היישום אינו מחובר לאינטרנט

הרדיו במלחמת המפרץ

עבודה מס' 064025

מחיר: 386.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סיכום תקופת איחוד שידורי הרדיו והקמת הרדיו המשולב בתקופת מלחמת המפרץ ובחינת הרקע לאיחוד, הדעות בעד ונגד הגל המאוחד, היחסים בין אנשי התחנות באולפן המשותף ותכני השידורים החל מליל השידורים הראשון.

6,049 מילים ,12 מקורות ,2000

תקציר העבודה:

ביקשתי לבדוק בעבודה זו האם איחוד התחנות היה מוצלח כפי שחשבתי באותם ימים גם עתה, בבחינה מחודשת ואובייקטיבית יותר, ולאור התחשבות במושגים חדשים שאז לא הייתי מודעת אליהם, כמו: צנזורה וחופש הביטוי, פלורליזם מול טוטליטריות ועוד.
לשם כך היה עלי לחזור אחורה ולבדוק כיצד הכל התחיל: מה גרם לשתי תחנות הרדיו להתאחד, מה היו החששות מפני האיחוד בצד התקוות שייחסו לו, והאם נתממשו. כן נבחנו איחודים ברדיו במלחמות קודמות, על-מנת להוסיף מימד של רקע לאיחוד במלחמה זו. לאחר מכן בחנתי את תקופת האיחוד: השידורים, המלל, היחס אל המאזינים והתפקוד המשותף. דגש מיוחד ניתן ללילה קריטי, ליל השידורים המאוחדים הראשון בו נפלו הסקאדים הראשונים במדינת ישראל ובו הן העם והן השדרנים היו חסרי אונים ואובדי עצות. זה היה המבחן הראשון של הרדיו המאוחד, ומהלך מאורעות לילה זה, על כל הבלבול והלחץ, שוחזר ונותח.
עניין רב מצאתי ביחסים ודפוסי העבודה שנוצרו מאחורי הקלעים בין אנשי קול ישראל לבין אנשי גלי צה"ל, שכידוע נמצאים בימים כתיקונם בתחרות מתמדת על תשומת לבו של המאזין. היה מסקרן ומרתק ללמוד על המשברים הקטנים והמכשולים, חלקם על בסיס אישי וחלקם על בסיס מקצועי, שנוצרו בדרך להתגבשות יחסי עבודה תקינים וסטטוס-קוו מסוים בין אנשי שתי הרשתות.
בנוסף נבחן והושווה תפקוד הרדיו אל מול תפקוד הטלוויזיה בתקופה ההיא על מנת לבחון את אפקטיביות שידורי הרדיו גם מול כלי תקשורת אחר. על סמך כל אלה ניסיתי לבסוף להסיק האם השידור המאוחד היה בסופו של דבר סיפור של הצלחה או שמא כישלון, בקריטריונים מסוימים או בכלל.
המקורות העיקריים בהם השתמשתי לעבודה זו היו ברובם עיתונים וכתבי עת בהם נמצאה סקירה נרחבת והתייחסות אל השידורים המאוחדים וכל מה שקשור בהם.
תקוותי שעבודה זו תשפוך מעט יותר אור על איחוד התחנות דאז ותתרום יותר להבנת התקופה המעניינת הקצרה והלא-שגרתית.

תוכן העניינים:
מבוא
1. הרקע:
1.1 הרדיו בישראל במלחמות קודמות
1.2 הקמת הרדיו המשולב במלחמת המפרץ
2. הדעות בעד ונגד האיחוד
3. ליל השידורים הראשון
4. היחסים בין אנשי התחנות באולפן המשותף
5. שידורי הגל המאוחד
6. הרדיו לעומת הטלוויזיה
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מלחמת המפרץ פרצה ב-16 לינואר בשנת 1991. היא היתה מלחמה שבה למעשה לא היה עורף; כל המדינה היתה חזית אחת, פגיעה וחשופה לטילי האויב. מאורעותיה התרחשו בזה אחר זה, ולכל אזרחי המדינה היה צורך להתעדכן ולדעת מה המצב בכל יום ויום, ובזמן חירום ישבו כלום בחדרים האטומים וחיכו לאינפורמציה והדרכה. אמצעי התקשורת סיפקו צרכים אלו, ובמיוחד הרדיו המאוחד של קול ישראל וגלי צה"ל ששידר 24 שעות ביממה, הביא מידע עדכני והדריך כיצד לפעול ומה לעשות בעתות חירום.

מקורות:

2. הדעות בעד ונגד האיחוד - תגובות
ההחלטה לאחד את שתי תחנות הרדיו במלחמת המפרץ נתקלה הן בתמיכה והן בהתנגדות.
התומכים, כמו אריה מקל ונחמן שי, נאחזו בטיעון הלאומי של קול אחד בעת חירום.
לדבריהם, מוכרחים רשת אחת מאוחדת, ואי אחדות בין הרשתות פירושה פגיעה ביישות הלאומית בעת מלחמה. ישנה סכנה גדולה שתישמענה דעות סותרות. שידור אחד מפגין אחדות לאומית, ולזו יש כרגע ערך מוסף גבוה יותר מאשר לפלורליזם תקשורתי.
נחמן שי, שהגה את הרעיון, אמר בעיתון ידיעות אחרונות ב25.1.91-: "חשבתי שחיוני שיהיה בעת מלחמה כלי אחד, שידווח בקול אחד, חד ובהיר ובאותו זמן. המחשבה היא איך לשדר אמין ומדויק... מלחמה היא לא זמן לפלורליזם. כל ההתבטאויות חייבות להיות מתואמות. זה שם המשחק וזה חשוב - גם אם זה עולה לנו במחיר
הדמוקרטיה. הציבור רגיש וחשוף וכל מילה שנאמרת חשובה מאוד. במלחמה שבה העורף הוא החזית, חשוב שיהיה קול אחד של דובר צה"ל, הנתפס כמי שבא מהשטח".
לדעת אריה מקל, כפי שהתבטא בהזדמנויות שונות, כשהדבר נוגע לחיי אדם, הרדיו הוא בעל חשיבות עצומה. המדינה, לדעתו, צריכה רדיו אחד, פטריוטי, של כל עם ישראל, רדיו של אמצע הדרך .
השאלה היא כמה זמן ישלים הציבור עם קבלת מידע בקול אחד, תוך ויתור מרצון על זכותו לגבש דעה על-סמך ידיעות והערכות שונות, ולעיתים סותרות. חשובה לא פחות היא שאלת ההשפעה לטווח ארוך של המשך שידורי רדיו מאוחדים.
