היישום אינו מחובר לאינטרנט

מבחן הדמוקרטיה במדינת ישראל בשסע הלאומי

עבודה מס' 064486

מחיר: 361.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: התפישות המרכזיות בנושא השסע ערבי-יהודי ובדבר מידת הדמוקרטיה של מדינת ישראל והצעות לפיתרון

7,125 מילים ,11 מקורות ,2006

תקציר העבודה:

יחסי ערבים יהודים במדינת ישראל הם מוקד לחקר החברה הישראלית בכללותה. שאלות על פלורליזם תרבותי, זהות ישראלית, שוויון חברתי וטיב המשטר הדמוקרטי. כל אלה אפשר ללבן היטב בהקשר הזה. המבחן האמיתי של דמוקרטיה הוא מידת הסובלנות שיש בה כלפי שוני תרבותי, מחאה חברתית ואי הסכמה, ולפיכך ערביי ישראל מעמידים את הדמוקרטיה הישראלית במבחן קשה ומתמיד. הכרה באזרחים הערבים כישראלים מחייבת ניתוק בין "יהודיות" ל"ישראליות", שהרי לא כל ישראלי הוא יהודי כשם שלא כל יהודי הוא ישראלי. הנוכחות הערבית קוראת אפוא תיגר על רצונם של היהודים לשמור את זהותם הישראלית לעצמם בלבד. יתרה מזאת, עצם קיומו של המיעוט הערבי מעורר תהיות בנוגע לעצם הגדרתה של ישראלית כמדינה דמוקרטית ויהודית. דמוקרטיה פירושה שוויון לכל, ואילו מדינה יהודית מחייבת להבחין בין יהודים ללא יהודים ולהעניק מעמד ייחודי וזכויות יתר ליהודים. שני עקרונות אלה סותרים זה את זה, ויש בהם כדי לעורר ספק אם ישראל היא אכן דמוקרטיה מערבית המושתתת על שוויון מלא לכל אזרחיה.
היחסים בין ערבים ליהודים בחברה הישראלית הם בראש ובראשונה יחסים בין מיעוט לרוב. ישראל כחברה שסועה סובלת לא מעט בעיות, קונפליקטים, אי שקט ואי יציבות, חייבת להתמודד עם בעיה פנימית זו, להשיג יציבות ולעשות צדק עם המיעוט.
ב - ה' באייר תש"ח, בעיר תל-אביב, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל:
"...אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... שתהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום.... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.... ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." (מגילת העצמאות, תש"ח).
אם כן מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. הצהרה חגיגית זו הייתה יריית הפתיחה לויכוח ארוך בדבר אופייה של המדינה, בתהליך הפיכת המושג ההצהרתי למושג חוקתי- מושג המעוגן בחוקי היסוד המהווים מסגרת פורמאלית לפרקטיקת החיים הדמוקרטיים.
עד מלחמת ששת הימים היו ערביי ישראל מבודדים, נתונים למרות השלטונות, רחוקים מעינם ומלבם של היהודים. היום הם כבר אינם דמויות עלומות ושוליות, ונוכחותם כאזרחים ערבים במדינת ישראל בולטת באמצעי התקשורת, באירועים שונים ובחיי היום יום. קיפוח זכויותיהם ומאבקם הנמרץ לשוויון הפכו לנושאים לדיון ציבורי.
במחקרי זה אתמקד בשאלות:" האם מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל ואופי המשטר בה, אינם שוללים את אופייה הדמוקרטי,בתוך השסע -ערבי יהודי"? והאם ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית"?
מבנה העבודה:
בעבודה זו אגדיר בפרק הראשון, את השסע הלאומי במדינת ישראל על כל היבטיו ע"פ פרופ' סמי סמוחה. בפרק השני, אבחן את התפישות המרכזיות בנושא השסע ערבי-יהודי, ובדבר מידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל.
"מדינה אתנוקרטית -לא דמוקרטית" - אסעד גאנם, נדים רוחאנה, אורן יפתחאל, שטוענים כי ישראל אינה דמוקרטית משום כינונה כמדינה יהודית תחילה, השנייה "דמוקרטיה אתנית" ע"פ סמי סמוחה - כי ישראל הנה דמוקרטיה לא אזרחית, באיכות נמוכה, אך יציבה. והשלישית הטוענת כי ישראל הנה "דמוקרטיה ליברלית" הדומה לדמוקרטיות מערביות אחרות(אלן דואטי, יעקובסון ורובינשטיין). בפרק השלישי אציג תחושות סובייקטיביות של אישים במגזר הערבי כלפי הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. בפרק הרביעי, אבחן שלושה מודלים תיאורטיים (1."מדינת כל אזרחיה" 2."מדינה דו לאומית" 3."דמוקרטיה אתנית משופרת") לישוב המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית. בפרק האחרון אסכם את העבודה ע"פ התיאוריות והמודלים שהצגתי ואשער כי, "מדינת כל אזרחיה", ו"מדינה דו לאומית", הם מודלים לא ריאליים בהתבסס על גורמי השסע הלאומי במדינת ישראל : ביטחון המדינה, הציונות, הדמוקרטיה, הדומיננטיות הכוללנית של הרוב היהודי, זיקת ערביי ישראל לעם הפלסטיני ולאומה הערבית, והאסלאם.
המודל שמציע סמוחה, "דמוקרטיה אתנית משופרת", ריאלי יותר ויש לו סיכוי, רק אם ייפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני.
השערת המחקר: מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל ואופי המשטר בה אינם שוללים את אופייה הדמוקרטי.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד.

