היישום אינו מחובר לאינטרנט

תפיסת הצורה במשנתו של המקובל אברהם אבולעאפיה

עבודה מס' 041582

מחיר: 252.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: רקע ביוגרפי, תפיסתו הקבלית והתורה במשנתו הקבלית.

5,742 מילים ,10 מקורות ,1996

תקציר העבודה:

תפיסת התורה במשנתו של המקובל אברהם אבולעפיה

תוכן עניינים - hc1582

1. הקדמה

2. פרק 1:מבוא - חייו של אברהם אבולעפיה

3. פרק 2: תפיסתו הקבלית של אברהם אבולעפיה

4. פרק 3: התורה במשנתו הקבלית של אברהם אבולעפיה

5. סיכום

מראי מקומות

ביבליוגרפיה


הקדמה

בעבודה זאת נעסוק באחד האישים המרכזיים והמשפיעים ביותר על הקבלה בימי
הביניים , אברהם אבולעפיה ובתפיסתו המיוחדת במינה את התורה ותפקידה
בעולם ומה יכולים להפיק מימנה המקובלים בעלי הידע וההבנה ה"אמיתיים "
בניגוד להמון הרחב וה"נבער".
מבחינות רבות אבולעפיה היה יוצא דופן בין מקובלי תקופתו (וגם בהשוואה
למקובלי תקופות אחרות) . יותר מכל מקובל אחר הוא נהג לדון בכתביו בפירוט
בנושאים ששאר המקובלים חשבו שהצנעה יפה להם כמו חייו האישיים וכתוצאה
אנו יודעים עליו יותר מאשר על כל מקובל אחר. גם תפיסותיו הרעיוניות היו
רדיקליות ביותר מעל ומעבר למקובל בזמנו , בין השאר הוא האמין שהוא המשיח
שנועד לגאול את עם ישראל ואמונה זאת מתבטאת בכתביו ובמעשיו בחייו (כמו
ניסיון לא מוצלח לשוחח עם האפיפיור אולי כדי לגיירו) כמו בתורתו שהיא יוצאת
דופן גם בהשוואה לשאר תורות המקובלים של זמנו. הוא התייחס לתורת הספירות
המקובלת רק כשלב ראשון ולא חשוב ביותר של הקבלה ה"אמיתית " ובמקום
זאת שם דגש רב על הצורך בהכרה מיסטית של אותיות השפה העברית ובראשם
השם המפורש של האלוהות כמפתח לידע האמיתי. ויצר שיטות שונות של מה
שכינה "קבלה נבואית" דהיינו דרכים מעשיות להשגת רוח הנבואה על ידי תרגילי
מדיטציה והתבוננות באותיות ובשמות (חכמת הצרוף).
ומכיוון שהאותיות והכרתן המיסטית היוו חלק כה מרכזי בתורתו , עסק רבות גם
בנושא התורה כהתגלמות האולטימטיבית של צירוף האותיות אם רק נבין את
משמעותה ה"אמיתית ".
בעבודה זאת נדון בשאלה מה המקום אותו תופסת התורה שבכתב במשנתו של
אבולעפיה לעומת התורה בכתב האם הוא רואה אותן כשוות דרגה ?ואולי בעיניו
אחת מהן נעלה מהשניה? והאם מה שהוא מכנה " התורה שבעל פה" אכן זהה עם
התורה בעל פה כפי שהובנה בידי היהדות הנורמטיבית של תקופתו ,דהיינו המשנה
והתלמוד ,או שמה המדובר בשני דברים שונים לחלוטין זה מזה?

ומהן הדרכים השונות באמצעותם אפשר לפרש את התורה ומהי הדרך הנעלה
מכולן
על מנת לעשות זאת ?
בעבודה זאת אתן תחילה בפרק המבוא סקירה קצרה על התפתחותה ורעיונותיה
העיקריים של הקבלה עד לימיו של אבולעפיה ואתן תיאור כללי של תולדות חייו.
בפרק השני אעסוק בתיאור תורתו המיוחדת בקבלה ובראש ובראשונה בתורת
האותיות שלו שהיא הבסיס לשיטתו המיסטית ובפרק השלישי אעסוק בתפיסתו
את מהותן של התורה שבכתב והתורה שבעל פה,תפיסה שכפי שנראה היא מיוחדת
במינה ואולי כמעת חסרת תקדים בעולם המחשבה היהודי.

