היישום אינו מחובר לאינטרנט

ההריון והלידה עפ"י הספרות התלמודית

עבודה מס' 020081

מחיר: 228.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הצגת ההריון והלידה כפי שבאה לידי ביטוי בתקופת המשנה והתלמוד. (פיזיולוגית ההריון, העובר, השליה, הנקה ועוד(

4,802 מילים ,6 מקורות

תקציר העבודה:

ההריון והלידה על פי הספרות התלמודית

ראשי פרקים
1.מבוא והצגת העבודה
2.הקדמה-מבנה המשפחה בזמן המישנה והתלמוד
3.ההריון
1.כללי
2.פיזיולוגית ההריון
3.הפריה מלאכותית
4.התפתחות העובר
5.הפלה מלאכותית
6.משך ההריון
4.הלידה
1.כללי
2.זירוז לידה
3.שליה
4.התינוק
5.הנקה
6.לאחר הלידה
7.תאומים
5.סיכום העבודה
6.ביבליוגרפיה

מבוא והצגת העבודה
התורה היהודית הינה תורה הנוגעת לכל תחומי החיים, ובהם תחום החיים האישים
ביותר. כאי לכך, אך טבעי וא הדבר כי היא תתיחס גם לנושא יצירתו של האדם
וגדילתו ברחם אימו, על כל היבטיו.
יצירת האדם הינה תהליך מסובך הכולל את התחלת ההריון: ההפריה, זמן ההריון:
התנהגות בזמן ההריון ע"י האם או כלפי עובר וניסיונות של הפסקת ההריון, ולאחר
מכן כל נושא גידול הרך הנולד על לגמילתו.
מטרת עבדתי זו הינה לסקור את כל הנושא הההלכתי המתיחס לבעית ההריון, כמובן
לא אתיחס לכל הדעות אולם אתיחס לכל הבעיות לרבות בעיות הלכתיות הקשורות
באישה הרה.
אסתמך על כתבי עת וספרות תלמודית וכן ספרות שניכתבה לאחר מכן על הנושא,
לרבות מאמרים.


מקורות:

הריון
כללי
ההריון היה ברכה בכל הזמנים ובמיוחד בעולם עתיק שבו אישה שלא היתה יולדת היתה נחשבת למקוללת. הנשים לא עשו בדרך כלל דבר על מנת להימנע מהריון אולם מיקרים קיצונים כגון אישה מינקת או קטינה הרי האישה היתה משתמשת במוך על מנת להימנע מכך או שהגבר "מוציא זרע בחוץ" (פשוטו כמשמעו).
האישה היתה נוהגת לאכול דברים טובים בזמן הריונה על מנת לתת לתינוק את המזון הראוי לו. בימי תענית פטרו את האישה מצום במידה והרגישה ברע כי "התירו לאישה שתהא טועמת דבר מועט מפני סכנת נפשות" (סנהדרין ל"ב).
מקרי ההפלה המלאכותיים היו מועטים ביותר היות והדבר אסור אולם הפלות טבעיות היו גם היו לאור הרפואה הנחשלת באותה תקופה. לנשים תלו קמיע מיוחד על צוארם לשם מניעת הפלות אולם הדבר לא עזר לעיתים (אבן התקומה). בין התפילות המיוחדות בבית הכנסת היתה גם תפילה ביום רביעי בשבוע על "מניעת הפלות".
אשר לקיום יחסי אישות בזמן ההריון: נזהרו שלא לגשת אל האישה בשלושת החודשים הראשונים של ההריון, בשלושת החודשים הבאים הרי הדבר טוב לעובר ורע לאישה, בשלושת החודשים האחרונים הרי הדבר טוב לשניהם (דעה זו היא בניגוד לדעת הגניקולוגים כיום).
בזמן ההריון היתה האישה מגיעה להתפלל על עוברה ועל עצמה בבית המקדש.
היו לאשה גם דינים מיוחדים לכל נושאי הטהרה השונים מדיני טהרה רגילים. כמו כן היו לה דיני נזיקין (דינים לגבי נזקי גוף) מיוחדים היות והיא נשאה בגופה עוד יצור.
פיזיולוגית ההריון
לפי התלמוד הופעת הווסת בזמן ההריון אינה שונה בהרבה וישנם עדויות כי היא נמשכה גם לאחר כניסת האישה להריון.
האגדה מתארת באופן מפורט ועשיר פרטים את הנס של ההריון והלידה: "כאגן מים הנפתח ונשפך כלפי מטה" (נידה 31 אא). בתיאור דומה ההריון משול לשק מלא כסף הקשור בחבל בקצהו וברגע שהופכים אותו הכסף נשפך למטה. לעומת זאת הריון הוא נס מכיוון שאצל בעלי החיים העובר נישא כשק ע"י החיה שהולכת על ארבע, ואילו אצל האם
האנושית התינוק נישא כשהוא עם ראשו כלפי מטה "והאל שומר עליו לבל יפול מתוך האם" (ברכות ל"ג). "האל ברא את האישה כבית קיבול כשבחלק העליון היא צרה ובתחתון היא רחבה כדי להחזיק את העובר (ברכות 61,א').
