסים הגבוהים שהוטלו אף בשנת השמיטה.
סיבה נוספת ניתן למנות מדוע ההנהגה התירה במקרים מסוימים של שנת השמיטה השקפתו כי שנת השמיטה מימי הבית השני ולאחריו היא מדרבנן ולא מדאורייתא ואם היא מדרבנן יכולים חכמים, אם ימצאו לנכון, לבטל את המצווה שכן מי שחייב הרשות בידו לבטל את החיוב.
בירושלמי נאמר: "וזה דבר השמיטה" (דברים ט"ו, ב) רבי אומר: שני שמיטים הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מהתורה, פסקו היובלות אזי שמיטה מדבריהן" (ירושלמי שביעית, פ"י, ל"ט, ע"א).
את מצוות היובל מקיימים רק כשכל עם ישראל יושב על אדמתו אך בתקופת הבית השני לא ישב בארץ ישראל אלא חלק מהעם, אזי לא קיומה מצוות היובל ולכן גם אם קיימו את מצוות השמיטה זה מדרבנן.
ניסיון ההנהגה סוכל ע"י התנגדותם של חכמים שנציגם היה רבי פנחס בן יאיר. חוגי החכמים החסידים העממים הם שהתריסו נגד ביטולה של המצווה אשר קיומה שימש מופת לחסידותה של האומה ולנכונותם של אנשי העם לסבול למען התורה ומצוותיה. כך אומר רבי יצחק ב'ויקרא רבא': "גבורי כח עושי דברו" (תהילים ק"ג) במה הכתוב מדבר?
אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אם עושה מצווה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה... יש לך גיבור גדול מזה?" נראה שקיום מצוות התלויות בארץ יקר יותר לרבים מהחכמים מפני קידוש ה' שבקיומן. אי לכך ההנהגה הסתפקה הסתפק בקיצוצים בדיני שמיטה ולא ביטלם לגמרי.
לסיכום- גם כאן ניתן לחוש בשינוי שחל כלפי רומא שהרי בתקופה שלפני המרד ועוד הרבה לפני יהודים עמדו על כך שהם יוכלו לקיים את המצוות. מכיוון שיש חורבן כלכלי וחברתי אז יש שינוי במצות ואפילו במקרים קיצוניים מבטלים אותם וההנהגה אינה קוראת למרד מחודש על מנת להימנע מהתוצאות הנוראות.
יחסה של ההנהגה לתעניות
ארבעה צומות נקבעו בעקבות חורבן בית ראשון: צום גדליה (גדליה בן אחיקם), עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב.
מתוך המקורות התלמודיים עולה שההנהגה רצאה לבטל את התעניות שנקבעו בעיקבות החורבן ואם לא לבטלן אזי לצמצמן ולהפחית בחומרתם: "אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה
באב שחל להיות בשבת הווה ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו חכמים" (מגילה, ו, ע"א; ירושלמי מגילה, פ"א ה"ד).
רבי שהתרחץ בגלוי במעין הציבורי של ציפורי שהיתה אחת הערים הגדולות בא"י גילה דעתו שאין להתייחס בחומרה לתענית זו. לגבי תשעה באב בשני התלמודים נאמר: "ביקש רבי לעקור תשעה באב" ואם רבי התייחס כך לצום תשעה באב שהוא החמור מיתר הצומות אזי ברורה עמדתו כלפי יתר הצומות אך קיימת מסורת שונה בשאלה זו וכך נאמר:
"אמר לפני רבי אבא בר זבדא: רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת היה ודחינוהו לאחר השבת". ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים (שם) לפי המסורת השניה נימוקו של רבי הוא מאחר וצום תשעה באב נדחה ולא התקיים בזמנו אזי יתבטל ואל ידחה.
בתלמוד הבבלי נאמר: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי כתיב: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה (זכריה, פי"ח, יט). בשמם שיש שלום- יהיו לששון ולשמחה, אין שלום- צום. רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש גזירת המלכות-
צום. אין גזירת המלכות ואין שלום- רצו מתענים לא רצו אין מתענים" (מסכת ראש השנה, יח, ע"ב).
