היישום אינו מחובר לאינטרנט

אלימות במשפחה כגורם לנוער בסיכון

עבודה מס' 064365

מחיר: 361.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת ההשפעה של דפוסי אלימות במשפחה כגורם לבני נוער בסיכון.

7,804 מילים ,36 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

המשפחה היא מכשיר לתחלופה חברתית ולה השפעה מכרעת על בניית אישיותו של הילד. התיאוריות הפסיכואנליטית והסוציולוגית מדגישות את חשיבותה לתהליכים אלו. בכל משפחה קיימים משברים ולחצים, אלא שבמשפחה הבריאה הינם זמניים בלבד ואילו במשפחה הדיספונקציונלית הם נוטים להיות כרוניים ולהוביל לפתרונות בדרך אלימה. האלימות מוגדרת כמעשה או מחדל של מבוגר כלפי ילד, הגורם או יכול לגרום לילד נזק פיסי או רגשי, ולפגוע בהתפתחותו. האלימות באה לידי ביטוי בהתעללות פיזית או בהזנחה. הסיבתיות לאלימות מוגדרת כאינטראקציה בין 4 גורמים : מאפייני ההורים, מאפייני הילדים, הסיטואציה ורמת התמיכה. קיימים שלושה סוגים של גורמים סיבתיים: ראשוניים, משניים ומזרזים החוברים להם יחדיו ויוצרים הצטברות המוצאת את ביטוייה בסופו של דבר בפגיעה בילד. התעללות בילדים היא לא משבר קצר טווח בחייו של ילד, יש לה השלכות הרסניות על תחומים שונים בהווה ובעתיד. ההשלכות באות לידי ביטוי בתחום הפסיכולוגי, פיסי, התנהגותי, לימודי-אקדמי, בינאישי ובתחום התפישה העצמית. בנוסף הילד חווה טראומה כתוצאה מההתעללות, או מזדהה עם הדמות המתעללת בו. כל הגורמים וההשלכות בהרכבים שונים, עשויים להוביל להתנהגות הפוגעת בראש ובראשונה בנער עצמו וגם בסביבה בה הוא חי, וכפועל יוצא מכך לאי הסתגלות המובילה לסיכון. נוער בסיכון הוא נוער בגילאי 10-17 העלול להימצא במצבי סיכון פיסיים, נפשיים או רוחניים. בהגדרת הסיכון נכללת אבחנה בין גורמי סיכון, סימני סיכון, התנהגויות סיכון ותוצאות סיכון, כאשר מזוהים שישה גורמים העשויים לנבא התנהגויות ומצבי סיכון בקרב בני הנוער. חוקרים נוטים לחלק את אוכלוסיית הסיכון על פי קריטריונים שונים, בדרך כלל לפי רמת הסיכון השונה. למצבי הסיכון השפעות הרסניות המובילות רבים מבני הנוער לניתוק ולנשירה הספר, בריחה מהבית ופנייה לעבריינות.

העבודה תסקור את השפעת דפוסי אלימות במשפחה כגורם לבני נוער בסיכון. הפרק הראשון יציג את חשיבות המשפחה להתפתחות התקינה של הילד, מהי משפחה בריאה ומהי משפחה דיספונקציונלית ואלו משפחות מועדות לאלימות. הפרק השני יגדיר מהי אלימות פיזית והזנחה במשפחה ויסקור את השלכותיה על הנער או המתבגר. הפרק השלישי, ידון בתופעת נוער בסיכון, גורמיה סימניה והשלכותיה.

תוכן עניינים
תקציר
מבוא
המשפחה
אלימות במשפחה
נוער בסיכון
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

הסתירה שבין הדימוי המיטיב של המשפחה כחממת הגידול האופטימלית לילדים לבין הנתונים המחרידים של התעללות המתגלים במחקר בארץ ובעולם מחייבת את כל הנוגעים בדבר לאמץ ראייה חדשה ומפוכחת באשר להתנהגות האנושית האינטימית במשפחה (אילון, 1999).

מקורות:

במרבית המקרים לא ניתן למצוא סיבה אחת ויחידה להתעללות בילד. לטימר (Latimer, 1998) ואליצור ועמיתיו (1997) מצאו כי הסיבתיות בהתעללות בילדים הוגדרה כאינטראקציה בין ארבעה מרכיבים: א. מאפייני ההורים: כאשר מדובר בהורים מדוכאים או תוקפניים שחוו התעללות בילדותם, מכורים לסמים או לאלכוהול, סובלים
ממחלה נפשית, בעלי השכלה חלקית או בעלי מיומנויות הוריות מוגבלות. ב. מאפייני הילדים: ילדים הסובלים ממום, נכות או ליקוי כלשהו או בעלי בעיות התנהגותיות חמורות. ג. סיטואציה: חסר באמצעי תמיכה חברתיים, עוני, משפחה חד-הורית, מיעוטים, הפרעות בהתאקלמות תרבותית, ריבוי ילדים במשפחה, גיל הורים נמוך, אירועי דחק
, אבטלה, או קהילות בסיכון גבוה. ד. רמת התמיכה: חוסר בתמיכה קהילתית או בידוד חברתי. כל אחד מגורמים אלה עשוי להעלות את הסבירות שההתעללות תתרחש. הגורמים קשורים ביניהם בקשר סיבתי או מעגלי, כך שתוצאות הפגיעה הופכות לסיבות לפגיעה נוספת וכן הלאה.