המתנגדים עסקו בסוגיות אלה, וטענו כי איחוד השידורים מעיד על מגמה טוטליטרית להשליט גירסה "מטעם" על דעת הקהל. יש גוף אחד שמנתב את המידע שהוא מעוניין להעביר, יש פיקוח על האינפורמציה המשודרת, והדבר בוודאי יגביל ויצנזר דיווחים.
האיחוד, הוסיפו וטענו, מפחית את התחרות העיתונאית, את האינטרסים הפרטיים וגם את ההצצות החוצה מבחינה תרבותית. יש שעסקו באגו, אנשי התחנות בעיקר. אם גל"ץ פופולרית יותר, טענו בגלי צה"ל, אז למה לה לחלק את זה. מנגד בקול ישראל תהו איך יעבדו עם הילדים האלה. לבד מזאת, תארו לכם, התלוננו כתבי הרדיו,
שכאשר פורצת מלחמה מאחדים את הדסקים של "ידיעות" ו"חדשות".
דן שילון, איש גלי צה"ל, מהעיתונאים הספורים שהיה מוכן להיות מצוטט בשמו, אמר: "עצם ההחלטה לאחד את השידורים היא שערורייה ברמה העקרונית. גם בעת מלחמה לא יעלה על הדעת ליצור איחוד של כל המפלגות, או כל העיתונים. במדינות דמוקרטיות תקינות, הזכות הדעת היא גם החובה לדעת. גם בעתות משבר יש להעמיד לרשות
האזרחים את כל המידע, מכל מקור אפשרי. אפילו במלחמות קשות יש רגעים שבהם צריך להציב סימני שאלה על מהלך כזה או אחר של הממשלה, ואין לי שום ספק שגם שתי רשתות נפרדות יכלו להגיע לבגרות ולאחריות מבלי לפגוע במוראל הלאומי".
לדעת אסא כשר מן החוג הפסיכולוגיה בתל-אביב, צריך להבדיל בין שני סוגי זמן בהקשר הזה: "בסוג הזמן הראשון, שבין אזעקה לארגעה, השתלטותו של נחמן שי על הערוץ היא דבר רצוי וחיוני. בזמן האחר, בשגרת חירום, נקודת המוצא היא שזכויות האזרח לא יוצאות לחופשה. הזכות הראשונה והחשובה היא הזכות לאינפורמציה,
הדרושה לקהל המאזינים כדי לעזור לו לגבש עמדה פוליטית. האינפורמציה המשודרת לנו היא עלובה מאוד, ובעקיפין גם מגמתית. ובמיוחד עכשיו, אני סבור שאם היה הרדיו חוזר לשני ערוציו, היו סיכויים טובים יותר לקבלת אינפורמציה".
עם זאת, כאמור הוחלט לאחד את רשתות השידור ולא נותר לכולם אלא לראות האם מתגשם בפועל אידיאל האחדות הלאומית כפי שהובע בפי התומכים, או שמא מתקבלת תמונה של רשת טוטליטרית בעלת גירסה חד-צדדית ותחת פיקוח מתמיד.
האיחוד יצא לדרך.
3. ליל השידורים (והסקאדים) הראשון
ביום שישי ה18- בינואר, ליל השידורים הראשון של הגל המאוחד, נקטעה מהדורת החדשות של השעה 2:00 לפנות בוקר בפתאומיות, על-ידי סידרה של צפצופים משונים. מיד אחר כך נשמעה הסיסמה המצמררת "נחש-צפע, נחש-צפע". כעבור כמה שניות הופעלה מערכת הצופרים בכל רחבי הארץ. זו היתה אזעקת אמת, הראשונה במלחמה. בחלק
מהמקומות לא נשמעה האזעקה היטב. עם ישראל התעורר מבוהל, התלבט אם להיכנס לחדרים האטומים, תהה אם ללבוש מסכות אב"כ. הרוב פתחו את הרדיו והמתינו להוראות.
באולפן מש"ל, ממנו שידרו גלי צה"ל וקול ישראל במשותף במהלך 20 השעות הקודמות, הביטו האנשים אלה באלה וניסו לפענח את מה שרק הרגע שמעו. השדרים מיכה פרידמן, איש גל"ץ, וצבי לידר, איש קול ישראל, נראו אובדי עצות. הקריין החזיר את השידור מירושלים לתל אביב, השידור עמד להתחיל, ואיש באולפן לא ידע מה צריך
לעשות. השידור המקורי ללילה זה תוכנן כשידור אקטואליה וכתבות שגרתי.
צבי לידר חבש את מסכת האב"כ. מיכה פרידמן פתח ראשון את המיקרופון וניסה למשוך את הזמן עד ה"עדכון מהגורמים המוסמכים", והעדכון לא הגיע. אזרחים היסטריים בכל רחבי הארץ צמודים לטרנזיסטור חיכו להנחיות, לאינפורמציה, למשהו. אך הרדיו אכזב. באולפן השידור לא ידעו מה לעשות. השמיעו שירים עבריים, "חלון לים
התיכון" של יהודה פוליקר, "שוב היא כאן" של יוני רכטר, בזה אחר זה, בלי קטעי קישור. בחדר הבקרה היו המפיקים בהיסטריה קלה. המפיקות ניסו נואשות להשיג את ראש הג"א או את נחמן שי. פיצוץ שנשמע היטב אפילו באולפן המבודד והאקוסטי החריד את הסביבה.
"כולכם צמאים למידע", פתח פרידמן את המיקרופון, "והמידע יגיע".
שלמה ארצי החליף את רכטר. כך ניסו להעביר את הזמן, בעוד צוות המפיקים מחפש בהיסטריה תגובה רשמית. היה צריך להגיד משהו, ובאולפן השידור לא ידעו בדיוק מה.
לידר דיבר לראשונה: "אנחנו עדיין ממתינים למידע מוסמך בקשר לכניסה הזו המוזרה לשידור ששמענו. ברגע שיהיה לנו מידע מוסמך, אנחנו כמובן נספר לכם על כך מיד, בינתיים אנא, הישמעו להוראות".
פרידמן: "תאמינו לנו, אנחנו לא מסתירים שום דבר, פשוט לא יודעים עדיין. מה עכשיו? עוד קצת מוסיקה".
