היישום אינו מחובר לאינטרנט

לאומיות, לאומנות ומלחמה - מהן הסיבות שהביאו לפרוץ מלחמת בוסניה?

עבודה מס' 064311

מחיר: 482.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: העבודה עוסקת בסיבות שהביאו למאורעות האלימים בבלקן במהלך סיומה של המאה ה-20, ולקולנפליקט הקרואטי-סרבי בפרט.

5,906 מילים ,35 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

האלימות האתנית ואירועי הדמים הנוראיים שתקפו את מזרח אירופה בעשור האחרון של המאה ה- 20 נתפסו עם תחילתם כתוצאה המיידית והברורה לנפילת הקומוניזם והתמוטטותה של ברית המועצות. בין שלל האירועים בגוש המזרחי תפס הקונפליקט הסרבי-קרואטי, ומלחמת בוסניה שהתרחשה בעטיו, את עיקר הכותרות. אחת השאלות המיידיות אליה נדרשו מומחי האזור הייתה מדוע מלכתחילה פרצו המהומות? מה הייתה הסיבה המרכזית לפרוץ המלחמה? אחד ההסברים השכיחים להתרחשויות הללו הביא את הטיעון לפיו האלימות האתנית היא למעשה תוצר של שנאה אתנית ארוכת שנים בין העמים, שנאה אשר דוכאה בימי השלטון הקומוניסטי. הסבר אחר לאלימות, הציג את הדת כבעלת התפקיד המרכזי להתרחשויות. לפי הסבר זה הנטייה הדתית השונה בין עמי הבלקן, היא זו שבשמה פרצו המהומות והמאבק הבין דתי היה זה שעורר את השנאה. הסבר נוסף לאותו עשור ארור, מציע את הטענה לפיה הלאומנות שתקפה את הבלקן הייתה למעשה פיתוחה של המאה ה-20 ולא החלה מאות שנים קודם לכן. הלאומנות הבלקנית, לפי הסבר זה, היא תוצאה של נפילת המשטר הקומוניסטי ותחייתה של הבעיה הטריטוריאלית.

טענתי המרכזית בעבודה זו היא שהסבר משכנע לפרוץ המהומות מוכרח לכלול בתוכו את שלל ההסברים שהוזכרו לעיל, שכן דת, אתניות, טריטוריה והנהגה, מהווים כולם גם יחד את המושג לאומיות.הלאומנות שאפיינה את מהלך האירועים, אם כך, הייתה שילוב של ערכים סנטימנטאליים לאומיים ודתיים מחד, יחד עם חיזוקים משכנעים ותעמולה אינטנסיבית מצד ההנהגה מאידך.

תוכן עניינים:
1. מבוא
2. הבלקן - רקע היסטורי
3. על הלאומיות
3.1 שאלת הלאומיות
3.2 שאלת הטוב והרע או "טבעה" של הלאומיות
4. לאומיות ולאומנות בבלקן
4.1 לאומיות בראי הדת
4.2 לאומיות בראי ההיסטוריה
4.3 לאומיות בראי מקבלי ההחלטות
5. תעמולה ולאומנות במלחמת בוסניה
6. סיכום
7. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

על מנת להבין את שהתרחש במלחמות במהלך אירועי הבלקן עם סיומה של המאה -20, יש לבחון תחילה את השתלשלות האירועים ההיסטוריים באזור, דרך נפילת המשטר הקומוניסטי בברה"מ והתפרקות המדינה היוגוסלבית.
מאז ומתמיד היה חבל הבלקן מועד לפורענות. מיקומו המסורתי בגבולותיהן של אימפריות (החל מהרומית, דרך הביזנטית, הבולגרית והעות'מאנית וכלה בסובייטית) הבטיחו לאזור את היותו מוקד למתיחויות פוליטיות ולמשחקי כוח של מעצמות שניסו לכובשו. ואכן, עברו של החבל רצוף מלחמות, מרידות, הפיכות ופלישות עקובות מדם, עד כי המונח בלקניזציה מהווה כיום מלה נרדפת לאלימות ברברית אתנית ודתית (Todorova, 1997).

מקורות:

ואולם, גם אם הרעיון לפיו הלימה בין היחידה פוליטית ליחידה הלאומית, מייצג נאמנה את המושג לאומיות, הרי שהוא עצמו מעלה שאלות נוספות כמו מהי למעשה היחידה הלאומית? אילו עקרונות היא מכילה? גלנר עצמו, בניסיונו להגדיר מהי לאומיות, טוען שהגדרת המושג לאום קשה הרבה יותר מהגדרת המושג לאומיות (Gellner, 1983).
מציאת הגדרה אחת כוללנית לכל סוגי הלאומיות היא כמעט ובלתי אפשרית. Hayes, בספרו על התפתחות הלאומיות, הסיק שישנם חמישה סוגים שונים של לאומיות שהתפתחו במשך מאתיים שנה באירופה (Hayes, 1931). בספר אחר העוסק בנושא הוגדרו עשר הגדרות שונות למושג לאומיות - החל מטריטוריה מאוחדת ועד לרעיון לפיו הלאומיות היא
"התקווה שללאום יהיה עתיד גדול ומזהיר" (Whitaker, 1960:5). יוסף סטאלין נתן בזמנו הגדרה מתמצתת יותר למושג באומרו: "אומה היא תוצר היסטורי היוצר קהילה יציבה המבוססת על שפה, טריטוריה, כלכלה ושותפות פסיכולוגית, ואשר באה לידי ביטוי בקהילה תרבותית" (Hobsbawm, 1990:5). גם קריטריון הגודל, היינו מספר האנשים
הדרוש לקבוצה מסוימת על מנת להיחשב אומה, היה מושא לויכוחים רבים. בשנת 1969 הוחלט במועצת האומות המאוחדות שכל קבוצת אנשים המעוניינת לקבל הכרה בינלאומית מצד האו"ם, מוכרחה למנות לפחות מיליון איש (Jakobson, 1999:23). ברם, הגם אם תיתכן הגדרה חד משמעית למושג לאומיות, עדיין עולה השאלה כיצד יש לבצע את ההלימה
בין היחידה הלאומית לבין היחידה הפוליטית. מאחר ולאומיות היא למעשה האמונה וההכרה של קבוצת אנשים מסוימת בדבר היותם אומה, או בדבר זכותם הטבעית ליצור לעצמם אומה, עולה גם השאלה כיצד יש לתחום את אותם גבולות לאומיים?.