מקורות:

השאלה העומדת לפני עבולעפיה היא: כיצד יכול האדם להגיע מידיעת ה"מפורסמות"
לידיעת ה"מושכלות " ?
לדעת אבולעפיה האדם הרגיל שאינו שייך לאליטה האינטלקטואלית סוגר עצמו בפני פעולת השכל הפועל וכך אינו יכול להגיע לידיעת המושכלות.
הוא ממשיך וקובע שכל בכוחות הטבעיים קשורים בשם מיוחד שהוא מרכז כל הכוחות שם ההוויה שבו יש יכולת לפעול לשינוי הטבע הקבוע בגבולות החומר. ובידי האדם המשכיל (דהיינו מקובל ברמה גבוהה) יש יכולת לפעול ל"התרת " הכוחות הכבולים בו וכך להביא לשינוי הטבע והחומר. וכשאדם מצליח להתיר את הקשרים הקיימים בנפש כי
אז הוא מגיע לדבקות עד למעלה העליונה ומגיע לכתר העליון אל המחשבה העליונה.
כיצד אם כך אפשר להתיר קשרים אלה? לדעתו יש להחליף את הצורות הגשמיות בצורות עליונות יותר שירגילו את הנפש להשגת העניינים הרוחניים העליונים.
וכך להשיג התאחדות עם האל אך זאת מבלי שתיפגע האינדיבידואליות של האדם ותודעתו העצמית ( נושא שבודאי היה חשוב מאוד לאבולעפיה האינדיבידואלי שבכל המקובלים ). זוהי המטרה המוצהרת של הקבלה הנבואית של אבולעפיה.
הבעיה של התרת הקשרים שעומדת לפני אבולעפיה למצוא נושא להתבוננות נושא מוחלט ואבסולוטי שיפתח לו את השערים בפני האלוהות .
כפי שציין אבולעפיה גם התבוננות תבונית מכוונת וגם הריכוז כפעולה אנושית מכוונת חוסמים את ההתבוננות ה"אמיתית" באלוהות . ומשום כך לדעתו רק התבוננות בנושא מוחלט כלשהוא, כלומר: נושא שאינו מותנה ומקובע בסייגיה של התבונה האנושית עשוי לספק נקודה ארכימדית בדרכו של האדם אל המושכלות האמיתיות .
והנושא שבשביל אבולעפיה הוא הנשגב ביותר והראוי ביותר להתבוננות הם 22 האותיות של האלף בית. (4 ) ובראשם שם ההוויה ורק נושא זה יכול לשחרר את נפשו של האדם מ"קשרי החותמות " של ההוויה הסופית שלתוכה הושלך .
לפי ספר היצירה הנערץ על אבולעפיה האותיות העבריות הן יסוד כל הבריאה. בהתבססו על תפיסה זאת לדעת אבולעפיה אם הנשמה רוצה לעבור לדרגה הרוחנית העליונה עליה להתעמק באבני הבניין של המציאות שהן האותיות . על ידי התרכזות
באותיות ובצירופים שונים שלהן שהם מושכלות טהורות בשפה העברית (בניגוד לכל שאר השפות ).
על המקובל לפי אבולעפיה ליצור צירופי אותיות שאמנם אין בהן משמעות מעשית אבל הן בכל זאת בעלי משמעות אמיתית שכן הן משקפות אלמנטים של הלשון האלוהית שהיא אמיתות המציאות של מעשה הבריאה. ושל מחשבת האל.
תכלית חכמת הצירוף כפי שמלמד אותה אבולעפיה בעזרת טכניקות שונות של גימטרייה ונוטריקון היא לעורר באדם בעזרת התבוננות מודרכת, מתודית, מצבי תודעה רחבים יותר. להרחיב את הדעת ואת גבולות התודעה מצורות פשוטות לצורות
טהורות מצורות גשמיות לצורות רוחניות. ולהגיע בזה לתנועה הרמונית של התודעה
שאין בה עוד מהשפעת הצורות הטבעיות.
לדעתו של אבולעפיה מכל אות יוצא עולם שלם בפני עצמו ולדעתו גם לשונות כל האומות יכולות להיות חלק מחכמה זאת (5). האותיות עם כל רוחניותן יש עדין כעין חומר . וכל צורה עליונה היא חומר לגבי מה שלמעלה ממנה.