היתה איזו תקלה עם הפטיפון, פרידמן הפטיר משהו על "הפטיפונים החדישים הללו". לידר הרגיש צורך לחזק את האמירה האחרונה במילים "תאמינו לנו, ברגע שנדע, נספר לכם". ושוב שיר. ושוב השדרים מבטיחים בשידור שהם עדיין מבררים וברגע שידעו משהו יודיעו, ושוב שיר. בפרק הזמן האבוד הזה, נוצרה הפאניקה. צופרים
ייללו בכל רחבי הארץ, טילים נפלו, ופרידמן ולידר גמגמו ושיוועו עם כל עם ישראל לדעת מה בדיוק קורה.
מהאולפן המשותף הגיע טלפון היסטרי אל רכבו של נחמן שי, ששמע בפעם הראשונה שמשהו קורה בתל אביב. הוא הבטיח לבדוק במהירות מה קורה ולחזור עם תשובה מוסמכת.
בינתיים, באמצע שיר נוסף של יהודה פוליקר, השידור נקטע. "קול ישראל וגלי צה"ל מירושלים", עלה הקריין הירושלמי בלאקוניות, "לפני שעה קלה הושמעה אזעקת אמת...הציבור מתבקש לחבוש מיד את ערכות המגן ולהיכנס למקלטים...".
לאחר מכן חזר השידור לאולפן המיוחד בתל-אביב, האולפן שלמרות כל מצב החירום והאזהרות לציבור, לא הוכן מבעוד מועד למתקפת אב"כ. בצבי לידר צצו מחשבות שיכול להיות שעם ישראל ישמע עוד מעט שני שדרים משתנקים בשידור חי; היתה בעיה אקטואלית, מה קורה אם נכנס גאז לאולפן... הוא ניסה לשדר מתוך המסכה שלו.
לפרידמן לא היתה מסכת אב"כ באולפן. פרידמן לא היה מודע להרהוריו האפוקליפטיים של לידר וחשב שמדובר בניסיון למשוך זמן עד שתגיע הודעת הדובר, וכך "שיחקו" על העניין של לשדר מתוך המסכות. הם טענו שזה היה מתוך רצון להראות שאפשר להמשיך לנשום ולדבר כרגיל מתוך המסכה, אולם אחר כך היו מודעים לכך שזה נשמע לא
סימפטי, מן גימיק לא נעים.
השידור נקטע פעם נוספת, ומהפלאפון ברכב שידר נחמן שי הודעה בטון מרגיע. "מההיסטריה של המפיקה" שיחזר שי, "הבנתי שאין לי זמן להמתין לבדיקת הממצאים ולאומדן הנפגעים. הבנתי שחייבים להחזיר את השפיות, לאפשר לאנשים להיצמד למשהו מהימן, מוכר. אמרתי לעצמי שאני חייב להמשיך ולדווח כל הזמן, העיקר להחזיק את
הקו. הבנתי גם, שחשוב לא רק לשדר שליטה במצב, אלא גם להיות בהיר מאוד, כי האנשים במצוקה ולא מסוגלים לספוג התלבטויות ודיווחים סותרים. במשך הלילה הארוך והקשה הזה הבנתי, שבאופן ספונטני הפכתי בעצם להיות מדריך הציבור, המרגיע, המסביר הלאומי, הקול המדווח על מצב האומה". בטלוויזיה, כשעלתה סופסוף לשידור, הביא
חיים יבין הודעה שפיגרה אחרי ההודעה המרגיעה שכבר שודרה ברדיו. לראש הג"א, שאותר בינתיים, היתה הערכת מצב משלו. כך התגלגל ליל הסקאדים הראשון באולפן המשותף.
במבט לאחור, ניתן לומר שבלילה הראשון הזה בו נפלו ראשוני הטילים היה משבר אמינות בין השדרנים והציבור עקב ההשתהות הארוכה בדיווח וחוסר נתינת הוראות והדרכת הציבור. "פאשלה", מחדל, היו שאמרו ברדיו, ללא כחל וסרק.
בבואנו לנסות להבין את מה שקרה בלילה זה, הסיבה המרכזית לחוסר האונים היה מבוכת השדרנים למשמע הסיסמה הפתאומית "נחש-צפע". בזמן זה, זמן האזעקה הראשונה, הם לא היו מתודרכים ולא ידעו מה לעשות. מילת הקוד של צה"ל לא נועדה להם אלא למפעילי הצופרים.
מנהל הרדיו, אמנון נדב, הרגיש חסר אונים אותו לילה אף הוא, גם לו לא היה מושג מה משמעות ה"נחש-צפע" שבקע בפתאומיות ברדיו. לדבריו, זוהי אשמת הג"א בכך שלא עדכנו אותו ואת השדרים שבזמן נפילת טילים הם ישתלטו על השידור וישדרו את האותות.
לעומתו אפרים לפיד, מפקד גל"ץ, ידע מה פירוש "נחש-צפע", אך לדבריו היו לו הנחיות לא לתדרך את השדרים. הם היו אמורים להמתין להודעת דובר צה"ל. אבל זו, כאמור, בוששה לבוא.
דובר צה"ל טען בתגובה כי נוהל השמעת האזעקות נמסר אישית למנהלי הרדיו והם היו אחראים להעביר אותו לאנשיהם.
מי היה אמור, אם כן, להעביר את ההתראה לציבור? אולי סמכו בצה"ל על "תוכנית העבודה" לפיה תינתן לצבא שהות של חמש עד שש שעות לפני שיפגעו הטילים, או אולי סמכו על הסבירות הנמוכה של אפשרות נפילת טילים בישראל כפי שחשבו עד אז.
בכל אופן, הלקחים נלמדו: יום למחרת הוחלט לשדר את האזעקה עצמה ברדיו, והמגישים קיבלו תדרוך מאנשי יחידת דובר צה"ל. מול עמדת השדרים אף נתלה שלט: 'בהישמע הסיסמא 'נחש-צפע' חובה להכניס לשידור מיידי את קלטת האזעקה. בהישמע הסיסמא 'שרב-כבד' חובה להכניס לשידור מיידי את קלטת הארגעה. אנא הקפידו!!!'.
גם לגבי בעיית השתהות הודעת דובר צה"ל, שיצרה פאניקה, ניתן לומר כי מאותה נקודה בה עלה נחמן שי לשידור והרגיע את האומה, הוא המשיך בכך באופן קבוע בכל אזעקה ואזעקה, ובלא עיכובים רציניים בדרך-כלל. הוא הפך לחלק בלתי-נפרד ממערך השידורים בעתות חירום במלחמה זו והצליח להרגיע את העם שבחדר האטום כל-כך
בהצלחה עד כי כונה "המרגיע הלאומי" וגם "הווליום".