3.2 שאלת הטוב והרע או "טבעה" של הלאומיות
בספרות הרחבה אודות הלאומיות מתקיימת לעיתים גם הבחנה בין לאומיות "טובה" ללאומיות "רעה". הלאומיות הטובה מצביעה על קבוצת אנשים שכל מטרתם היא ליצור או לשמר אומה משלהם, מתוך ההנחה לפיהthe world had room for as many nationalisms as there were" nations" (Whitaker, 1960:2) . הלאומיות הרעה, לעומתה זאת,
מצביעה על חשיבה לפיה אומה אחת היא נעלה יותר מכל השאר מתוך האמונה הדרוויניסטית לפיה רק הטובים והחזקים שורדים (Whitaker, 1960).
הלאומיות "הטובה" היא זו שהיממה את אירופה במאה ה- 19 כאשר כמעט בכל רחבי אירופה הופיעה הלאומיות כתגובה לשלטון זר והיוותה את האות להתמוטטותם של האימפריאליזם והקולוניאליזם אשר התאפיינו בלאומיות "רעה". (להוציא את גרמניה, בה התנועה הלאומית הגרמנית היוותה ריאקציה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון
האוניברסאליים של המהפכה ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת, ואיטליה, בה התנועה הלאומית לאיחוד איטליה איחדה את המחוזות השונים תחת עם אחד). ואולם, התפוררותה של האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה -20 הביאה עימה סדרת מלחמות ארוכה הידועה בשם מלחמות הבלקן. השטחים הטריטוריאליים שהתרוקנו לפתע
משלטון הברזל שהחזיק בהם עד כה, הפכו כעת לעיקר המאבק בין שלל העמים שסבבו אותם. מה שהיה נדמה לרגע כלאומיות חיובית, הפך במהרה ללאומנות קיצונית. אותה לאומיות "רעה" המשיכה לזקוף את ראשה המכוער לאורך המאה ה- 20 כולה בדמותם של יוסף סטלין, אדולף היטלר, סלובודן מילוסביץ' ואחרים, והיא זו אשר הוציאה שם רע
למונח לאומיות עצמו שכן אף על פי שבמקורה נועדה הלאומיות לאחד, הרי שבמשך הזמן נעזרו בה רבים גם על מנת להפריד.
4. לאומיות ולאומנות בבלקן
הזהות הפוליטית של הממשל היוגוסלבי תחת שלטונו של טיטו שאבה את כוחותיה, בין היתר, ממאבקם של הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה וממעמדה המיוחד של יוגוסלביה כ"גשר" בין המזרח למערב בשל היותה ממקימי ארגון 'המדינות הבלתי מזוהות' בשנת 1961.
ברם, כאשר החל מתפוגג זיכרון הגבורה הקולקטיבי מימי המלחמה ומאזן הכוחות העולמי החל מתערער בשלהי המלחמה הקרה, היה זה אך מתבקש שאותה לגיטימיות שלטונית שקיבל טיטו תתחיל לעורר תהיות. מותו של טיטו, נפילת חומת ברלין והתפוררותו של הגוש הקומוניסטי ברחבי מזרח אירופה, היוו את המסמר האחרון בארון הקבורה
היוגוסלבי. כעת החל המרקם המולטי אתני של יוגוסלביה להתפורר.
ביוני 1991, לאחר קרב קצר שנמשך עשרה ימים, פרשה סלובניה, שהייתה בעלת האוכלוסייה ההומוגנית ביותר יחסית לשאר הרפובליקות, מהפדרציה היוגוסלבית. הסגת הכוחות המהירה של הצבא הסרבי מסלובניה סומנה כהכנה לאירועים משמעותיים יותר ולבסוף דרבנה גם את קרואטיה, מקדוניה ובוסניה הרצגובינה לפרוש מהפדרציה (Ridgeway and
Udoviki, 1997). נוכחותם של מיעוטים סרבים גדולים בקרואטיה (580 אלף סרבים) ובבוסניה (1.6 מיליון סרבים) הובילה לפרוץ מלחמות בכל אחת ממדינות אלה, בהן תבעו הסרבים את אותה זכות להגדרה עצמית שניתנה לשכניהם הקרואטים והמוסלמים הבוסנים. הסרבים דרשו שאזורי המחייה שלהם בבוסניה ובקרואטיה יישארו בשטח יוגוסלביה
ואילו הסרבים בקרואטיה החלו לארגן מדינה נפרדת משלהם, בתמיכת ממשלת יוגוסלביה. במהלך 1991 ובראשית 1992 הם ניהלו מלחמה נגד ממשלת קרואטיה ובשנת 1992 קרה דבר דומה בבוסניה והרצגובינה, בעזרתו של הצבא היוגוסלבי.
עם התפרקות המדינה היוגוסלבית לפדרציה של שש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה, הפכה בוסניה-הרצגובינה לרפובליקה המורכבת ביותר מבחינה אתנית. על פי מפקד האוכלוסין משנת 1991 הורכבה אוכלוסיית הרפובליקה ממוסלמים (44%), סרבים (31.5%), קרואטים (17%) ואחרים (5.5%)
(Cottam and Cottam, 2001:232).
4.1 לאומיות בראי הדת
עם תחילת הסכסוכים בבלקן ובמהלך מלחמת בוסניה במיוחד, הפכה הדת - החשודה הרגילה בהיסטריה האנושית רצופת הקונפליקטים והסבל - לחשודה המיידית והעיקרית בגרימת הסכסוכים. הפניית האצבע המאשימה כלפי הדת לוותה בטיעון לפיו המלחמה בבוסניה הייתה מלחמת דת בין הקרואטים הקתולים, הסרבים האורתודוקסים והבוסנים המוסלמים.
