היישום אינו מחובר לאינטרנט

מדינה דמוקרטית ויהודית - מי יקבע הכנסת או בג"צ?

עבודה מס' 064537

מחיר: 289.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת המורכבות בהגדרת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. תוך נסיון לבדוק מי אמור לדון בנושא זה, כנסת ישראל או בית הדין הגבוה לצדק.

5,673 מילים ,13 מקורות ,2004

תקציר העבודה:

מטרת העבודה היא להציג את המורכבות בהגדרת המושגים המעצבים את אופייה וזהותה של מדינת ישראל כפי שהוגדרו במגילת העצמאות, את המשמעויות הנובעות מהם, את ההסדרים שנבעו מהצורך לאזן ביניהם ואת הקושי הנובע מכך בבואנו להעריך את מהות היחסים בין דת ומדינה. בתוך כך, עולה השאלה מי יכריע במקרים בהם מתנגשים שני הערכים 'יהודית' ו'דמוקרטית' - האם תהיה זו הכנסת אשר תפקידה כרשות מחוקקת המופקדת על חקיקת חוקים הוא ליתן מענה חוקי לשאלות אלה, או האם יהיה זה בג"ץ אשר בתפיסתו האקטיביסטית כי "הכל שפיט" ייתן מענה לצורך החיוני הזה אשר הינו בעל השלכות ממשיות על תחומי חיים רבים.

תוכן עניינים:
מבוא
מדינת ישראל כמדינה 'יהודית' ו'דמוקרטית' - אפשרי או מתנגש ?
בהעדר חוקה, מי יקבע - הכנסת או בג"ץ ?
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

"[...] אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. [...] תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; [...]". כך נכתב במגילת העצמאות, ה' באייר תש"ח, עת הוכרזה הקמת מדינת ישראל. הערכים המעוגנים בהכרזה, הם אשר מעצבים את זהותה היהודית ואת אופייה הליברלי והדמוקרטי ובה בעת מהווים את המכשול לקיומה ככזו.
יש הרואים במושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' מושגים מתנגשים ויש המפרשים אותם בהלימה. יהיו ההסברים נהירים, טובים ומנומקים ככל שיהיו, במקרה של עימות חזיתי ביניהם, יטה כל שופט לכיוון ערכי מסוים ההולם את השקפת עולמו ויפרש את הלכות החיים במדינה לאורם. להלן אציג מספר דעות:

מקורות:

הערכים 'יהודית' ו'דמוקרטית' - האם תהיה זו הכנסת אשר תפקידה כרשות מחוקקת המופקדת על חקיקת חוקים הוא ליתן מענה חוקי לשאלות אלה, או האם יהיה זה בג"ץ אשר בתפיסתו האקטיביסטית כי "הכל שפיט" ייתן מענה לצורך החיוני הזה אשר הינו בעל השלכות ממשיות על תחומי חיים רבים.
לשאלה זו אתייחס בהקשר להעדרה של חוקה במדינת ישראל תוך עיסוק בסוגיה האם חוקה כתובה היא הכרח בהקשר זה או שאנו יכולים להסתפק בהסדרים הקיימים (סטטוס-קוו) המגדירים עבורנו את מסגרת היחסים בין דת ומדינה. בתוך כך אציג את אמנת גביזון-מדן שהינה אמנה חברתית המושתתת על הסכמה ובה נעשה ניסיון כן ואמיתי ליצור
מסמך הבנות חילוני-דתי העוסק במגוון נושאים עקרוניים, לרבות סוגיית דת ומדינה, ואשר אודותם חלוקים שני הציבורים. האמנה מציגה את המחלוקות, את העמדות השונות ואת הפשרות המוסכמות על הצדדים. האמנה מהווה הוכחה כי בהידברות ומתוך הבנה בויתור, פתיחות ואמונה בערכים משותפים ניתן להגיע להסכמות: "במטרה לקדם את
הסולידריות היהודית ואת תחושת האחדות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט ואת הכבוד לכל אחד ממגזריו ומאמונה גמורה בשני העקרונות -שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי על המשתמע מכך, ושמדינת ישראל היא מדינה שהשוויון לכל אזרח והכבוד המלא לזכויותיו כאדם הם נשמת אפה
-אנו מציעים להסכים על קווי היסוד הבאים :מדינת ישראל היא המקום שהעם היהודי מגשים בו את זכותו להגדרה עצמית בחלק ממולדתו ההיסטורית. קיומה ,ביטחונה ושגשוגה תלויים בתחושת שותפות גורל בין חלקיו השונים של העם היהודי וערבות הדדית ביניהם. מחלוקות עמוקות מאיימות על שותפות זו ,ואף הגיעו כדי שנאת חינם בין
הקבוצות .האמנה מספקת מסגרת פעולה מוסכמת שתאפשר לשמר את אורחות החיים של הקבוצות ושבתוכה יודגש המשותף. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית .ישראל תמשיך לקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה ,יהודים ולא יהודים כאחד ,וכן תקפיד על חופש הדת והמצפון ,ברוח מגילת העצמאות .נוסף על האמנה בין חלקי הציבור היהודי בישראל
(ובתפוצות) יש מקום לחיפוש מסגרת אזרחית -מדינית משותפת לכלל אזרחי המדינה. מסגרת פעולה מוסכמת בין חלקי הציבור היהודי בישראל ,שהיא תוצאה של הידברות ,היא הדרך הטובה לטפל במחלוקות עקרוניות. בדרך זו ,נשמר כבודן של כל הקבוצות, וקיימת מחויבות לשמור על אמונותיהן ועל אורחות חייהן ,בצד יכולת של הקבוצות לפעול
בתיאום כדי לקדם מטרות משותפות קיומיות. רוח האמנה שוללת כפייה על כל קבוצה לוותר על קודשיה ועל עיקריה. היא מתירה ואף מחייבת הסכמות בעניין הפרהסיה המשותפת ,שיביאו בחשבון את תפיסותיהן של כל הקבוצות. בשל חוסר היכולת וחוסר הרצון לחלק את הפרהסיה במלואה לקבוצות השונות ,הסדרת הפרהסיה מחייבת התאמות ואיזונים.
האמנה גם שוללת שינויים חד -צדדיים בהסכמות ,שינויים שיושגו בדרך של הכרעות פוליטיות או שיפוטיות -ומבכרת מנגנון קבלת החלטות מוסכם" (גביזון-מדן, התשס"ג).