צימרין בספרה (1985) מציינת כי קיימים שלושה סוגים של גורמים סיבתיים להתעללות: גורמים ראשוניים: 1. חזרה על דפוסי התנהגות הוריים - המרכיב העיקרי ביותר המופיע בהיסטוריה של משפחות פוגעות הינו העברה של דפוסי הפגיעה מדור לדור. בכל דור אנו מוצאים בצורה זו או אחרת עיוות ביחסי ההורה הפוגע והילד. יש
הטוענים כי להורה יש דימוי מסוים על יחסי הורה-ילד מהתקופה בה הוא עצמו היה ילד, ודימוי זה חוזר ועולה במשפחתו החדשה; 2. הילד כנושא תכונות רעות - לעיתים קרובות אנו שומעים הורה המצדיק את מעשהו בכך שהילד הוא רע ש"מגיע לו" ועל הילד לשאת בעונש על מעשיו או על תכונותיו; 3. הילד כמספק צורכי ההורה -
מאפיין שכיח אצל רבים מההורים המכים הוא אישיותם הילדותית והבלתי בשלה. הורים אלו הינם בעלי יכולת לקויה ליחסי אובייקט, יכולת דלה לדחות סיפוקים ובדיקת מציאות לקויה. הורים אלה מעמידים עצמם במרכז העולם כראשונים לסיפוק צרכים. ההורה מצפה בצורה בלתי ריאלית מהילד שיספק את צרכי התלות שלו, ובמקביל הוא מתעלם
מצרכיו של הילד. משאין הילד עונה על הציפייה, מכיוון שאינו יכול, מגיב ההורה ע"י פגיעה כעונש או כנקמה; 4. השלכה - הילד כשלוחה של ההורה, משמש לפתרון בעיה שלו גם על ידי היותו מושא להשלכה. רבים הם ההורים המגלים בילד תכונות אשר אין הם אוהבים בעצמם. ההורה נלחם בילד, מעניש אותו ופוגע בו, ובצורה זו מיטהר
מתכונותיו השליליות ומתגבר על פחדיו הסמויים. גורמים משניים: 1. גורמי אינטראקציה - בשנים האחרונות קיימת נטייה לזנוח את הדעה לפיה ניתן לראות את הפרט הבודד כאחראי באופן בלעדי למצבים פתולוגיים, לטובת גישה המנסה להדגיש אינטראקציות בין אנשים. לפי גישה זו אין זה נכון להגיד שההורה מביא מאפיינים והתנהגויות,
בעוד הילד הינו לוח חלק, כפי שאין זה נכון לומר את ההפך. ייתכן שהמפגש המיוחד בין האישיות השונה ובין הצרכים השונים, הוא המוליד או תורם להתנהגות הפתולוגית; 2. העדר כישורים הוריים - את רוב הכשרתם לומדים ההורים ע"י תרגול פסיבי, הם רואים כיצד אחרים עושים זאת. אך לא תמיד המודלים אכן ראויים לחיקוי, לא תמיד
תופס הלומד את הנקודות העקרוניות והחשובות שבטיפול בילד ולא תמיד מתאימים הדפוסים שנלמדו לצרכי הילד המסוים. התוצאה עלולה להיות פגיעה בילדים בשל בורות והעדר דוגמאות מתאימות לחיקוי. 3. אלכוהוליזם וסמים - רוב ההורים המכורים פוגעים בילדיהם בשל חוסר שליטה והעדר הפיקוח על ההתנהגות, שהינם תוצאה ישירה
של מצבם בעת השכרות או ה"טריפ", בנוסף לתוקפנות מוגברת העולה אף היא במצבים אלו. גורמים מזרזים: יש מספר גורמים שאינם יכולים להיכלל בין הגורמים הישירים לפגיעה, אך לעיתים הם נלווים אליה ומזרזים אותה. אלה הם גורמים שיש בהם מרכיב גדול של לחץ ותסכול, והם: 1. גורמים סוציו-אקונומיים - הכנסה נמוכה או חוסר כל
הכנסה, אבטלה, העדר מקצוע, תנאי מגורים קשים והשכלה נמוכה, הינם כמה מן המשתנים הדמוגרפים, עליהם מדובר בהקשר לפגיעה בילדים. בתנאים אלו הופך הילד להיות קורבן נוח לתסכולים של הוריו; 2. משברים - בין התהליכים המתרחשים בעת משבר בולטת ירידה בתפקודי האגו, ובכלל זה הירידה בסף התסכול. התנהגויות או מצבים הזוכים
בדרך כלל בתגובה סובלנית, עלולים להיתקל בעת משבר בתגובה תוקפנית. כאשר המשפחה כולה נתונה במשבר היא מאבדת מכושרה לספק תמיכה לחבריה על בסיס הדדי, ואז נתונים הילדים בסיכון. במציאות תורמים יותר מגורם אחד ליצירת ההתנהגות הסופית. מספר גורמים חוברים להם יחדיו ויוצרים הצטברות המוצאת את ביטוייה, בסופו של דבר
בפגיעה בילד.
התעללות בילדים היא לא משבר קצר טווח בחייו של ילד. למרות שילדים מועברים מבתים אלימים או עוזבים את הבית לבית משלהם, ההשפעות של ההתעללות בילדותם מלוות אותם לאורך חייהם. התעללות בילדים עשויה להשפיע על כל תחומי החיים של הילד כולל התחומים הבאים: פסיכולוגי, פיסי, התנהגותי, לימודי- אקדמי, בינאישי
ובתחום התפישה העצמית (קרסון, בוצ'ר ומינקה, 1998; Latimer, 1998) .
התעללות בילדים עשויה לשנות לצמיתות את הרווחה הפסיכולוגית של הילד. ילדים שעברו התעללות עשויים להראות את התגובות הבאות: סיוטים קיצוניים חוזרים ונשנים, חרדה, מידות גבוהות של זעם ואגרסיה, תחושת אשמה ובושה, פוביות פתאומיות, כאבים פסיכוסומאטיים, סימני דיכאון, עצבות, נסיגה חברתית ובידוד חברתי (אילון,
1999; דאוד-נורסי, למב וסטרנברג, 1999; צימרין, 1985; קרסון ועמיתיו, 1998; Perry, Mann, Palker-Corell, Ludy-Dobson Shick, 2002; Lewis, 1992; Latimer, 1998) .
התעללות פיסית עלולה להשלכות בתחום הפיסי: חתכים, צלקות, כוויות, שברים, פציעות פנימיות ובמקרים הקיצוניים ביותר- למוות. ההשפעה הראשונית על ילדים תהיה הכאב המיידי, הסבל והבעיות הרפואיות הנובעות מהפציעה הפיסית. אולם הכאב יימשך עוד זמן רב, אחרי שהפצעים והצלקות יחלימו. ככל שההתעללות נמשכת זמן רב
יותר,ההשפעה שלה רצינית יותר. התעללות פיסית כרונית עשויה לגרום למוגבלויות פיזיות לטווח ארוך, כולל נזק מוחי, אובדן שמיעה או נזק לראייה. הגיל שבו מתרחשת ההתעללות משמעותי כדי לקבוע את חומרת הנזק. ההתעללות גורמת לסיבוכים פיסיים נוספים כמו: בעיות משקל והפרעות אכילה, נזק נוירוביולוגי שמשפיע על התפתחותם
העתידית, בעיות שינה והתקפי סחרחורות בעת הקימה, בעיות גסטרולוגיות, מיגרנות, קשיי נשימה, לחץ דם גבוה, בריאות כללית לא טובה (אילון, 1999; צימרין, 1985;Mann Corell ,2001; Latimer, 1998) .