תוכן העניינים:
מבוא
פרק א' - השסע הלאומי והשלכותיו על הדמוקרטיה במדינת ישראל ע"פ סמי סמוחה
פרק ב' - מידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל בשסע הלאומי - תפישות מרכזיות
"מדינה אתנוקרטית - לא דמוקרטית"
"דמוקרטיה אתנית"
"דמוקרטיה ליברלית"
פרק ג' - תחושות סובייקטיביות של אישים במגזר הערבי כלפי הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית
פרק ד' - מודלים תיאורטיים לפתרון ולישוב המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית
מדינת כל אזרחיה
מדינה דו לאומית
דמוקרטיה אתנית משופרת
סיכום
מקורות

קטע מהעבודה:

השסע הלאומי והשלכותיו על הדמוקרטיה במדינת ישראל ע"פ סמי סמוחה:
בפרק זה אגדיר את השסע הלאומי במדינת ישראל בין יהודים לערבים עפ' סמי סמוחה, את התמורות לאורך השנים, חומרת השסע ומיקומו ביחס למספר חברות שסועות בעולם עפ' שני קריטריונים עיקריים שמגדיר סמוחה, והגורמים המשפיעים על השסע הלאומי במדינת ישראל -

מקורות:

המאפיינים לדגם "הדמוקרטיה האתנית" : הלאומיות האתנית קובעת שיש אומה אתנית אחת שלה הזכות הבלעדית על הארץ; המדינה מפרידה בין השתייכות לאומה האתנית לבין אזרחות; המדינה על מוסדותיה ומשאביה מצויה בבעלות ובשליטה של האומה האתנית המרכזית; המדינה מגייסת את האומה האתנית ומפתחת זהות לאומית לצורך בניית האומה;
זכויות אישיות וקיבוציות לא מלאות מוענקות לקבוצות שאינן משתייכות לאומה האתנית; לקבוצות המיעוט מותר לנהל מאבק פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי לשינוי; הקבוצות שאינן משתייכות לקבוצה האתנית הדומיננטית נתפסות כאיום. האיומים כוללים בין היתר גידול או הצפה דמוגרפיים, סכנה ביטחונית, צבירת יתר של כוח, נאמנות למולדת
חיצונית, תסיסה, אי יציבות וחתרנות.
התנאים המסייעים ליציבות ה"דמוקרטיה האתנית": האומה האתנית מהווה רוב מספרי מוצק, כזה שיבטיח שליטה בדרך דמוקרטית ללא שיתוף המיעוט (יותר מ-80 אחוז); האוכלוסייה שאינה משתייכת לאומה האתנית תהווה מיעוט משמעותי (10-20 אחוז), אם המיעוט מהווה יותר מ-20 אחוז הוא נעשה גדול מכדי שיהיה אפשר לכלול אותו בדמוקרטיה
אתנית, כי בכוחו המספרי והאלקטורלי הוא יכול לשבש את מערכת השליטה של הרוב. סמוחה מוסיף כי, השפעת האומדנים הדמוגרפיים תלויה בגורמים נוספים כמו "מידת לכידות, קיומה של תודעה ויכולת ארגון". לטענתו, גם מיעוט קטן מ-10 אחוז שהינו מלוכד, בעל תודעה חזקה ויכולת ארגון גבוהה יכול להיות משמעותי ביותר למרות חלקו
הקטן.;
לאומה האתנית יש מחוייבות לדמוקרטיה ולעקרונותיה; האומה האתנית הדומיננטית הינה קבוצה ילידה וקבוצת המיעוט הינה קבוצה מהגרת; לאומה האתנית יש תפוצה בינלאומית גדולה ותומכת; המולדת החיצונית של קבוצת המיעוט מתחלקת למספר קבוצות משנה, שכן קל יותר לשלוט באוסף של מיעוטים קטנים מאשר במיעוט אחד גדול; ולסיכום,
המערכת הבינלאומית נותנת לגיטימציה וגיבוי להמשך קיומה של הדמוקרטיה האתנית.
סמוחה מנמק את הגדרת המשטר במדינת ישראל כדמוקרטיה אתנית, בהתאמת המאפיינים של דגם זה, למדינה: הציונות מפרידה בין השתייכות לקבוצה האתנית (העם היהודי) ובין האזרחות הישראלית (קבוצת האזרחות). ההשתייכות לקבוצה האתנית היהודית היא מרכזית ומשמעותית יותר מאשר ההשתייכות לקבוצת האזרחות הישראלית. המדינה משמרת
הפרדה זו, משקיעה מאמצים רבים בשימור הקשר עם התפוצות, ומצמצמת מתן אזרחות ישראלית (חוק השבות).
בעבר (עד 96) עודדה המדינה ילודה יהודית בלבד ע"י קצבאות יוצאי צבא;
מדינת ישראל נמצאת בבעלות האומה היהודית ובשליטתה שמתבטאת בדומיננטיות יהודית (השפה, הסמלים, חגים וחקיקה).;
היהודים קובעים את מטרות המדינה, לערבים בישראל ניתנות זכויות פוליטיות ותרבותיות אך לא זכויות לאומיות וזהו לא שוויון מלא; קיימת אפליה של הערבים בתחומים רבים.; אולם הערבים יכולים לנהל מאבק פוליטי פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי ללא חשש מדיכוי.
לסיכום: ע"פ סמי סמוחה, ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית המאמצת שני יסודות אידיאולוגיים סותרים - לאומיות ציונית, ודמוקרטיה. הצהרה זו כפי שהוא מגדיר, "כמוה כהצהרה שישראל היא דמוקרטיה אתנית שכולם שווים בה, אך היהודים שווים בה יותר גם להלכה, ולא רק למעשה. כמו כן סבור סמוחה שמצבו של המיעוט משתפר בזכות
מאבקו עם הזמן.
לדעתי מודל הדמוקרטיה האתנית של סמוחה הוא האובייקטיבי ביותר, ריאלי, ומתאים לשסע הלאומי במדינת ישראל. בהגדרתו איננו מתעלם מהתנאים הכל כך יחודיים שניתן למנות אותם רק במדינת ישראל. סמוחה איננו מתייחס למושג דמוקרטיה כדבר טוטאלי, ומציב אותו במקום מוגדר מאוד על פני הרצף.
"דמוקרטיה ליברלית"
המחקר המשווה של משטרים דמוקרטיים מבחין בין שלושה דגמים של דמוקרטיה - "דמוקרטיה רב תרבותית", "דמוקרטיה קונסוציונלית", ו"דמוקרטיה ליברלית".
הדמוקרטיה רב תרבותית - היא איננה מדינת לאום, אך גם איננה מדינה דו לאומית או רב לאומית. היא אמנם מכירה הלכה למעשה בזכויות הקיבוציות של המיעוטים, אך נמנעת מלתת תוקף חוקי להכרה זו. המדינה איננה רואה את עצמה כשייכת ללאום מסוים ואיננה משליטה שפה או תרבות אחת, אלא מטפחת את האזרחות המשותפת והמתווכת בין
הקהילות התרבותיות והאתניות השונות.