לפי הדעה הראשונה בזמן שאין שלום יש להתענות. שלום פירושו שחרור משיעבוד הגויים ובאותם הימים היו יהודי ארץ ישראל משועבדים לשלטון הרומאי. לדעת רב פפא בעת גזירות יש להתענות ובזמן שנותנים לישראל לחיות מבלי שירדפום ויגזרו עליהם גזירות אין חייבים להענות- רצו מתענים, לא רצו אין מתענין.
תקופת ההנהגה באושה היתה תקופה של התקרבות בין היהודים לשלטונות הרומאיים וההנהגה שנהגה בגינוני מלכות סבור היה שהיא חיה על סף הגאולה ולא רצה למעט דמותן של התעניות כדי להדגיש את התקרבות החירות והגאולה ואת ההתרחקות מן השיעבוד והחורבן. ההנהגה ראתה ראה מבחינת ההיבט הפוליטי הלאומי את מצבם של יהודי ארץ
ישראל מעין תחיה של הלאומיות היהודית אשר בגינה אין הצדקה להתאבל על החורבן. ההנהגה שאפה לאיחודו של עם ישראל הן בארץ והן בחו"ל ומעידות על כך התקרבותו לתקיפים (בריונים) שבערים- כדי למנוע התרחקות גדולה מדי ובלתי נורמלית בין חוגים שונים שבעם היהודי נהג לבקר במקומות רחוקים בארץ ובחו"ל על מנת לשמור על
מסגרת אחידה ליהודי א"י וקשר עם היהדות בגולה. גם כאן שאפה ההנהגה רבי להביא לנורמליזציה של החיים לפי המצב הקיים אשר דרש התפתחות ההתיישבות וחיזוקה מן מבחינה הכלכלית וחברתית בעניין ארץ ישראל לאחר החורבן ובעניין עתידו של העם היהודי, ולכן ביקשה ההנהגה לבטל את התעניות שהן למעשה מחזירות אותנו אחרונה.
לסיכום - גם כאן ההנהגה רואה בשינוי היא עוזרת לרומא ולא גורמת למרידה נוספת. ניתן לראות שאם יבטלו את התעניות ירגיש העם כי השתחרר מהכובש הזר- דבר שיביא לתסיסה.
תקנת השבים
תקנת השבים פירושו שאם אדם גזל משהו לא תמיד צריך להחזירו אלא נותן תמורתו. לוגמא: אדם שגנב עץ ועשה ממנו כיסא אין צריך להחזיר את הכיסא אלא יכול להחזיר תמורת העץ.
באותה תקופה אנשים חיפשו פרנסה בדרכים שונות ואחת מהן היתה הלוואה בריבית. אמר רבי יוחנן: ריבית מהו שתצא בדיינין? אמר להו: אם מזו אין אנו מניחים לגדולי ארץ ישראל כלום" כלומר שעשירי הארץ קיבלו את עושרם מהלוואות בריבית ואם נבצע את הדין הדבר עשוי לקעקע את המבנה הכלכלי של החברה באותה תקופה (ירושלמי, ב"מ,
פ"ה).
"הגזלנים והמלווים בריבית שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח המקום נוחה הימנו" (תוספתא שביעית פ"ח, הי"ב). אמר רבי יוחנן בימי רבי: "מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה אמרה לו אישתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה (משנה, שביעית, ו', ד).
הלכה זו כפי הכתוב משום תקנת השבים- כדי לפתוח להן דרך לתשובה ונקראת 'תקנת רבי'.
קיימת מחלוקת בין רבינו תם לבין מפרשים ראשונים אחרים האם רבי תיקן לדורו בלבד או לכל הדורות ולדעת רבינו תם רבי תיקן לדורו בלבד משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאים שהרי בכל יום היו מעשים שמקבלים מן הגזלנים ודנים דיני גזילות. אך דעת רוב הראשונים שההנהגה תיקנה לדורות העולם. כל התקנה היא בדיני ממונות אך
בקרקע לא תיקנו תקנת השבים כלומר אם הסיג גבול רעהו בקרקע ובנה באותה קרקע של חברו חייב לסתור את הבנין ולהחזיר את הקרקע לבעלים (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שע"ו).