ילדים שעברו התעללות סובלים מבעיות התנהגותיות שונות כמו: עיכובים בהתפתחות, ביישנות קיצונית ופחד מזרים, חברות לקוייה עם קבוצת השווים, מאבק קבוע או התנהגות חברתית לא רצויה, מעורבות דלה בביה"ס והתנהגות משובשת בכיתה. בגיל ההתבגרות ניתן לראות בעיות התנהגותיות כמו: הריון בגיל בית הספר, הרס עצמי, היעדרות
ובריחה מבית הספר, עבריינות וזנות, שימוש מוקדם באלכוהול או סמים, בעיות אכילה כמו אנורקסיה או בולימיה והתאבדויות. הרבה מבעיות אלו ממשיכות והופכות לדפוסי התנהגות קבועים. על מנת להתמודד עם הטראומה של ההתעללות ילדים ובני נוער מפתחים התנהגויות אלה כאסטרטגיות להתמודדות (קרסון ועמיתיו, 1998; Lewis, 1992
;Latimer, 1998).
צימרין (1985), דאוד-נורסי ואחרים (1999) מצביעים על שלושה דפוסי התנהגות בולטים המופיעים אצל ילדים מוכים: א. סתגלנות - ניסיון לשאת חן - הילד יהיה צייתן ולא יביע רגש. האלטרנטיבה, ממנה הוא ינסה להימנע הינה שלילת האהבה וכאב. לשם כך הוא יעשה את מה שמצופה ממנו לעשות, ולא יתנהג בהתאם לצרכיו או רגשותיו,
בידיעה שכל התנהגות אחרת משמעותה מכות. בגיל בו יוצאים הילדים למסגרות מחוץ לבית יימשך דפוס התנהגות זה של פייסנות וביטול עצמי; ב. ויתור- השלמה והסתגרות- הילד יודע שכל מגע עם ההורים פירושו גערה, השפלה או כאב. הדרך היחידה להימנע מכך הינה לנתק מגע, לבלוט פחות ככל האפשר, התוצאה הינה ילד מכונס בעצמו,
מתבודד, שקט ופסיבי. אותה פסיביות המלווה אותם בבית, מאפיינת את התנהגותם גם בביה"ס; ג. לחימה- דרשנות ומאבק- ילדים אלו מפנים דרישות רגשיות אל הוריהם, למרות הסכנה הכרוכה בכך. לעיתים יש הרגשה שהם יוצרים בצורה פרובוקטיבית מצבים בהם יהוו קורבן לפגיעה. בביה"ס הופכים ילדים אלו לצרתה של המורה.
השלכה נוספת של התעללות בילדים היא ההשפעה על התקדמותם הלימודית בבית הספר. ילדים שעברו התעללות מראים תפקוד אינטלקטואלי נמוך ומתפקדים בבית הספר בצורה גרועה. בנוסף הישגיהם הלימודיים נמוכים, הם נשארים כיתה ומושעים רבות מבית הספר. לא רק שילדים אלו מתמודדים עם חיים בבית אלים, אלא שהוריהם המתעללים לא
מספקים להם סביבה אינטלקטואלית עשירה בגירויים, קריאה לילד, פיקוח על שיעורי הבית שלו ובדרך כלל הם פחות מעורבים במצבו הלימודי (צימרין, 1985; שגיא ודותן, 2001; (Latimer, 1998.
התעללות בילדים יכולה אף לפגוע בתחום הבינאישי ולמנוע מהם את היכולת לפתח קשרים מתאימים ומשמעותיים עם האחר. ילדים שעברו התעללות מוערכים באופן קבוע ע"י אחרים מקבוצת ה"שווים" ככאלה המפגינים התנהגות חברתית לא רצויה. ילדים המפגינים בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות מגוונות, נתקלים בקושי לפתח ולשמר יחסים
בריאים עם האחר. הם עשויים להגיב בתגובות כמו: קשרים לא יציבים עם ההורים, אובדן חברים קרובים, קשיים במתן אמון באחרים, בעיות בקשרים עם אחרים, אי שביעות רצון כרונית מקשרים חברתיים ופחד מאינטימיות (דאוד-נורסי ואחרים, 1999; שגיא ודותן, 2001; Mann Corell ,2001 ;Latimer, 1998).
התעללות הורית, ללא ספק, משפיעה על ההערכה העצמית של הילד. חוסר התעניינות בילד או פעולה אלימה כלפיו יובילו את הילד לפתח תחושה של חוסר הערכה כלפי עצמו. התעללות נקשרת עם דימוי עצמי שלילי קיצוני או מעוות המתחיל בגיל הילדות וממשיך לכל אורך החיים. ילדים שעברו התעללות תופסים את עצמם כרעים, חסרי ערך או לא
אהובים ועשויים לפתח בעיות כמו: רמות נמוכות קיצוניות של הערכה עצמית, הרגשה של "יציאה משליטה", דימויי גוף לא מדויקים העשויים להוביל להפרעות אכילה, תחושה של אשמה או האשמה- עצמית בגלל ההתעללות, ליקוי בתחושת השלמות של הזהות, תיעוב-עצמי ושנאה עצמית (קרסון ועמיתיו, 1998; שגיא ודותן, 2001; Lewis, 1992
;Latimer, 1998).
הוצע כי חומרת ההשלכות של התעללות בילדים קשורה, בין היתר, בגורמים הבאים: משך ההתעללות, חומרתה והקשר של המתעלל לקורבן. לכן, התעללות חמורה, ארוכת טווח של הורה בילדיו נוטה ליצור השפעות מזיקות יותר בהשוואה להתעללות קצרה, פחות חמורה ושמתבצעת ע"י זר ( Latimer, 1998).
לטענת ריין ((Ryan, 2004 כשקרבנות נתקלים במצב מאיים, באופן אינסטינקטיבי, הם זקוקים למגוון מכניזמים קוגניטיביים המאפשרים להם להתמודד עם הפיכתם הפתאומית לקרבן. רב האנשים משתמשים באסטרטגיות ההתמודדות הנפוצות או מכניזמים להגנה, כפי שהנם שגורים בפי הפסיכולוגים, הכוללים רגרסיה, הכחשה והדחקה. בנוסף
לכך, קרבנות התעללות עשויים להתמודד עם טראומות מאיימות בחיים באמצעות הזדהות עם התוקפן.
