היישום אינו מחובר לאינטרנט

יחסם של חכמי ההלכה היהודים והמוסלמים כלפי קברי קדושים יהודים ומוסלמים.

עבודה מס' 064058

מחיר: 268.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירה היסטורית - מהמאה הראשונה ועד סוף המאה העשירית לספירה - של תופעת הפולחן בקברי הקדושים של היהודים והמוסלמים.

4,273 מילים ,8 מקורות ,1998

תקציר העבודה:

כל דת מקדשת לא רק את רעיונותיה כי אם גם מקומות מסוימים, שביניהם נמצא את קברי הקדושים במקום רב חשיבות. לא תמיד הדבר היה לרוחם של מנהיגי הדת, אך דומה שהמון העם המאמינים ראה בקידוש קברי הקדושים דבר המהווה חלק אינטגרלי מחייהם, ומסיבות רבות: דתיות, חברתיות, חינוכיות ואף כלכליות. קידוש קברי הקדושים שימשו לא אחת נושא לאגדות ופולקלור, ונתפתחה לידם ספרות ענפה ומנהגים מיוחדים. לאתר הקדוש יוחסו סגולות יוצאי-דופן. מהם שנחשבו לאתרי מרפא, אחרים שמשו כמקום שמילא אחר משאלות הלב של מאמינים או להתגשמות מאוויהם, ומקור השראה למעשים יוצאי-דופן. עדויות על הצלחת הריפוי או על התגשמות הנבואה המשיכו והוסיפו לקדושת המקום. הטקסים באתרים אלו נשאו אופי מיוחד, ולעתים אף נכתבו תפילות והודיות מיוחדות לכבודם.
אף באיסלאם, קברי הקדושים והפעילות הפולחנית שהתפתחה סביבם הינם ביטוי מובהק לדת עממית. הריחוק בין האל לבין מאמיניו במסגרת הדת הממוסדת, שבה הטקסים והפולחן מאורגנים בסדר קבוע, אין בהם לענות על ציפיות המאמין הפשוט המבקש את קרבת האל בדרך בלתי-אמצעית, כדי שיעתיר עליו את ברכתו ויענה על מבוקשו בחיי היומיום. האיסלאם, אינו שונה מדתות אחרות בעניין זה; מידת הריחוק בין האל לבין המאמין אינה פחותה מזו שביהדות. ואולם, לצד הדת הממוסדת התפתחה באיסלאם מערכת מקבילה של דת עממית, שחיפשה דרכים שונות לקשר עם האל ושלוחיו. אמירה ומעשה חברו יחד כדי לקרב את משאלות האדם בפני האל .
מתוך האמור לעיל, עבודה זו תנסה לענות על השאלות הבאות:
* מהם מקורותיו של מנהג העליה לרגל למקומות הקדושים באיסלאם? האם יש במקורות אלו מקבילה למנהג זה בדת היהודית?
* מהי הפעילות הפולחנית הנעשית במקומות הקדושים לאיסלאם? האם יש לפעילות זו מקבילות במקומות הקדושים היהודים?
* מהו יחס חכמי הדת המוסלמים והיהודיים לעלייה לרגל למקומות הקדושים?
* מהו השווה ומהו השונה בין יחס חכמי הדת המוסלמים למקומות הקדושים לבין יחס חכמי היהודים למקומות הקדושים בעת העתיקה?

מסגרת הזמן בה ייבחנו שאלות אלו היא מסגרת הזמן החובקת אלף שנים, מהמאה הראשונה עד סוף המאה העשירית לספירה (התק' הרומית, הביזאנטית והמוסלמית הקדומה). לעתים במספר מקומות, חרגתי ממסגרת זמן זו, כדי לחזק נקודה מסוימת, או כדי להשלים תמונה מתקבלת. כך או כך, בפרק הזמן הרחב הנדון בעבודה זו, אשתדל לתת מענה בחתך רוחב לשאלות אלו, בידיעה כי חתך זה יבוא על חשבונה של ההעמקה במספר עניינים.
המקורות לעבודה זו כוללים כמובן מספר מקורות מהתקופה הנדונה, הן מוסלמיים והן יהודיים, וכן כמה מאמרים ומחקרים שנעשו בנושא. רשימה ביבליוגרפיות של כל המקורות הללו נמצאת בסוף העבודה.