מסקנתה של האמנה בעצם קיומה והיא גם מסקנת עבודה זו - התמודדות כנה עם המחלוקות וגישה יצירתית ופתוחה של הצדדים יכולה בהחלט לסייע להתגבר על סתירות וניגודים. יחד עם זאת, תפקידו של בג"ץ היה וימשיך להיות מרכזי בנושאים אלה, אם כי סביר שלאור פסיקותיו בעבר והדרך הפרשנית שעיצב, הוא יידרש להכרעה בסוגיות אלה
פחות מבעבר: "על הציבור החילוני להיאבק על הבנת היהדות ועל שורשיו היהודיים. על הציבור הדתי להטמיע את ערכי הדמוקרטיה ולשאוף לסגל אותם לעצמו מתוך אהבה, ולא רק מתוך נוחיות או באופן אינסטרומנטאלי. לבית המשפט תפקיד חשוב במשימה האמורה. [...] בתבונתו ובחוכמתו, עליו להמשיך לשמש הגורם המתווך בין המושגים בעת
שהכרעה משפטית מוטלת לפניו" (רוזן-צבי, 1996).
מדינת ישראל כמדינה 'יהודית' ו'דמוקרטית' -
אפשרי או מתנגש ?
"[...] אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. [...] תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; [...]". כך נכתב במגילת העצמאות, ה'
באייר תש"ח, עת הוכרזה הקמת מדינת ישראל. הערכים המעוגנים בהכרזה, הם אשר מעצבים את זהותה היהודית ואת אופייה הליברלי והדמוקרטי ובה בעת מהווים את המכשול לקיומה ככזו.
יש הרואים במושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' מושגים מתנגשים ויש המפרשים אותם בהלימה. יהיו ההסברים נהירים, טובים ומנומקים ככל שיהיו, במקרה של עימות חזיתי ביניהם, יטה כל שופט לכיוון ערכי מסוים ההולם את השקפת עולמו ויפרש את הלכות החיים במדינה לאורם. להלן אציג מספר דעות:
נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק מפרש את אופייה היהודי של המדינה לא במובן ההלכתי-דתי אלא ברמת הפשטה אוניברסלית: "ערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא בהם, ערכים אותם
הנחילה היהדות לעולם כולו. הפנייה לערכים אלה היא ברמת ההפשטה האוניברסלית שלהם, התואמת את אופייה של המדינה, על כן אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי. [...] ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת
וההיסטוריה היהודית. לצדם, כאמור, יעמדו אותם ערכים של מדינת ישראל אשר צומחים מאופייה הדמוקרטי של המדינה. השילוב וההתאמה בין אלה הם שעיצבו את ערכיה של מדינת ישראל" (ברק, תשנ"ה). הגם שעמדה זו מנסה ליצור סימטריה בין המושגים, בעת מחלוקת, היא מכוונת להעדפה של היסוד הדמוקרטי על פני היסוד היהודי.
פרופ' רות גביזון נוטה לפרש את המושגים "פרשנות רזה" הכוללת רק את התכנים ההכרחיים בכל אחד מהם, שכן את יישוב הסתירות יש לדעתה לקיים באמצעות שיח ציבורי ובמינימום מעורבות שיפוטית. לשיטתה, "ליסוד היהודי במשמעות המסורתית סיכוי טוב יותר למצוא ביטוי הולם" (רוזן-צבי, 1996).
עמדה קיצונית יותר מציג פרופ' אביגדור לבונטין: בין המושגים קיימת סתירה בלתי ניתנת ליישוב, נדרש הליך של העדפה וברירה. "תהום בלתי ניתנת לגישור פעורה בין הדת היהודית לבין המדינה הדמוקרטית: "וקשה לראות חברה או מדינה ככפופה, בו-זמנית, לשתיהן" (שם). לשיטתו, העדפת היסוד הדמוקרטי על פני היסוד היהודי במקרה
של התנגשות בלתי פתירה.
בתחילת שנות ה-70 עת החלו להתפשט בארץ אידיאולוגיות פוליטיות המתנגדות לעמדה הרווחת בדבר תמיכה ברעיון ארץ-ישראל השלמה, מתנגדות למדיניות הכפייה הדתית וכן כתוצאה של התפתחות התפיסה הליברלית בישראל הרואה בדמוקרטיה השקפת עולם מקיפה ולא רק צורת משטר, התעוררה ביתר שאת המחלוקת שבבסיסה ניצבים שני יסודות ערכיים
בעלי משמעויות נרחבות על דפוסי החיים הקולקטיביים במדינה מחד ועל אופן התנהלותו של כל מגזר מאידך:
המושג 'יהודית': אופייה של המדינה נגזר מעצם היותה הבית הלאומי של עם היהודי. ככזו, כלול בה גם המרכיב הציוני אשר הינו בעל משמעויות נרחבות על אופי החיים במסגרתה: שפה, עלייה ושבות, אזרחות, התיישבות, קיבוץ גלויות, צבא ובטחון ועוד. כל אלה משפיעים ומושפעים מאופייה היהודי של המדינה ומשליכים על התנהלותה
וקיום אורחותיה הדמוקרטיים.
המושג 'דמוקרטית': במושג זה כלולים המאפיינים המעצבים את התנהלות המדינה ואת אופי המשטר בה: הכללים על פיהם יתקבלו הכרעות על בסיס של שוויון (שלטון הרוב), הגנה על זכויות היסוד של האדם, דרכי החלפת השלטון, הפרדת רשויות, זכות ההשתתפות בבחירות, קיום חוקה כתובה, שלטון החוק, זכויות חברתיות, הפרדת דת ומדינה
ועוד.
חיבור המושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' מגלם שניות מהותית בשלושה מישורים מבחינת אופי החיים במדינה:
המישור הראשון, שאיפת המגזר הדתי להרחיב את השפעת הדת על חיי המדינה ועל אורח חיי האזרחים ("מדינת הלכה"). המישור השני, העדפת אינטרסים מיוחדים, שמקורם במסורת היהודית על פני המחויבות לדמוקרטיה. המישור השלישי, המתח הפנימי בתוך היהדות - זרמים שונים ביהדות מבקשים "לנגוס" בהגמוניה האורתודוקסית ולהעמיד עצמם
בתחרות מולה: רפורמים וקונסרבטיבים. מכאן, נגזר מישור שניות נוסף שהנו פועל יוצא של חיבור המושגים 'יהודית-ציונית' ו'דמוקרטית': העובדה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי פירושה שהיא מדינתם של כל בני הלאום היהודי. במסגרת זו מכירה המדינה באזרחיה הלא-יהודיים כמיעוט אתני ומסרבת להכיר בהם כמיעוט לאומי: "כל
עוד ישראל היא מדינה יהודית-ציונית, יהיה ליהודים עניין להמשיך ולקיים את הערבים כמיעוט אתני, כדי לצמצם את סכנת ההיטמעות ונישואי התערובת וכדי למנוע את הפיכת ישראל למדינה פלורליסטית ופתוחה" (סמוחה, 1996).
