בחירות באמצעים לא כשרים

תקציר העבודה:

הטיית ההצבעה באמצעים לא כשרים
איפה הגבול?

ראשי פרקים: hy0180
1. מבוא והצגת הנושא
2. הקדמה- אחריות חברתית
3. המערך והעוצמה הכלכלית
4. הליכוד והעוצמה הכלכלית
5. תרומות למפלגות וקניית קולות ש"ס
6. דיון ברמה האתית
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה

מבוא
מטרת עבודה זו היא לסקור את הנוהג של קניית קולות בוחרים בכסף או בשווה
כסף, ולדון אודות כך ברמה האתית-מוסרית. העבודה תתייחס בעיקר למקרה של
קניית קולות ש"ס ע"י המערך, בקונסטלציה הכללית של הטבות השלטון לציבור, על
מנת לזכות ברוב אלקטורלי.
בשנים האחרונות נטבע המושג "הכסף יענה את הקול", ואכן חווה עציוני קובעת
בספרה כי השלטון משתמש לרוב בכסף, או באליטות הכלכליות על מנת למסד את
שלטונו.
המשפט דלעיל נאמר על המערך, ובמשפט זה אנו רואים את התגלמות האליטות
הכלכליות בפוליטיקה ושליטתה בהם, כלומר הכסף עונה על הצרכים הפוליטיים.
אולם למרות זאת אנו רואים כי גם הליכוד השתמש בכסף על מנת להיטיב עם בוחריו
הפוטנציאליים.
היות וקשה לסקור את כל תולדות הפוליטיקה הישראלית מיום היווסדה, אשתמש
בכמה ציוני דרך על מנת להוכיח את עמדתי: העליה של שנות החמישים, ההתיחסות
המיוחדת של הליכוד לערביי א"י, השיכון הפוליטי בשנות השישים והשיבעים,
והמדיניות הכלכלית של שתי המפלגות בשנות השמונים, וכמובן דוח מבקרת המדינה
על העברות כספים מהמערך לש"ס.
הנתונים בכל ניתוח פוליטי זהים אולם הפירוש שלהם שונה וכל אחד יכול לפרשו
בצורה שהוא רוצה. המערכת אומנם דמוקרטית אולם למעשה ישנה עוצמה המופעלת
על פרטים וכך לאיש הקטן אין מה להשפיע. אי לכך הדמוקרטיה היא פחותת ערך.
כלומר במקרים כאלו הדמוקרטיה מנותבת על ידי האליטות ולא ע"י הציבור- יש
רוטציה במשרות ולא באנשים ואדם שהיה בשלטון לא עוזב אותו, ולכן גם
הבירוקרטיה פוליטית.

מקורות:

בבחירות ב1981- הליכוד קיבל 8% מקולות הערבים בעיקר בגלל תפיסת הליכוד כמפלגת שלטון החולשת על מקורות עוצמה, תקציבים משרות וכדומה. בבחירות ב1984- ירד הליכוד מכוחו וקיבל 5% מקולות הערבים.
המהפך המרכזי בתפיסת הערבים את הליכוד חל עם כניסתו של השר ארנס לתפקידו כשר הממונה על עניני הערבים בנובמבר 1986. השר ארנס הפך את הטיפול בערביי ישראל לפרויקט חיים.ארנס שינה מן היסוד את התפיסות שרווחו עד אז לגבי הטיפול בערביי ישראל:
א.בעבר לא היתה תפיסה מסודרת של הטיפול בערבים. הטיפול היה בפרט בלבד. אדם ביקש רישיון זכיון או הטבה כלשהי עבור עצמו מהשלטונות. הטיפול היה בצורה פרטיזנית, אינדיבידואלית, לא היה טיפול בכלל, במיגזר הערבי ככלל.
ב.טיפול ישיר: הטיפול לא היה ישיר כאשר היתה בעיה מסוימת נשלחו מתווכים אל השלטונות. המתווכים בדרך כלל היו אינטרסנטים. ובמקרים רבים היו השלטונות והנציגים מסתדרים בינהם ומתחמקים מפתרון הבעיה. התפיסה החדשה היתה שיש לפתור הבעיה ישירות ולא ע"י מתווכים למניהם. (בדרך כלל ע"י ביקור במקום הבעיה).
ג.דגש על אמינות: בעבר הובטחו הבטחות רבות מאוד אשר לא קוימו, כיום הבטחות מובטחות רק כאשר ישנה וודאות שניתן לקיימן.
בבחירות לכנסת ה12- ראשי הליכוד קלטו כי מהציבור הערבי יכולה לצמוח להם טובה אלקטורלית גדולה. עליה במגזר זה על חשבון המערך עשויה להכריע את גורלה של מערכת הבחירות. מעולם לא זכה הליכוד במנדט במגזר הערבי ובבחירות ב1984- הוא איבד חצי מכוחו גם אצל הדרוזים. בבחירות ב1988- התקווה של עסקני הליכוד היתה ל2-
מנדטים ואף יותר. מתוך 14 אפשריים. לצורך זה בנה הליכוד אסטרטגיה מורכבת, שעיקרה חדירה לרחוב הערבי דרך כל משרד ממשלתי ודרך כל שלוחה אפשרית. גם אם ארנס יצר לעצמו דימוי של איש ממלכתי, שטובת המדינה והערבים עומדת באמת לנגד עיניו, קשה (גם לו) להשתחרר מן העובדה שהוא גם יו"ר מזכירות תנועת החרות ויו"ר מטה
הבחירות שלה.