הנס הפילאי בגוף האישה קשור בתחילת הווסת. הדם משתנה ונהפך לחלב (נידה 9, א'). לעיתים ההריון מתחיל לפני ההתבגרות המלאה כמו במקרה של בת-שבע שהרתה בגיל 6 (סנהדרין 69 בא). הדעה לא נוטה להתיר לידות בגיל צעיר כל כך מאחר וישנו סיכוי גבוה כי האם תמות בזמן הלידה עם התינוק. אך הם לא היו יכולים לאסור לידות כאלו
שהיו מותרות.
אי לכך המליצו על "דבר סופג" דומה לטמפון.(יבמות 12 ב'). רב הונא מלמד שהאשה תמות יחד עם ולדה במידה והיא תהרה לפני בגרותה המינית (ירושלמי, פסחים גא). (היה מקובל באותו זמן כי מסוכן ביותר לנערה לפני קבלת הווסת להיכנס להריון).
גם לגבי גיל מאוחר היו קימות דעות ורב חיסדא היה אומר שאישה לאחר גיל 40 לא תוכל ללדת. (בבא בתרא 119 ב').
ההריון היה מלווה בקשיים שונים כפי שכתוב בתנ"ך "וארבה ארבה עצבונך והריונך בעצב תלדי בנים", לפי המקובל בקללת הקב"ה לחווה לאחר אוכלה מהעץ.
כאשר האשה בהריון הרי היה ידוע כי היא כבדה יותר: הראש והגפיים נעשים כבדים והיא סובלת מהתקפי דיכאון (נידה 10 ב'). אחת התופעות בזמן ההריון המקשות על האם הם התקפי הרעב שבמידה והיא לא מספקת אותם היא עלולה להיות בסכנת חיים.
הבעיה התעוררה בזמן יום צום. התלמוד אומר כי למרות שהיום הוא יום צום הרי מותר לה לאכול: "שלמרות יום קדוש וצום האשה ההרה תקבל את המזון שהיא דורשת עד לשובע" (יומא 5:8). מרחיקים לכת ואומרים שאם האישה רוצה בשר פיגולים מספקים לה.
רבי מאיר היה אומר שההריון נראה במראה חיצוני לאחר שלושה חודשים (נידה ח' ב'). אי לכך לאלמנה או גרושה אסור להינשא לפני שלושה חודשים ממות הבעל או מהגירושים על מנת להבחין בין ההריון מהבעל המת או הגרוש והריון שיקרה מהחיים החדשים (יבמות מ"ב א'). היו סימנים מועטים להיווצרם אולם הם לא היו מובהקים: ניתן היה
לבדוק בעקבות בחול האם האישה היא כבדה יותר. בחודשי ההריון המתקדמים האשה היתה הולכת הליכה ברוזית, והחכמים הכירו בעובדה כי נשים גרושות או אלמנות היו מנסות להסתיר זאת והיו על מנת שהילדים יוכרו כילדי הבעלים החדשים. למרות כל אלו אין איזכור של מדידות הריון בתקופת התלמוד ,ויתכן שההנחה היתה שהאישה לא תסתכן
בגילוי האפשרי של הריונה.
אם מישהו רואה אישה ו"כרסה בין שיניה" זהו סימן כי היא בהריון (תוספתא כתובות 1:6).
הפריה מלאכותית
על הפריה מלאכותית ידעו עוד בזמנים הקדומים, אולם לא היתה הכוונה להפריה יזומה ע"י רופא וכוא ,אלא הפריה שלא כדרך הטבע: בטעות או שלא בטעות.
דוגמא: "שאלו את בן-זומא, בתולה שעיברה לכהן גדול? מי חישינן לדשמואל, דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם או דילמא שמואל לא שכיחא. אמר להו שמואל לא שכיחא וחישנן שמא באמבטי עיברה". פרוש הדברים הוא כי היה ידוע כי כהן גדול נצטווה לישא בתולה כמאמר הכתוב "והוא אישה בבתוליה יקח", ונאסר באישה בעולה
באיסור עשה של בתולה- ולא בתולה. נשאל בן-זומא ע"י תלמידיו כיצד עלינו לדון באישה הבאה לפנינו כשהיא מעוברת ועם כל זאת היא עדין בתולה. האם עלינו לפרש עובדה התמוהה זו ולומר שבעל אישה זו היה בקי לבעול בהטיה בלא הוצאת דם ובלא שישיר את בתוליה והרי נתעברה ע"י ביאתו. ואם כן הרי היא אסורה לכהן גדול, שכל
שנבעלה לאיש הרי היא בכלל בעולה האסורה לכהן גדול אף כשעדיין בתוליה קימין. וההינו שבאיסור בעולה לכהן גדול לא אסרה התורה רק את מי שנשרו בתוליה אלא אף את הבעולה ומרות שבתוליה קיימים. או שנאמר לנו שאי לתלות כלל שבעלה בקי היה בהטיה. ועל זה השיב בן-זומא שאכן עלינו לנקוט כסברא השניה ולתלות עבורה של אישה זו
הבאה לפנינו כשבתוליה עוד קיימים בעבור של זרע שנקלט אצלה כשהיא התרחצה במרחצאות ציבוריים.
