היישום אינו מחובר לאינטרנט

המאבקים המדיניים צבאיים שהביאו לגיבושה של תורכיה המודרנית

עבודה מס' 020855

מחיר: 203.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת ההסטוריה של תורכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה והנסיונות לחלוקת האמפריה, תוך התמקדות על חוזה לוזאן.

4,171 מילים ,13 מקורות

תקציר העבודה:

ראשי פרקים:

1.מבוא

2.מלחה"ע הI- והשפעתה על תורכיה

3.המהלכים לאחר המלחמה

4.מהלכיה של הרפובליקה לאחר 1920

5.סיכום העבודה

6.רשימה בבליוגרפית

מבוא
המשא ומתן לאחר המלחמה נפתח בלונדון ולויד ג'ורג' וריבו נועדו ב1- באפריל .1917
אף כי התחייבו שלא לגלות את דבר המשא ומתן עם הקיסר קארל דיברו במעורפל על
היתרונות שבשלום נפרד עם אוסטריה-הונגריה. חוזי השלום נושאים עליהם את
חותמו של וילסון. מפת אירופה החדשה שורטטה בהתאם לאותו עיקרון של "הגדרה
עצמית של הלאומים" שהנשיא הכריז עליו כעל חוט שני המוליך אל הצדק והשלום.
תורכיה נכנעה ביום 30.10.1918. שבועיים לאחר הכניעה נחתו כוחות "ההסכמה"
באיסטנבול והשליטו בה ממשל צבאי. בראשית 1919 חדרו הבריטים לדרום מזרח
אנטליה ובאביב גם הצרפתים, שהחליפו אותם. האיטלקים נחתו באנטליה והיוונים
באיזימיר.
לצעדים אלו ניתנו נימוקים צבאיים, אך למעשה נועדו ליצור עובדות מוגמרות
לקראת חתימת הסכמי השלום. ממשלת הסולטאן היתה חסרת אונים מול
התפתחויות אלו, ובאוגוסט 1920 חתמה על חוזה סוור.
תנאיו היו קשים ביותר ולפיהן נלקחו מהעות'מאנים לא רק המחוזות הערבים אלא
אף שטחים נרחבים באנטליה, המיושבים בתורכים. המזרח היה אמור לכלול את
ארמניה החדשה; מחוזות הכורדים זכו באוטונומיה ובאופציה לעצמאות, קיליקיה
ואזורים סמוכים לה נכללו בתחום המנדאט של צרפת על סוריה, כל תראקיה- פרט
לאיסטנבול ורצועה צרה לידה, נמסרה ליוון וכך קיבלה יוון את המנהל על איזור
איזמיר, עם אפשרות לספחו כעבור 5 שנים.
ריבונות העות'מאנים הוגבלה בצורה חמורה: הקפיטולציות (הסכמים לטובת
המיעוטים שהיו סמל לנחיתות ושיעבוד) חודשו ונקבע כי המיצרים יהיו בשלטון
בינ"ל מיוחד. בהסכם נפרד חילקו בניהם בריטניה, צרפת ואיטליה את אנטליה
לאזורי השפעה. אולם תנאי שלום סוור לא הוגשמו מעולם. כבר לפני כן צמחה
דמורליזציה.
לאחר המהפכה, עליה ידובר להלן, תורכיה הפכה ממדינה אסלאמית למדינה לאומית
חילונית. הצבת אלטרנטיבה למבנה האסלאמי של האמפריה העות'מאנית בדמותה
של רפובליקה המושתתת על לאומיות באה לידי ביטוי באמנה הלאומית. כל
הטריטוריות שבהן יש רוב מוסלמי דובר תורכית נכללו במסגרת תורכיה, ובכל
האזורים שאין בהם תנאי זה- תורכיה תוותר עליהם.
יצויין כי למעשה סיפור שנים אלו מתמקד באתא תורכ, שהשפיע רבות על תורכיה
מאז כניעתה במלחמה ועד לגיבושה כרפובליקה, שגם אירועי הפנים וגם אירועי החוץ
סייעו לו מאוד. לאחר מותו של ראש ממשלת יוון סילקו כוחותיו של כאמל את
היוונים מעל אדמת תורכיה (ספטמבר 1922). לנוכח תורכיה זו- החדשה המתעוררת
והיעילה - פינו בעלות הברית את איסטנבול והתכוננו לכרות ברית שלום עם כמאל
בלוזאן (1923). בהסכם החדש לא הופיעו עוד פיצויים ועונשים, ומאחר שכמאל דחה
את התשתית המוסלמית הישנה של המדינה וויתר על כל תביעה לטריטוריות שבהן
יש מיעוטים ערביים, היה הגבול היחיד השנוי במחלוקת עם יוון, שם נדחף הגבול
התורכי מערבה אל מעבר לאדריאנופול, על חשבון יוון, ואיזמיר נכללה בשטחה של
תורכיה.

מטרת עבודה זו היא לסקור את ההשתלשלויות שעברו על תורכיה לאחר מלחמת
העולם הI- והניסיונות לחלוקת האמפריה העות'מאנית, תוך התמקדות על חוזה
לוזאן שדן בחלוקתה של תורכיה והביא לגיבושה לאחר מכן.