לדעתו של אבולעפיה אם כך עדיף להכיר את הלשון מאשר את המציאות הטבעית מאחר ויש בה מבנה המשקף נכונה את עולם המציאות. (6)
לאחר רכישת השליטה על צירוף האותיות עוברים, לפי שיטתו של אבולעפיה לשלב הבא הכולל היגוי שמות הקודש . אחד מהשמות הוא השם המפורש י-ה-ו-ה שאת ארבע אותיותיו מרכיבים עם האות א ועם חמש התנועות היסודיות. עם היגוי הצירוף יש להניע את הראש בצורה הדומה לצורת הניקוד ובו זמנית לנשום באופן מיוחד מספר מסוים של
נשימות .
אבולעפיה העריך אם כן מעל לכך את תורת צירופי האותיות שלדעתו היא הדרך לפתיחת כל הסודות. מאידך ולא במפתיע התייחס כמעט בזלזול לקבלה ה"רגילה "
של ימיו. לדעתו תורת הספירות יש בה מן האמת אך היא אינה אלא שלב ראשון (דהיינו לא חשוב ) לפני שהמקובל יוכל להגיע לשלב החשוב באמת של ההתעמקות
באותיות.
אבולעפיה נותן שורה של טכניקות מדיטטיביות הכוללות תנועות מיוחדות ומוזיקה להשגת האקסטזה האקט שבו יתגלה הכושר הנבואי שהוא לדעתו מטרתו האמיתית של המקובל . לדעתו הרמב"ם מתייחס לכך במורה נבוכים אך מסתיר זאת בעוד שאבולעפיה מגלה זאת. ואקסטזה (או דבקות) זאת כרוכה בסוד ההזכרה כלומר התבוננות בשם מיוחד ובראש
ובראשונה שם ההוויה שלדעתו אינו מופיע בצורתו האמיתית לעולם במקרא אלא מדובר בשם בן ע"ב אותיות שבאמצעות תנועות וצירופים שונים אפשר להגיע עמו לאקסטזה.
שם זה היה ידוע גם לפני עבולעפיה והוא נידון בין השאר גם בספר הבהיר. במאה ה-11 עשו פירושיו של רש"י את השם הזה ידוע לכל . אבל למרות זאת שיטת השימוש בו לא נכתבה מעולם אלא הועברה רק בעל פה עד שאבולעפיה עשה זאת.השם נובע משלושה פסוקים בספר שמות יד ,יט-כא . בכל פסוק יש שבעים ושתיים אותיות (ע"ב) והם
הבסיס לע"ב השמות בני שלוש אותיות כל אחד.(7)
תלמיד של אבולעפיה, מתאר בספרו שערי צדק כיצד רבו לימד אותו במשך ארבעה חודשים את שיטת צירוף האותיות שלו והורה לו למחוק את מחשבותיו תוך כדי הצירוף . לאחר מכן הראה לו רבו ספרים הכוללים אותיות ,שמות וגימטריות בלתי מובנות לו. המחבר הקדיש חודשיים למדיטציה עמוקה על שמות אלה כפי שהורה לו מורו. כתוצאה
הוא ראה מיוחד שהחל ללוות אותו לכל מקום בחושך. מאוחר יותר בעת שעסק בצירוף שמות הקודש ובראשם אותיות השם ע"ב החל באופן בלתי רצוני להשמיע דברי חכמה . (8) שיטה מדיטטיבית סוגסטיבית זאת יצרה עם כך את התוצאות הרצויות מבחינת אבולעפיה של תחושת אקסטזה וקשר ביליתי אמצעי עם העולמות העליונים.
אבולעפיה מייחס אם כך חשיבות אבסולוטית לאותיות ולשפה כיצד הוא רואה אם כך את התוצר התרבותי העליון של השפה (בעיני היהדות ) את התורה ?
ואיזה משמעות מיוחדת יש לה בעיניו ? על כך נדון בפרק הבא.
פרק 3: התורה במשנתו של אבולעפיה.
בפרק זה נדון בתפיסתו המיוחדת של אבולעפיה את התורה שבכתב והתורה שבעל
פה והמעלות השונות הקיימות לדעתו בהבנתן ובהשגתן.
בתפיסתו את התורה הושפע אבולעפיה עמוקות ממורו ברוך התוגרמי שראה בתורה כבעלת משמעות כפולה. לדעתו המונח "ספר תורה מרמז הן על עולם השכלים היות שיש כאן זהות גימטרית עם "בית דין של מעלה" ומאידך גיסא הוא זהה לשם המיוחד ומשום כך מלמד על מהותו של האל . ברוך התוגרמי מזהה עם כך את שם האל (שכפי שראינו הוא
