היישום אינו מחובר לאינטרנט

איחוד מול ייחוד בכיתה

עבודה מס' 064251

מחיר: 361.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: איחוד מול ייחוד בכיתה כפי שמשתקף בסיפורו של אנטולי אלקסין "השלישי בשורה החמישית" ובמציאות הישראלית של ימינו

5,710 מילים ,2 מקורות ,2004

תקציר העבודה:

סיפורו של אנטולי אלקסין, השלישי בשורה החמישית, (Tretiy v pyatom ryadu) נוגע בסוגיות שונות של חינוך והוראה בעולם של בית הספר בברית המועצות. בית הספר של ורה מטבייבנה הוא כבתי ספר רבים אחרים ברחבי מוסקבה וכל המדינה: בית ספר בעל אידיאלים וכללים נוקשים, אם כי אווירה חמה וידידותית, המחנך את בני הנוער לחיות במדינה העתידית. דמות בית הספר ברוסיה שונה בתכלית מדמות בית הספר בארץ. בעבודה זו אנסה לבחון את עקרונות החינוך של המורה ורה מטבייבנה בסיפור זה, ואיך דרך סיפור זה משתקף בית הספר ברוסיה בכלל, לעומת מה שקורה היום בארץ.

תוכן העניינים:
א. הסיפור ובית הספר הרוסי כפי שהוא משתקף בו - האיחוד
ב. "בחינה באנושיות" - מתוך אחרית הדבר לספרו של אלקסין
ג. דפוס החיקוי וסוציאליזציה - על פי צבי לם
ד. עולם בית הספר בארץ - הייחוד ודפוס הפיתוח והאינדיבידואציה
ה. סיכום

הערת מערכת: הסיפור הנדון הוא בשפה הרוסית. העבודה אינה כוללת תרגום של סיפור זה.

קטע מהעבודה:

בסיפור אפשר לראות בבירור שהמורה נתפס כאן כמלך ואף כאל. דעתו ומילתו חוק הן לתלמידים והן להורים. דבר זה נראה בבירור כבר בהתחלה: "הם היו בטוחים שכל הניסיון הזה, עצום, בן שלושים וחמש, היה אמור להתמוטט על ליזה המסכנה - ולהביא לתוצאות מדהימות." בכלל, הלימוד הוא הדבר החשוב ביותר: "'אל תדאגו,' אמרתי. 'הוא לומד טוב. הוא מועמד לאולימפיאדה במתמטיקה!' 'ברוך השם!' אמרה האם."

מקורות:

הקדמה
אנטולי אלקסין (Anatoliy Aleksin) , כתב את רוב יצירותיו בשנות השישים והשבעים. הוא סופר מפורסם, שכיוון את יצירותיו בעיקר לנוער, אך, כפי שזה קורה לעיתים קרובות מאוד, הן נתחבבו בראש וראשונה על המבוגרים. הוא כתב כ-200 יצירות. בין המפורסמות:
אחי מנגן על קלרנית (מיומנה של נערה). נערה מחליטה ש"תקריב" את כל חייה לאחיה הבכור, תקווה גדולה בעולם המוזיקה, אך מפרידה בינו לבין אהובתו כי לדעתה הוא חייב להקדיש את חייו למוזיקה. כך מגלה הילדה את עצמה, ורואה שהיא, שחשבה עצמה לאלטרואיסטית ו"גיבורה גדולה", בעצם אנוכית ומתנשאת, ומנסה להחליט בשביל
אחרים איך יחיו, מה שעלול להרוס את חייהם.
"שקר". ילד שאביו מחנך אותו שאסור לשקר, רואה את אביו בקולנוע עם אישה אחרת. כל עולמו מתהפך, הוא מתחיל לחשוב שכל מה שאי פעם אמר לו אביו הוא שקר, ואין לו חשק לקרוא ספר שמזמן חיפש, מפני שעל הספר הזה המליץ אבא.
"אפשר לחשוב, ציפורים!..", ילד חוזר ממחנה קיץ לבית שלא מחכה לו ובו איש לא מבין אותו, והמשפחה עצמה, האבא, אישתו והבת שלה, לא מבינה זאת.
"מימוזות". גבר צעיר הופך את כל העיר בחיפוש אחר זר מימוזות לאשתו ביום האישה, אבל הוא יוצא מהעבודה מאוחר וכבר אין מימוזות בשום מקום. הוא כבר מאבד תקווה ונואש, עד שמוכר פרחים זקן אחד, שרואה את מצבו, מוציא לו זר קטן אחרון שהוא החביא בשביל הבת שלו.
"חיבור לשיעורי-בית". ילד בן שלוש עשרה מוצא בתוך אנציקלופדיה ישנה חיבור ישן של דוד שלו שנהרג במלחמה. בשיעורי הבית נאמר לכתוב חיבור לשלושים שנה קדימה. אבל הדוד שלו, אז ילד בן גילו, כתב את המכתב לילדה שאהב, שהיא אמורה לקרוא בעוד שלושים שנה - בשנה זו בדיוק. הוא כתב על איך שהוא מדמיין את המשפחה שלהם ועל
איך שהוא מאושר שהיא אוהבת אותו ולא את הילד השני. החיבור נוגע בנפשו של הילד והוא מאתר את ה"ילדה", היום נשואה לאותו "הילד השני", עם בן ששמו כשם הדוד, ונותן לה את המכתב.
באותו הזמן, אי-שם.... נער מגלה במקרה שידידה ותיקה של אביו, שהצילה את חייו בזמן המלחמה, זקוקה נואשות לעזרה ואביו מתעלם ממנה "מפני שהם משפחה לדוגמא", ולכן הנער מגיע לעזרה במקום אביו. הוא נאלץ להתמודד עם בנה המאומץ, ילד בן גילו, שבזמנו היא הצילה גם אותו ושדוחה אותה ולא רוצה אותה כאימו, "משיקולי
כדאיות", על אף שהקדישה לו את חייה, נתנה לו הכל, ויתרה על דברים רבים למענו, וחינכה אותו להיות אדם טוב.
סיפור מפחיד נורא (סיפור בלשי שהמציא אליק דטקין). נכד של סופר ידוע נעלב מכך שהמורה החדשה ביטלה את "פינת הסופר" בכיתה ומחליט לעשות תרגיל מלוכלך כדי להאשים את המורה ברשלנות וחוסר אחריות, כדי לגרש את המורה מבית הספר. הילדים חברי המועדון הספרותי, שיוצאים ל"מסע בעקבות הספר", מוצאים עצמם נעולים בתוך מרתף
של בית נטוש בלב היער. גיבור הסיפור נרתם למציאת דרך יציאה וחזרה הביתה ולפתרון "התעלומה" וגילוי האשם האמיתי.
"את שומעת אותי?"- גיאולוג שיוצא למסעות ביערות הצפון עובר מרחקים ארוכים כדי לדבר עם אשתו בטלפון ביום הולדתו, כפי שקבעו. אך איש לא עונה לטלפון... ואז הטלפונאית הצעירה, שרואה את ייאושו ודאגתו, מחפשת בין מכתבים שלא נאספו ומוצאת מברק ישן המיידע אותו שאשתו, גם גיאולוגית, יצאה למסע ומאחלת לו יום הולדת שמח
מראש.