מקורות:


?????? ???????? ?????? ??????
המאבקים המדיניים צבאיים שהביאו
לגיבושה של תורכיה המודרנית
ראשי פרקים
1. מבוא
2. מלה"ע הI- והשפעתה על תורכיה
3. המהלכים לאחר המלחמה
4. מהלכיה של הרפובליקה לאחר 1920
5. סיכום העבודה
6. רשימה ביבליוגרפית
מבוא
המשא ומתן לאחר המלחמה נפתח בלונדון ולויד ג'ורג' וריבו נועדו ב1- באפריל 1917. אף כי התחייבו שלא לגלות את דבר המשא ומתן עם הקיסר קארל דיברו במעורפל על היתרונות שבשלום נפרד עם אוסטריה-הונגריה. חוזי השלום נושאים עליהם את חותמו של וילסון. מפת אירופה החדשה שורטטה בהתאם לאותו עיקרון של "הגדרה עצמית של
הלאומים" שהנשיא הכריז עליו כעל חוט שני המוליך אל הצדק והשלום.
תורכיה נכנעה ביום 30.10.1918. שבועיים לאחר הכניעה נחתו כוחות "ההסכמה" באיסטנבול והשליטו בה ממשל צבאי. בראשית 1919 חדרו הבריטים לדרום מזרח אנטליה ובאביב גם הצרפתים, שהחליפו אותם. האיטלקים נחתו באנטליה והיוונים באיזימיר.
לצעדים אלו ניתנו נימוקים צבאיים, אך למעשה נועדו ליצור עובדות מוגמרות לקראת חתימת הסכמי השלום. ממשלת הסולטאן היתה חסרת אונים מול התפתחויות אלו, ובאוגוסט 1920 חתמה על חוזה סוור.
תנאיו היו קשים ביותר ולפיהן נלקחו מהעות'מאנים לא רק המחוזות הערבים אלא אף שטחים נרחבים באנטליה, המיושבים בתורכים. המזרח היה אמור לכלול את ארמניה החדשה; מחוזות הכורדים זכו באוטונומיה ובאופציה לעצמאות, קיליקיה ואזורים סמוכים לה נכללו בתחום המנדאט של צרפת על סוריה, כל תראקיה- פרט לאיסטנבול ורצועה צרה
לידה, נמסרה ליוון וכך קיבלה יוון את המנהל על איזור איזמיר, עם אפשרות לספחו כעבור 5 שנים.
ריבונות העות'מאנים הוגבלה בצורה חמורה: הקפיטולציות (הסכמים לטובת המיעוטים שהיו סמל לנחיתות ושיעבוד) חודשו ונקבע כי המיצרים יהיו בשלטון בינ"ל מיוחד. בהסכם נפרד חילקו בניהם בריטניה, צרפת ואיטליה את אנטליה לאזורי השפעה. אולם תנאי שלום סוור לא הוגשמו מעולם. כבר לפני כן צמחה דמורליזציה.
לאחר המהפכה, עליה ידובר להלן, תורכיה הפכה ממדינה אסלאמית למדינה לאומית חילונית. הצבת אלטרנטיבה למבנה האסלאמי של האמפריה העות'מאנית בדמותה של רפובליקה המושתתת על לאומיות באה לידי ביטוי באמנה הלאומית. כל הטריטוריות שבהן יש רוב מוסלמי דובר תורכית נכללו במסגרת תורכיה, ובכל האזורים שאין בהם תנאי זה-
תורכיה תוותר עליהם.
יצויין כי למעשה סיפור שנים אלו מתמקד באתא תורכ, שהשפיע רבות על תורכיה מאז כניעתה במלחמה ועד לגיבושה כרפובליקה, שגם אירועי הפנים וגם אירועי החוץ סייעו לו מאוד. לאחר מותו של ראש ממשלת יוון סילקו כוחותיו של כאמל את היוונים מעל אדמת תורכיה (ספטמבר 1922). לנוכח תורכיה זו- החדשה המתעוררת והיעילה - פינו
בעלות הברית את איסטנבול והתכוננו לכרות ברית שלום עם כמאל בלוזאן (1923). בהסכם החדש לא הופיעו עוד פיצויים ועונשים, ומאחר שכמאל דחה את התשתית המוסלמית הישנה של המדינה וויתר על כל תביעה לטריטוריות שבהן יש מיעוטים ערביים, היה הגבול היחיד השנוי במחלוקת עם יוון, שם נדחף הגבול התורכי מערבה אל מעבר
לאדריאנופול, על חשבון יוון, ואיזמיר נכללה בשטחה של תורכיה.
מטרת עבודה זו היא לסקור את ההשתלשלויות שעברו על תורכיה לאחר מלחמת העולם הI- והניסיונות לחלוקת האמפריה העות'מאנית, תוך התמקדות על חוזה לוזאן שדן בחלוקתה של תורכיה והביא לגיבושה לאחר מכן.
מלחה"ע הI- והשפעתה על תורכיה
ב4- באוגוסט בא קץ לקיומו השלום הביסמארקי. גרמניה האמינה שהיא עומדת במרום עוצמתה. בעלות ברית אלו החליטו איפוא על מלחמה מטעמים מנוגדים וגרמו למלחמה אירופית כללית, גם בשל ההסכמים ההדדיים עליהם היו חתומות המעצמות.
מעצמות ההסכמה נכנסו כולן למלחמה כדי להגן על עצמן. הרוסים נלחמו כדי לקיים את המעבר החופשי במיצרים שבו היו תלויים חייהם הכלכליים. צרפת נלחמה למען ההסכמה שהיא בלבד שימשה, לפי אמונתה המוצדקת, ערובה להמשך קיומה כמעצמה גדולה. הבריטים נלחמו למען עצמאות של מדינות ריבוניות ולמען מטרה רחוקה יותר- מניעת שליטה
גרמנית ביבשת.
