היישום אינו מחובר לאינטרנט

הפרה בציורי אברהם אופק

עבודה מס' 020717

מחיר: 228.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת ציוריו של אופק תוך שימת דגש על הציורים בהם מובלטת הפרה והקישורים, רעיונית למעמד האישה והמשפחה.

3,186 מילים ,6 מקורות

תקציר העבודה:

הפרה בציוריו של אברהם אופק

ראשי פרקים hy0717 -

1.הצגת הנושא

2.הקדמה- תולדות ציוריו של אברהם אופק

3.ניתוח הפרה ביצירותיו

4.סיכום

5.ביבליוגרפיה


הצגת הנושא
אברהם אופק (נפטר ב1990-) היה מורה וצייר בבצלאל. הוא היה אחד מנציגיה
הרציניים של המשמרת הצעירה של הציור הישראלי. ציורו האפי והמונומנטאלי
ותפיסתו הטוטלית והשירה את היחסים בין אנשים, נופים חיות ועצים- מצא לו
שטחי מחיה הפרושים על פני איטליה, ירושלים, פרינצה, ניו-יורק ,מדריד ויפו.
הוא הציג תערוכות רבות: "בבית האומנים הירושלמי", במוזיאון בפירנצה, בגלריית
"מאייר" בלונדון", ב"בינאלה בפריס", בתערוכות באיטליה. כמו כן הוא התפרסם
בציורי קיר בארץ בהם הוא מבטא את רעיון העליה ושאר רעיונות.
מאוחר יותר, כשהקים אברהם אופק עם חבריו את קבוצת "לוויתן" ב1978-, הם היו
פורשים משולשי בד גדולים, מפרשי ענק, שצורתם כמלאכי שמיים או כחיות דמוניות.
הם ניתנים לראיה אך ורק מהמרומים ומרביתם בכיוון תנועת הרוח והריחוף.
המפרשים פרושים על האדמה, אך סימנם- מעוף בשמיים.
ביום השנה הרביעי למותו ציינה גלרית רוזנלפלד בתח אביב בתערוכת מחוה לזכרו
ציורי שמןם, עבודות על נייר ופסלים שנעשו על ידי האומן משנת 1956 ועד .1990
התערוכה התמקדה במוטיב הפרה ביצירתו של אופק. מי שיזם את התערוכה וריכזה
היה גדעון עפרת.
במוטיב הפרה אנו רואים את אחד הסמלים המהותיים להבנת יצירתו של אופק.
הפרה היא הדימוי המרכזי בעולמו היוצר של אופק והיא מלווה אותו לאורך לכל
שנות יצירתו.
מטרת עבודה זו היא לסקור את ציוריו של אברהם אופק תוך שימת דגש על הציורים
בהם מובלטת הפרה, ביוחד כשהיא מקושרת, רעיונית, עם מעמד האישה והמשפחה.

מקורות:



הפרה בציוריו של אברהם אופק
הפרה בציוריו של אברהם אופק
ראשי פרקים
1. הצגת הנושא
2. הקדמה- תולדות ציוריו של אברהם אופק
3. ניתוח הפרה ביצירותיו
4. סיכום
5. ביבליוגרפיה
הצגת הנושא
אברהם אופק (נפטר ב1990-) היה מורה וצייר בבצלאל. הוא היה אחד מנציגיה הרציניים של המשמרת הצעירה של הציור הישראלי. ציורו האפי והמונומנטאלי ותפיסתו הטוטלית והשירה את היחסים בין אנשים, נופים חיות ועצים- מצא לו שטחי מחיה הפרושים על פני איטליה, ירושלים, פרינצה, ניו-יורק ,מדריד ויפו.
הוא הציג תערוכות רבות: "בבית האומנים הירושלמי", במוזיאון בפירנצה, בגלריית "מאייר" בלונדון", ב"בינאלה בפריס", בתערוכות באיטליה. כמו כן הוא התפרסם בציורי קיר בארץ בהם הוא מבטא את רעיון העליה ושאר רעיונות.
מאוחר יותר, כשהקים אברהם אופק עם חבריו את קבוצת "לוויתן" ב1978-, הם היו פורשים משולשי בד גדולים, מפרשי ענק, שצורתם כמלאכי שמיים או כחיות דמוניות. הם ניתנים לראיה אך ורק מהמרומים ומרביתם בכיוון תנועת הרוח והריחוף. המפרשים פרושים על האדמה, אך סימנם- מעוף בשמיים.
ביום השנה הרביעי למותו ציינה גלרית רוזנלפלד בתל אביב בתערוכת מחוה לזכרו ציורי שמן, עבודות על נייר ופסלים שנעשו על ידי האומן משנת 1956 ועד 1990. התערוכה התמקדה במוטיב הפרה ביצירתו של אופק. מי שיזם את התערוכה וריכזה היה גדעון עפרת.
במוטיב הפרה אנו רואים את אחד הסמלים המהותיים להבנת יצירתו של אופק. הפרה היא הדימוי המרכזי בעולמו היוצר של אופק והיא מלווה אותו לאורך לכל שנות יצירתו.
מטרת עבודה זו היא לסקור את ציוריו של אברהם אופק תוך שימת דגש על הציורים בהם מובלטת הפרה, ביחוד כשהיא מקושרת, רעיונית, עם מעמד האישה והמשפחה.
הקדמה- תולדות ציוריו של אברהם אופק
אברהם אופק נולד בבולגריה ב1935- ושם משפחתו הקודם היה אלג'ם. הוא עלה לישראל בשנת 1949. "הייתי אזי ילד של השומר הצעיר ובתור ילד של השומר הצעיר, שלושה שבועות אחרי שעליתי לארץ כבר הייתי בקיבוץ שלהם, לבדי, בלי הורי. לארץ הגעתי זקן בניסיון חיים, כי עברתי את מלחמת העולם השניה ואת הרעב הגדול שלאחריה בתור
ילד, אבל הייתי עובר, זרע של מה שחלמתי להיות תמיד- "חלוץ".
לצייר הוא התחיל מאז הוא זוכר את עצמו וממקום מושבו בקיבוץ- כמרקסיסט בעל ידיעה ברורה על תפקיד האומן בחברה וכמי שניסיונו העדיר אותו לביטויי המאורעות והסערות בחברה: העברה מארץ לארץ באוניות המעפילים, בנייה של ארץ חדשה וכו'- הוא הצטרף למה שכונה "חוג הציירים הריאליסטים". ריאליזם חברתי זה הביא אותו לצייר
רבות אודות החברה.
בראייה שטחית נראים חייו כמו מעבר מאידאולוגיה קיצונית אחת לשנה: ממרקסיזם לוהט אל נוסח קיבוצי השומר הצעיר אל אידיאולוגיה לאומית נוסח התחייה (דבר דומה קרה, אגב, ללאומן אחר- נתן אלתרמן שעבר מערכי תנועת העבודה אל הלאומיות, ומבטא זאת יפה בחיבוריו ובשיריו) אופק עבר מציור בהשראת הסוציאליזם הסובייטי דרך
"לוייתן" אל "הציור היהודי" וה"סימבוליזם הלאומי". מעברים כאלו, בלתי פופולריים לחלוטין בקרב ציירים, הניעו את החוקרים להניח כי חייו היו רצופי תלאות.