אנה פרויד (Freud, 1936) הגדירה הזדהות עם התוקפן כמכניזם הגנה המתבטא בקבלה של הקורבן על עצמו את תכונות התוקף וחיקוי התוקפנות שלו. החרדה של הילדים מההתעללות, כשהיא מגיעה למקסימום מסוים, מאלצת אותם לשעבד עצמם כמו אוטומט לרצון התוקפן, לנחש כל אחד מרצונותיו ולספק אותם, כך שהם מתעלמים לגמרי מעצמם. כלומר,
האישיות החלשה והבלתי מפותחת של הילד מגיבה לכאב פתאומי לא על ידי הגנה, אלא על ידי הזדהות שמונעת מחרדה והפנמת הדמות המאיימת או התוקפנית. על כן, ילדים שעברו התעללות מאמצים דפוסי התנהגות אלימים של הוריהם הבאים לידי ביטוי בילדותם ובבגרותם.
תיאורית הלמידה ועיצוב ההתנהגות מדגישה גם היא את רכישת ההתנהגות האלימה, זו נרכשת כמו כל התנהגות אחרת ותלויה בקיומו של מודל בסביבה שיהווה מקור או דמות לחיקוי ההתנהגות. קיימת חשיבות רבה בסיוע שניתן על ידי ההורים לילדיהם בלימוד התפקידים החברתיים של הילדים, כולל התפקוד המיני שלהם, ובעיצוב התנהגותם.
שני ההורים תורמים לעיצוב ההתנהגות של הילד. למידה זו נעשית על ידי תהליכים של חיקוי (אילון וכדורי, 1996; גיבור וגרניאק, 1996; פסטרנק, 1994).
ילדים שנפלו קורבן להתעללות הורית מכל סוג שהוא עלולים לסבול בזמן הפגיעה ובמהלך חייהם הבוגרים מטראומה (אילון, 1999). הילד חווה טראומת ילדות, תוצאה מנטלית של פגיעה פתאומית אחת או של רצף של פגיעות המביאות את הקרבן למצב זמני של חוסר אונים. הפגיעות חודרות מבעד למנגנוני ההגנה ואמצעי ההתמודדות
הנורמטיביים של הקורבן. מאפייני מרבית המקרים של טראומה בילדות הם: 1) זכרונות הנחווים מחדש בעקבות אירועי חיים, היכולת לראות מחדש (בזיכרון) או אף לעיתים לחוש מחדש אירוע טראומטי או מגוון חוויות טראומטיות. 2) התנהגות רפטטיבית, החוזרת ונשנית ומהווה ביטוי תכוף של אירוע חד פעמי וגם של אירועים ממושכים
בילדות. 3) פחדים ספציפיים לטראומה, המתבטאים בכך שמרבית הילדים שנחשפו לאירוע קשה, ממשיכים לחשוש מפני דברים הקשורים בטראומה הרבה מעבר לבגרותם. 4) התייחסות שונה ביחס לאנשים, אספקטים של החיים והעתיד. תחושה סובייקטיבית של עתיד מצומצם ומוגבל מאד, גישה שונה לאנשים ולחיים בכלל פסימית, קונקרטית
ומוגבלת (אדר, 1997).
כל הגורמים וההשלכות בהרכבים שונים, עשויים להוביל להתנהגות הפוגעת בראש ובראשונה בנער עצמו וגם בסביבה בה הוא חי, וכפועל יוצא מכך לאי הסתגלות המובילה לסיכון. מחקרים מצאו כי ילדים שסבלו מהתעללות והזנחה בהתבגרותם מעורבים בבעיות התנהגות עברייניות. העובדה כי ילדים עברו התעללות או הזנחה מעלה את
הסיכויים לסיכון ולהתנהגויות עברייניות ב-30% ( סנדרוביץ', 2002).
נוער בסיכון
בשנים האחרונות אנו נתקלים בשימוש הולך וגובר במושג "נוער בסיכון" (youth at risk), המציין אוכלוסיות נוער הנמצאות או עלולות להימצא במצבי סיכון פיזיים ו/או נפשיים ו/או רוחניים. ההגדרה הרחבה רואה בנוער בסיכון, קבוצת בני נוער בגילאי 10-17 הנמצאים במסגרות לימוד ברמות הנמוכות, מגלים סימנים של קשיי
הסתגלות וסטייה, ונשקפת להם סכנת נשירה וניתוק. זוהי אוכלוסייה שרגלה האחת עוד נמצאת בתוך המערכת, אך רגלה השנייה כבר מחוצה לה, בעולם העבודה או השוטטות. בני נוער אלה מגיעים ממגזרים שונים בחברה. רבים מבני הנוער "הבלתי מסתגל" מאופיינים בתחושות של חוסר שייכות במעגל הפרט ובמעגל החברתי, בקשיים ביכולת להשפיע
על חייהם וסביבתם וכתוצאה מכך בשילוב מועט אם בכלל בחלק מן התפקידים שהחברה מועידה לבני גילם. חלקם מאופיינים בהעדר קשר או בקשר לקוי עם מוסדות החברה, ודימוים וזהותם העצמית הנמוכה גורמים לצמיחתו של ניכור ממערכות החיים הנורמטיביות, ניכור כלפי החברה, ערכיה ומוסדותיה. בהמשך, תופעה זו מתחברת לסימפטומים
התנהגותיים-חברתיים נוספים כמו שוטטות, עבריינות, אלימות, שימוש בסמים ועוד (להב, 1999).
בתוכנית האב הלאומית שפרסם משרד העבודה והרווחה בנושא ילדים ונוער בסיכון בשנת 1998 נאמד מספרם של הילדים ובני הנוער בסיכון בישראל ב-331,000, מתוכם 120,000 בסיכון גבוה ומיידי (תכנית האב הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון בישראל, 1998). בשנת 2003 נאמד מספרם של הילדים ובני הנוער בסיכון בישראל
ב-336,000, כאשר הם מהווים 17% מכלל הנוער בישראל. בין השנים 1998-2003 הייתה עלייה של יותר מ- 10% במספר הילדים ובני הנוער בסיכון בישראל (תכנית האב הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון בישראל, 2003). לפי השנתון הסטטיסטי לילדים בישראל (המועצה הלאומית לשלום הילד, 2004), בשנת 2003 דווחו 21,654 מקרי התעללות
והזנחה, מתוכם 43.2% בני נוער בסיכון במערך הגילאים 12-17.