האישה היתה נאמנה לטעון הכי היא בתולה ולא נתעברה ע"י ביאה אולם בכל מיקרה היו בעיות לגבי הכשרותו של הילד: האם הוא ממזר, האם הוא חייב פדיון הבן, האם חייב מילה בשבת ועוד.
מדברים אלו עולה כי ההתייחסות היתה אל מקרה של הפריה היה נדיר אולם התייחסו אליו בסלחנות ולא תבעו לערוך הפלה או "נקטו סנקציות" נגד הוולד.
התפתות העובר
האגדה מספרת רבות על השאלה מאיזה חלק של הגוף העובר מתחיל להתפתח. לפי החכמים ההתפתחות מתחילה מהראש. לפי אבא שאול מתחיל מהטבור, ומשם מפזר את שורשיו לכל הכיוונים (סוטה 45, בא). "רבי אבהו אומר כי זוהי אדיבות רבה של הא שמתחיל את התפתחות העובר עם העור והבשר במקום עם הגישדים והעצמות"; אחרת הילד היה פורץ את
הרחם ויוצא (ויקרא רבה ידא9). כל עוד שהילד בתוך הרחם הוא מקבל את התזונה רק דרך הטבור (שיר השירים רבה ד' 3.). אחרים טוענים כי הבוהן מתפתחת קודם, ואחרים טוענים כי הטבור מתפתח קודם. יש הטוענים כי הכבד מתפתח קודם ולפי אחרים הלב מתפתח קודם, אח"כ המוח והעיניים מתפתחות לבסוף, ולעומת זאת מוות מתרחש בסדר
הפוך.
התשובה לשאלה מתי הנפש נכנסת לגוף אין לה משמעות בהילכות התלמוד. למרות הכל התדיינו על כך המלך אנטיגונוס ורבי יהודה. הוא שאל את רבי יהודה מתי הא שם את הנפש בתוך האדם: בזמן ההפריה או בזמן שהעובר נוצר? תשובתו: מרגע היוצרות העובר. יש הטוענים כי הנפש נכנסת מרגע ההתעברות היות ולא יתכן כי הגוף ישאר ללא נפש
שלושה ימים (סנהדרין 91 בא).
באותו דיון תלמודי לומדים כי יצר הרע של האדם משפיע עליו בזמן הלידה ,ואם זה בא קודם הילד היה מורד בתוך הרחם, קורע אותה ופורץ החוצה (סנהדרין, בראשית רבא ל"ד 10).
ישנה ספרות רבה מתחילת ימי הכתובים של אבות הכנסיה ועד היום לגבי יצירת העובר, מקומו ויצירתו ברחם. רבי אלעזר אומר כי העובר ברחם אימו דומה לאגוז צף בקערת מים. אם מישהו שם אצבע עליו בצד זה או אחר הוא טובע (נידדה 31 א'). רבי שמלאי אומר כי העובר ברחם אימו דומה ללוח כתיבה מקופל. הידיים שוכנות על הרקות,
מרפקיו על המותניים, העקבים כלפי הישבן והראש בין הברכיים, פה סגור וטבור פתוח אוכל את מזון האם ושותה את מה שהיא שותה אבל לא יוצר הפרשות כי אחרת היה הורג את האם. כשהעובר רואה את האור הפה הסגור נפתח והטבור הפתוח נסגר, אחרת העובר לא היה מסוגל לחיות אפילו שעה אחת. (נידה 31 ב').
אבא שאול אומר כי בתחילת התפתחותו העובר דומה לארבה. העיניים דומות לנוזלי הזבוב באופן לא נורמאלי אך רחוקות מאוד אחת לשניה. הנחיריים דומים גם הם לנוזלי הזבוב אך קרובות מאוד אחת לשניה. פה העובר נמתח כחוט בעובי שערה. ראש הפין בגודל עדשים ובמקרה של בת לאברי המין יש מראה של פתח מוארך כגרגיר שעורה. אולם
אין לעובר איברים בצורת גפיים. (נידה 25 א').
כדי להבחין במין העובר לוקחים זרד עץ עם קצה חלק ומזיזים אותו מצד לצד בנרתיק האישה. אם נתפס זוהי הוכחה כי העובר זכר. אם לא- נקבה. חייבים לעשות מבחן זה רק בכיוון מעלה (פנימה אל תוך הנרתיק). אם נעשה זאת מצד לצד יש אפשרות כי למכשול מצידי הנרתיק.
התנגדותו של רבי נחמן שהאיבר המיני של הנקבה אולי זה חוט האשכים. להתנגדות זו עונה לו אביי כיוון שעדיין לא ניתן להבחין באשכים הרי בטוח כי גם חוט האשכים לא ניתן להבחנה (נידה 25 בא).
לפי רבי עמרם ירכי העובר הצעיר דומים לשני חוטים סגולים עבים או דקים. וכך גם הזרועות.
מר שמואל אומר כי מין העובר ניתן להבחנה בודאות רק אם יש שיער. (נידה 25 בא).
קביעת המין של העובר מתרחשת מרגע קיום יחסי המין של ההורים. הרבנים מלמדים כי אם האישה מפרישה בתהליך הביוץ נוזלים קודם הרי האישה תלד בן זכר ואם הגבר מפריש קודם זרע אז העובר יהיה בת. ולכן זוהי תפילה לבטלה אם הבעל מבקש מהקב"ה להעניק לאישתו בן, אם היא בהריון כבר (ברכות 60 א').ניתן לציין כי לומדים זאת גם
מהמילים בפרשת תזריע :"אישה כי תזריע וילדה זכר...".