רצה הגורל שרוב משרדי הממשלה שבשליטת שרי חרות (המשרד לעניני ערבים, משרד העבודה והרווחה, משרד השיכון ובחודשים לפני הבחירות גם משרד הפנים, הם אלה המשמשים באופן ישיר את האוכלוסיה הערבית ולהם היא זקוקה בחיי היום יום.במצב שנוצר, מתערבים השיקולים הממלכתיים והמפלגתיים אלה באלה עד שהקמת סניף של הביטוח
הלאומי או מבנה של קופת חולים במגזר הערבי נתפסים בהכרח כקלף פוליטי המחייב תשלום נאות בקלפי.
איש מבעלי השליטה של המשרדים והתקציבים לא ניסה להסתיר את הקשר בין הגזר לקלפי. לדוגמא ח"כ גדעון גדות, יו"ר הנהלת מפעל הפיס הגיע לישוב מג'דל כרום כדי לחנוך את התחנה לאם ולמשפחה "טיפת חלב" בישוב ובנאום שם אמר: "אמרו לי אל תיתן להם אולם ספורט, קיבלתם אישור גם לבנין מועצה, טיפת חלב ולמרפאת שינים. לא
עשינו אתכם חשבונות ממלכתיים ואתם תחליטו מה אתם רוצים להצביע כל זמן שתצביעו ליכוד" (מעריב, 11.2.88).
לפני הבחירות הכין השר ארנס מסמך מפורט, המסכם שנה וחצי של פעילות בשטח, ומתווה מדיניות לעתיד. במסמך מסביר ארנס כי מתן זכויות שוות לאוכלוסיה הערבית יגביר את הזדהותם עם המדינה. כיון שהדרוזים הבדווים והצרקסים הגיעו לדרגה גבוהה של נאמנות והם כבר מתגייסים לצהל ומשתתפים בעול ההגנה יש לשים את הדגש על
השתלבות האוכלוסיה המוסלמית האחרת, המהווה שלושה רבעים מאוכלוסית המיעוטים במדינה. השילוב לפי ארנס עשוי להעמיק את תהליך המערביזציה והישראליזציה במגזר ולבלום את התהליך המדאיג של הפלסטינזציה שהולך ומתפתח בגלל המצב בשטחים ואף חודר לאוכלוסיה הדרוזית והבדווית. ארנס מציע בין השאר לעודד את ההתגיסות לצבא, לתת
שיוויון זכויות והזדמנויות למתגייסים ולמשתחררים ולסגור את הפערים בשירותים שנותנת הממשלה לאוכלוסיה היהודית והערבית.
האוכלוסיות הנאמנות בעיקר הדרוזים, אהודות על השר ארנס. ב21- באפריל 1987 (מעריב, 22.4.87) קיבלה הממשלה את הצעתו של השר ארנס להשוות את תנאי הפיתוח בישובי הדרוזים והצ'רקסים לאלה הנהוגים בישובי פיתוח יהודיים.
את התשלום הפוליטי קיבלה תנועת החרות במהירות. בחוברת הסברה שפירסמה תנועת החרות כתב מוחמד מולא ראש מוצעת ירכא "לא נשמנו אויר אלא בתקופת הליכוד. בימי מפלגת העבודה סבלנו. היו קיפוח, מחיצות ופרוטקציות. שלטון הליכוד הוא השנים השמנות לעומת השנים הרזות בשלטון המערך".
הלקחים הטובים שהפיקו ארנס ותנועת החרות אצל הדרוזים שימשו אותם היטב גם בנושא הבדווים. הבדווים הנמצאים היום בעיצומו של מעבר טראומטי מחיי נוודות ליישובי קבע, זקוקים לסיוע השלטון יותר מהשאר. ארנס עצמו מעודד מכוונותיהם המוצהרות של הבדוואים ומודע לכוחם בקלפי מרבה לבקר בכפריהם, פעם עם הכובע הממשלתי ופעם
עם הכפייה המפלגתית. לצורך הטיפול בבדואים תיגבר ארנס את הכוחות במשרדו ומינה שני יועצים בדואים: מחמוד מוסא גדיר, אחראי על הבדווים בצפון ומנסור אבו עגג מטפל בבדואים בדרום.
גם לשר דוד לוי היה יועץ בדואי מוחמד קעביא מכפר קעביא. לאחרונה בכפרו נסלל כביש רחב ובפתחו הוצב שלט מאיר עינים המלמד את האוכלוסיה מיהו בדיוק המשרד שהטיב עימם.
אולם ארנס ויועציו יודעים היטב כי בכוח האמיתי מחזיקים הערבים המוסלמים והם אינם עם תנועת החרות. זהו גרעין קשה של 200,000 בעלי זכות בחירה ואליהם מבקש הליכוד לחדור.
הליכוד עפ"י האידיאולוגיה שלו מנסה לפלס דרך ל85,000- המצביעים שנתנו את קולם למפלגות הציוניות. למצביעי חדש והמתקדמת הם כלל אינם מנסים לפנות. עלי חסארמא כפר בעינא מפעילי הימין וראש המועצה, קיבל את המועצה עם גרעון של 300,000$. אולם אח"כ קיבל 2.5 מיליון דולר מתקציב הממשלה. בכפרו גם נפתח סניף של קופת
חולים לאומית (ידיעות אחרונות, 22.5.89).