תווית זו של הגדרת נוער כ"נוער בסיכון" תלויה במקורות השונים מתחומי הפסיכולוגיה, החינוך, הסוציולוגיה ותחומים אחרים. יש המאמינים שכיום "כל הנוער נולד בסיכון גבוה", כיוון שכולם חיים בסביבות סיכון כאלה או אחרות, חשופים להשפעות מסוכנות ועוברים את תקופת ההתבגרות, מה שעושה אותם פגיעים יותר. אחרים
מעריכים ש25% מבני הגילאים 10-17 נמצאים בסיכון גבוה ו25% נוספים נמצאים בסיכון מתון. מנגד, יש המראים כי הנוער של היום מתפתח טוב יותר בהשוואה לדור הקודם, ורק אחוז קטן נמצא בסיכון לכישלון בחייו. מחקרים מראים כי בני הנוער כיום הרבה יותר בריאים, מקבלים חינוך טוב יותר, אופטימיים יותר, ואחראיים לעומת
צעירים בעבר. צעירים גדלים היום בסביבות סיכון שונות, ורמת הסיכון תלויה במגדר, גזע, מוצא אתני, מעמד חברתי, קהילה, ובהזדמנויות התעסוקה שלהם (Kirk, 1993 ; Dryfoos, 1996).
רזניק וברט (Resnick Burt, 1996) מציגים מסגרת קונצפטואלית להגדרת "סיכון" הכוללת אבחנה בין ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. גורמי סיכון (risk antecdents) - כוחות בסביבתו הקרובה של המתבגר, אשר להם השפעה והשלכה שלילית על התפתחותו. בקטגוריה זו בדרך כלל מזוהים שלושה גורמים בולטים: עוני, סביבה חברתית
עבריינית ומשפחה דיספונקציונלית; 2. סימני סיכון (risk markers) - התנהגויות של מתבגר אשר בשילוב עם גורמי הסיכון שצוינו לעיל מעלות במידה ניכרת את הסבירות לפגיעות ואת הסיכוי להתנהגות שלילית. בדרך כלל מציינים שתי תופעות בולטות המשפיעות על מתבגרים: תפקוד לקוי בבית הספר, הכולל נשירה סמויה ונשירה גלויה
מבית הספר, ומעורבות בפעילות פלילית או עבריינית, הכוללת הוצאה מהבית או הפנייה לשירותי טיפול בקהילה. 3. התנהגויות סיכון (risk behaviors ) - התנהגויות המובחנות כבעלות פוטנציאל לפגיעה בנער המתבגר בצורה ישירה או עקיפה. אלו בדרך כלל מזוהות עם גורמי הסיכון וסימני הסיכון שצוינו לעיל. ההתנהגויות הבולטות
בקטגוריה זו הן: העדרויות תכופות מבית הספר, בריחות תכופות מהבית, קיום יחסי מין בגיל מוקדם, שימוש מוקדם בסיגריות, אלכוהול וסמים והתחברויות לקבוצות עברייניות; 4. תוצאות סיכון (risk outcomes) - תוצאות של כלל הגורמים שצוינו לעיל והבולטות שבהן: הריון מוקדם, אמהות/אבהות בגיל צעיר, חסרי בית ובורחי בית,
מעורבות בזנות, מעורבות בשימוש בסמים ואלכוהול, מעורבות בפעילות פלילית ועבריינית, נשירה וניתוק ממערכות חינוך וחברה בקהילה.
דרייפוס (Dryfoos, 1996) במאמרו, מזהה שישה גורמי סיכון פרה-דיספוזיציוניים העשויים לחזות התנהגויות בסיכון גבוה הכוללים השפעות הוריות, התנסויות בית-ספריות, השפעות קבוצת השווים, בעיות התנהגות, שכונות מצוקה ומוצא אתני.
איכות ההורות ודרגת החינוך והתמיכה שמתקבלת מההורים הינם מרכיבים חשובים ליכולת הילד לגדול ולהגשים את הפוטנציאל שלו/שלה. נוער בסיכון עשוי להימצא במשפחות בהן ההורים מתירנים מדי או קפדנים מדי. במשפחות בהן ההורים סמכותיים המצפים להתנהגות בוגרת, אוכפים חוקים בצורה עקבית, מעודדים עצמאות, ייחודיות ותקשורת
חופשית, הסיכון נמוך יותר. איכות ההורות חשובה בהרבה יותר ממבנה המשפחה. לכן, לאמהות/אבות חד-הורים קיימת השפעה חיובית על הישגי ילדיהם כל עוד הם מספקים את הטיפוח והתמיכה ההולמים לילדיהם.
איכות ההתנסות בבית הספר גם היא גורם מקדים להתבגרות חברתית ולהתפתחות. רב חיי המתבגרים מעוצבים על פי מה שמתרחש בבית הספר. זו התקופה בה הדמויות המשמעותיות בחיי הילד מתחלפות מההורים לקבוצת השווים ומהתנסויות בבית להתנסויות בבית הספר. ביצועיים לימודים דלים, העדר קשר חברתי בבית הספר, ציפיות נמוכות
מהלימודים, בעיות משמעת, מעמד סוציו-אקונומי נמוך, והורים בעלי השכלה חלקית עשויים להוביל להתנהגויות סיכון.
להשפעות קבוצת השווים קיימת חשיבות רבה על גילאי ההתבגרות, הינן חלק מההתפתחות הנורמלית לעצמאות. ילדים פגיעים במיוחד להשפעות חברתיות, בייחוד כשהם מצויים בשנות ההתבגרות המרכזיות. עבור מתבגרים רבים, הורים וקבוצת השווים מהווים שני קצוות שונים, השפעת ההורים יורדת בעוד שהשפעת קבוצת השווים עולה. נוער בסיכון
מראה התנגדות נמוכה יותר להתנסות בסמים, סקס ועבריינות עם קבוצת השווים.
צעירים הסובלים מבעיות התנהגות כמו היעדרויות מבית הספר, גניבות, שקרים, בריחות, אכזריות כלפי בעלי חיים, קיום יחסי מין מוקדמים והצתות במזיד פגיעים הרבה יותר להתנהגויות סיכון. בעיות אלה מתגלות בגילאים צעירים, והגורם המשפיע ביותר על התפתחותן הוא תפקוד המשפחה. הוריהם לרב, סובלים מאישיות אנטי-סוציאלית,
עוינים ומתקשים ביצירת קשר יציב עם ילדיהם. ההשפעה הינה מעגלית, הורים עוינים מגדלים ילדים המתפתחים להיות תוקפניים ועוינים כלפי הוריהם וכלפי החברה כולה. סמים, סקס ופעילות עבריינית נתפסים על ידם כדרך לשכוח את בעיותיהם.
חיים במשפחה בעלת קשיים כלכליים ובשכונת מצוקה מעלים את הסיכון להתנהגויות רב-בעייתיות. קושי כלכלי מונע מבני הנוער גישה לחינוך איכותי ותומך, ולסביבה פיזית בטוחה. בקהילות אלה קיים אחוז גבוה של נושרים בבתי הספר והן מאופיינות באחוז גבוה של עבריינות, שימוש בחומרים ממכרים והריון מוקדם.
