היישום אינו מחובר לאינטרנט

אובדן ושכול

עבודה מס' 064556

מחיר: 423.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סמינריון הסוקר את הנושא תוך התמקדות בהשלכות אובדן אם על תפיסת האמהות על ידי בנותיהן.

12,980 מילים ,18 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

העבודה עוסקת בתחילה בקצרה אודות תאוריות שונות בתחום האובדן. אח"כ סוקרת השלכות שונות של אובדן אם על בנותיהן (כל מערכת זוגית, דינמיקה משפחתית וכו'), כשהחלק האחרון מיועד להשלכות השונות של האובדן על תפיסת האמהות של בנות ללא אם, תוך התייחסות לכאלה השהנן אינן אמהות וכאלה שהם אמהות בפועל. לצורך עבודה זו רואיינו 6 בנות ללא אם, יו"ר עמותת "אמהות ללא אמהות", ומנהלת פורום "בנות ללא אם" בתפוז, התכנים שהועלו הראיונות שולבו בעבודה.

קטע מהעבודה:

עבודה זו מתבססת מחד על חומר תאורטי מהספרות העוסקת באובדן, מאמרים וכתבות בנושא, עבודות סטודנטיאליות נוספות בתחום הנמצאות בשלהי כתיבתן ומאידך נתנו מקום רב לנרטיבים של האובדן והשפעותיו מתוך פגישה שערכנו עם יו"ר ומנהלת עמותת "אמהות ללא אמהות" (ראה נספח מרואיינות) ועם מנהלת פורום "בנות ללא אם", תגובות/סיפורים/שירים המועלים בפורום, וראיונות שערכנו עם שש בנות שאבדו את אמן (ראה נספח מרואיינות).

מקורות:

כל בת מפצלת את ההזדהות שלה בין אמה לעצמי- הילד שלה, ליצירת דימוי שלישי של עצמה כהורה. בנות ללא אם לוקות לא אחת בהזדהות יתר בכל אחד מהכיוונים הללו. במחקרם של אלטשול ובייזר (מתוך אדלמן, 1997), על אמהות שאיבדו את אימן בגיל מוקדם, מראים כי האישה בלא אם נוטה להזדהות עמוקה עם אמה. נשים אלו חוששות למות
צעירות ולפיכך עלולות להגיע לנתק רגשי עם ילדיהם, או להימנע כלל מלידת ילדים. ריץ (מתוך אדלמן, 1997), מסבירה כי בת נושאת בחובה את כוח המטרופוביה- הפחד של הבת שתהפוך לאימה. הבת רואה את חולשותיה של אימה ומרגישה חסרת אונים מול כוחות התורשה. אצל בת ללא אם, כוח זה עלול להוות מקור למתח פסיכולוגי עמוק. במקרה
שלה, היא כוללת לעיתים קרובות פחדים נוספים, הפחד שתהפוך לאם שאיבדה שליטה בגופה ובמוחה, שנטשה את ילדיה הרכים, שחייה חיים קצרים מידי.
לדברי ספי (נספח מרואיינות), בנות בקבוצות אותן מנהלת (שאינן עדיין אמהות) מעלות פחד משתק בדבר הבאת ילדים לעולם, מתוך התחושה של "איך אוכל להסתכן להביא ילדים שאני עלולה למות והם יאלצו להתמודד עם מה שאני התמודדתי?. אדלמן (1997), מתארת פחד זה דרך עצמה "ומה אם אאלץ לנטוש את ילדי כמו שאמי נטשה אותי?
המחשבה שאמות צעירה ואותיר אחרי ילד יתום מאם, מבעיתה כ"כ בעיני עד שהיא כמעט מצדיקה ויתור על ילדים". עמנואלה (נספח מרואיינות), מספרת "בכל פעם שאני מסתכלת על הילד שלי אני לא מצליחה לדמיין איך אני אשאיר אותו לבד, כמו שאמא שלי השאירה אותי, איך הוא יסתדר, מי יטפל בו"...
הפחד הופך קונקרטי יותר כאשר מגיעה האם ללא אם לגיל בו היא איבדה את אימה, "נשים רבות שאיבדו את אימן לוקות בדיכאון כשילדן מתקרב לגיל שבו היו עצמן כשאמן מתה" אומרת קראוס פסיכולוגית קלינית, (מתוך אדלמן,1997) " אני רואה מטופלות המדברות על השנה החמישית בחיי ילדן, ואומרות שזו היתה שנה נוראית עבורן. הן
פשוט מחקו והדחיקו אותה לגמרי. הן חלו או לקו בדיכאון. כשאני חוקרת את תולדותיהן, מסתבר שאמהותיהן מתו כשהיו בנות חמש. הפחד שלהן שמא "יחזרו על העבר ההוא" קם לחיים באמצעות ילדיהן".
במקרים רבים, החשש למות, שהופך במידה מסוימת לידיעה, מייצר אצל בנות אלו רצון עז לשנות את הגורל, לא שלהן- כיוון שנהיר להן שהדבר נבצר מהן, אלא של ילדיהם ומה שיותירו להן מאחור, מה שלא נותר להן מאימהותן, הן ירצו להעניק לילדיהם את המירב כיוון שבתחושתן זמנם עם ילדיהם, ושל ילדיהם עמן- הוא בגדר זמן שאול.
כפי שמספרת גלי (נספח מרואיינות), "אני ארצה לתת לילדיי את מה שלא קיבלתי. יש לי ראייה ארוכת טווח של האמהות שלי. עם פרידה כמו שצריך, להשאיר משהו שלם. אני לא אנטוש אותם אף פעם, כמו שנטשו אותי בעצם.." שושנית (מתוך פלד,2006), תיארה יומן שהיא כותבת " אני כותבת הכל. מה שקורה, איך אני מרגישה ואיך הילדים
גדלים. אני כותבת לעצמי, אבל משהו בי יודע שהתיעוד הזה הוא גם בשביל שאם משהו יקרה ואני לא אהיה כאן, הילדים שלי יוכלו לקרוא את היומן ולדעת מי הייתה אמא שלהם". גם זויה (נספח מרואיינות), בחרה לעשות כן "נורא כעסתי על אמא שלי שלא כתבה לי כלום, לא השאירה לי שום זכר ממנה, אני רוצה לשנות את הגורל של אלון, אם
אני אמות בגיל 30, שלו כן יהיה משהו ממני, שאם פעם הוא ירצה לדעת משהו אז שיהיה לו, אז בהריון החלטתי לכתוב לו. מאז שנולד ברור לי שכמה זמן שאין לי איתו, מה שאני אתן לו עכשיו יישאר לו, גם אם אמות עוד שנתיים, אז אני אתן לו את ההכי טוב". פרח (מתוך הודעות בפורום "בנות ללא אם") מצידה, מכלכלת את גורל ילדה דרך
בחירת האבא הטוב ביותר שעלול להיוותר עמו במידה ולה יקרה משהו, "אני יודעת שגם אם באחד הימים משהו נורא יתרחש והעולם ייקח אותי ממך" היא כותבת לילדה " סמוכה ובטוחה אני כי תישאר בידיים אוהבות ובטוחות. מחכה לך כאן אבא נפלא. אני כ"כ גאה לספר לך שמצאתי את הטוב ביותר בעבורך.."