אשר למגישים עצמם, איבוד העשתונות שאפיין אותם ואת הגשתם בלילה זה הביא להתעשתות בימים הבאים, פחות בהלה ויותר התמקצעות. הסקאדים הבאים כבר לא היו דבר חדש וכמוהם הסיסמא "נחש-צפע". הלילה הראשון היה מאחוריהם.
בעיה טכנית אמנם, אם כי מהותית ביותר היתה המיקום: האולפן המשולב שכן בתל אביב, החזית המסוכנת והפגיעה ביותר, וללא מיגון והכנה לקראת התקפה כימית. גם כאן, אחרי התפכחות ליל הסקאדים הראשון, הוסקו במהירות מסקנות וכבר ביום שאחרי הועברו השידורים בבהילות לירושלים, לאולפן ממוגן ובטוח.
4. היחסים בין אנשי התחנות באולפן המשותף
כבר בשעות הראשונות התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. שניהם רצו להיות בעלי הבית. מפיקים ועורכים התווכחו מאחורי הקלעים על חלוקת העבודה וכל אחד משך לצד שלו. מי שהיו לו מרפקים חזקים יותר, נפנף את השני. בקול ישראל קיוו שהכתבים הצעירים של גל"ץ, "הילדים" כפי שהיו מכונים בפיהם, יסתפקו בתפקיד התחקירנים
ויפנו את המיקרופון לוותיקים מהם. למשל, אהרון ברנע מקול ישראל לא התלהב מכך ששגיא בכור הצעיר מגל"ץ ישמש פרשן לענייני ערבים. על רקע זה, מספרים, סירב קשבנו מיכאל גורדוס לשתף פעולה עם אנשי גל"ץ.
היו מקרים ששני כתבים, אחד מגל"ץ ואחד מקול ישראל, הגיעו לאירוע מסוים, כמו מסיבת העיתונאים עם לורנס איגלברגר, וכל אחד מהם רצה שהדיווח יהיה שלו. שמעון וילנאי מקול ישראל, ששקד שעות על סיקור פגיעת אחד הטילים בתל-אביב, ראה המום איך עידו באום, כתב לעניינים מקומיים של גל"ץ, שנקלע למקום, מוכנס במקומו. גיא
זהר מגל"ץ זרק מהאולפן את כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, על כל נסיונה המצטבר, ובתגובה ניתן היה לשמוע אותה צועקת על אמנון נדב שמדובר בחסימה של כלי התקשורת ברדיו מטעם 'רדיו צבא'. נוצר, אם כן, מצב שכתבי קול ישראל המנוסים, שנתקלו בילדים האגרסיביים של גלי צה"ל, בקולגות בני 19 הרגילים למשטר פקודות
צבאי, הרגישו לחוצים ומושפלים.
הפתרון שהתקבל היה לחלק את העבודה לפי משמרות, כך שבשעה שכתב מגלי צה"ל נמצא במשמרת לא יעלה לשידור כתב של קול ישראל העוסק באותו תחום. אבל גם לאחר שבוע של עבודה משותפת הכתבים משני הצדדים היו ממורמרים: "אנחנו יותר דינמיים", טענו אנשי גלי צה"ל, "אנחנו יותר מקצועיים", אמרו בקול ישראל. "הם מתנהגים
כאילו הם בעלי הבית", אמרה גל"צניקית. "הם מופרעים", טען עורך מקול ישראל, "סתם מסתובבים בין הרגליים ומפריעים לעבוד. אנחנו לא צריכים אותם". עמדו לרועץ גם ההבדלים באופי שבין שתי התחנות, בשיטת העבודה ובתפיסת השידור. השוו את השידור המשודך לשני עיתונים שמחליטים לצאת במהדורה משותפת: שתי תפיסות שונות, שני
כתבים ופרשנים בכל תחום. אפילו הבדלים בניסוח. בגלי צה"ל, למשל, מתחילים את הידיעה בציטוט ("..." אמר פלוני) ואילו בקול ישראל מתחילים את הידיעה בשם הדובר (פלוני אמר "...."). שונות אנשי גלי צה"ל וקול ישראל בגיל, בטמפרמנט ובתפיסה, התבטאה גם בחילוקי הדעות בתחום המוסיקה: אנשי גלי צה"ל הודיעו כי אינם רוצים
לשדר שירים ארכאיים ושירי "גבעתרון" כפי שכופים עליהם. אנשי קול ישראל התעקשו לשדר שירים עבריים של אמצע הדרך. ההכרעה הגיעה עד לרמטכ"ל...
על-פי התכנון המקורי, השידור היה אמור להתחלק בין שתי התחנות, במשמרות של שעתיים, כאשר בכל משמרת יהיו אנשי תחנה אחת ושדר אחד. הוחלט לפתור את השעה הראשונה בשידור משותף, אבל משראו כי טוב החליטו להמשיך במשמרות משותפות, ארבע שעות כל משמרת. בכל משמרת משדר שדר אחד של גלי צה"ל ושדר אחד של קול ישראל.
העורכים מתחלפים ולצידם הסיוע בהפקה משותף. כך יימנעו הבדלים של טעם וסגנון בין התחנות. בגל"ץ קבעו נבחרת של ארבעה שדרים: רפי רשף, מיכה פרידמן, דן שילון וגיא זהר. בקול ישראל היה המצב מסובך יותר: שלום קיטל, שהיה ממונה על סידור העבודה, נאלץ לשבץ לשידור שמונה שדרים כך שאיש לא יחוש נפגע. כעבור ארבעה ימי
שידור הוא הגיע למסקנה כי יש לצמצם במספר השדרים, שכן שוב הוכח מה שכבר נלמד במלחמת העולם השניה: הציבור מעדיף להזדהות עם קולות מסוימים. בליל הקולות מרגיז את המאזינים. בסופו של דבר הוחלט על חמישה מגישים, המינימום שאפשר היה להסכים עליו בהתחשב ביחסי הכוחות ברדיו. כך התנהלה ה"תזמורת", 24 שעות ביממה.
"האיחוד בין שתי רשתות השידור מוכיח את עצמו", טען אריה מקל, "היו אמנם וויכוחים בין הצוותים, אך למרות הבדלי הגיל והמנטליות בין השדרים הושגה הרמוניה בין הצוותים".