הפרשנויות השונות אודות אופייה וצביונה של המדינה אינן תיאורטיות בלבד, אלא בעלות השפעה ישירה וממשית על תפיסת הפרדת דת ומדינה בפרט ועל אופן החיים במדינת ישראל בכלל. הצורך למצוא נקודת איזון המאפשרת לשני המושגים - 'יהודית' ו'דמוקרטית' לדור בכפיפה אחת, הביאה לכך שהמודל על פיו בנויים יחסי דת ומדינה בישראל
הוא מודל משולב השואב את עקרונותיו הן מדגם העדות המוכרות והן מדגם הכנסייה הרשמית: מדינת ישראל מכירה בקיומם של שלושה זרמים דתיים: אורתודוקסי, רפורמי וקונסרבטיבי, אך מקנה העדפה ברורה לזרם האורתודוקסי. התנהלות סדרי הדת בה כפופים להלכות זרם זה.
מעורבות המדינה בענייני דת והכפייה הנעשית בתחום זה, פוגעת בעקרונות הליברליים המעוגנים במגילת העצמאות ואשר עניינם הבטחת "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". הצורך לאזן בין שני ערכים מתנגשים ולהבטיח סולידריות ותחושת אחדות ושותפות בין כל חלקי הציבור, זאת בהתחשב במורכבות
מודל ההפרדה (שעטנז) בין דת ומדינה בישראל, יצרו את ההכרח להגיע להסדר שיהווה את בסיס הסדרת היחסים בין דת ומדינה בישראל; זו תכליתו של הסדר ה'סטטוס-קוו'. לאמיתו של דבר, הסדר זה הוא "נוסחת פשרה שגיבשו הממסד הפוליטי והדתי בשנותיה הראשונות של המדינה" (נויברגר, 1997). תחילתו, בקיץ 1947 עת הגיעה לארץ-ישראל
ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ). לקראת הופעתם של נציגי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בפני הוועדה, נעשה ביישוב היהודי מאמץ עליון לגיבוש עמדה אחידה של כל המפלגות מתוך רצון להופיע בפני הוועדה בקול אחד. אחרי מו"מ ארוך הושג הסכם עם מנהיגי אגודת ישראל, שנוסח במכתב שנשלח מהסוכנות היהודית אל
אגודת ישראל העולמית. ארבעת סעיפי ההסכם נחשבים כמפתח ל'סטטוס-קוו' בענייני דת שהתגבש במדינת ישראל:
א. שבת - יום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום שבת, וכן מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם. ב. כשרות - יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר. ג. אישות - ייעשה כל מה שאפשר למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים. ד. חינוך - תובטח
אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך, ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכד' ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.
בן-גוריון שהתקשה להאמין בהגשמתם המלאה של עיקרי המכתב שעליו חתם, עשה זאת מתוך הכרה במציאות המדינית של אותם ימים וההכרח למצוא גשר בין שני חלקי העם. על מנת להבטיח את קיום האמור במכתב, גייס לעזרתו את הרב פישמן, שחתימתו הייתה ערובה לקיום ההתחייבות מצד החוגים הדתיים ואת יצחק גרינבוים שחתימתו היתה ערובה
שהחוגים האנטי-דתיים לא יתנגדו. עמדתו האמיתית של בן-גוריון בשאלת יחסי דת-מדינה באה לידי ביטוי במכתב ששלח לנשיא ויצמן בפברואר 1951: מעמד הדת במדינה, שהיה עלול לשמש סלע מחלוקת בין הרוב בקואליציה לבין החזית הדתית, נקבע לפי שני עקרונות מוסכמים: המדינה תספק את צורכי הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע
כפייה בענייני דת. עקרונות אלה עוגנו גם בהסדר שחתם בן-גוריון עם המפלגות הדתיות לקראת הבחירות לכנסת הראשונה והושמעו קבל עם בנאומו בכנסת של ב-8 במארס 1949: "הממשלה תספק את צורכי הדת של תושביה, אבל תמנע כפיה בענייני דת, שבת ומועדי ישראל יהיו ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל" (רפל, 1998).
מקצת מעקרונות הסטטוס-קוו מעוגנים בחקיקה: פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח-1948 סעיף 18א - ימי מנוחה: "א) שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשו ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם.
חגים אלה יקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות". חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953: "1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים. 2. נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". יתר
העקרונות הגם שאינם מעוגנים בחקיקה, מיושמים הלכה למעשה בחיי היומיום: קיומם של זרמי חינוך שונים ואוטונומיה כמעט מוחלטת לזרם החינוך החרדי-תורני והקפדה על שמירת הכשרות בכל המוסדות הממלכתיים.
קיומו של הסדר הסטטוס-קוו (שפירושו המילולי הוא: "המצב הקיים") מלווה את המדינה למן ראשית הקמתה ובהיותו מקור פשרה ואיזון למשמעותם הסותרת לעיתים של המושגים המעצבים את אופייה של המדינה - 'יהודית' ו'דמוקרטית', יש לו תומכים ומתנגדים: התומכים רואים בו עקרון המתפקד במבחינות רבות כחוקה בלתי כתובה, המשקף את
המגמה לנטרל את "חומר הנפץ הפוליטי" בשאלות השנויות במחלוקת, ע"י הימנעות מהכרעה בהן. עקרון זה "אינו מונע שינויים במציאות הקיימת, אלא מגביל ומרסן אותם, ומונע מהם קבלת לגיטימציה פומבית ותוקף רשמי בדרך של חקיקה" (דון-יחיא, 1997). הוא ממתן סכסוכים ומקל על הגורמים המעורבים לנהל משא-ומתן ולהגיע לידי הסדר
מוסכם. המתנגדים רואים בו עקרון המנציח מצב קיים אשר יישאר ללא שינוי ומציינים את הסתירה המובנית הטמונה בו: אין כל אפשרות שבחיי חברה, בעיקר זו המודרנית והדינאמית, יישמר מצב כלשהו בדיוק כפי שהיה, שהרי החיים זורמים והם מלאים מאבקים והתנגשויות, שמתוכם מתגבשת בכל עת מציאות חדשה. משמעות הדבר, שהסדר
הסטטוס-קוו שנועד במהותו לגשר על פערים ולמצוא נקודת מפגש בין עמדות סותרות, הוא זה שמונע את פתרון המחלוקות ומותיר אותן על כנן.