ד.ד. השתוקקות להענקה ומילוי חלל אל מול תחושת הריקנות והפחד מתלות
"קטן שלי, אני כ"כ חרדה מהתהליך, אך אני גם רוצה בך כ"כ. האיזון בין הפחדים לאהבה הזו, מתערער לא אחת. אך אני בטוחה שאהבה תנצח כל פחד וכל בדידות" כתבה פרח (מתוך הודעות בפורום "בנות ללא אם") במכתב המוקדש לילדה שטרם נולד.
מחד בנות ללא אם תאוות לנתינה, הן משתוקקות להפוך לאמהות ולהעניק לילדיהם ללא גבול, מתוך הבנתן את חשיבות פונקצית האם והתפקידים הפיזיים ובעיקר הרגשיים שהיא הייתה או ייצגה שהתעצמה נוכח אובדנן האישי והריק שהן חוו על בשרן. מה שיוצר את שימת הפיכתן לאמהות ברבות הימים או בהווה, לא אחת, למשאת נפשן. כשנשאלה
גלי (נספח מרואיינות), על כיצד היא מגדירה אמהות בעיניה, תשובתה הייתה נחרצת "הגשמה של מי שאני. זה הכול. זה מאפשר חיים רגשיים שלמים, יוצר בן אדם שלם." "מגיל 14אני רוצה להיות אימא ומייחלת לכך" סיפרה זויה (נספח מרואיינות), שהסברה לכך הוא " כי אני צריכה משהו שיחבר אותי לעולם הזה מחוץ לגבולות של הגוף
שלי".
מאידך, בנות ללא אם מדברות על חללים ריקים. חלקים חסרים. הן מדברות על הריק הקיים במקום שבו הייתה פעם משפחה,ועל החור הפעור תמיד בין קיבתן לצלעותיהן.
כך שבמפגש עם אימהותן, פרדוקס זה עלול להציב קשיים רגשיים ולהציף חרדות- "האם אני יכולה להעניק כשאני במקום כל כך חסר?" היא אחת השאלות השכיחות העולות בקבוצות, לדבריה של שושנית (נספח מרואיינות). גם על עצמה תיארה שושנית חוויה דומה כשמצד אחד קיים הרצון לתת ולהתמסר בלי גבולות למען בנה ומהצד השני של המסירות
היא מתארת תחושות של דיכאון, חוסר שמחה, חוסר משמעות קיומית.
גולי מספרת (מתוך פלד,2006), "ככל שהקשר והקרבה לבת שלי העמיקו והתעצמו, כך גדלו התסכולים, הכעסים והמתחים. האהבה לבתי הביאה איתה את החסר, את כל מה שנמנע ממני ואת כל מה שכמהתי אליו. הייתי מבולבלת מאוד".
עם זאת, במקרים רבים, ההורות והילד הנכסף נתפסים אצל בנות אלו כמקום המרכזי אם לא הבלעדי בו יוכלו למלא את החלל שנפער בהן במות אימן. Chodorow (מתוך כהן, 2001), מסבירה את התשוקה של נשים ללא אמהות ללדת כתיקון של חווית פרידה טרם זמנה מאם. ההורות מאפשרת להתאחד מחדש עם האם, לכונן מחדש את יחידת אם- ילד
ולחוות דרך כך את תחושת הטיפול האימהי החסרה. ספי (נספח מרואיינות), מציינת כי רצון זה לשחזר את מערכת אם-בת מהווה את אחת הסיבות, כפי שמעלות הבנות בקבוצות אותן מנהלת, להשתוקקותן ללדת בנות. עדות מוצקה נוספת לכך היא כי ברוב מוחלט מהמקרים של בקשות אימוץ של בנות שאיבדו את אימן, דרישתן היא לבנות בלבד.
אדלמן (1997), מציינת כי בנות שאבדו את אימן אומרות לעיתים קרובות שהן מרגישות שלמות רק כשהן יולדות ילד משלהן. הן אומרות שהאינטימיות שאבדה להן כשקשר האם-ילד הראשון שלהם ניתק, חוזרת כשהן נכנסות שוב לאותה מערכת יחסים, מהצד השני. הפיכתן לאמהות מאפשרת להן בתחושתן להתחבר מחדש לאמהותיהן, ובכך להשיב לעצמן
משהו מיחסי האם-בת המקוריים. עמנואלה (נספח מרואיינות), אמרה בראיון עימה כי כאשר נולד בנה היא הרגישה כי התמלא הריק אותו הרגישה כל חייה, לראשונה בחייה היא מרגישה שלמה, הטיפול בו ממלא את החוסר שלה, הוא הוסיף אור ואופטימיות לחייה. פרח (מתוך הודעות פורום "בנות ללא אם") מתארת צורך זה לילדה "אני יודעת
שכאשר סוף סוף תהיה בתוכי ותגדל חרישית בתוך גופי, לא אהיה עוד לבדי בעולם, אתה תהיה שם".
התאווה להעניק ולהיקשר עלולה להיתקל במחסום נוסף המתפתח עקב אובדן אם, המתעצם נוכח אמהות קרבה או אמהות בפועל- הפחד מתלות, שלה בילד או בילד שלה. חרדת הנטישה של הבת, שלא אחת הנו השלכה בלתי נמנעת מהאובדן (כפי שעולה מחלקה השני של העבודה) עלול להביאה לכדי הימנעות וסירוב להיות תלויה באחרים, או להניח לאחרים
להיות תלויים בה. Sanchez et all (מתוך גייטיני, 2006), במחקרו מעיד על חרדות ספציפיות בעקבות אובדן הורה, כשהתכנים של החרדה סובבים בעיקר סביב בטחונו של ההורה הנותר או בני משפחה אחרים וחרדה מפרידה נוספת מדמות להתקשרות פוטנציאלית בעתיד.