התורכים היו שבויים מרצונם במלחמה. מה שלא היו יחסיהם עם המדינות האחרות מדיניותם סבבה תמיד מסביב רוסיה, עוד מימי מלחמת קרים, בתערובת של שנאה ופחד. עכשיו הם הניחו כי ההכרעה הסופית הגיעה: או שהם יהרסו את הכח הרוסי בים השחור, או שרוסיה תהרוס אותם. כמוהם כמדינאי וינה-הסתלקו מן הרשלנות שקיימה אותם.
מתוך בלבול הדעת הפליגו במידות עוצמתן של הגרמנים והרוסים גם יחד. הם דימו בנפשם כי יש בכוחה של גרמניה להכריע את רוסיה אולם בו בזמן חששו שמא רוסיה תכריע אותם. הם לא יכלו להאמין כפי שהיה מצב הדברים לאמיתו, כי אין לרוסיה כל אפשרות לשגר חיל משלוח נגד חיל משלוח נגד תורכיה כל זמן שהיא מעורבת במלחמה
אירופית.
איטליה שינתה את עמדתה במהלך המלחמה ופנתה למעצמות ההסכמה, אולם דבר זה לא עזר רבות, והם פעלו בחשאי לשלום נפרד עם אוסטריה והונגריה אולם שותפם האיטלקי מנע את הדבר. הבטחת איסטנבול לרוסיה מנעה שלום נפרד עם תורכיה והבטחה זו אף היא היתה שלא בזמנה, אולם לפחות מנעה את רוסיה מלהטיל את עיקר משקלה נגד גרמניה,
עד להתמוטטות הרוסית ב1917-. הכרזת המלחמה של איטליה נתאחרה מכדי למנוע אפילו את ההתקפה האוסטרית גרמנית נגד רוסיה. ב4- במאי פרצו מעצמות המרכז את החזית בגורליץ. לעת סוף יוני גורשו הרוסים מגאליציה ולעת לסוף ספטמבר הם איבדו את פולין וליטה.
המהלכים לאחר המלחמה
התורכים שהיוו את אחת המעצמות הגדולות באירופה במאות השנים שעברו הפכו להיות מדינה קטנה בתחילת המאה הנוכחית, עם התפוררות השולטנות והאימפריה הגדולה לטובת סדרים עולמיים חדשים.
תנאים קשים נכפו על תורכיה, אחת המפסידות במלחמה העולמית הראשונה, תנאים אשר לא כל התורכים הסכימו להן. אחד מהם היה מוצטפא כמאל, המוכר בשמו אתא-תורכ (להלן אתא-תורכ).
אתא-תורכ התנגד בשעתו לכניסת ארצו למלחמה והתנגד להשלמה עם התנאים הקשים של הסכם שביתת הנשק ושל חוזה השלום שעמדו המנצחים להטיל על תורכיה. הושלמו התנאים הקיימים של הסכם שביתת הנשק של חוזה השלום שעמדו המנצחים להטיל על תורכיה. הוא התקומם נגד תוכניותיהם של מעצמות ההסכמה לחלק ביניהן ובין יוון גם חלקים
גדולים מאנטליה ולצמצם את השטח שיועד לתורכיה למספר מחוזות בפנים הארץ. אתא-תורכ החליט לעורר תנועת מרד לשיחרור ארצו והגנת אנטליה, ארץ הלב האסיינית של העם התורכי, שצבאות תורכיה עדיין החזיקו בה, וליצור אומה תורכית חדשה בגבולותיה הטבעיים והמסורתיים. עמדתו זו הביאה אותו בהכרח להרים יד בשולטאן ובממשלתו,
שעמדו להיכנע לתכתיב המעצמות.
במאי 1919 נחת באיזמיר צבא יווני קטן, לאחר שליוון הובטחה תמיכת בריטניה בסיפוח רצועה נרחבת מאדמת תורכיה באיזור הים האגאי. פגיעה זו בכבודם הלאומי של התורכים מצד אומה שהיתה משועבדת להם בעבר היתה כבר כבדה מנשוא שאותה ניצל אתא-תורכ כדי לעורר את תנועת המרי "ההתנגדות הלאומית שלו". ביוני 1919 פרסם אתא-תורכ,
שנתמנה באפריל למפקח הכללי של הצבא התורכי באנטליה, יחד עם 3 חברים, את הכרזת העצמאות שבה הוקיע את ממשלת השלטון והווזיר הגדול וקרא לכינוס הקונגרס הלאומי בסויוואס.
נדמה היה כי הרפובליקה החולה של תורכיה עומדת למות. מורת הרוח נגד הדיקטטורה של מנהיגי התורכים הצעירים הלכה וגברה מזה לזמן מה והתקדמות צבאות האויבים בכל החזיתות הפיחו בה רוח חדשה, רוח של אומה הנמצאת בפני משבר ואינה מוכנה להיכנע.
ביולי 1918 עלה סולטאן חדש על הכס העות'מאני- מוחמד וחיד אל דין, אח צעיר לעבד אל חמיד. באוקטובר התפטרו השרים של התורכים הצעירים, (תנועת התורכים הצעירים התחילה לפעול כתנועה פוליטית על פני השטח כ10- שנים קודם לכן אולם לא יכלה לשלטון).
הסולטאן מינה את אחמד עיזאת להשיג שביתת נשק.
אחת ממטרותיהן הראשונות של הסולטאן ושריו היתה הרחקת כל אשר נותר מן התורכים הצעירים. ב26- בנובמבר נפתחו הליכי המשפט הצבאי נגד אנואר פחה וגמאל פחה, ממנהיגי התורכים הצעירים שברחו.
אולם, כאמור לעיל, נחיתת התורכים באיזמיר היתה כבר מעל ומעבר ליכולתם. באיזמיר העיר והמחוז היתה אוכלוסיה יוונית נכבדה. כבר בפברואר 1919 הגיש וניזלוס, ראש ממשלת יוון, תביעה רישמית לגביהם בוועידת השלום בפריס (גם לאיטלקים, היתה תביעה לגבי איזמיר).