בעל חשיבות מכרעת בתורתו המיסטית של אבולעפיה) ואף את האל עצמו עם התורה. בנוסף מזהה ברוך התוגרמי את התורה בגימטרייה שלו גם עם השכל הפועל ( 246=צלם אלוהים =גבריאל שהוא השכל הפועל ). מכאן שהתורה זהה לעולם הרוחני בכל דרגותיו. (1)
ומה שמשתמע מדברי ברוך התוגרמי ברמזים ובגימטריות שונות הוא ברור לחלוטין אצל תלמידו אבולעפיה. הוא מחזיק באותן 3 משמעויות למונח "תורה". הוא מתייחס לתורה ככינוי לעל עצמו בספרו "מפתח התוכחות" שם הוא אומר "דע כי התורה היא כחומר לכל הדעות והיא כצורה לכל הנפשות והיא כצורת הצורות לכל השכלים הנפרדים ,
כי התורה היא דבר ה' והיא כוללת עשר ספירות". (2) המונח צורת הצורות לכל השכלים הנפרדים מרמז כנראה לאל והביטוי דבר ה' כמרמז כנראה לשכל הפועל .
ומשום שהתורה לדעת אבולעפיה זהה לשכל הפועל היא מכילה את כל צורות המציאות. הוא מגדיר את תפקידיה של התורה כדומים מאוד לאלה של השכל הפועל. בספר מפתח החכמות הוא אומר " התורה התמימה שהיא מחכימה פתי עם היותה עדות נאמנה ביננו ובין השם לא נתנה כי אם להוציא שכלו של אדם לפועל " ובמקור אחר הוא מגדיר אותה
כמקור הנבואה ( הדבר שאותו ניסה ליצור באופן "מלאכותי" באמצעות שיטותיו המיסטיות השונות ) והיא אף אמצעי להשארות הנפש. לדעתו תורה היא אמצעית ביננו לבין האל וזאת הסיק מין הגימטרייה תורה -611= = אמצעית.
אבולעפיה זיהה את 22 האותיות עם הגלגל העשירי שהוא "המעולה בכל גלגלי המציאות והוא גלגל ראשון במעלה וקדם לכל גלגל במציאות והוא גלגל התורה" .
_נראה שגלגל זה רומז לשכל הפועל וגלגל זה המכיל צירופים שונים של האותיות דומה (ולמעשה זהה ) לתורה שגם היא מורכבת מכ"ב אותיות יסוד מצורפות בצירופים שונים.(3).אבולעפיה בחר אם כך במונח הגלגל כסמל המובהק של התורה זאת בשונה ממקובלים אחרים כמו תלמידו ג'קטילה שהעדיף להתייחס לתורה דווקא במונחים של נקודה
מרכזית.
לדעתו של אבולעפיה אופייה של התורה הוא כפול, היא נכתבה על שני לוחות הברית המייצגים לדעתו את היצר הטוב ואת היצר הרע . ומונחים אלה אין לקחת אותם כפשוטם אלא לראות אותם כמייצגים מונחים אחרים השכל והדמיון . לדעתו התורה נתפסת על ידי שני הכוחות הפנימיים האלה ואין זה מספיק רק לתפסה עם השכל כפי שחושב
הרמב"ם.
אופייה הכפול של התורה מתגלה , לדעת אבולעפיה, גם בסוגיות אחרות . לדעתו יש התורה שבכתב והתורה שבעל פה, תפיסה שהיא אבן יסוד של היהדות הרבנית .
אך הגדרתו את התורה שבעל פה שונה מאוד מזו של היהדות המסורתית. לדעתו התורה שבכתב מדברת על המצוות ואילו התורה שבעל פה (שידועה רק למיעוט נבחר) מדברת על שמות האל . לדעתו התורה שבכתב היא שכל ודמיון גם יחד.
אך התורה שבעל פה העולה עליה היא אך ורק שכל ללא דמיון.
לדעתו התורה שבעל פה שבידינו בכתב דהיינו המשנה והתלמוד אינה התורה שבעל פה ה"אמיתית " שכן זאת אינה יכולה להיות מועלית על הכתב לעומת התורה שבכתב שמעצם מהותה יכולה להיכתב. לדעתו זה מסביר מדוע רבי יהודה הנשיא והתנאים לא עברו על האיסור לכתוב את התורה שבעל פה שכן מה שכתבו לא היה התורה שבעל פה אלא משהו
