היישום אינו מחובר לאינטרנט

יחסי הגומלין בין יהודים לערבים בירושלים

עבודה מס' 031281

מחיר: 312.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירה מקיפה אודות מערכות היחסים בין היהודים לערבים בירושלים.

14,006 מילים ,13 מקורות

תקציר העבודה:

מאז 48', במשך 19 שנה הייתה ירושלים מחולקת לירושלים המערבית ולירושלים המזרחית. ירושלים המערבית הייתה תחת שליטתה של ממשלת ישראל ואילו ירושלים המזרחית תחת שלטון ירדן. חלוקתה של ירושלים התבטאה קודם כל באופן פיסי: גובשו שתי מערכות תשתית מקבילות ובכל צד התפתחו מרכזי מסחר ותעסוקה נפרדים. ההפרדה הפיסית בין יהודים לערבים היתה מוחלטת. במזרח ירושלים לא נשארה כל אוכלוסיה יהודית, ואילו במערב העיר היתה האוכלוסיה הערבית, מיעוט. העובדה שמערב ירושלים נקבעה כבירתה הרשמית של מדינת ישראל, גרמה להזרמת משאבים ממלכתיים, לפיתוח הבנייה בעיר, ולהקמת שירותי ממשל ושירותים ציבוריים. כל אלה תרמו לביסוסה הכלכלי של מערב ירושלים.
מזרח ירושלים, לעומת זאת, כמעט שלא התפתחה. נשלל ממנה מעמדה כבירה בממלכה הירדנית, ורוב המשאבים הופנו לרבת - עמון. הבסיס הכלכלי החשוב במזרח ירושלים היה ענף התיירות זאת הודות לאתרים הגדולים וההיסטוריים שנמצאים במזרח העיר. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את מזרח ירושלים.
כיבוש מזרח - ירושלים ע"י ישראל, הביא להלם, חרדה ותסכול בצד הערבי.
בעקבות זאת מטרת עבודה זו לתאר ולבחון את אופי יחסי הגומלין בין הסקטורים היהודי והערבי בירושלים כפי שהתפתחו מאז 67' ועד תחילת שנות ה90-. תוך הדגשת ביטוייהם היומיומיים. תיאור היחסים בין שני הסקטורים ינסה לענות על שאלות מרכזיות כמו: באיזו מידה ובאילו תחומים קיימים יחסי גומלין בין 2 האוכלוסיות? מה אופי היחסים? ומהם התנאים שהביאו ליצירת או אי יצירת יחסים בין שני הסקטורים? לצורך בירור שאלות רחבות אלו, עבודה זו תתייחס למס' היבטים של יחסי הגומלין: כלכלה, חינוך, פוליטיקה, דת, תכנון ושירותים עירוניים, והתחום המשפטי. בכל תחום אביא את העובדות העיקריות המתארות את מצב היחסים, ואנסה לעמוד על השינוי ביחסים במהלך השנים. לכל מבקר זר המגיע לירושלים, נראית העיר ללא ספק כעיר אחת שיש בה אפשרות לנוע באופן חופשי כמעט מבלי להבחין איפה היה הגבול הקודם בין מערב למזרח ירושלים. ההיבט הגלוי של יחסי הגומלין בין שני הסקטורים הוא ההיבט הכלכלי המתבטא בתנועה של יהודים וערבים בין שני חלקי העיר למטרות תעסוקה צריכה ושירותים. מעבר להיבט הכלכלי ישנם היבטים פחות גלויים. עבודה זו תתייחס ליחסים הפחות ידועים, היחסים היומיומיים כפי שהם באים לידי ביטוי בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון. בסוף העבודה יובאו מסקנות בהתאם לשאלות שהצגתי בתחילת דברי.

תוכן העניינים
1. מבוא .
2. הגורמים ליצירת יחסי גומלין בין יהודים לערבים בירושלים.
3. יחסי גומלין - התחום הכלכלי:
יחסי הגומלין בתחום התעסוקה
יחסי הגומלין בתחום העסקי
יחסי הגומלין בתחום הצריכה
4. יחסי גומלין - תחום החינוך .
5. יחסי גומלין - התחום הפוליטי .
לאחר מלחמת 48'
1977-1967
ארגונים אסלאמיים רדיקליים בירושלים
שנות ה70-
יחסי יהודים ערבים בתק' האינתיפאדה - סוף שנות ה-80
התנהגות פוליטית של ערביי מזרח ירושלים ומדיניות ישראל - תחילת שנות ה-90.
6. יחסי גומלין - התחום הדתי:
"אי הכרה הדדית"
מוסד הווקף
התנגשויות על רקע דתי
הארכיאולוגיה כמרכיב בסכסוך
המטיפים כמעצבי דעת קהל ויחס ישראל אליהם
7. יחסי גומלין - תחום התכנון ושירותים עירוניים:
תכנון
שירותים עירוניים
הפריסה במרחב העירוני
8. יחסי הגומלין מבחינה משפטית .
9. סיכום ומסקנות .
10. הערות שוליים .
11. ביבליוגרפיה.