חברה דמוקרטית-ליברלית נדרשת להתאים עצמה למציאות דינאמית ומשתנה הן בענייני פנים והן בענייני חוץ: הסוגיות הפנימיות עמן נדרשת מדינת ישראל להתמודד הן, בין היתר, שאלות של זהות דתית או חילונית, שיווין בין המינים, בין יהודים ללא-יהודים, בין עדות ומגזרים שונים, מצב מלחמה מתמשך והמשמעויות הכלכליות והחברתיות
העולות מכך ועוד. נוסף לכך, מדינת ישראל מעצם היותה חלק מהעולם המערבי המכנה עצמו 'כפר גלובלי' (מושג שטבע בשנת 1959 הרברט מרשל מקלוהן, נביא התקשורת המודרנית בספרו "הגלקסיה של גוטנברג". מושג זה בא לתאר את המצב שיצרה התקשורת האלקטרונית, אשר הפכה את העולם למעין כפר קטן אחד. כדור הארץ, שפעם היה מקום ענק
בתודעת האדם, הצטמצם וזאת לאחר שאירוע בקצה כלשהו שלו מגיע באופן מיידי לכל תושביו) חייבת להיות קשובה ופתוחה לתהליכים עולמיים הפוקדים את העולם, כגון: גלובליזציה, מהפכת מידע, אינדיווידואליזם, הדגשת זכויות הפרט, הפרטה ועוד. תהליכים אלה ואחרים, משפיעים על אופייה של החברה ומחייבים כי תהיה גמישה ונאורה
לקלוט אותם ולתת להם מענה הולם. הצורך להשתנות והיכולת להתאים למציאות משתנה, אינם עולים בקנה אחד עם תפיסה שמרנית של סטטוס-קוו המבוססת על הסדרים טרום-מדינתיים שאינם מעוגנים בחקיקה ואינם כוללים נושאים וסוגיות המצויים גם הם במחלוקת: פתיחה/סגירה של עסקים פרטיים בשבת, תחבורה בשבת, יבוא ושיווק בשר לא כשר,
כשרות במקומות שאינם ציבוריים, שאלת "מיהו יהודי" ועוד. שאלות אלה ואחרות, כדוגמת מעמדם של אזרחיה הלא-יהודיים של המדינה, ושל הזרמים השונים ביהדות, העולות גם הן מהשניות שבין הערכים המעצבים את אופייה של המדינה, אינם ניתנים ליישוב בדרך של הסדרים פוליטיים "עתיקי-יומין". מכאן, עולה השאלה, מי יהיו הגופים
אשר ייטלו על עצמם את המשימה ואת ההכרח לתת מענה לסוגיות בוערות אלה ?האם תהא זו הכנסת בהיותה הרשות המחוקקת ויורשתה של ה"רשות המכוננת": "בהתאם להכרזת המדינה, נבחרה אסיפה מכוננת שהפכה להיות הכנסת הראשונה. זו העבירה את סמכויותיה לכל כנסת שתבוא בעקבותיה (אחרי שקראה לעצמה בשם חדש, "הכנסת הראשונה")" (כהן,
2001). האם יהא זה ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ אשר יידרש לפרש ולהכריע בסוגיות מהותיות שהמחוקק לא נתן עליהן את דעתו ולא הסדירן בחקיקה. האם יהיו אלה יוזמות פרטיות של אנשים או ארגונים שונים ב'חברה האזרחית' אשר יבקשו לנסות וליישב את המחלוקות בדרך של הסכמות חברתיות א-פוליטיות ?
בפרק השני בעבודה, אבחן איזה מהגופים האמורים באמת נושא בנטל העיסוק בשאלת אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה 'יהודית' ו'דמוקרטית' על כל המשתמע מכך, אציג את פעולתו ואת תרומתו של כל גוף לקידום הנושא ואעריך את מידת הצלחתו (לדעתי) להביא להתרת הסבך.


בהעדר חוקה, מי יקבע - הכנסת או בג"ץ ?
במגילת העצמאות נקבע: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את
הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל". הכנסת הראשונה ניסתה לעשות ניסיון בכיוון זה, כאשר קיימה דיון בנושא חוקה בראשותו של זרח ורהפטיג, עוד בטרם מינתה הנהלת הוועד הלאומי ועדה לטיפול בענייני החוקה. אולם, כבר אז הסתבר שמלאכה זו לא תהיה קלה. התוצאה - חוקה כתובה ופורמאלית אין במדינת ישראל
מאז ראשית ימיה ועד היום. להלן אציג את הטיעונים השונים בשאלת הצורך בניסוחה/אי ניסוחה של חוקה:
טיעונים בזכות חוקה:
ההצהרה המפורשת על כך בהכרזת העצמאות והצורך לכבד את החלטת עצרת האומות המאוחדות, שדנה בתפקיד האספה המכוננת לחבר חוקה דמוקרטית למדינה, שתכלול גם הוראות בדבר שמירת זכויות היסוד של אזרחי המדינה.
הצורך במסמך המחייב את כל מוסדות המדינה, לרבות הרשות המחוקקת, משמש בסיס להסדרת הלכות חיי המדינה ומקטין את סכנת עריצות הרוב. בהקשר זה אמר מנחם בגין את הדברים הבאים: "אם האסיפה המכוננת תחוקק חוקה - לא תוכל הממשלה לעשות ככל העולה על דעתה. היום הממשלה עומדת מעל החוק. [...] יש כאן כת שלטת העומדת מעל לכל
חוק, משום שאין חוקה שתגביל אותה" (נגבי, 1987).
העובדה שברוב מדינות העולם יש חוקות.
הערך החינוכי והתרבותי הטמון בקיומה של חוקה, שלאורה ניתן לחנך את הדור הצעיר, היותה כרטיס ביקור של המדינה כלפי העולם וערכה בקידום תהליך 'כור ההיתוך'.
ערכה של חוקה כביטוי למהפכה שהתרחשה בחיי האומה היהודית.
טיעונים נגד חוקה:
רעיון החוקה צמח במאות קודמות, על רקע מאבקים חברתיים וכלכליים שאינם רלוונטיים יותר.
בהעדר חוקה כתובה בבריטניה שלטון החוק והדמוקרטיה בה איתנים וחירויות האזרח נשמרות לא פחות טוב מאשר במדינות בהן קיימת חוקה כתובה.