"הקונפליקט הוא קונפליקט דתי ולא אתני", ציין הנרי קיסינג'ר, "מכיוון שכל הקבוצות הן בעלות רקע אתני משותף [סלבים]" (Kissinger, 1995:C9). ואכן, אין ספק שאחד ההבדלים העיקריים בין הקבוצות האתניות השונות היה בדתן וכל אחת מן הקבוצות הללו ביקשה ליצור לעצמה טריטוריה הומוגנית-אתנית-דתית. בחינה היסטורית אודות
שורשי הזהות הדתית בבלקן מראה שהתחזקותה הדת באזור, שימשה מלכתחילה ליצירת זהות קהילתית.
טרם תבוסת הסרבים לעות'מאנים בקרב פולייה (Polje) שלטה בסרביה השושלת של Stefan Nemanja שפעלה בשיתוף רב עם הכנסייה (Bozic-Roberson:2004). עם הטלת השלטון העות'מאני על סרביה והתאסלמותם של רבים מחברי הקהילה הסרבית אורתודוקסית, חשה הכנסייה, שהורגלה להיות בעל כוח רב בזירה המדינית, איום, כך שהמנהיגים הדתיים
חיפשו דרכים לשמר את כוחם והשפעתם. הכנסייה החלה בבניית מנזרים רבים בהם יכלה להשפיע על קבוצות אוכלוסין גדולות והייתה פעילה אקטיבית במיוחד בכל הקשור בחינוך לטקסטים דתיים (1974(Dedijer, . יחד עם זאת, פנייתם המחודשת של הסרבים לשפתם ולדת שלהם, במהלך המאה ה-16, הייתה בעיקר במטרה לייצר לעצמם סולידאריות
חברתית וזהות סרבית נפרדת, ולאו דווקא בשל סיבות דתיות גרידא (Vuckovic:1997).
גם תחילתה של הזהות הקרואטית נעוצה בשורשים דתיים, שכן השלטון העות'מאני אילץ גם את הכנסייה הקתולית לחפש דרכים חדשות על מנת לשמר את עצמה. את התשובה לפחד הכנסייה מפני התבוללות דתית מצא כומר דומיניקני ופרופסור לתיאולוגיה כבר במאה - 16, בדמות מיתוס ה- Illyrianism, על שם Illyria אשר נחשבה לערש
הציוויליזציה הסלבית הדרומית. הכנסייה הקתולית השמשה ברעיון זה לשם מטרותיה והפיצה אותו באמצעות שירי עם, אגדות וכדומה. מיתוס ה-Illyrianism התפשט ברחבי האזור ועודד את הקתוליות בהיותה הדת "האמיתית" של הסלבים הדרומיים ( Ramet, 1985).
מתוך בחינת הקשרים ההדוקים שבין הדת לבין התגבשות הזהות הלאומית של העמים בבלקן, קל להבין מדוע רואים חוקרים רבים את הדת כמרכיב העיקרי במלחמות האזור. יחד עם זאת, ההתנגשויות הדתיות המעטות שידע הבלקן היו התנגשויות בין הנצרות לאסלאם - התנגשויות בהן שיתפו הסרבים והקתולים פעולה אל מול האויב הבוסני. גם
אגרסיביות דתית מצידם של הבוסנים, כסיבה העיקרית לפרוץ האלימות, מצטיירת כלא הגיונית במיוחד, נוכח הממצאים שעלו מסקרים בנושא דת ומדינה, שנערכו בין השנים 1989-1991. לפי סקרים אלה 29% מהבוסנים לא הצהירו על נטייה דתית כלשהי, רק 34% מהם הצהירו על אמונה באסלם ו-88% מהבוסנים המוסלמים העידו שזיקתם ללאום
היוגוסלבי, על עמיו השונים, חשובה להם במיוחד (Mojzes, 1998:14-17).
למרות ההנחה הנכונה לפיה דתות שונות בהיסטוריה היוו מרכיב חשוב במלחמות, ומנהיגי הדת של הקבוצות השונות עזרו מפעם לפעם להבעיר את אש הלאומנות, לא הייתה מלחמת בוסניה מלחמה על חופש הדת. גם החוקרים אשר נוטים לראות בדת את אחד המרכיבים החשובים לאלימות בבלקן, אינם מבודדים אותה משאר המרכיבים, ומציינים שהדת רק
היוותה תרומה עקיפה למהלכים המדיניים ולהתנהלות הפוליטית של מקבלי ההחלטות (Johnston 1994:330 and Shenk 1993:2,52).
4.2 לאומיות בראי ההיסטוריה
עם תחילת אירועי הדמים בבלקן, ניסו רבים להסביר את ההתרחשויות תחת הכותרת "שנאה מקדמת דנא" בין אזרחי האזור. השימוש בסמלים ובערכים התרבותיים, שהחל את דרכו עוד מימי המאה ה-16, הפך במרוצת הזמן לתעמולה לאומנית שמפעיליה השכילו להשתמש באותם אלמנטים מסורתיים שכבר הפכו לחלק אינטגראלי מרגשות העמים. ואולם,
השימוש ההולך וגובר ברעיון הלאומיות, מצד העמים הסלבים, לא נועד כלל ליצור סגרגציה בין עמי הבלקן. מטרתה של התעמולה הלאומית ושלל המרידות שהתגבשו בעטייה, הייתה לצאת חוצץ כנגד השלטון הזר שהטיל את מרותו על עמים בעלי גאווה תרבותית נושנה. וכך, בשנת 1804 היה ניסיון המרד הראשון של הסרבים, בראשותו של Djordje
Petrovic, אל מול השלטון העות'מאני. המרד לא נחל הצלחה אומנם, אך בשנת 1815 הצליח Milos Obrenovic לעשות את מה שקודמו כשל בו, כאשר השיג אוטונומיה חלקית עבור סרביה (Schevill, 1922). כבר עם המרידות הראשונות השכילו ראשי המורדים ובעלי ההשפעה בקרב האוכלוסייה הסרבית, לעשות שימוש בסמלים לאומיים ובעיקר במורשת
שושלת Nemanjaהעתיקה. הלאומיות הסרבית, במובנה המודרני, נוצרה במחצית השנייה של המאה ה- 19 כאשר סוחרים עשירים מצאו עצמם לפתע נהנים מעוצמה רבה באוטונומיה החדשה וחיפשו דרכים נוספות להגדיל את המסחר. הפתרון מצידם, היה ללמד את האיכרים הסרבים את דרכי האירופים המערביים. וכך, צעירים כפריים נשלחו לבתי ספר
באוסטריה בהם חונכו למודרניזציה וללאומיות כאמצעים להשגת עליונות מדינית, כפי שמציינת Stokes, "הייתה זו היווצרותה של סרביה אשר עוררה את המודעות הלאומית, ולא ההפך" (Stokes, 1975:87).