מקורות:

עם איחוד העיר ב- 67' בלטו הפערים התרבותיים האתניים והפיזיים בין מערב העיר למזרחה. הפער הגדול הסתמן גם בתחום השירותים המוניציפאליים. השירותים העירוניים שסיפקה ירדן לירושלים המזרחית היו דלים ביותר וכמעט שלא היו שם שרותי חברה ורווחה. מצב זה, הביא בשנים הראשונות לאיחוד, למאמץ גדול מצד ממשלת ישראל לקדם
את השירותים במזרח העיר, ולצמצם פערים כדי שהעיר תראה באמת מאוחדת. בתחילה שיפרו מערכות דרכים, ביוב, מים, חשמל, ותקשורת. עיקר המאמץ הופנה לעיר העתיקה.
כמובן שפעילות זו בעיר העתיקה, לא פתרה את הקשיים באזורים אחרים של העיר בעיקר באזורים הכפריים.
היום למעלה מ- 25 שנה לאחר האיחוד, לא נסגרו הפערים בין מערב העיר למזרחה מבחינת השירותים וטיבם. הסיבות העיקריות לכך הם: העדר משאבים ותקציבים של הממשלה והעירייה, המבנה הכפרי של חלק מהאזורים שצורפו ב- 67' מקשה על הקמת תשתית עירונית מודרנית, והעדר תכנון סטטוטורי ברמה של תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות32.
תקציבי העירייה מתחלקים לשניים:
התקציב הרגיל, שאמור לממן פעולות שוטפות והתקציב שמיועד לפעולות פיתוח. בשני התקציבים, ההקצבות לשכונות הערביות אינן שונות בהיקפן - באופן יחסי - לשאר השכונות. עם זאת רמת השירותים במזרח העיר אינה סובלת את הדעת, בהתחשב בעובדה שתושביהן של שכונות אלו משלמים את מיסיהם לעירייה כחוק. המטרה, ליצור קו הפרדה
בולט בין הפלסטינים הירושלמים לפלסטינים שבגדה המערבית, הוחטאה. נכון הוא הדבר, שהאוכלוסיה הערבית, בהיות ברמה כלכלית נמוכה מזו של היהודית, נהנית באופן יחסי מהנחות ופטורים גדולים יותר, אולם אין בנתון זה כדי להצדיק הפליה ברמת השירותים שניתנת למזרח ירושלים. העירייה מחויבת לספק שירותים עירוניים ברמה אחידה
פחות או יותר לכל תושבי העיר ללא קשר עם גובה הארנונה שמשלם תושב זה או אחר33. קצב השינויים והפערים במזרח העיר אינם, אחידים. בולט הפער בין השכונות הצפוניות-עירוניות שנבנו בשנות ה- 60 לבין האזורים הכפריים הדרומיים. בעקבות תהליכי השינוי העוברים על החברה הערבית במזרח ירושלים גובר הביקוש לשירותים ברמת
השירותים הישראלית, אך המערכת העירונית לא הצליחה לענות על כל צרכי אוכלוסיה הערבית. ארגונים ערבים ואגודות רווחה עצמאיות המשיכו בפעילות הפילנטרופית המסורתית ומוסדות הסעד של האו"ם המשיכו את פעילותם בקרב הפליטים. לאלה נוספו המערכות הישראליות העירוניות והארציות כמו קופת חולים, ההסתדרות, ביטוח לאומי,
ארגון המתנ"סים ועוד. לאוכלוסיה הערבית היה קושי להסתגל למערכת הבירוקרטית הישראלית והדבר היקשה על פיתוח השירותים הנלווים. פעילות הארגונים הפילנטרופים במזרח העיר בתחומי חינוך, בריאות ורווחה היא בעיה מורכבת. מצד אחד אין פיקוח ובקרה ישראלי ומצד שני ארגונים אלה פוטרים את השלטון הישראלי מאחריות. לכן ניתן
להבין את נסיונות העירייה לנהל מו"מ עם הארגונים כדי לתאם איתם את השירותים החברתיים ולפקח עליהם. שיתוף פעולה כזה מתקיים יותר בתחומי הרווחה ופתוח בנושאי חינוך ובריאות.
מכיוון שאין למגזר הערבי ייצוג פוליטי במועצת העירייה, אין ביכולתו ללחוץ להגבלת חלקו בתקציב העירוני. הניגוד בין חוסר התיקצוב למגזר הערבי לבין התיקצוב במגזר החרדי מבטא את חשיבות הייצוג הפטיטי במועצת העירייה. חוץ מזה, כמעט ואין פניות מן הציבור הערבי מגופים במגזר הערבי, לקבלת תמיכה כספית לפרויקטים מקרן
ירושלים. מכאן שפעילות העירייה במזרח ירושלים היא פועל יוצא של רצונם הטוב של מנהלי מחלקות שהטיפול במזרח ירושלים זוכה לתשומת לב, וכשל כאלו שרואים את הנושא כלא חשוב במיוחד. מכיוון שקשה לאסוף נתונים מוסמכים על האוכלוסיה במגזר הערבי (משום חשדנות כלפי המימסד הישראלי), חסרים נתונים על המבנה הדמוגרפי שלה.
בשל כך מתעכבים תהליכי תכנון מסודרים.
בתקופת האינתיפאדה שהחלה ב- 87' צומצמו בהיקף ניכר השירותים העירוניים במזרח ירושלים. משרדי העירייה ורכביה נפגעו פיזית מידויי אבנים ובקבוקי תבערה. בעקבות ארועים אלו, מחלקות שונות צמצמו את פעולתן במזרח העיר באזורים שנחשבו למסוכנים. פיתוח התשתית, כגון ביוב וסלילת דרכים, התעכב. בוטלו פעילויות בתחום
החינוך הבלתי פורמלי, חל גידול בנייה ומספר משלמי הארנונה ירד. עובדים יהודים חששו לביטחונם והיו שסירבו לעבוד במזרח העיר. העובדים הערבי, גם הם פחדו לעבוד במזרח העיר שמא יואשמו בשיתוף פעולה לכן ביקשו לעבוד במערב העיר.