דמוקרטיה קונסוציונלית - המדינה נותנת זכויות פרט לכול, והיא גם מכירה בקבוצות האתניות, מעניקה להן מעמד שווה ומגבשת הסדרים קבועים לשיתופן בשלטון. המיעוט נהנה מזכויות קולקטיביות ממוסדות נפרדים, מאוטונומיה, ומאמצעים אחרים לשמירה על קיומו הנפרד. המשאבים, המשרות והתקציבים מתחלקים על פי ייצוג יחסי. הקבוצות
האתניות מנהלות ביחד את המדינה, ונושאים הנתונים במחלוקת נידונים במשא ומתן המוביל לפשרה או לאי החלטה בהסכמה. בדמוקרטיה קונסוציונלית לובשת המדינה אופי דו לאומי מובהק.
דמוקרטיה ליברלית - המדינה מנהיגה שפה אחת, תרבות אחת, מערכת אחת של סמלים וערכים, מערכת חינוך אחת וזהות אזרחית אחת משותפת לכול האוכלוסייה, אולם היא מאפשרת התבדלות מרצון בתחום הפרטי. המדינה הליברלית מטפחת את היחיד, ובה בעת היא פועלת להטמעת קבוצות המיעוט וגובה מחיר גבוה מאלה המעוניינים לשמור על קיום
וזהות נפרדים.
לפי דואטי, ישראל היא דמוקרטיה ליברלית עם מאפיינים נוספים ויחודיים. ישראל מהווה מקרה בוחן עיקרי לדמוקרטיה בחברה עם שסעים עמוקים, והיא אינה יוצאת דופן. הבדלים אתניים ודתיים מקשים מאוד על קיום דמוקרטיה, ורק מספר קטן של מדינות עם חברה שסועה מקיימות משטר דמוקרטי (ישראל, הודו, בלגיה, וקנדה). הדמוקרטיה
הישראלית היא חלשה בכל הנוגע לזכויות מיעוטים. היחסים בין ערבים ליהודים בישראל הם המבחן הקשה ביותר לדמוקרטיה, והם אלה שגרמו להגדרתה כ"דמוקרטיה אתנית". כנגד הגדרה זו טוען דואטי מספר דברים: יחסי רוב מיעוט הם בעיתיים או טובים ללא קשר לסוג המשטר. אל יכולים להיות יחסים תקינים בדיקטטורה או רעים בדמוקרטיה.
לטענתו אפילו המשטרים הליברליים ביותר מקיימים העדפות של תרבות, שפה ומנהגים מסוימים על פני אחרים. יתרה מכך, בישראל קיים מיעוט ערבי משמעותי הקשור קשר הדוק לשכנים עוינים, מה שהופך את הסוגיה לרגישה ביותר. לפיכך, ישראל אינה יוצאת דופן ביחסה למיעוט והיא משתייכת למחנה מדינות הלאום הדמוקרטיות בעלות העדפות
אתניות.
דואטי סובר שיש לבחון את הדמוקרטיה הישראלית במבט השוואתי ולא מול הגדרה אידיאלית(כפי שעושה גאנם). אין הגדרה יחידה של דמוקרטיה ועל כן נוצר ויכוח לגבי מידת היותה של ישראל דמוקרטית. לדעתו שימוש בהגדרה נוקשה של דמוקרטיה מותיר מעט מאוד מדינות דמוקרטיות, כך למשל, "הגדרה לאור עקרונות של שוויון ויחס למיעוטים
מותיר גם את ארצות הברית מחוץ למחנה המדינות הדמוקרטיות".(Dowty, A)
יעקובסון ורובינשטיין סוברים כי ישראל אינה שונה מהותית מכל מדינת לאום דמוקרטית אחרת. כמו בכל מדינה יש מיעוטים לאומיים, אופייה הציבורי של המדינה, שפה, מערכת סמלים ממלכתיים ואופי חיי התרבות נקבעים על ידי הרוב. לטענתם אין מציאות בה מתקיימת נייטרליות מוחלטת. כך למשל, גם הקשר בין התפוצה הלאומית למדינת
הלאום, כפי שבא לידי ביטוי בישראל בחוק השבות, אף לו דוגמאות רבות בעולם הדמוקרטי בחוקי הגירה וחוקי אזרחות (למשל הונגריה, פינלנד, גרמניה, יוון). בספרם "ישראל ומשפחת העמים", הם מסכמים את עמדתם בדבר המתח בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית באמירה:"מדינת ישראל הוקמה בהתאם להחלטה בינלאומית כביטוי לזכותו של
העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות. עצרת האו"ם שהחליטה בתוכנית החלוקה בשנת 1947 על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" בא"י המנדטורית, קבעה כי שתי המדינות יהיו חייבות לקיים משטר דמוקרטי ולהבטיח את שוויון הזכויות של המיעוט הלאומי (הערבי והיהודי בהתאמה) השוכן בתוכו. בכך גילתה הקהילה הבינלאומית את דעתה
כי אין סתירה בין ההגדרות הלאומיות של שתי המדינות לבין עקרון השוויון של כל האזרחים בפני החוק". (יעקובסון ורובינשטיין, 2003)
לדעתי מודל זה הוא חיזוק לטענה שאין לראות בדמוקרטיה מושג טוטאלי ומוגדר בצורה שווה בין כל החברות בעולם, אלה משתנה ע"פ כל חברה ואופי היחסים בין המיעוט לרוב בה.אני סבור כי המודל של "דמוקרטיה ליברלית", מחזק את הלגיטימציה לדמוקרטיה הקיימת במדינת ישראל.
פרק ג'
תחושות סובייקטיביות של אישים במגזר הערבי כלפי הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית:
עד כה הגדרתי את השסע הלאומי במדינת ישראל על כל היבטיו, ובחנתי את התפישות המרכזיות בדבר מידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל כלפי מעמדו של המיעוט הערבי, ע"פ תיאוריות וחוקרים באקדמיה.