מצידם של הקרואטים, אידיאולוגית ה- Illyrianism קיבלה חיזוק משמעותי במאה ה- 19 לאחר שהאליטה הקרואטית הושפעה משלטונו של נפוליאון והאידיאלים הצרפתיים של libert?, egalit? et fraternit?, ובחפשה אחר אידיאולוגיה שתוכל להניע את הציבור להשתתף בתנועה לאומית, מצאה את ה- Illyrianism כמתאים לכך (Gross, 1979).
עיתונים קרואטים כמו Croatian News ו-Croatian, Slavonian and Dalmation Morningstar שינו את שמם ל- Illyrian National News ו- Illyrian Morningstar. במוחם של המנהיגים, היה ה- Illyrianism אמצעי להשגת איחוד הסלבים, או יוגוסלביזם. לצערם, מרבית הרעיונות שלהם, כמו איחוד הכנסיות הקתולית והאורתודוקסית, לא
מצאו את דרכם ללבבות הרבים שעסקו בקידום זהותם הלאומית הנפרדת. שניים מתומכיה הראשונים של האידיאולוגיה הקרואטית, Ante Starsevic ו- Eugen Kvaternik, נטשו אותה לטובת המרדף אחר מדינה קרואטית עצמאית ומיקדו את מאמציהם בכתיבה מחודשת של ההיסטוריה. אחד מטיעוניהם עסק בהכחשת היותם של הקרואטים סלבים מלכתחילה,
והתעקש שהסרבים יהפכו בסופו של דבר לקרואטים בעצמם (Gross, 1979:19). בסופו של דבר, הייתה הלאומיות הקרואטית מושג שעליו ניסו להיתלות מגוון קבוצות השפעה בניסיונן לצבור פופולאריות בעזרת רטוריקה. במובן מסוים התחרות האידיאולוגית הפכה את איחוד הקרואטים לבלתי אפשרי, דבר שהוביל בכל זאת להצלחת היוגוסלביזם. יחד
עם זאת אין ספק שאותם רעיונות עשו לבסוף את דרכם אל תוך מוחות הקרואטים וסללו בסופו של דבר את הדרך ליצירת הזהות הלאומית.
מכל מקום, עד להתפוררותה הסופית של הממלכה העות'מאנית, התקיימו שתי האידיאות - 'סרביה הגדולה' ו- 'קרואטיה הגדולה' - זו לצד זו בשלום ובשכנות טובה. הנקודה היחידה שהעיבה על השלווה האזורית הייתה בוסניה הרצגובינה, על הדמוגרפיה (האתנית והדתית) ההטרוגנית שלה, שכן הפיכתן של האידיאות לעובדה דה פקטו הצריכה את
כיבושה על ידי הסרבים או הקרואטים. ואולם, כיבושה של בוסניה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1878 פתרה את הבעיה בכך שהפכה את האידיאות הסרבית והקרואטית, לבלתי אפשריות (Kerner, 1949).
יתרה מזאת, עם נפילת האימפריות וסיומה של מלחמת העולם הראשונה, הוכרזה הקמתה של יוגוסלביה - ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים - בראשון בדצמבר 1918.
הרושם המתקבל, לאור הסקירה ההיסטורית הקצרה לעיל, הוא שאין ביכולתה של אותה "שנאה עתיקת יומין" לתת הסבר משכנע לזוועות שהתרחשו בבלקן. למעשה, הטלת האשמה על הקשרים ההיסטוריים בין העמים, היא בבחינת טעות מיסודה שכן אם מקור הלאומנות הקיצונית היא אכן באירועי העבר, אזי נשאלת השאלה כיצד הצליחה יוגוסלביה, או
"ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" להיווצר מלכתחילה? זאת ועוד, כיצד ייתכן שלמרות האנטגוניזם החזק הצליחו טיטו והשלטון הקומוניסטי לאחד את העמים הללו תחת מדינה אחת למשך 50 שנים נוספות?.
4.3 לאומיות בראי מקבלי ההחלטות
לצד הטיעונים שהושמעו עד כה כסיבות שהובילו לפרוץ המשבר בבלקן, היו היסטוריונים ופוליטיקאים אשר הצביעו דווקא על הלאומנות כעל האשמה. הלאומנות, או הפוליטיקאים הלאומנים ליתר דיוק, הם אלו אשר עשו שימוש באותה "שנאה עתיקת יומין", כתעמולה לצורך יצירת פחד בקרב אוכלוסייתם, ולשם מטרה מודרנית הרבה יותר - ניכוס
טריטוריה, גיבוש כוח ושמירה על עוצמתם הפוליטית (Greenberg, 2000:42). הטלת האשמה על מנהיגי האזור כאשמים העיקריים לפרוץ האלימות, משתקפת היטב בדבריו של ריצ'רד הולברוק, שליחו של הנשיא קלינטון ביוגוסלביה: "הטרגדיה היוגוסלבית... הייתה תוצר של מנהיגים רעים, אפילו קרימינלים, אשר עודדו עימותים אתניים לשם
רווחים אישיים, פוליטיים וכלכליים. במקום להתמודד עם הבעיות שנוצרו בעידן פוסט - טיטו, הם הובילו את אזרחיהם למלחמה..." (Mockaitis, 1999:80). הולברוק המשיך והסביר כיצד עלה בידם של אותם רודנים להבעיר את הבלקן: "במהלך המלחמה הקרה השתמשו מנהיגי המדינה בנשק הלאומניות כנגד הקומוניזם, להבדיל מנשק הדמוקרטיה
שליווה את שאר הגוש המערבי. אותו יחס ללאומניות המשיך לאחר נפילת הקומוניזם ולאחר המתפרקות יוגוסלביה כך שעדיין דמוקרטיה לא הייתה מונח מפתח ברטוריקה השלטונית ולעומתה הלאומיות והלאומניות החלו זוקפות יותר ויותר את ראשן המכוער" (Holbrook, 1998:154).
ואולם, את השימוש בתעמולה לאומנית, על ידי מנהיגי האזור, לא המציאו מילוסוביץ' ודומיו.