מלכתחילה גילו היוונים כי לא נתכוונו לכיבוש זמני בלבד אלא לסיפוח של קבע; דהיינו מיזוג של אנטליה המערבית במסגרת יוון רבתי המשתרעת משני צידי הים האיגאי. בכך נתכוונו לקרב את הגשמתו של הרעיון הגדול החייאת עברה המפואר של האימפריה הנוצרית היוונית של איסטנבול.
הסיכון הצפוי מהרעיון הביזנטי למדינה התורכית היה גדול. המכה המיידית שהנחיל הכיבוש היווני לעם התורכי הורגשה בכל מקומות הכיבוש. תגובת התורכים היתה עזה ומהירה. באינסטנבול נערכו אסיפות מחאה- מול קני הרובים של צבאות הכיבוש- והופיעו ניצניה של תנועת המרי החשאית. ב23- במאי נערכה הפגנת המונים גדולה בכיכר
הסולטאן אחמד. באנטליה אירעה ב28- למאי ההתנגשות החמושה הראשונה בעיר אדמיס. מספר קטן של תורכים לחמו וניסו ללא הצלחה לבלום את הכוחות היוונים ומלחמת הגרילה התלקחה לאורך ציר ההתקדמות היווני. העם התורכי היה מוכן לקום ולהילחם בפולש אולם חסרה לו המנהיגות.
השולטן העביר את אתא-תורכ למפקח הכללי של הארמיה התשיעית. לפי הוראתו על אתא-תורכ היה להשיב את הסדר על כנו, לפרק ולפזר חבורות צבאיות למחצה שפעלו באיזור, וכללית להשגיח על פירוק נשקם ושחרורם של הכוחות העות'מאניים שנותרו שם. תחת זאת הוא פתח בהתקשרויות עם קבוצות המרי שבמקום, החל בהקמת קבוצות חדשות ובהכנה
להגנה מזוינת על ליבה של תורכיה נגד הפולשים.
הידיעות על פעולתו של אתא-תורכ הגיעו לאיסטנבול ועוררו שמחה בחוגים אחדים וחרדה באחרים. שר המלחמה הורה לו לחזור לאיסטנבול. משלא נענה השיג השר הוראה בדבר ביטול מינויו. אתא-תורכ לא היה מעוניין בצעדים של התמרדות גלויה כנגד השלטון העות'מאני החוקי ועל כן התפטר ולבש מדי אזרח. הוא פנה אל "האגודה להגנת
הזכויות של אנטליה המזרחית" שנוסדה ב3.3.1919-.
ב23- ביולי כינסה האגודה קונגרס של נציגים מהפרובינציות המזרחיות. אתא-תורכ נבחר להיות היו"ר. ההישג הראשון היה ניסוח הטיוטה הראשונה של הצהרה שנודעה לאחר מכן בשם "האמנה הלאומית". הקונגרס ניצל כל הזדמנות להבעת נאמנותו לסולטאן, בתלותו את האשמה בווזיר הגדול ובממשלה. ב10- בספטמבר טילגרף אתא-תורכ לשר הפנים:
"אתם מונעים מן האומה להגיש את עצומותיה לפני שליטיה. פחדנים פושעים; הסתבכתם בשקרים בוגדניים עם האוייב נגד העם. לא היה ספק כי לא תוכלו להעריך את כוחה ורצונה של האומה, אך לא רציתי להאמין כי תנהגו בצורה בוגדנית ורצחנית זו כנגד האומה. חישבו על מעשיכם...".
לאחר עצומה זו נתחזק מעמדם של אתא-תורכ וחבריו שהיו עתה מבוססים באנקרה והם זכו ליחס אוהד באיסטנבול ובמידת מה של הכרה מצד הממשלה. אוהדי המחנה הלאומי בבירה נעשו פעילים יותר ועזרו לאנשי אתא-תורכ לא במילים בלבד. הם היו תוקפים משלוחי נשק של בעלות הברית ושולחים את שללם לאנטליה. בנות הברית נחרדו
מההתפתחויות הללו והגיבו בחריפות.
מכאן ואילך נתגלגלו העניינים במהירות. ב19- במרץ, למחרת היום שבו הפסיק הפרלמנט באיסטנבול את עבודתו, קרא אתא-תורכ לעריכת בחירות למועצת חרום חדשה. היא היתה אמורה להיוועד באנקרה.
ב5- באפריל 1920 מינה השולטן את מקורבו לווזיר, והלאומנים לא טמנו את ידם בצלחת. ב3-4- במאי מינתה האסיפה הלאומית הגדולה מועצת מיניסטרים; ב5- במאי פרסם המופתי של אנקרה פסק הלכה שבו נאמר כי פסיקה שנולדה כתוצאה מלחץ זר אין לה תוקף, ונקראו בה המוסלמים "לשחרר" את הארץ משלטון שאינו דתי.
הלאומנים היו עסוקים במלחמתם עם היוונים, הארמנים והצרפתים, וקשה היה להם להגן על עצמם מפני צבא החליפות. בלחץ המאורעות הודיעה הממשלה באיסטנבול על בחירות חדשות. אנשי התנועה הלאומית נצחו והפרלמנט- שהתכנס באיסטנבול בינואר 1920 אישר את "האמנה הלאומית".
החדירה היוונית החלה ביוני ונמשכה עד שנפגשו היוונים בתורכים על נהר הסקריה. ב24- באוגוסט ניצחו התורכים בפיקודו של אתא-תורכ ניצחון מוחץ (יורחב להלן).
לאחר ניצחון זה זכו הלאומנים בהכרה בינלאומית כגורם בעל כח והיו שראו בהם את ממשלתם האמיתית של תורכיה. הסובייטים חתמו עמם עוד במרץ 1921 הסכם שקבע את הגבול והוליד יחסי ידידות. באוקטובר נחתם חוזה צרפתי תורכי חדש עם הלאומנים ולפיו נקבע גבול תורכי סורי חדש, אשר היה טוב לתורכים.