בפרק זה אציג מספר תחושות סובייטיביות מחיי היום יום, ציטוטים של אישים מרכזיים במיעוט הערבי במדינת ישראל שאינן בהכרח מייצגות את המגזר הערבי בכללו אבל נותנות זוית ראיה נוספת על הדעה הרווחת בקרב ערביי ישראל כלפי הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית:
הסופר, סלמאן נאטור, כותב במאמרו כך: "אני מנסה לפתח הזדהות עם הקולקטיב והמסגרת, אבל ברגע שהישראלים קבעו שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, הם מראש הוציאו אותי ממנה. אי אפשר לצפות ממני לפתח יחס כמו שיש ליהודים להמנון "התקווה". המנון זה לא אומר לי דבר. גם דגל המדינה הוא בשבילי רק חתיכת בד עם צבע,
שאינה מעוררת בי שום רגש"."מי שאינו שייך לעם היהודי לא יכול לזכות בשוויון מלא במדינה הזאת. אני רוצה שוויון מלא, והוא לא יכול להתקיים כל עוד המדינה לא תכיר בכך שהיא מדינת כל אזרחיה. כמדינת העם היהודי היא אינה יכולה להעניק שוויון זכויות מלא לאזרחיה הערבים". (נ. סלמאן, 1998)
ח"כ ד"ר עזמי בשארה אומר: "כל ממשלות ישראל עד עכשיו הנציחו את אפליית המיעוט הערבי ואת שליטתן ופיקוחן על הקבוצה הדמוגרפית הזאת תוך שימוש במנגנון הממשלתי לשירותו של הרוב היהודי או לטובת הרוב היהודי. מדיניות זו היא שביסוד הפקעת הקרקעות והפער הכלכלי והמבני בין הערבים ליהודים ועל כך מסכימים רבים מחוקרי
מצבו של המיעוט הזה".(בשארה, עזמי)
האלה אספניולי חזן, יו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי במשרד החינוך כותבת כך: "המדינה היהודית מעניקה עדיפות ליהודים ומתייחסת לערבים כאל אזרחים ממדרגה שנייה. הדגשת היהדות כערך אתני עומדת, לדעתי בסתירה לערך הדמוקרטיה, מאחר שהיא שמה דגש על הלאומיות במקום על האוניברסליות. האפליה רק גוברת, והפערים במקום
שיסגרו מתרחבים בעיקר בתחום החינוך. כיום מלמדים בבתי הספר שלנו יותר על ההיסטוריה של העם היהודי מאשר על זו של הערבי".
ד"ר עאדל מנאע, המרכז לחקר החברה הערבית, בית ברל כותב: "כיצד אפשר לחנך לאזרחות שווה, כשבמציאות איננו שווים, חוסר השוויון אינו עניין של מקרה או הזנחה, אלא זהו חוסר שוויון הנובע מאפליה מבנית. האם ערבי יכול לקנות או להשתמש באדמות של המדינה? ודאי שלא, כי קרן קיימת לישראל קובעת שהן רכושם של יהודים בלבד".
ציטוטים אלו ועוד של מנהיגי המגזר הערבי, חברי כנסת, חוקרים, עיתונאים, מבטאים תסכול מעצם הגדרתה של מדינת ישראל גם כיהודית וגם כדמוקרטית. אין ספק כי קיימת אפליה ואי שוויון בהרבה תחומים בין יהודים וערבים ויש הרבה מקום לשיפור, אך דרישתם לדעתי לא ריאלית ולא יכולה להתקיים כיוון שקיום מדינת ישראל הוא על
בסיס הלאום היהודי המהווה את הזהות הקולקטיבית של היהודים במדינה. עליו היא קמה, ממנו היא נושמת והערבים לעולם לא יוכלו להיות חלק ממנו. על כן ערביי ישראל לעולם לא יזכו לשוויון מלא במדינה שלא תהיה לעולם מדינת כל אזרחיה.
פרק ד'
מודלים תיאורטיים לפיתרון ולישוב המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית
בפרק זה אבחן שלושה מודלים ליישוב המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית.
מדינת כל אזרחיה:
שוויון בין כל האזרחים על בסיס אינדיווידואלי. המדינה לא מכירה פורמאלית בקיומן של קבוצות מובחנות, ובוודאי שאסור לה להעדיף קבוצות ייחודיות. הדוגמה הקלאסית לדגם זה היא ארצות הברית.
במדינה אזרחית, המרכיב הלאומי חלש יותר ולא משמעותי לעומת המרכיב האזרחי. למרות שהמדינה משקפת את תרבות הרוב בה, המשפט והממשל מושתתים על עמדה נייטרלית של המדינה מבחינה אתנית.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום האתנית. הקבוצה הדומיננטית והשלטת משתייכת לקבוצה האתנית היהודית. אם תהפוך למדינת כל אזרחיה, כללי ההשתייכות בה יהיו מושתתים על אזרחות - העדפת הישראלי על היהודי או הערבי.
ע"פ אילנה קופמן, (בתוך שרה אוסצקי לזר), מרבית היהודים בישראל מגדירים עצמם קודם כ"יהודים" ורק אחר כך כ"ישראלים". החרדים, הדתיים לאומיים והמסורתיים, המהווים 55% מהאוכלוסייה היהודית, יתנגדו לויתור על אופיה היהודי של המדינה, ויתעקשו לשמר את זהותם היהודית על פני הישראלית. היהודים שמגדירים עצמם כלא
מסורתיים או דתיים (45%), תומכים ברעיון הציוני, ומתנגדים אף הם לויתור על אופייה היהודי של ישראל. גם ניתוק הקשר עם יהדות התפוצות לשם הגברת הדו קיום עם המיעוט הערבי, עלול להגביר את התנגדות היהודים.
מדינה אזרחית שכזאת, משמעותה מבחינת היהודים ויתור על זהות ועל מעמד עדיף מבחינה חומרית וסמלית, איבוד הזהות והיתרון הכלכלי חברתי על פני המיעוט הערבי.
מבחינת הערבים מעמדם במדינה כזאת משתפר אמנם, אך גם בקרבם, ויתור על הזהות הן בצד הדתי והן בצד בעלי תודעה לאומית פלסטינית קשה מנשוא.