אידיאל 'סרביה הגדולה' - הומוגנית מבחינה אתנית - נעוץ עמוק בשורשי התרבות הפוליטית של סרביה ואורגן לראשונה בשנת 1844, על יד Ilija Garasanin, שר בכיר בממשלת סרביה. Garasanin חיבר מסמך בשם Nasertanije - תוכנית לאיחוד העם הסרבי השוכן בבולגריה, מקדוניה, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה, הונגריה וקרואטיה. במסמך,
שנשאר סודי עד שנת 1906, תיאר Garasanin, שהיה הראשון לארגן תעמולה במיוחד לשם החדרת האידיאולוגיה שלו בבלקן, את חזונו: "עלינו לנסח תוכנית מדינית שלא תגביל את סרביה לגבולותיה הנוכחיים, אלא תנסה לכלול את כל הסרבים תחתיה" (Cohen, 1996:3). עיקר פעולותיו של השר, אשר נועדו לקדם את חזונו, נסבו סביב בניית רשת
של סוכנים שמטרתם הייתה לעודד התקוממות בבוסניה הרצגובינה כנגד האימפריה העות'מאנית (MacKenzie, 1982). פעולות אלו הביאו להפצת המושג 'הגנה לאומית' - שהיה בבסיסו ארגון מדיני למען איחוד הסרבים. שר החינוך דאז הודה מאוחר יותר: "זה עודד פעולות מצד קבוצות גרילה שגייסו מתנדבים, ארגנו מועדוני ירי ועסקו בהפעלת
לחץ פוליטי למען מדיניות לאומית מיליטנטית" ( MacKenzie, 1982:334).
נראה שכבר במאה ה-19 השכילו הפוליטיקאים לעשות שימוש ביצר הלאומיות, תוך הקצנתו ללאומנות של ממש. ואולם, האופן בו רתמו מנהיגי הבלקן של סוף המאה ה-20 את הרגשות הלאומיים לטובתם, קיצוני ללא שיעור מפעולותיהם המתונות של מנהיגי העבר.
הרבה לפני שהראשונה ברפובליקות התנתקה מיוגוסלביה, היו לכל אחד מהמנהיגים, מילוסוביץ' בסרביה וטודמן בקרואטיה, תוכניות להרחבת הטריטוריה של כל אחת מהרפובליקות שלהם, כך שתכלול חלק גדול מבוסניה, ובמקרה של סרביה, גם חלק גדול מקרואטיה.
מה שהחל כיישום שאיפותיהם הפוליטיות והטריטוריאליות של מילוסוביץ' וטודמן, הפך במהרה לסכסוך אלים בין כל עמי הבלקן. אחת המטרות העיקריות בלחימה, מבחינתו של מילוסביץ', הייתה להוציא אזרחים קרואטים מטריטוריות סרביות, מטרה שנודעה כ"טיהור אתני". בעוד הלחימה הסרבית-קרואטית מחריפה, הכרזות עצמאות מצד סלובניה,
קרואטיה ומאוחר יותר בוסניה ומקדוניה, סחפו את הקהילה האירופאית ואת האומות המאוחדות, עמוק יותר לתוך הדרמה היוגוסלבית. הקרב על עצמאותה של סלובניה היה קצר והצבא הסרבי נסוג במהרה. בסלובניה לא התגורר מיעוט סרבי משמעותי כך שמילוסביץ' היה מוכן למעשה להתנתקותה מיוגוסלביה ללא לחימה רצינית.
המאבק על בוסניה, לעומת זאת, המשיך לבעור ביתר שאת.
הסרבים בתמיכת סרביה והקרואטים בתמיכת קרואטיה שמו להם למטרה לחלק את בוסניה-הרצגובינה לשני חלקים אוטונומיים: חלק סרבי וחלק קרואטי. לשם כך השתמשו שני הצדדים בזכות להגדרה עצמית, עליה הכריז האו"ם עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה. לעומתם, מטרתה של הממשלה הבוסנית, אשר נשלטה על ידי הרוב המוסלמי, הייתה לשמור על
אחדות ושלמות הרפובליקה, שכן ללא כל תמיכה מבחוץ היה לרוב זה הכי הרבה מה להפסיד (Kaldor, 2001).
תוכנית הפעולה המתוחכמת של מקבלי ההחלטות באזור נוצרה במטרה להצדיק את פעולותיהם ולשכנע את עמם בדבר חיוניותה של האלימות. הדרך הטובה ביותר ליישם את תוכניתם הייתה לעשות שימוש נרחב במיוחד במושג הלאומיות כל שיכלול בתוכו גם את האלמנטים הדתיים, האתניים וההיסטוריים שמבדילים בין עם לעם.
5. תעמולה ולאומנות במלחמת בוסניה
אחד התיאורים הממצים ביותר על תפקידה של התעמולה בידי מנהיגי הבלקן, הביא וורן זימרמן (Warren Zimmerman), שגריר ארצות הברית לשעבר ברפובליקה הפדראלית של יוגוסלביה: "על הטוענים כי 'היסטוריה בלקנית עתיקת יומין' היא האחראית לאלימות שהכריעה והרסה את יוגוסלביה, שוכחים את כוחה של הטלוויזיה הניתנת בידי
הגזענות והלאומנות...יוגוסלביה היא אולי בעלת היסטוריה אלימה אך אין היא ייחודית בכך בעולם. מה שראינו הייתה אלימות מאותגרת על ידי לאומנות שחלחלה מלמעלה למטה, בעזרת הטלוויזיה בעיקר...וירוס הטלוויזיה הפיץ שנאה אתנית כמו מגפה בכל רחבי המדינה..." (Holbrook, 1998:24).
דרכי הפעולה של שני המנהיגים, מילוסוביץ' בסרביה וטודמן בקרואטיה, היו דומות להפליא - שניהם עסקו ביצירת תחושת פחד בקרב עמם והשתמשו בתעמולה, בעזרת כלי התקשורת השונים, לשם השגת מטרותיהם.