הרמוניה, הרמוניה, אבל אפשר היה לשמוע בשידור חי את רזי ברקאי מתקן טעויות לרפי רשף. בהומור, כמובן. בימים כתיקונם ברקאי ("הכל דיבורים) ורשף ("נכון לעכשיו") הם שני "אויבים" הנלחמים על אוזנם של המאזינים באותן שעות. גם בשידור הראשון נשמעו עקיצות הדדיות. שלום קיטל אמר לרפי רשף: "אני שמח לארח אותך
בשידור שלנו, הנה התגשמו מאווייך לקרוא בשידור את מיקי גורדוס". ורשף השיב: "אלה אינם מאוויי". אנשים מקול ישראל טענו שגיא זהר השתלט על השידור, כאשר הגיש עם מירון צור, לעומת זאת איתן אלמוג וערד ניר עשו זה לזה "מחטפים", כשכל אחד מהם אינו נכנע בנקל. עורכים בקול ישראל ציינו שהעברית של מגישי גל"ץ היתה
"מקפיצה לגובה" את העורכות הלשוניות שלהם.
למרות כל זאת, המפגש בין שתי התחנות ובין אנשיהן לא חלף בלי להשאיר בכל-זאת איזשהוא רושם אצל הצדדים. הוא יצר אינטראקציה מעניינת ביניהם, אווירת החירום השונה והמיוחדת הביאה להיבנות יחסי עבודה ואתגר מקצועי. חיים זיסוביץ מקול ישראל: "יש מי שמגדיר את הגל"צניקים כצפון תל-אביבים ואותנו כשמרנים. לי
היה ניסיון בהגשה משותפת עם דן שילון, רפי רשף וגיא זהר, וזה הלך טוב. אולי בהשפעת האווירה, ואולי משום שלעשות רדיו זה המקצוע של כולנו. חלק גדול מהשידור בנוי על הכוכב-מגיש. כאן מביאים שניים ומושיבים אותם יחד באולפן, כששתי המערכות עומדות מאחוריהם ומקפידות שהחלוקה תהיה שווה בשווה. זה אתגר".
כשעבר האולפן לירושלים מתל אביב, אחרי ליל הבלהות הראשון של הסקאדים, לא נשמעו עוד הצעקות הרמות ודבר כבר לא הגיע לסף פיצוץ. העניינים נרגעו. בהכרזות הרשמיות דיברו על הרמוניה ושיתוף פעולה מוצלח. אפרים לפיד, מפקד גל"ץ, אמר: "אחרי הטיל הראשון הכל הסתדר, כל אחד מתאים את עצמו ונפגשים באמצע". מנהל
קול ישראל התבטא ברוח דומה. כמו כן עם ההצלחה אי אפשר להתווכח. הציבור אהב את השידוך, נרשמו אחוזי האזנה גבוהים וסקרים הוכיחו כי הרדיו נתפס כגוף האמין ביותר על הציבור, יותר מדובר צה"ל ומהטלוויזיה. לכשהסתיים האיחוד לבסוף, הכל סיכמו שהוא היה מוצלח. מכתבי תודה והערכה, והבעות תודה-על-שיתוף-הפעולה נוסחו
בלשכות מנהלי התחנות. הבכירים בקול ישראל יצאו מרוצים מהשידוך עם גלי צה"ל, ואמרו שהצעירים של גל"ץ הכניסו קצת פלפל לכתבי קול ישראל, שהיו שאננים ואולי קצת עצלים וכבר שכחו מה זה "לרוץ" אחר ידיעה. ובאותה מידה אנשי קול ישראל הוותיקים והמנוסים בוודאי לימדו את הגל"צניקים הצעירים דבר או שניים. הרבה מילים
טובות משני הצדדים על שיתוף הפעולה המוצלח, אך להערכתי חלק מהם תומרץ מתוך תחושת ההקלה מכך שהאיחוד הגיע לסיומו וכל תחנה חוזרת סופסוף למשכנה ולשגרת עבודתה ואפשר לחזור לתחרות ה"ישנה והטובה" בין שתי התחנות... אך בטוחני כי הרושם של האיחוד אצל שתיהן עוד נשאר לו כיום באיזושהיא פינה בזכרונם.
5. שידורי הגל המאוחד
שידורי הגל המאוחד החלו ב17.2.91- והיו רצופים, 24 שעות ביממה. הם כללו דברי פרשנות, ראיונות עם מומחים ושאינם מומחים, כתבות ודיווחים שוטפים מהעורף וממקומות נפילת סקאדים, סיקור מאורעות המלחמה המתנהלת במפרץ הפרסי, מסירת הודעות חירום והדרכה להתנהגות בזמן חירום והרגעת התושבים הלחוצים בזמנים אלה,
וכמובן הרבה שירים באמצע. למעט ליל הסקאדים הראשון, בה בקעו מהרדיו משפטים מבולבלים, השתדלו להרגיע את הציבור בהפגנות קור רוח ושליטה במצב. הנימה היתה עניינית בדרך-כלל והיחס למאזינים נכון: סמכותי ומרגיע בזמני חירום, מפרט, מיידע ובידורי ביניהם. שלום קיטל דיבר ב25.1.91- בעיתון "דבר" על האיזון העדין שצריך
להיות בדברי המגיש: "במטחי הטילים היתה הרגשה של חוסר אונים. לא ידענו מה אנו צריכים לעשות במצב כזה. האם לדבר? ואם כן, מה לומר? אם נשמיע רק מוסיקה יחשבו שהתחנה נכבשה. לפעמים אתה יודע מה להגיד, אבל אינך מוסמך לכך ועליך לחכות עד שדובר צה"ל יעלה לשידור. אתה לא יודע מה המינון המדויק. צריך לנחש מהו הטון
שיש לדבר בו, ולדעת מה כל ניואנס עושה לאנשים. מוטל עליך לתעל את החרדה של הציבור, אתה יודע שהציבור כולו מחכה למוצא פיך".
היו גם אי אלו דברי הבל: יותר מדי פרשנים, לפעמים יותר מדי צחקוקים, כמה החלטות מטופשות כמו זו שהולידה ראיון עם שר הבריאות. גם הנסיונות לסחוט מידע מדובר צה"ל לפני שהדובר יכול למסור אותו היו מעט צורמים. לעיתים היה גודש מיותר, שעשה עוול עם הכתבים-שדרים; אמנם אין מנוס מן האירועים והמתח אינו פג,
אבל שידורים רצופים, במשך 24 שעות תמימות, עלולים לעייף בחזרות הרבות שבהם וכך נוצר להג מתמשך שאין בו כל חידוש.