כמו השלכות קודמות שהוצגו לעיל, גם חשש זה עלול להוביל להימנעות מהולדת ילדים הן ברמה הרגשית ובמקרים מסוימים ברמה המעשית. 50% מהמרואיינות ממחקרה של אדלמן (1997), מציינות כי הן חוששות ונמנעות או נמנעו בעבר מהולדת ילדים, שהפחד מהיקשרות ותלות מהווה את אחת הסיבות המרכזיות לכך. כפי שמעידה על עצמה אווי
(מתוך אדלמן, 1997), שציינה כי זו הסיבה שנמנעה במכוון מנישואין ואמהות, עד שהגיעה לאמצע שנות השלושים שלה, בילתה את שנות העשרים והשלושים לחייה בחשש מפני התקשרויות בנות קיימא. זויה (נספח מרואיינות), תיארה חשש דומה " בהריון שיגע אותי שאני לא עצמאית, התלות באבינועם בעלי, שיגעה אותי. פחדתי שזו תלות שתתעצם
בעקבות הילד. חשבתי שאם הוא יולד ואני ארגיש תלויה אני אלך, אני אשאיר לו את הילד ואלך"
ד.ה. התנסות קודמת ב"הורות" לאחאים
אחרי מוות במשפחה, הציפיות הכבדות ביותר מוטלות לרוב על הילד הגדול ביותר, או על זה שלקח על עצמו תפקידים הוריים. מבנים, במות האב, מצפים לרוב לעמוד בראש המשפחה ולטפל בענייני כספים ומשמעת. מבנות, במות האם, מצפים לטפל באחים ואחיות צעירים יותר, בהורה החי ובסבים מזדקנים (גרנות,2000).
אף שקבלת תפקיד האם כופה לרוב על הבת זהות שאינה תואמת את השלב ההתפתחותי בו היא נמצאת, מחקרים אחדים מראים כי הטיפול באחאים צעירים יותר יכול לסייע לבת לצבור בטחון עצמי ולפתח עמידות בפני מתחים עתידיים.
בהקשר של תפיסת אימהותן מחד יכולה התנסות קודמת זו ב"הורות" לגרום לבנות שלקחו עליהן את תפקיד האם, לרצות להתמהמה עם אימהותן לילד שלהן, סמנתה (מתוך אדלמן,1997) מתארת בבירור תחושה זו "אני רוצה להיות אם יום אחד אך אינני ממהרת, אחרי שבמשך יותר מעשרים שנה שימשתי אם לאחותי הצעירה אני רוצה לנוח לפני שאתחיל
שוב". מאידך, לעיתים קרובות בנות אלו מגלות כי התנסותן הקודמת סייעה להכינן לקראת כמה מתביעות האמהות. ברידג'ט (מתוך אדלמן, 1997) שטיפלה בשני אחיה הצעירים מגיל שתים עשרה, אומרת שכשילדה את בנה, החליקה לתפקיד האם באופן הטבעי ביותר בעולם.
סיפורה של עמנואלה (נספח מרואיינות) הוא שילוב בין שני ההיבטים, עמנואלה סיפרה כי היא גידלה את אחותה הקטנה שהיתה תלויה בה ובשל כך הפכה לאם בגיל צעיר מאוד בשל מות אמה. כאשר נולד בנה היא הרגישה כי היא לא מתמודדת עם האימהות בפעם הראשונה, התלות שלו בה הזכירה לה את התלות של אחותה בה. הניסיון הזה סייע לה
מאוד בהפיכתה לאם. יחד עם זאת היא אמרה כי היא לא מיהרה להביא ילדים לעולם היא הרגישה שהיא הפסידה המון בשל הטיפול באחותה והיא לקחה פסק זמן בו היא דואגת רק לעצמה ועושה רק מה שהיא רוצה, "רציתי לנוח, להיות אדון לעצמי בלי שאף אחד יהיה תלוי בי" רק לאחר שלקחה את הפסק זמן הזה הרגישה שהיא מוכנה לזה ששוב מישהו
יהיה תלוי בה ושהיא תאלץ לוותר על רצונותיה על מנת למלא את הצרכים של בנה וידעה כי היא מסוגלת לעשות זאת והריונה עבר ללא חששות בנוגע ליכולותיה ותפקודה כאם.
ה. אמהות ללא אמהות- השלכות האובדן על אמהות בפועל
ראש פרק זה יעסוק בהשלכות האובדן על אמהות ללא אמהות ומתוך כך על אימהותן בפועל. אמנם גם הפרקים הקודמים נגעו וביטאו את מחשבותיהן, רגשותיהן והתנהגותן של בנות ללא אם שהנן אימהות הלכה למעשה, אם זאת ראש פרק זה ייוחד להשפעות המתרחשות רק כאשר בנות יתומות מאם הופכות לימים לאמהות בעצמן וילד מוחשי נכנס
למשוואה ויוצר מערכת חיה של אם-ילד, עליה הוא משפיע וממנה הוא מושפע. משמע, חלק זה יפרוט את התמות המשמעותיות העולות או מתעצמות כאשר נולדת אימא חדשה, שהינה אימא ללא אימא ודינמיקה אמיתית עם ילדה.
ה.א. הילד כהשלמת הזמן החסר
ספי (נספח מראויינות), מספרת כי מתוך הקבוצות מעלות הבנות תחושה שעם האובדן הן התפצלו לשלושה שלישים. חלק מהן הזדקן או התבגר באחת, חלק מהן ניתקע בגיל האובדן, וחלק שלישי תואם להתפתחות הגיל הנורמלי שלהן. אדלמן (1997), מבארת פיצול זה בהקשר של אובדן בגיל הילדות והבגרות, אובדן אם בגיל זה, לדידה, מייצג
אתגר התפתחותי. לפעמים, כשהילדה תלויה מאוד באמה והאם מתה, עליה לפתח אמצעי התמודדות וליטול במהירות אחריות על עצמה, עליה להתקדם במהירות בהתפתחותה. בה בעת היא עשויה להמשיך לזהות את עצמה עם השלב המוקדם יותר שלה, כדרך לשמור על מערכת היחסים עם אמה ולהתכחש לסופיות של המוות. התוצאה הנה אדם מבוגר המשמר כמה
מאפיינים של שלב התפתחותי מוקדם יותר, אדם המרגיש כאילו חלק ממנו עדיין תקוע בילדות או בתקופת ההתבגרות.