השר קצב הודיע (מעריב, 22.5.90) כי החליט לא לקצץ בתקציבים המיועדים למגזר הערבי מתוך ראיית המצב והצרכים שם. קצב טוען שהשיקולים אינם פוליטים אם כי ברור לו שהתושבים יידעו למי להכיר טובה. דוד מנע מנכל שירות התעסוקה ואיש סודו של קצב מינה פקידים רבים במסגרת שינוי אירגוני בנושא הסניפים בישובים הערביים
בגליל.
תרומות למפלגות וקניית קולות ש"ס
חוק מימון המפלגות תשל"ג מעניק מעמד משפטי יחודי למפלגות ע"י כך שהוא מביא לתמיכת המדינה במפלגות. אולם שמו של החוק מטעה מכיון שלמעשה הוא תומך בסיעות השונות במפלגות, וזהו המפתח לחלוקת הסיוע הכספי, וכך הצליחו גופים שונים להנות מן הסיוע במפלגה עצמה. התיקון לחוק (תשמ"ב) נותן הגדרה ברורה אחת לסיעה וכך
ימנעו פרישת בודדים ל"סיעה" בפני עצמן ולגרום לכך שכספי מדינה לא יופנו לגורמים פוליטיים. כמו כן הוחמרו התנאים והקריטריונים לקבלת הסיוע ואפשרויות ניצול הסיוע. בנוסף חוייבו המפלגות לעמוד תחת ביקורת ציבורית- מבקר המדינה- בנוגע לאופן ניצול הסיוע.
אולם במשך השנים לאחר כל מערכת בחירות שוב חרגו המפלגות מתחום המימון המותר להם עפ"י החוק ושוב ושוב ניסו לשנות את החוק, על מנת לתקן את המעוות בצורה רטרואקטיבית. למרות ביקורת של בית המשפט העליון ולמרות ביקורת של חברי קואליציה ואופוזיצה כאחד, עברו התיקונים לחוק שוב ושוב.
לאחר הבחירות לכנסת (1992) שוב תוקן החוק ע"מ לאשר רטרואקטיבית את החריגות ולעשותן חוקיות ולכסותן מקופת המדינה.
הגברת מרים בן פורת נבחרה ביום 14.6.88 ע"י הכנסת, בהצבעה חשאית למבקר המדינה ולנציב תלונות ציבור, והצהירה אמונים ביום 4.7.88.
אין ספק כי מאז כניסתה של מרים בן פורת לתפקיד חל שינוי בתפיסת מוסד מבקר המדינה בציבוריות הישראלית, ואין פלא כי ההדים התקשורתיים שמקבלים דוחות המבקרת, גורמים לא אחת לעימותים חריפים בינה לבין הגופים המבוקרים.
דוגמא אחת ניתן לראות בדו"ח מבקרת המדינה על מימון המפלגות הטוען כי המפלגות התנהגו שלא כדין בכספים שקיבלו על פי דין: נתינת שוחד ולקיחת שלמונים על מנת למנוע התעסקות פוליטית, תשלום שכר מעל המותר, תשלום לצרכים לא נאותים וכיו"ב. כמו כן מעלה המבקרת בעיה של אישי ציבור שונים שתרמו ליותר ממפלגה אחת (דצמבר
1991).
דו"ח מבקרת המדינה בנושא מימון המפלגות הוגש באיחור, היות וועדת הכספים האריכה את תוקפו של המועד הקבוע בחוק לשם הגשתו ליו"ר הכנסת. ב12.7.92- ביטל בית המשפט העליון את החלטת הכנסת מיולי 91 בדבר העלאת תיקרת ההוצאות המאושרות היות וההחלטה פוגעת- לפי בית המשפט- בעיקרון השיוויון בבחירות. אלא שבנתיים הסתיימה
מערכת הבחירות והמפלגות, רובן ככולן, פעלו לפי התקנון שנתקבל בכנסת ביולי 91 והוציאו כספים לשם מימון מערכת הבחירות לפי התקרה החדשה, שעדיין לא נפסלה ע"י בית המשפט. כמו כן סיעות שונות קיבלו תרומות במערכת הבחירות מגופים פוליטיים ומתאגידים וכך ניטל עוקצו ומהותו של חוק מימון הבחירות השואף לבטל זיקה פוליטית
בין גוף מסחרי פרטי לגוף פוליטי.
מבקרת המדינה הצביעה על העובדה כי תורמים רבים, פרטיים ותאגידים, תרמו ליותר ממפלגה אחת שלעיתים הן מפלגות הנמצאות משני עברי הקשת הפוליטית.
המבקרת לא בחלה בשיטות שונות על מנת ליצור קשר עם העם ולפרסם את דוחותיה, על מנת שמסקנותיה והמלצותיה יישומו, גם דוחות שאינם מענינים במיוחד את הציבור הרחב כגון ההשקעה החריגה של כמה מליונים במבנה שישמש מוזיאון לתולדות הפלמ"ח (מאי 1994).
ב- 26.12.1990 פרסמה מבקרת המדינה דו"ח חריף בנושא חשבונותיה של סיעת ש"ס. לכל הדעות זהו הדו"ח החריף ביותר שפרסמה המבקרת מאז תחילת כהונתה.