שנתיים לאחר תחילת האינתיפאדה חלה רגיעה מסוימת וחלק ממחלקות העירייה חזרו לפעול ואף בהיקף גדול יותר, בעיקר בתחום שרותי המשפחה והקהילה.
כעת אנסה לסקור בקצרה סוגים שונים של שירותים עירוניים הנמצאים במזרח העיר, ומצבם: שירותים פיזיים - תכנון: על מצבו של התכנון המרחבי במזרח ירושלים, פרטים "ביחסי הגומלין בתחום התכנון".
אספקה מים: מערכת אספקת המים הירדנית שפעלה עד 67', לא סיפקה את צרכי האוכלוסיה במזרח ירושלים. כ- 60% ממשקי הבית במזרח העיר לא היו מים זורמים. לאחר 67' חוברה מערכת אספקת המים הירדנית למערכת הישראלית, ותעריף המים הושווה לתעריף הנהוג במערב העיר. אולם היעדר תכנון ככלל ומסודר עיכב את הקמתה של מערכת מים
מסודרת. ב- 1983 הוחלט להקים מערכת אספקת מים ללא תכנון מערכת הכבישים, אך משנת 1988 ירד קצב ההתקדמות בגלל קשיים תקציביים ובעיות גישה בתקופה האינתיפאדה. המכשול העיקרי לפיתוח הרשת היה חוסר תכנון מערכת הכבישים, למרות זאת אין היום במזרח ירושלים בקשות לחיבור לרשת המים שאינן נענות.
מערכת הביוב והניקוז: עד 67' לא הייתה במזרח העיר מערכת ביוב מרכזית ומסודרת. מאז 67' נעשו מאמצים להרחיב את הרשת ובאזורים שונים להקים אותה בפעם הראשונה. למרות הרצון הטוב, נותרו כ- 50% משטחי מזרח העיר ללא רשת ביוב וניקוז. גם פה המכשול העיקרי הוא אי תכנון ופיתוח של מערכת כבישים. כדי להתגבר על הקשיים
התקציביים לפיתוח רשת ביוב במזרח העיר הופעל רעיון "המפעל המשותף" במסגרתו מספקת העירייה את חומרי הבנייה והעבודה נעשית ע"י התושבים.
גינון ואחזקת צרכים: במזרח העיר יש מעט גנים הסיבות לכך: העדר תוכניות מתאר, הרצון להמנע מהפקעת קרקע בשכונות הערביות, המבנה הכפרי של חלק מהשכונות שבהן יש שטחים פתוחים, העדר בקשת מצד הציבור הערבי, חבלות ופגיעה בגנים שהוקמו וקושי לגייס תורמים לפיתוח גנים. בתחום אחזקת הכבישים פעילות העירייה היא נקודתית
ומצטמצמת לפתרון צרכים מידיים.
שרותי התברואה והפיקוח העירוני: עד 67' לא הייתה מערכת מסודרת של שרותי תברואה במזרח ירושלים. מאז יש ניסיון לשפר את המצב. תחום פינוי האשפה טעון שיפור. במספר אזורים במזרח העיר אין פינוי אשפה כלל ובחלק יש פינוי חלקי. הבעיות בפינוי האשפה הן: קשיי נגישות לרכב האיסוף, תפרוסת גדולה של הבתים ופגיעות במיכלי
הפסולת ובמפני הפסולת בתקופת האינתיפאדה. פיקוח עירוני כולל: פיקוח תברואי, רישוי ופיקוח על עסקים, שילוט וחניה. עד תחילת שנות ה- 70 לא תיפקד הפיקוח העירוני במזרח י-ם, דבר שהביא לבעיות רבות, בין השאר: העדר פיקוח תברואי על מוצרי מזון מנהלתי, השקיית ירקות במי שפכים וכו'. באופן הדרגתי הצליח הפיקוח
התברואי-וטרינרי ע"י פעילות נמרצת והסברה, להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה לנושא, וערך שיפוץ מקיף לאיטליזים, הוחל פיקוח על מוצרי החלב, הוקמו מחלבות מודרניות סמוך לירושלים ושופרו תנאי התברואה בחנויות לממכר מזון.
שירותים חברתיים:
מערכת בריאות הציבור: עד 68' לא פעלו במזרח העיר תחנות עירוניות לטיפול באם ובילד, ושירותים אלו ניתנו בעיקר ע"י אירגונים וולנטרים הממשיכים את פעילותם גם היום. ביניהם: אונר"א שיש לה 3 מרפאות באזור העיר העתיקה, והמרכז הרפואי ספפורד (סמוך לפער שכם). איתם, פועלים ארגונים כנסייתים שמפעילים מרפאות ושירותים
לאם ולילד, ורופאים פרטיים המפעילים מרפאות ותחנות טיפת חלב פרטיות. בתחילת 68' נפתחה תחנה ראשונה לטיפול באם ובילד ברח' הרון אל-רשיד. ב- 78' תחנה נוספת בבית חנינא. למרות זאת, המשיכו כ- 75% המשיכו כ- 75% מתושבי מזרח ירושלים להשתמש בארגונים הפילנטרופיים וברפואה הפרטית. נראה שחלק גדול מהאוכלוסיה מעדיף
לקבל טיפולים רפואיים באו"נרא, שם מחלקים מנת מזון על כל ביקור במרפאה. לעומתם האוכלוסיה העשירה יותר מעדיפה לפנות לרופאים פרטיים. בראשית שנות ה- 80 החלו האחיות בתחנות לאם ולילד לפעול כבית הספר העירוניים, שם אירגנו קורסים לנשים ערביות בנושאים כמו: תזונה, היגיינה וכו'. הקורסים במימון הקרן לירושלים. מ-
89' נפתחו מרפאת שיניים לילדי מזרח ירושלים במרכז הבריאות בשיח ג'ראח. גם מרפאות אלו במימון הקרן לירושלים. בנוסף ישנו מרכז לאיבחון וטיפול בליקויי למידה ושירותים לקשיש.