ילד מאוחר. בן שחיכו לו שנים רבות ועכשיו שומרים עליו כמו על ספל חרסינה וחושבים אותו לילד קטן שלא מבין דבר. אחותו הרווקה מתביישת בפני החברים שלה ומבקשת ממנו שיאמר שהוא בנה, עד שהוא אומר זאת גם לחבר הראשון שלה. הוא מחליט לתקן בעצמו את הטעות ועושה הכול כדי ליישב את המריבה. מאז החבר מתייחס אליו כאל
מבוגר, כאל שווה, ונוצרת ביניהם ידידות אמיתית. בגרותו של הנער באה במבחן כאשר עליו בעצמו להכין את האחות והוריו הזקנים - האב חולה הלב והאם הדואגת לידיעה שהחבר, כבר לאחר שנקבעה החתונה, פגש בחורה אחרת.
קוליה כותב לאולה, אולה כותבת לקוליה. הילדה המוערצת על כל הכיתה לצערם הרב עוברת לעיר אחרת. מנהיג תנועת הנוער נותן משימה לילד הכי מתבודד והכי סגור בכיתה להתכתב איתה ולספר לכולם על חייה החדשים. דרך המכתבים מצליחה הילדה לחדור לתוך נפשו של הילד ולהוציא החוצה את האדם המקסים שבתוכו. היא עוזרת לו להיפתח,
לגבור על צערו וגעגועיו לאמו שנפטרה לפני שנים ולמצוא חברים. היא גם גורמת לו לעזור להרבה אנשים ולהאיר את עולמם (משיג למשפחה גדולה חדר גדול יותר לגור בו, מתיידד עם ילד קטן, בודד וחולה וכד'). כך שני הילדים פתאום מכירים זה את זו כפי שמעולם לא הכירו כשלמדו באותה הכיתה, ומתפתחת ידידות מופלאה מעבר לדפים
התלושים מהמחברת.
יצירותיו תורגמו ל-47 שפות. הוא קיבל פרסים רבים, הוא חבר באיחוד הסופרים של ברית המועצות הסובייטית וב- Pen-clubהבינלאומי ונכלל ברשימת הכבוד הבינלאומית של האנס כריסטיאן אנדרסן. רבות מיצירותיו עובדו לסרטי קולנוע והצגות תיאטרון. היום אלקסין בשנות ה-80 לחייו, משנת 1993 הוא מתגורר בארץ, ביפו, וממשיך
לכתוב ספרות ישראלית ברוסית. ספרו האחרון הוא טרור על סף הדלת.
א. הסיפור ובית הספר הרוסי כפי שהוא משתקף בו- האיחוד
סיפורו של אנטולי אלקסין, השלישי בשורה החמישית, (Tretiy v pyatom ryadu) נוגע בסוגיות שונות של חינוך והוראה בעולם של בית הספר בברית המועצות. בית הספר של ורה מטבייבנה הוא כבתי ספר רבים אחרים ברחבי מוסקבה וכל המדינה: בית ספר בעל אידיאלים וכללים נוקשים, אם כי אווירה חמה וידידותית, המחנך את בני הנוער
לחיות במדינה העתידית. דמות בית הספר ברוסיה שונה בתכלית מדמות בית הספר בארץ. בעבודה זו אנסה לבחון את עקרונות החינוך של המורה ורה מטבייבנה בסיפור זה, ואיך דרך סיפור זה משתקף בית הספר ברוסיה בכלל, לעומת מה שקורה היום בארץ.
בסיפור אפשר לראות בבירור שהמורה נתפס כאן כמלך ואף כאל. דעתו ומילתו חוק הן לתלמידים והן להורים. דבר זה נראה בבירור כבר בהתחלה: "הם היו בטוחים שכל הניסיון הזה, עצום, בן שלושים וחמש, היה אמור להתמוטט על ליזה המסכנה - ולהביא לתוצאות מדהימות." בכלל, הלימוד הוא הדבר החשוב ביותר: "'אל תדאגו,' אמרתי.
'הוא לומד טוב. הוא מועמד לאולימפיאדה במתמטיקה!' 'ברוך השם!' אמרה האם."
מצב זה נשמר כל עוד ברית המועצות הייתה קיימת. מעניין שהתקופה שבה זה מתרחש כלל אינה חשובה לרצף הסיפור, למראית עין, מפני שלדוברת היא לא חשובה. רק אחרי שורה מטבייבנה מזכירה את השנים: "בשלושים ותשע, כאשר ברחתי מואניה בלוב", הכתה בי מחשבה: אם הילדים האלה סיימו כיתה ח' ב-39, הרי שהם סיימו את בית הספר
שנתיים אחר כך, ב-41. כלומר, אלה בדיוק הילדים שבמקום עתיד מזהיר יצאו לקרבות, ורובם נהרגו! האם ורה מטביינה כלל לא מחשיבה בדעתה שבוגרים רבים שלה יכלו להיהרג במלחמה העקובה מדם? כשהיא מחפשת את ואניה בלוב היא כלל לא חושבת שייתכן והוא נהרג. היא פשוט כאילו שכחה כלל את המלחמה, שגבתה מיליארדים של קורבנות.
בנה וולודיה לא התגייס מסיבות בריאותיות: הוא צולע מלידה. כך המלחמה אולי פסחה על ביתם, וזה מרחיק אותם עוד יותר מהחברה שסביבם, בה בכל בית כמעט נהרג / מת ברעב לפחות בן משפחה אחד. אי אפשר היה לשכוח מיליונים של בחורים צעירים שישר מספסל הלימודים נשלחו אל מותם להלחם בצבא הנאצי, כאשר זהו אחד הדברים שעליו
ברוסיה הסובייטית דיברו ללא סוף, בימי הזיכרון הרבים ובחיי היומיום: "איש לא נשכח, דבר לא נשכח". לכן העובדה שואניה, בוגר 1941, נהרג במלחמה, זוהי אמת די מובנת מאליו, במיוחד בספרות. מצער עוד יותר שהוא נהרג שבועיים לפני הניצחון הגדול.
אבל ורה מטבייבנה חיה מחוץ לזמן ומחוץ למקום. היא מורה, ומתוך מעמדה הגבוה היא הסיקה לעצמה שהיא אלה, ולכן והזמן לגביה לא תופס. היא חיה אי-שם בגובהי מקצועה ומפעלה, במרומי הידע, שהוא הדבר החשוב ביותר בעולם (היא כל הזמן מביאה דוגמאות מתחום הידע: "כמו בספרות... משורר וכותב פרוזה! שניהם סופרים,
אך הז'אנרים הרי שונים" .... "זכרתי את מילותיו של מונטיין החכם, שאמר על עיניו: "אין בעולם עוד זוג עיניים שיעקוב אחריי באותה תשומת לב". ) סוף הסיפור מפיל אותה ממרומי האולימפוס והופך אותה לקטנה כזבוב: "מעולם לא שמעתי על העיר הזו...". ואניה אוהב החיים ורודף החיים לא מתקשר אצלה בראש עם המוות. ואניה,
שכעת היא הבינה איזה אדם גדול היה, יכול היה להיהרג בקרבות על ברלין, אבל בשום אופן לא בעיירה שכוחת אל שאיש לא שמע עליה. ואניה, שלדעתה הדבר החשוב ביותר בשבילו היה ההישג שהוא מועמד לאולימפיאדה במתמטיקה, כלל לא הזדקק למתמטיקה בחייו הקצרים. מה שהוא היה זקוק לו בקרבות הקשים זו האנושיות שלו והמוכנות
להקריב הכול - גם את החיים - למען האחרים.