תוכן העניינים
מבוא ומטרת העבודה
עליה לרגל לקברי הקדושים במסורת המוסלמית
עליה לרגל לקברי הקדושים במסורת היהודית
יחסי חכמי ההלכה המוסלמיים והיהודים לעליה לרגל לקברי הקדושים
השווה והשונה בפולחן קברי הקדושים באיסלאם וביהדות
הערכת הממצאים וסיכום
ביביליוגרפיה

קטע מהעבודה:

בניגוד לעליה לרגל למכה, הידועה כחאג', שהיא חובה על כל מוסלמי מאמין (סורה ל"ט, 1), העליה לקברי הקדושים איננה נחלת הכלל, ובוודאי שאינה בגדר חובה. עם-זאת, העליה אליהם, וכפי שנראה בעבודה זו, מגיעה לשיאה בעליה לרגל אליהם, הידועה בשם "זיארה", מהמלה הערבית - "זאר" - שפירושה: לבקר (ומכאן המלה מזאר: מקום ביקור, מקום קדוש).
קברי הקדושים, שלקבריהם עלו לרגל, היו למעשה כעין "מתווכים" בין המאמינים לבין הבורא. מאחר שבחייהם הם היו בשר ודם, הרי הם מסוגלים להבין לרגשות אנוש על חולשותיו, וניתן לרצותם ביתר קלות מאשר את אללה. אם נוסיף לכך את העובדה שהמגע עם אותם קדושים אינו מחייבם למלא אחר הצווים הנוקשים של הדת הפורמלית, נקבל את תחילתו של ההסבר לעליה לרגל לאותם קברים.

מקורות:

הרגל לקברים הללו, ואין למצוא זאת באופן גלוי ומפורש.
מתי עולים לקברי הקדושים המוסלמים?
העליה האישית לרגל יכולה להתקיים בכל עת, אבל בציבור היא מתקיימת במועד קבוע, ה"מווליד", שהוא יום הולדתו המשוער של הקדוש, וגם יום מותו. באיסלאם, מועדי המווליד השונים הפכו לשורה של חגים עממיים, הנהוגים במקומות שונים בעונות שונות, לפי מועד הולדתו של קדוש זה או מותו של קדוש אחר. פעמים רבות, מועדי חגים
אלו קשורים במסורות פגאניות עתיקות, שהיו נהוגות באיזור קודם הופעת האיסלאם.
מהי הפעילות הנעשית בקברי הקדושים המוסלמים?
מגע: כל מבקר בקבר הקדוש זכה בברכה. אין זו ברכה רגילה, כי אם חסד המועטר על-ידי המקום הקדוש לכל הבאים בשעריו. כדי לזכות בברכה זו יש צורך במגיש צורך במגע. המגע הוא בקבר עצמו או באחד מן החפצים המצויים בו. לאחר מכן מעברי הנוגע את ידיו על פניו וגופו, כדי להעביר את מעשה החסד לכל חלקי גופו. יש הנושקים
לקבר, ויש החותכים פיסת בד המצוייה על הקבר (או בסביבתו) ולקשרם לבגדיהם. יש הנוטלים משמן המאורות הנמצאים במקום או ממי המעיין הסמוך (אם ישנו) ומושחים בו את ידיהם ורגליהם, להגברת הברכה. לעיתים המגע כלל אף השתטחות על הקבר, וכן הקפה.
תפילה: התפילה היתה מכוונת הן על הצדיק עצמו והן לצדיק עצמו שיפיל תחינתו במרומים לאל. נקודה זו עוררה את חמתם של חכמי האיסלאם, ועוד נדון בכך בהמשך. לענייננו, התרתם של חכמים אלו היתה אך ורק לתפילה על המת, וכמו לכל מת אחר. איסורם של החכמים נגע לתפילה אל המת בבקשה שיביא בפני האל את דברו וצרכו של המתפלל.
קשירת חוטים: קשירת חוטים נעשית על הקבר עצמו, על הסורגים, החלונות הדלתות והידיות שבמבנה ועל העצים והגדרות שמסביב לקבר הקדוש. במעשה קשירה זה, עולה הרגל משאיר סימן שביקר במקום, ומילא את חובתו "הדתית". פיסת הבד משמשת גם כעין תזכורת לקדוש, שלא ישכח למלא את חובתו למשאלות ליבו של המאמין שפקד אותו. כמו-כן
הבדים עצמם "שואבים" מכוחותיו העל-טבעיים של הקדוש, ומעבירים אותם לבעליהם. אלו, באים לאחר זמן מה לקחתם, ומצמידים אותם לגופם, בהאמינם שעל-ידי כך יזכו לברכת הקדוש.
הפקדת חפצים למשמרת: הדבר היה נפוץ בעיקר באותם קברים המרוחקים ממקומות יישוב. החפצים שהונחו בהם כללו בעיקר כלי עבודה שונים, יבולים חקלאיים ואפילו בהמות. האמונה היתה שהקדוש מגן על כל דבר הנמצא בקברו, ושלפוגע או הגונב בחפצים האלו צפוי עונש נורא.
ליקוט אבנים, עשבים, עלים ובדי-עצים הנמצאים בסביבת הקבר: לצורך רפואה. בעשבים - דרך הקטרת קטורת מהחומר האורגאני שנאסף, ובאבנים - דרך טחינתם והוספת נוזלים ליצירת משקה. חלק מהחומרים הנ"ל שימש לעשיית קמיעות.
פעילויות אחרות: הדלקת נרות, הקטרת קטורת, כתיבת שמות בפתקאות, נטילה מהעפר שעל הקבר לרפואה וברכה, עריכת תספורת, חגיגות אישיות ועוד.
השארת מנחות וחפצים: בד"כ לצורך אחזקת המקום ועיטורו. מנחות הובאו על-ידי הכל, כולל עניים. מבין המנחות נמצא בעיקר את השמן והקטורת. מנחות אחרות כוללות מחצלות, שטיחים (במקומות החשובים יותר), מטאטאים, כדים, נאדות מים וקישוטים שונים כגון תכשיטים (המעוטרים לא אחת בפסוקי הקוראן). לעתים מביאים הנשים מתנות
כגון בגדים יקרים, שיש בהם כדי לרצות את הקדוש. נמצא גם כמנחה חומרי בנייה, המשמשים לשיפוץ המבנה.
לסיכום, יפים דבריו של גולדהיצר לענייננו:
"מלבד התנאים האתנולוגיים, שיחק לו, לפולחן-הקדושים באיסלאם, גם הצורך הנפשי, שכבר רמזנו עליו: הצורך לגשר על-פני תהום, המפרידה בין המאמין התמים, על מאוויו היומיומיים, לבין האלוהות שאין לקרב אליה ואין להשיגה - הצורך לבקש כוחות מתווכים, שיהא עצמו מרגיש עצמו קרוב אליהם ושיהיו נוחים יותר לרוחו מאותה
אלוהות, היושבת במרומי אינסוף על כיסא כבודה, נעלה ונשגבה מכל עניין של האדם והאדמה ההמון מודה באללה הנעלה וירא אותו, את שליט העולמים המנצח על ההוויה הגדולה בקוסמוס, אלא שאין הוא סבור כי יתן דעתו על הצרכים הפעוטים של חוג מצומצם, קל-וחומר על צרכיו של הפרט והיחיד. כי השדות במחוז מסויים יתנו יבולם; כי
עדריו של השבט יפרצו לרוב; כי יבריא האדם ממחלתו; כי ישיש על רוב זרעו - הרי על כל אלה יתן הקדוש המקומי, הידוע לתושבים. לו יקריבו מנחות ולשמו ידרו נדרים, כדי להפיק רצון מאיתו, או... 'שיהיה מליץ יושר בפני אללה'. הוא גם מעוז ומשגב לצדק ולאמת בין נאמניו. הכל יראים להישבע שבועת-שקר בשמו, או במקום קדשו,