אחר וזאת הוא "מוכיח" באמצעות גימטריות שונות ומשונות.
התורה שבעל פה זהה לתורה השכלית כלומר לתורה שנקראה לפי השמות והיא בעצם
זהה עם התורה הקדומה שנבראה לפני בריאת העולם ,זהה לעולם השכלים והיא כתובה כתיבה רצופה באש שחורה על גבי אש לבנה דהינו בקריאה המקורית שכלית.
לדעתו התורה שבעל פה האמיתית כוללת בתוכה את מעשה המרכבה וגם שיטות שבעזרתן אפשר לפרש את התורה שבכתב. הוא מאיר שגם בתורה שבעל פה הכתובה
יש כל מיני רמזים לעניינים שאין להעלותם בכתב. (4)
יש כאן נקודה פרדוקסאלית שדווקא אבולעפיה המקובל שהעז יותר מכל מקובל אחר להעלות את שיטותיו השונות על הכתב והפיצן ברבים דווקא הוא תקיף כל כך
בטענותיו שיש תורה מיסטית שאינה בכתב וגם אי אפשר להעלותה על הכתב .
לעומת תורה שבעל פה זאת התורה שבכתב היא לדעת אבולעפיה החלק הפחות חשוב שבמסורת ומקורה הוא לדעתו בקריאת התורה האמיתית לפי חלוקת המילים המבטאת את המצוות., והמצוות הן עיקרה של התורה בכתב כמו גם של המשנה והתלמוד.
אבולעפיה מבדיל בין כמה סוגים של מצוות יש סוג מצוות שמטרתו להשלים את הפרט ויש סוג מצוות שמטרתו להביא לתיקון החברה. הסוג הראשון מכוון לשכל, הסוג השני מכוון לדמיון. וערבוב זה מלמד לדעתו על מהות התורה שבכתב : מקורה
בשכל אך יש בה עניינים שמקורם בדמיון.
לדעתו הן למצוות והן לסיפורים בתורה יש שני פנים הפשט והדמיוני : הנסתר והשכלי. ואפשר להבינם הבנה מלאה רק כאשר מגיעים לנסתר . המצוות מלמדות אותנו שהעיקר זה הכוונה כלומר החלק השכלי שבהם ואילו הסיפורים מספרים לנו על המלחמה המתמדת בין הדמיון לשכל , מלחמה שמתרחשת אצל כל אדם כפי שהתרחשה אצל גיבורי
המקרא. והם מלמדים אותנו שניצחונו של השכל הוא המטרה הרצויה.
הפשט של התורה מיועד לפי אבולעפיה רק להמונים הבורים שאינם מסוגלים לקלוט את האמת העליונה אך על החכם מוטלת החובה להבין את התורה המושכלת "חובה על כל מי שיש לו יכולת להשיגן (את האמיתות ) וללכת בהם שיחקרם וידעם ויכירם כדי לאמת קבלותיו האמיתיות וכדי להסיר מהן הדמיונות שנמסרו בקבלה להמון בעבור הכרח והוא
מפני עומק השגת האמת וחלישות המקבלים". אך החכם שהגיע להבנת סודות התורה אינו רשאי לגלותם להמון "הפתאים".
הבדל זה בין הפשט וה"אמת" בתורה לפי תפיסתו מתבלט במיוחד בשיטתו הפרשנית
לתורה שלפיה יש לא פחות משבע דרכי פירוש. זוהי השיטה הפרשנית המפורטת והמתוחכמת ביותר מבחינת הצגתה בפרשנות היהודית בכלל.
השיטה הראשונה לפירוש התורה היא הפשט הפשוט של התורה שהוא בחינת איש שהוא עם הארץ שאינו יודע אלא דרך הכרת האותיות במובן זה שהוא קורה אותן בלבד. זוהי הדרך הראשונה והבסיסית ביותר לפיה מבין האדם את התורה בילדותו . והמוני העם הם לדעתו כמו ילדים. דרך הפשט מטרתה לחנך את ההמונים למעשים טובים ולציות על
דרך ההפחדה מחד והבטחות גמול מאידך ,ורק מי שמסוגל לעבור מעבר לזה יוכל לקבל את האמונות האמיתיות.
השיטה השניה היא של הפשט כפי שהוא מתבאר בפירושי התורה שבעל פה על התורה