רמיזות מוקדמות לכך שהבנתה של העולם של ורה מטבייבנה תשתנה מקצה לקצה בסיפור מתחילות כבר מהמשפט הראשון, כאשר היא אומרת שלא האמינה במשהו וזה אכן כך. וההבנה הראשונה הזו שלה קרתה כשהיא כבר קרובה לגיל שישים. זו הנכדה שלה שמתחילה להפוך את כל השפעת עולמה. ניתן לראות עד כמה ורה מטבייבנה מלאה בדעות קדומות
שנכדתה מוכיחה לה את ההפך מהן: לדוגמא, היא אומרת שתמיד חשבה שהנשים לא ניחנות בחוש הומור. רק קיומה של הילדה מפגיש את ורה מטבייבנה עם יו"ר ועדת העובדים והיא שמה לב שאישה שנראית כל כך מיושנת יודעת בעל פה את כל השירים החדשים ואלופה בשחמט- דברים שלכאורה, לאדם בעל דעות קדומות, לא הולכים ביחד.
אכן, ייליזבטה היא ילדה מהפכנית ובעלת השפעה. היא תינוקת שדורשת שיתייחסו אליה כאל אישיות, אבל עם כל הניסיון הפדגוגי הענק של ורה מטבייבנה ניסיון כזה אין לה. וכשהיא מנסה לשאוף עזרה מכל עברה וניסיונה הענק, היא נזכרת שבאחת מהכיתות שלה הייתה אישיות. לכן ואניה מופיע בחייה שוב דווקא עם הופעתה של
ייליזבטה. "ניתן היה להניח שהיא הכירה את ואניה עוד לפני שנולדה", אומרת ורה מטבייבנה עצמה. לשניהם יש אופי, לכן הם מזכירים לה אחד את השנייה.
הקונפליקט הבסיסי של הסיפור הוא הנאלצות שלה ללמד ולחנך בכיתה בה לומד בנה. לא קל ללמד את הבן שלך ולהיות אובייקטיבית, במיוחד בכיתה של ילדים מתבגרים בני 12 - 15. לא קל, מפני שהיא מגדלת את בנה בלי אב. לא קל גם מפני שלורה מטבייבנה אין חוכמת לב. היא מורה אהובה ומוערצת, ורואים עד כמה ואניה אוהב אותה
ומה הוא עושה בשבילה. היא רוצה לפעול בצורה הטובה ביותר לתלמידיה, אבל היא שואפת את כל פעולותיה מהידע, מהספרים: "בשום ספר למחנכים לא נאמר מה אמור לעשות מורה אם ממש מתחת לאפו, בשולחן הראשון ליד החלון, יושב הבן שלו". היא לא יודעת לחשוב בעצמה ולהחליט. צבי לם, בספרו דימויים של הוראה, אומר כך: "הקביעה,
שהמורה הוא מורה בשעה שהוא חושב מה עליו לעשות, היא קביעה שנגזרה מאנליזה של תהליך ההוראה. אין להבין מכאן, שהמורה הוא מורה רק בשבתו בכורסתו או בחדר המורים, ואילו למעשיו בכיתה אין סממנים של התנהגות מקצועית. את מרבית הכרעותיו מכריע המורה בשעת ההוראה. תהליך ההכרעה קודם לביצוע מבחינה לוגית אך למעשה הוא
משולב בו". ואילו היא לא עושה דבר בתוך הכיתה, ומה שעושה הוא לעיתים שגוי כי היא לא חושבת מספיק.
ורה מטבייבנה בטוחה שכל הילדים הם שבלונות, שורות בתצלומים, צלליות, טאבולה רסה שיש לעצב לפי דגם אחד ויחיד: "...בלי להבין זאת, שאפתי להביא את כל הארבעים ושלושה אופיים של תלמידיי למכנה משותף. ואתו מכנה משותף הייתי אני עצמי. על גורלותיהם של תלמידיי רציתי לדעת הכול: מי ההורים, באילו תנאים הם גרים,
איך מכינים שיעורי בית... אבל התברר לי שלגלות את האופי קשה הרבה יותר מאשר את הגורל. והייתי משחררת את עצמי מכך. רציתי שכל התלמידים ילמדו ממני בצייתנות". הכי קל פשוט להעביר את החומר או מסרים חינוכיים ושכולם יעתיקו מהלוח וילמדו בעל פה.
וכל הילדים הם באמת אותו הדבר אצלה. היא מצליחה במפעלה זה: "על כל הצילומים השורות הראשונות שכבו-למחצה, השורות השניות ישבו, והשורות השלישיות והרביעיות בדרך כלל עמדו." באופן סמלי, זה מבטא את התלמידים שלה כפי שהם: שורות של חיילים צועדים בסך.
צבי לם נותן דוגמאות לשלוש תגובות של מורים למקרה שבו במקום חיבור בהיסטוריה התלמיד מביא ציור המבטא את אותו הרעיון. יש לציין שכל שלושת המורים משבחים את הציור. אבל מורה א' מבטל אותו מייד בהדגשה שזו לא הייתה המטלה ועליו לבצע את מה שמוטל על כולם. מורה ב' משבח את הבנתו של התלמיד את הפרק, ומציע לו
לכתוב את החיבור בצורה שבה הבין וצייר, באומרו שזה בוודאי יהיה חיבור מעניין, ומורה ג' מציע לתלמיד לצייר גם בעתיד תמונות הקשורות בנושאים הנלמדים. אין ספק שתגובתה של ורה מטבייבנה הייתה זו של מורה א'. צבי לם מגדיר מורה כזה כמורה שתופס תלמיד כפריט בקבוצה הומוגנית, שתופס את הלמידה כתהליך המוליך לשחזור
ההתנהגויות שהוא הציג לתלמידיו, ואין כאן דרישה להפנמת עקרונות ולא תפיסת הלמידה כאמצעי לפיתוח יצירותיהם של תלמידיו ולחיזוק מקוריותם. להפך, הוא מנסה לדכא כל ביטוי לייחודיות. מורה כזה תופס את הדעת כנתון שעליו להעבירו לתלמידיו כפי שקיבל הוא ממוריו או מספרים. לם מציע, שגישה זו, כמו גם שתי האחרות, יכולה
להיות מונחת ע"י "שכל ישר", ישר דעות ואמונות הרווחות בקרב שכבה חברתית באוכלוסיה, כלומר כ"י מערכות שיקולים בלתי מקצועיות. בהתחשב בזמן ובמקום של הסיפור, זה בהחלט ייתכן. ורה מטבייבנה היא בת התקופה אחרי הכול. ובכל זאת, הגורם העיקרי כאן הוא לדעתי האופי שלה עצמה.