הרבה יותר מלהישבע שבועה כזו בשם אללה. הקדוש שוכן בתוך קהל מאמיניו ומשגיח על שלומם, על יושר-דרכם ומידותם".
עליה לרגל לקברי הקדושים במסורת היהודית
בתקופת המשנה והתלמוד ובמקורות התנאיים אין זכר למנהג העליה לקברי הקדושים. לראשונה נרמז על מנהג זה בתלמוד הבבלי, בדרשתו של רבא לפסוק "ויעלו בנגב ויבואו עד חברון": "מלמד, שפירש כלב מעצת המרגלים והלך ונשתטח על קברי האבות בחברון. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים" (בבלי סוטה ל"ד ע' ב').
ברם, אין להקיש מכך על קברי צדיקים אחרים. עדות אחרת על ביקור בקברי צדיקים אנו שומעים מהמנהג על נטילת עפר מקברו של רב בבבל כסגולה לרפואה - נוהג אופייני לפולחן קדושים, וכפי שראינו - גם באיסלאם. רמז נוסף למנהג תפילה על קברים נמצא במסכת תענית: "למה יוצאין לבית-הקברות? פליגי בה (חולקים בה) ר' לוי בר חמא
ור' חנינא; חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים" (בבלי תענית דף ט"ז ע' א'). הגמרא שם בהמשך מסבירה את ההבדל בין השניים: לפי הדעה הראשונה, ניתן להשתטח גם על קברי גויים, אך לפי הדעה השנייה, יש להשתטח רק על קברי ישראל. נראה לפי זה, שהמנהג לצאת לבתי-הקברות היה ידוע
ומקובל אז, וההתייחסות של חכמי ההלכה היהודיים לתופעה זו היתה שנוייה במחלוקת; יש השוללים את המנהג, ואחרים מצדיקים אותו ונותנים לו מעמד הלכתי. נראה שזהו המקור הראשון המעמיד פולחן זה כערך דתי, ואין זה מקרה שהדבר מוצג כמחלוקת בין שני אמוראי ארץ-ישראל מהמאה השלישית לספירה.
עדות נוספת לפולחן הקדושים נמצא גם בדברי ישו, התוקף את הפרושים באומרו: "אוי לכם כי בונים אתם נפשות על קברות הנביאים ואבותיכם הרגו אותם" (לוקס י"א 47, וראה גם פס' 48, 51). וכן הוא אומר במקום אחר: "אוי לכם הסופרים והפרושים החנפים כי בונים אתם קברי הנביאים ותייפו את ציוני קברות הצדיקים" (מתי כ"ג 29).
מעניין, שגם ההלכה היהודית קובעת שאין בונים "נפש" על קברי צדיקים, שהרי "דבריהן זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ג מ"ז הלכה א'). התנגדות ישו לפולחן קברי הקדושים משתלבת, איפוא, במדיניות פרושית מקובלת.
מועד העליה הרגל לציון קברי הקדושים נעשה לרוב במועד מיוחד, שהוא יום הולדתו של הצדיק ולרוב היה זה גם יום מותו. מקורה של אמונה זו הוא באימרה התלמודית: "הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש" (ראש השנה דף י"א ע' א'), ולפי זה צדיקים מתים ביום הולדתם. כך למשל אנו מוצאים במסכת מגילה על משה
(בבלי מגילה דף י"ג ע' ב'), שיום מותו הוא גם יום הולדתו.
מסורת מגובשת על העליה לקברי הקדושים ביהדות מוכרת לנו החל מהמאה העשירית, אך כפי שראינו, יש על מה לסמוך שהדבר היה קיים כבר בתקופות קדומות יותר, ומסורת זו אצל היהודים לא צמחה יש מאין. חוסר ידיעותינו על מנהגי העליה לרגל לקברי הקדושים במאות הרביעית עד העשירית מוסבר הן בגלל מיעוט המקורות היהודיים
מהתקופה, והן בגלל העובדה שחכמי ההלכה היהודיים העדיפו להתעלם במכוון ממנהג זה (ועל כך נרחיב להלן). כך או כך, במאה העשירית יש לנו עדויות על מנהג העליה לקברי הקדושים מהגניזה הקהירית וממכתבי הנוסעים הראשוניים (בנימין מטודלה, פתחיה מרגנסברג ועוד). ברשימות הנוסעים מאותה תקופה ניכרת ההתעניינות הרבה בקברי
הקדושים: באומנות עממית של עיטור כתבי יד, בלוחות מצויירים, במפות, בכיסויי בד, בפרוכות, בחפצי מתכת ובשפע מגוון של צורות הביטוי האומנותי היהודי.
הידיעה הספרותית הראשונה על מנהג העליה לרגל אצל היהודים בתקופה זו הוא מן המחצית השניה של המאה העשירית בדברי הקראי סהל בן מצליח, שניהל ויכוח עם יהודי "רבני" על מנהג הערצת קברי הקדושים: "ואיך אחריש ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים ואומרים יא רבי יוסי
הגלילי רפאני, הבטינני (מענהו תן לי הריון) ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם את חפציהם".