לדעתי מודל זה איננו יכול להתקיים במדינת ישראל. היהודים לא יוותרו על זהותם, לאומיותם, יתרונם הסמלי והכלכלי חברתי למען שוויון עם המיעוט הערבי. כמו כן, על אף טענותיהם הקשות של ערביי ישראל בדבר אפלייתם ואי שוויון, גם הם לא יהיו מוכנים לוותר על הזיקה לפלסטינים ולאומה הערבית העולמית בכדי להיות שווים לרוב
היהודי במדינת ישראל.
מדינה דו לאומית:
נדים רוחאנה, מציע את המודל של מדינה דו לאומית המעניקה למיעוט הערבי שוויון זכויות ושמירה על הזהות. לפי רוחאנה המדינה הדו לאומית, תהפוך למדינתם של שני הלאומים החיים בה, בגבולות הקו הירוק. יהיה שוויון זכויות לכלל האזרחים והסדר חוקתי שיבטיח מעמד שווה לכל קבוצה אתנית. הזכויות יהיו גם קולקטיביות שישתקפו
בעיקר במבנה מוסדות השלטון וגופים קובעי מדיניות שהרכבם ייקבע בחוזה חברתי, שיהיה מעוגן בחוק ויתבסס על עקרונות הדמוקרטיה הקונסוציונלית, וגם זכויות אינדיבידיאוליות. יהיה ייצוג יחסי, חלוקה שווה של משאבים וזכות וטו לכל קבוצה בעניינים הקריטיים לה. כל קבוצה תהנה מאוטונומיה תרבותית ותקיים מוסדות תרבותיים
משלה. תבוטל החקיקה המעניקה עדיפות ליהודים, ותהיה הפרדה מלאה בין דת ומדינה.
רוחאנה טוען, כי התחזקותו הדמוגרפית, הפוליטית והחברתית של המיעוט לא תותיר ברירה למדינה, שלא תוכל להמשיך ולהתעלם מדרישותיו. כמו כן תחושות הניכור וחוסר האמון של המיעוט הערבי כלפי המדינה גורמות להכרה גוברת והולכת כי לא ניתן להשיג שוויון במבנה המוסדי והפוליטי הנוכחי המקבע את העדפת היהודים ואפליית
הערבים. עוד סובר רוחאנה, כי "מדינת ישראל כיום היא כבר מדינה דו לאומית הנשלטת על ידי קבוצה לאומית אחת. המאזן הדמוגרפי וכן הפריסה הגיאוגרפית של הערבים בישראל מחזקות את טענת המציאות הדו לאומית הקיימת. מתוך 124 יישובים במדינת ישראל המונים יותר מ-5000 נפש, 47 מהם ערבים.
המיעוט הערבי מהווה כיום כ-20% מאוכלוסיית המדינה, ושיעורו צפוי לגדול. הגידול הצפוי וההתרחבות באזורי המחיה שתבוא בעקבותיו, יחדירו אצל הערבים מידה של בטחון עצמי וכוח פוליטי כמו גם תחושת קהילה מתחזקת. אלה יסייעו לערבים לדרוש ולפעול ליצירת מבנה מוסדי דו לאומי שישקף את מעמדם ודירושתיהם".(רוחאנה, 1999)
לדעתי, סיכוייו של מודל זה להתממש שואפים לאפס, אם כי הוא סביר וריאלי יותר ממודל "מדינת כל אזרחיה". העם היהודי ישאף תמיד לשמור על רוב מוצק (80%) ולא יסכים למדינה דו לאומית כפי שמציע נאדים רוחאנה, אלא אם התנאים יכפו זאת עליו.
דמוקרטיה אתנית משופרת:
דמוקרטיה אתנית ע"פ סמוחה, זהו משטר דמוקרטי שבו ישנם זכויות לכל האזרחים, אך "יש שווים יותר" - יש מעמד מועדף לקבוצת הרוב. הקונפליקט הנוצר מכך הוא: המיעוט לא יכול להגיע לשוויון מלא ולהזדהות מלאה עם המדינה. יחד עם זאת, רשאי המיעוט באמצעים דמוקרטיים, להאבק על שיפור מעמדו. המדינה מגבילה את מאבק המיעוט
בכך, שהיא עומדת על כך שהסדר ישמר ולא תהיה חתירה תחת השלטון.
סמוחה, מחלק את הדגם לשלושה דגמי משנה:
דמוקרטיה אתנית סטנדרטית - היא ממוקמת בין דמוקרטיה קונסוציונלית (קנדה, שוויץ, בלגיה) לדמוקרטיה עם אדונים (דרא"פ לפני 94).
דמוקרטיה אתנית מוקשחת - צמצום זכויות האזרח למי שלא שייך לקבוצה השלטת, צמצום החופש והגברת הפיקוח והגבלת היכולת לנהל מאבק פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי. דגם משנה זה מתקרב למשטר עם אדונים.
דמוקרטיה אתנית משופרת - הגדלת האוטונומיה ומתן זכויות רחבות יותר לקבוצות האתניות הקטנות. פתיחות להידברות ומשא ומתן בדבר ויתורים ומתן זכויות. אזרחות ממשית, אם כי אין שוויון זכויות מלא, אין חלוקה פרופורציונאלית של משאבים. דגם משנה זה מתקרב לדמוקרטיה קונסוציונלית.
סמוחה מציע, הענקת זכויות נוספות למיעוט ובהן אוטונומיה תרבותית ומוסדית ואף ייצוג מסוים בשלטון, וחיזוק השוויון בין כלל אזרחי המדינה.
אילן סבן מציג תרחיש זה(דמוקרטיה אתנית משופרת) כ"גבול הפרדיגמה הציונית", שמשמעותו "שיפור ניכר במעמדו של המיעוט, וזאת מבלי לפגוע באופייה הציוני של המדינה. כלומר, אימוץ כלל השינויים המשפרים את מעמדו של המיעוט הערבי, אשר אינם כרוכים בשבירת מהות המדינה כמדינת לאום יהודית".(סבן, 1999)
ישנם מספר ביטויים לשיפור מעמדו של המיעוט ע"פ מודל זה:
- המיעוט ייהנה מאוטונומיה קבוצתית (אך לא טריטוריאלית) ובכך יגבר כוחו כקבוצה לאומית.
- המיעוט יזכה להגנה במישור הכלל חברתי וזאת על ידי אימוצה של מגילת זכויות שתגן על עיקרון השוויון, על ידי התחזקות מעמד המוסדות האזרחיים שיגנו על זכויות אלה (למשל, בתי משפט), ועל ידי השתתפות של המיעוט ברשויות השלטוניות של כלל החברה.