מה שקורה בפועל בכיתותיה של ורה מטבייבנה הוא שהתלמידים לא מאושרים מכך: "לשוכבים, ליושבים ולומדים הייתה בדרך כלל הבעת פנים לא-ילדותית, לחוצה." זה לא מצב טבעי, שמחייבים את כולם להיות אותו הדבר. אך היא לא מבינה זאת. היא מעולם לא הבינה את ילדיה, וילדים בכלל: "אולי (הבעתם לחוצה) בגלל נוכחות המורים,
שתמיד נמצאו במרכז השורה השנייה." היא נותנת השערות מאוד חלשות למצבם, אך לא מבינה אותם. וגם בסוף הסיפור, כאשר היא כבר הבינה הכול על ואניה, עדיין רואים שהיא לא מבינה ילדים: "היא צחקה. הילדות בגילה הן צחקניות מאוד. ומה בדיוק יצחיק אותן - קשה לשער מראש". הרי זה ברור למה הילדה צוחקת - ייתכנו לכך שתי
סיבות: או שהיא באמת בתו של ואניה, והיא משועשעת מכך שהאישה הלא מוכרת זיהתה אותה, או שהיא לא, וכלל לא מכירה את ואניה, ומשעשע אותה שחשבו שכן. ורה מטבייבנה לא מבינה זאת, היא עומדת אובדת עצות מול ילדה בת שלוש עשרה שצוחקת, ומכלילה אותה עם עוד אלפי ילדות בנות שלוש עשרה אחרות. מפני ששבלונות זה תמיד יותר
נוח מאשר לשער סיבות הקשורות לילד יחיד ומיוחד כשלעצמו.
אבל יש שלושה ילדים שמפריעים לה לעשות הכול לפי התכנון:
"רק בצילום אחד היו חמש שורות... נער ג'ינג'י', שבצילום השחור לבן נראה פשוט בהיר שער, בשונה מהאחרים חייך למצלמה. הוא היה השלישי משמאל באותה השורה החמישית. (...) ואניה התערב באותו יום, שיוכל להחזיק מעמד על כסא שיועמד על כסא אחר. כך נוצרה השורה הנוספת, שלא הייתה בשום צילום אחר. האבא של ייליזבטה הלך
בעקבות ידידו, אף שבקושי החזיק מעמד על המבנה הזה. היה לו קשה יותר מהסיבה שמהלידה הוא צלע מעט על רגל אחת. והנער הנוסף שניסה שלא ליפול מהכסא היה סניה גולובקין, שתמיד חלם לעמוד גבוה יותר מהאחרים.
אפילו בתיאור הזה יש ניסיון לאחד את ואניה: מודגש העניין שלמרות שואניה ג'ינגי' (בולט, מיוחד!), בתצלום השחור לבן הוא נראה פשוט בהיר שער כמו כולם. השוני של "ילדי השורה החמישית" מפחיד אותה. במיוחד ואניה, שבכלל עושה משהו לא יאומן ומתערב שיעשה בשביל הצילום הכיתתי משהו שאיש לא עשה. שלא כמו האחרים,
הלחוצים למחשבה איך ייראו בעוד שנים מספר, ואניה אוהב החיים לא מפחד מהעתיד: בין כל הילדים הלחוצים, ואניה עומד ומחייך.
סנ'קה גולובקין מקנא בכולם קנאה שחורה, וזה גם הופך אותו למתבלט ומיוחד. הוא חותר תחת מעמדה כמורה ומנסה להרוס כל דבר טוב. סנ'קה גולובקין אורב לה יומם ולילה והיא מפחדת פחד מוות ממה שהוא יאמר, שהוא ימציא נגדה האשמות של חוסר הגינות. ורה מטבייבנה מודעת לעובדה שואניה וסנ'קה שונים זה מזה, אך זה לא משנה
לה. היא לא מנתחת את האופי שלהם ולכן בשבילה שניהם שליליים, רק בזה שהם שונים מהאחרים ומפריעים לה לחיות. ואניה וסנ'קה מערערים את מעמדה כמורה, וזה מסוכן, לכן זה אסור. הם דורשים שיתייחסו אליהם כאל אישיות והיא מכלילה אותם בכוח.
ובנוסף לכל, או קודם כל, ישנו וולודיה, הבן שלה. הרי ברור שהבן שלך הוא הבן שלך, הוא מיוחד, הוא לא אחד מכולם, אבל עליו להיות. בכל מחיר! וולודיה מעריץ את ואניה מפני שנוא רואה בו את כל מה שאימו מחנכת אותו אליו, האידיאל שאימו לא רואה בואניה. והאידיאל של ורה מטבייבנה, הבן שלה, מציית למישהו אחר ולא לה,
ולכן ואניה מסוכן. אבל על בנה יש לה שליטה בלתי מעורערת, ולכן היא מפרידה בין החברים בסופו של דבר, גם אם בשביל זה עליה לעבור דירה ולהפריד את בנה בגיל כל כך קשה, באמצע בחינות הבגרות, מכל מה ומי שהוא הכיר.
היא חושבת שהיא מבינה הכול, ושהוא סתם ילד שאוהב לעשות לאנשים צרות ולא חושב על אף אחד. מה פתאום שהוא מערער על סמכותה של המורה בכך שהוא שובת רעב? וואניה בלוב רודף הצדק לא מוכן שהיא תפלה את וולודיה. מה פתאום הוא סותר אותה כאשר מדבר עם בנה לגבי עתידו? והדבר הנורא מכל, זה המגדיש את הסאה ודוחף אותה
לברוח - מה פתאום הוא מתערב בעניינים המשפחתיים שלה ומפריד את ואניה מאביו? "פשע" היא קוראת למה שואניה עשה. אבל ואניה הרגיש את כאב האם שלה, יש לו לב רגיש והוא חישב איך יהיו חייה ללא בנה, הוא עזר לה להימנע מהצער הזה - בזה הוא הרבה יותר חכם ממנה, כי היא לא הצלחה אפילו להבין את זה, בזמן אמת. מה פתאום
הוא מסכן את עצמו, הולך על הכרכוב, ומה אם הוא ימות ומה יקרה להוריו המסכנים, ובעיקר מה יקרה לה שהיא אחראית עליו? זה נכון, ואניה לא חושב על מה שיקרה אם הוא ימות: בגיל 12 לא חושבים על מוות. הוא מוכן להקריב את עצמו כדי לעזור לחברו ולמורתו האהובה. וזוהי התכונה החשובה ביותר שיכולה להיות לאדם. אבל ורה
מטבייבנה ממרומי האולימפוס שלה לא רואה את האנשים הקטנים ולא נכנסת למחשבתם. מאיפה שהיא נמצאת היא לא מעוניינת ליפול: "לא רציתי שיחשוב אותי ליותר מדי תמימה, שהאמנתי להודאה הזאת שלו שנאמרה מאדן החלון". לאחר מכן היא אומרת משהו מעניין מאוד: "ואניה התכווץ. אבל לא מפני שגיליתי אותו. אלא מהמשפט שלי על
שהמעשים הטובים נענשים". היא כמעט נוגעת כאן בנקודה. ואניה מתכווץ לא בדיוק בגלל הערתה לגבי יחסיו עם סנ'קה, הוא מבין את ההערה כיחסיו איתה! הוא מתכווץ מפני שהיא סולדת מכל דבר טוב שהוא עושה, מפני שהיא לא מבינה אותו, מפני שבאמת, שום מעשה טוב לא נשאר בלא עונש. הוא מבין שמה שלא יעשה, היא לא תקבל זאת, וזה
כבר עונש בשבילו.