הפולחן היהודי הקדום ביותר לקדושים, שבידינו עדויות עליו הוא פולחן הקדושים בחברון. כבר יוספוס מספר לנו על אברהם ובני ביתו שגרו בעיר "וגם מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום והן עשויות שיש יפה לכבוד ולתפארת" (מלחמות ד', ט', ז'). חלקי מבנה קדום מהתקופה שרדו עד היום במערת המכפלה. לפי סגנון הבנייה,
מקובל להניח שהמבנה הוא מזמנו של הורדוס. מבנה דומה הוקם גם באלוני ממרא. לפי המטבעות שנתגלו שם, נראה שכבר בסוף ימי הבית השני היה זה אתר עליה לרגל רב חשיבות. עדויות על פולחנים נכריים במקום, נמצא אצל אזביוס, ונראה שאף היו יהודים שהשתתפו בפולחנים אלו, כפי שעולה מעדותו של סוזומנוס, האומר ש"שם יחוגו עד
היום ילידי המקום, ואנשי פלשתינה הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים שם גם לשם מסחר, מקח וממכר, כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם: ליהודים - מפני שמתפארים באברהם וכאביהם, לעובדי אלילים - מפני ביאת המלאכים, ולנוצרים - מפני שגם אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות על-ידי
הבתולה לשם תשועת בני האדם. בהתאם לדתות, מכבדים את המקום: אלה בתפילות לאלוהי כל, ואלה בקריאת המלאכים ונסך יין וקטורת לבונה...". במאה השישית מספר לנו אנטונינוס מרטיר על חג בין-דתי נוסף, דומה ביותר לנ"ל, לציון יום מותם של יעקב ודוד. בחג זה השתתפו יהודים ונוצרים - והוא התקיים למחרת חג המולד, כלומר בערך
בחודש טבת. הוא נחוג ברוב עם, וכלל הקטרת לבונה.
הבאנו את הפולחן בחברון בהרחבה, כדי ללמד אולי על הכלל, המעיד על פולחן עממי הנהוג סביב קברי הקדושים, שבמקומות מסוימים אף היה משותף לדתות שונות.
להלן נדון בקצרה ביחס חכמי הדת המוסלמיים והיהודים למנהג זה.
יחס חכמי ההלכה המוסלמיים והיהודים לעליה לרגל לקברי הקדושים
פולחן הקדושים, שהתפתח סביב קברי הקדושים, שבמרכזם תפילה ובקשת חסד - זר לכל רוח דתית צרופה, וכפי שנראה - הדבר היה נכון הן לגבי המוסלמים והן לגבי היהודים.
חכמי ההלכה באיסלאם כמו גם ביהדות, ניסו להילחם בתופעת פולחן קברי הקדושים. להלן נבחן כל אחת מהדתות ביחסה לפולחן הקדושים:
ביהדות, נמצא במקורות הקדומים הסתייגות מפורשת מפולחן קברי הקדושים; על-פי המדרש, אדם הראשון בנה את קברו עמוק בקרקע, כדי שלא ישמש כמקום פולחן ועבודה זרה. והוא כביכול שואל: "...ולאחר מותו יקחו אותי ואת עצמותי ויעשו להם עבודה זרה? אלא אעמיק אני את ארוני..." (פרקי דרבי אליעזר סוף פרק כ'). גם על קברו של
משה נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים ל"ד 6). אמנם לא נזכר במקורות המדרשיים הקדומים המתייחסים לפסוק זה, את הסיבה שמקום קבורתו של משה לא ישמש לפולחן, אך הדברים משתמעים שם מהקשר הדברים. רק במדרשים מאוחרים יותר נאמר במפורש על פסוק זה: "כדי שלא יהיו ישראל הולכין ומניחים בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם,
וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסילהם ובתאוותיהם" (מדרש "לקח טוב" על דברים ל"ד). יעקב, כידוע, ביקש להיקבר בארץ, והמדרש מנמק זאת בכך "שלא יטעו המצרים", כלומר - שלא יהפכו את קברו למקום עבודה זרה (בראשית רבה צ"ו ה'). ברבות הימים התברר שאכן חששותיהם של התנאים הללו היו מוצדקים, וקברו של משה, אדם
הראשון ואף יעקב הפכו למקומות קדושים, בהם מתנהל פולחן זר לרוח היהדות.
יחד עם-זאת, בחינת המקורות היהודיים הנורמטיביים המצויים בידינו, מראה לנו שאין בידינו עדויות רבות נוספות על יחסם של חכמי ההלכה היהודיים לפולחן הקדושים. ויתרה מזאת: מרבית החומר הרלוונטי לעניין זה איננו שאוב ממקורות הלכתיים אלא מספרות חוץ-תלמודית קדומה (כגון יוספוס, הספרים החיצוניים וכו') או ספרות
מדרשית מאוחרת כפי שראינו לעיל (כמו מדרש תהילים ופרקי דרבי אליעזר). עדויות חשובות מצאנו גם בדברי נוצרים וקראים, שהבאנו לעיל, העוסקים ביהודי הארץ. משקלם של מקורות אלו הוא שולי ביותר בספרות הדתית של תקופה זו. לכך יש להוסיף את העובדה שדווקא בספרות התלמודית אנו מוצאים בעיקר עדויות על התנגדות לפולחן
הקדושים (כמו לקבר משה ולקבר אדם הראשון, כפי שראינו). על-כן דומה, שניתן לקבוע, שמרבית העדויות התלמודיות על פולחן הקדושים - מקורן לא בספרות ההלכה, אלא בספרות בעלת אופי עממי יותר. יש מקום להניח גם, שהחכמים היהודים התומכים בפולחן הקדושים היו מהשכבות העממיות למחצה בחברה היהודית, בהן רווחו דרכי חשיבה