הכרזת העצמאות כוללת בחובה את יסודותיה של כל חוקה מתקדמת, וחוק המעבר התש"ט-1949 שנחקק ע"י האספה המכוננת (חוק זה מכריז על הפיכת האסיפה המכוננת לבית מחוקקים שייקרא "כנסת" ומפקיד בידיה את סמכויות החקיקה וסמכויות כינון חוקה), מהווה מילוי חובת המדינה כלפי האו"ם בנושא זה.
רק מיעוט מהעם היהודי נמצא בישראל ואין למדינה זכות לקבל חוקה שתחייב את אלה שטרם עלו.
בשל אופייה ובעיותיה המיוחדות של המדינה קשה להגיע להסכמה משותפת בין כל חלקי העם בדבר העקרונות הרוחניים המעצבים את דמות העם ומהות חייו, וויכוח על החוקה עלול להוביל למלחמת תרבות בין הציבור הדתי לציבור שאינו דתי.
מדינת ישראל מצויה בתהליך מתמיד של שינוי וגיבוש, ואלה אינם מתיישבים עם חוקה נוקשה.
התנגדותן של כל המפלגות הדתיות לאימוץ חוקה כתובה, שכן התורה היא חוקתו הבלעדית של העם היהודי ואין להמירה בחוקה חילונית. דין התורה הוא הסמכות המשפטית והמוסרית העליונה, והוא עומד מעל כל חוק או חוקה מעשה ידי אדם.
חוקה תגביל את חופש פעולת השלטון שזכה בלגיטימיות ציבורית בהיותו נתמך ע"י רוב ח"כים.
בהעדר הסכמה בסיסית על הצורך בחוקה ולאור הקשיים המהותיים הנגזרים מזהותה הדואלית של המדינה ('יהודית' ו'דמוקרטית'), החליטה הכנסת ב-13 ביוני 1950 לקבל את הצעתו של ח"כ יזהר הררי לפיה: "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים- פרקים, באופן שכל אחד מהם
יהווה חוק-יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה." רבים רואים בהחלטה זו את "קבורתה" של החוקה בישראל בייחוד כאשר בוחנים זאת במבחן התוצאה: "[...] החלטה זו אומנם סתמה את הגולל על חוקת היסוד שנחזתה והובטחה בהכרזת העצמאות. מאז החלטה זו
לא התקדמנו ולו אף צעד זעיר אחד לקראת גיבוש חוקה דמוקרטית למדינת ישראל" (נגבי, 1987). מאז שנת 1987, עת נכתבו דבריו אלה של משה נגבי, נעשו צעדים בכיוון של חקיקת פרקים נוספים בחוקתה העתידית של מדינת ישראל, הכוונה היא לחוקי היסוד של 1992 שיש הרואים בהם מהפכה חוקתית של ממש (חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק
יסוד: כבוד האדם וחירותו).
מעבר לויכוח האם חוקים אלה הם באמת מהפכה חוקתית כפי שסבור נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק בהעניקו להם פרשנות רחבה (בעיקר בביטויים עמומים כמו ערך ה"שוויון" הכלול במושג "כבוד האדם" ועוד) או פרופ' רות גביזון הרואה בהם צעד חשוב במהלך החוקתי כיוון שהם מספקים הגנה חוקתית מסוימת לחירויות הפרט ולסוגיות
המהותיות החוצות בין ציבורים שונים במדינה, נשאלת השאלה מי מוביל ויוזם את המהלכים הללו - האם זו הכנסת כרשות מחוקקת או שזהו בית-המשפט העליון ?
הכנסת: במדינת ישראל 14 חוקי יסוד. הכנסת אומנם חוקקה בשנת 1992 שני חוקי יסוד מרכזיים ובעשותה זאת קידמה באופן משמעותי את השמירה על העיקרון הדמוקרטי החיוני של הגנת חירויות הפרט, אך פרט למהלך משמעותי זה שיש הרואים בו מהלך חלקי וכפוי, נוטה הכנסת שלא לעסוק בסוגיות העקרוניות הנתונות במחלוקת. הסיבות לכך הן
רבות: רצון להימנע מעימותים (חשש מ"מלחמת אחים"), הרצון לשמור על כבודן ומעמדן של הקבוצות השונות, הרצון לשמר את הסדר הסטטוס-קוו כעקרון "קדוש" המסדיר את יחסי דת ומדינה, שיקולים פוליטיים-קואליציוניים, מעמדו האיתן של ביהמ"ש העליון, ההערכה והלגיטימציה הרבה לה הוא זוכה מהציבור לעומת זו המיוחסת לכנסת. סיבה
נוספת לקוחה ממאמרו של יהודה כהן - "מי מפחד ממדינה יהודית? היבט חוקתי ואידיאולוגי", וקשורה לסמכותה של הכנסת כרשות מחוקקת אך גם כרשות מכוננת: הסמכות המכוננת של הכנסת מבדילה אותה מהפרלמנט הבריטי למשל, בכך שניתן לה להגביל את סמכות עצמה. הגבלה עצמית כזו מאפיינת חוקה, הואיל וחוקה, לעתים קרובות, משוריינת
מפני שינוי - שריון במובן של הגבלת המחוקק. הואיל והכנסת היא, בעת ובעונה אחת, גם רשות מכוננת (יוצרת חוקה) וגם רשות מחוקקת (קובעת חוקים המוגבלים בחוקה)- אין מנוס מהמסקנה שהכנסת (כרשות מכוננת) מגבילה את הכנסת (כרשות מחוקקת). הווה אומר, שהכנסת מגבילה את עצמה. דומני, כי בהיותה כזו, יכולתה לעסוק בסוגיות
שנויות במחלוקת כגון: זהותה של המדינה - 'יהודית' או 'דמוקרטית', היחסים בין המגזרים השונים, זכויות המיעוט (לרבות מעמד המיעוט הערבי), תוקפן של תקנות שעת חירום והפגיעה הקשה שיש בהן מבחינת אופייה הדמוקרטי של המדינה בכלל ומעמדן של זכויות האדם בפרט, היא בעייתית עד כדי בלתי אפשרית.
תפיסת המדינה עפ"י הגישה הפונקציונליסטית רואה את החברה כמערכת מורכבת שחלקיה פועלים יחד לקידום הסולידריות והיציבות. במסגרת זו, לכל מוסד חברתי יש תפקיד (פונקציה). החברה שואפת מטבעה להסכמה ומניחה שישנו מצב שהוא טוב לכלל, וכאשר המצב החברתי מתערער, ישנם מוסדות שתפקידם להחזיר את המצב לקדמותו ולייצב את
השלטון.