כשהבת היתומה מאם יולדת ברבות הימים ילד, במקרים רבים נוצרת תחושה של גדילה עם הילד מהנקודה בה האימה נפטרה והשלמת החסך שנגרם עקב האובדן המשני שחוו, משמע, אובדן הילדות ובגרות. כפי שמתארת גיטה (מתוך הודעות "פורום בנות ללא אם") " כשילדי הראשון הגיע לגיל 5 חל בי שינוי מפתיע, פתאום הרגשתי שאני ממשיכה
לגדול יחד איתו, מאותו מקום שבו נעצרתי כשאימא הלכה לעולמה. לא הכרתי כמעט שירי ילדים כי לא היתה לי אמא שתשיר לי, לא ידעתי איך חוגגים יום הולדת. אך ברגע שבני הבכור הגיע לגיל שבו התייתמתי, אני מרגישה שאני מתחילה להשלים את החסכים שיש לי."
גלי (נספח מרואיינות), מספרת "גלי שהייתה לה אמא היא ילדה שהשארתי מאחור, התנתקתי מהילדה הזו כי היא חלשה ופגועה. בשנים האחרונות אני מנסה לחזור למקום הזה, אני מוצאת עצמי משחזרת את הילדות דרך הטיפול בילדי כיתה ד', שזה נקודת/גיל האובדן שלי, אותם הדרכתי שבו הרגשתי שאני מתעסקת באמהות, בלהיות אמא".
על פניו תהליך זה הנו חיובי ומאפשר לבנות להשלים את החסר, את החסך ולו במעט. אך שושנית מציינת (נספח מרואיינות) כי לא אחת יכול להיווצר מצב של היפוך תפקידים, בו האם עלולה לפעול מהמקום והצרכים הילדיים שלה שהתעוררו לתחייה ולא לפעול מהמקום ההורי.
ה.ב. אובדן כפול- אובדנה של ה"סבתא"
קושי נוסף מנת חלקן של בנות שאיבדו את אימן, המלווה אותן בחשיבתן על הפיכתן לאמהות אך מתעצם נוכח הפיכתן לאמהות דה פקטו, הוא התמודדות עם האובדן הכפול- אובדנה של פונקצית ה"סבתא" לילדיהם, כפי שמציינת פלג (2006). אלי (מתוך Davidman, 1955), מבטאת כאב זה "היא לא תהיה שם כשאתחתן, כשיהיו לי ילדים, והדבר
הנורא מכל, כשאני חושבת על ללדת, זה שלהם לא תהיה את ה"סבתא". לי היו 4 סבים וסבתות וזה היה נפלא. ולילדי כבר לא תהיה את הסבתא האחת שהם ראויים לה, שמגיעה להם. במיוחד בגלל שאני לא מרגישה שאני מכירה אותה מספיק כדי לספר אודותיה לילדי". גם מאיה (נספח מרואיינות), מעלה תחושה זהה " הכי עצוב לי לחשוב
שלילדים שלי לא תהיה סבתא. אני יודעת שהיא הייתה יכולה להיות סבתא טובה עבורם והאחיינית שלי אמרה לא מזמן שמזל שהיא נולדה לפני שסבתא מתה וזה גרם לי להבין עד כמה היא חסרה לה ושדמות הסבתא תהיה חסרה גם לילדים שלי". ומיכל (ניספח מרואיינות) כאם, חווה אובדן זה על בשרה ובשרם של ילדיה "חבל לי שהורי לא זכו
להכיר את ילדי ולהיות עבורם סבא וסבתא. אני בטוחה שהם היו עושים את זה כל כך טוב והילדים שלי רק מפסידים."
אובדן משני זה מעבר להצפת כאב ועצב, מעלה דילמות נוספות שעד כה לא נאלצו הבנות להתמודד עמן.
רונית מתארת את הכאב והלבטים העולים סביב אובדנה של הסבתא לילדיה בשאלה שהפנתה באירוח של גרנות בפורום (2005), " הבת שלי בת ששנתיים, ובכל מקרה, אינה מכירה או יודעת על אימי, כשאחותי באה לבקר, היא מרבה לספר לה על הסבתא שאין לה וכמה הייתה אוהבת אותה, אני מעולם לא סיפרתי לה עליה, משום מה אני מרגישה שהבת
שלי לא תבין מה אני רוצה ממנה. כשאחותי מספרת לה, אני מרגישה את הכאב העצום שיש לי שהיא לא זכתה לראות אותה, אבל לא מתערבת לאחותי בסיפור, גם לי חשוב שהיא תכיר אותה. האם אני עושה נכון? האם אני כן צריכה לספר לה עליהם? ואם כן מתי ואיך? איך מספרים לילד כ"כ קטן על דברים כאלה גדולים?"
באירוח של אדלמן (2005), בפורום מעלה ש' דילמה המעסיקה אותה " האם לקחת את ביתי לבית העלמין? מה לענות לה כשהיא שואלת ממה נפטרה סבתא? כל פעם שהיא מזכירה אותה אני מתחילה לבכות וכל הזמן כואב לה שהיא לא זכתה להכירה. מה עושים? " תגובתה של אדלמן להתמודדות עם מצבים אלו הייתה " בנושא ביתך- אין ספק
שחשוב שביתך תכיר ותדע על סבתא, ואת בהחלט הכתובת למידע זה. דמותה של הסבתא הנו מרכיב חשוב בזהותו של הילד, דרכה מכירים את מורשת המשפחה, המיתוסים, הסיפורים כל אלה נרקמים לשורשים עליהם הילד בונה את אישיותו וזהותו. כאשר סבתא מתה לפני שהנכדים נולדו זה עניין מופשט יותר עבורם, ראשית על הילד להבין את משמעות
המוות. בדר"כ בגיל 8-9 ילד יכול להבין את ההשלכות של אובדן אמא, אבל הילדים נוטים לפחד שגם הם יאבדו את אימם ולכן צריך לתת להם המון חיזוק ובטחון שזה לא יקרה גם להם".
ה.ג. השלכות על אופי ההתקשרות עם הילד
ההשלכות המרובות של אובדן אם על ביתה כילדה או בוגרת המשפיעות על תפיסתה את אימהותה הרצויה, נותנות את אותותיהם על אופי הדינמיקה וההתקשרות לילדיה ואופן אימהותה בפועל ונראה כי אותם פחדים, דאגות, מנגנוני הגנה, רצונות, מקבלים ביטויים רבים ומגוונים ואף סותרים במערכת האם-ילד החדשה שנוצרה.