כשם שציוריו כביכול בני האסכולות השונות כוללים תדיר את אידאת היסוד של: אישה-פרה-בית-איש, כך מהווים גלגוליו האידיאולוגיים של אופק התגלויות שונות של צורך אל מימושם של חיים, פשוטים במובן הפיסי ועשירים במובן הרוחני, כשהם סדורים באידיאולוגיה המשלבת השקפת עולם ודרך חיים. "השילוב של השקפת עולם ודרך חיים זה
מה שחיפשתי תמיד" אומר אופק, ולא כל כך היה משנה לי מה התוכן, עד כמה שזה נשמע מוזר. זה מה שתמך בי ומדריך אותי עד היום בקיבוץ של השומר הצעיר, וזה מה שמושך אותי להתחייה".
את תערוכתו הראשונה הציג אופק ב1957-, במוזיאון בצלאל, ושנה לאחר מכן נסע ללמוד באקדמיה לאומנויות שבפירנצה. הוא טוען כי: "לאיטליה הגעתי כבר חטיאר, סופר זקן, אדם שעבר כבר פעמיים חיים, וזה למרות שהייתי רק ילד בן 23, אבל הייתי זרע, אפילו לא בן אדם מבחינה אומנותית. ושם התחלתי גם לבנות וגם לנסות לעמוד אל
מול הדבר הגדול הזה שנקרא אומנות ותרבות ושאני כל כך רציתי להתחבר איתי, ובמיוחד ניסיתי להגשים את החלום שלי ללמוד ציורי קיר שהתחבר כל כך עם כל השקפת העולם שלי".
כשחזר מאיטליה עזב את הקיבוץ והשתקע בירושלים. הוא החל ללמד בבצלאל ועשה את ציורי הקיר שלו (שהמפורסם שבהם הוא בבית הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים). כל אלו מעלים סיפורים מחוויות העליה, מההתיישבות ומבניית הארץ. לאחר מלחמת יום הכיפורים התחולל מפנה כאשר הוא טען כי העם אינו מעוניין להסיק מסקנות ממה שקורה.
הוא טען כי אנו חיים בין התרבות המערבית לבין האזור שאנו חיים בו ושעל מנת לאפשר את החיבור ביננו למקום, צריך להתחיל מעמדות אישיות, שמסמנות אותך בתור בן אדם ורק לאחר מכן בעמדות האומנותיות. כלומר ככלל אנו ציונים ומהיותנו ציונים הכרזנו מי הם ידינו ומי הם אוייבנו. אוייבנו הם כל מי שסגדו משהו שמוביל בעצם
לאגו כמו למשל מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה-וינצי, רפאל, שכל אח האומנות שלהם היא כזאת שמבוססת על משהו אנחנו רואים בו סגידה להישג האישי ולאקרובטיות. לגברי אופק: "הגבלנו את היבוא. אני לא שותף לדעה כי אסור להשתמש במקורות מערביים. קודם כל אפילו אני בעצמי אינני יכול בלעדיהם. אבל מותר לשים סייג ולנסות בצורה
נואשת לומר מה כן לייבא ומה לא. קבענו גם שלגבינו כציונים המרכז הוא ארץ ישראל-ירושלים ושהפרובינציה היא ניו יורק וכו', והזכרנו אומנם שמרכזה ארץ ישראל הציר לה שהוא מקורותינו העתיקים או העכשוויים. במילים אחרות, היא מבוססת על שלושה דברים: האגדה והפולקלור, הסמל והאות. דרך אגב, כמעט כל מה שהאומנות המודרנית
מתעסקת בו היום, ללא ציונות זה בדיוק ה"לוויתן", אלא מה שקובע זה סדר העדיפויות והמיקום של המרכיבים. מאחורי המניפסט הזה אני עומד עד היום הזה".
בין השנים 1970 ו1976- צייר אופק חמישה ציורי קיר מונומנטליים והכין הצעות לשלושה נופים שלא יצאו אל הפועל. מאז ועד מתחילת שנות השמונים, נעלם ציור הקיר מיצירתו. זו שעמדה בסימן אדמה, מתיישבים, פרות ודייגים נראתה לפתע מאסיבית יותר, יהודית יותר מושגית וסמבולית יותר, ולימים גם היגרופילית יותר. שיאו של
המהפך בשריפת הפרה האדומה והפיכתה לאייל בשל העקידה. אם הפרה יצגה אימהות גדולה ביותר ביתירת אופק עד אז, הרי שעתה התמסר הצייר לפטריאכליות הגדולה, הן גם שמו הראשון הוא אברהם והשני יצחק.