מערכת החינוך: (ראה בהרחבה ב'יחסי גומלין - בתחום החינוך').
במזרח ירושלים קיים גם חינוך בלתי פורמלי. העירייה מפעילה שבעה מועדוני נוער עירוניים בנוסף ל- 15 מועדונים פרטיים שמנוהלים באופן עצמאי, ע"י אגודות פרטיות או גופים דתיים, בעיקר נוצרים. עיקר הפעילות בתחום הספורט וישנו גם מרכז לחוגי אמנות ועזרה בלימודים.
מבחינת תנועות הנוער, במזרח העיר פועלות בעיקר תנועת הצופים (1350 חניכים) ותנועת הנוער העובד הנתמכת ע"י ההסתדרות.
במזרח העיר אין עבודה קהילתית. בשכונות כמו סוואחרה, סילוואן ועיסאוויה אין פעילות בתחום החינוך הבלתי פורמלי. ב- 67' החל לפעול במזרח העיר השירות הטיפולי לנוער וצעירים, מאז הלך שירות זה וגדל.
העבודה מתמקדת בשכונות הבעייתיות שבהן ריכוז של נוער במצוקה, ופעולת המרכז לטיפול וייעוץ לנוער. החמרת המצב הכלכלי עקב האינתיפאדה החריף את הבעיות החבריות.
שירותים פיננסיים וכלכליים -
מיסוי עירוני: ב- 67' השתלבה מחלקת הגביה של העירייה הירדנית בענף הגביה של עיריית ירושלים המאוחדת. למרות זאת התקשתה העירייה לגבות את המס מהאוכלוסיה. לכן, החליטה העירייה, המיסים יוטלו במזרח העיר בהדרגה ע"י הנחות. כל שנה ירדה ההנחה ב- 10% ותוך 4 שנים הושווה גובה הארנונה בשני חלקי העיר. מ- 87' הייתה
ירידה באחוזי הגבייה כתוצאה מהאינתיפאדה.
פעילות של חברות עירוניות: חלק מכובד מפעילות הפיתוח הפיזי במזרח ירושלים מבוצע ע"י חברות עירוניות או גופים הקרובים לעירייה. גופים כמו: קרן לירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים וחברת מוריה. מאז 67' הודגשו הפרויקטים במזרח העיר ובמרכזם שיקום ובניית התשתית בעיר העתיקה.
סקר דעת קהל שנערך בשנים 87'88-' קבע שהרוב המכריע של האוכלוסיה הערבות אינו מרוצה מרמת השירותים במזרח העיר34.
הפריסה במרחב העירוני
בבדיקת מערך המגורים של יהודים וערבים בירושלים מראה בעיקר על הפרדה כמעט מוחלטת בין אזורי המגורים ושתי האוכלוסיות, הן ברמה הכלל עירונית והן ברמה השכונתית מקומית.
מאז 67' היה ניסיון לטשטש את הגבול בין שני האזורים ע"י בנייה של שכונות מגורים יהודיות במזרח העיר. ניסיון זה לא הצליח במיוחד. ישנו הבדל פיזי ויזואלי מובהק בין שני האזורים, הערבי והיהודי. לשטח היהודי יש בנייה גבוהה וצפופה ורמת פיתוח גבוהה יחסית של תשתית ושירותים. באזור הערבי, בנייה דלילה בעלת סגנון
מסורתי ורמת פיתוח נמוכה. כמו כן ישנה שפת שילוט שונה, אוטובוסים שונים (מבחינה פיזית).
השכונות היהודיות במזרח העיר תוכננו ללא שום התחשבות באופיו של המרחב הערבי מסביב. מיקומן של השכונות היהודיות נקבע עפ"י יצירת רציפות פיסית למערב ירושלים, ואם לא הייתה רציפות, נסללו דרכי גישה האמורות לשרת בעיקר את האוכלוסיה היהודית. מידת ההפרדה המרחבית בין יהודים לערבים מתבטאת גם בשירותים הציבוריים
ובחלוקתה של ירושלים לאזורים מנהליים. בשירותים הציבוריים, ובחלוקתה של ירושלים לאזורים מנהליים.
בשירותים הציבורים, יש בירושלים שני דפוסי הקצאה. בדפוס הראשון נמצא שירותים המשרתים הן יהודים והן ערבים באותו מקום, וזאת בדרך כלל במערב ירושלים. בדפוס השני נמצא שירותים שניתנים על בסיס סקטוריאלי בשר ערביי מזרח העיר מקבלים אותם בלשכות נפרדות הממוקמות בדרך כלל במרחב הערבי. דוגמאות לכך: שרות כיבוי האש.