האירוע הראשון שסימל את תחילתה של שרשרת האירועים שעתידה הייתה להסתיים באחד האסונות הגדולים ביותר שידע הבלקן, התקיים ב- 28 ביוני 1989, הוא יום ויטוס הקדוש (St. Vitus Day) (Mockaitis, 1999:109-110). מתכנן האירוע היה לא אחר מאשר סלובודן מילוסביץ', נשיא סרביה. בחירתו של מילוסוביץ' בתאריך זה הייתה
פנומנאלית לאור חגיגות 600 השנה לקרב בפולייה (Polje) אשר בקוסובו, בו נוצחו צבאות האימפריה הסרבית על ידי צבאות האימפריה העות'מאנית (Bozic-Roberson:2004). כפי שנהגו הסרבים לחגוג את האירוע בשנים עברו וכפי שציינו 500 שנה לקרב בשנת 1889, כך גם ארגן מילוסוביץ' את חגיגות 600 השנה לקרב, בהבדל משמעותי אחד.
חגיגות הקרב בשנת 1989 לא נועדו רק להלל את העם הסרבי, אלא נועדו, בראש ובראשונה, להנציח את מילוסוביץ' עצמו כמנהיג העם אשר עתיד לאחד שוב בין קוסובו לסרביה. מטרתו העיקרית של המילוסוביץ' בהכנת האירוע, הייתה להעצים זיכרונות עבר ולשחזר רגשות מסורתיים. במהלך המופע הגיח מילוסוביץ' במסוק לאזור הקרב, שם נחגג
האירוע, והתקבל על ידי המון מריע שלא פסק מלהתלהב גם כאשר רמז מילוסוביץ', לראשונה, על האפשרות בדבר לחימה נוספת בקוסובו: "שש מאות שנה לאחר מכן, אנו שוב בקרבות...אלו הם אינם קרבות חמושים, למרות שאין לשלול כאלו עדיין..." (Greenberg, 2000:42). מאבקים אלו, כך הסביר מילוסוביץ' באותו נאום, נועדו להגן על
כבודם של הסרבים ולדאוג לכך שהעיוות ההיסטורי לא יתרחש שוב לעולם. העובדה שמילוסוביץ' עשה שימוש מיליטנטי באירוע בעל רגישות לאומית לעם הסרבי, מוכיחה שבבואו לשחק בקלף הלאומנות, הוא הבין שלאומיות אתנית פירושה איחוד בין אזרחות, אתניות וטריטוריה. הפיכת אחד המושגים הללו לבעייתי יוצרת קונפליקט מיידי. השימוש
בלאומיות האתנית הייתה אם כן, מבחינתו של מילוסוביץ', אטרקטיבית במיוחד.
עם הנתן האות לפתיחת האלימות בבלקן, על ידי מילוסוביץ' ומופע האימים שלו בקוסובו, החלה מכונת התעמולה לעבוד ביתר שאת. בהמשך למופע חגיגות הקרב, מידי יום ביומו, שיבחה והללה הטלוויזיה הסרבית את יכולותיו המופלאות של העם הסרבי ואת הישרדותו אל מול הזוועות שעברו עליו. אט אט החל להיווצר בתקשורת, ובמוחות
האזרחים, קישור מנטאלי בין 500 שנות השלטון התורכי על הסרבים לבין סבלם המודרני, שנגרם הן על ידי האלבנים והן על יד הקרואטים הפשיסטים ורשתות התקשורת הזרות. מטרת המהלכים הייתה לשתול בראשי הסרבים את הרעיון לפיו ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העולם השנייה לא סיפרה את האמת כולה על היקפן האמיתי של זוועות
הקרואטים. מספר הסרבים שנרצחו במחנה ההשמדה הקרואטי "Jasenovac" היה למעשה גדול בהרבה, נטען בטלוויזיה (Woodward, 1995:484). המערכה התקשורתית הייתה בחלקה תגובה לספרו של פרנקו טודימן (Franjo Tudjman), נשיא קרואטיה, בו כתב כי ספריי ההיסטוריה הרשמיים מלאי הגזמות מכוונות, בכל הקשור לפשעי המלחמה שביצעו בני
עמו (Woodward, 1995). על מנת להוכיח את טעותו של טודימן התבצעו חפירות בקברי אחים, בקרואטיה ובהרציגובינה, ושלדים שלמים הוצגו בפני מסכי הטלוויזיה. לאחר טקס קבורה רשמי הונחו העצמות חזרה בקבריהם והקברים נחתמו שוב (Wilmer, 2002).
מנגד, האשימה טלוויזיית זגרב את השלטון הקומוניסטי - יוגוסלבי בהוספת שמן למדורה והציגה את הקרואטים כקורבנותיה של מזימה קומוניסטית שמטרתה להוקיעם לנצח נצחים על עברם ולהחדיר בהם בושה סטיגמטית לדורות. בינתיים, המשיכו חילופי ההאשמות התקשורתיות להחריף. הטלוויזיה הסרבית כינתה את טודימן "פשיסט" ו- "רוצח עם"
בעוד הטלוויזיה הקראטית הציגה אותו כ"מכובד" ו- "חכם", אל מול סלובודן מילוסוביץ' "הסטליניסט הבולשיביקי". בשנת 1990, שנה לאחר הופעתו המלהיבה בקוסובו, קיים מילוסביץ' את אשר הבטיח במהלך נאומו כאשר הבעיר, באמצעות סוכניו ותומכיו, מרד בקרב הסרבים הגרים באזור Knin אשר בקרואטיה. בעשותו כך, עזר מילוסוביץ'
להצית את המאבק בין הסרבים לקרואטים, מאבק ששני העמים נמנעו ממנו במהלך מאות שנים ושהסתיים רק כעבור שנה, לאחר התערבות בינלאומית בצורת תיווך והצבת כוחות שומרי שלום מטעם האו"ם. במקביל, עם תחילת האירועים של שנת 1990, בעודם משוכנעים שיוגוסלביה מתמוטטת ומשתוקקים להרחיב את הרפובליקות שלהם, שיתפו שני
האויבים, טודמן ומילוסביץ', פעולה וערכו פגישה סודית בעיר קרדורדייבו (Karadjordjevo), בה החליטו ביניהם על חלוקת נתח גדול מבוסניה. בויכוח על המניעים של מנהיגי האזור נטען, כי על אף שטודמן היה לאומן אמיתי, מילוסביץ' רק שיחק בקלף הלאומנות לצורך סיפוח שטחים בשם "סרביה הגדולה" אשר עליה יחלוש כמנהיג. בכל
מקרה, ההסכם לא שרד זמן רב שכן סרביה החלה שוב במאבק עם קרואטיה ולבסוף תפסה שליטה על יותר מ- 30% משטחה. כשהצבא הקרואטי תקף את הצבא הסרבי ואת אזרחיKnin ושאר המקומות במזרח סלובניה שהיו בתמיכה סרבית, מילוסביץ' זימן בהצלחה את ה- JNA (the Yugoslav National Army), והוכיח שהצבא החזק הפך לכלי בידיו
(Greenberg, 2000).