את העימות בין הלאומנים לממשלה המקומית החישו בעלות הברית. כיוון שבנות הברית הוסיפו להכיר בממשלת השולטאן הזמינו אותה לצד הלאומנים אל ועידת השלום בלוזאן. הזמנה כפולה זו, שטמנה בחובה סכנה של חלוקת השלטון בתורכיה בימים גורליים לארץ זו, הבשילה בלב התורכים את ההחלטה.
וכן למרות כל הסיכונים הציע אתא-תורכ שינוי חריף עוד יותר - הכרזת רפובליקה, ביטול מוסד השולטנות והשמירה על מוסד החליפות בנפרד ולמעשה מכאן ואילך מתחילה הרפובליקה אשר החלה עם עלית התורכים הצעירים לשלטון כעשר שנים לפני כן.
מהלכיה של הרפובליקה לאחר 1920
הפעולות המדיניות
הסיוע של ממשלת אנגליה אפשר ליוונים ב1920- לחדור לפנים אנטליה ולכבוש את הבירה הוותיקה של תורכיה, ברוסה. לאחר שהתאוששו מהתבוסה שהנחיל להם עיצמת פחה על יד אינו (ינואר 1921), עברו את הנהר סקריה התקדמו לקראת הבירה החדשה אנקרה. הצבא התורכי היה בכי רע, ובכל זאת עברה רק שנה על אדמת אנטליה ולא נשאר אף חייל
יווני אחד. סייעו לכך שני גורמים: מאמצו של אתא-תורכ לארגן צבא בעל כושר מלחמתי, ונצחונותיו המדיניים. המעצמות היו כבר חלוקות וכל אחת רצתה להבטיח את האנטרסים שלה. איטליה היתה הראשונה להכיר כי אין לה סיכויים להשיג משהו בהמשכת המלחמה עם הכוחות החדשים שנתגלו בעם התורכי והחליטה לבוא לידי הסכם עם ממשלת
אנקרה (מרס 1921). תמורת זכיונות כלליים באזורים מסוימים באנטליה התחייבה איטליה לתמוך בתביעות תורכיה להחזרת תרקיה ואיזמיר ופינתה את הצבא שלה מאנטליה. גם צרפת העדיפה את האנטרסים שלה בסוריה על פני הסכם עם תורכיה החדשה (הסכם פרנקלין-בוין באוקטובר 1921) ופינתה את האיזור קילקיה. אולם נצחונה המדיני החשוב
ביותר של תורכיה היה ההסכם עם רוסיה במרץ 1921. הסכם זה לא בלבד שהכיר בריבונות המוחלטת של המדינה החדשה אלא הביא בעקבותיו גם תמיכה חומרית שאיפשרה את ארגון הצבא התורכי לקראת הקרבות המכריעים.
בתקופה הזו נתחדשה התחרות בין רוסיה לבין אנגליה באסיה. בעיני הרוסים נתגלמה בחוזה סוור כוונת אנגליה להקים נגדם מדינת חיץ בים השחור. רוסיה הגיבה על כך בפעולה דיפלומטית ערה: היא סיפחה את הארצות בחוף הים השחור ואת מדינות אסיה מרכזית קשרה אליה בהסכמים. ג'ורגיה הועמדה תחת חסותה (מאי 1920) וההסכם עם אירן
נתן לרוסיה את הזכות לשלוח לארץ זו צבא בשעת הצורך. בהשפעת רוסיה ביטלה אירן את ההסכם שלה עם אנגליה מאוגוסט 1919.
רוסיה סיפחה לעצמה מדינות נוספות ובהסכם החדש עם תורכיה מאוקטובר 1921 התחייבה היא ותורכיה לא להכיר בשום חוזה אשר יוטל עליה מאונס. כן הוסכם בינהם "שוועידת באי כח מדינות החוף תקבע את החוקה בשביל המיצרים ושטח הים השחור, בתנאי שהחלטת הוועידה לא תפגע בריבונותה המוחלטת של תורכיה ובבירתה, איסטנבול".
שיתוף הפעולה בין תורכיה לרוסיה השפיע על אנגליה לשינוי עמדתה כלפי ממשלת אנקרה. בוועידת המעצמות שנתקיימה בפריס (1 ביוני 1921) ניסתה אנגליה לתווך בין יוון לבין תורכיה ולשים קץ למלחמה, אולם יוון דחתה את התיווך וחידשה את ההתקפה מיידית. לבסוף הכריזה המועצה העליונה של המעצמות (אוגוסט 1921) על נייטרליות.
גם לויד גורג' הצהיר כי: "אני מוכן להשתמש בכל פעולתי המדינית לטובת יוון בזמן המשא ומתן לשלום, אולם לא אוכל לתת לה כל עזרה במלחמה עם תורכיה".
הפעולות הצבאיות
לאור זאת פחתו סיכוייה של יוון לנצחון. כוחותיה התדלדלו בעוד שאתא-תורכ חימש את צבאו וקיבל עזרה מצרפת ואיטליה. ראש ממשלת יוון, גונאריס, פנה בקריאה דחופה לממשלת אנגליה (פברואר 1922) וזו ענתה בתכנית תווך לשלום (גורם משפיע על הבריטים היתה התסיסה לטובת תורכיה בקרב מוסלמי הודו).
במרץ 1922 נפגשו בפריז באי כח המעצמות והוחלט "על החזרת תרקיה עם הבירה ההיסטורית איסטנבול לתורכים" כיסוד לתנאי השלום. יוון הסכימה לתנאי השלום של המעצמות אולם ביקשה ארכה של ארבעה חודשים כדי לפנות את הצבא, ואילו תורכיה דרשה מתן ערובות נגד האפשרויות של חידוש התקפה. משלא נענו ערובות אלו החלו התורכים
בהתקפה באוגוסט 1922. הצבא היווני נסוג במנוסה, ובספטמבר 1922 עזב אחרון החיילים היוונים את אנטליה.