בדו"ח מאשימה המבקרת את השר פנחסי דאז, אשר היה מופקד על ניהול החשבונות של ש"ס, באי מסירת מידע נכון ומדויק על היקף הוצאות הסיעה. "המבקרת קבעה בחו"ד כי ממידע שהגיע אליה עולה שבידי השר פנחסי, הבקיא במשק הכספים של ש"ס, קיים רישום מפורט המתייחס לתנועות הכספים של הסיעה, אך רישום זה נעשה שלא במסגרת הספרים
הגלויים שלה, והועלם מעיני המבקרת במתכוון (הארץ, 27.12.90 עמוד א'2). "משנדרשה הסיעה להבהיר את מהותם של תשלומים ולהמציא אסמכתאות הופנו אנשי הקשר מטעמה את עובדי משרד מבקר המדינה לשר רפאל פנחסי אולם זה מילא את פיו מים".
במקביל פנה שר המשפטים ליבאי לשר פנחסי בתביעה לקבל ממנו את פרוט הכספים שחולקו ואת רשימות מקבלי הכספים שהועלמו ממבקרת המדינה.
מיד עם חשיפת הפרשה על אי סדרים בכספים של ש"ס פעלה המבקרת בשני אפיקים:
1.המליצה בפני יו"ר הכנסת להטיל קנס של 1.5 מליון ש"ח על הסיעה.
2.העבירה ליועץ המשפטי לממשלה חומר פלילי אותו חשפה בעקבות הפרשה.
בעקבות הפרשה נפתחו תיקים פליליים לכמה מראשי ש"ס ובינהם השר פנחסי, דרעי ולוי.
לאחר הבחירות לכנסת (1992) שוב תוקן החוק ע"מ לאשר רטרואקטיבית את החריגות ולעשותן חוקיות ולכסותן מקופת המדינה.
במקרה זה המבקרת זכתה למלוא הגיבוי מצד הועדה לביקורת המדינה בנוסף לתמיכתו של הציבור הרגיש לנושאים כספיים (ידיעות אחרונות, 5.1.91)
דיון ברמה האתית
בעלי העניין כאן הם האליטות שבשלטון והאזרחים, ובמידת מה שומרי החוק בדמות מבקרת המדינה. ברמה הרציונלית בעלי הענין הם האזרחים והשולטים. האזרחים מעוניינים כי תתקבל החלטה הוגנת אולם השליטים לא תמיד ידחפו לכיוון זה, וכבר ברמה הרציונלית אנו רואים בקיעים. אי לכך הרמה התהליכית לוקה בחסר. ברמה זו התהליכים
הארגוניים נבחנים ברמתם, וכאן אנו מוצאים כי הנושא אומנם נחקק ותוקן אולם עדיין לא מבוצע. דוגמא אנו יכולים לראות לאחר הבחירות לכנסת הקודמת שבה תוקן החוק ע"מ לאשר רטרואקטיבית את החריגות ולעשותן חוקיות ולכסותן מקופת המדינה.
אי לכך ברמה הביצועית אנו רואים זלזול מוחלט. לדוגמא אנו יכולים לראות בהתנהגותה של מפלגת ש"ס לאורך כל השנים. דוגמא אחרת היא שבמשך השנים לאחר כל מערכת בחירות שוב חרגו המפלגות מתחום המימון המותר להם עפ"י החוק ושוב ושוב ניסו לשנות את החוק, על מנת לתקן את המעוות בצורה רטרואקטיבית. למרות ביקורת של בית
המשפט העליון ולמרות ביקורת של חברי קואליציה ואופוזיצה כאחד, עברו התיקונים לחוק שוב ושוב. דוגמא אחרת היא הריצה אחרי החרדים והעולים החדשים בבחירות 1996.
כשל אתי
על הרמה התהליכית יכולים להשפיע לעיתים גורמים שאינם קשורים בפוליטיקאי או במי מהמנויים ברמה רציונלית.
הפוליטיקאי לפעמים אינו מעוניין להראות את הכיוון האלקטורלי ואין הוא רוצה כי כל הציבור יכנס לפניקה. אי לכך הוא יוצר ציפיות הפוכות אצל הציבור בתקווה כי "תופעת העדר" בשל ציפיות מוטעות לא תופיע.
כשל מקצועי
הפוליטיקאים מעוניינים להראות כי צברו כח רב בבחירות. אי לכך, הם מנסים לקנות קולות, אף בתמיכת מפלגתם, דבר הנמצא ביסודה של הרמה הביצועית וסותר את הרמה התהליכית.
למונח קניית קולות אין הגדרה בחוק ויש לו משמעות רחבה ביותר. הוא כולל את כל הפעולות שתרמה להשגת מטרתם. מן האמור לעיל ברור, כי "וויסות" קולות לא היה תוצאת קיומם של ניגודי ענינים. הוא נוצר והתפתח כתוצאה מהשפעת גורמים פוליטים בסיסיים, שנמנו קודם.
היבטים אתיים לכשל מקצועי
ברמה הביצועית הפוליטיקאים מחוייבים ליושר והגינות, כמתחייב מכל בעל מקצוע, אולם לא תמיד כך הדבר. רשלנות יכולה להיות אצל כל בעל מקצוע, אולם כאן הרשלנות גובלת בפלילים ומכשילה ומטה את הרעיון הציבורי של יצוג הוגן במוסדות השלטון, על כל המשתמע מכך.