תקנה זו, כמו קודמותיה, באה על מנת לנרמל את החיים ולמנוע סכסוכים היות ועקב המצב הכלכלי הגרוע אנשים חיפשו דרך להתפרנס בכל צורה שהיא ואחת הדרכים היתה הלוואה בריבית וגזל. אם היו מבטלים את ההלוואות בריבית לא היו מלווים והצמיחה היתה מואטת וכל המבנה הכלכלי של החברה היה מקועקע. אי לכך ההנהגה תיקנה שאפילו
מחזירין אין מקבלים מהם וכן לגזלנים- יש כאן ויתור על הדין כדי להבטיח יחסים נורמליים בציבור בתחום הכלכלי, דבר שיביא לחיזוקה של ההתיישבות ולהגברת הישוב היהודי בא"י.
לסיכום גם כאן ניתן לראות את השינוי- יש התאמה של ההלכות למצב. ההנהגה הבינה כי אם אין עבודה הדבר יגרום למרד והם מנעו זאת ע"י שינוי ההלכה.
יחסו של רבי לאנטונינוס
האגדות על התנאים האחרים ובני שיחם הרומאים מציגות מערכת יחסים הנגזרת ממעמד הדמויות - נציג ההנהגה היהודית מול הקיסר או נציג השלטון הרומי - ומתוכן חילופי הדברים ביניהם. בצד אגדות מסוג זה, המסופרות גם על רבי ואנטונינוס, נמצאות אגדות המציעות מערכת יחסים מיוחדת במינה בקירבה האישית החמה בין שני האישים.
אנטונינוס מתייעץ עם רבי בעניינים הנוגעים לשלטונו. כשהוא מבקש לילך לאלכסנדריה, הוא שואל את רבי "שמא יעמוד מלך וינצחני? "; הוא מתייעץ עם רבי מה לעשות כדי למלא את אוצרותיו החסרים, או כיצד להתמודד עם חשובי רומי שמצערים אותו , או כיצד להביא את שתי בקשותיו - שבנו ימלוך תחתיו ושטבריה תהיה לקולוניה - בפני
שריו כך, שהם יסכימו לשתיהן.
אנטונינוס מזכיר את היותו מלך או מתנהג כמלך. רק בשני סיפורים מזכיר אנטונינוס את היותו מלך: כשהוא אומר לרבי, שהארוחה הצוננת בשבת ערבה לו יותר מן התבשילים הרותחים ביום החול, רבי משיב לו, שאלה של החול חסרים תבל אחד, ואנטונינוס מגיב בפליאה: וכי האוצר של המלך חסר כלום? ובסיפור נוסף אנטונינוס אינו מקבל
מרבי, שאסור להתפלל בכל שעה משום שזו קלות ראש בגבורה. כדי להוכיח לאנטונינוס שאכן יש בכך משום קלות ראש, משכים רבי ומגיע אליו ואומר לו: "קירי כירא" [= שלום עליך], לאחר שעה - "אמפרטור", ולאחר שעה נוספת - "שלום עליך המלך". אנטונינוס מגיב על כך "מה אתה מבזה על המלכות". בארבעה סיפורים אחרים, שכבר נזכרו
לעיל, אנטונינוס מגיע אל רבי עם עבדיו, או מזמין תלמיד של רבי לטפל בעבד, או מציע לרבי לשמור את הזהב לטובת היחסים בין ממשיכי דרכם, ומשתמע שממשיך דרכו של אנטונינוס הוא שליט רומי.