מאמצע שנות השבעים המסע הוא מסע גורל, והחורש, המחכה לנו בהמשך אינו כי אם סמל לנשיאה בעול קיומי, שם בסבך השבילים והתלמים של החיים מביע אופק את הגיגיו.
צריך לקרוא את הדיאלוג בין שני הקירות ולראות כיצד כל תמונה על קיר רק נענית ומושלמת בתמונה של קיר ב', כדי לרדת לעומק המסרים האישיים קיומיים לאומיים. למשל דמותו של חיים ברנר עונה כמונומנט ענק. הוא שגופו "כחומה ומגדל" הוא גם זה שגופו מוכה מעין צרעת וכו'.
הפרה בציוריו של אופק
סמל הפרה במיתולוגיה
הפרה כטוטליות הטבע היא האם הגבוהה, המולידה (פרה ופריון) והבולעת. היא אמא אדמה, היא האלוהות. אברהם אופק בדרכו שלו מוסיף נדבך אישי קיומי מהמסורת המיתולוגית של הפרה האם (ב"מילון הסמלים", לונדון 1962 כתוב כי: 'הפרה היא סמל האימהות ומזוהה עם אדמה, ועם ירח') שראשיתה כידוע במיתוס המצרי עתיק של איזיס
הפרה, אשתו ואחותו של אוזיריס, אשר קידם את הפרה ואשר מאמיניו היו מרובים ביוון לפני התקופה ההלניסטית. האתור, או איזיס היתה התגשמות העקרון היוצר הראשוני, השני- אשה בעלת ראש פרה עם שרביט על ראש לוטוס (פרח שיצג את הבריאה). ראשה הופיע תכופות על ראשי עמודים, בתבליטים ועוד. איזיס, נהפכה לפרה לבנה בידי זאוס
ופותחה ע"י הסופר הרומי ליציוס אפוליאוס. איזיס היא אם האדמה הגדולה, וב"חמור הזהב" שלו הוא מציין שהיא מופיעה תחת שמות מרובים, בהם אפרודיטה.
ציוריו של אופק
העוקב אחר אין סוף גילויי הפרה בציוריו ורישומיו של אופק יזהה בבירור את הזיקה שבין האישה לפרה. הפרה מאוחדת עם האשה- מרחיבה את גוף האשה, יוצאת ממנה. הזיווג של האשה והפרה חוזר ללא סוף ביצירותיו של אברהם אופק. הוא הופך לשניות בסיסית של הקומפויזציה והעולם. על החיות בכלל ביצירתו אמר בזמנו אופק: "החיה היא
כוליות הטבע, תנועה לקראת טבע. נוכחות הטבע בכבודו ובעצמו במסגרת הלא טסע במסגרת האנחנו". אל הפרה הוא מתייחס ספציפית באומרו: הפרה חריגה מכל החיות, הפרה היא כמו הכל-הכל-הכל: כל מה שאני יודע מהעולם, מהיקום, כל זה שקול לחיה".
על מקור חיבתו לפרה ניתן ללמוד מראיון עימו שנערך בשנת 1970: "בשבועות הראשונים בעין המפרץ תקעו אותי ללוות שומר לילה. עמדתי על הלילה ליד הרפת. הפרות הפיקו חום. הזדהותי עם החיה היתה גמורה מהזדהותי עם האנשים. עכשיו אני מבין שבאיזשהו אופן תימטי יש שיוויון רב בין החיה ובין האדם".
ביצירתו של אופק, הפרה הופכת לחלק אחד מהאדם, בה במידה שהיא הופכת לנוף כולו. הפרה לדידו של אברהם אופק היא התגלמות הנשיות,
האימהות הגדולה המפיקה חום, הגנה ותנובה. היא אמא טבע, כח ארוטי טבעי, ראשוני ומוחלט". מוטיב הפרה ביצירתו של אברהם אופק מצטרף למכלול המוטיבים המופיעים ביצירתו השלמה, כחלק בלתי נפרד מכמיהותיו, זכרונותיו ואמירתו.
על עבודתו של אופק אמר עפרת: "ציוריו של אברהם אופק מימי הקיבוץ, ימי פרינצה (1959-1961) וירושלים (1975-1962) נשאו עמם את הכפילות הזו של הצער והחרדה מחד גיסא, ואת תקוות הארוס המשפחתי, מאידך גיסא. כבר בציור המפרץ, מול פרות אימהיות שופעות עטינים, צצו פרים מאיימים חדי קרניים, מול פועלים חסונים צצו מכונות