הגישות המדיניות השונות
הגישה הפלורליסטית בוחנת את המערכת הפוליטית כאשר יחידת המחקר היא האדם הבודד. לפי הגישה הפלורליסטית לכל אדם יש את רצונותיו ואת האנטרסים שלו, והוא מצטרף לקבוצת בני האדם בעלי רצונות ואינטרסים שונים על מנת לקדם את ענייניו. קבוצות אלו מתגבשות לכלל קואליציות בעלות מכנה משותף, וקואליציה זו היא "אד הוק"
ומשהושגה המטרה שוב אין עניין לפרט להישאר נאמן לקבוצה. כל הפרטים בחברה מסכימים לגבי כללי המשחק, ומכאן שהצורה הדינאמית והשברירית זו של הקואליציות יכולה להחזיק מעמד ולא להיגרר לכלל אלימות. לפי הגישה הפלורליסטית העוצמה במדינה צריכה לההיות מפוזרת ושווה, וניתנת להשגה ע"י כל אחד. כמו כן המאבקים הן גלויים
ואינם פיקציה הבאה לכסות על תהליכים נסתרים המתרחשים מתחת לפני השטח.
הגישה הפלורליסטית תסביר את חוק מימון המפלגות ע"י כך שבמשך כל השנים שאפו סיעות שונות המרכיבות את המפלגות לשמור לעצמן את האפשרות לזכות במימון. אפילו לסיעות יחיד. סיעות יחיד הן בדר"כ מייצגות של קבוצת אזרחים קטנה בעלת אינטרסים מאוד הומוגניים ובעלי מאפיינים דומים, ולכן קשה היה לכנסת במשך השנים לשנות את
החוק ואילו הכנסת בכלל לא רצתה לשנותו היות והוא משרת את האינטרסים של כולם.
סיעות יחיד (ולאחר מכן בחיקוק האחרון סיעה בת שלושה חברים) הן המרכיבות את המפלגות. כל סיעה שכזו נבחרת ע"י קבוצה קטנה של אזרחים המזדהים עם מטרות הסיעה.
אולם ישנם אזרחים שאינם רק מזדהים עם מטרותיה אלא מקווים כי הסיעה תמלא אחר ציפיותיהם ותקדם את עיניניהם הכלכליים, ולכן אזרחים רבים ותאגידים שונים תורמים למפלגות שונות בעלות גוון פוליטי שונה לחלוטין, היות והם מקויים כי ע"י תמיכה זו המהווה הצטרפות "אד הוק" למנגנון המפלגתי יוכלו לקדם את עיניניהם. הם
תומכים במפלגות שונות אך מכיוון שאינם יודעים מי יזכה כה שיותר תמיכה מצד שכמה שיותר סיעות המייצגות קבוצות אינטרסים שונות.
הפלורליסטים גם יסבירו את העלאת התיקרה של מימון המפלגות ע"י מפלגות מן הקואליציה והאופוזיציה כאחד, בכך שזהי התארגנות "אד הוק" לשם השגת מטרה משותפת, למרות שבנושאים אחרים הם חלוקים הרי שכאן יש לם אינטרס משותף ולכן הם שיתפו פעולה.
הגישה האליטיסטית
הגישה האליטיסטית כבר הוצגה ע"י אפלטון, אולם בעת החדשה הוזכרה שוב לראשונה ע"י דה טוקויל שלמרות ששיבח את הגישה הפלורליסטית האמריקאית טוען כי למעשה אין הבדל בתוצאות השיטה לשיטה של אירופה בזמנו. השיטה ההיא, היות והיא מנציחה את האליטה הפוליטית בשלטון, למעשה זוהי אחיזת עיניים שאינה מאפשרת לקבוצות חדשות
להכנס למוסדות השלטון. מיכאלס טבע את המונח- חוק הברזל של האוליגרכיה. כלומר יהיה זה שלא יהיה, בכל צורת שלטון תמיד תהיה קבוצת מיעוט- אליטה- שתתפוש את השלטון ותשאר בו ולא משנה מהו מקור הלגטימציה. גם אם הוא דמוקרטי תמיד הם יהיו בשלטון, וכוחות חדשים לא יוכלו להכנס לשלטון.
רוברט דאהל חקר את הנושא ומצא כי למרות שעל פני השטח נראה כי לכל אחד ואתה אפשרות להבחר ולהתעורת בשלטון, הרי מי שיוכל להכנס למוסדות השלטון הם אותם אנשים המשרתים אליטות חברתיות וכלכליות, כך שלמעשה הדמוקרטיה היא פונקציה המאפשרת לקבוצות שונות להשאר בשלטון ולעשות כמעט כל דבר העולה על רוחם. סטיוארט מול טען
כי המשחק הדמוקרטי אינו נאבק בין בודדים אלא מאבק בין אליטות שהן המיצגות הניצחיות של קבוצת האיטרס.
כלומר העוצמה הפוליטית אינה בגדי ההמון המשתתף בבחירות אלא בידי קבוצת מיעוט. האליטיסטים, בניגוד לפלורליסטים טוענים שעוצמה פוליטית הוא תרגום של עוצמה כלכלית ושל סטטוס חברתי, כלומר המון העם ("עמך") אינו יכול להשפיע, והוא נדרש לבוא פעם ב4- שנים כדי לתת לגטימציה וצידוק למפלגות השמרניות לשאר המוסדות
השלטון. לפי הפלורליזם אין הבדלים מהותיים בין ישיבה בקואליציה או באופוזיציה וזאת לא מתוך שיקולים דמוקרטיים אלא מתוך חישובים תועלתיים שיתכן והם בעוד מספר שנים יצטרכו את התחשבותן של המפלגות שכעת נמצאות באופוזיציה.