- רובן המוחלט של הזכויות המעניקות עדיפות ליהודים בלד תבוטלנה.
- המדינה תמשיך להיות יהודית, ועקרון השוויון לא יחול ברמת הסמלים והטקסים הרשמיים של המדינה.
- חוק השבות לא ייפגע מתוך רצון לשמר את האופי היהודי.
מימוש המודל ייעשה בכמה שלבים:
הגברת השוויון האזרחי על בסיס להגברת זכויות הפרט. זכויות אזרח אינדיבידואליות יורחבו ויזכו למעמד חוקתי, וכל האזרחים, כולל בני המיעוטים, ייהנו מזכויות אלה. למרות שלא מוצאת הקניית עוצמה למיעוט כקבוצה, יחול שיפור במעמדו שיתבטא באיסור הפליה,ושוויון בהקצאת משאבים.
תוענק אוטונומיה תרבותית למיעוט. מדובר בהענקת זכויות הנובעות מהשונות הקבוצתית של המיעוט הערבי, ובהן למשל זכויות לניהול עצמי. תחומים מסויימים יוצאו מידי השלטון המרכזי ויועברו לסמכותו של המיעוט על כל המשתמע מכך (בתחומים הנוגעים לחייהם הפנימיים של בני המיעוט , חינוך, דת וכדומה).
יתווספו זכויות קבוצתיות שעיקרן השתתפות המיעוט בהכרעות כלל חברתיות. המיעוט יעבור תהליך של מיסוד פוליטי מקיף במסגרתו יוקם גוף מייצג שיעסוק בניהול העניינים הפנימיים, ייצוג המיעוט בתהליכי קבלת החלטות, וניהול משא ומתן מול השלטון המרכזי וקהילת הרוב.
לדעתי, מודל "דמוקרטיה אתנית משופרת", הוא טוב לשני העמים וסיכוייו להתממש בעתיד, טובים. אולם מוקדם עדיין לדון בו מאחר שהסכסוך הישראלי פלסטיני, עומד בתווך ולא מאפשר תחילתו של תהליך לשיפור מעמדם של ערביי ישראל במדינה. כאשר ייפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני ("ולא נראה שעומד להסתיים בקרוב") ועל סדר היום יהיה
יישארו ערביי ישראל, אזי יהיה נח יותר לדון בוויתורים למען דו קיום, אם כי לא קל.
המלצות כלליות :
להלן מספר המלצות לישוב המתח, מתוך ועדת לפיד - משרד המשפטים:
הקמת רשות ממשלתית לקידום מגזרי המיעוטים - תפקידה של הרשות יהיה לוודא את ביצוען של החלטות הממשלה, לעקוב אחר ביצוען, לקיים מגעים שוטפים עם משרדי הממשלה השונים בקשר לטיפול במגזרי המיעוטים ולדווח על כך לראש הממשלה ולוועדת השרים.
הקטנת תחושות הניכור של המגזר הערבי כלפי מדינת ישראל ע"י קיום שבוע לימוד. מחד שיוקדש לחינוך יחדיו והכרת מרכיבי החברה הישראלית ולחינוך הנוער ללימוד המאפיינים של המגזרים והעדות השונים בחברה הישראלית, תוך הדגשת השוני במנהגים, תרבות, שפה וכד'. מאידך הדגשת השוויון והאזרחות כישראלים, בשיתוף משרד החינוך
התרבות והספורט.
קיום אירועים ממלכתיים "יום סובלנות" שבו יובאו לידי ביטוי סממנים של שותפות אזרחית, ביטוי לרב תרבותיות של כל מרכיבי החברה הישראלית, והגברת הסובלנות והסולידריות בין כל המגזרים במדינת ישראל.
לדעתי, המלצות אלה עשויות להקטין את הפערים ולצמצם את אי השוויון. ככל שייעשו צעדים מעין אילו יתחזק אופייה של הדמוקרטיה במדינת ישראל ותתחזק השתייכותם של ערביי ישראל למדינה, אך הדרך עוד ארוכה וישנם עדיין פערים גדולים מאוד ברמה הלאומית.
סיכום :
"האם מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל ואופי המשטר בה, אינם שוללים את אופייה הדמוקרטי, בתוך השסע הלאומי, ערבי - יהודי? והאם ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית"?
שאלת מחקר זו הינה סוגיה מגוונת החוצה תחומים רבים, מדע המדינה, סוציולוגיה, משפטים, כלכלה וגיאוגרפיה.
בעבודה זו, ניסיתי בעזרת התפיסות והתיאוריות המרכזיות באקדמיה, לענות על שאלה מורכבת זו בניתוח ע"פ הסדר הבא :
תחילה הגדרתי, מהו השסע הלאומי במדינת ישראל על כל היבטיו ע"פ פרופ', סמי סמוחה, תהליך המשבר ביחסי יהודים וערבים והתמורות שחלו בו במשך השנים, חומרת השסע ועומקו ע"פ שני הקריטריונים, בהם משובצת ישראל ב"חברות שסועות באופן עמוק". נעשה ניתוח של הגורמים המשפיעים על השסע במדינת ישראל : ביטחון המדינה,
הציונות, הדמוקרטיה, הדומיננטיות הכוללנית של הרוב היהודי, זיקת ערביי ישראל לעם הפלסטיני ולאומה הערבית העולמית.