שירותי הכיבוי של מזרח העיר ומערב העיר אומנם אוחדו, ותחנת הכיבוי של מזרח ירושלים הוכפפה מבחינה מנהלית ותפעולית לתחנה שבמערב העיר, אולם כל תיקי השריפה של המבנים העיקריים בסקטור הערבי מוחזקים בתחנה של מזרח העיר וכך גם בסקטור היהודי. דוגמא נוספת היא התחבורה הציבורית. לאחר 67' הותר לקווי חברות
האוטובוסים הערביות להמשיך ולפעול במזרח העיר בלבד. רק במסלול אחד הורשו לעבור באיזור היהודי, בדרך מהעיר העתיקה אל בית לחם, אך לא הורשו להציב תחנות או להעלות נוסעים באזור היהודי. לעומת זאת, חברת האוטובוסים היהודית קיבלה זכיון להפעיל את כל הקוים החדשים לשכונות היהודיות במזרח העיר ואף הותר להם להפעיל
קוים מקבילים לקוים שבחברות הערביות35.
יחסי הגומלין מבחינה משפטית:
כשפרצה מלחמת ששת הימים ב- יוני 67' הבהירה ישראל לירדן שאם ירדן לא תתקוף את ישראל, ישראל לא תפגע בה. ירדן החליטה לתקוף את ישראל ואף כבשה את ארמון הנציב. לאחר מספר ימים הצליח צה"ל לכבוש את ארמון הנציב ולגרש את צבא ירדן ממזרח י-ם ומהגדה המערבית. עם שוק הקרבות קיבלה הכנסת את החוק לתיקון פקודת סדרי
השלטון והמשפט (מס' 11), תשכ"ז 1967, שהתיר לממשלה להחיל בצו את המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל על כל שטח שהיה בעבר חלק מא"י. כמו כן תוקנה פקודת העיריות, כך נתאפשרה הרחבתה של עירייה במקרה של החלטה בדבר החלת שיפוט ומינהל.
ואכן, הוציאה הממשלה צו שכתוצאה ממנו הוחל המשפט הישראלי על אזורי מזרח י-ם, והם נכללו בשטח השיפוט של עיריית ירושלים. בתחומים מסוימים החליט המחוקק הישראלי להקל על תושבי מזרח העיר וקבע הסדרים מיוחדים עבור תושביה כפי שנובע מחוק הסדרי משפט ומינהל נוסח משולב, תש"ל 361970. לערביי מזרח ירושלים הוענק מעמד של
'תושבי ישראל' נושאי תעודת אזרחות ישראלית. כך, היו זכאים לבחור ולהיבחר לעיריית ירושלים וזכו להטבות סוציאליות ויתרונות כלכליים כמו: ביטוח לאומי, תנועה חופשית ברחבי ישראל עם לוחיות זהוי ישראליות, וגישה חופשית לשוק התעסוקה במערב ירושלים ובישראל. עם היתרונות הללו, הפכו ערביי מזרח ירושלים לתלויים בחוקים
של הכובש הישראלי ובעיריית ירושלים. מעמדם האזרחי של ערביי מזרח ירושלים היה שונה מזה של ערביי הגדה המערבית שנותרו כפופים לחוקי ירדן ולתכנית הממשל הצבאי והמינהל האזרחי ביו"ש.
בענין הזכאות למעמד 'תושב ישראל' התעוררו מס' שאלות בנוגע לתושבי השטחים שנושאו לערביי ירושלים או היגרו לתוכה ובנוגע לתושבי מזרח ירושלים שהיגרו אל מחוץ לתחום המוניציאפלי של ירושלים.
לערבים 'תושבי ירושלים' ניתנה גם האפשרות לבחור באזרחות ישראלית.
למעשה רק מספר קטן של תושבי מזרח העיר ביקשו לרכוש את האזרחות הישראלית. הרוב המכריע העדיף לשמור על אזרחות ירדנית. לדעתם, שמירת הקשר עם ירדן ומדינת ערב הייתה חשובה מהיתרונות שבאזרחות הישראלית.
בעת האחרונה עלה באופן ניכר מספר המבקשים להתאזרח בישראל ויש הטוענים שזה נובע מאי הוודאות באופי ההסדרים העתידיים עם האוטונומיה הפלשתינית. המציאות הבעייתית של ערביי ירושלים תושבי ישראל מצד אחד אבל אזרחי מדינה ערבית מצד שני, חייבה את הרשויות לעקוף מספר נוהלים שבהם מקובלת אזרחות ישראלית. הדבר מתבטא
בעיקר בתחום התעסוקה. ערביי מזרח ירושלים מועסקים כעובדי מדינה - מורים בבתי-ספר ממלכתיים במזרח העיר, עובדי שירות התעסוקה משרד הפנים וכו'. תעסוקה כזו מחייבת אזרחות ישראלית אך במקרה של ערביי מזרח ירושלים נעקף כלל זה. דוגמא נוספת נמצא במשטרת ישראל בבירה: גיוס ערבים לכוחות הביטחון שאינם אזרחי ישראל והם
בעלי אזרחות ירדנית. אולם כדי להשוות בין שוטרים יהודים לערבים, הם לובשים מדים זהים ואף נושאים תגי מלחמות יום כיפור ולבנון. כלומר, במשטרת ירושלים משרתים אזרחים של מדינה שעד לאחרונה הייו במצב של מלחמה עם ישראל, כשהם נושאים עיטורי מלחמה ישראליים37.