במיקרה והגבר והאישה זרעו אותו זמן הרי ניתן להתפלל על כך 40 יום (עד יצירת הלב) ואז תפילה זו יכולה לעזור.
בהערות אלו ניתן להזכיר את הכבוד שהיה לרבנים לחוקי הטבע. לפי הוראת רבי ישמעאל במישנה (נידה גא) עובר זיכרי נוצר במלואו לאחר 41 יום לעומת עובר ניקבי שלא הושלם עד 81 יום. החכמים אומרים כי יצירת העובר בשני המינים זהה באותה בריה (41 יום). הם אמרו לרבי ישמעל כי קליאופטרה, מלכת אלכסנדריה העניקה פעם את
שיפחותיה שנידונו למוות לרופאים לניסויים. הם ניכנסו להריון ע"י עבדים ביום מסוים ואח"כ נבדקו לאחר המיתה, ומצאו כי באחת השפחות העובר הזיכרי הושלם ביום ה41- של ההריון ובשיפחה האחרת הושלם העובר הנקבי בפרק זמן זהה (41 יום). לעומת הוכחה זו רבי ישמאל ענה "נכון כי אפשר שהשיפחה עם העובר הניקבי כבר היתה
בהריון 40 יום קודם". לזה ענו חכמים כי בתחילת הניסוי לכל שיפחה ניתן משקה מפיל.
הפלה מלאכותית
ככלל, הפלה מלאכותית היתה אסורה היות והיה זה נחשב כהרג ורצח. בפרשת משפטים (פרק כ"א) כתוב :"וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה... ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש...".
בדברי חז"ל אנו מוצאים שכונת התורה באומרה "ואם אסון יהיה" אינו בהריגת העובר אלא בהריגת האישה. במסכת בבא קמא (דף מ"ב) אמרו אביי ורבא במפורש כי כוונת הפסוק הוא לגבי האישה ולא לגבי העובר: "ולא יהיה אסון שומע אני אסון באישה או בוולדות, תלמוד לאמר מכה איש". הסיבה העיקרית לזיכוי המכה היא כי כל עובר הוא
בחזקת נפל.
סיבות רבות היו באותם זמנים (וגם כיום) לאיסור ההפלות. הגמרא אומרת אפילו כי הבא על אישתו בזמן ההריון עליו להיזהר במיוחד לאור הסכנה לעובר (מסכת יבמות דף מ"ב).
במקרה ונשקפה לאמה סכנה הרי מותר היה להורגו. ההריגה היתה מתבצעת ע"י סמים (רעל וכו') בעיקר והדבר היה לאחר שאילת רב. (מסכת ערכין עמוד ז').
מצבה הנפשי של האם
על ההריון משפיעים גם מצבה הגופני של האם וגם מצבה הנפשי. החכמים היו סבורים כי אם האם הינה אישה רגזנית הרי גם העובר יכול להיות כזה לכן עליה להישמר מאוד.
לפי האגדה מצבה הנפשי של האם קבע גם אם הוא יהיה עשיר או עני, טיפש או חכם ועוד, מלבד יחסו כלפי שמיים (נידה 16 בא).
רעיונית שישנם לגבר או אישה במשך קיום יחסי המין יכולים להיות גורמים בהתפתחות העובר ובמראהו החיצוני לאחר שנים. הדוגמא העתיקה ביותר היא הסיפור התנכי של יעקב ועשו (בראשית לא). בתלמוד מדווח כי על מנת שתיולד פרה אדומה היו לוקחים משהו אדום ומנפנפים לפני עיניה של הפרה. כך נהג לעשות גם רבי יוחנן: (שעליו
אמרו "יופיך לנשים") היה יושב בפתח המיקוה אליו היו נשים באות להיטהר לפני קיום היחסים, וכאשר היו רואות אותו היו חושבות עליו והילד היה נולד יפה יותר.(נדרים כא).
כאשר אדם גרוש נושא אישה גרושה יש ארבע מוחות במיטת הנישואין ודבר זה אינו רצוי לולד (פסחים 12 א'). המידרש אומר כי אישה היוצאת לשוק ורואה גבר צעיר יוצרת רצון תשוקה כלפיו ומקימת יחסי מין ומולידה ילד שדומה לגבר הצעיר (בראשית רבה כו').
המדרש מספר סיפור נוסף: מלך ערבי שאל עם את רבי עקיבא: אני שחור ואישתי שחורה ונולד לנו ילד לבן, שאהרוג אותה כי נאפה". רבי עקיבא שאל: האם הפסלים בביתך לבנים או שחורים. אז הבטיח לו רבי עקיבא כי ככל הנראה כי בזמן קיום יחסי המין הסתכלה אישתך על הפסלים הלבנים ולכן הילד דומה להם. (במדבר רבה 9).