יחד עם זאת השתדלו להיות רגישים לרחשי לב הציבור. השירים העבריים נבחרו בקפידה, שלא להעציב ולא לרומם את הנפש. לרדיו המאוחד הגיעו בקשות לגבי אופי השידורים: יש שרצו פחות פרשנים, אחרים ביקשו יותר מידע. יש שהתלוננו על "ברברת" ועל התחכמויות מיותרות אצל שדרנים מסוימים, אבל בדרך-כלל התקבלו תגובות
חיוביות. אנשים בתקופה זו היו חרדים ומודאגים ומבקשים לשמוע קול, רצו שידברו אליהם, במיוחד באותן דקות בהן נמצאו בחדר האטום. גיא זהר אמר בכתבה ב"ידיעות" ב21.1.91-: "זה שידור קשה. החדשות זורמות כל הזמן וגם בתקופה כזו, כשאין תחרות, צריך לשמור על אחוז האזנה גבוה. צריך להיות מעניינים, לשדר נחמד, לחשוב על
משמעויות של הדברים, יש בדיחות שלא עוברות בתקופה זו". ואכן לא הכל "עבר" בתקופה זו: המוסיקה, למשל. גם כאן היו לחצים משכבות ציבור שונות. יש שדרשו להחזיר את המוסיקה הקלאסית (קול המוסיקה שבוטל), מאזינים דתיים ביקשו שירי א"י ושירים חסידיים בסגנון ערוץ 7, שכן לטענתם היו יותר מדי שירי אהבה וקולות של
זמרות וכידוע "קול באישה ערווה"... הרגישות בציבור בימים אלה היתה גבוהה: כששידרו את ריטה טלפנו מאזינים וביקרו למה לשדר אותה כשהיא בכלל לא בארץ. על שירים מודרניים נטען שהם מבהילים, כי יש בהם טונים של אזעקה, חרדים כעוסים צלצלו כל הזמן וצעקו שלא ישדרו שירי 'פריצות', וכן הלאה. בין כל הלחצים האלה תפקדו
אנשי האולפן המשותף. אמנון נדב אמר ב25.1.91- לעיתון "דבר" כי "הרדיו פתוח לרחשי הלב של הציבור ואנחנו מוכנים להיענות לבקשות עד כמה שאפשר". כך, למשל, נוספו ברשת א' מהדורות בעברית, המושמעות כל שעתיים. שינוי זה הוכנס לאחר שהרבנים התירו לשמוע חדשות בשבת אבל אסרו לשמוע מוסיקה, ולכן נמנע ממאזינים דתיים
להקשיב לרשת המאוחדת. ב22.1.91-, באמצע השבוע השני למלחמה, לאחר שהחליטה הממשלה כי החיים ישובו למסלולם, הוחלט להחזיר את שידורי רשת ג', קול המוסיקה וצה"ל 2. באותו בוקר שוחחו שלום קיטל ומיכה פרידמן בשידור ישיר עם חיים גורי, שהחמיא לשידור המוצלח, אבל אמר שצריך להחזיר את קול המוסיקה. 8 דקות לאחר מכן
התחדשו שידורי קול המוסיקה. וזוהי רק דוגמא אחת להתאמת אנשי הרדיו לרחשי לב הציבור. עדות נוספת לכך היא החזרת השעשועונים בתחילת השבוע השני למלחמה. רזי ברקאי החזיר את חידת ההיגיון של דן חמיצר, איתן אלמוג הציע להרכיב מילים מהטקסט "טיל קרקע חומוס", שלום קיטל חשב שיש להישמע למאזינים ולהמעיט בפרשנות בשבוע
השני של המלחמה ועוד.
האולפן המשולב נחל הצלחה בקרב הציבור. סקר מ25.1.91- שערך פרופ' אליהוא כ"ץ, ראש המכון למחקר חברתי שימושי ע"ש לואי גוטמן, הצדיק את המשך איחוד הרשתות. מן הסקר עלה כי קרוב ל90%- מהציבור תומכים בכך. דומה שהציבור השלים עם קבלת מידע בקול אחד, שידורי רדיו העשויים בסופו של דבר מקשה אחת, וכפופים
לצנזורה הצבאית, תוך וויתור מרצון על זכותו לגבש דעה על-סמך ידיעות והערכות אחרות, ואולי סותרות. מנהלי הרדיו מאוחד טענו כי הוא שומר על מידת עצמאות מסוימת למרות היותו כפוף לדובר צה"ל. אלא שהרדיו החופשי והעצמאי הזה נאלץ לבקש את התערבות הרמטכ"ל כשהתעוררו חילוקי דעות על סוג המוסיקה שיושמע בשידורים
המאוחדים (עיין פרק 4: היחסים בין אנשי התחנות באולפן המשותף).
בהמשך לכך, עיתונאים לא מעטים ברדיו שהתראיינו לעיתונות הכתובה וסירבו להזדהות בשמם, חשו כי הניחו בהקפאה עמוקה צד חשוב של עבודתם המקצועית. אין עיסוק בנושאים מכעיסים, אין יוזמות לכתבות תחקיר, לא הועלו כמעט לשידור שאלות שנויות במחלוקת. בין השאר נפסלה הצעה להעמיד ניידות שידור בכניסה לירושלים
וביציאה מתל אביב לסיקור הנהירה מהעיר. גם הטיפול בהפגנות נגד המלחמה בעולם או במצב הרגיש שאליו נקלעו ערביי א"י בארץ היה מזערי. "האמת היא", אמר עיתונאי וותיק "שהמלחמה הזאת, שתפסה את כולנו בעורף, מצאה אותנו רק משמשים כצינור להעברת אינפורמציה יותר מאשר כעיתונאים של ממש". גם לכתבים הצבאיים אופייה של
המלחמה הזו מתסכל במיוחד. בהיעדר חזית, כאשר העורף מטופל ע"י הכתבים המוניציפליים, והאסטרטגיה האמריקאית מנותחת ע"י פרשנים צבאיים - כל מה שנותר להם הוא לעקוב אחר שידורי כלי התקשורת. כמו כולם, בעצם. עיקר הכעס הופנה כלפי נחמן שי, לא רק כהוגה רעיון האיחוד אלא גם כדובר. מי צריך כתב צבאי, שאלו שם בכעס,
כשהוא יכול להתקשר ישירות לאולפן מתי שהוא רוצה, בלי שיזדקק לאישור מאף אחד? אך בתגובה לטענות הנ"ל טענו פרופ' ארנון צוקרמן, הממונה מטעם דובר צה"ל על שידורי הרדיו והטלוויזיה בעת חירום ונחמן שי עצמו כי אף אחד אינו אומר להם לא לטפל בנושאים בעייתיים ואינו מתערב בעבודתם או מכתיב להם נושאים, ואם יש שאלות
קשות וחשובות שהציבור רוצה לקבל עליהן תשובות, אין שום מניעה מצד הרשת המאוחדת לעסוק בהן.