בחינת המצב בישראל בהתבסס על התיאוריה הפונקציונליסטית, בהניחי כי הכנסת (בהתבסס על האמור לעיל) אינה ממלאת את תפקידה בכל הקשור לניסוח וגיבוש חוקה כתובה, מולידה את ההכרח שגוף אחר, סטטוטורי ובעל יכולת השפעה ייטול את המושכות לידיו ויפעל לקידום הנושא.
בית המשפט העליון: בהעדיפו את הגישה האקטיבית ואת הפרשנות המרחיבה על פני הגישה הפורמליסטית והפרשנות המצמצמת, מצטייר בג"ץ ונתפסים "דור המייסדים" של שופטיו כ"בעלי מעוף ותעוזה אשר לא אבו להסכים עם כך שהמחדל של הפוליטיקאים בנושא החוקה יסתום את הגולל על חזון הדמוקרטיה בישראל. במקום "להרים ידיים" לנוכח
המציאות המשפטית הקשה שיצרו החוקים המנדטוריים הדרקוניים מצד אחד, והעדר חוקת יסוד מצד שני, התעלו שופטים אלה לגודל השעה וחוקקו בעצמם - בשורה ארוכה של פסקי-דין תקדימיים - מעין תחליף לחוקה המהווה עד עצם היום הזה את הערובה היחידה לזכויות האדם ולמשטר הדמוקרטי במדינה (ההדגשה במקור). בג"צ הוא אפוא
אביה-מולידה של הדמוקרטיה בישראל, וגם המחוקק האמיתי של "מגילת זכויות היסוד" שלה" (נגבי, 1987). פרשנותו של נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק נוטה יותר לכיוון הליברלי של האמור בהכרזת העצמאות "[...] תהא מושתתת על יסודות החירות,הצדק והשלום" ופחות לכיוון היהודי של "לאור חזונם של נביאי ישראל", כמו כן הוא נחשב
לנושאי הדגל של ראיית חוקי היסוד של 1992 כמהפכה חוקתית ותפיסתם כבסיס לחוקה: "עיקר המהפכה אינן בתוכן זכויות האדם אלא בתוקפן. זכויות היסוד מחייבות מעתה את המחוקק עצמו. שוב אין לומר כי לישראל אין "חוקה כתובה" (פורמאלית ונוקשה) בכל הנוגע לזכויות האדם. החקיקה החדשה הוציאה את ישראל מבדידותה, והעמידה אותנו
במחנה הגדול של המדינות אשר זכויות האדם מעוגנות בהן בחוקה "כתובה" ו"נוקשה", כלומר, במסמך בעל עליונות או עדיפות נורמטיבית" (ברק, תשנ"ה). עמדתו הפרשנית הזו, מקוממת רבים הטוענים נגדו ונגד הקו אותו הוא מוביל כי הוא מרחיק אותנו מפתרון המחלקת בשאלת השניות שבין 'יהודית' ל'דמוקרטית' ומכאן שאנו גם מתרחקים
מאפשרות גיבושה של חוקה: "דווקא הפרשנות המפלה של בית המשפט, המעדיפה את העיקרון של "מדינה דמוקרטית" על פני "מדינה יהודית", דווקא היא פוגעת בעיקרון זה עצמו - של היותנו מדינה דמוקרטית - אגב פגיעה בעיקרון של "מדינה יהודית". זאת, הואיל והעיקרון הדמוקרטי אמור להעמיד את דברם של נבחרי העם היושבים בכנסת -
הסבורים שישראל הינה יהודית ראשית לכל - בדרגה גבוהה מזו של דעת שופטיו; אך בימינו אלה בישראל קובעים השופטים את ההיפך מכך. עצם עמדה זו של השופטים, הסותרת את דעת הכנסת, ואשר לפיה הם חורצים את הדין ומשנים את מובנם של חוקים, איננה דמוקרטית" (כהן, 2001). ביקורת כזו הנמתחת על ביהמ"ש העליון מכרסמת
בלגיטימציה הציבורית לה זוכה מוסד זה, מחזירה אותנו לאי ההסכמות בדבר צביונה של המדינה ומחזקת את עמדתה של פרופ' גביזון לפיה בחברה שסועה ומפוצלת כמו מדינת ישראל, ובמערכת שלטונית שבה אין הסכמה של המערכת הפוליטית על הצורך בחוקה ואין לחץ ציבורי בכיוון הזה, התוצאה היא כי השלטון מעדיף שלא לקבל חוקה. זאת
ועוד, העדר הסכמה חברתית על הצורך בחוקה מביא לכך ש"בית המשפט המפרש הוראות של חוקה שנויה במחלוקת ייתפש כמי שנוקט צד במחלוקת עצמה" (גביזון, 1998). וזוהי הרי עיקר הביקורת שמותחים מגזרים שונים בציבור כנגד ה"אקטיביזם השיפוטי" של ביהמ"ש העליון: המגזר הדתי קובל על פרשנותו האנטי-יהודית של ביהמ"ש בהעדיפו את
ערכי הדמוקרטיה על פני ערכי היהדות, המיעוט הערבי גורס לפרשנות יתר של המוטיב היהודי על פני הדמוקרטי ועוד. התייחסות לביהמ"ש העליון כמי שתופס צד במחלוקת, היא בעייתית מאד בתפיסתנו אותו כגורם שיכול להכריע בסוגיות מהותיות מנוגדות. לנוכח פני הדברים, נראה שאף אחד מהגופים - כנסת או בג"ץ יהיה זה שיכריע בשאלת
אופייה וזהותה של מדינת ישראל. מכאן, שיש הכרח למצוא מקור שלישי שייטול לידיו את ההובלה. המקור השלישי אליו אני מכוונת נקרא בשם כוללני 'חברה אזרחית' - התארגנויות ציבוריות שאינן פוליטיות, אך יחד יוצרות חברה פוליטית, פעילה ואוטונומית. פעילות ה'חברה האזרחית' נעשה עפ"י כללי נימוס ו'כבוד הדדי' ולא מתוך מרד
או בדלנות. ההשתתפות בה היא רצונית ומקיפה את כל תחומי החיים. הכוונה היא ליוזמות א-פוליטיות מקומיות של גיבוש מסמכי עקרונות להסדרת דו-קיום במגוון נושאים: דת ומדינה, יחסי יהודים-ערבים, יחסים בין עדות ועוד. יוזמות אלה יכולות להיות במישור הבית ספרי-המקומי ובמישור הארצי בחסות אחד מארגוני ה'חברה האזרחית'.