מחד, הן עלולות ליצור קשר סימביוטי, מעורבות יתר בחיי ילדיהם ותלות מוגזמת בהם, בכדי לצמצם את חרדת הנטישה שלהן, אותה הן משליכות על ילדם או בכדי להשקיט את מצפונם בדבר חוסר ביטחונן בדבר אמהות וכפועל יוצא אימהותן שלהן, או מתוך הרצון לתת לילד את מה שנגזל מהן. כפי שמעלה גולי (פלד, 2006 ), כשהילד
מהווה עבור הנשים פיצוי והשלמת החלל הריק שנוצר בהן לאחר האובדן לא אחת נוצר קשר של סביכות, צמידות יתר, סימביוזה בין האם לילדה. ועלול להיווצר בלבול תפקידים, בו הילד הופך להיות זה שמספק את צרכיה של האם.
הביטויים לחרדה הגבוהה בדבר מסוגלותן של בנות שאבדו את אמהותיהן עפ"י מחקרה של Douglas (1991), הנם בצורך שלהן להוכיח את עצמן, להיות מושלמות ובהגנת יתר כלפי ילדיהן.
שושנית (מתוך פלג, 2006), מספרת מתוך העולה בקבוצות ולאור ניסיונה האישי כי "יש נשים שמפתחות חרדה סביב כל נושא הפרידות, על בסיס החשש שאם אני אלך אולי אני לא אחזור. לי למשל היה קשה להיפרד מבני, אני זוכרת שעם כל הקושי של התקופה הראשונה לא יכולתי לעזוב אותו, היינו צמודים כל הזמן" שושנית מספרת על דאגה
חסרת גבולות לבנה: "הייתי מחוברת אליו כל היום, ובלילה נשארתי ערה כי אולי הוא יהמהם משהו ויזדקק לי" (מתוך, פלד 2006). גולי סיפרה כי בשנתיים בראשונות לחיי ילדתה היא צמצמה את חייה למינימום. היא לא חזרה לעבודה, לא יצאה מהבית, אפילו לא לקניות במכולת, מפחד להשאיר את ילדתה לבד. יתומה אפילו לרגע. " לא
יכולתי להיפרד ממנה לרגע אחד, גם לא כשהלכתי לשירותים. היא הייתה כל הזמן על הידיים שלי. גם כשהייתי עייפה היא תמיד ישנה עליי, כשאני מיניקה אותה עד גיל שנתיים וחצי". כאשר הכניסה אותה לגן עמדה במשך שבועות מול שער הגן בפחד מוות שלא הרפה (מתוך פלד,2006).
כשאישה יולדת ילד על מנת שימלא את החלל הריק בתוכה, אין ל"תינוק מימוש" זה שום סיכוי ליצור זהות משלו. האם מפרשת כל אחד מניסיונות האינדיבידואציה של הילד כבגידה וכל ביטוי להתנגדות כאיום על הבסיס הבטוח שבנתה לעצמה בתשעת חודשי ההריון. היא חוששת שהילד ינטוש אותה, כמו שאימה עשתה בעבר, ולכן היא עלולה להפעיל
שליטה מוגזמת, בניסיון להחניק את האוטונומיה המתהווה של הילד. כתוצאה מכל זה, הילד גדל לאדם מלא חרדות, רדוף אשם ומוכה פוביות, או לפחות שופע תרעומת על האם (אדלמן,1997). כשדרך הילד הנשים מפצות את החסך שלהן, הן פועלות, כך מתארת שושנית (מתוך לוינסון,2005), מהמקום החסר ומנסות לפצות את ילדיהן על מה שהן
איבדו- הדבר מוביל לתחושת אשמה של "אף פעם אני לא עושה מספיק" או לעיתים לפיצוי יתר.
מאידך הפחד מתלות ומהיקשרות עלול להוביל להימנעות הן פיזית והן רגשית מהילד. כפי שמתארת
זויה (נספח מרואיינות) "כשהוא נולד ידעתי מיליון אחוז שאין לו הרבה זמן איתי, ממש נמנעתי ממנו. פחות דיברתי איתו/אליו, רציתי שיתקשר אליי ושאני לא אליו. זה היה מלווה בעצבות מאוד גדולה, זה היה קיים ביני לבינו".
לעיתים התבגרותה המוקדמת והניתוק מהמקום הילדי של הבת שאיבדה את אימה וכישורי העצמאות ויכולת ההישרדות שנאלצה לסגל, כפי שמוצג בחלקה הראשון של העבודה, עלולים לא אחת כפי שמסבירה שושנית (נספח מרואיינות), להקשות עליהן באימהותן להתחבר לילדיהם ולצרכים הטבעיים שיש להם כילדים, דבר שלא התאפשר להן כיוון שלהן לא
היה מי שיוכל לספקם לכן עם הזמן ניסו למזער צרכים אלו.
כפי שעולה מחלקה השני של העבודה העוסק בהשלכות השונות של אובדן האם על ביתה, העצמאות ויכולת ההישרדות הם אחת התוצאות השכיחות ביותר של כישורים אותם מפתחת הבת בכדי להתמודד עם אובדנה. ואין פלא טוענת אדלמן (1997), שזו אחת האיכויות שרובן מקוות להחדיר בילדיהן, במיוחד בבנותיהן. מאחר שהן עצמן היו צריכות לרכוש
עצמאות על מנת לשרוד, הנשים הללו מקוות לחסוך לילדיהן את כאבי ההסתגלות והן טורחות לגדלם ברוח ה"להסתדר בכוחות עצמם". אמה (מתוך אדלמן, 1997) שאימה איבדה את אימה בצעירותה מספרת כי "כישורי התמודדות שבודדו את אימי בשנות העשרה ובשנות הבגרות המוקדמות שלה, היו אותם כישורים שניסתה להנחיל לנו ילדיה: אל תחלו, אל
תבכו, היו חזקים." הדבר מתבטא גם האופן חינוכה של מיכל (נספח מרואיינות) את ילדיה, מיכל מאמינה כי יש לגדל את הילדים לעצמאות. היא טוענת כי היא מגדלת את ילדיה להיות ילדים עצמאיים, שלא יהיה להם צורך באף אחד, היא לא מלווה אותם בכל מה בעובר עליהם ומגינה עליהם יתר על המידה היא רק נותנת להם כלים להתמודד עם
החיים. גם כאשר הם יהיו לבד, בלי אמא שלהם, בדיוק כמו שקרה לה. היא מכינה אותם לאפשרות הזאת שנראית לה מאוד אפשרית בעקבות ניסיונה שלה.