דמוניות, ובתווך שבו וחזרו כל אותה העת נופים מונוכרומיים- מלנכוליים של אקזוטיקה אוריאנטלית מושכת, אך יותר מזה- של זרות, רחק ושממה אנושית.
כל נופי עכו, אזור, יפו (בזו האחרונה בה התגוררו הוריו שב וצייר את בית הקברות הצופה אל הים). כך גם הופיעו נופי האקזוטיקה הערבית של בתי ואדי ערה לוטי זרות של בתים אפלים, והסוגרים כחומה או מרוחקים כמכשול סלע. הגעגוע לבית והניכור ממנו יהפכו לתמצית הדיאלקטיקה של ציורי אופק. שפתו הציורית של אברהם אופק
התנסחה מעתה- ראשית שנות השישים- בעיקרה על האדמה, מול ההר, השבילים והבתים. זכרים ונקבות ניצבו מחוץ לבית הבלתי מושג, מזוהים עם פרה או פר, שרויים במתח אירוטי של חיזור והתערטלות לקראת מגע, נכונים לאכלס בית בצאצאיהם".
למעשה כבר ב1952- מתחיל אברהם אופק להתמחות ברישומי פרות. הוא רושם קבוצת פרות בעין המפרץ, ממבט גבוה, שיאפיין את הגואשים של הפרות מהשנים 1956-1957. ברישומים המוקדמים בולט העניין בחוט השדרה והזנב של הפרה. גם כשהוא רושם חלקי גוויות של פרות בבית המטבחיים, עיקר תשומת ליבו של אופק נתונה לחוט השדרה. מכאן
ואילך באות שנים, בהן מתגלה הפרה ככח חוט שדרה. זהו כוח נטו, ללא שום רקע קיבוצי וללא אדם. כך לדוגמא בציור פר מ1957- (ראה ציור בנספח לעבודה) נראה הפר עומד בחזית הציור ושדרתו היא המובלטת ביותר. בציור המשפחה הגדולה מ1963- (שמן; 130X160 ס"מ) מובלטת פרה, כחושת בשר, אך שדרתה מובלטת בדיוק במרכז התמונה.
בגואשים של 1956 ממקד את המבט על קבוצת פרות במכלאה, ועושה מעין קלוז אפ העליון אל הפר והעגלה. ההגדלה כהה מאוד והמבט מתמקד כאמור בחוט השרדה. נקודת מבט זו על הפרה תשתנה בציורי הפרות האינסופיים של אופק לעתיד לבוא, אך הסמליות של הכח תימשך אף כי תנותב לאפיקים אחרים.
בסוף שנת 1957 מביא עמו שני אירועים חשובים בחייו של אברהם אופק. נישואים עם תלמה ותערוכת היחיד בעכו וב"בצלאל". באשר לתערוכת היחיד: לתערוכת אופק במוזיאון העירוני בעכו, 1957, הגיע פיליפ גיימס בא כח "מועצת האומנות" באנגליה אשר בחר בארץ קרוב לשיבעים יצירות לשם עריכת תערוכת ישראלית באנגליה. פיליפ גיימס
התרשם ביותר מתערוכת עכו ובחר מספר עבודות של אופק וביחוד מציורי הפרה, והזמין אותו בשל כך ללונדון.
הפרה כמוטיב חוזר
ב1964- נשאל אברהם אופק האם יש לו מוטיב חוזר בציוריו. הוא ענה:
"...שוורים. לא סליחה. לאמיתו של דבר אלה פרים. למה? לא גבירתי אל נא תחפשי כאן הזמנות לחשוף מניעים נסתרים, כגון מוטיב מיני. אני מצייר סתם פרים, בלי פסיכולוגיה. הנה, גם עכשיו בשעת השיחה, שרטטתי פרים. מה? הם נראים כחתולים? נכון, אבל עוד שניים שלושה קווים והריהם הופכים לפרים. ככה זה, כל דבר הופך בסופו
של דבר לפרים, החלוצים וכל השאר".
כלומר מוטיב הפר הוא כבר גיבור ביצירתו של אופק באותם ימים.
וכך מתייחב בלס לברית הטבע והפרה בציוריו של אופק:
"...לא נוף מסוים, לא גבר או אישה ידועים ולא פרה פלונית דווקא, אלא כל אלה באופן כללי ביותר. לכן יש דמיון רב כל כך בין הצורות המעוגלות של ההרים, האשה והפרה- כולם יציבים, נצחיים ומסמנים את הפריון... לעומת זאת הגבר...".