כפי שעיניו של מונטיין צפו בו, צופות בה במשך כל חייה לא עיניה שלה, אלא עיניו השופטות של ואניה בלוב. אך ייסורי המצפון מציקים לה והיא אוסרת על עצמה לראות אותם. "הגאון הרע שלי" היא קוראת לו. רק בגלל הנכדה מתחילה ורה מטבייבנה להרשות לעיניו של ואניה להביט בה, מתחילה להתעמק בעולמה ובעברה ולבחון אותם.
הוא עולה ומופיע שוב רק עם הופעתה של מישהי שהייתה הכי חשובה לה בעולם. אי-שם עמוק בליבה היא כן רוצה שייליזבטה תהיה כמוהו. אחרי הכול, אם אומרים לילד לא לעשות משהו, זה בדיוק מה שהוא יעשה. והיא בעצמה מודה: "השגתי את מה שרציתי: היא התאהבה בואניה בלוב!". היא לא כועסת על ייליזבטה כשזו שובתת רעב, אלא יוצאת
להגנתה של הגננת לצידה של ייליזבטה "בייאושו של ואניה בלוב".
ולמרות מה שהיא עשתה לו, המכה הגדולה ביותר, שברחה והפרידה אותו מחברו האהוב, הוא מגיע אליה בשעה שהיא זקוקה לו הכי הרבה, מגיע אליה מהעולם הבא, כדי לעזור לנכדתה. כאשר ורה מטבייבנה שומעת את שם המשפחה בלוב, בשבילה לא יכול להיות מישהו אחר שהולך להציל את חיי נכדתה. זה מובן מאליו שזה ואניה שלה. ואניה היה
המלאך השומר שלהם בחייו וגם במותו לא עזב אותם. גם אם הוא כבר לא היה בחיים, הוא הנחה את ייליזבטה והחברה שלה לצאת למחאה נגד פיטוריה של אליונה, הוא בעצם לימד את ייליזבטה לחיות: להלחם על שלה ולעזור לאלו שסובלים על לא אבל בכפם. ולאחר מכן הוא הציל את חייה, כדי שהיא עוד תגדל ותראה את עצמה. רוחו לא מתה,
למרות שדוכאה במשך כל חייו על ידי מורה לא מתאימה. מורה, שבסופו של דבר הבינה, וגמלה לואניה בכך שחינכה את נכדתה האהובה ברוחו. בכך שהעבירה את מסריו הלאה. בכך שילדה קטנה אחת, עתיד האנושות, תישא אותו תמיד בלבה ותהיה כמוהו. אנשים כמו ואניה בלוב לא מתים לעולם.
ב. "בחינה באנושיות" -מתוך אחרית הדבר לספרו של אלקסין
באחרית דבר לאוסף יצירותיו של אלקסין "עץ תפוח בחצר" (1974), (שלא כולל את הסיפור "השלישי בשורה החמישית") הנקראת על-ידי מחבר הכתבה "בחינה באנושיות", יש כמה הערות מעניינות מאוד, הנוגעות למעמקיו של הסיפור הזה. "לגיבוריו של א. אלקסין... לא ממש משנה איך הצליחו גורלותיהם האישיים, עד כמה התממשו
תוכניותיהם האישיות. לסופר חשוב הקריטריון העיקרי, המגדיר... את ערך בני האדם בכדור הארץ: האנושיות שלהם". זה נכון מאוד לגבי "השלישי בשורה החמישית". אלקסין מדגיש עד כמה ורה מטבייבנה כל חייה חושבת רק על חייה שלה ועל המפעל שלה, ולכן לא מתעמקת באנשים אחרים, היא לא חושבת כלל על אנושיות. ואילו לואניה בלוב -
אנושיות היא תכונתו העיקרית. "אם אין אנושיות, אזי האנרגיה האנושית והאקטיביות מביאות פעמים רבות לתוצאות כואבות... תפקידו של סופר ילדים הוא בכל מחיר לפתח בילד את האנושיות - את התכונה המופלאה הזו של האדם... לשמוח בשמחותיו של אחר, לכאוב גורל של אחר כשלך...". תפקיד זה של סופר ילדים הוא כתפקיד מורה ומחנך.
אליונה הגננת הצעירה, שלא למדה להיות גננת, שמקצועה אחר לגמרי, לשעשע ילדים, היא מחנכת בלב, מפני שהיא אומרת שהילדים צריכים לדעת לבכות, לא רק כשהם מקבלים מכה בברך, אלא כשהיא כואבת למישהו אחר. "לסופר חשוב מאוד האם אנשים שומעים אחד את השני..." ורה מטבייבנה, מורה, שאמורה להיות אימא שנייה, לא שומעת את
ואניה. איש לא שומע אותו בעצם. "אנטולי אלקסין קובע ... שהסיסמה הנפלאה שלנו, 'איש לא נשכח, דבר לא נשכח', חייבת להתייחס לא רק לגבורות מלחמה, אלא גם לכל הטוב שעושים בני האדם".
ג. דפוס החיקוי והסוציאליזציה
צבי לם נותן שלושה דפוסים שונים להוראה: דפוס החיקוי, דפוס העיצוב ודפוס הפיתוח. בתיאור של דפוס החיקוי ניתן לראות, כי זוהי הגדרה מדויקת להוראה של ורה מטבייבנה, הנגזרת, כפי שאמרתי קודם, מהחברה של ברית המועצות הסטליניסטית ובעיקר מאופייה של ורה מטבייבנה עצמה. "המטרות המנחות את מעשיו של המורה לפי דפוס
החיקוי הן מטרות אקסטרינזיות", קובע לם ומסביר: "מטרות אלה הן מטרות שתוקפם נגזר מערכים שאינם נגזרים מן הצרכים של האישיות המתפתחת, אלא מקורם בתביעות החברה וצרכיה. יהיה זה קשה לנסות להוכיח, שהמטרות המוכתבות ע"י תביעות החברה עולות בכל מקרה בקנה אחד עם הצרכים של האישיות בהתפתחותה, אם כי לעיתים קרובות
נוהגים להציגן כך בדיון החינוכי. הצגת מטרות אלו כאילו הן נגזרות מצרכיה של האישיות היא בחינת רציונליזציה, המטשטשת את שעיבודם של צורכי האישיות לאינטרסים של החברה, או הודיה בעליונות התביעות של החברה על הצרכים של האישיות המתפתחת. מכל מקום תחילה קיימות המטרות המוטלות על ההוראה מכוח הלחצים החברתיים ורק
אחר כך בא צידוקן כאילו הן נגזרות מצרכיה של האישיות. לרוב - כמס שפתיים לאידיאולוגיות החינוכיות, המדגישות את הצרכים של היחיד כגורם הראוי לכוון את המעשה החינוכי." זה תואם את מה שעוד לנין אמר בראשית דרכה של ברית המועצות: "אסור לחיות בחברה ולהיות חופשי ממנה. אם צרכי החברה באים במחלוקת עם צרכי היחיד,
קודם כל קובעים האינטרסים של החברה".