כשאם מכוונת את ילדיה לעצמאות מוקדמת מידי, על סמך התנסות העבר שלה עם אמה, כשהיא מצמצמת למינימום את חשיבותה בחיי בנה/ביתה מפני שהיא אוהבת אותם, מפני שהיא רוצה לחסוך מהם את כאבי ילדותה, היא מכינה אותם למעשה לאירוע שמן הסתם לא יתרחש והם גדלים מתוך ציפייה תת מודעת לטראומה. כשהיא נסוגה במכוון לרקע הרגשי
של חייהם, היא עושה בדיוק את הדבר ממנו ניסתה להימנע: שוללת מילדיה את אימם.
ה.ג. עיבוד מחודש של האובדן דרך חווית ההורות
ההריון והתקופה שלאחר לידה יכולים להיות זמנים מתוקים מרירים לבת ללא אם, מציינת אדלמן (1997), היא מרגישה קרובה יותר לאימה ככל שהיא עצמה הופכת לאם, אבל חשה במקביל גם עצב עז כשהיא מתעמתת שוב עם אובדנה. כציון דרך בחיי האישה, הלידה- ובמיוחד לידת ילד ראשון- משחררת לרוב מחזור חדש של אבל על האם
האבודה, זה כרוך ברגשות עזים של יגון, עצב, זעם או ייאוש. כאם לעתיד היא מתבוננת באימה מבעד לעיניה של אם עתידית. כשהיא רואה אישה עם ילדים, אישה דומה מאוד לאישה שהיא עצמה בקרוב, היא יכולה להבין טוב יותר מה איבדה אימה. במקום להתאבל אך ורק כבת, היא מתאבלת גם כאם. שושנית (מתוך פלד,2006) מטיבה לתאר זאת "
בפעם הראשונה שחיבקתי את הבן שלי חוויתי את הפגישה עם האובדן, עם כל המשמעויות של מה שזה אומר, לא רק ברמה הקוגניטיבית, לא כמשהו ערטילאי אלא כמשהו נוכח, קונקרטי, ועם עוצמות של כאב. הלידה החזירה אותי למקום של חוסר. ככל שהתחברתי לאימהות, כך חוויתי יותר את מה שנלקח ממני. כל העבר התעצם וחייתי אותו מחדש".
אנני, שאימה מתה בלידתה אותה (מתוך אדלמן, 1997), מספרת כי הריונה הבריא וראייתה השונה את האמהות סייעו לה להתאבל על חלק אחר באובדנה. בוויתור על הפנטסיה ועל הפחד שתחזור על חיי אימה, היא מתקרבת עוד יותר להשלמה עם הסופיות שבמות אימה. אנדריאה (מתוך אדלמן, 1997) שאיבדה את אימה בגיל עשר מתארת כי " כשהפכתי
לאם ונתתי לביתי את אותה אהבה, השבתי לעצמי איכשהו את אימי. אבל בעצם ניסיתי לרפא את עצמי". שרה (מתוך Davidman, 1955) מציינת כי חווית ההורות שלה עצמה נתנה לה הזדמנות מיוחדת להתקרב לאימה המתה " היא תמיד היתה שם לשאת איתי תפילות לפני השינה, תמיד שם אם היה לי סיוט באמצע הלילה. לעולם לא אשכח זאת. ואני
עושה את אותו הדבר עם בני הקטן ובאיזשהו מקום זה מחזיר לי אותה, את הזיכרונות.. זה הפך לי יותר ויותר חשוב עם השנים לגלות דברים אודותיה ,מי היא הייתה, ואם אני דומה לה, אז אולי אוכל אני לגמור את הסיפור שלה אחרת, שלה את יודעת, נקטע, אז אולי אני אוכל להמשיך ולפתח אותו קצת יותר.."
הצורך על גבול כורח המציאות, להסביר לילדים שנולדו על הסבתא שאיננה, מסייע אף הוא לעיבוד והשלמה של האובדן. שלומית (מתוך הודעות פורום "בנות ללא אם") מספרת "ההורות שאני חווה עם ביתי הגדולה שינתה אותי לחלוטין, את הדרך שבה התמודדתי עם האובדן של הורי ובעיקר של אימי. עד שלא הייתי אמא בעצמי (כחמש שנים אחרי
פטירת אימי) לא יכולתי לומר את המילים "אמא" ו"אבא" בלי לבכות. דרך הגידול של ביתי והצורך להסביר לה ולהכיר לה את הורי, מה שתרם ליכולת שלי לדבר ולהיפתח, היכולת שלה להבין את הדברים בצורה טבעית ומקבלת (הרי די קשה לנו לקבל את האובדן) עשתה עימי חסד גדול". עמנואלה (נספח מרואיינות), סיפרה כי " הרבה פעמים אני
מוצאת את עצמי מדמיינת מה אמא שלי הייתה אומרת על הבן שלי, אני בטוחה שהיא היתה כל כך גאה בו, עוקבת אחרי כל התקדמות בהתפתחותו וגאה בכל צעד שעושה. חבל לי שהוא לא יחווה את החוויה הזו מהצד שלי, אני מקווה שאני אצליח לספר לו מי הייתה סבתא שלו, אולי כך אני אצליח להיזכר בכל מה שהדחקתי על מנת לא להתמודד עם
האובדן".
כשמדובר בבנות שלא אפשרו לעצמן, או שלא התאפשר להן, לעבד את האבל, לחוש את האובדן, נקודת הזמן של הפיכתן לאמהות, כפי שהוצג לאורך כל הפרקים, מעמת אותן מול האימא שהייתה להן ומציף שאלות רבות לגביה והן נאלצות, אולי בפעם הראשונה בחייהן, להתייצב מולה ומול אובדנה על כל משמעויותיו, ובמקרה הטוב להתחיל לעבדו,
כפי שציינה זויה (נספח מרואיינות), "סביב הניסיון להכנס להריון, פתאום, כאילו משום מקום, התחלתי להתעסק בה, באימה שהייתה לי ושעד עכשיו לא הרהרתי בה, פתאום רציתי להבין מי היא? מה היא? ניסיתי לדלות מידע מכל מיני מכרים של אבא מהעבר, בהריון החיטוט נהייה יותר אובססיבי, הניסיון לעלות על עקבותיה".
ו. דיון וביקורת
עבודה זו אפשרה לנו לסקור בהרחבה את הספרות התיאורטית והמחקרית בנושא אובדן, אובדן הורה, ואובדן אם בפרט. במהלך סקירה זו נוכחנו לדעת כי במשך שנים רבות נמנעו מדיון בנושא אובדן בחברה בה אנו חיים. בעת המפגש עם תהליך האובדן מתעוררת לעיתים קרובות השאלה מה נורמלי ומה חריג. נראה כי קיים חוסר ידע רב בתחום זה,
דבר המביא עמו אי בהירות, בלבול, חרדות ופחדים (גרנות, 1985).