גזע ומוצא אתני גם הם גורמים המשפיעים על פגיעות בני הנוער. אפרו-אמריקאים, היספאנים, ומיעוטים אחרים נמצאים בסיכון גבוה יותר לתוצאות שליליות מהתנהגויות בעייתיות כתוצאה מריבוי משפחות ממוצאם האתני הנמצאים במצב כלכלי קשה והחיים בקהילות סגורות.
סנדרוביץ (2002) מציינת כי בקרב בני נוער בסיכון ניתן לזהות חסכים חברתיים, סביבתיים, רגשיים, קוגניטיביים ומשפחתיים במינונים שונים הבאים לידי ביטוי חיצוני ונראה לעין במגוון התנהגויות בלתי מסתגלות, הישרדותיות במהותן, כגון: קשיים בביקורת עצמית, קושי ביכולת לבחור בין אופציות, בהצבה ומימוש מטרות
וכישורי התמודדות נמוכים עם אתגרים. כמו כן, בולט מאד הקושי במתן אמון בעצמם ובזולת הנובע מהתנסויות וחוויות עבר של דחייה, חוסר קבלה ועוד. רבים מהם לוקים בקשיי למידה ברמות שונות, עקב לקויות למידה, מגוון של דיסלקציות וקשיים בקשב בטווח רחב כתוצאה מאי איתור או טיפול לקוי.
ישנם חוקרים הנוטים להבחין בין קבוצות סיכון שונות על פי תופעות, מצבים או התנהגויות הנמדדות לפי רמת הסיכון. להב (2000) מבחין בין שלוש קבוצות של אוכלוסיית הסיכון: א. ילדים ונוער הנמצאים בסכנה ישירה ומיידית - אלו ילדים שהינם קורבנות התעללות והזנחה, ילדים ונוער עם בעיות התנהגות, נוער
עבריין, נוער משתמש בסמים וקורבנות אלימות במשפחה; ב. ילדים ונוער החיים בסביבה מסכנת ונמצאים בסכנה עקיפה - אלו ילדים העדים לאלימות בין הוריהם, להתמכרות, לעבריינות, ילדים החיים בעוני וכאלו החיים בקהילות מסכנות; ג. ילדים ונוער החיים בנסיבות העלולות ליצור סיכון - אלו ילדים ממשפחות הסובלות ממשבר בגין
גירושין, משפחות חד-הוריות, משפחות הסובלות מאבטלה ומשפחות עולות.
דרייפוס Dryfoos, 1996)) מציג חלוקה שונה של אוכלוסיית הסיכון. לטענתו, אוכלוסיית הסיכון מתרכזת בעיקרה במערך הגילאים 14-17, ונחלקת לשלוש הקבוצות הבאות: נוער בסיכון גבוה, נוער בסיכון מתון ונוער בסיכון נמוך או שאינו בסיכון כלל.
קרוב ל-15% מבני הנוער בסיכוןמצויים בסיכון גבוה ומעורבים בכל סוגי מרכיבי הסיכון. יותר מ60% מהם נעצרו לפחות פעם אחת במהלך השנה כאשר ליותר ממחציתם קיימת גישה לנשק. 80% שותים משקאות חריפים, 40% משתמשים בסמים לא חוקיים ו-90% פעילים מינית ומעורבים בקשרים לא יציבים. רבים מבני הנוער מדוכאים וחלקם אף ניסו
להתאבד. קרוב לשליש מהמתבגרים כבר נשרו מבתי הספר, ואחרים נשארו כיתה אחת או יותר.
נוער בסיכון מתון מהווה את הקבוצה הרחבה ביותר מכלל הנוער בסיכון. קרוב ל35% מבני הנוער מעורבים באחת או בשתי התנהגויות סיכון, אך לא באותה עוצמה כמו הנוער הנמצא בסיכון גבוה. מתבגרים אלה עשויים להישאר כיתה או להשתמט מבית הספר, שותים משקאות חריפים מפעם לפעם, מעשנים מריחואנה, ומקיימים יחסי מין ללא אמצעי
מניעה או לעיתים בעלי מחשבות אובדניות. הם פגיעים בצורה ברורה, כתוצאה מהתנהגותם, וזקוקים לתמיכה המתאימה בכדי לא להעמיק את מעורבותם בהתנהגויות סיכון.
קרוב ל20% מבני הנוער בסיכון מצויים בסיכון נמוך. הם עשויים לשתות משקה חריף לעיתים רחוקות או להישאר כיתה, אך אינם נתונים בסיכון כתוצאה מהתנהגותם. קרוב לשליש נמצאו פעילים מינית, אך תמיד משתמשים באמצעי מניעה. לפחות 15% מבני הנוער אינם מצויים בסיכון כלל. הם מראים התנהגויות שאינן בסיכון, ללא מצבי דיכאון
וללא בעיות בבית הספר. אוכלוסיית הנוער בסיכון נמוך ונוער שאינו נתון בסיכון מהווה כשליש מאוכלוסיית הנוער בגילאי 14-17. בני נוער אלה מוגנים מההשלכות ההרסניות שטומנות בחובן התנהגויות בסיכון גבוה, אבל הם מוקפים בגורמים שליליים העשויים להוביל אותם להתנהגות אנטי חברתית. בנוסף, הם נתונים בסכנה להפוך
לקורבנות ע"י בני נוער אחרים המצויים בסיכון גבוה. הישרדותם תלויה ביציבות משפחתם, באיכות בית הספר בו הם לומדים ובביטחון הקהילה בה הם חיים.
התנהגויות ומצבי סיכון שונים, עלולים להוביל להשלכות חמורות המתבטאות בבעיות הסתגלות והשתלבות בחברה בבגרות. גורמי סיכון אלה, יכולים להיות מוגדרים כתנאי בסביבה או ביחיד, המנבאים סבירות גבוהה לניתוק ונשירה מבית-הספר, בריחה מהבית ופיתוח התנהגות עבריינית (Resnick Burt, 1996).
הנשירה והניתוק של בני נוער בישראל מתוך מערך הלימודים הפורמליים המוצע להם על ידי מערכת החינוך, אינה תופעה חדשה. קיימת אוכלוסיה של בני נוער, שבגיל מסוים עוזבת את כל האלטרנטיבות החינוכיות-לימודיות הפורמליות, שמדינת ישראל מציעה להם. עזיבה זו נעשית לפעמים מרצון, מתוך צורך לצאת לעולם העבודה ולעזור בפרנסת
המשפחה, אך על פי רוב זו עזיבה מחוסר ברירה, בגלל אי היכולת להסתגל למה שמוצע על ידי המערכת ולהשתלב בו. הנשירה והניתוק של בני נוער ממערכת החינוך הפורמלית מתרכזת כיום ברובה בשכבת הגיל 14-17. צעירים אלו, אינם מצליחים לזכות להשכלה בסיסית ולסיים לימודים ולהיות בעלי השכלה משמעותית פורמלית או בלתי
פורמלית, שתוכל לשמש אותם בבגרותם (להב, 1999; להב, 2004).