"ההישג המבוקש לפי הדפוס הזה", ממשיך לם, "הוא יכולתו של התלמיד לשחזר בדיוק את ההתנהגות הנלמדת. כל סטייה מן הדגם הנלמד תיחשב כאן לכישלון. ההצלחה נמדדת לפי מידת הדמיון של התנהגויות התלמיד לדגם ההתנהגות שהוצגה בפניו ע"י המורה. ככל שביצוע התנהגויות אלה מושפע פחות מאישיותו של המבצע, מטעמו האישי,
מסגנונו וכו' - כך הוא מוערך הרבה יותר.
ההנחה שכל התלמידים דומים זה לזה מוכרחה להיות מקובלת, ולו במידה כלשהי, על אלה הגורסים את המטרות האקסטרינזיות ואת ההישגים על פי חיקוי של הביצועים המודגמים. אין לצפות לשחזור מדויק של התנהגויות מודגמות בלי להניח שכל התלמידים דומים זה לזה במידה זו או אחרת. העובדה שמערכת מטרות אחת נתפסת כבעלת תוקף
לגבי כל התלמידים, וכי מצפים מהם להתנהג בדרך דומה כתוצאה מן ההוראה, קובעת מה מעמדו של התלמיד בתהליך ההוראה, אפילו קיימת נכונות מה להתאים התאמה כלשהי את שיטות ההוראה לדרך הלמידה האינדיבידואלית של התלמיד. זהו הגבול שבו מוכרים התפקידים האינדיבידואליים. דרך למידה שונה במידת מה בתנאי שמטרותיה ותוצריה הם
אחידים לכל.
מורה כזה רואה עצמו ומתנהג בתלמידים כבעל סמכות רבה. הרגשת סמכותו מקורה בעובדה, שהוא תופס עצמו כמכין את הצעירים לחייהם בחברה, הכנה שבלעדיה הם צפויים לכישלון גמור.
המשמעות החברתית המיוחסת להוראה לפי דפוס זה היא של חיברות (סוציאליזציה) במובן הצר ביותר. לפי פירוש זה נועדה ההוראה להכין את הצעיר לחייו בחברה ע"י אימונו בהתנהגויות המקובלות בה. השינוי נראה כאן בלתי צפוי ובלתי רצוי."
ד. עולם בית הספר בישראל בימינו - הייחוד -
דפוס הפיתוח והאינדיבידואציה
נראה שבית הספר הישראלי פועל, על פי צבי לם, לפי דפוס הפיתוח. "בדפוס זה מפקחות המטרות האינטרינזיות על המטרות האקסטרינזיות. המטרות האינטרינזיות נגזרות מהערכה של תכונות היחיד - האינטלקט, האופי, הרגשות וכו' בתורת מושאים של טיפול חינוכי, שכיוונו מותנה ע"י החוקיות הפנימית של התפתחות התכונות האלה",
אומר צבי לם. הכוונה אצלנו היא באמת לראות בכל ילד עולם ומלואו ואופי משלו. בדרך כלל הנטייה היא להכיר בייחוד של כל ילד וילד ולקבל את כולם כפי שהם. המקור לכך הוא כנראה האידיאולוגיה של קליטת עלייה, שיש לשמר את התרבות והמנהגים של כל ארץ מוצא. כך יצא, שכפי של כל תרבות יחידה ומיוחדת ויש לכבד את השונה, גם
כל אדם הוא יחיד ומיוחד ויש לכבד אותו כפי שהוא. וזה יפה מאוד ונכון מאוד. אבל מצד שני, אני לא מתארת לעצמי את ואניה בלוב מוערך גם בבית הספר הישראלי. מפני שכאשר כל אחד הוא מיוחד, אין שום אישיות בולטת. ואניה בלט, כי השאר היו עדר. ובעולם בו מטפחים את היחיד, היחיד לומד שהוא הכי חשוב. הנורמה כאן היא שכל
אחד נלחם בשביל עצמו. היה לי מקרה בכיתה יא שבה ילדה לקחה על עצמה דבר שהואשמה בו ביחד עם חברתה - היא לא אמרה שעשתה משהו שעשתה חברתה, היא בסך הכול ביקשה להעניש רק אותה ולא את שתיהן כי זו הייתה אשמתה בלבד ולא אשמת שתיהן. לאחר השיעור מישהו שאל אותי שאלה רטורית, "וזה יעזור לה בחיים?". החברה שונה,
והנורמות בה שונות.
"ההישג המבוקש לפי הדפוס הזה היא הווייתו התקינה והמאוזנת של התלמיד", אומר לאחר מכן לם. "יש המגדירים זאת כתהליך של מימוש עצמי, הגדרה המוליכה לצידוק המקוריות האינדיבידואלית של היחיד. יש המגדירים אותה כאוטונומיה, ובמקרה זה מושם הדגש על המודעות העצמית. מכל מקום מוצג ההישג בדפוס זה במונחים של אישיות
ולא במונחים של ערכי חברה או נורמות תרבות". אוטונומיה ומודעות עצמית, זה מתאר במדויק את מטרות החינוך בארץ. ההישג לא מושג במונחים של ערכי חברה או נורמות תרבות - האישיות, אלפי היחידים השונים, הם אלה שקובעים נורמות תרבות. מיקום היחיד במרכז. אבל האישיות חייבת להרגיש עצמה שהיא חלק מחברה, ואת זה האישיות
שוכחת.
"התלמיד נתפס בדפוס זה כאישיות סגולית, חד פעמית, והתפיסה הזאת קובעת את מעמדו בתהליך ההוראה. לעובדה שהוא לומד ביחד עם תלמידים אחרים נודעת כאן רק משמעות טכנית, ואין היא נחשבת ראויה להכתיב את דרכי ההוראה. מעמדו זה של התלמיד מתבסס על ההכרה, שהוא ולא התרבות או החברה נחשב למטרת תהליך ההוראה. כיוון
שהתלמידים שונים זה מזה אין המטרות יכולות להיות אלא מטרות המותאמות אישית לכל תלמיד." אבל דברים חשובים ביותר נעזבו בצד ונשכחו: זה נכון שכל ילד הוא שונה ומיוחד באופן שלו, אבל בבית הספר, המקום בו הילד הוא אחד מתוך 40, ילד מגלה שלו ולבני כיתתו יש הרבה מאוד דברים משותפים: כולם באותו הגיל, כולם לומדים
באותה הכיתה, גרים רובם באותה השכונה ובאותה העיר, מכירים את אותם האנשים, יש להם הרבה חובות משותפות, התעניינויות ותחביבים משותפים, הם שואפים להתלבש כמו כולם, לצאת למקומות בילוי שאליהם כולם יוצאים, הם רוצים שיהיו להם דברים כמו שיש לכולם, והכי חשוב - הם חיים באותה המדינה ורובם בני אותו לאום ואותה הדת.