אתא-תורכ התכונן עתה להמשיך את המאבק בחלקה האירופי של תורכיה ולסלק את היוונים מתרקיה המזרחית. לשם כך היה עליו לחצות את הדרדנלים שהיו מוחזקים בידי כח מעורב של בנות הברית. מתוך כח זה נסוגו הצרפתים והאיטלקים ונשארו הבריטים. במשך זמן מה היתה צפויה התנגשות אנגלית-תורכית, אולם לבסוף נענו הבריטים לתביעותיו
של אתא-תורכ וב11- באוקטובר 1922 נחתם הסכם שביתת נשק במודאניה. לפי התנאים הסכימו ממשלות בנות הברית להשיב את הריבונות התורכית לאיסטנבול, לדרדנלים, לתרקיה המזרחית אשר מייד השתלטו עליה 8,000 ז'נדרמים תורכיים. התחדשות השליטה התורכית המלאה נדחתה עד לחתימת חוזה השלום. היוונים הצטרפו לשביתת הנשק ב14-
באוקטובר.
במהלך הלחימה הושג הסכם בין המעצמות לכנס ועידה בינלאומית לפתרון בעיות המיצרים. רוסיה לא זומנה לועידה זו על אף דרישתה לשתף אותה בכל פתרון של בעיית המיצרים. ממשלת אנגליה הודיעה לממשלת אנקרה את דבר הוועידה והזמינה אותה להשתתף בדיונים "לישוב השאלה המזרחית על יסוד החזרת תרקיה עד הנהר מריצה לרבות
אנריאנופול לתורכיה" (23 בספטמבר 1922).
למחרת מסר לויד ג'ורג' בפרלמנט הודעה על המצב החדש הנוצר בתורכיה והשפעתו על המיצרים. הוא הודה כי הניסיונות לחלוקת תורכיה נכשלו בשדה הקרב. לפי כמה דעות לויד גורג פחד כי תורכיה תקרע מעל חבר המדינות האירופאיות.
ועידת לוזאן
לאור המהלכים הצבאיים קבעה תורכיה עובדה כי היא אינה מוכנה להתפשר על עקרונותיה, והיות ותביעותיה מכאן ולהבא לא כללו שטחים, לפחות לא רבים, שהיא לא החזיקה בהם, קל היה להגיע למו"מ.
מכאן והלאה הושארה הזירה המדינית לעיצמאת פחה שהגיע לועידת לוזאן בנובמבר 1922, כאשר הדיונים בה נמשכו עד יולי 1923. עיצמת פחה מונה לכבוד המאורע הזה לשר החוץ של תורכיה.
תביעותיהם של התורכים נסובו סביב כמה נקודות עיקריות:
1.גבולות תרקיה,
2.הבעלות על כמה מאיי הים האיגאי,
3.משטר בינלאומי במצרים,
4.הסדרת המיעוטים שעדיין נשארו בתחומי תורכיה,
5.ביטול הקפיטולציות (זכויות חסות).
עמדת תורכיה היתה כי פתרון הבעיות הללו צריך להבטיח את שלמות ארצה וריבנותה הגמורה בכל האיזורים המאוכלסים ברוב תורכי. בלי לזוז מדרישה יסודית זו גילה עיצמת פחה בכל שלבי המשא ומתן גמישות דיפלומטית, שגם מדינאי מנוסה כמו לורד קרזון, בא כוחה של אנגליה בועידה, לא היה יכול לעמוד בפניה, ונאלץ לבסוף לספק את
הדרישות העיקריות של תורכיה.
בראיה לאחור ניתן לומר כי עיצמת פחה היה גם מדינאי מרחיק בראותו, היות ובדעתו שהאויב מאתמול יכול להיות הבן ברית של מחר, נמנע מלנצל את תבוסת יוון ולכפות עליה תנאי שלום קשים.
עמדתה של תורכיה היתה כי אזורים שבהם אין רוב תורכי הוא מוכן לוותר עליהם. בנקודה זו הדברים היו חד משמעיים, ולמעשה הגדרה זו עמדה מול ההגדרות שנתקבלו בהסכם סוור, למרות שהוא היה לאחר האמנה הלאומית שניסח אתא-תורכ. הוא הגדיר את תורכיה של היום אך בזמנו דובר על טריטוריות נוספות:
האחת היא אלכסנדריטה שלא ברור האם היה שם רוב תורכי. אתא-תורכ טען כי היה שם רוב תורכי ונאבק להחזירה, ואכן התורכים נכנסו לשם בהסכמת צרפת.
השניה היא הטריטוריה אותה לא קיבלו- מוצול. טענתו של אתא-תורכ היתה כי האזור מיושב ע"י תורכמנים וכורדים שעל פי הגדרתו הם היו העם התורכי- "תורכים הרריים".
הבעיה העיקרית עקב כך היתה חילופי האוכלוסין שהיתה קשורה קשר הדוק בלאומיות של אותה תקופה. דבר זה היה אחד הדברים הקשים יותר- מדובר היה באותה אוכלוסיה שהיתה תורכית אבל נוצרית, או שהיתה יוונית אולם מוסלמית. באמנה אתא-תורכ משתמש במונח "מוסלמי" כי עדיין לנושא הדתי יש תפקיד בנושא הלאומי ובתוך 350,000
שהועברו מיוון לתורכיה היו אנשים דוברי יוונית שלא ידעו תורכית ובתוך מליון ורבע יוונים שהועברו ליוון היו הרבה מאוד תורכים נוצרים שלא ידעו מילה ביוונית. כלומר לא השפה היא שקבעה לגבי אתא-תורכ אלא דווקא הדת, וכאן למעשה היתה אירוניה- הוא התכוון למדינה חילונית, והמשתנים הקובעים אצלו היו שניים: המיצרים
ועדות החסות.