כמו כן מפלגות יגייסו תומכים ולא על בסיס אידיאולוגי אלא על בסיס של חישובי תועלת- מי יביא יותר עזרה לנצחון בבחירות.
הגישה האליטיסטית תסביר את חוק מימון המפלגות ע"י כך שסיעות היחיד אשר הוכרו בתחילה ע"י המחוקק הן המיצגות את קבוצת האינטרס הכלכלית והחברתית. פעולתן של סיעות אלו שוב ושוב (במסגרת המפלגות הגדולות) רק מאמתות השערה זו, וכך למעשה הבחירות הופכות לפונקציה המכסה על התהליך האמיתי של בחירות נציגי קבוצת האליטה,
ולמרות שהוא בניגוד לאינטרס של כלל הבוחרים שלמעשה צריכים לשלם על כך מכיסם, בכל זאת "נבחרי העם" הם למעשה נבחרי קבוצת האינטרס העושים למען האינטרס הפרטי שלהן ולא של כלל הבוחרים. ומסיבה זו הם מעלים את תיקרות של המימון רטרואקטיבית ומתאימות אותה להוצאות בפועל כך שגם החוק הוא למעשה פיקציה והוא רק כלי למען
השגת מטרות האליטה ולא למען העם.
כמו כן פעולתם של מפלגות לקניית סיעות שונות, כגון העבודה את סיעתו של צרלי ביטון, והליכוד את הרעיון הציוני, מראה כי למפלגות יתחברו גם מפלגות שונות לא בגלל מצע דומה אלא בגלל שיקולי תועלת וחישובים צרים של סיוע לקואליציה לזכות, פעולה זו נעשית בקנייה ממש בכסף היות ולפי הגישה האליטיסטית השיקול הסופי של
המפלגות הוא שליטה על משאבים על מנת לשרת את מטרות האליטה ולכן לא משנה מי מצטרף, אלא המטרה הסופית היא הגדלת התמיכה של המפלגה.
כמו כן מובן כעת מדוע אנשים פרטיים ותאגידים שונים תורמים למפלגות שונות, כי הרי אין כאן תמיכה על בסיס רעיוני אידיאולוגי אלא התמיכה היא על מנת לקדם את עניני קבוצות האינטרס ומשום כך הם יתמכו במפלגות וינציחו את הבססותן בשלטון על מנת שיהפכו לכלי שרת בידי האליטות הכלכליות.
הגישה המעמדית
הגישה המעמדית מנתחת את המערכת הפוליטית מנקודת מבט כוללנית של כלל החברה והמדינה. לפי הגישה המעמדית בכל תקופת ההסטוריה ישנו מעמד אחד הנמצא בשלטון ולא משנה ההתפלגות המפלגתית או כל התפלגות אחרת, אלא למעשה בשלטון מיוצג רק מעמד אחד והמפלגות הן פיקציה, מעין "עלה תאנה", על מנת למנוע מההמונים את האפשרות
לחשוב בכלל שיש גוף יחיד ששולט, ולמעשה חילופי השלטון אינם חילופים כלל, אלא זהו גוון אחר של המעמד שחיפש את העמדות הביצועיות במקום הקודם. אולם גם אלו שנמצאים באופוזיציה הם למעשה משתתפים בשלטון, נותנים לו לגטימציה ומתחלקים עימו בעוגה הפוליטית.
לפי הגישה המעמדית שינוי פוליטי פירושו שינוי מהותי במערכת הפוליטית ועליית מעמד אחד במקום הקודם, כגון מלוכני במקום פיאודלי, קפיטליסטי במקום פיאודלי. באוטופיה המעמדית צריך להיות שינוי של המעמד הפועלי במקום המעמד הקפיטליסטי. כך שלפי הגישה המעמדית כל המפלגות כעת הם גוונים שונים של המעמד הקפיטליסטי.
הגישה המעמדית תסביר אם כן את חוק מימון המפלגות בכל שלמעשה המעמד השליט דואג לעצמו והוא מעדכן מידי פעם את תיקרת הסיוע וכמו כן הוא מאפשר לסיעות לקבל מימון כי המעמד מקבל את העובדה שישנן קבוצות אנטרסים שונים המייצגות אנטרסים כלכליים וחברתיים שונים בתוך כלל המעמד הקפיטליסטי ולכן סיעות יחיד יכולות לקבל
סיוע כי הרי הן חלק מן השיטה ומן המעמד.
כמו כן הסיעות והמפלגות המתיימרות ליצג מעמד שונה מתנהגות על פי אותם אמות מידה של המפלגות המזוהות עם המעמד הקפיטליסטי, הן מצביעות יחד איתן בנושאים כלכליים וכו'. ולענייננו הן תומכות בחוק מימון המפלגות ובהעלאת תיקרת המימון.
יתרה מכך, סיעתו של צרלי ביטון "נשאבה" לתוך מפלגת העבודה תמורת סכומי כסף מגוחכים ותמורת שיריון מקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת- ועל כך אומר בית המשפט: "קניית שלטון בכסף"- כאשר למפלגת העבודה תרמו גורמים המזוהים במפורש עם גורמים פרטיים ואינטרסנטים שהם בפירוש קפיטליסטיים.