בשנים האחרונות החל להתפתח דיון באובדן ונערכו מחקרים בנושא. הממצאים העולים מן המחקרים האמפיריים שנויים במחלוקת. בעוד שחלקם מציגים תמונה של השפעות פסיכו פתולוגיות חמורות הרי שחלקם מציגים תמונה מתונה יותר, בנוסף נראה כי גוף המחקר "משובץ" בקשיים מתודולוגיים רבים. שונות זו במחקרים יש בה כדי ללמדנו על
מידת המורכבות של התופעה ומידת המורכבות של הבחינה המתודולוגית שלה (גיטייני, 2006).
במהלך כתיבת עבודה זו, נוכחנו לדעת, כי הדיון בנושא אובדן הורה קשה עוד יותר. למרות שמתייחסים לאובדן הורה כאל אירוע מכריע, המשפיע ביותר על חיי הנשארים, הרי שהאיום הרב הקיים סביב תופעה זו גורם לרוב להימנע מכל דיון בנושא. התרבות בה אנו חיים, משקיעה משאבים רבים להכחיש את המוות ואת השלכותיו, הדבר נעשה
ביתר שאת כאשר מדובר במות אם, עקב הדימויים המרכזיים לדמותן של אמהות שהנן "בנות אלמוות", "אמא אדמה" ושאינן עוזבות את ילדיהן האהובים (כהן, 2001). בעקבות זאת, נוכחנו לדעת כי רוב הספרות הקיימת עוסקת בהשלכות אובדן על ילדים וכמעט ואין התייחסות לגיל הבגרות המאוחרת.
בנוסף, שמנו לב לעובדה כי במחקרים רבים שנערכו בנושא לא נעשתה הבחנה בין אובדן הורה בשל מוות לבין אובדן הורה בשל פרידה בעודו בחיים ( גירושין, נטישה ועוד) (גיטייני, 2006). הפרדה זו הייתה משמעותית ביותר עבורנו מכיוון שאנו התייחסנו אך ורק למוות וראינו כי סיבת האובדן משפיעה על דרך ההתמודדות וההשלכות על
הילד ומהלך חייו.
כמו כן, כמעט ולא קיימת התייחסות למינו של הילד ולמין ההורה שנפטר, קרי, הספרות מתייחסת להשפעות אובדן הורה על ילדים באופן כללי ולא קיימים מחקרים העוסקים בהשפעות אובדן אם על בנותיהם ועל אחת כמה וכמה אין כלל התעסקות בהשפעת האובדן על תפיסת האימהות והאימהת בפועל של בנותייהן, לשמחתנו, בימים אלו ממש הוציאה
הופ אדלמן את סיפרה השני העוסק באימהות ללא אימהות, משמע, השלכות אובדן אם על אימהותן של בנותיהן. לדאבוננו הספר טרם הגיע לישראל.
במהלך לימודינו לתואר ראשון נוכחנו לדעת כי המעבר להורות מהווה משבר התפתחותי נורמטיבי אצל כל אחד מבני הזוג ועלול להיות כרוך בהתמודדות עם רגשות של בלבול, חוסר אונים, כעס, אשמה ועוד הן אצל הגבר והן אצל האישה. במהלך עבודה זו נוכחנו לדעת כי במקרה של בת ללא אם שלב זה קשה עבורה על אחת כמה וכמה. וכי סביב
תקופה זו היא יכולה להגיע למקומות הקשים ביותר. כל חוויה אותה חווה כל אישה גם כאשר אמה בחיים מועצמת עשרות מונים בחווייתה של בת ללא אם ומקשה על ההתמודדות שלה עם משבר זה. על סמך הסיפורים עימם נפגשנו במהלך העבודה ניתן היה לראות כי שלב זה עורר רגשות ופחדים רבים בקרב הנשים ולעיתים הם אף חוו מחדש את אובדן
אימן דרך חווית האימהות.
נראה היה כי ההתמודדות הייתה קשה מאוד עבורן והן היו צמאות לעזרה, לתמיכה ולהבנה. לצערן הן הרגישו לבד עם רגשות אלו, מכיוון שלא מצאו מענה לצורך שהתעורר בהם במסגרות הטיפול, הן הפרטני והן הציבורי. נוכחנו לדעת כי גם המסגרות הקיימות "עמותת אמהות ללא אימהות" ו"פורום בנות ללא אם" לא היו ידועות לאותן בנות עד
למפגש עמנו.
נשים בלא אם, המתקשות להתמודד עם דרישות אימהותן החדשה, יפיקו תועלת מיוחדת מעזרה בשלב זה (כגון: ליווה של אישה מנוסה בשלב ההריון, לידה ותקופת מה לאחריה). כפי שמעידות תוצאותיה של תוכנית שירות העזרה בבית שמציגה אדלמן (1997), שהונהגה באנגליה בשנות השמונים, אמהות טריות המרגישות מבודדות או שאינן יכולות
להסתייע בדגמי חיקוי לאמהות, הפיקו רבות מביקוריהם של מתנדבות שהוכשרו במיוחד. מתוך הערכת התוכנית עולה כי שישה חודשים לאחר הלידה נשים שקיבלו תמיכה והדרכה התאפיינו בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר, הרגישו בטוחות ומיומנות יותר בטיפול בתינוקותיהן ושכיחות נמוכה יותר של דיכאון שלאחר לידה, מאשר אמהות שילדו ללא
תמיכה. עם זאת לדאבוננו מערכת שירותי הרווחה בארץ אינה מספקת שירותים מעין אלה.
לא רק המחקר נמנע מלעסוק בסוגיית אובדן אם ,השפעותיו והשלכותיו על בתה במהלך חייה ובמעבר לאימהות בפרט. נראה כי החברה כולה נמנעת מלעסוק בנושא זה. הנשים עמם נפגשנו סיפרו כי גם בסביבתם הקרובה- משפחה וחברים, הם לא מצאו את התמיכה וההקשבה אליה הן כה השתוקקו. לטענתם כולם נמנעו מלדבר עמן על הנושא. נראה היה כי
הן רק חיכו לרגע בו יוכלו לשתף, לחלוק את העובר עליהן. הראיונות עמן נמשכו זמן רב ונראה היה כי הן משתוקקות לשתף ולספר את שעובר עליהן. כמו כן מידת ההיענות ושיתוף הפעולה לפניה שלנו בפורום "בנות ללא אם" למרואיינות הייתה גבוהה מאוד עד שלבסוף נאלצנו לדחות חלק מנשים אלו בשל ההיענות הגבוהה ונראה היה כי מידת
האכזבה בקרב אותן נשים הייתה גדולה. אותן נשים רוצות שמישהו ידבר איתן, ישאל, יתעניין, הן צמאות לפרוק את אשר על ליבן.