רבי מתייחס אל אנטונינוס כאל קיסר. אופן זה בא לביטוי בצורה ברורה בשלושה סיפורים: כשרבי מברך את אנטונינוס "שלום עליך המלך"; בסיפור המכתב ששולח רבי לאנטונינוס, הפותח בציון היות אנטונינוס מלך, והשינוי שמכניס רבי בסדר הפנייה מדגיש את הכרת רבי במעמדו השלטוני של אנטונינוס; כשאנטונינוס גוחן לפני רבי כדי
שיעלה עליו למיטתו , רבי מגיב, שאין דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך. ואגב, כשמתלבט ר' חנינא בר חמא כיצד למלא את בקשת אנטונינוס, ששלחו להביא עבד מת, הוא אומר לעצמו, שאם ישאיר את המת ולא ימלא את משימתו יהיה בכך משום זלזול במלכות . בסיפור נוסף יחסו של רבי אל אנטונינוס כאל קיסר משתמע מכך, שכאשר שואל
אנטונינוס את רבי מנין לו החשש שמא עבדיו לא הקפידו על השמן בנרות, הוא משיב: מאחשוורוש שכתוב בו "ועשה משתה לכל שריו ועבדיו" . גם אם ניתן היה לצפות, שעיצוב אנטונינוס כשליט זר עשוי לתרום להבלטת הפער בין שני האישים, רק סיפור המכתב, שבו אנטונינוס אינו מודע להתרחשות, מיוסד על הפער הזה, שאתו מתמודד רבי
בתבונה של אדם, שיודע לתת את הכבוד הראוי לשליט בלי לחוש שבכך נגרע מכבודו הוא. בסיפורים האחרים או שהיבט השלטון אינו מעניק לאנטונינוס יתרון על רבי, או - כפי שבא לביטוי בעיקר באופן הראשון שהיבט זה מאדיר את חוכמתו של רבי ויתרונו על פני אנטונינוס. הגם שאופן זה נמצא גם בשני סיפורים במסורת הארצישראלית, הוא
מועצם בשלושת הסיפורים בבבלי.
סיכום
עבודה זו עסקה ביחס החכמים למלכות רומי בתחילה המאה השניה לספירה- כלומר לפני מרד בר כוכבא, במהלכו ואחריו.
תקופה זו היתה תקופה קשה מאוד לעם ולכן אין פלא כי בשתי מסורות בספרות התלמודית מוצג בר-כוכבא בדמות משיח. האחת היא כאשר רבי עקיבא מעיד עליו "דין מלכא משיחא"
אהרון אופנהיימר טוען כי ניתן להצביע על שני גורמים שיש בהם כדי להבין את תקוות העם לגאולה משיחית ולעצב את האמונה בבר-כוכבא כדמות מושיע על טיבעי: הטראומה של חורבן בית שני ועלייתה של הנצרות, אולם גם הוא קובע כי ראייה כזו של הדברים לוקה בפישוט יתר: חורבן הבית אירע יותר מ60- שנה לפני כן ובמשך תקופה זו
נוסד המרכז ביבנה מצד אחד, ומאידך חלה התרחקות רבה בין הנצרות ליהדות ולכן הוא קובע כי פועלם של בני תקופת יבנה כוללת תקווה לתמורה היסטוריה, אלא נכללו בה תקוות לגאולה של אחרית הימים נוסח שיבתם של עשרת השבטים, בואו של אליהו ותחיית המתים. אורח חשיבה זה בא גם לידי ביטוי בדבריו של רבי עקיבא עצמו שעלה לרגל
לירושלים החרבה יחד עם רבן גמליאל (בבלי, מכות, כד', ב').
על פי הנזכר הסיבות למרד בר-כוכבא היו התיגרות עם הרומים ורצון עז לחדש את מלכות ישראל, הפיכת ירושלים לקולוניה רומית והקמת מקדש אלילי. כל אלו שוללים למעשה את הגורם המשיחי כסיבה למרד. הרומאים הצרו את צעדי היהודים ובכך הביאו את המלחמה על עצמם.
למעשה יש שינוי בדעת חכמים בשלוש התקופות הנזכרות כלפי רומי ומעשיה. מעשיה של רומי לא היו לרוחם של החכמים שראו בקיום המצוות ערך עליון. בעוד שלפני המרד רוב החכמים הם בעד קיום מצוות אפילו תוך מסירת הנפש (למעט דעות מיעוט), בזמן המרד הם מתעצמות ומפיחים בהם רוח התקוות המשיחיות או המשיחיות למחצה תוך תקווה
לשחרור מעולה של רומי. אולם לאחר המרד יש השלמה עם עולה של רומי- העם מנסה לשקם את נזקי המרד הנוראים, ואנו שומעים אף על שבחים שאומרים חכמים בפני השלטון: רבי עם אנטונינוס (שיש דעות שהתגייר), רבי אילעא המביע שבחים ועוד מקורות. יתכן כי בתקופה זו הרומאים סברו כי העם לא ימרוד יותר ולכן הרפו ממנו, דבר שעזר
לחלק מהחכמים לשבחם.