נושא זה נפוץ מאוד בספרות, כי מספר רב של סופרים כתבו על הציפיה של הנשים בהריון. בכל מקרה הנקודה החשובה היא כי ההשפעה הפסיכולוגית של האם על הילד בזמן ההתעברות רק באופן נדיר מודה בהשפעה זו עלה ההריון עצמו. לדוגמא המדרש אומר כי אסור לאדם לחשוב כי תווי פניו של הצאצא דומים לתווי פניו של הנואף.
משך ההריון
משך רגיל של ההריון הוא תשעה חודשים ("תשעה ירחי לידה"). מר שמואל ,רופא בבלי בזמן התלמוד, הגדיר את משך ההריון 271-273 ימים.(נידה 38 א'). לפי המסורת הישראלית עד 274 יום (נידה ירושלמי 1, 49 בא).
החישוב מתחיל מקיום יחסי המין הראשון והוא אינו יכול לקרות לפני שבעה ימים של נידה ולכן החישוב הכללי הוא של 280 יום.
הגמישות בין 271 ובין 273 קשורה לזמן בן קיום יחסי המין השני שלא יכול להיות מעבר ל3- ימים בגלל שאח"כ הזרע לא מפרה את הביצית וזה לא פעיל (שבת 86 אא).אנשים בתקופה העתיקה קיימו יחסי מין רק בימי רביעי או חמישי או שישי כדי למנוע לידה בשבת (נידה 38 א').
הריון יכול להימשך עד 336 יום. משך הזמן הקצר ביותר של ההריון כשהולד בריא עפ"י מר שמואל הוא 212 יום (בגימטריא =הרבה, כלומר ריבוי).
האפשרות של הילד למות בתוך רחם אימו מוכחשת ולא מקובלת ע"י הרבנים.
על מנת לא לסיים את ההריון מוקדם יותר ע"י הפלה האשה ענדה אבן תקומה על צווארה. נשים שילדו גם שמו על עצמן אבן כזו על מנת להגן עליהן מכניסה להריון. האבן היא בצורת נשר ובעלת חוד בתוכה. (שבת 66 ב').
הלידה
כללי
לאחר תשעה חודשים מגיעה הלידה וגם כאן ישנן הוראות מיוחדות לסגולות: הפרשת חלה מן העיסה או הדלקת נרות שבת בברכה מיוחדת; ישנן גם דעות על הליכה למעיינות סגולה על מנת להימנע מלידות קשות. הלידה נעשתה בבית בעזרת מילדת וניסו שלא להגיע למצב של לידה מסוכנת היות ולא היו פתרונות רפואיים אז.
תפקידה של המיילדת היה לעזור לאישה ולהפיס את דעתה מן הכאבים. היות והבעל, לרוב ,לא היה נוכח בזמן הלידה הרי תפקידה של המיילדת היה קשה שבעתיים וידוע הוא כי מילדת טובה היתה עמוסת עבודה. לאחר הלידה הודיעו לבעל את התוצאות ובמידה והיה זה בן זכר היתה שימחתו כפולה(?).
לאחר הלידה כרתו את הטבור וחיתלו את התינוק על מנת לעצב את אברי גופו. עיצוב אברי התינוק נחשב כדבר טוב מבחינה גופנית. את השיליה לא זרקו אלא הטמינו: העשירים בשמן והעניים בחול. לא היה נהוג לחוג את הולדתו של הבן, ואת ימי ההולדת לאחר מכן היות וזה מנהג של גויים כמו שכתוב בפרשת מקץ: "ביום הולדת את פרעה עשה
משתה..." אולם נהוג היה לכבד אורחים הבאים אל הבית לשאול בשלום היולדת.
שבעת הימים מהלידה עד למילה היו ימי מנוחה לתינוק והשבת שעברה עליו בעצמא נקראת "שלום זכר" ובו מתכנסים אנשים רבים על מנת והיות עם התינוק בשבת הראשונה בעוברת עליו.
ברית המילה בוצעה ביום השמיני ע"י איש מקצוע מומחה ואז כן היתה נערכת סעודה. סעודה זאת היתה נחשבת לא רק לסעודת מצווה אלא גם סעודת חובה ומי הוזמן ולא הגיע היה צפוי לעונשים משמיא.
לאחר מכן הגיע תורה של המינקת. בעולם העתיק הנקת התינוק נמסרה לעיתים לאישה שכירה אשר הניקתו לעיתים עד שלוש שנים. למינקת היו זכויות יתר היות והיתה אראמורה לקבל אוכל מיוחד ועשיר בויטמינים.
לאחר שחודש הונהג פידיון הבן. את הבן (רק הבכור) פודים בטכס ססגוני מכהן בדיוק חודש לאחר הולדתו. את המתנה לא היו נוהגים להעלות לירושלים אולם מחמירים היו מעלים לירושלים כמתנות "גבולין".
האישה היולדת היתה טמאה שבעת ימים לזכר ושבועיים לנקבה על כל המשתמע מכך. (פרשת תזריע, ספר ויקרא). לאחר מכן היא היתה מביאה קורבן תודה לבית המקדש. בימנו יש הנוהגים להעלות את הבעל לתורה והוא מברך ברכת "הגומל".
זירוז לידה
הלידה היתה דבר מסובך יותר מאשר כיום היות והרפואה לא היתה מפותחת אולם בכל זאת היו רפואות ושיטות ריפוי מיוחדות אשר עזרו ליולדת או לעובר.