מרגע התפרצות הלחימה בקרואטיה, בשנת 1991, שיחקה התעמולה הקרואטית תפקיד חשוב יותר ויותר בהציגה את חורבות עריה, את הלהבות בדוברובניק ואת התקיפות האוויריות על זגרב, ובהתעלמותה מהכחדת האזורים הסרבים במדינה. בכל בוקר בירכה הטלוויזיה את אזרחיה בברכת "בוקר טוב מגני המולדת" ואילו לסרבים נאמר כי הלאומנות
המכוערת של הקרואטים מרימה שוב את ראשה המכוער ושעליהם להגן ביתר שאת על בתיהם. במלחמה הזו, אמצעי התקשורת סיפקו את הארטילריה. במילותיו של מילוש וסיץ' (Milos Vasic), עורך ורמה, כתב העת העצמאי היחיד בבלגרד, התפרצות האלימות הייתה "מלחמה מלאכותית, שהופקה, למעשה על ידי הטלוויזיה. כל שנדרש היו כמה שנים של
תעמולה פרועה, חסרת אחריות, שוביניסטית, נטולת סובלנות, שואפת להתרחבות ומחרחרת מלחמה, כדי ליצור שנאה מספקת לפרוץ המלחמה" (Vasic, 1993:4-6). הכתבת האלבנית ויוליטה רוזה (Violita Rose) הסכימה באמרה כי "התפרקות יוגוסלביה החלה כמלחמה תקשורתית" (טופלר וטופר, 264-267:1994). בכל האזורים שלטו קנאים באמצעי
התקשורת המרכזיים, מצנזרים, מחסלים או דוחקים הצדה במתכוון את המתונים. לשלטון, משני צידי המתרס, היה ברור ששליטה מוחלטת על כל אמצעי השידור והמדיה הינה הכרחית. רטוריקה זו המשיכה להתעצם גם אל תוך מלחמת בוסניה, בשנים 1992-1993, ובעוד הצבאות מפגיזים את סרייבו, צפו אזרחי סרביה בגופות חייליהם המושחתות,
בילידיהם המתייתמים ובבתיהם הנהרסים. הטלוויזיה הסרבית הוכיחה שוב ושוב את העולם בעשיית יד אחת עם המוג'הדין הבוסני, למען מחיקת האומה הסרבית מעל פני האדמה. ברם, מעולם לא הצליחו אותם אנשי מדיה להסביר מדוע מלכתחילה נוצרה שנאה כה גדולה כלפי הסרבים ועדיין, בחלוף מספר חודשים הפכה השנאה המדומה לעובדה מוגמרת
מבחינת הסרבים עצמם.
בנובמבר 1995 השתתף מילוסוביץ', בשמם של הסרבים הבוסנים, במשא ומתן להשגת הסכם שלום בבסיס חיל האוויר האמריקאי אשר בדייטון, אוהיו. ההסכם שם קץ למלחמת בוסניה ומילוסוביץ' עצמו נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקן (Cater and Cousens, 2001:25). בחתימתו על הסכם דייטון ניסה מילוסוביץ' לשנות את תדמיתו
במערב מ"רב הקצבים של הבלקן" לעושה השלום בבלקן.
בתום מלחמת בוסניה ועם חתימת ההסכם, יותר ממחציתם של 4.3 מיליוני אזרחי בוסנים נעקרו מאדמתם, אם בהיותם פליטים (1.2 מליון) ואם בהיותם תושבי האזורים שלא נכללו עוד בשטחי המדינה החדשה (1 מליון). בנוסף, כ- 250,000 בוסנים נחשבו למתים או נעדרים (Cater and Cousens, 2001).
6. סיכום
במסגרת עבודתי על הסיבות לפרוץ המשבר בין סרביה לקרואטיה, משבר שהוביל למלחמת בוסניה, נוכחתי לגלות כמה כבר נכתב על אותו נושא בדיוק. מחקרים רבים אינספור התמקדו בשאלה כיצד הוצתה האלימות בבלקן ועל מי, או על מה, מוטלת האשמה לכך. הסיבות שהצגתי במהלך העבודה הן הסיבות המהוות את תמציתם של אחדים ממחקרים אלה.
מובן מאליו שכל מחקר שנעשה בנושא מכיל בתוכו אמיתות וטיעונים מוצדקים ואולם, מחקרים שבחרו להתמקד רק באחת הסיבות המוזכרות, לא הצליחו לשכנע אותי בנכונותם. לעניות דעתי, רק גיבוש כל הסיבות יחדיו, תוך סקירה אינטגראלית של כל ההיבטים המעורבים באירועי הבלקן, יכול להציג תובנות משכנעות שיסבירו את פרוץ המלחמה.
לאומיות היא רק מילה אם לא יוצקים לתוכה משמעות. המבחר האדיר של ההגדרות למושג רק מוכיח את אי בהירותו ומדגים כיצד ניתן לרתום אותו לסיטואציות שונות, בהתאם לרצון המשתמש. יש להניח שגם אם לא לכל אדם ברורה בדיוק משמעותה של הלאומיות, הרי שמעטים הם האנשים שהמלה לאומיות עצמה לא עושה עליהם רושם כלשהו. אני
משוכנעת שהנחה דומה חלפה גם בראשי מחרחרי הריב בבלקן. וכך, היבטים שונים של לאומיות, כמו דת, היסטוריה משותפת וטיעונים אתניים, מצאו את דרכם לסכסוכים עקובים מדם.
הלאומיות הרומנטית הפכה ללאומנות גזענית של ממש.