שבכתב . זה כולל את המשנה התלמוד והתרגומים ותכליתם הסבר המקומות בתורה
שפשטם אינו מתקבל על הדעת. זהו פירוש מוסמך למקומות קשים בתורה אך בעיקרון הוא פותר רק בעיות הכרוכות בקיום המצוות.
השיטה השלישית היא של הדרשות כלומר האגדה התלמודית שהיא למעלה מפשט
התורה התלמודית .(6) דרך זאת כוללת את פירוש התורה על ידי הרחבת הפסוק המקראי והשלמת מה שנראה כחסר בו.
שלוש שיטות שונות אלה מהוות למעשה קבוצה אחת במערכת שבע הדרכים של אבולעפיה . הם מאוחדות בכך שההמון משתמש בהם כדי להבין את התורה .
(וההמון הנבער מבחינתו של אבולעפיה כולל גם את תלמידי החכמים ה"הלכתיים")
אך משום כך ומשום שאינם מיועדות לחכמים האמיתיים יודעי ח"ן הן מעצם טבעם דרכי פירוש נחותות.
השיטה הרביעית היא של עולם המשלים והחידות שלפעמים מופיעים גם באגדה ומחוצה לה ואלו הן אליגוריות שכליות שאיתן היחידים החכמים מתחילים להיפרד מההמון הנבער התופס דברים כפשוטם. שיטה זאת היא המקובלת על הפילוסופים
מבין ישראל ואנשי אומות העולם .הפילוסוף מבין שהדברים בתורה אין להבינם כפשוטם אלא כאלגוריה לדברים אחרים. אבולעפיה מוסיף ומעיר שכל 4 השיטות האלה קיימות גם אצל הנוצרים מה שמראה שדרכי פרשנותם לתורה היו ידועות לו. (7)
השיטה החמישית כבר שייכת לדרכי הפירוש הקבליות והיא הנחותה בהם שכן היא מיועדת רק למקובלים מתחילים. הוא מכנה דרך זאת "דרך הקבלה על צורת ספר היצירה ".
אלו הן פירושי אותיות התורה והסודות הרמוזים בהן אותיות קטנות ,גדולות מנוקדות וכו'.
השיטה השישית היא כבר מתקדמת הרבה יותר והיא מיועדת רק לחכמים מתבודדים כוללת את כל חכמת הצירוף והיא ניתנת ללימוד ונמסרת על ידי המתבודדים.
לפי שיטה זאת הכל קשור בכל מפני שהכל קשור בדרך מסוימת בעולם המבנה הלשוני המורכב מהאלמנטים הראשונים של צירופי האותיות ומתוך כך נבנות הצורות השכליות בנשמתו של האדם. אבולעפיה מכנה שיטה זאת כ"דרך השבת האותיות לחמרם הראשון עד שיצטרכו אל הנותן צורות חדשות". (8) דרך זאת מנוגדת לדרך הקודמת שבה עיקרה היה
שימור הטקסט המקראי בדקדקנות. כאן לעומת זאת מדובר על פירוק סדר האותיות הקיים ולהשיב את האותיות לחומרן הראשון ול"שחררם" ממשמעותן הקודמת. ואז על ידי שורה של פעולות, המפרש מכניס באותיות צורה חדשה או משמעות חדשה שמקורה הוא המפרש עצמו שנתפס כ"נותן הצורות". מי שנוקט עם כך בדרך השישית משול לשכל הפועל
הנותן צורות לחומרים. באמצעות ההרכבה מחדש מגיע המיסטיקן אל מקורות ההשראה של הטקסט המקודש וניתן אף לטעון : יוצר בעצמו טקסט מקודש!.
השיטה השביעית היא הנעלה מכל . היא "קודש הקדשים" והיא ראויה לשימוש רק בידי הנביאים עצמם ( או מי שהתעלו לדרגת נביאים כמו אבולעפיה ומי שמשתמש בהצלחה בשיטותיו להשגת כוח הנבואה). זהו תחום שהנמצאים בו מבינים את הדיבור הבא מהשכל אל הפועל , לאחר שהוכנו לכך על ידי חכמת הצירוף ומשום כך מסוגלים לקבל את
השפע של השכל הפועל. מטרת השיטה היא להביא את המעיין בתורה לנבואה על ידי הפיכתם של פסוקי התורה או אף פסוקים אחרים לשמות האל.