המיצרים היו צריכים לעבור לצידה של בריה"מ, אך כיוון שהיא הגבילה את כל ההסכמים שהיו הנושא, נשאר לדיון בין המעצמות המערב לתורכיה. כאן אתא-תורכ התעקש על כך כי המיצרים העוברים בתוך אזור ריבוני של תורכיה יהיו תחת חסותה וניהולה. כך בעת מלחמה היא יכולה לחסום אותם לאויב.
לגבי עדות החסות. להם היתה הגנה מהמעצמות, אך כל נושא זה נמחק בחוזה לוזאן ולא נשאר זכר להסכם סוור- כולם אזרחים תורכיים שווי זכויות וחובות, ואין יותר נתינים של הסולטאן, ולנושא החסות המוסלמית אין שום זכר. (אציין כי לכל אורך המאה ה19-, ובעיקר ממלחמת קרים, היו קונסולים אירופאים באימפריה העותמנית והם אשר
הגנו על המיעוטים הנוצרים, ולעיתים גם על היהודים מפני המון המוסלמים (עלילות דם) ומפני הממשלה העות'מאנית ולכן היתה למעצמות רגישות לנושא זה).
בתחילה הגיע המשא ומתן עם אנגליה עד משבר, ובראשית פברואר 1923 נפסקה הועידה לזמן מה עקב חילוקי הדעות בדבר שאלת ה"קפיטולציות": ניסוח החוזה שהגישו המעצמות לבאי כח תורכיה, הכיל ערובות בינלאומיות בדבר משטר השיפוט שהיה עשוי לפגוע בריבונותה של תורכיה. לבסוף הסכימה תורכיה למשטר מפורז באזורי המיצרים בפיקוח
בינלאומי, ולפתרון שאלת מוצול על ידי משא ומתן נפרד עם אנגליה.
באפריל 1923 חודש המשא ומתן והוא הסתיים בחתימת חוזה השלום ביולי 1923. הצעות תורכיה נתקבלו במלואן: הקפיטולציות בוטלו לגמרי; תרקיה המזרחית סופחה לתורכיה; המיצרים הועמדו תחת פיקוח בינלאומי ופתרון שאלת מוצול נשאר נושא לדיון מיוחד.
עברו כמה שנים ותורכיה זכתה בריבונות מלאה גם על איזור המיצרים, ולעומת זאת נסתיים המשא ומתן בדבר מוצול בסיפוח האיזור לעיראק ב1926-, שנתכוננה על ידי אנגליה.
החוזה לא היה רק אישור לנצחונו של אתא-תורכ כלפי חוץ אלא גם איפשר את הגשמת שאיפותיו בעיצובה של המדינה החדשה בפנים. לאחר התפוררות האמפריה נתעוררה מאליו השאלה מה יהיה על מוסד החליפות. אולם על אף שהחליף דן אותו למוות בשל המהפכה, הוא לא התעלם ממנו ביודעו כי אי אפשר לנתק את העם מהאמפריה ומסמלי העבר וקרא:
"ישמור אללה לנצח על החליף החולש על סדרי עולם", אולם תפקידו היה כעת מוגבל ביותר.
לאחר 1925 היה השלטון חילוני לגמרי.
לסיכום: במלחמה נתרועע מזלם של היוונים והורע אף על פי שבתחילה האירה ההצלחה להם פנים במקצת. בארצם פנימה באה שורה של פגעים וזעזועים קשים, ובחוץ לארץ ניכרו פרצות בחזית בעלות הברית שהקימו נגד התורכים. אלכסנדר מלך יוון הצעיר מת מנשיכת קוף ובמשאל עם בשנערך ב14- בנובמבר 1920, בשל רגשות לאומיים, הודח
וזנילוס משלטונו והוחזר למלוכה קונסטנטין שהיה אהוד ואוהד הגרמנים.
מאורעות אלו לא עברו בלא השפעות חיצוניות על החזית האסיה, כפי שיוזכר להלן, וכיוון שנחלש כוחו של הצבא עוד יותר עקב פיטורי כמה קצינים מנוסים, שנטו אחר וזינילוס, שוב לא היה בו כח לעמוד בפני התורכים. לא היתה תקווה לקבל עזרה מבעלות הברית, ובעוד שהאיטלקים התייחסו אל היוונים בשנאה גלויה, עשו הצרפתים שלום
נפרד עם התורכים (20 באוקטובר 1921). הצעת ממשלת אתונה כי ירשו לצבאה בתרקיה לכבוש את איסטנבול נדחתה על ידי מעצמות הברית. לאמיתו של דבר, מכל המדינאים החשובים של בעלות הברית רק לויד ג'ורג' לבדו נתן דעתו על החובה כלפי העם היווני ורצה בכל מאודו כי גדיעת קרנה של תורכיה, שכבר בוצעה למחצה באופן כה מזהיר ע"י
הגנרל מוד והגנרל אלנבי תושלם על ידי גייסות יוון (נטייה זו של לויד גורג' כלפי האזור הבלקני נבעה, אולי, מתפיסתו במשך כל המלחמה את הפריפריות כדבר שיכול להביא לנצחון בלחימה לפי "הדוקטרינה של אסטרטגיה עקיפה". ראה: מירון יצחק, לויד ג'ורג' מאפיינים מדיניים וצבאיים עיקריים, מלבורן, תשמ"א).
אולם המהלכים הצבאיים קבעו עובדות בשטח, ועובדת העדר תביעות חסרות בסיס הביאו להסכמים בין המדינות.
סיכום
עבודה זו עסקה במהלכים שהביאו את המדינות להכרה בזכויותיה של תורכיה כפי שנקבעו בהסכם לוזאן, וכפי שקיימים עד היום.
פרק ראשון סקר סקירה כללית של מלחמת העולם הI-, שהכניסה את תורכיה "לבוץ" שממנו יצאה בשן ועין- האמפריה התפוררה ואף תורכיה עצמה היתה מאוימת ע"י גורמים רבים שרצו לזכות בנתח ממנה.