מרביתה של אוכלוסיית הבלקן במאה העשרים - סרבים, קרואטים, בוסנים ואחרים - לא נשאה בקרבה טינה היסטורית, אתנית או דתית, שעתידה הייתה להתפרץ מעצמה. למרות זאת, דרך ניסיונות האליטה הפוליטית לצבור כוח ועוצמה, נפוצו לבסוף בקרב אנשי האזור אותם רעיונות שטניים וזדוניים שהובילו אותם, בעל כורחם, למלחמה עקובה
מדם. מובן שאין בכוונתי לטעון שמילוסביץ' וטודמן, למרות כל אותם תככים שלטוניים, הם האחראים הישירים לייצור הזהויות הסרבית והקרואטית. השניים רק הצליחו לעשות שימוש נלוז ברגשות מסורתיים שהוטבעו באזרחי האזור עוד מימים ימימה. ברור מאליו ששני המנהיגים לא היו אלו אשר יצרו את הלאומיות, אך לשניהם יש את הכבוד
המפוקפק להיות אלו אשר הפכו את הלאומיות ללאומנות קיצונית.
ביבליוגרפיה
ספרים
Cater, Charles k. and Cousens, Elizabeth M. Toward Peace in Bosnia: Implementing the Dayton Accords. Lynne Rienner, 2001
Cigar, Norman. Genocide in Bosnia: The Policy of "Ethnic Cleansing". Texas A M University Press, Texax, 1995
Cohen, Philip J. Serbia's Secret War: Propaganda and the Deceit of History. A M University Press, Texas, 1996
Cottam, Martha L. and Cottam, Richard W. Nationalism Politics: The Political Behavior of Nation States. Lynne Rienner, 2001
Crnobrnja, Mihailo. The Yugoslav Drama. I.B. Tauris, London, 1994
Dedijer, Vladimir. History of Yugoslavia. McGraw Hill Book Company, Montreal, 1974
Greenberg, Melanie (ed.), Words Over War: Mediation and Arbitration to Prevent Deadly Conflict. Rowman and Littlefield, Lanham MD, 2000.
Hayes, Carlton J. H. The Historical Evolution of Modern Nationalism. Russell Russell, New York, 1931
Hobsbawm, Eric. Nations and Nationalism since 1780, Cambridge University Press, Cambridge, 1990
Holbrook, Richard. To End a War. Random House, New York, 1998
Jakobson, Max. Years of violence. Balance sheet of the 20th century, Keuruu Otava, Canada, 1999
Johnston, D. and Sampson, C. Religion, The Missing Dimension of Statecraft . Oxford University Press, 1994
Kaldor, Mary. New and Old Wars: Organized Violence in a Global Era. Polity Press, Cambridge, 2001
Kerner, Robert J. Yugoslavia. University of California Press, 1949
McCarthy, Justin. The Ottoman Turks: An Introductory History to 1923. Longman, New York, 1997
Mockaitis, Thomas R. Peace Operations and Intrastate Conflict: The Sword or the Olive Branch?. Praeger Publishers, 1999
Mojzes, Paul (editor). Religion and the War in Bosnia. Scholars Press, Atlanta, 1998
Ridgeway, James and Udoviki Jasminka. Burn This House: The Making and Unmaking of Yugoslavia.; Duke University Press, 1997
Schevill, Ferdinand. The History of the Balkan Peninsula: From the Earliest Times to the Present Day. Harcourt Brace, 1922
Schmookler, Andrew Bard. The parable of the tribes : the problem of power in social evolution. Bekeley, University of California Press, 1984
Shenk, Gerald. God With Us? The Roles of Religion in Conflicts in the Former Yugoslavia. Life Peace Institute, Uppsala, 1993
Smith, Anthony. Theories of Nationalism. Duckworth, London, 1983
Todorova, Maris. Imagining the Balkans. Oxford University Press, Oxford, 1997
Vuckovic, Gojko. Ethnic Cleavages and Conflict: The Sources of National Cohesion and Disintegration. Ashgate Publishing Group, California, 1997
Whitaker, Urban (editor). Nationalism and International Progress. Howard Chandler, San Francisco, 1960
Wilmer, Franke. The Social Construction of Man, The State, and War: Identity, Conflict and Violence in Former Yugoslavia. Routledge, 2002
Woodward, Susan L. Balkan Tragedy: Chaos and Dissolution After the Cold War. Brookings Institution, 1995
טופלר אלווין, טופר היידי. צורת השלום הבאה: כיצד להתחיל (ולא להפסיק) מלחמה,
ספריית מעריב, תל אביב, 1994
מאמרים
Bozic-Roberson, Agneza. "Words Before the War: Milosevic'ds Use of Mass Media Band Rhetoric to Provoke Ethnopolitical Conflict in Former Yugoslavia". East European Quarterly, Vol. 38, 2004
Gross, Mirjana. "Croatian National-Integrational Ideologies from the End of Illyrism to the Creation of Yugoslavia." Austrian History Yearbook 15-16(1), 1979
Kissinger, Henry. "Bosnia: Reasons for Care" Washington Post, 10 December 1995
MacKenzie, David. "Serbian Nationalist and Military Organizations and the Piedmont Idea 1844-1914", East European Quarterly 16(3), 1982
Ramet, Pedro. "From Strossmayer to Stepinac: Croatian National Ideology and Criticism." Canadian Review of Studies in Nationalism 12(1), 1985
Stokes, Gale. "The Absence of Nationalism in Serbian Politics Before 1840", Canadian Review of Studies in Nationalism, 4(1), 1975
Van Evera, Stephan. "Hypotheses on Nationalism and War". International Security, 18(4), 1994
Vasic, Milos. "Quiet Voices from the Balkans" New Yorker, March 15, 1993
יש לציין שלראשונה נטבע המונח על ידי קלארק קר (Clark Kerr) אשר בא לתאר את נטייתו של שוק העבודה הקפיטליסטי להתחלק לענפים כלכליים וגיאוגרפיים
20

תגים:

בלקן · מילוסביץ · סלובודן · סרביה · קרואטיה · תעמולה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "לאומיות, לאומנות ומלחמה - מהן הסיבות שהביאו לפרוץ מלחמת בוסניה?", סמינריון אודות "לאומיות, לאומנות ומלחמה - מהן הסיבות שהביאו לפרוץ מלחמת בוסניה?" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.