מבחינת המשפט הישראלי נקבע בכמה החלטות של בית המשפט העליון, שירושלים הפכה לחלק ממדינת ישראל. לדעת ממשלת ישראל, ירדן לא רכשה בשעתו ריבונות על מזרח העיר משום שהשתלטה עליה בשנת 1948 במעשה תוקפנות. לעומתה, לישראל יש זכות עדיפה משום שכבשה את מזרח העיר ב67-' במהלך מלחמת הבנה עצמית. יש לציין שהקהילה
הבינלאומית לא הכירה בצירוף מזרח ירושלים למדינת ישראל. ב- 22 בנובמר 1967 קיבלה מועצת הביטחון האו"ם את החלטה 242, שמקובל לראות כבסיס עיקרי למו"מ בין ישראל ושכנותיה. עפ"י ההחלטה, על ישראל לסגת משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון (67') אל גבולות שיוסכם עליהם. ההחלטה אינה מתייחסת במפורש לירושלים.
בשיחות אודות מתן אוטונומיה לתושבים הערביים של יו"ש ועזה, בעקבות הסכם קמפ דיוויד בהשתתפות מצרים ישראל וארה"ב בשנים 1982-1979, נתגלעו חילוקי דעות בסיסיים בענין ירושלים: ישראל סברה שירושלים ותושביה אינם כלולים בתוכנית האוטונומיה משום שהם חלק מישראל, ואילו מצרים טענה שמזרח ירושלים היא חלק מן הגדה ולכן
אמור לחול עליה משטר אוטונומיה. באוקטובר 1991, בועידת מדריד לשלום במזרח התיכון, דרשה ישראל שירושלים לא תידון במו"מ ושלא ישתתפו במשלחת הפלסטינית נציגים ממזרח ירושלים. לעומת זאת, המשלחת הפלסטינית דרשה את השתתפותם של נציגים ממזרח ירושלים. לעומת זאת, המשלחת הפלסטינית דרשה את השתתפותם של נציגים ממזרח
ירושלים. לעומת זאת, המשלחת הפלסטינית דרשה את השתתפותם של נציגים מזרח ירושלים במו"מ. לקראת סיבוב השיחות התשיעי במאי 93' הסכימה ישראל שפייסל אל חוסייני שהוא תושב ירושלים, ישתתף במשלחת הפלסטינית, ואף הובעה נכונות להתיר לתושבים הפלסטינים של מזרח העיר להשתתף בעתיד בבחירות לרשות השלטון העצמי. ב- 93/9/13
חתמו נציגי ישראל ונציגי אש"פ על הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי. בהצהרה, הוראות הנוגעות לירושלים. הוסכם שלפלסטינים מירושלים תהייה הזכות להשתתף בתהליך הבחירות לאוטונומיה, אך לא הוסדר האם יורשה להם גם להיבחר למועצה.
דבר שני שהוסכם, קובע שירושלים לא תידון בעת המו"מ על הסדרי הביניים אלא תהיה אחד מהנושאים שיידונו בהסדר הקבע. מכאן, שלמועצת האוטונומיה לא תהיינה סמכויות לגבי ירושלים, עד שיוסכם על פתרון הקבע. ב- 25.7.94 נחתמה הצהרת וושינגטון בידי רבין וחוסיין, אשר אחד מסעיפיה מתייחס למקומות הקדושים בירושלים. עפ"י
הצהרת וושינגטון, כאשר יתנהל המו"מ על הסדר הקבע תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות הקדושים. סעיף זה נוסח אישית בידי רבין וחוסיין מתו כוונה להפריד בין הדיון על הריבונות הפוליטית של ירושלים לבין המעמד הדתי של המקומות הקדושים. כצפוי העלתה הצהרת וושינגטון את חמת אש"פ שהבין שזהו
ניסיון ישראלי ירדני להצר את צעדי הרשות הפלסטינית. עפ"י אש"פ הבעלות הפוליטית חייבת להיות בידי פלסטינית והם יכריעו בעניין עתיד המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. אש"פ פירש את ההסכם כעסקה שבה נכונה ירדן להשלים עם ריבונותה הפוליטית של ישראל במזרח ירושלים ובתמורה, תמסור לה ישראל את המקומות הקדושים לאסלאם
לאחריותה הבלעדית של ירדן. בסופו של דבר נחתם הסכם בין הרשות הפלסטינית לירדן המציין במפורש את ריבונותו הפוליטית של העם הפלסטיני על ירושלים. ירדן מתחייבת לסייע לעם הפלסטיני ולאש"פ להגשים את זכותם להגדרה עצמית ולהקמת מדינה שבירתה ירושלים. פרוש הדבר שאין הירדנים רשאים לשים מכשול בדרכם של הפלסטינים ע"י
הפרדה בין הריבונות הפוליטית לבין הריבונות הדתית. הנה כי כן אין בהסכם הירדנים פלסטיני כל אישור למעמדה המועדף של ירדן במקומות הקדושים בירושלים. כך התעלמו מאחד הסעיפים הבולטים בחוזה השלום הירדני הישראלי, בהסכם בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן.