הפר מסמל בעצמו גם את המצוות. הלם הידיעות על מות הוריו המקוריים מיתרגם באורח בלתי מודע בציוריו בהפיכתו את עצמו למת (האיש שהפר הרגו) ולחי מחדש (האיש שהענף צומח ממנו). הדואליות הזו בין הורים לבין הפר, אך כי עדיין מוקדם להצביע על מטאפוריקה מפורשת של הפר-פרה. לכל היותר, ניתן להיזכר בחווית הרפת המוזכרת
לעיל של אברהם אופק מעין המפרץ כחווית חום, בית, או רחם. העובדה היא שאופק אף רושם רישום שבו נמצא טוריאדור במכנסיים קצרים רוכב על סוס עם חנית ליד דייגי הקיבוץ. כלומר אופק מאחד בין הקורידרה לבין הקיבוץ. הוא הטוריאדור, והפר, אולי, הן הוריו.
ציורי הקיר
פניית ציורי הקיר אל הציבור חייבה את הקולקטביזם שבתוכן. פניות ציורי הגואש והשם היא אינטימית יותר, עומדת בסימן חסכנות לאקונית במספר הדמויות: שלושת הגברים לבדם בין הסירה לפרה (ראה נספח), שתי נשים ופרה, אשה אחת ופרה וכו'. היחס בין הנשים לגברים מול הפרות הוא "לטובת" הנשים. שתי נשים ופרה, גברים עומדים
לעומת אשה ופרה יושבות, גבר עם סוס לעומת אשה עם פרה, שני גברים בצד לעומת אשה ופרה המאוחדות באמצע, נשים בשדה ופרה, ועוד. הזיווג של האשה והפרה חוזר ללא סוף בהמוני יצירותיו של אברהם אופק. הוא הופך חשדניות בסיסית של הקומפוזיציה והעולם. מאז ראשית שנות החמישים ואילך, הולכת וגוברת האינטנסיביות האובססיבית
של העיסוק בפרה. הפרה היא כה מובנת עד כי הופעת למובנת מאליה במערך הציורי, בעוד העניין הציורי מוסב על וריאציות צורניות. לדוגמא 6 רישומים ואקוורלים של פרות מאמצע שנות השישים (1963): חלוקת הדף לשני מרכיבים באופנים שונים של מבט: פרונטלי, אופי, אנכי פרופילי, ממול, למעלה וכו'. הצמד אשה פרה הופך כה
מטאפיזי, עד כי מאבד כביכול מערכו התוכני והפך לאתגר צורני של מזחקי הצללות וקומפוזיציה. לעיתים נוסף מוטיב ההר כגורם שלישי במשחק הזה וכתזכורת מחייבת לברית סמלית הקיימת בין השלושה- אשה, פרה, הר.
ניתן לומר כי כל דרכו האומנותית של אברהם אופק היא תהליך מתמשך של סגנון הפרה והעימות עימה (ולעיתים גם הריגתה, בין 1979 ל1980-) עד הפיכתה ל"איקוניה הגדולה החדשה" לקראת אמצע שנות השמונים. אובססיביות הפרה תעלה לעיתים גם רישומי סקיצות של פני אדם עם קרני פרה או פר. בכמה רישומים מיתולוגיים שכאלה נמצא את
אלי הטבע הקרננים עוגבים על האשה העירומה.
מעל ומעבר לזיהוי האשה והפרה (לעומת הזיהוי המתבקש של הגבר עם הפר) הפרה היא הנשית האימהית הגדולה. הפרה היא העטינים הגדולים, אמא אדמה, כח אירואי טבעי ראשוני ומוחלט. הפרה היא כח הטבע. זהו הרקע שממנו יעלו ציורים כמו אקוורל מראשית שנות השישים ובו איכות דומה מאפיינת את האשה, הפרה, הענים והסלעים. כולם
אלמנטים של טבע. באקוורל אחר מאותה תקופה הפרה הפכה להר, ושבילי ההר הפכו לפסי הפרה. דוגמאות מהסוג הזה ישנן רבות מאוד ביצירות אופק. משנשאל על החיות ביצירתו ענה אופק: "החיה היא כוליות הטבע, תנועה לקראת הטבע. נוכחות הטבע בכבודו ובעצמו במסגרת הלא טבע.. במסגרת האנחנו, עץ הוא בית הוא רכוש, הוא האנחנו.
החייה היא הלא אנחנו. הפרה חריגה מכל החיות".
הפרה
הפר הוא כח הדוחף, הברוטלי יותר, הדחף לחיים, אפילו להזיק, אף העיקר- להישרד. אולם פר ופרה אינם רק מהווים כלליות בציורי אופק. כל ציור מציג ניואנס של פרה- פר.