פרק שני סקר את הבעית הפנימיות והחיצוניות מסוף מלחמת העולם השניה: את תפיסת הטריטוריות ע"י המדינות השונות ובעיקר ע"י יוון, את הלחימה על מנת להחזיר שטחים אלו, ואת הדיפלומטיה מסוף הלחימה, דרך הסכמי סוור ועד לתחילת 1922 שבסופם נחתם הסכם לוזאן.
הסכם לוזאן נראה לתורכים כניצחון הגדול ביותר כי הוא איפשר את האמנה הלאומית וביטל את כל ההסכמים שנחתמו בסוור ופוררו את האמפריה העות'מאנית לחלוטין, ויצרו ישויות פוליטיות שנגדו את ההגדרה הלאומית של מנהיג התורכים.
בהסכם נמנעה כל אפשרות של איזו שהיא מעצמה מלהתערב בענייניה הפנימיים של תורכיה- לא בתחום הדתי, הכספי, ולא בתחום הצבאי. כל זה מצביע אל הכיוון שאליו שאף, וזה מסייע לנו להבין את הרפורמות שהוא קבע לאחר הסכם לוזאן.
אתא-תורכ הצליח לבטל את הסכמי סייקס-פיקו ואת הסכם סוור ולהקים את תורכיה ללא המעצמות בתוכה. עזרו לו מדיניות המעצמות שדרשו החזרת החיילים הביתה לאחר שנים של לחימה; בריה"מ חתמה איתו על הסכם היות ורצתה להפנות משאבים לתוך הארץ; הצרפתים נלחצו בקיליקה ולכן הסכימו לחתום עימו על הסכם, וכשבריטניה נשארה לבדה
היא לא יכלה למנוע ממנו מלהכנס לאיסטנבול ולתראקיה. כאן אנו רואים המשך למסורת העות'מאנית: דיפלומטיה משולבת בכח.
יצויין כי לאומיות קיצונית זו היתה חשובה לתורכים בניצחונות הצבאיים שלהם, אולם הזיקה למדינה לאחר מכן, היות ומנעה השקעות כלכליות זרות באזור, הנציחה את מעמדה כמדינה בעלת קשיים כלכליים.
לדעתי קיום הסכם לוזאן עד היום הוא תוצאה של שתי גורמים נפרדים. האחד הוא גמישות יתרה ואי השפלת היריב ע"י התורכים ובראשם עיצמת פחה, שנהג בצורה שונה ממה שנהג לויד גורג' ושאר המנהיגים בחוזים המשפילים והבלתי ניתנים ליישום עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהיו מהגורמים שהביאו לפריצת מלחמת העולם השניה.
הגורם השני הוא שבהסכם נמנעה כל אפשרות של איזו שהיא מעצמה מלהתערב בענייניה הפנימיים של תורכיה, ובכך היתה תורכיה אחראית לבטחונה. לאחר המלחמה היתה תפיסתו של נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, "ביטחון קבוצתי", כלומר לא כל מדינה לעצמה אלא הסכסוכים יוסדרו ע"י חבר העמים שהוקם לצורך כך. אמנם חבר העמים החזיק מעמד לא
לאורך זמן ומלחמת העולם השניה היא שגרמה להכרה כי חוזים בינלאומיים בלתי יעילים. יתכן ואם תורכיה היתה נכנסת להסכם כולל בה היתה למדינה אחרת דריסת רגל והשפעה בה, יכול להיות כי גם היא היתה משתתפת במלחמת העולם השניה, והסכם לוזאן לא היה מחזיק מעמד.
ביבליוגרפיה
1.הראלי שאול, תורכיה, ירושלים, 1941.
1.לואיס ברנארד, צמיחתה של תורכיה המודרנית, פרינסטון, 1977.
2.פישר ה.ל., דברי ימי אירופה, כרך ו', תל-אביב, תשי"ב.
3.תומסון דיוויד, אירופה מאז נפוליאון, תל-אביב, 1984.
1. DARWIN J.HG, "THE CHANAY CRISIS AND THE BRITISH CABINET", HISTORY, 65, 1980.
2. DAVIS S.W., A SHORT HISTORY OF THE NEAR EAST, NEY-YORK, 1949.
3. DAVISON H. R., TURKEY, WASHINGTON, 1968.
4. DUMONT PAUL, "FRENCH FREE MAONARY AND THE TURKISH STRUGGLE FOR INDEPENDENCE (1919-1923)", INTERNATIONAL J. OF TURKISH STUDIES, 3, ii, 1985.
5. HOWARD HARRT NICOLAS, THE PARTITION OF TURKEY: A DIPLOMATIC HISTORY, 1913-1923, NEY-YORK, 1966.
6. NYROP F.R., (ED), AREA HANDBOOK FOR THE REPUBLIC OF TURKEY, WASHINGTON, 1973.
7. PRICE M.P., THE HISTORY OF TURKEY, LONDON, 1955.
8. KENT MARIAN (ED), THE GREAT POWERS AND THE END OF THE OTTOMAN EMPIRE, LONDON, 1984.
9. KENT M. "BRITISH POKICY, INTERNATIONAL DIPLOMACY AND THE TURKISH REVOLUTION", INTERNATIONAL J. OF TURKISH STUDIES, 3, ii, 1985.
10. RODRIC H. D.(ED), TURKEY, A SHORT HISTORY, ENGLAND, 1988.

תגים:

עותומאנית · אירופה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המאבקים המדיניים צבאיים שהביאו לגיבושה של תורכיה המודרנית", סמינריון אודות "המאבקים המדיניים צבאיים שהביאו לגיבושה של תורכיה המודרנית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.