תופעת הבריחה מהבית הולכת וגדלה במידה ניכרת בשנים האחרונות. צעירים מתנתקים מבית הוריהם או ממקום מגורים נורמטיבי אחר, וכתוצאה מכך נותרים ללא קורת גג וללא מקום אלטרנטיבי להישאר בו. הספרות המחקרית מראה כי משפחות הבורחים מאופיינות ברמה נמוכה יחסית של לכידות, אקספרסיביות ועצמאות, רמה גבוהה יחסית של
קונפליקט ופיקוח, דחיית ההורים את ילדם, הפחתת ערך תמידית, חוסר סובלנות, מריבות וסכסוכים מתמשכים, בעיות תקשורת, שימוש מופרז בענישה ושימוש בסמים ואלכוהול. רב הבורחים הם בגילאי 17 כשהסיבות העיקריות לבריחה הן קונפליקטים עם שני ההורים, או עם אחד מהם, לאחר שהנערים עברו התעללות פיזית ו/או נפשית. אותם
נערים, מגלים קשיי למידה, נושרים מבית הספר, ואף רבים מהם מדווחים על מחשבות אובדניות ועל ניסיונות התאבדות. בריחת בני נוער הינה תופעה חברתית סמויה שעשויה להיות בעלת השלכות כבדות לטווח הקצר והארוך, בתחום הבריאות הנפשית, הרגשית והפיזית (נבו, 1999).
פנייה לעבריינות הינה אחת התוצאות המרכזיות, הנפוצות ביותר של מצבי סיכון. העבריינות הינה סטייה חברתית אשר נגרמת על ידי מתבגרים בני 12 עד 18, הנתפסת על ידי הציבור ומקבלי ההחלטות כמאיימת על ביטחון הציבור, או כמכשול להתפתחותו התקינה של הנער. ברוב המקרים ילדים אלו נולדים בקרב משפחות עניות ואז היכולת לטפל
בהם נמוכה יותר. להורים אלה חסר הניסיון והאמצעים כדי להתמודד עם בעיות הילדים וכתוצאה מכך בעיות העבריינות מחמירות. מעבר לכך, בסביבת המחיה של נוער זה קיימת נגישות לסמים, ושיעור הפשיעה גבוה (Siegel Senna, 1997). בנוסף, ניתן לאמר כי פנייה לעבריינות מהווה עבור בני הנוער דרך לשכוח את בעיותיהם. על פי סטוט
(Stott, 1950) רבים מבני הנוער עוסקים בעבריינות כדרך להדחיק טראומת ילדות. בני נוער שחוו התעללות בילדותם אינם מסוגלים להתמודד עם הטראומה הקשה שנוצרה אצלם בעקבות ההתעללות ולכן הם עוקפים אותה אל מעמקי הלא מודע או סמוך למודע, מה שמוביל אותם לפתח רגשות חרדה. החרדה, לדברי סטוט, מנסה באופן תמידי לשוב
ולהעלות אל תודעתם, לכן בני נוער אלה, מחפשים ללא הרף אחר התעסקויות שתתפוסנה את תשומת ליבם ותמנע מהם להתמקד בחרדה. רבות מהתעסקויות אלה הן מעשי עבריינות כמו: גניבת מכוניות, פריצת בתים, חנויות, מחסנים והריסת רכוש ציבורי.
כמה צעדים ראשוניים חשובים כבר ננקטו במאמץ להבטחת שלום הילד, ונעשו מאמצים חדשים לאתר ילדים בסיכון גבוה ולסייע להם. בנוסף, בארץ הוקמו מוקדי שירות לנוער בסיכון: יחידות קידום נוער, עמותת על"ם - עמותה לנוער במצבי סיכון, ועוד מגוון מוקדים נוספים הדואגים לקידום תכניות ויוזמות חדשניות בתחומי הטיפול
והסיוע לבני נוער במצבי סיכון (להב, 1999).
סיכום
אלימות במשפחה היא בעיה חברתית מורכבת במיוחד. במהלך העבודה, ניסינו לשפוך אור על מספר בעיות מרכזיות בהבנת הבעיה ובהשלכותיה. בעיית הילדים המוכים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשמה, היא בראש ובראשונה בעייתם של ילדים, אבל כל דיון רציני בנושא מראה שאי אפשר לנתק אותה או לטפל בה כראוי אם לא נראה בה גם את בעייתם
של ההורים ותפקוד המשפחה. המשפחה היא עמוד הטווח של הילד או המתבגר, היא הדואגת לרווחת הילד, מציבה אותו בחברה, מעצבת את אישיותו החברתית מבחינה שכלית ורגשית, מפתחת את האני שלו ומנחילה בו את הערכים התרבותיים (פסטרנק, 1994).
אך, אילולא המשפחה דואגת לרווחת הילד, התפקוד בה לקוי ובעיות ונסיבות כמו אלימות והזנחה של הורים מתערבים בתפקוד המשפחה. ההורים מחפשים את האשם, והקורבן הנגיש ביותר עבור צרכיהם הנפשיים הוא הילד (Benton, 1993).
ההשפעות על אותם ילדים עלולות להיות הרסניות וארוכות טווח, וממשיכות להתקיים גם לאחר שהילדים בגרו ועזבו את משפחותיהם הבעייתיות. מעבר לנזק הנגרים לילדים המוכים, המתבטא בהפרעות בתחום הגופני, הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי ובשיבוש מערכת האמונות והערכים שלו, הנוער נמצא בסיכון גבוה להתפתחות בלתי תקינה
ודיספונקציונלית בעתיד בתור בוגר (Latimer, 1998).
התעללות גופנית או הזנחה הינן ללא ספק בין מצבי הסיכון הישירים המובילים ילדים ונוער להימצא בסכנה מיידית. דפוסי האלימות משפיעים על כל תחומי חייהם בהווה ובעתיד וכתוצאה מכך, הם נקלעים למצבי סיכון המובילים אותם לשימוש בסמים, נשירה מבית הספר, פנייה לעבריינות, דיכאון ואף ניסיונות התאבדות. מעבר לכך, מעגל
הקסמים השלילי נמשך גם בעתיד ורבים מהילדים שחוו התעללות בילדותם, הופכים בעצמם להורים מתעללים.