כזו היא 'אמנת גביזון-מדן' (בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי): האמנה היא ניסיון ייחודי להגיע להסכמה בין דתיים וחילוניים בישראל. הנחות היסוד של מחברי האמנה הן ראייתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והחשיבות שהם מייחסים לשמירת הלכידות הפנימית בחברה הישראלית. נקודת המוצא של מחבריה היא
האמונה שמסגרת פעולה מוסכמת בין חלקי הציבור היהודי בישראל, שהיא תוצאה של הדברות, היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות עקרוניות. בדרך זו, נשמר כבודן של כל הקבוצות, תוך מחויבות לשמור על אמונותיהן ועל אורחות חייהן, בצד יכולת של הקבוצות לפעול בתיאום לקידום מטרות משותפות קיומיות. רוח האמנה שוללת כפיית
כל קבוצה לוותר על קודשיה ועל עיקריה. היא מתירה ומחייבת הסכמות בנוגע לפרהסיה המשותפת, שתביא בחשבון את תפיסותיהן של כל הקבוצות. בשל חוסר היכולת לחלק באופן מלא את הפרהסיה לקבוצות השונות, הסדרתה מחייבת התאמות ואיזונים. האמנה מעודדת יצירת מנגנון קבלת החלטות מוסכם.
הרקע שהוביל לצורך בגיבוש מסמך כדוגמת 'אמנת גביזון-מדן' הוא הכרסום ההולך וגואה במעמדו ובתוקפו של הסדר ה'סטטוס-קוו' שעמד במשך שנים רבות בבסיס היחסים בין שומרי מצוות לחופשיים בישראל. כתוצאה מכך הלך והעמיק השסע ה'דתי-חילוני', כשכל קבוצה מנסה להגיע להכרעה חד-צדדית באמצעות כוחנות פוליטית, בג"ץ נדרש יותר
ויותר להכריע במחלוקות ולהגביר את מעורבותו בעיצוב היחסים בין הקבוצות והכנסת מסיבות פוליטיות-פרגמאטיות אינה תורמת את חלקה די הצורך.
חקיקתה החלקית והבלתי מספקת של הכנסת, רוחו של בג"ץ שהינה תלוית אופיים וזיקתם הערכית של שופטיו והביקורת המושמעת מצד קבוצות שונות בחברה כנגד דפוסי הפרשנות שמנהיג הנשיא ברק, מעמידים בספק רב את יכולתם של מי מגופים אלה לגשר לבדו על הסתירות והניגודים העומדים בבסיס קיומה של מדינת ישראל כמדינה 'יהודית'
ו'דמוקרטית' ולהוביל מהלך הכרחי של גיבוש חוקה. יחד עם זאת, נראה לי שהיסודות ו'הכשרת הקרקע' הוכנו ע"י שני גופים אלה:
הכנסת, בחקיקתה חוקי יסוד בכלל ואת חוקי היסוד ב-1992 בפרט הוכיחה את החשיבות שהיא מייחסת לצורך בעיגון חוקי של זכויות הפרט ובעשותה זאת קידמה במשהו את 'החלטת הררי', בג"ץ בפרשנות המרחיבה והאקטיביסטית שהוא נוקט בבואו לפרש את ערכיה של מגילת העצמאות ובכך שנטל לעצמו את סמכות ה'בקרה השיפוטית' על הרשות
המחוקקת, מגלם בעבור רבים את 'מגן הדמוקרטיה' ונתפס כמי שבעשותו זאת תורם לתהליך העתידי של גיבוש חוקה בישראל.
ועתה, משהונחו היסודות ונזרעו בקרב הציבור זרעי הצורך בבניית מסגרת אחרת להסדרת המחלוקות והפלגנות הקיימת בתוכנו בשאלות מהותיות וקיומיות, יכולה יוזמה אזרחית בדמותה של אמנה חברתית למלא את החלל שנוצר ולתת מענה חלופי הולם לפתרון סוגיות אלה.
אני מעריכה כי סיכוייה של יוזמה אזרחית כזו לחלחל בציבור ולעורר הזדהות והבנה הם רבים, בין היתר מהסיבות הבאות:
יוזמי האמנה ומקדמיה אינם נתפסים כבעלי אינטרס ומכאן הלגיטימציה והאמון שלהם הם זוכים.
בסיס האמנה הוא כבוד הדדי והבנה כי ללא פשרות של כל צד כלפי הצד האחד, לא ניתן לקיים את המדינה ברוח העקרונות שהוכרזו במגילת העצמאות.
הסדר ה'סטטוס-קוו' הקיים מאבד מערכו ומעורר שאלות שלא ניתן עוד 'לטאטא מתחת לשטיח', אלא יש הכרח אמיתי להתמודד עמן ולתת להן פתרונות.
דומני שהחברה בישראל תהא פתוחה יותר לקבל יוזמה של גיבוש חוקה הנובעת מהסכמה עממית המבוססת על פשרות והבנות הדדיות מאשר פתרון כפוי או אילוץ הנובע מהחלטה של בימ"ש.
להערכתי, שיח ציבורי רציני ומעמיק המקיף את כל התחומים אודותם חלוק הציבור במדינת ישראל, עדיף תמיד וסיכויי היקלטותו בקרב הקבוצות השונות הוא גבוה פי כמה יותר מאשר חקיקה שהינה פרי הסכמים פוליטיים-קואליציוניים המשרתים את עושיהם יותר מאשר את הציבור בכללותו.