מיסטיות, בייחוד בבבל ובארץ-ישראל בשלהי התקופה הביזאנטית. ייתכן ואולי גם מיעוט המקורות היהודיים מתקופה זו הוא תוצאה של רצון החכמים להמעיט בשיחותיהם בנדון בבחינת "מה שלא מדברים עליו לא קיים".
באיסלאם, עיקר ההתנגדות היתה סביב התפילה ליד הקברים. למוחמד עצמו מייחסים את התנגדותו לתפילה ליד קברים, בקללה שקילל את היהודים והנוצרים: "ארורים הם היהודים והנוצרים אשר הפכו את קברי נביאיהם למקומות תפילה". בהקשר לפולחן הקדושים בחברון, שהזכרנו לעיל, מצאנו כי דברים אלו היו תקפים במיוחד לנעשה שם; שלומי
אמוני האיסלאם לא יכלו להשלים עם הפיכתו של מקום קברי האבות למסגד. חכמי דת האיסלאם לא רק שאסרו מפורשות על התפילה במערת המכפלה בחברון, אלא אף אסרו את הכניסה לאתר. המלומד המוסלמי אבן אלחאג' אלעבדארי, איש צפון אפריקה (מת בשנת 1336), יוצא בשצף קצף נגד המוסלמים המבקרים ב"חרם של איברהים" בחברון ועוד יותר
נגד המתפללים בו.
יחד עם זאת, יש להדגיש שבתחילת התקופה המוסלמית, התייחסו מרבית הפוסקים המוסמכים של הדת הרשמית באופן סובלני יחסית אל פולחן הקדושים. גם אם היתה התנגדות, הרי שבסופו של דבר נכנע האיסלאם הרשמי לתפיסות הדת שהשתלטו על הכרתם של ה"איג'מאע" ההמונית, תוך ריסון משמעת והבלגה תיאולוגית. ה"בידעה" נהפכה בתוקף
ה"איג'מאע" ל"סנה" קדושה, כשהאיסלאם הרשמי מכנס תוצאה זו של התפתחות היסטורית אל תוך מסכת האורתודוכסיה. הצורך העממי במתווך ומגשר בין האיש הפשוט לאלוהיו היה חזק מאוד באיסלאם, בו דמות האל מטילה פחד ואימה, וכך למרות מלחמתם של חכמי ההלכה, היכה המנהג העממי הזה שורשים עמוקים בקרב ההמון.
מאוחר יותר, בתחילת המאה ה - 14, אנו שומעים על תקופה בה מלחמת חכמי ההלכה המוסלמים מגיעה לשיא, סביב הפולחן שהחל סביב קברו של מוחמד באלמדינה. נציגה של תנועה קנאית זו היה תאקי אלדין איבן תימיה, תיאולוג שיצא בדרשותיו וכתביו נגד כל ה"חידושים" בעיקרי האמונה ובקיום המצוות, ששינו את מושגו המקורי של האיסלאם.
אבן תימיה הטיף בקנאות לא רק נגד פולחן הנביאים והקדושים, אלא גם נגד השפעות הפילוסופיה שחדרו לאיסלאם. לעניינינו, יצא אבן תימיה נגד הצופיות על תורותיה הפאנתאיסטיות (שבה ראינו את מקור מנהג העליה לרגל לקברי הקדושים). כמו-כן יצא אבן תימיה נגד ההערכה הנעלה של העליה לקבר הנביא, שנחשבה על-ידי המאמינים
המוסלמים זה מכבר כהשלמה לעליית-הרגל למכה. ללא כל רתיעה, פנה אבן תימיה נגד הפוסקים התיאולוגים, שהעניקו לספיחי הפולחן חוקיות של איג'מאע, תוך הסתמכות על הסונה, ורק עליה. הצלחתו של אבן תימיה לא היתה גדולה, והוא נסחב מבית-דין אחד למשנהו, עד שמת בסוף בבית האסורים בשנת 1328.
גם ארבע-מאות שנה אחר-כך, במאה ה - 18, אנו שומעים על מלחמתם של ה"וואהאבים" ששמו את עיקר תעמולתם הדתית סביב ההתנגדות הנחרצת לפולחני הקברים וה"זיארות" למיניהם.
יש לציין, שלכל אורך התקופה המוסלמית וימי הביניים, חכמי ההלכה ביהדות ובאיסלאם אף האשימו אלה את אלה, שהמנהג הנפסד הזה של פולחן קברי הקדושים חדר לדתם מזולתם. כלומר: היהודים בימי הביניים האשימו בכך את המוסלמים, ואילו המוסלמים טענו שהמנהג חדר לדתם מן היהודים והנוצרים שהפכו את מקום קברי הקדושים למקום
תפילה.
לסיכום נראה, שמהמקורות עולה שיחסה של היהדות לקברי הקדושים היה בד"כ סובלני ונוח יותר מאשר יחסה של האיסלאם לתופעה זו, אם כי גם ביהדות וגם באיסלאם אנו עדים לתקופות מסויימות בהן גילויי ההתנגדות היו רבים יותר ונרחבים יותר.
השווה והשונה בפולחן קברי הקדושים באיסלאם וביהדות
קיים דמיון רב בין פולחן הקדושים המוסלמי לבין פולחן הקדושים היהודי. סגולותיהם המיוחדות של הקדושים בשתי הדתות, וסיפורי הנסים הקשורים בהם, עומדים במרכז הפולחן והעלייה לרגל לקבריהם.
התכונה החשובה ביותר של הערצת הקדושים כמחוללי נסים, קיימת באותה מידה ביהדות ובאיסלאם, ורוב מעשי הנסים האופייניים לאנשי מופת באיסלאם, ידועים גם ביהדות. גולדציהר סיכם את הנסים שמסוגלים הקדושים המוסלמיים לחולל וחילקם לעשרים קטגוריות. מעניין לציין, שרוב הנסים הללו מיוחסים גם לקדושים יהודיים:
להקים מתים לתחייה.
לשוחח עם מתים.
ליבש מקווי מים, להלך על המים.