תאורתיקן אחר שניתן לבדוק תהליכים על פי התאוריות שלו הוא גוהן רולס, פילוסוף בן זמננו. ג'והן רולס קובע כי החברה צריכה להיות מעבר למסך הבערות על מנת שתקבל את החוקים החלים עליה. כל האזרחים צריכים להיות במצב בו הם אינם יודעים מה מעמדם בחברה. במצב זה הם אמורים להתאסף על מנת לקבל החלטות חשובות הנוגעות
לעתיד. אף אחד אינו יודע מה מצבו ולכן ההחלטות שיתקבלו יהיו ההוגנות ביותר, תחת ההנחה כי הוגנות היא הרמה הראשונה של המוסריות (קאנט בספרו "הדת בגבולות התבונה בלבד קבע בצורה דומה) הרי ההחלטות שיתקבלו יהיו ההוגנות ביותר וכך החברה לא תקפח אף אחד.
השאלה היא מה קורה בענייננו כאשר יש קניית קולות בכסף. לעניות דעתי הדבר אינו צודק ואינו מוסרי- אך אחד לא יהיה מוכן להסכים כי ההחלטות הנוגעות לעתידו יתקבלו לא בצורה ההוגנת ביותר, ולא יתייחסו למכסימום הנקודות החשובות. אין להעלות על הדעת כי חבורה של אנשים המתכנסת, ואינה יודעת אם היא בצד של אלו שקונים את
הקולות, אלו שאינם קונים את הקולות או אלו שמקבלים את הכסף עבור קולותיהם.
סיכום העבודה
עבודה זו עסקה בנושא קניית קולות בכסף ובשווה כסף.
לדעתי הדבר הפך למכת מדינה ו"איש הישר בעיניו יעשה". רמת המוסר הפוליטי בארץ נמוכה ביותר, ועל כן אנו יכולים לראות במספר נציגי הציבור העומדים למשפט: חברי כנסת, ראשי חברות, ראשי רשויות מקומיות ואפילו שופטים נחשדים בכך. כאשר הם נחשדים בפלילים הם משתמשים בחסינות הפרלמנטרית (עיין ערך רפאל פנחסי). כלומר אנו
רואים תופעה כללית של אי ציות לחוק.
סוקראסט טען כי הדמוקרטיה היא מידה של ענווה והנכונות לקבל דיעה המנוגדת לזו שלך, אם רוב האזרחים סבורים שאתה טועה. אפלטון, הגיע למסקנה כי:"...ולבסוף ראיתי בבירור ביחס לכל המדינות הקיימות כיום הנה כי, ללא יוצא מן הכלל, שיטת הממשל שלהם רעה היא. חוקותיהן גרועות כמעט ללא תקנה... הכרח היה לי לומר בזכות
הפילוסופיה הנכונה, כי היא מעניקה נקודת תצפית אשר ממנה נוכל להבחין בכל המקרים מה צודק לציבורים וליחידים..."
אפלטון מבין אם כן כי המימשלים הקיימים כפי שהם הם אינם "צודקים", הם אינם מושלמים אם כן. ולכן הוא מנסה לחפש את צורת הממשל והמשטר "הטוב" ביותר ו"הצודק ביותר".
כדי להגיע למצב "הצודק" וה"טוב" ביותר יש צורך בחקירה מדעית טהורה או בשפתו של אפלטון ה"סגולה הטובה היא הידיעה". ביסודה של אמירה זו מונחת ההנחה שישנו "טוב" אובייקטיבי הניתן להכרה, ושאי אפשר למעשה להכירה על ידי חקירה רציונלית או הגיונית. ולא על ידי אינטואיציה. הטוב קיים באופן אובייקטיבי, ומן הראוי
שיתגבש, לא משום שהבריות רוצים בו אלא בגלל שהוא "טוב". כלומר הרצון האנושי הוא משני כאן.
הגישה הדמוקרטית ליבראלית מנסה להשיב את הניגוד בין הפרט למדינה. הובס, לוק, ורוסו תיארו את עקרונות ""האמנה החברתית" שעליה מושתתת המדינה ואת ההסכמה שניתנת לאותה אמנה ע"י כל אזרח ואזרח.
ריינהרד בנדיכס טוען במאמרו "הרחבת האזרחות לעבר המעמדות הנמוכים" כי חסרונן של השיטות הקדומות הינו באפליית מעמדות מסוימים ומי שרוצה לשמור על שלטון דמוקרטי איתן חייב לשתף את כל האוכלוסיה. הנטיגטון טוען בביקורתו על הגישות הללו כי: "...התפתחות מהירה לא גורמת להתפתחות פוליטית אלא לניוון פוליטי". על פי
דבריו כל המערכות הפוליטיות (גיוס חברתי ומיסוד) חייבות להתפתח בצורה שווה אולם בספרות הגדלה והולכת על מדיניותם של ארצות מתפתחות זוכה המיעוט הפוליטי לטפול דל. החוקרים דלעיל העוסקים בנושא ההתפתחות הפוליטית מדגישים את תהליכי המודרניזציה ואת התופעות הקשורות בהם של גיוס חברתי והתפתחות פוליטית. ראיה מאוזנת
של מדינות מתפתחות צריכה להבדיל בין התפתחות פוליטית ומודרניזציה. עליה מהירה בגיוס ובהשתתפות שהם ההבטים העיקריים של המודרניזציה, חותרת תחת אושיותיהם של המוסדות הפוליטיים. כאשר אין מיסוד פוליטי, אין כללי משחק, אין טעם לתהליכי מודרניזציה שיוציאו את האוכלוסיה מתרדמה פוליטית ולתת להם לבחור במפלגות. אין
שום טעם בשיתוף ההמון הפשוט או במודרניזציה על פי גישתו.