ביבליוגרפיה
"אגרת בר-נבא ומרד בר כוכבא", ציון, מ, תשמ"א, עמוד 339.
אבי יונה מיכאל, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים, תש"ל.
אופנהיימר א., "שיקום הישוב היהודי בגליל", בתוך ברס צבי ואחרים, ארץ ישראל מחורבן הבית השני ועד כיבוש המוסלמים, ירושלים, תשמ"ב.
אופנהיימר אהרון, "משיחיותו של בר-כוכבא", משיחיות ואכסטולוגיה, מרכז זלמן שזר, תשמ"ד.
אורבך א.א, מעולמם של חכמים, ירושלים, תשמ"ח.
אורבך א.א. , מיהודה לגליל ירושלים תשכ"ט.
אלון גדליהו, מחקרים בתולדות ישראל, ת"א, תשי"ז.
אלון גדליהו, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ת"א, תשכ"א.
אפרון יהושוע "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית", בתוך מרד בר כוכבא- מחקרים חדשים ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ד
ברס צבי ואחרים,ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ב.
גפני י, "חקר תקופת בית שני, המשנה והתלמוד ותרומתו של שמואל ספראי", בתוך: א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ג
וכסמן ב., "ספר חזון ברוך", גלות וגאולה בספרות ישראל, ניו- יורק, 1952.
יוספוס פלויוס, מלחמות היהודים, כרך ב',
לוין, "תקופתו של רבי יהודה הנשיא". ירושלים, 1970.
ליכט יעקב, "יאושו של ברוך", משיחיות ואכסטולוגיה, מרכז זלמן שזר, תשמ"ד.
לינדר אמנון,היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית, ירושלים, תשמ"ג.
מרד בר כוכבא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1993
ספראי ש "סיקריקון" ציון י"ז תשי"ב עמודים 56-64.
ראבילו מ "גזירת המילה כאחד הגורמים למרד בר כוכבא" בתוך אופנהיימר אהרון ואחרים (עורכים),מרד בר כוכבא- מחקרים חדשים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ד.
שוורץ יהושוע,"ארץ יהודה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא", בתוך אופנהיימר אהרון ואחרים (עורכים),מרד בר כוכבא- מחקרים חדשים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ד.
Mildenberg l "Bar kokhaba coins and documents" hscp 84 (1980)
Schafer p "the causes of the bar kokhba revolt" studies in aggada targum and jewish liturgyugy Jerusalem 1981.
איכא רבא ג ו
אלון ג תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמודים 1-4
בן שלום י "תהליכים ואידיאולוגיה בתקופת יבנה כגורמים עקיפים למרד בר כוכבא" עמודים 1-12
איזיק ב ורול י' "יהודה בשנים הראשונות למלכות הדריאנוס" עמודים 23-29
רול ישראל, "מערך הדרכים הרומיות בארץ ישראל, קדמוניות ט', תשל"ו.
אלון ג., תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, עמוד 21.
ראבילו מ "גזירת המילה כאחד הגורמים למרד בר כוכבא" עמוד 33.
שבת טו ט
Schafer p "the causes of the bar kokhba revolt" p 5
שצמן י "העימות הצבאי הרומי יהודי" עמודים 30-37.
ירושלמי, מגילה פ"ג
בראשית רבה פרשה ס"ד
לינדר אמנון,היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית, עמוד 73.
ספראי ש., "סיקריקון", עמוד 59.
משנה, מעשר שני, ד', יא
אלון גדליהו, מחקרים בתולדות ישראל, עמוד 54.
סנהדרין צ"ג ע"ב
פרשה ב ה
אפרון יהושוע "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית", בתוך מרד בר כוכבא- מחקרים חדשים עמוד 50.