לפי שיאה זאת הופך תחילה הפסוק כולו לשם של האל ואחר מכן כל אחת מאותיות הפסוק לשם של האל. בהמצאות שיטה זאת אפשר להשיג שליטה בטבע אם כי במקומות מסוימים בכתביו התנגד אבולעפיה לענייני כישוף המשתמעים בכך אך הוא אינו עקבי בדעותיו.(9)
ניתן אם כך לסוג את 7 שיטות הפירוש ל3 קבוצות : שיטות 1-3 שהן פשט המתאים להמון הנבער. שיטה 4 של אלגוריה המתאימה לפילוסופים ( גם של אומות העולם) ושיטות 5-7 שהן שיטות הקבלה הנבואית והן בנויות לפי דרגות קושי הראשונה שבהם מיועדת למקובלים בדרגה נמוכה השניה למקובלים ברמה גבוהה והשלישית לאנשים ברמה עליונה
שיכולים להגיע לדרגת הנביאים.
לימוד התורה בדרגתו העליונה הוא עם כך גולת הכותרת של שיטתו המיסטית של אבולעפיה להשגת כוחות נבואיים לאדם באמצעות השימוש באותיות השפה ובשמות
האל. באמצעות שיטה זאת חושף אבולעפיה הן את הרבדים הנסתרים של כתבי הקודש ומאידך יוצר בהם משמעויות חדשות לחלוטין . הן ספק שתפיסה זאת הייתה רדיקלית ואף "כופרת " עבור היהדות המסורתית .
ניתן לומר שתפיסתו זאת של אבולעפיה לא הייתה רק פרשנית אלא אף שימשה להשגת ה"נבואה" ושימשה להשגת מגע אינטימי עם מקורות ההשראה של כתבי הקודש. אבולעפיה מרחיק לכת מכל קודמיו כאשר הוא טוען שמי שמשתמש בשיטותיו יוכל ליצור בעצמו כתבי קודש שאולי יוכלו לבסוף להגיע אף לדרגתה של התורה מבחינת השראתם.
סיכום
עברנו בעבודה זאת על חייו ותפיסותיו הקבליות של אברהם אבולעפיה .
ראינו שאבולעפיה היה מקובל מסוג רדיקלי ביותר לגבי תקופתו ומבחינות רבות
אישיותו ותפיסותיו היו פרדוכסליים לחלוטין.
מצד אחד התייחס בבוז עמוק להמון "הנבער " ודיבר על כך שיש תורה שבעל פה שאי
אפשר לכתבה ומצד שני כתב יותר מרוב המקובלים בדורו והעלה על הכתב סודות וטכניקות שמקובלים אחרים לא היו מעיזים להעלות על הכתב . מצד אחד היה בין המיסטיקנים הקיצוניים ביותר של זמנו בתפיסתו כי אפשר לתת לאדם כוחות של נבואה באמצעות שיטות אקסטטיות שונות של צירופי אותיות ותנועות שונות אך מצד שני רחש כבוד
עצום לפילוסופיה של זמנו ובעיקר לרמב"ם ( שהיה מוקצה מחמת מיאוס בעיני רוב המקובלים ) וניסה לבסס את תורתו על תפיסות ומטרות רציונליות שונות של הפילוסופיה, גם אם השילוב של מיסטיקה קיצונית ופילוסופיה ניראה בעינינו כיום כמוזר מאוד ובודאי גרם לפליאה בעיני בני דורו של אבולעפיה.
במרכז תפיסתו של אבולעפיה עמדה ההנחה שהאותיות העבריות הן אבני היסוד של
המציאות וכי דרך ה"התבוננות " בהן המקובל יכול להגיע לדרגה הרוחנית העליונה דרגת הנבואה. הוא יצר שיטות שונות של צירופי אותיות מלוות בשיטות מדיטציה שונות להשגת מטרה זאת . והשיטות החשובות מכול היו האותיות של ה"שם המפורש" שם ההוויה שאבולעפיה האמין כי הוא למעשה שונה מהשם המופיע בפשט של התנ"ך והציע שיטות
שונות להשגתו האמיתית.
ומכיוון שהאותיות והשפה היו כה חשובות בשיטתו הקבלית כי אז ברור שגם לתוצר
העליון של השפה העברית לתורה הייתה חשיבות מרכזית . אך הוא הבדיל בנין התורה שבכתב הנחותה בעיניו שנועדה בעיקר לתיאור המצוות ובעיקר לציבור הנבער