ידוע על סמים מיוחדים המזרזים את הלידה, אולם לא היה רצוי להשתמש בהם בזמן המישנה היות ולא היה ידוע מהי חוזקם והאם היא תוצרך לילד בשבת. במשנה (אבות פרק ד') נאמר: "על כורחך אתה מת ועל כוחרך אתה נולד", אי לכך נהגו להשאיר את זמן הלידה לבורא עולם.
נהגו מכל מקום בשום מיקרה לא להקדים את הלידה לשבת. במקרה של לידה בשבת הרי היו מנסים להכין את הכל מערב שבת על מנת למנוע חילול השבת.
השליה
השיליה מוזכרת כבר במקרא באזהרות לגבי הרעב: "ובשיליתה היוצאת מבין רגליה" (דברים כ"ח.)
בתלמוד רבן שימעון בן גמליאל משווה את השיליה לבטן של התרנגולת משם יוצא חבל הטבור. (תוספתא נידה ד:9). הרבנים משווים את תחילת חבל הטבור לחוט ואת סופו לצורה השטחית של עדשים (תוספתא נידה, ד:9). לאמיתו של דבר, שורשי חבל הטבור הנראים כאילו היו השליה. (השילה חלולה בחצוצרה (נידה כ"ו )). הצגת החצוצרה העתיקה
עדיין השתמרה ברומא בשער הניצחון של טיטוס. הויא דומה לחצוצרה ארוכה שלנו היום עם שפופרת הלחמה.
הרמב"ם מביא את השליה ואת המילים תחילת וסוף בהתייחסות לשלבי ההתפתחות. פירוש זה לא ניתן להבין כפשוטו (רמב"ם הלכות איסורי ביאה ,יא,13).
נהגו להפריש את השליה לאחר 23 יום.(מסכת נידה ,דף כז' עמוד א'). קורה גם שמפרישים חלק והנותר למחרת (בבא קמא דף י"א).
אין שליה בלא עובר אולם אם קרה מקרה כזה הרי רבי יוחנן סובר כי התינוק נעשה גולם כבר קודם. (נידה דף גא). האפשרות השניה אותה הוא מזכיר היא כי האישה הפרישה את העובר בצואה ואילו עתה יוצאת השליה.
לפי המנהג הרי שליה שהופרשה הוצאה ונשמרה בקערה (מסכת נידה, כ"ז, א) כדי "שהתינוק יחומם". נסיכות הו מסתירות אותה בקערה עם שמן, נשים עשירות בצמר ונשים עניות בחומרים אחרים. התוספתא אומרת: "מסתירים את השילה בקערות עם שמן, כריות, סל מקש וכו' כדי שהתינוק לא יתקרר" (תוספתא שבת ג'). התלמוד הירושלמי טוען
שעשירים שמרו על השיליה בשמן, עניים בקש וחול אבל כולם ,לאחר זמן, באדמה (קברו) (ירושלמי, שבת י"ח).
היה אסור לקבור את השליה בצמתים או לתלות אותה על עץ (חולין ע"ז) אולם בכל זאת מנהג זה נכנס אל העם היהודי (תוספתא שבת דא).
התינוק
תינוק נורמאלי אורכו אמה וחצי (אמה קודמה הינה 25 ס"מ לערך) (בראשית רבה (12 ,6.
התינוק יוצא מרחם האם מלוכלך ומלא דם ולמרות זאת השמחה רבה במיוחד כאשר נולד בן (פסיקתא הרב כהנא 9). הכבוד הרב שחולקת החברה עם הולדת בן מתבטא במקומות רבים בתלמוד. סיבה לכך היא כי הבן מעורב יותר בעסקים וכך נהנה ממעמד סוציאלי גבוה יותר.
רב אמין אומר כי כאשר נולד בן ונכנס לעולם הבן מחזיק בלחם בידו (נידה 31 בא). האגדה מתארת עיירה של זכרים בשם כפר דיכריא, שם הולידו כל הנשים רק בנים. לעירה זו הגיעו נשים שרצו להוליד בן ומי שרצתה להוליד בת עברה לעירה אחרת (איכה רבה 2-4).
בת בדרך כלל גורמת לדאגות. בת היא סיבה לחוסר מנוחה והיא גורמת לאב לדאגות בשל הפחד כי הבת עברה את גיל הנישואין והיא עדין רווקה, וכאשר הבת נישאה יש פחד כי ישנאו אותה וכאשר ביתו כבר ילדה בנים יש פחד כי יקללו אותה, וכאשר תהיה בהריון בבית אביה כשיש לה בת פחד הוא שתגיע לחטא וכאשר נישאת שלא יהיו לה ילדים.
אם נולדה בת בכורה במשפחה זהו סימן טוב לבנים כיוון שזו תעזור להוריה לגדל את אחיה (בבא בתרא 141 א'). אנו לומדים פרטים מסוימים לגבי התייחסות -טיפול בתינוק בתנ"ך מהתיאורים של הנביא יחזקאל (יחזקאל ט"ז 4-5). התלמוד מתייחס לנושאים אלו כאשר הוא דן בהלכות שבת ומצווה כי אדם חייב להתנהג על פי הכללים שנזכרו
בציטוט שבספר יחזקאל (בדרך ככל כללים אלו חיוניים לתינוק (שבת 129 ב'). נוהלים אלו כנראה היו בשימוש והיו מוכרים כיון שאין פרטים נוספים לגביהם.