ישנו גם הפר. בתחריטי הנוף (1962) אנו רואים פרים בהרים או בגרסה המוקדמת של ציור הקיר בבית הספר "סטון" (1974) הוצב הגבר במקומו של הפר. מול עטיני האימנות עומד הפר של הקרניים והגוף הגדול ואברי המין. הוא ההרבעה, הוא האבהות והכח. לפכך התחריט מראשית שנות השישים ובו ניצב הגבר ליד הפר כשני מאסות מונומנטליות
שוות כח, או תחריט מ1959- (ימי פירנצה) ובו הדיוקן עם ראש הפר ברקע. "איני מחליט מראש אם הפר או פרה" אמר אופק לעפרת1, "העניין משתנה לפי התקופות ולא לפי הציורים... לפעמים פרה זה פר, לפעמים אחרות פר הוא פרה...". בכל זאת ההפרדה הצורנית בין פרה לבין פר תואמת, בדרך כלל, אם לא להקשר האנושי (זכר או נקבה), כי
אז למספר אפיונים צורניים: ראש גדול הוא פר. ראש גדול עם צלב באמצע הוא פר. ראש קטן ביחס לגוף יהיה פרה. לעיתים ישנו הפר שהוסרו ממנו קרניו, "כמו בקיבוץ, כהורי לו קרניים וסרסו אותו... פר מתחנף שכזה...".
לפי עדותו של אופק עצמו הניואנסים בחלקם, על פי אינטואיציות אישיות שלו עצמו הם כדלקמן:
1.ברגע שרואים את כולם- איש אשה, פרה, עץ, בית הר- הפרה היא רכוש, נכס.
2.כשהגבר לבדו- הפרה היא כח, אפילו תוקפנות כלשהי.
3.ציוריו של איש, אשה ופרה הופך את הפרה לכבוד ולהדר.
4.אותה השלישיה של רקע הר- מגבירה את הכבוד, את אידאל הכבוד, בבחינת נוכחות מלכותית. זהו כבוד סטאטי.
5.פרה הריהי דינמית. זוהי נוכחות הטבע. ממש הטפה לשיבה לטבע.
6.בציורים בהם האשה יושבת, הפרה הופכת לכח מגן, כמו צל גדול. ואז הפרה היא הבטחה.
7.ישנו מצב בו גם הפרה וגם האשה יושבים משני צידי הגבר, ואז הפרה היא חושניות נשית (אז היא גם קטנה יותר).
8.ישנו הבדל בין פרונטליות של הפרה- באשר אז היא אומרת כוחניות, לבין פרופיליות שלה- עת הגוף גדול והראש קטן. עתה היא הפרה היא הטבע. ככל שגדל הראש, גדלים הערכים האחרים, החברתיים יותר- כבוד ונכסים.
הפרה האדומה
הפרה האדומה היא פרה אשר אפרה, לאחר טקס שריפתה, יכלה לכפר על טמאים בזמן שבית המקדש היה קיים.
הפרה הפכה בתקופתו המטאפזית של אברהם אופק לפרה אדומה. אופק מעלה את הפרה האדומה לעולה. בסרט בטלויזיה הגרמנית הוא מציג את טקס שריפת "הפרה". הוא מצייר את הפרה האדומה עקודה בחניתות מוטות ענפים. הוא בונה אותה ממשי אדום ועוקד אותה בחבלים. הוא משקע את החייה באבן ומנקבה חורים עם מתכת יצוקה. הוא רושם אתה
בסיד על האדמה ותוקע בה את ענפיו ומוטותיו. הפרה האדומה החורשת היא העקודה במוטות. כלומר הפרה האדומה קשורה במבחן ההקרבה. ב1978- מצייר אופק סקיצה בגואש של פרה אדומה עקודה בזרדים כחולים. טקסט מלווה: "פרה אדומה עקודה לכפר על עוול העגל? עץ מילוי קש וצמר גפן, בד משי וכו' (להזכיר את מקלות אהרון בפולחן
הפרה).
אברהם אופק חוזר אל מוטיב האם הגדולה או האימהות. הוא רותם את הפרה בעול ואת הענפים (הענפים הרותמים) הוא שורף יחד עם הפרה. מוטיב הפרה האדומה עניינו מוות וטוהרה.
לדעת עפרת שריפת הפרה האם היא אקט של רצח הוריים, היטהרות מרגשות האשם הקשורים בחטא. אך הפרה היא גם הגאולה הנעלית. פרה אדומה היא עדיין ביתיות; בבית אחד מאלה נמצא פרסה בקטיפה כחולה מסמלת הר, ענן נחושת ופרה בקטיפה אדומה. כל דימוי גזור בתוך לוח העץ וממולא בחומר האחר. בכל מקרה הפרה האדוה היא בית. ברישומים