שאינו מבין את האמת החבויה בה. ובין התורה שבעל פה. התורה שבעל פה ה"אמיתית " לא הייתה בעיניו המשנה והתלמוד אלה תורת השמות המיסטיים של האלוהות וזאת אינה יכולה להיכתב מעצם טבעה והיא נעלה לעין ערוך על התורה שבכתב.
אבולעפיה המשיך וקבע שיש 7 שיטות שונות לפירוש טקסט התורה . 3 הראשונות של קריאת הפשט , של הפירוש התלמודי ,ושל המדרש הן נחותות ומיועדות לקהל הרחב והבור. השיטה הרביעית של מציאת האלגוריה בסיפורי התורה היא נעלה יותר אך גם היא נחותה לעומת 3 שיטות הפירוש הקבליות של פירוש אותיות בודדות (המיועדת רק למקובלים
מתחילים ) של השבת האותיות לחמורן הראשון ויצירת משמעויות חדשות לטקסט ומעל לכל של דרך יצירת השמות בטקסט שהיא דרך הפירוש העליונה ומי שמשתמש בה יש לו יכולת נבואה .
שיטתו של אבולעפיה ותפיסתו את התורה והדרכים לפרשה הייתה עם כך רדיקלית מכל בחינה לגבי היהדות של זמנו ( או של זמנינו ) ולא פלא שעוררה התנגדות כה עזה עד כדי רדיפות וחרמות . ואם זאת הייתה לו השפעה עצומה על המקובלים שבאו לאחר זמנו , השפעה שאותה אפשר למצוא גם בימינו עם ההתעוררות העצומה של עניין מחודש
בקבלה ובכל צורה רדיקלית של מיסטיקה.
מראי מקומות לפרק 1
1. גרשון שלום הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה ע' 101
2. משה חלמיש מבוא לקבלה ע' 36
3. GERSHON G.SCHOLEM MAJOR TRENDS IN JEWISH MYSTICISM P.73
4. IBID P. 173
5. שלום ע' 46
6. משה אידל משיחיות ומיסטיקה ע' 18
7. אריה קפלן מדיטציה וקבלה ע' 70
8. שלום ע' 108
9. משה אידל פרקים בקבלה נבואית ע' 59
10. משיחיות ומיסטיקה ע' 33
מראי מקומות לפרק 2
1. משה אידל החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה ע' 12
2. שם ע' 15
3. שלום ע' 130
4. שם ע' 137
5. שם ע' 149
6. החוויה המיסטית ע' 22
7. קפלן ע' 100
8. שם ע' 114
מראי מקומות לפרק 3
1. משה אידל אברהם אבולעפיה: לשון ,תורה והרמנויטיקה ע'
2. שם שם
3. שם ע' 53
4. שם ע' 63
5. שם ע' 80
6. שלום ע' 149
7. שם שם
8. אברהם אבולעפיה ע' 101
9. שלום ע' 179
ביבליוגרפיה
1. חלמיש, משה מבוא לקבלה , ירושלים , אין תאריך.
2. אידל, משה כתבי רבי אברהם אבולעפיה ומשנתו עבודת דוקטור ,ירושלים,תשל"ו.
3. אידל , משה החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה ירושלים, תשמ"ח
4. אידל , משה פרקים בקבלה נבואית ירושלים , 1990.
5. אידל ,משה משיחיות ומיסטיקה ת"א, 1992.
6. אידל , משה אברהם אבולעפיה : לשון, תורה והרמנויטיקה ירושלים ות"א, 1994
7. קפלן, אברהם מדיטציה וקבלה ירושלים, 1995.
8. רצבי ,שלום " רציונליזם ומיסטיקה " פעמים מס' 62 ע' 149-156 .
9. שלום ,גרשון הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה ירושלים, תשכ"ה.
10. SCHOLEM ,GERSHOM G. MAJOR TRENDS IN JEWISH MYSTICISM NEW YORK ,1967.

תגים:

הביניים · ימי · משיח · קבלה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תפיסת הצורה במשנתו של המקובל אברהם אבולעאפיה", סמינריון אודות "תפיסת הצורה במשנתו של המקובל אברהם אבולעאפיה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.