לאחר הלידה היו מסדרים את התינוק: היו עוטפים את התינוק בצורה שלא יוכל לזוז והיו משכיבים אותו במקום חמים. היו גם מישרים את עצמותיו. היו מילדות מיומנות שעשו זאת. הלל שואל מדוע ראשי הבבלים עגולים הם ועונה כי לא היו להם מילדות שימתחו את ראשי התינוקות.
ככל הנראה תהליך העטיפה התרחש לראשונה כשהתינוק כבר בן מספר ימים ולכן התלמוד משתמש בביטוי קטן ולעומת תינוק או וולד ביטויים שמתארים תינוק שרק עתה נולד.
אסור לבצע פעולות מתיחה או מליחה בשבת (על מנת שהעור יהיה קשה) לעומת פעולות רחיצה המותרות.
בתלמוד נזכר כי: "מעצבין ישור האברים" שאסור בשבת להתיחס לחומרה לטיפול בישור עמוד השידרה. התלמוד אומר במסכת שבת (134 א') כי על פי אימו של אביי תינוק שאינו נושם יש להזיזו הלוך ושוב. אם תינוק לא בוכה יש לשפשפו בעזרת שיליתו.
הנקה
כשאשה נכנסת להריון הדם שלה נעשה בוצי והופך לחלב (נידה 9, א'). על פי דעות חכמים רבים יצירת החלב מתחילה בחודש השלישי להריון (ירושלמי סוטה 4). במשך הפרשת החלב הדם המחזורי מפסיק בשל יצירת החלב. (ירושלמי נידה 1). החלב מטפטף מהשדיים בחלק מהנשים כאשר הן עובדות (כלים 8, 11). אם התינוק לא מוצץ מספיק חזק
עדיין יתכן כי החלב נשאר בפיטמה (כריתות 13 א'). הוראה זו שדם המחזור עולה לשדיים והופך לחלב נלמד בכל ימי קדם.
לפי תוספתא סוטה התינוק יכול לינוק כל היום.
התינוק חייב לינוק כל שעה ביום וכך גם ישראל צריך לעסוק בדברי תורה (ירושלמי ברכות 9). בלילה יש שלוש משמרות. במשמרת השלישית לקראת הבוקר התינוק יונק משד האם (ברכות 3 א').
באופן טבעי אין דבר בלתי צנוע בהנקה. (במדבר 4).
אם אחד משני התאומים יפסיק לינוק גם השני מפסיק והשד מתייבש (שיר השירים רבה 4,2,5).
נהגו להניח את התינוק מיד לאחר הלידה ליד שד אימו היות וזה דבר טבעי וכל המתנה בהוצאת החלב משד האם לאחר הלידה עלול לגרום לבעיות וסכנה לאם. (שבת 135 א'). היו שנותנים להניח לתינוק לרעוב במהלך יומיים על מנת שהגוף יתנקה ואז נותנים אותו למינקת שתניקו, ואם אין מינקת נותנים לתינוק מי דבש, יתכן עם תוספת של
חלב עיזים. לא נותנים לתינוק לינוק משד האם עד שמלאו לו 20 יום והלאה כי עד אז החלב לא מתאים.
בדרך ככל אישה מיניקה במהלך 24 חודשים, משך זמן רב יותר מתפרש כי התינוק יונק מהפרשות.
רבי יהושוע טוען כי לזמן ההנקה אין גבול ויכול להגיע עד חמש שנים. (תוספתא נידה 2-3). תלמידי הילל חשבו כי תקופת ההנקה הנורמאלית היא במהלך שנה וחצי. (כתובות 60 בא). נוהלים אלו בעלי משמעות רבה; אם בעל האישה המניקה נפטר אסור לה לשאת בעל חדש אלא רק לאחר מעבר של 24 חודש או 18 חודש, מפחד שתיכנס שוב להריון
ותפסיק ליצר חלב על מנת להניק את תינוקה.
בכל אישה שמניקה יש חשש גדול כי תיכנס להריון במהלך יחסי האישות עם בעלה. על רקע זה האב צריך לספק כסף לאם על מנת שתאכל מספיק ויהיה לה חלב ליצר. אב חורג יתכן כי לא היה מספק מזון לבנו. (יבמות 42 בא).
לאחר הלידה
לאחר הלידה האישה היתה נשארת במיטה. קרה גם כי הבעל יצא לחפש קש לרך הנולד ולאמו :"כי לאישתי אין על מה לשכב" (נדרים נא א'). (ידוע הסיפור על רבי עקיבא שישן עם אישתו במתבן ובלילה הגיע אליהו הנביא וביקש תבן מעט לאישתו שילדה זה הרגע).
האישה השוכבת היתה נשמרת מקור. אם היה קר לה הכינו לה אש בשבת אפילו בשיא הקיץ (מסכת שבת 129 א'). רבי יוחנן ציווה לספק לאישתו משקאות חמים בשבת.