סיכום ומסקנות:
עם כיבוש מזרח ירושלים, החליטה ממשלת ישראל על שני יעדים: איחוד שני חלקי העיר לעיר אחת מאמצת תחת ריבונות ישראלית. את הריבונות הישראלית במזרח ירושלים הצליחה ישראל ליישם (אם כי יהיה מי שיערער ויאמר שלא תמיד הצליחה ישראל להביא לידי ביטוי את ריבונותה במזרח ירושלים) לגבי יעד האיחוד, אומנם אוחדה העיר פיזית
וחוקית אך ישראל לא הצליחה לממש את האיחוד בפועל בחיי היומיום.
הנתונים והעובדות שהובאו בעבודה, משקפים במידה רבה את המשך ההפרדה בין שני הסקטורים גם בעיר מאוחדת. אנו עדים להמשך קיומן של מערכות נפרדות ומקבילות בתחום החינוך, הדת, הכלכלה וכו'. דפוס ההפרדה בין הסקטור היהודי והערבי בירושלים שלאחר 67', הוא דפוס מאוד יוצא דופן בהשוואה "לערים מעורבות" אחרות בעולם. בערים
בהן יש קבוצות אתניות שונות במרחב עירוני משותף, ישנה הפרדה מוסדית מרחבית ובגישה להזדמנויות כלכליות. עם זאת, גם בערים בהן קבוצות אתניות שונות הנמצאות בדרגות שונות של קונפליקט פוליטי, מידת ההפרדה אינה גדולה כמו בירושלים המאוחדת, בערים אלו, אין הפרדה מוחלטת במגורים כמו בירושלים, ולא לכל אוטובוס או מונית
ציבורית יש זהות סקטוריאלית.
ההשוואה ליחסי היהודים והערבים בירושלים לפני 48' חושפת את הדומה והשונה בדפוס שהתפתח בעיר לאחר 67'. למעשה, מאז ראשית העת החדשה היהודים והערבים בירושלים חיו זה בצד זה באזורי מגורים נפרדים, וניהלו מוסדות ציבור נפרדים. היחסים בין 2 הסקטורים התפתחו בעיקר בתחום הכלכלי. לאחר 67' מצאנו שהזיקות בין שני
הסקטורים עדיין נשארו בעיקר בתחום הכלכלי. אם זה מתוך אילוצים כלכלים של הסקטור הערבי, ואם זה משיקולי רווח של הסקטור היהודי. עם זאת לפני 67', יהודים וערבים עבדו זה לצד זה, ובתפקידים דומים בשרותי ממשלת המנדט בעירייה המקומית או בבנקים. אזורי המגורים לא היו מופרדים באופן מוחלט, ויהודים וערבים גרו במס'
שכונות מעורבות או בשכנות קרובה.
מידת ההפרדה בין הסקטור היהודי והערבי בירושלים שלאחר 67' חריגה וגדולה מזו שבין יהודים לערבים בערים מעורבות אחרות בישראל. המיעוט הערבי שנשאר בגבולות ישראל מלפני 67' לא זכה למידת. אוטונומיה וניהול מוסדות עצמיים, כמו ערביי מזרח ירושלים. בעיריות מעורבות אחרות בישראל, ככלל אי אפשר לדבר על סקטור ערבי
מקביל ועצמאי מבחינה מוסדית כלכלית, מה שכן נמצא בירושלים.38
היינו מצפים שקשרי הגומלין שהתפתחו בין שני הסקטורים יתרמו לדו-שיח הפוליטי בין השניים, אך לא כך. אופי קשרי הגומלין, שיקף את המשך קיומו של הקונפליקט הפוליטי הבלתי ניתן לגישור, וגם במציאות של עיר מאוחדת.
נקודות לסיכום:
1. קיימים יחסי גומלין בין יהודים לערבים בירושלים וישנו דו - שיח בין השניים. אך יחד עם זאת בולטת העובדה שבהרבה תחומים קיימות 2 מערכות נפרדות ומקבילות ליהודים ולערבים.
2. היחסים בין ערבים ליהודים בירושלים, מצומצמים בעיקר לתחום הכלכלי.
לגבי הערבים, הרי שיחסים אלו הם מתוך אילוץ, חוסר ברירה ותלות בשלטון הישראלי ובמוסדותיו. לגבי היהודים, היחסים הם מתוך בחירה ובעיקר משיקולי רווח.
3. בתחומים שבהם הערבים יכולים לספק לעצמם את השירותים, הם אינם פונים לשירותי הסקטור היהודי. בעיקר כדי שלא יוצר הרושם שקיבלו את הריבונות הישראלית במזרח ירושלים כעובדה מוגמרת.
4. הקונפליקט הפוליטי בין יהודים לערבים הוא הקובע את אופי היחסים בין יהודים לערבים בירושלים. עפ"י הקונפליקט הפוליטי עולה רמת היחסים בין יהודים לערבים או לחילופין, יורדת רמת היחסים.
לדעתי, כל עוד הקונפליקט הפוליטי קיים, ירושלים אף פעם לא תהיה מאוחדת באופן מושלם.
הערות שוליים:
1. מיכאל, רומן, יחסי הגומלין בין המגזר היהודי והערבי בירושלים, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, תשמ"ה, ע' 7.
2. שם, עמ' 129-120.
3. שם, ע' 18-9.
4. שם, עמ' 24-21.
5. שם, עמ' 33-30.
6. שם, ע' 45-34.
7. שם, עמ' 68-56.
8. מרון, בנבנישתי, מול החומה הסגורה, ירושלים, ווידנפלד וניקולסין, 1973, עמ' 229-223.