בהמשך, דנו במידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל ואיכותה כלפי השסע הלאומי, ע"פ שלוש תפישות מרכזיות: 1. "מדינה אתנוקרטית-לא דמוקרטית", והגדרת תפישה זו ע"פ אורן יפתחאל, נאדים רוחאנה, אסעד גאנם, רות גביזון ועסאם אבו ריא. תפישה זו מניחה שדמוקרטיה היא טוטאלית וטוענת שהמדינה היהודית איננה דמוקרטית, שוללת
מהערבים את זכויות היסוד שלהם לשייכות, לזהות ולשוויון ולכן איננה לגיטימית ומובילה למשבר ולעימות בין ערבים ליהודים. 2. "דמוקרטיה אתנית", והגדרת תפישה זו ע"פ סמי סמוחה, מאפייני הדגם והתנאים המסייעים ליציבות משטר מסוג זה. כמו כן התאמת מאפייני הדגם למשטר במדינת ישראל אותו מסכם סמוחה, "כי ישראל היא מדינה
יהודית ודמוקרטית המאמצת שני יסודות אידיאולוגים סותרים -" לאומיות ציונית, ודמוקרטיה". הצהרה זו כפי שהוא מגדיר, כמוה כהצהרה שישראל היא דמוקרטיה אתנית שכולם שווים בה, אך היהודים שווים בה יותר גם להלכה, ולא רק למעשה. כמו כן סבור סמוחה שמצבו של המיעוט משתפר בזכות מאבקו עם הזמן.הוא איננו מתייחס למושג
דמוקרטיה כדבר טוטאלי ומציב אותו על פני הרצף במקום בו מדינת ישראל היא דמוקרטית אך באיכות לא גבוהה. 3. "דמוקרטיה ליברלית", הגדרת תפישה זו ע"פ אלן דואטי, יעקובסון ורובינשטיין, לפיה ישראל אינה יוצאת דופן ביחסה למיעוט והיא משתייכת למחנה מדינות הלאום הדמוקרטיות בעלות העדפות אתניות. לפי חוקרים אלו, אין
הגדרה יחידה של דמוקרטיה, והגדרה נוקשה שלה, מותיר מעט מאוד מדינות דמוקרטיות.
בהמשך העבודה הצגתי ציטוטים של מנהיגי המגזר הערבי, חברי כנסת, חוקרים, עיתונאים, המבטאים תסכול רב מעצם הגדרתה של מדינת ישראל גם כיהודית וגם כדמוקרטית, ואף על פי, שאינם בהכרח מייצגים את המגזר הערבי בכללו, הם נותנים זוית ראיה נוספת על הדעה הרווחת בקרב ערביי ישראל כלפי הגדרתה של המדינה כיהודית
ודמוקרטית.
לבסוף, בחנתי שלושה מודלים מרכזיים כפתרונות לישוב המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ואיחוי השסע : 1. "מדינת כל אזרחיה" - שוויון בין כל האזרחים על בסיס אינדיווידואלי. המדינה לא מכירה פורמאלית בקיומן של קבוצות מובחנות, ואסור לה להעדיף קבוצות ייחודיות. במדינה אזרחית שכזו חלה היחלשות של המרכיב הלאומי
והאפלתו על ידי המרכיב האזרחי. (אילנה קופמן, 1999).
2. "מדינה דו לאומית" - ע"פ הצעת נאדים רוחאנה, המציג מודל של מדינה דו לאומית, המעניקה למיעוט הערבי שוויון זכויות ושמירה על הזהות. לפי רוחאנה המדינה הדו לאומית, תהפוך למדינתם של שני הלאומים החיים בה בגבולות הקו הירוק. יהיה שוויון זכויות לכלל האזרחים והסדר חוקתי שיבטיח מעמד שווה לכל קבוצה אתנית. כמו
כן תהיה הפרדה מלאה בין דת ומדינה. לטענתו, מדינת ישראל כיום היא כבר מדינה דו לאומית הנשלטת על ידי קבוצה לאומית אחת, אולם, התחזקותו הדמוגרפית, הפוליטית והחברתית של המיעוט לא תותיר ברירה למדינה, שלא תוכל להמשיך ולהתעלם מדרישותיו. 3. "דמוקרטיה אתנית משופרת" - מודל המציג סמי סמוחה, כמשטר דמוקרטי שבו
ישנם זכויות לכל האזרחים, אך "ישנם שווים יותר" - לקבוצת הרוב יש מעמד מועדף. סמוחה מציע, הגדלת האוטונומיה ומתן זכויות רחבות יותר לקבוצות האתניות הקטנות, פתיחות להידברות ומשא ומתן בדבר ויתורים ומתן זכויות. תהיה אזרחות ממשית, אם כי אין שוויון זכויות מלא, אין חלוקה פרופורציונאלית של משאבים.
את השערת המחקר אתחיל בעיקרון, כי יש להתייחס לדמוקרטיה כמושג על רצף ולא כמושג מוחלט. אין אפילו שתי חברות שאפשר להגדיר אותם בדיוק על אותה איכות דמוקרטיה. על בסיס זה, וכפי שקובע סמוחה, יש להתייחס למדינת ישראל כדמוקרטית ולהכליל אותה בתוך "ההגדרה הנפוצה ביותר והמקובלת ביותר של הגדרה מינימלית ופרוצדורלית
לפיה, דמוקרטיה היא משטר המקיים בחירות חופשיות, זכות בחירה לכל, חילופי שלטון ושמירה על זכויות האזרח". (סמוחה, 2000).
לאחר שאשער על בסיס קביעה זו, כי מדינת ישראל הינה מדינה דמוקרטית, נותר אפוא, להציב אותה על רצף הדמוקרטיה על פי מידת הדמוקרטיות ביחסה למיעוט הערבי. היחסים בין יהודים לערבים הם המבחן הקשה ביותר לדמוקרטיה והם אלה שגרמו להגדרתה כ"דמוקרטיה אתנית". כפי שסובר אלן דואטי, הבדלים אתניים ודתיים מקשים מאוד על
קיום דמוקרטיה, ורק מספר קטן של מדינות עם חברה שסועה מקיימות משטר דמוקרטי, וביניהם ישראל.
חלקה השלישי של מגילת העצמאות (ההכרזה על הקמת המדינה ה' באייר תש"ח) מורכב מששה עקרונות שמדינת ישראל תהיה מבוססת עליהם. העיקרון השלישי הוא :"אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל". המלה "דמוקרטיה" אינה כתובה במפורש בהכרזה, אך אופייה הדמוקרטי של המדינה נרמז בעקיפין ממילות ההכרזה, בה כתוב : "המדינה תהיה
מושתתת על יסוד החירות ותקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה".
ההכרזה על הקמת המדינה היא המסמך הראשון שפרסמה מדינת ישראל. זהו מסמך הצהרתי הקובע את אופייה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית. שאלת מעמדה המשפטי של ההכרזה נדונה לא אחת בבית המשפט העליון, כאשר הוגשו לבג"ץ עתירות המסתמכות על ההכרזה.