כמו כן במקרים של גילויים קיצוניים יכולה להיווצר מצב של תוהו ובוהו ו"עליהום על השלטון", ואז תהיה סכנת יציבות (על פי גישת הפלורליזם הבעיה המרכזית של הפוליטיקה היא בעית יצוג האינטרסים (השתתפות פוליטית) לעומת יציבות פוליטית).
נקודה נוספת אותה ברצוני להזכיר היא פרשת הסכמי אוסלו וההסכם אודות הגולן. ההחלטות התקבלו במליאת הכנסת על חודו של קול, קולו של אלכס גולדפרב. הוא קיבל תמורת קולו זה משרת סגן שר השיכון על כל הטובות החומריות שנלוו לכך, ועבור זה הוא הצביע בניגוד למצפונו, בניגוד להנחיית סיעתו/מפלגתו בכנסת ולמעשה "מכר
נשמתו" תמורת בצע כסף.
מקרה זה לדעתי הוא השערורייתי ביותר בכנסת היוצאת, וכבר נשיא המדינה אמר אודותיה: "הסכמי אוסלו נקבעו בגלל מיצ'ובישי".
כלומר אנו רואים כי קננית קולות יכולות להוות תקדים מסוכן ביותר. החלטות גורליות של אומה יהודית יכולות ליפול בשל חודו של קול ישראלי, למען הסכם פלסטיני, שנקבע בשל מכונית יפנית (בנושא זה ניתן לקרוא את ספרו של אהוד שפרינצק "איש הישר בעיניו" תל אביב, 1978).
ביבליוגרפיה
*.אבינרי שלמה, רשות הרבים, תל-אביב, 1986.
*.אהרוני יאיר, הכלכלה הפוליטית בישראל, ירושלים, 1989.
*.אפלטון כתבים, ירושלים, שוקן, תשט"ו.
*.אפרת מ., הפליטים הפלשתינים מחקר חברתי וכלכלי, חיבור לתואר שני, אוניברסיטת תל-אביב, 1976.
*.בנדיכס ריינהרד, "הרחבת האזרחות לעבר המעמדות הנמוכים", מדינה וחברה, כרך א'.
*.גונן עמירם וחסון ש., "השיכון הציבורי כאמצעי גיאוגרפי פוליטי בערי ישראל", מדינה ממשל ויחב"ל, מספר 18.
*.גונן עמירם וחסון ש.,"הגיאוגרפיה של השיכון הציבורי בערי ישראל",בטחון סוציאלי, 1990.
*.דו"ח ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים, ירושלים 1986.
*.הכהן דבורה, עולים בסערה, ת"א, 1988.
*.הנטיגטון סמואל, "התפתות פוליטית וניוון פוליטי",מדינה וחברה, כרך ב'.
*.הררי חיים, ערביי א"י במספרים,יולי 1982.
*.לוין אלעזר, הבנקאיות , תל אביב, 1987.
*.נאור מרדכי, עולים ומעברות, סדרת עידן, ירושלים, תשמ"ז.
*.עטאללה מנצור, ערבים בישראל, ירושלים, 1978.
*.עציוני הלוי חווה, קשר האליטות והדמוקרטיה בישראל, תל-אביב, 1993.
*.קובץ מאמרים בקורס אחריות חברתית בניהול, האוניברסיטה הפתוחה, תל- אביב.
*.רוזן דב, מעברות וישובי עולים, משרד הפנים, תשמ"ה.
*.MUELLER C. DENNIS, PUBLIC CHOICE, CAMBRIDGE, 1979.
עציוני הלוי חווה, קשר האליטות והדמוקרטיה בישראל, עמודים 64-65.
נאור מרדכי, עולים ומעברות, עמוד 83.
הכהן דבורה, עולים בסערה, עמוד 18
נאור מרדכי, עולים ומעברות, עמוד 85.
רוזן דב, מעברות וישובי עולים, מסמך 154.
גונן עמירם וחסון ש., הגיאוגרפיה של השיכון הציבורי בערי ישראל, עמודים 22-36.
גונן עמירם, בחינה גיאוגרפית של ההתפשטות האלקטוראלית בין המערך והליכוד בערים היהודיות בישראל , פרק הסיכום.
עטאללה מנצור, "ערבים בישראל", עמוד 2.
אבינרי שלמה ,רשות הרבים, עמוד 11.
איגרת 8 לאפלטון, בתוך אפלטון כתבים, עמ' 325-326.
בנדיכס ריינהרד, "הרחבת האזרחות לעבר המעמדות הנמוכים", עמודים 98-107.
הנטיגטון סמואל, "התפתחות פוליטית וניוון פוליטי",ע' 317-338.
2

תגים:

מערכת · בחירות · טובות · ישראל · פוליטיקה · עבודה · הנאה · ליכוד

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "בחירות באמצעים לא כשרים", סמינריון אודות "בחירות באמצעים לא כשרים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.