9. אמיר, חשין, "מזרח ירושלים מדיניות מול מציאות", המזרח החדש, ל"ד, 1992, עמ' 182-181.
10. בנבנישתי, מול החומה, ע' 228.
11. דוד, פרחי, "בעיות בדו קיום יהודי וערבי בירושלים", בתוך: עשר שנות שלטון ישראלי ביו"ש 1977-1962, ישראלי, ר. (עורך), ירושלים, מאגנס, 1981, עמ' 206-200.
12. בנבנישתי, מול החומה, עמ' 277-262.
13. יפרח, זילברמן, אסלאם רדיקלי פלסטיני בירושלים, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמ' 6-1.
14. מיכאל, רומן, "השפעת האינתיפאדה על יחסי יהודים וערבים בירושלים" בתוך: הערבים בירושלים, ליש אהרון (עורך), ירושלים, המזרח החדש ומכון ירושלים לחקר ישראל, 1992, עמ' 169-162.
15. זילברמן, אסלאם רדיקלי, ע' 11.
16. מנחם, קליין, ירושלים במשא ומתן לשלום, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995, עמ' 38-29.
17. בנבנישתי, מול החומה, ע' 231.
18. שם, עמ' 250-230.
19. אהרון, ליש, "הווקף המוסלמי בירושלים אחרי 67' - נהנים ומנהלים", המזרח החדש, ל"ד, 1992, עמ' 112-95.
20. נדב, שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית, ירושלים, כתר, 1995, עמ' 34-26.
21. שם, עמ' 46-39.
22. שם, ע' 178.
23. שם, עמ' 236-223.
24. שם, עמ' 339-329.
25. מיכאל, רומן, הממסד הישראלי במזרח י-ם, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995, ע' 14.
26. בנבנישתי, מול החומה, עמ' 298-288.
27. קליין, ירושלים במו"מ, ע' 36.
28. חשין, "מזרח ירושלים מדיניות מול מציאות", המזרח החדש, עמ' 186-182.
29. ישראל קמחי - אמנון רמון, "שירותים עירוניים לתושבי מזרח ירושלים", בתוך: ירושלים - תמונת מצב, ת"א, משרד הביטחון ומכון ירושלים לחקר ישראל, תשנ"ה, עמ' 157-156.
30. קליין, ירושלים במו"מ, עמ' 38-36.
31. עופר, פטרסבורג, טרנספר אחר, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 15 במרץ, 1996, עמ' 29-25.
32. קמחי, "שירותים עירוניים לתושבי מזרח ירושלים", בתוך: תמונת מצב, עמ' 153-152.
33. חשין, "מזרח ירושלים מדיניות מול מציאות", המזרח החדש, עמ' 188-187.
34. קמחי, "שירותים עירוניים לתושבי מזרח ירושלים", בתוך: תמונת מצב, עמ' 171-152.
35. רומן, יחסי הגומלין, עמ' 88-73.
36. רות לפידות ומשה הירש, "ירושלים - היבטים מדיניים ומשפטיים", בתוך: דפי רקע לקובעי מדיניות מס' 13, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994, ע' 5.
37. רומן, הממסד הישראלי, עמ' 4-3.
38. רומן, יחסי הגומלין, עמ' 136-135.
ביבליוגרפיה
- בנבנישתי, מרון, מול החומה הסגורה, ירושלים, ווידנפלד וניקולסון, 1973.
- זילברמן, יפרח, אסאלם רדיקלי פלסטיני בירושלים, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993.
- חשין, אמיר, "מזרח ירושלים מדיניות מול מציאות", המזרח החדש, ל"ד, 1992, עמ' 192-178.
- פרחי, דוד, "בעיות בדו קיום יהודי וערבי בירושלים", בתוך: עשר שנות שלטון ישראלי ביו"ש 1977-1967, ישראלי, ר. (עורך), ירושלים, מאגנס, 1981, עמ' 206-200.
- ליש, אהרון, "הווקף המוסלמי בירושלים אחרי 67' - נהנים ומנהלים", המזרח החדש, ל"ד, 1992, עמ' 112-95.
- לפידות רות והירש משה, "ירושלים - היבטים מדיניים ומשפטיים", בתוך:
דפי רקע לקובעי מדיניות מס' 13, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994, עמ' 10-5.
- פטרסבורג, עופר, טרנספר אחר, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 15 במרץ, 1996, עמ' 29-25.
- קליין, מנחם, ירושלים במו"מ לשלום, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.
- קמחי ישראל - אמנון רמון, "שירותים עירוניים לתושבי מזרח ירושלים, "בתוך: ירושלים - תמונת מצב, ת"א משרד הביטחון ומכון ירושלים לחקר ישראל, תשנ"ה, עמ' 157-156.
- רומן, מיכאל, יחסי הגומלין בין המגזר היהודי והערבי בירושלים, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, תשמ"ה.
- רומן, מיכאל, "השפעת האינתיפאדה על יחסי יהודים וערבים בירושלים" בתוך: הערבים בירושלים, ליש אהרון (עורך), ירושלים, המזרח החדש ומכון ירושלים לחקר ישראל, 1992, עמ' 177-163.
- רומן, מיכאל, הממסד הישראלי במזרח י-ם, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.
- שרגאי, נדב, הם המריבה: המאבק על הר - הבית, ירושלים, כתר, 1995.
1

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יחסי הגומלין בין יהודים לערבים בירושלים", סמינריון אודות "יחסי הגומלין בין יהודים לערבים בירושלים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.