נראה אפוא שהאחריות לשיתוק עבודתם של העיתונאים מוטלת, לפחות בחלקה, על העיתונאים עצמם: ההסכם היחיד בין דובר צה"ל והרדיו הוא כי ברגעים שבין אזעקה לארגעה לא ישתמשו בדיווחי תחנות תקשורת זרות, וימתינו לדיווחיו של נחמן שי. מרגע הינתן אות הארגעה כל שדרן הוא הצנזור של עצמו, וזכותו להחליט אם לשדר או
לא לשדר דיווחים נוספים. אלא שחלק מהעיתונאים רואים עצמם כחלק מן המערך הלאומי, ופועלים בשיטת צנזורה עצמית. לטענת עיתונאים אחרים, הצנזורה האמיתית מופעלת ברמת המנהלים והעורכים ברדיו, המנסים להיות יותר קדושים מן האפיפיור ומטילים צנזורה פנימית חריפה אף מזו שמטיל דובר צה"ל.
דבר נוסף מעניין היה חוסר שיתוף מגישות בשידורים. הקולות ששידרו היו גבריים בלבד. זו היתה במידה רבה מלחמתן של הנשים, וכן של הזקנים והילדים. מנהלי הגל המאוחד נטו משום מה להתעלם מכך. בלילה שבין ה15- ל16- לינואר שידרה גוני מרדור, וזה היה הקול הנשי היחידי שהנחה את השידור בימי המתיחות הראשונים.
אחרי נפילת הטילים עברו המיקרופונים מיד גברית אחת לשניה. עיתונאית בכירה אמרה שלא לייחוס כי הנהלת הרשות מכסה את עצמה מפני מקרים של טענות על אפליית הנשים ברדיו על-ידי שיבוץ נשים בתפקידי עריכה והפקה.
האולפן המשולב פעל במשך חודש ימים. ההפעלה המלאה של רשת ג', קול המוסיקה וצה"ל נעשתה בשלבים, כאשר בשלב הראשון חודשו השידורים רק לשעות אחדות מדי ערב. פעולת האולפן המשותף נסתיימה על אף שהקרבות במפרץ לא נסתיימו. הפירוד נעשה מתוך הסכמה הדדית. גם לאחר הפירוד לא חזר קול ישראל למתכונת שידורים רגילה.
חטיבת החדשות אוחדה עם חטיבת הבידור, והונהג גל פתוח, 24 שעות ביממה, באחריות אנשי החדשות. רק ב17- במרס, בדיוק חודש ימים לאחר פירוק השידורים המשותפים עם גלי צה"ל, פורק גם האיחוד הפנימי, וכל אחת מהחטיבות שבה לתפקד באופן עצמאי.
6. הרדיו לעומת הטלוויזיה
תפקודה של הטלוויזיה היה רחוק מלהניח את הדעת. היא היתה למעשה רדיו עם תמונה. הרדיו טוב יותר מהטלוויזיה קודם כל מפני שהרדיו מעצם טבעו אינטיליגנטי יותר. הוא תובע רק הקשבה. זה מאפשר למאזין להתרכז בתוכן הדברים וגם משאיר לו מרחב מחשבה. גם ברדיו יש אלמנט של דרמה כמו בטלוויזיה, אך ביסודו של דבר
שדרנות הרדיו שייכת אל אמנות המילה הכתובה. הטלוויזיה היא מדיום תובעני, שתלטני, המפקיע מהצופה את הריבונות של עצמו ומסיט את תשומת לבו מהעיקר. למשל: צורת הלבוש של הקריין, הרקע מסביב. ברדיו זה לא מפריע.
כשלונה הגדול של הטלוויזיה במלחמה הזו התבטא בכך שלא טיפחה לה בעוד מועד פרשן לאומי. הרדיו אימץ את רון בן-ישי. הכישלון השני של הטלוויזיה מתבטא בדלות התכניות והסרטים שהיא שידרה בין החדשות. קשה להבין מדוע לא הוכן מלאי ראוי לשמו של תכניות וסרטים בכל החודשים הארוכים שקדמו להתחלת המלחמה. בחירת
הסרטים והתכניות שהגיעו לשידור נראתה שרירותית ומקרית בעליל ולא העידה על שום מחשבה מצד האחראים לדבר על-מנת לספק את הצרכים הפסיכולוגיים המיוחדים של אוכלוסיה השרויה במתח ובחרדה. מחדל זה בלט במיוחד בהשוואה לשידורי הטלוויזיה בראשית דרכה בעת מלחמת יום-כיפור כאשר נעשה מאמץ מכוון ומוצלח, מלווה בחשיבה שיטתית
ויוצרת, לענות על צרכיהם של הצופים. גם העובדה שהמשימה הראשונה במעלה שעמדה בימים ההם בפני הטלוויזיה היתה הסיקור החדשותי, אין בה כדי להמעיט מן המחדל החמור בכל הנוגע ליתר שידוריה של הטלוויזיה הישראלית. אשר לסיקור החדשות, מלאכת הטלוויזיה נעשתה המידה רבה על-ידי אחרים,כמו ה-C.N.N. ההפקה המקורית הצטמצמה
למעט כתבות מן השטח, מאתרי הפיגוע, שידה של הצנזורה הצבאית הורגשה בהן לא מעט, וכתבות צבע פה ושם. אך היו גם הסברים מצוינים על המצב, אותם סיפקו משה שלונסקי ואהוד יערי.
עם כל זאת, הרדיו היה מהיר יותר, ולכן גם אמין יותר. פעם אחר פעם קרה שהטלוויזיה עוד שידרה מידע וגם הודעות לציבור כשהרדיו כבר היה ב"שרב כבד".
היו אלה, אם כן, ימי הרדיו, לא ימי הטלוויזיה - והעדפת הציבור את הרדיו הוכיחה זאת בבירור.
סיכום
מלחמת המפרץ הפרסי שבה והוכיחה מחדש כי גם בעידן הטלוויזיה וצלחות הלוויין, שמורה לרדיו הבכורה בתחום המידע והעדכונים, ובמיוחד במצבי חירום ומלחמה. שילוב השידורים של שתי התחנות העניק תוקף מחודש, כמו ב1973-, ליתרון היחסי של הרדיו. מקלטי רדיו סיפקו, כמעט באופן בלבדי, מידע שוטף לציבור שלם, שהיה
בהסגר כפוי בחדרים האטומים או בנסיעה בדרכים. חשוב לא פחות היה התפקיד שמילא הרדיו בהעברת הודעות חירום והדרכה להתנהגות בזמן חירום והודעות הארגעה. הרדיו שב ונתגלה ככלי גמיש יותר ושבוי פחות באילוצים מובנים לעומת הטלוויזיה. יתר על כן, ימי מלחמת 1991 הוכיחו, כי במצבי מלחמה ומתח בטחוני מאמץ הממסד השלטוני
את הרדיו - אולי בגלל נפיצותו ומיידיותו - ואף מעדיף אותו לעומת הטלוויזיה.