האישה היתה נשארת בדם הטיהור 66 יום. לאחר מילוי ימים אלו היא היתה מביאה כבש לעולה ויונה צעירה לחטאת לכהן. אם לא היתה מספיק עשירה לקנות כבש ניתן היה להביא שתי תורים או שני בני יונה (ויקרא י"ב). הסיבה להבאתה קורבן היא כי האישה בזמן הלידה נשבעת כי לא תלד יותר (לאור הקושי) ולאחר מכן היא יולדת שוב ויש
להתיר את הנדר.
טמאות האישה לאחר הלידה אומצה מהיהדות גם ע"י עמים אחרים . אנו לא יודעים למה תקופת הטהרה יותר ארוכה לאחר לידת בת מאשר בן. היבה יכולה להיות נעוצה בעיקר בכללי ההגינה המתאימים לצורכי האישה וגופה.
לאחר הלידה האשה היתה נשארת בביתה ומותר היה לחלל עליה את השבת כחולה שיש בו סכנה. אם היא היתה אומרת כי היא רוצה מאכל היה מותר להכין. ב3- ימים ראשונים מחללים את השבת גם אם היא אינה מבקשת אולם לאחר שבעה ימים מחללים רק אם היא מבקשת.
לפני היום השלושים עדיף לאישה לא להתרחץ באמבטיה כדי לא להתקרר אלא אם בעלה עמה וקימת אפשרות לחמם אותה מיד לאחר מכן דרך קיום יחסי מין (מסכת שבת 129,אא).
תאומים
התאומים הראשונים המוזכרים הם יעקב ועשיו. האגדה אומרת כי אימם הרגישה עוד בטרם צאתם כי היא נושאת תאומים.
לגבי לידת תאומים היו הרבה הלכות והרבה גירסאות מה הסיבה להם ומהי התוצאה: "שני אחים תאומים, דטיפה אחת היה נחלק לשניים (יבמות צ"ח ע"א). חשבו אז שהזרע של האב הינו הגורם לצורת הילד כאשר החומר שלו בא מדם האם המוקפא מוקפא ע"י הזרע. מכאן חלוקת הטיפה לשניים דהיינו חלוקה של הזרע הפעיל לשניים.
לגבי מספר השפירים: "יצא הראשון מת והשני חי-טהור.. רבי מאיר אומר: בשפיר אחד טמא; בשני שפירים טהור" (אוהלות פרק ז'). אומרים הפרשנים: אם יש רק כיס אחד, שני הילודים יצאו בפתיחה אחת של הרחם. אם יש כיס נפרד לכל תאום, הרחם יסגר בין שתי הלידות.
תאומים שנולדו בשבת:" תנו רבנן: קושרם הטבור... אף חותכין וטומנין השילה כדי שיחם הוולד... מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין,(שבת קכ"ט ע"ב). מדוע? מפני שחששו שהתאומים יסתובבו ויתקשרו חבלי הטבור זה בזה ולפיכך חתכו אותם מהר עד כמה שאפשר היה.
אשר לעיבור: הגמרא סוברת כי עיבור היה נעשה מבעל אחד בפעם אחת. לא היה סביר (אולי נדיר) כי אישה תתעבר מבעל אחד פעמיים או משני בעלים בפעמים שונות.(ירושלמי, יבמות, ה,ג).
סיכום העבודה
כמו שהזכרתי במבוא תורת משה מתייחסת לכל הפרטים בחיי האדם, אפילו הקטנים ביותר. אפילו לנושא הלידה, שהינו נושא טבעי לחלוטין התורה מתייחסת בכובד ראש, וריבוי ההלכות מעיד על כך.
סקרתי את נושא הלידה, ההכנות ללידה, צורת הכניסה להריון וצורת הפסקתו המותרת והאסורה. ההלכות הינן רבות מיני ספור אולם הקו המנחה את כולם הוא שמירה על חיי האדם: במידה וחיי האשה אינם מתנגשים עם חיי העובר הרי יש לעשות הכל על מנת התינוק יוולד. במקרים אחרים הרי יש לשקול התנהגות אחרת.
קו אחר מנחה בהתייחסות אל היולדת הוא שמירה על בריאותה במסגרת המותרת. מותר לחלל עליה את השבת ומותר לה להפסיק את הצומות המקובלים היות והיא נחשבת כמקרה רפואי חמור, למרות שכיום הגינקולוגיה אינה מתייחסת להריון כמחלה.
סקירה נוספת אשר יכולתי לערוך הינה על שמירה על הולד לאחר הלידה. גם כאן יש מנהגים וצורות שונות וכן פירוט יתר על דיני יולדת, אולם קצרה היריעה מהכיל.
ביבליוגרפיה
1. מקורות תלמודיים המוזכרים במהלך העבודה.
2. שמירת שבת כהלכתה
3. זילברשטיין יצחק תורת היולדת, בני-ברק 1983.
4. הרפואה לאור ההלכה ,המכון לחקר הרפואה בהלכה ,ירושלים 1980.
1.FRED ROSNER BIBLICAL AND TALMUDIC MEDICINE, N.Y. 1987.
2.KREIZMAN B. THE JUISH FAMILY, ISRAEL 1968.
20

תגים:

מצוות · תינוק · אישה · הרה · הלכה · משפחה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ההריון והלידה עפ"י הספרות התלמודית", סמינריון אודות "ההריון והלידה עפ"י הספרות התלמודית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.