בדברים המשותפים האלה יש להתחשב ולשים עליהם דגש. הילדים חייבים ללמוד להיות חלק מקבוצה, חוג של אנשים מתורבתים, חברים שיודעים לעשות דברים יחד (דבר שחשוב להדגישו בימינו, כשהצפייה בטלוויזיה או הגלישה באינטרנט לבד בבית תפסו את רוב זמנו של הילד), וגם, לא פחות חשוב, לעזור אחד לשני בשעת צרה ולהגן אחד על
השני ועל האינטרסים של הקבוצה שלהם כגוף אחד. זהו, כמו שמבטא זאת ואניה בלוב כאשר לוקח על עצמו את אשמת חברו, "רגש הקולקטיביזם". הוא לא עושה את זה רק מתוך רגש זה, כי הוא מקריב עצמו למען חברו ומורתו באופן אישי, אבל הוא יכול להסביר את מעשהו המדומה ע"י הרגש שאליו מחנכים, ואם המצב באמת היה כך, שהוא היה
נועל את המורה למען חבר מתוך רגש הקולקטיביזם, זה היה יפה. הרבה יותר יפה ממעשהו של וולודיה, מעשה של פחדנות וחוסר כבוד מוחלט. ואניה הביא את הרגש הזה מהחינוך שקיבל מסביב ובעיקר מעצמו. בארץ רגש זה לא קיים כלל, ובית הספר הוא זה שביכולתו ומחובתו לחנך אליו. פעמים רבות קרה לי, שהשארתי כיתה ז' זמן נוסף
בהפסקה כי הרעישו, וחלק מהילדים כעסו כי "המורה, אבל זה לא אני הרעשתי, זה הם". ובלימודיי באוניברסיטה היה לי מקרה שזעזע אותי: אנשים מבוגרים, תוצרים של החינוך בבתי הספר בארץ, לא ידעו להיות קבוצה מגובשת. היתה מתרגלת שהתבטאה לא במקום, אמרה משהו חמור מאוד שלא רצינו לעבור עליו בשתיקה. החלטנו להגיב, כתבנו
מכתב לראש החוג, קבענו פגישה איתו וגם החלטנו לא להגיע לשיעור הבא איתה, ביקשנו להחליף מתרגל. אך לא רק שלא כולם היו מוכנים לחתום על המכתב, (ולא מפני שהסכימו עם מה שאמרה, אלא מפחד שהיא תכשיל). שני סטודנטים פשוט החליטו שהם יגיעו לשיעור גם עם כל השאר לא יגיעו, שום מהפחד שהיא תכשיל ומתוך אינטרסים אישיים
שלהם ("אני חייבת להגיע, כי לא אוכל להגיע בשיעור הבא"). הם פשוט לא יודעים מה זה קבוצה, ולא יודעים להיות אחראים על פעולותיהם כקבוצה. מבחינת הסיפור, התסריט הנראה לארץ הוא: נער שמתקשה במקצוע נועל את המורה לפני הבחינה, וכל האחרים, כולל אותו הילד, אומרים יחד: "המורה, זה לא אני, זה הוא". שמישהו ייקח על
עצמו את אשמתו של מישהו אחר, נראה בלתי אפשרי כלל.
"התכנים הם רכיב הכרחי בתהליך ההוראה, אך בדפוס זה מעמדם הוא של אמצעי בלבד וכל מניפולציה בהם מותרת. אין מטרת השימוש בתכנים להטיל את שיטתם ואת עקרונותיהם על תודעתו של התלמיד אלא לפתח בו כשרי שיפוט, ביקורת ויוזמה, שיפעילם בעיבוד תכנים אלה ואחרים", אומר לם."ההוראה כאן היא סוג של מומחיות, כמו רפואה,
שבה תהליך קבלת ההחלטות בדבר האמצעים והמטרות אינו יכול להיות משועבד לסמכות חיצונית" זה בארץ אינו קיים בפועל, כי יש תוכנית לימודים קבועה ובגרויות, ובשל חוסר זמן וחוסר תקציב לעולם אי אפשר לגלוש למשהו אחר וללמד בצורה אחרת. בנוסף, מכיוון שיש לכבד את כל תכונות התלמיד, אין יכולת לפתח בו כישורים מסוימים.
לדוגמא, אי אפשר לפתח כישורים של דיבור וניסוח, כי אסור לבקש מהתלמיד לדבר בשיעור, ולספר את שיעורי הבית כי הוא אולי מתבייש.
"המשמעות החברתית המיוחסת להוראה לפי התפיסה הזאת היא של אינדיבידואציה. מקורה בהערכה, שהחברה היא בניתוח אחרון סה"כ של היחידים המהווים אותה. האינדיבידואציה פירושה טיפוח הכשרים של היצור האנושי. טיפוח זה שונה מן העיצוב בכך, שאינו מכוון להטלתם של דפוסי התנהגות על היחיד אלא למניעת קשיחותם של כשריו.
קיומם של יחידים אוטונומיים בחברה נחשב כאן כתנאי להסתגלותה החוזרת ונשנית של החברה לתנאים משתנים בסביבתה ובתוכה. תפקיד ההוראה הוא להבטיח שיחידים כאלה יימצאו בחברה". בבית ספר ישראלי ואניה בלוב, ללא ספק, היה מטופח, שכן, כמו שאמרה ורה מטבייבנה, האחרים לא היו הולכים אחריו כי בשביל זה דרוש היה האופי שלו
- גם בחברה שבה מטפחים את האישיות, אין הרבה אינדיבידואלים כמו ואניה. קבוצה היא תמיד קבוצה, היחידים הם אלה ששונים. "אולם עיקר צידוקה של האינדיבידואציה אינו בתועלת שהחברה עשויה להפיק ממנה. היא נועדה להבטיח שהיחידים יממשו את עצמם בתורת שכאלה, לפי תפיסה האומרת שההתפתחות המרבית של היחיד היא תכלית חייו".
הדברים האלה נפלאים, כאשר יש יכולת להביא אליהם.
צריך ואפשרי להדגיש את אופיים של הילדים ולהתייחס לכל אחד ואחד כפי שמגיע לו, כפי שהוא כאדם, ובאותו הזמן, כחלק מתוך קולקטיב. בבתי הספר בארץ בדרך כלל מקבלים את אופיי הילדים כפי שהם ומכבדים אותם כפי שהם, בלי לנסות לחשוב איזו התנהגות מקובלת ואיזו לא. את הילד מלמדים מהגן ש:"מי ששר הכי יפה יקבל פרס",
ומי ששר הכי יפה הוא זה שצורח הכי חזק. לא חשוב איך עשית את מה שעשית, בכל מקרה היית מצוין. הדבר שהילד לומד מכך הוא שמה שהוא לא יעשה ואיך שהוא לא יעשה זאת, ישבחו אותו על כך. לכן כשהוא מגיע לבית הספר, במיוחד לחטיבת הביניים ויותר לתיכון, הוא מגלה שהוא מקבל ציונים נמוכים, אך אינו מבין שזוהי אשמתו - זוהי
אשמת המורה שלא מעריך אותו. אז צריך לצרוח חזק כי ככה יהיה הכי טוב וכולם יקשיבו לו. מורה קודם כל צריך להיות מחנך, אבל תפקידו זה אבד כאן. האימהות בסיפור אומרות נכון: "חיי הילדים הם לא מסיבה. צריך לחנך אותם!", וכאן בבתי הספר איש לא עושה זאת. במקרים הטובים אוכפים את המשמעת ומענישים, אבל ילד שכל הזמן רק
נענש לא יבין את העונשים ורק ישנא אותם ואת המורים. את החינוך משאירים להורים, וההורים רואים בילד שלהם את מרכז העולם, וגם מחנכים אותו לזכור תמיד שהוא המרכז והחשוב ביותר. זה הגיוני, כי בשביל ההורים, אין עוד ארבעים ילדים והילד שלהם הוא החשוב להם ביותר. אך זה חייב להתווסת עם החיוך בבית הספר, שם חייבים
ללמד את הילד להיות חלק מקבוצה. ואז לא תהיה הגזמה לשום כיוון.