סיכום ומסקנות
עבודה זו העוסקת בסוגיית דת ומדינה בהיבט החוקה, שואלת: "מדינה 'דמוקרטית' ו'יהודית'?" מי יקבע - הכנסת או בג"ץ"? חלקה הראשון, מציג את משמעות המושגים, את השניות העולה מהם ובוחן את השאלה האם השילוב ביניהם אפשרי או מתנגש? מסקנתי במקרה דנן היא כי רב המפריד על המחבר, הווה אומר, שכל ניסיון לפרש את המושגים
לגופם ולא להתייחס אליהם כאל נדבכים חשובים בסוגיה עקרונית ומורכבת, מקעקע את היכולת ליישב ביניהם ומותיר את הויכוח סביבם על כנו. ממשלות וכנסות ישראל לדורותיהן, נטו שלא לעסוק בכך ובחרו להסדיר את יחסי דת ומדינה במסגרת הסדר 'סטטוס-קוו'. הסדר זה הגם שמחזיק מעמד משנת 1947 ועד היום, אינו מהווה לדעתי 'תעודת
כבוד' לחברה הישראלית, אלא 'תעודת עניות'. מדינת ישראל שתופסת את עצמה כחברת כבוד בקרב המדינות הדמוקרטיות-הליברליות, לא השכילה במשך 57 שנים לגבש חוקת יסוד כתובה אשר, בין יתר הדברים, תתיר אחת ולתמיד את סבך השניות בין המושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית'. חדלון זה של אי חקיקת חוקה, מוביל אותי לחלקה השני של
העבודה, ולשאלה: מי יקבע - הכנסת או בג"ץ? כאן, מסקנתי היא חד משמעית; בהעדר חוקה ממלא את תפקידה של הרשות המחוקקת (המכוננת) - בג"ץ. בעשותו כן, הוא מפרש את העקרונות עליהם הוצהר במגילת העצמאות תוך שהוא שומר על איזון בין צביונה של המדינה היהודית מחד, ועל זכויות הפרט וכללי המשחק הדמוקרטיים מאידך. חרף
פעילות ברוכה זו של בג"ץ, כאשר נדונות בפניו סוגיות משפטיות החורגות מגבולות הפרשנות המשפטית, 'מגלגל' ביהמ"ש את הכדור חזרה למסדרונות הכנסת ודורש כי ההכרעה תעשה בהם. במקביל להתנהלות זו, פועלים ארגוניה של החברה הישראלית לקדם את רעיון החוקה בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה חרט על דגלו את קמפיין 'חוקה
בסכמה' שתכליתו לעורר את המודעות ולהכשיר את הלבבות להכרת הצורך בגיבוש חוקה. במסגרת מחקרים שעורך המכון, מפורסם מדד של הדמו' הישראלית אשר כולל פרמטרים שונים, כגון: השתתפות פוליטית, יציבות, יחסים בין קבוצות ועוד. את נתוני החברה הישראלית משווים לנתונים ממדינות דמוקרטיות שונות בעולם. מדד הדמו' לשנת 2004
מעלה את הממצאים הבאים: "הדמוקרטיה הישראלית, כפי שהיא משתקפת במדדים הכמותיים הבינלאומיים, היא בעיקר דמוקרטיה פורמאלית, המקיימת מערכת מוסדית דמוקרטית האמונה על תפקוד המשטר ועל ביצוע ההליכים הדמוקרטיים במדינה. בהיבט זה, מצבה של ישראל טוב יחסית לדמוקרטיות אחרות, בעיקר בזכות רמת הייצוגיות הגבוהה והציון
הגבוה שקבלה ישראל במדד המגבלות על הרשות המבצעת. לעומת זאת, נראה כי הדמוקרטיה הישראלית טרם הצליחה לסגל לעצמה את מאפייני הדמוקרטיה המהותית ולהטמיע את הערכים, את התפיסות ואת התרבות הדמוקרטית, ובהיבט הזכויות מצבה מדאיג. נקודות החולשה הבולטות של הדמו' הישראלית הן אי-יציבות, הבאה לידי ביטוי בחילופי שלטון
תכופים, באורך החיים הקצר של ממשלות ובמתיחות רבה הנובעת משסעים מטעמים לאומיים ודתיים" (www.idi.org.il). מהאמור לעיל, מסקנתי היא כי הדרך המיטבית ובעלת הסיכויים הרבים ביותר להתקבל ולשנות את יחסי הדת והמדינה בישראל וגם לקדם יוזמה של גיבוש חוקה, היא הדרך האזרחית-הסכמית העומדת בבסיס אמנת גביזון-מדן.
האמנה השואפת לקדם רעיונות שבמחלוקת בדרך של פשרה והסכמה היא לדעתי ה'מודוס ויונדי' הנדרש בחברה שסועה ורבת שניות כדוגמת החברה הישראלית.
ב י ב ל י ו ג ר פ י ה
ברק, אהרון. (תשנ"ה), "המהפכה החוקתית: זכויות יסוד מוגנות", משפט וממשל ?, ע"מ 39-35.
גביזון, רות. (1998), המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה? ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, ע"מ 125-93.
דון-יחיא, אליעזר. (1997), הפוליטיקה של ההסדרה - ישוב סכסוכים בנושאי דת בישראל. ירושלים: מכון פלורסהיימר, ע"מ 30-9.
כהן, יהודה. (2001), "מי מפחד ממדינה יהודית? היבט חוקתי ואידיאולוגי". תל-אביב: לשכת עורכי הדין בישראל.
נגבי, משה. (1987), "בג"ץ כתחליף לחוקה: ההישג הבלתי-ודאי" בתוך: מעל החוק. תל-אביב: עם עובד, ע"מ 98-69.
נגבי, משה. (1987), "החוקה: ההבטחה שהופרה, הסיכוי שהוחמץ" בתוך: מעל החוק. תל-אביב: עם עובד, ע"מ 46-25.
נויברגר, בנימין. (1997), דת ודמוקרטיה בישראל. ירושלים: מכון פלורסהיימר, ע"מ 37-18.
סמוחה, סמי. (1996), "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב-טיפוס" בתוך: פ. גינוסר וא. בראדלי (עורכים) ציונות: פולמוס בן זמננו. שדה בוקר, המרכז למורשת בן-גוריון, ע"מ 311-277.
רוזן-צבי, אריאל. (1996), " 'מדינה יהודית ודמוקרטית': אבהות רוחנית, ניכור וסימביוזה - האפשר לרבע את המעגל" בתוך: מדינה יהודית ודמוקרטית. תל-אביב: רמות, ע"מ 53-11.
רפל, יואל. (1998), "אישים ומעשים בישראל: ספר היובל". תל-אביב: מקסם.
Emanuel Gutmann (1998). "Israel Democracy without a Constitution". In V. Bogdanor (ed.), Constitutions in Democratic Politics. Gower, Policy Studies Institution: pp. 290--308.
אתר האינטרנט של הכנסת www.knesset.gov.il , זמן גלישה באתר 5/9/2004
אתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה www.idi.org.il , זמן גלישה באתר 22/9/2004
- 20 -

תגים:

אמנת · גביזון · דמוקרטיה · חוקה · מדן

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מדינה דמוקרטית ויהודית - מי יקבע הכנסת או בג"צ?", סמינריון אודות "מדינה דמוקרטית ויהודית - מי יקבע הכנסת או בג"צ?" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.