פיגורטיביים מוקדמים מאוד של אופק בנושא עקידת יצחק, ימצא ליד יצחק העקוד בחבלים גם את הפרה (הפרה בתפקיד האייל) עקודה בחבלים.
סיכום העבודה
עבודה זו עסקה בציוריו של הצייר אברהם אופק, והתרכזה במוטיב הפר והפרה בציוריו, לרבות ציורי הקיר.
אברהם אופק נולד בבולגריה ב1935- ושם משפחתו הקודם היה אלג'ם. הוא עלה לישראל בשנת 1949.במוטיב הפרה אנו רואים את אחד הסמלים המהותיים להבנת יצירתו של אופק. הפרה היא הדימוי המרכזי בעולמו היוצר של אופק והיא מלווה אותו לאורך לכל שנות יצירתו.
כשם שציוריו כביכול בני האסכולות השונות כוללים תדיר את אידאת היסוד של: אישה-פרה-בית-איש, כך מהווים גלגוליו האידיאולוגיים של אופק התגלויות שונות של צורך אל מימושם של חיים, פשוטים במובן הפיסי ועשירים במובן הרוחני, כשהם סדורים באידיאולוגיה המשלבת השקפת עולם ודרך חיים. העוקב אחר אין סוף גילויי הפרה
בציוריו ורישומיו של אופק יזהה בבירור את הזיקה שבין האישה לפרה. הפרה מאוחדת עם האשה- מרחיבה את גוף האשה, יוצאת ממנה. הזיווג של האשה והפרה חוזר ללא סוף ביצירותיו של אברהם אופק. על מקור חיבתו לפרה ניתן ללמוד מראיון עימו שנערך בשנת 1970.
ניתן לומר כי כל דרכו האומנותית של אברהם אופק היא תהליך מתמשך של סגנון הפרה והעימות עימה (ולעיתים גם הריגתה, בין 1979 ל1980-) עד הפיכתה ל"איקוניה הגדולה החדשה" לקראת אמצע שנות השמונים.
כמובן שמשמעותית מאוד הבנת הפרה האדומה של אברהם אופק על רקע התקופה הפטריאכלית שלו. פנייתו ליעקב, אל האב, כאופן הבנת הבנים חייבה מפנה מהתלות הגדולה באם הגדולה, היא הפרה מתקופת הציורים הקודמים. אולם לאחר שנפרד אברהם אופק מהפרה האם בשנות השמונים הוא חוזר אליה ביתר שאת כדי לקדשה במוצהר בבחינת "האיקונה
הגדולה".
ביבליוגרפיה
1. אופק אברהם, הגלריה לאומנות, אוניברסיטת חיפה, 1972.
2. ברזל אמנון, "ציור הקיר של אברהם אופק" הארץ תל-אביב, 1972.
3. ליבנה נרי, "אופק כחול לבן", כל העיר, ירושלים, 1.2.1985.
4. עפרת גדעון, "ציירים על החומה", מושג, 4, 1975.
5. עפרת גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות, 1986,1956, ספרית הפועלים, 1992.
6. ציירים ופסלים בוגרי עליית הנוער, תערוכה נודדת, 1963.
עיתון "כל העיר", 1.8.85, עמוד 46.
ברזל אמנון, "ציור הקיר של אברהם אופק" הארץ, 17.2.1972.
עיתון "דבר", 1.12.72.
עיתון "דבר", 18 ביולי 1980.
"ארבע על חמש", עמוד 15.
עיתון "הארץ", 17.1.70.
"ארבע על חמש", עמוד 15.
עיתון "הארץ", 10.11.1964.
"קטלוג תערוכה נודדת "ציירי ישראל", 9, ירושלים תשכ"ט.
עפרת גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות, 1986,1956, עמוד 67.
שם, עמוד 68.
זוהר צבי, "עם תערוכתו של אברהם אופק", על המשמר, 28.12.1957.
1

תגים:

פרות · אומנות · צייר · ציור · אומן · אמן · בצלאל · תערוכה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הפרה בציורי אברהם אופק", סמינריון אודות "הפרה בציורי אברהם אופק" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.