דבר אחד, שאולי מווסת את העניין ומשנה את הילד, הוא פרויקט המחויבות האישית בכיתה י', ופרויקטים של מעורבות בקהילה מעולם לא היו קיימים ברוסיה. רוב הילדים שונאים את זה בהתחלה, מסרבים לעשות זאת כי הם לא צריכים את זה. אבל פעמים רבות הם מתקשרים לאנשים שהם עובדים איתם ולומדים כמה נפלא לעזור ולתת. זה מה
שבאמת משנה ילדים, הם לומדים שבשביל לקבל צריך לדעת לתת. זה מה שמלמד אותם להבין שהם חלק מקהילה ויש אנשים סביבם שלעיתים זקוקים לעזרה.
בית הספר, המחנך אינדיבידואציה גרידא, פוסח לגמרי על אקולטורציה - החינוך לאהבת המולדת. הפחד לגלוש לנושאים פוליטיים מונע מהמורים לגעת בנושא הזה. אבל בין אם המורה כאדם הוא שמאלני או ימני בדעותיו הפוליטיות, זה כלל לא מפריע לו לאהוב את ארצו ולחנך את תלמידיו לאהוב אותה.איחוד נותן כוח. יש משהו שמאחד
אותנו ואפשר לשים דגש עליו: יש להדגיש שכולנו יהודים ואנו חיים במדינה של יהודים, המקום היחיד בעולם שבו יש לנו זכות לעמוד זקוף. בית הספר צריך לחנך לפטריוטיזם. והאדישות שאיתה גדלים ומתחנכים הילדים הם הסיבה היחידה שבוגרי יב' רבים מסרבים להתגייס, ושרבים בורחים מכאן למדינות שבהם המצב הביטחוני והכלכלי
טובים הרבה יותר טובים.
אולי בגלל העניין הזה, שכשנשכחו בצד כל הדברים שפעם חינכו אליהם, ותפקידו של בית הספר הפך רק לנותן השכלה, הילדים הפסיקו לאהוב את בית הספר ואת הלימודים, והתחילו לשנוא את המורים שלהם, מפני שהם רק "דוחפים" להם ידע ללא סוף, ידע שהם לא רואים בו צורך לחייהם המיידיים. חשיבות הידע נעלמה באיזשהו מקום, ואיתו
הכבוד לבית הספר ולמורים.
התוצאה של כל הדברים האלה יחד הביאה לכך שלרוב הילדים אין סקרנות ללמידה, אין אהבה לבית הספר והם נלחמים רק בשביל עצמם ורוצים רק את טובתם. יש בימינו הרבה מאוד קונפליקטים בין הילד למורה, והם רחוקים להיות קונפליקטים של שביתת רעב כדי שהמורה תשנה את הנכשל הלא הוגן שנתנה לחבר שלי, רק מפני שהוא הבן שלה
והיא צריכה להוכיח את מעמדה ובגלל זה החבר שלי סובל. לעיתים קרובות המורים והמנהלים מפייסים את הילד והולכים לקראתו בכל מפני שהם מפחדים מההורים. המורה מזמן צנח מהאולימפוס ואת מקומו שם תפס הילד.
סיכום
חינוך לפי דפוס אחד בלבד לא יכול להביא לתוצאות טובות. כל הגזמה תמיד מביאה לתוצאות הרסניות. אינדיבידואציה היא נפלאה, אבל הגזמה בה מביאה את הילד לגדול בידיעה שהתפוז כולו שייך לו. מורה לא יכול לשנות את דרכי החינוך של החברה שלו, אבל הוא חייב לפעול בחוכמה. בעולם שבו הידע ומורה הם מעל לכל, מורה חייב להיות
זהיר ביותר עם תלמידיו, והוא חייב "לרדת אל העם" ולהבין את תלמידיו, אחרת הם עלולים עם הרגשה שהם לא נחוצים בעולם, שהם אפסים, וכל מה שדרוש מהם זה כוח עבודה בשביל החברה. בשביל לשרוד, דרוש להם יהיה האופי של ואניה בלוב, ואין הרבה אנשים כאלה. ולהפך, בעולם בו למורה אין כלל מילה בפני תלמידיו, התלמידים גדלים
להיות אגואיסטים שלא מכבדים איש מסביבם, והמורה חייב להיות בעל חוכמת לב רבה ביותר, כדי להצליח לחדור לליבם של תלמידיו, להשפיע עליהם ולחנך אותם לאנושיות.
מקורות:
אנטולי אלכסין, "השלישי בשורה החמישית" («?????? ? ????? ????»), מתוך קובץ הסיפורים עץ תפוח בחצר, הוצאת "הפועל המוסקבאי", 1974. אחרית הדבר לספר זה מאת ול' וורונוב.
צבי לם, דימויים של הוראה, מחקר דעות, אידיאולוגיות והשקפות של מורים ושל מועמדים להוראה, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר לחינוך, 1969ג.
ברוסיה לומדים בבית הספר עשר שנים. מתחילים כיתה א' בגיל 7. (לכן ייליזבטה בת השש וחצי עדיין בגן). שנת 41 היא בעצם השנה הנוראה של תחילת "מלחמת המולדת הגדולה". היטלר פלש לברית המועצות אור ליום ה-22.06.41 אבל סטאלין תכנן פלישה עוד קודם לכן, ומיליוני חיילים כבר נמצאו בגבולות פולין הרבה לפני-כן.לכן,
מכיוון שהלימודים בבתי הספר הסתיימו ב-25.5.41., בוגרי 41 נשלחו אל מותם היישר מספסל הלימודים.
צבי לם, דימויים של הוראה, מחקר דעות, אידיאולוגיות והשקפות של מורים ושל מועמדים להוראה, עמ' 5.
צבי לם, דימויים של הוראה, מחקר דעות, אידיאולוגיות והשקפות של מורים ושל מועמדים להוראה, עמ' 6-7
צבי לם, דימויים של הוראה, מחקר דעות, אידיאולוגיות והשקפות של מורים ושל מועמדים להוראה, עמ' 19-21.
צבי לם, דימויים של הוראה, מחקר דעות, אידיאולוגיות והשקפות של מורים ושל מועמדים להוראה, עמ' 21-24.
17

תגים:

אינדיבידואציה · אישיות · אקולטורציה · ברית · המועצות · חבר · כיתה · למידה · מורה · סוציאליזציה · ספרות · קנאה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "איחוד מול ייחוד בכיתה", סמינריון אודות "איחוד מול ייחוד בכיתה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.