הרדיו בעתות מלחמה מיטיב עמו ומבליט את מרכזיותו. יתרונות הרדיו לפחות בשני תחומים: המידוע והאינטגרטיביות. היכולת למסור מידע מיידי ועדכני, בערומים ששידרו 24 שעות ביממה, הפכה את הרדיו לכלי ראשון במעלה בתחום זה. ההזדקקות הגבוהה לשידורי הרדיו בימי המלחמות הפכה את אמצעי השידור הזה גם לכלי
אינטגרטיבי בחברה הישראלית. מבחינה זו ניתן בהחלט לומר, כי למרות כל הוויכוחים וחילוקי הדעות בדבר הצורך לאחד את השידורים ההחלטה לאחד אותם התגלתה כמוצלחת ונכונה. מדינת ישראל הינה מדינה מאוד חברותית, שבטית, והרדיו שימש כ"מדורת השבט": עם ישראל כולו הקשיב לגל המאוחד והיה שותף בעת ובעונה אחת לאותן חוויות
ותחושות. האיחוד, ניתן לומר, איחד לא רק את התחנות אלא אף ביתר שאת את העם בישראל. ובעתות מלחמה זהו דבר חשוב ואף ראשון במעלה.
מבחינת פיקוח וחסימת מידע ממנו חששו, לא ניתן להכחיש כי אכן הופעל פיקוח הדוק על שידורי הרדיו, כמו גם על שידורי הטלוויזיה, והיתה חסימה של מידע לפרסום, אך בכל הקשור לנתונים כמו מועד ומיקום למשל, הדבר היה הכרחי: הצנזורה אסרה את ציון מיקומם המדויק של פגיעות הטילים כדי למנוע מן האויב לתקן את
טיווחיו. באשר לחשש להשלטת גירסה אחת בציבור, הוויכוח על כך נשאר בעיתונות הכתובה והמשודרת בלבד, ומן הציבור עצמו לא נשמע כל קול. דומה שרוב האנשים לא היו ערים לסוגיה זו או שהדבר לא עניין אותם. עם זאת נשמעו ברדיו מדי פעם דעות שונות ומגוונות וניתן ביטוי לכל המחלוקות הפוליטיות והאחרות שפילגו גם בימים
הטרופים ההם את הציבור.
אסכם ואומר כי כל הנ"ל לדעתי מובילים למסקנה כי שידורי הרדיו המאוחדים היו בסופו של דבר ולמרות הכל, סיפור הצלחה. השדרנים, הכתבות, הראיונות וכל הדיבורים והשירים הבלתי פוסקים האלה, גם כשהיו מעייפים או חוזרים על עצמם מדי פעם נתנו מעל הכל תחושה שיש מי שמלווה אותך ונמצא לידך בכל דקה ובכל שניה,
באזעקות ובהפוגות, תומך מקשיב, מעודד ומדריך. סקרים ואחוזי האזנה הוכיחו שכך סברו חלקים נרחבים מהציבור: זה היה רדיו של כל העם. מטרתו היתה להיות רדיו של כל העם. המטרה הצליחה.
ביבליוגרפיה
גולן, אבירמה. 1991. "רדיו וטלפון בחדר האטום". דבר,21 בינואר, עמ' 8-7
בושס, הדה. 1991. "סוף שבוע בטלוויזיה". הארץ, 27 בינואר, עמ' 2א
שגב, תום. 1991. "ימי הרדיו". הארץ, 25 בינואר, עמ' 5ב
מירון, מיכל. 1991. "צנזורים של עצמם". הארץ, 31 בינואר, עמ' 3ב
עריף, אורה. 1991. "רדיו חזק, בלי הפסקה". ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, 21 בינואר, עמ' 32
שרם, דורון. 1991. "רדיו חזק". דבר, 25 בינואר, עמ' 6-5
רוזנבלום, עירית. 1991. " 'ימי הרדיו' חוזרים". אותות, 132, עמ' 26
רוזנבלום, שרית. 1991. "עזוב לי את המיקרופון". עיתון תל אביב, 25 בינואר, עמ' 21
גבירץ, יעל. 1991. "דובר צה"ל מרגיע". ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 25 בינואר, עמ' 8-6
בן-דוד, אמיר. 1991. "מנהל הרדיו היה בטוח שהשתלטו על האולפן". עיתון תל אביב, 25 בינואר, עמ' 20-21
כספי, דן ולימור, יחיאל. 1986. "המתווכים". מכון אשכול, תל אביב, עמ' 110-115
גורן, דינה. 1991. "הרהורים על תקשורת בחדר אטום". אותות, 129, עמ' 8
שרם, דורון. 1991. "רדיו חזק". דבר, 25 בינואר, עמ' 5
גבירץ, יעל. 1991. "דובר צה"ל מרגיע". ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 25 בינואר, עמ' 6
מירון, מיכל. 1991. "צנזורים של עצמם". הארץ, 31 בינואר, עמ' 3ב
מירון, מיכל. 1991. "צנזורים של עצמם", שם.
גבירץ, יעל. 1991. "דובר צה"ל מרגיע". ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 25 בינואר, עמ' 7
בן-דוד, אמיר. 1991. "מנהל הרדיו היה בטוח שהשתלטו על האולפן". עיתון תל אביב, 25 בינואר, עמ' 20
בן-דוד, אמיר. 1991. "מנהל הרדיו היה בטוח שהשתלטו על האולפן". שם, עמ' 21
שרם, דורון. 1991. "רדיו חזק". דבר, 25 בינואר, עמ' 6
עריף, אורה. 1991. "רדיו חזק, בלי הפסקה". ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, 21 בינואר, עמ' 32
עריף, אורה. 1991. "רדיו חזק, בלי הפסקה", שם.
עריף, אורה. 1991. "רדיו חזק, בלי הפסקה", שם.
שרם, דורון. 1991. "רדיו חזק". דבר, 25 בינואר, עמ' 6
מירון, מיכל. 1991. "צנזורים של עצמם". הארץ, 31 בינואר, עמ' 3ב
15

תגים:

אולפן · גלי · חירום · ישראל · מלחמות · צהל · קול · רדיו · שדרים · שידור · תחנה

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הרדיו במלחמת המפרץ", סמינריון אודות "הרדיו במלחמת המפרץ" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.