לשנות את תכונתם ואופיים של חומרים, כמו למשל להפוך מים לדבש, זהב לדם ולהיפך.
לבטל מרחקים ולעשות "קיצורי דרך".
לדבר עם חיות וצמחים.
לרפא מחלות.
להרגיע ולאלף חיות טרף בהינף יד.
לבטל את גורם הזמן.
לעצור את הזמן.
תפילות הקודש נעתרות תמיד.
לחזות את העתיד ובעיקר - אסונות קרבים.
לחיות זמן רב ללא אוכל ושתייה.
לאכול ללא הגבלה.
לבצע פעילויות על-טבעיות, כגון ריפוי או השבת אבידות.
גופו נשמר על-ידי אלוהים ואינו נרקב.
לראות מרחוק ולדעת כל מה שמתרחש במקום אחר.
מסוגל להפחיד בצורתו החיצונית.
אלוהים משמיד כל מי שזומם לפגוע בו.
ללבוש ולפשוט צורות שונות.
לא אחת, נהגו המוסלמים להסתייע גם בקברי קדושים יהודיים, כאשר תפילותיהם לא נענו (מנהג זה היה רווח מאוד במרוקו).
חרף הדמיון הרב שהוצג לעיל, קיימים גם הבדלים בין המוסלמים לבין היהודים בעניין זה, המתבטא בנקודות הבאות:
באיסלאם הקדושים מחולקים בתוך הירארכיה ברורה, הנחלקת לשבע דרגות, החל מאבות האיסלאם, דרך צאצאי הנביא וכלה בדמויות היסטוריות. ביהדות, לעומת זאת, אין חלוקה כזו, אם כי נמצא קדושים מפורסמים יותר וקדושים מפורסמים פחות.
באיסלאם ישנה תופעה נפוצה של קברי קדושים מקומיים, שחשיבותם אינה חורגת מתחומי הכפר. תופעה זו אינה נמצאת אצל קברי הקדושים היהודים בארץ.
באיסלאם, רוב הקדושים עדיין חיים. בשורה הראשונה נמצא את הקדושים ה"שריפים" שהם צאצאי מוחמד מצד בתו פאטימה. הללו הם נושאי ה"בארכה", המעניקה להם את כוחם וייחודם כקדושים מחוללי נפלאות. בשורה השנייה נמצא קדושים ידועים אחרים. ביהדות לא נמצא תופעה מקבילה של קשרי-דם לקדושים, ובוודאי אין בכך הקניית מעמד
מיוחד בקרב הקהילה, או ליצירת מסדר דתי כלשהו.
באיסלאם נמצא פעמים רבות מספר קברים השייכים לאותו קדוש. ההסבר לכך אצלם טמון באפשרות שחלקים מגופו של הקדוש נמצאים בכמה מקומות. ביהדות אין לכך מקבילה, מה עוד שהימצאות חלק מגוף הקדוש במקום נוגד את ההלכה היהודית הקוברת את מתיה שלמים.
באיסלאם אנו מוצאים הרבה קברי גיבורים ("מוג'אהידין"), שנפלו בקרבות נגד "הכופרים", דבר שאין לו מקבילה ביהדות.
באיסלאם נמצא בקברי קדושים רבים "עדויות" לקדוש הקבור במקום, כגון עקב נעלו של הקדוש בסלע, או שערות מזקנו וכו'. בקרב קברי הקדושים היהודיים לא נמצא את אלו.
קיימים גם הבדלים הקשורים בטקסי העליה לרגל למקומות הקדושים, המלווים אצל המוסלמים בריקודים, בהלמות תופים ותזמורות. כן נפוצים אצלם משחקים פולחניים (משחק החרבות), ובמקומות מסוימים - תחרויות רכיבה שאינם ידועים בקרב היהודים.
ככלל, ניתן לומר, שפעילויות המוסלמים בקברי הקדושים רבים יותר ומורכבים יותר מאשר אלו שנעשו בקברי הקדושים היהודיים.
הערכת הממצאים וסיכום
על פי ממצאי עבודה זו, יש ידיים להניח שתופעת הפולחן בקברי הקדושים היתה קיימת הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים כתופעה נפוצה, ידועה אך לא רחבה, ובוודאי שלא הקיפה את כלל האוכלוסייה של דתות אלו. בפולחן עצמו, נמצא מרכיבים דומים ואפילו זהים של פעילויות המאמינים, אך גם קיים הבדל בין הנעשה בקברי הקדושים
המוסלמים לבין הנעשה בקברי הקדושים היהודיים. בכל מקרה נמצא יותר דמיון מאשר שוני, ונראה כי היו השפעות וזיקות הדדיות בין היהדות והאיסלאם לאורך זמן, דבר שבא לידי ביטוי במנהגים השונים הנהוגים בעת העליה לקברי הקדושים.
חכמי ההלכה משתי הדתות התנגדו באופן עקרוני לפולחנים אלו, ולעתים הם אפילו נשאו אופי של מאבק, אך לא היה במאבק זה כדי להעלים את התופעה כליל. פולחן הקדושים היה ועודנו מהווה תופעה עממית, ששורשיה נעוצים בעבר הרחוק של כל אחת מהדתות הנדונות, ובמסורות העוברות מדור לדור. הדת העממית, שחיבקה אל ליבה תופעה זו,
היתה חזקה מהדת הממוסדת, ונבעה מהצורך של האדם ליצור קשר פיסי עם הקדושה דבר שלא תמיד עלה בידו עם הטקס הממוסד.
גם כיום, נמשכת תופעה זו, והיא מקובלת בקרב רבים מהאוכלוסייה היהודית והמוסלמית בארץ. מניעי העלייה לרגל כמעט ולא השתנו במהלך הדורות, ומלבד המניעים הדתיים אנו מוצאים גם את המניעים החברתיים: מפגש עם קרובים ומכרים ושהות בחברותא בנעימים. בשנים האחרונות נראה אפילו כי מנהג זה זוכה לעדנה, והוא הולך ומתרחב