מכל מקום, אותם נערים, המוגדרים כנוער בסיכון, כתוצאה מהימצאותם במצבי סיכון פיסיים או נפשיים, מגלים קשיי הסתגלות בהשתלבות בחברה. האינטראקציה בין 4 מרכיבי הסיכון: גורמי סיכון, סימני סיכון, התנהגויות סיכון ותוצאות סיכון, מעלה את הסבירות של אותם נערים להימצא בסיכון גבוה, ועלולה להוביל לניתוק ולנשירה
מבית הספר, לבריחה מהבית ופניה לעבריינות (להב, 2000).
ההתמודדות עם בעיית הילד המוכה הינה משימה קשה ורבת פנים. אך, ניתוח זהיר שלה, שתחילתו פירוק המכלול לגורמים והתמודדות עם קטעים, וסופו הרכבת הגורמים שוב וראיית השלם, יכולה להביא להצלחה בהתמודדות מורכבת זו.
עם העלאת הבעיה למודעות הציבור חל שיפור בטיפול הניתן על ידי המוסדות האחראים לכך. עם זאת, ייתכן שיש צורך להשקיע מאמצים רבים יותר במניעה ובאיתור הבעיה בקהילה, בשלבים מוקדמים יותר.
ביבליוגרפיה
אדר ד' (1997). התעללות מינית בילדים והשלכותיה על גיל ההתבגרות. מתוך ח' דויטש (עורך), התעללות בתקופת הילדות והשלכותיה בגיל ההתבגרות - לקט הרצאות. (עמ' 11-25). ירושלים: מכון סאמיט.
אילון, א', כדורי ת' (1996). "בין שני בתים" עבודה קבוצתית עם ילדי גרושים. מניתוק לשילוב,7, 38-46.
אילון, ע' (1999). התעללות בילדים במשפחה. ירושלים: מכון הנרייטה סולד.
אליצור, א' (1997). הפרעות פסיכיאטריות בילדים ומתבגרים. מתוך ח' מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. (עמ' 472-475). פפירוס: אוניברסיטת תל אביב.
גיבור ח', גרניאק מ' (1996). אלימות מהי וכיצד נבנתה תוכנית להתמודד עם התופעה. מניתוק לשילוב, 7, 59-65.
דאוד-נורסי, ס', למב, מ' וסטרנברג ק' (1999). השפעת אלימות גופנית במשפחה על הסתגלות ילדים בבית הספר. מגמות, מ(1), 72-102.
המועצה הלאומית לשלום הילד (2004). ילדים בישראל - שנתון סטטיסטי. ירושלים: המרכז למחקר ופיתוח.
להב, ח' (1999). נוער בשולי החברה, התופעה ודרכי ההתמודדות. מדינת ישראל: משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל חברה ונוער.
להב, ח' (2000). נוער בסיכון - התופעה בפרספקטיבה. מניתוק לשילוב, 10, 3-12.
להב, ח' (2004). תופעת הנשירה ממערכת החינוך - הויכוח על המספרים ומי משלם את המחיר. מניתוק לשילוב, 12, 11-23.
לוגסי, ש' (1991). אלימות במשפחה נגד ילדים. צוהר לבית-הסוהר, 2, 21-28.
לוין, ש' (1996). החוק נחלת הכלל. חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ. נתניה.
מלמד, א' (1999). המשפחה: ערש או הרס ילדיה. קרית ביאליק: אח.
נבו, ת' (1999). תופעת בני נוער בורחים וחסרי בית. מניתוק לשילוב, 9, 58-69.
סנדרוביץ', ש' (2002). כושר ההשתנות של בני נוער - מתיאוריה למעשה. מניתוק לשילוב, 11, 35-47.
פסטרנק, ר' (1994). המעגל הראשון: המשפחה כמחנכת - חממה או מלכודת?. תל אביב : איתאב.
צימרין, ח' (1985). ילדים מוכים: בעיה רבת פנים. פפירוס: אוניברסיטת תל אביב.
קרסון ר', בוצ'ר, ג', ומינקה ס' (1998). פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים. האוניברסיטה הפתוחה.
שגיא, ש', דותן, נ' (2001). משאבי התמודדות של ילדים שנפגעו במשפחתם. מגמות, מא(1-2), 218-235.
תכנית האב הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון בישראל, (1998). משרד העבודה והרווחה, לשכת מנכ"ל המשרד, ירושלים.
תכנית האב הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון בישראל, (2003). משרד העבודה והרווחה, לשכת מנכ"ל המשרד, ירושלים.
Benton, S. A. (1993) Dysfunctionnal families: recognizing overcoming their effects. Kansas State university.
Dryfoos, J. G. (1996) Adolescents at risk: shaping programs to fit the need. Journal of negro education, 65(1), 5-18.
Figley, C. (1990). Treating stress in families. New York: Brunner/Mazel.
Frazee, C. (2000) Abuse of children with disabilities. National Clearinghouse of family violence, 6, 85-97.
Freud, A. (1936). Identification with the aggressor. Writings, 2, 109-121.
Hay, T. (1997) child abuse and neglect overview paper. National Clearinghouse of family violence, 3, 97-104.
Kirk, A. A. (1993). Are youth at risk?. Journal of extention, 31(3), 13-21.
Latimer, J. (1998). The consequences of child maltreatment: A reference guide for health practitioners. National Clearinghouse of family violence, 4, 205-230.
Lewis, D. (1992). From abuse to violence: psychophysiological consequences of maltreatment. Journal of the American academy of child and adolescent psychiatry, 3, 92-115.
Martin. H. P. (1982). Abused children - what happens eventually. Ney York: Brunner/Mazel. 154-169.
Perry, B. D., Mann, D., Palker-Corell, A., Ludy-Dobson, C., Schick, S. (2002). Child physical abuse. In D. Levinson (Ed.), Encyclopedia of crime punishment (pp. 197-202). Sage publications, thousand oaks.
Resnick, G., Burt, M. R. (1996). Youth at risk : definitions and implications service delivery. American journal of orthopsychiatry, 66(2), 172-188.
Ryan, E. M. (2004). Identification with the aggressor: How crime victims often cope with trauma. FBI law enforcement bulletin, 73(8), 52-57.
Siegel, L, Senna, J. (1997). Juvenile Delinquency. New York: West.
Stott, D. H. (1950). Delinquency and human nature. The Carnegie United Kingdom Trust, Dunfermline, fife.

תגים:

התעללות · ילדים · מוכים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אלימות במשפחה כגורם לנוער בסיכון", סמינריון אודות "אלימות במשפחה כגורם לנוער בסיכון" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.