לאור זאת, אנו רואות בעבודה זו ניצן להתפתחות מחקרית סביב נושא זה, תוך בניית מערך כולל של מענה ציבורי כלל ארצי עבור צורכיהם של נשים אלו הנותרות לבד במערכה ומתמודדות לבדן עם הקשיים והצרכים הייחודיים בעקבות אובדן אימן.
ז. סיכום
משנתו של נימאייר והאסכולה הקונסטרוקטיבית (ויצטום, 2004) טוענים כי, למרות שהמוות הוא חוויה אנושית אוניברסלית, הרי המשמעות שאנו מעניקים לתופעת המוות היא אישית ביותר. ורואים את תהליך האבל כצורה מסוימת להבניה מחודשת של משמעות לאחר האובדן. האבל, לדידם הוא תהליך אישי, ייחודי ואינטימי, שניתן להבינו רק
בהקשר של האדם עצמו. לכן הוא גורם לנו לשנות את המהות הבסיסית של העצמי. כשהאובדן מתרחש, הפרט צריך לארגן מחדש את זהותו ולהבנות מחדש את המשמעיות של עולמו הפנימי העונות לשאלה "מי אני?". כפי שמתארת בלוורדה (מתוך אדלמן, 1997) "אני מאמינה באמת ובתמים שמותה של אימי עשה אותי למה שאני היום".
בהבנייה והמשמעות האינדוסינקרטית אותה מייצרת הבת בתפיסתה את אובדנה של האם, כפי שהוצג לעיל, נכנסים למשוואה פרמטרים רבים: גיל בעת האובדן, מציאת/אי מציאת תחליף אם, המערכת הסובבת/תומכת טרום ופוסט האובדן, חווית אמהות טובה או לא טובה, משך הזמן עם האם וכו', כל אלה משפיעים על ההשלכות הנובעות מכך בהקשר של
אימהותה של הבת טנטטיבית או בפועל. על אף הקושי הרב הכרוך בכך, ניסנו בעבודה זו לתת מקום לרגשות, תחושות, התנהגויות המגוונות ונהיר לנו כי אף על פי כן לא הצלחנו לסקור את כולן.
ברמה האישית, נקודת ההתחלה של כל אחת מאתנו הייתה שונה בעבודה זו. האחת, חוותה אובדן אם בעצמה והשנייה, נחשפה לנושא זה לראשונה בחייה. בשל כך, עבודה זו לקחה כל אחת מאתנו לכיוונים שונים ופתחה בפנינו הזדמנויות למידה והתפתחות שונות: צופית, אשר חוותה אובדן אם בעצמה עיבדה את האבל שלה על אימה מחדש. היא אפשרה
לעצמה לחוות את הרגשות, המחשבות, החששות והפחדים שמהם נמנעה כל השנים. דרך ההתחברות שלה לסיפוריהן השונים של הבנות שחוו אובדן ודרך הספרות המקצועית, היא הבינה שהיא לא לבד וכי קיימות עוד נשים רבות אשר חוות רגשות דומים לשלה. ליטל, נחשפה לעולם שלא הכירה. לכאב שלעולם לא ירפא ולריק שלעולם לא יתמלא. למרות
שידעה כי אובדן הורה הוא אובדן קשה מנשוא היא לא תיארה לעצמה עד כמה הוא יכול לשנות את כל נקודת המבט על החיים בכלל.
הקשר של שתינו מהווה מיקרוקוסמוס לביקורת שלנו על החברה הרחבה. אם קודם לכתיבת העבודה נמנענו מלדבר על הנושא בשל הפחד לשאול ובשל הפחד לשתף, תהליך כתיבת העבודה אפשר לכל אחת מאתנו להעז קצת יותר. בדרך אותה עברנו יחד נשאלו שאלות שמעולם לא נשאלו. נחשפו רגשות, מחשבות ופחדים של כל אחת מאתנו, דבר אשר תרם רבות
לקירוב בנינו והוביל אותנו לרמות של קרבה וחשיפה לנושאים שלא היו מדוברים קודם לכן.
ח. ביבליוגרפיה
האירוח של תמר גרנות בפורום תמוז של "בנות ללא אם" (2005) , מתוך האינטרנט.
האירוח של הופ אדלמן - שאלות ותשובות, בפורום תמוז של "בנות ללא אם" (2005), מתוך האינטרנט.
אורן, ד. (1995). השפעת אובדן מוקדם על התפתחות נצחיות סימבולית ופחד מפני מוות אישי. עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת בר אילן.
אדלמן, ה. (1997). בנות ללא אם. על המוות האובדן והחיים. הוצאת מודן בע"מ.
גייטיני, מ. (2006). אובדן אם בגיל צעיר. עבודת גמר לשם קבלת דוקטורט. אוניברסיטת חיפה.
גרנות, ת. ( 2000 ). בלעדיך. השפעות אובדן על ילדים ונוער. הוצאת משרד הבטחון.
גרנות, ת. (1985). אובדן- השפעותיו והתמודדות עמו. הוצאת משרד הבטחון.
ויצטום, א. (2004). נפש אבל ושכול. ת"א: הוצאת משרד הבטחון.
ויצטום, א. (1995). אובדן אבל וטראומה. ת"א: הוצאת משרד הבטחון.
כהן, א. (2001). אובדן אם בגיל ההתבגרות וההתפתחות הזהות המינית והיכולת לאינטימיות. עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת בר אילן.
לוינסון, א. (2005). אמא יתומה. מעריב.
פלג, ד. (2006). אמהות ללא אמהות. מגזין: הורים וילדים.
פלד, א. (2006). הכאב. ידיעות אחרונות.
פרידמן, א. (2005). אובדן אם התמודדות עם סוגיות. (מתוך פורום "בנות ללא אם" בחסות תפוז)
קלינגמן, א. (1998). מוות ושכול במשפחה. מכון הנרייטה סולד.
Bowlby, J. (1988). A Secure Base. New York : Basic Books.
Davidman, L. (1955). Motherloss. Berkely, Calif : University of California, Press.
Douglas, J.D. (1991). Patterns Of Change Following Parent Death in Midlife Adults. Omega, 22. 123-137.

25

תגים:

אובדן · אמהות · בנות · ללא · תפיסת

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אובדן ושכול ", סמינריון אודות "אובדן ושכול " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.