בפסק דין בג"ץ, 73/53 חב' "קול העם" בע"מ נגד שר הפנים פ"ד ז', עמ' 884, קובע השופט אגרנט: "מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות ובפרט בדבר השתתת המדינה על יסודות החירות, והבטחת חופש
המצפון-פירושם, כי ישראל היא מדינה שוחרת חופש. אמנם, ההכרזה אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם, אך במידה שהוא מבטא את חזון העם ואת האני מאמין שלו, מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוק המדינה". אם כן ערכה של
ההכרזה הוא בכך שהיא מצהירה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עוד בהקמתה.
בבואי לבחון את המודלים לפתרון השסע, אתייחס ראשית לשני המודלים - "מדינה דו לאומית", ו"מדינת כל אזרחיה" כמקשה אחת. בהגדרת השסע הלאומי, מונה סמוחה שישה גורמים מרכזיים המשפיעים על מתכונת היחסים בין ערבים ליהודים. שלושה מהם לדעתי הם החיץ המרכזי בשסע: 1. הציונות: האידיאולוגיה שהביאה להקמת מדינת ישראל,
עודנה מכוונת את מדיניותה וקובעת את אופייה כמדינה יהודית ציונית וכמדינתו של העם היהודי, ולא כמדינת כול אזרחיה. מדינה שנועדה ליהודים, אלה שחיים בה ואלה שאינם חיים בה.
2. הזיקה של ערביי ישראל לעם הפלסטיני ולאומה הערבית:
במוצאם האתני, בשפתם, בתרבותם, בתודעתם הלאומית, ובהיסטוריה שלהם עד 1948, ערביי ישראל הם פלסטינים והם חשים מחויבות ללאומיות הערבית הפלסטינית וקשר לגורלו של העם הפלסטיני. הזיקה החזקה לעם הפלסטיני גם מונעת התבוללות תרבותית וחברתית ברוב היהודי. נוסף על כך לערביי ישראל יש קשר עמוק גם לאומה הערבית,
המורכבת מ-23 עמים ערביים ומאוחדת לא רק בקשרי לשון, תרבות ודת, אלא גם באידיאל של אחדות ערבית והקמת מדינה ערבית מאוחדת.
האסלאם : כתרבות וכדת, משפיע לא רק על אמונותיהם הדתיות ועל אורח חייהם של המוסלמים בארץ, אלא גם על עמדותיהם כלפי המדינה וכלפי הרוב היהודי.
הסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך יותר ממאה שנים. דור חמישי נולד לתוכו וכל עולמו הרוחני עוצב על ידו. ביסודו של דבר, זוהי התנגשות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הפלסטינית. אחרי יותר ממאה שנים, הציונות רחוקה מאיבוד כוחה והיא אפילו בשיא תנופתה. גם בצד הפלסטיני גוברת הלאומיות בצביונה החילוני ובצביונה
האסלאמי, מאינתפאדה לאינתפאדה. דרושה אמונה בלתי ריאלית כדי לחשוב ששני עמים אלה יוותרו על תמצית תקוותם ויעברו במהרה מאיבה ופחד טוטאליים, לאמון הדדי ולשלום טוטאלי, עד כדי ויתור גמור על הנרטיב הלאומי של כל אחד מהם ונכונות לחיות ביחד כאזרחים אל-לאומיים. כתוצאה מכך, בעיית ערביי ישראל כמיעוט מקופח, קבורה
עמוק בבוץ הלאומיות הפלסטינית, ואיננה יכולה לבוא לידי פתרון בנפרד ממנה.
מסקנה זו מובילה אותי לשער כי שני מודלים אלו (מדינה דו לאומית, ומדינת כל אזרחיה) הינם מילות צופן לפירוק מדינת ישראל, ונוגדים באופן מוחלט את המיתוס והאתוס של ישראל, שהוקמה עבור היהודים כבית לאומי. ויתור עליו בכל רמה שהיא לטובת שוויון עם המיעוט הערבי, יהיה תחילתו של תהליך חזרה למציאות הטראומטית של "עם
ללא מדינה".
"דמוקרטיה אתנית משופרת", המודל השלישי, אותו מציע סמוחה, יכול להתקיים בשלבים בקשר חיובי עם פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. ככל שיתקדם הפתרון הפלסטיני לחיוב, כך יתחזקו מאפייני מודל זה ויורחבו זכויותיהם של ערביי ישראל.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד.
מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל, ואופי המשטר בה אינם שוללים את אופייה הדמוקרטי. הזכות למדינה יהודית, לא מנוגדת לדמוקרטיה, על אף העדפת העם היהודי בה על פני המיעוט.
מקורות :
גאנם, אסעד, "מדינה דו לאומית, פלסטינית ישראלית", בתוך: שרה אוסצקי לזר, אסעד גאנם ואילן פפה (עורכים), שבע דרכים: אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, גבעת חביבה: המכון לחקר השלום, 1999, ע"מ 271-303.
גביזון, רות ועסאם אבו ריא, השסע היהודי ערבי בישראל: מאפיינים ואתגרים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.
יעקובסון, אלכס, רובינשטיין, אמנון, "ישראל ומשפחת העמים", ירושלים-ת"א, הוצאת שוקן, 2003.
יפתחאל, אורן, "אתנוקרטיה, גיאוגרפיה ודמוקרטיה": הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ, אלפיים, גיליון 19, 2000.
סבן, אילן, "אופציית גבול הפרדיגמה הציונית",בתוך: שרה אוסצקי לזר, אסעד גאנם ואילן פפה (עורכים), שבע דרכים: אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, גבעת חביבה: המכון לחקר השלום, 1999.
סמוחה, סמי, "המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?", סוציולוגיה ישראלית, כרך ב' (2),2000.
סמוחה, סמי, "מגמות בחברה הישראלית", בתוך אפרים יער וזאב שביט, כרך א', האוניברסיטה הפתוחה, 2001.
"מגילת העצמאות", ה' באייר תש"ח, תל-אביב, 1948
27

תגים:

אתנוקרטיה · סמוחה · מיעוט · יהודית · ודמוקרטית · יפתחאל · פוליטיקה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מבחן הדמוקרטיה במדינת ישראל בשסע הלאומי", סמינריון אודות "מבחן הדמוקרטיה במדינת ישראל בשסע הלאומי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.