ומקיף אוכלוסיות שבהן למנהג זה לא היה כל משמעות ואפילו התנגדות. הדבר מעורר תמיהה במיוחד באיסלאם, ששם, במקביל להתעוררות הפונדמנטליסטית נמצא את תחיית מנהג העליה לקברי הקדושים. הפונדמנטליזם הפשטני מלווה בדרך-כלל בתפיסת-עולם פוריטנית מאוד המתנגדת לכל הפולחנים העממיים והזרים, ולכן פולחן הקדושים צומח
לאו-דווקא עם הפונדמנטליזם אלא על אפו ועל חמתו.
ימים יגידו אם תחייה זו של פולחן הקדושים היא מקרית ובת-חלוף או ביטוי לרגשות עמוקים יותר, שיש להם אחיזה בקרב רבבות אנשים יהודיים ומוסלמיים כאחד.
ת. ו. ש. ל. ב. ע.
ביבליוגרפיה
אילן צ, קברי צדיקים בארץ-ישראל, ירושלים תשנ"ז.
גולדציהר יהודה, הרצאות על האיסלאם, ירושלים תשי"א.
לצרוס-יפה חוה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם, תל-אביב תשל"א.
לצרוס-יפה חוה, עוד שיחות על דת האיסלאם, אוניברסיטה משודרת, 1992.
ספראי זאב, "קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית", בתוך: שילר אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, ירושלים 1987, עמ' 303 - 313.
קליין ש, ספר הישוב, ירושלים 1977.
קליין ש, תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תל-אביב תרצ"ה.
שילר אלי (עורך), דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמיים בארץ-ישראל, אריאל י"ח (117 - 118), 1996.
שרון משה, "הקדמה", בתוך: שילר אלי (עורך), דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמיים בארץ-ישראל, אריאל י"ח (117 - 118), 1996, עמ' 11. (להלן: דת ופולחן 1996).
לצרוס-יפה חוה, עוד שיחות על דת האיסלאם, אוניברסיטה משודרת, 1992, עמ' 78. (להלן - לצרוס-יפה 1992). לצרוס-יפה מרחיבה באותו פרק (הנקרא "חסידות ומיסטיקה", עמ' 316 - 332) את נושא החסידות והמיסטיקה באיסלאם, ויש בכך רבות כדי להסביר את מקורו של פולחן הקדושים המוסלמים. לא בכדי הנושא הנדון בעבודה זו נמצא
בפרק זה.
לצרוס-יפה חוה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם, תל-אביב תשל"א, עמ' 331. (להלן לצרוס-יפה תשל"א).
שם, שם.
רשימה מפורטת של רבים מאלו נמצא אצל: שילר אלי, "קברי הנביאים באיסלאם", בתוך: דת ופולחן 1996, עמ' 51 - 58.
כנען תאופיק, "קברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", בתוך: דת ופולחן 1996, עמ' 23. (להלן: כנען, דת ופולחן 1996).
לצרוס-יפה 1992, עמ' 79.
שם, עמ' 80.
כנען, דת ופולחן 1996, עמ' 28.
לצרוס-יפה 1992, עמ' 80.
שם, שם.
כנען, דת ופולחן 1996, עמ' 29 - 30.
שם, עמ' 29.
שם, עמ' 30. כנען מרחיב את הדיבר על כך ומביא דוגמאות רבות שקצרה היריעה מלהכילן.
שם, עמ' 38.
גולדציהר יהודה, הרצאות על האיסלאם, ירושלים תשי"א, עמ' 189. (להלן - גולדהיצר תשי"א).
ספראי זאב, "קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית", בתוך: שילר אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, ירושלים 1987, עמ' 304.
אילן צ, קברי צדיקים בארץ-ישראל, ירושלים תשנ"ז, עמ' 13.
הדברים מובאים אצל אילן שם, עמ' 17.
הערך "חברון" בתוך: קליין ש, ספר הישוב, ירושלים 1977, עמ' 42.
דבריו של אנטונינוס מרטיר מובאים בתוך: קליין ש, תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 25 - 26.
ספראי זאב, "קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית", בתוך: שילר אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, ירושלים 1987, עמ' 311 - 312.
הדברים מובאים אצל: שרון משה, "הקדמה", בתוך: שילר אלי (עורך), דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמיים בארץ-ישראל, אריאל י"ח (117 - 118), 1996, עמ' 13.
שם, שם.
גולדציהר תשי"א, עמ' 190.
שם, עמ' 190 - 191.
שם, עמ' 191.
בהרחבה על כך הרחיב גולדהיצר, שם, עמ' 191 - 202.
לצרוס-יפה 1992, עמ' 80.
דת ופולחן 1996, עמ' 47 - 48.
1

תגים:

יהודים · מוסלמים · חכמי · הלכה · קברי · הקדושים · איסלם · איסלאם · תפילה · פולחן

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יחסם של חכמי ההלכה היהודים והמוסלמים כלפי קברי קדושים יהודים ומוסלמים.", סמינריון אודות "יחסם של חכמי ההלכה היהודים והמוסלמים כלפי קברי קדושים יהודים ומוסלמים." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.