דברים מג מהדורת פינקלשטיין עמוד 95
פסחים י ו
הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה"ג.
פרק י"א ה"ג
אלון גדליהו, מחקרים בתולדות ישראל, עמוד 46
.א.א. אורבך, מעולמם של חכמים, עמוד 337.
אופנהיימר אהרון, "משיחיותו של בר-כוכבא", עמוד 153.
אלון גדליהו,תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד,ע' 37.
א. אופנהיימר "מרד בר כוכבא", א"י מחורבן הבית השני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים, תשמ"ב, עמודים 49 ואילך
גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמוד 177.
מכילתא דבי ישמעאל משכת דבחודש יתרו ז מהדורת הורביץ-רבין עמוד 227.
שבת טו ט
ירושלמי תעניות פ"ד
יח עמוד א
בבלי עבודה זרה, יח א
רבי קסמא הטיף לכניעה לעוצמת השלטון הרומי והיה מקובל בשל כך בחוגי השלטון ומסופר שכשמת הלכו כל גדולי רומי לקברו (בבלי, עבודה זרה, יח ע"א).
ירושלמי, עירובין, ט א
נאמן י., "היחסים בין יהודים ושאינם יהודים בגליל" סיני, תש"ן.
מרד בר כוכבא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה עמוד 136.
ירושלמי, תעניות, פ"ד
ירושלמי, עבורה זרה, פ"א
צבי ברס ואחרים,ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, עמוד 71.
אלון גדליהו, מחקרים בתולדות ישראל, עמוד 54.
מרד בר כוכבא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה עמוד 136
עבודה זרה, א',ג'
"אגרת בר-נבא ומרד בר כוכבא", עמוד 339.
הגמרא טוענת שבימי רבי שמעון בר יוחאי 'ניטלו דיני ממונות מישראל', סנהדרין, י"ד, ב'
ברס צבי, שם, עמוד 74.
דף ל"ג עמוד ב
בבלי, עבודה זרה ב, עמוד א
בבלי, י עמוד א
ירושלמי, ברכות א ג, עמוד ב
א, ג מהדורת בובר עמוד ל"ט
בן שלון ישראל "על יחסו של ר' יהודה בר אילעי לרומי- תגובה" עמודים 111-112
מגילה פ"א ה"ד
אלון ג. תולדות הודים בזמן המשנה והתלמוד עמודים 138-140
דף יד עמוד א
.אבי יונה מ., בימי רומי וביזנטיון, עמוד 25.
לשאלת מרכז הישוב היהודי במאות השניה והשלישית ראה: אופנהיימר "שיקום הישוב היהודי בגליל" עמודים 75-92 וכן לוין י., "תקופתו של רבי יהודה הנשיא",עמוד 93-118;
לשאלת מרכז הישוב היהודי במאות השניה והשלישית ראה: אופנהיימר "שיקום הישוב היהודי בגליל" עמודים 75-92 וכן לוין י., "תקופתו של רבי יהודה הנשיא",עמוד 93-118;
משנה, גיטין, נ"ה עמוד ב'
גיטין, פ"ה, מ"ו
ספראי ש "סיקריקון" עמוד 9.
ירושלמי, דמאי, פ"א ע"א
אלון גדליה, תולדות היהודים בזמן המשנה והתלמוד, עמודים 140-138 .
תוספתא בבא קמא דף צד, עמוד ב
י' גפני, "חקר תקופת בית שני, המשנה והתלמוד ותרומתו של שמואל ספראי", בתוך: א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ג, עמ' ז-ט.
עבודה זרה י
י' גוטמן, "אנטונינוס ורבי", האנציקלופדיה העברית, ד, תל-אביב וירושלים תשכ"ה, עמ' 424-422.
אלון גדליהו,תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד,ע' 37.

תגים:

ירושלים · שלטון · רומאים · הליסטות

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יחס החכמים למלכות רומי בתחילה המאה השניה לספירה", סמינריון אודות "יחס החכמים למלכות רומי בתחילה המאה השניה לספירה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.