"אח, הימים היפים" \ בקט (רפרט)

תקציר העבודה:

"אח, הימים היפים" \ סמואל בקט

תוכן העניינים:
מבוא
פרק ראשון - מציאות וחלומות
פרק שני - אח, איזה יום יפה
פרק שלישי - התעוררות של רגע
פרק רביעי - המערכה השניה: סיום
סיכום

מבוא

סמואל בקט הינו יציר התקופה הפוסט רומנטית אשר חווה את מלחמות העולם ואת
העצב, הבדידות, הניכור וחוסר האונים של האדם מול המלחמות שהתרגשו באירופה.
יצירותיו עתירות סימבוליזם נוקב וציני וניתן לראותו כבעל מכנה משותף עם דמויות
נוספות שפעלו באותה תקופה כאדוארד מונק וג'קומטי אשר הביעו בציוריהם מסרים
דומים למה שבקט הביע ביצירותיו הכתובות.

בעבודתי זו אעסוק במחזה "אח, הימים היפים", המציג את שקיעתם האלגורית של
ויני ווילי אשר לא זו בלבד שהם שקועים ותקועים במקום, גם סביבתם המורכבת
מאותו תל שמאחוריו מוסתר וילי ואסופת החפצים המפוזרים בתיקה של ויני, מביעה
את החידלון ואווירה שהנה זה "סוף המשחק". כבר בהנחיות הראשונות שמספק לנו
בקט לגבי התפאורה הרצויה למחזהו, מציב ברקע ציור אקספרסיוניסטי, מודגש
מאוד, המראה רקיע ללא עננים ומישור חשוף המתרחקים ונפגשים באופק (עמ' 11).
ההדגשה של הרקע המשתלט על האווירה וסביבת המחזה באה להראות לנו שפה
מתחיל מסע שנגמר בשום מקום. האווירה עצמה הינה אווירה של ריק. אין אפילו צל
המאפיל ומספק פתח לדמיון או מחשבה. ויני תקועה בין שמיים וארץ, כאשר החיים
נגמרים והחיים הם הכל, הם וילי שהולך להגמר, שפופרת משחת השיניים המתרוקנת
ויחד עם זאת הסטגנציה שולטת. אין שינוי, לא טוב ולא רע, השיניים באותו מצב,
הקול אותו קול, אין כאבים כמעט. הרגשה של אין, של מוות. ויני כמעט עיוורת
ומשלימה עם כך שכבר ראתה מספיק. האור הינו אור תופת ככיבשן אבל היא גם לא
מתלוננת. בציניות היא מודה [לאל כנראה] על כך שאין כאבי ראש קלים, יש חפצים
זקנים, עיניים זקנות ווילי נרדם לה. התחושה הכללית - ירידת מרץ... חוסר עירנות...
אובדן תיאבון... (עמ' 16).

ברוח זו מתחיל מחזהו של בקט "אח, הימים היפים", כאשר הוא מבטא חוסר תקווה.
הדמויות אינן חיות אבל גם אינן מתות, כמו ב"מות מאלון" (תל אביב, תש"מ) גם כאן
מספרת ויני ומדברת לעצמה ולסביבה דברים לא יפים ולא מכוערים, שקטים. החיים
על סף החידלון.

אגדיר זאת בכך שעל פי דרכו של בקט לעיצובה הספרותי של המציאות ניתן גם
לכנותו 'הקול הפאתטי של התקופה'.

מקורות:

אוניברסיטת תל-אביב
"אח, הימים היפים" / בקט
תוכן העניינים:
מבוא
פרק ראשון - מציאות וחלומות
פרק שני - אח, איזה יום יפה
פרק שלישי - התעוררות של רגע
פרק רביעי - המערכה השניה: סיום
סיכום
מבוא
סמואל בקט הינו יציר התקופה הפוסט רומנטית אשר חווה את מלחמות העולם ואת העצב, הבדידות, הניכור וחוסר האונים של האדם מול המלחמות שהתרגשו באירופה. יצירותיו עתירות סימבוליזם נוקב וציני וניתן לראותו כבעל מכנה משותף עם דמויות נוספות שפעלו באותה תקופה כאדוארד מונק וג'קומטי אשר הביעו בציוריהם מסרים דומים למה
שבקט הביע ביצירותיו הכתובות.
בעבודתי זו אעסוק במחזה "אח, הימים היפים", המציג את שקיעתם האלגורית של ויני ווילי אשר לא זו בלבד שהם שקועים ותקועים במקום, גם סביבתם המורכבת מאותו תל שמאחוריו מוסתר וילי ואסופת החפצים המפוזרים בתיקה של ויני, מביעה את החידלון ואווירה שהנה זה "סוף המשחק". כבר בהנחיות הראשונות שמספק לנו בקט לגבי
התפאורה הרצויה למחזהו, מציב ברקע ציור אקספרסיוניסטי, מודגש מאוד, המראה רקיע ללא עננים ומישור חשוף המתרחקים ונפגשים באופק (עמ' 11). ההדגשה של הרקע המשתלט על האווירה וסביבת המחזה באה להראות לנו שפה מתחיל מסע שנגמר בשום מקום. האווירה עצמה הינה אווירה של ריק. אין אפילו צל המאפיל ומספק פתח לדמיון או
מחשבה. ויני תקועה בין שמיים וארץ, כאשר החיים נגמרים והחיים הם הכל, הם וילי שהולך להגמר, שפופרת משחת השיניים המתרוקנת ויחד עם זאת הסטגנציה שולטת. אין שינוי, לא טוב ולא רע, השיניים באותו מצב, הקול אותו קול, אין כאבים כמעט. הרגשה של אין, של מוות. ויני כמעט עיוורת ומשלימה עם כך שכבר ראתה מספיק. האור
הינו אור תופת ככיבשן אבל היא גם לא מתלוננת. בציניות היא מודה [לאל כנראה] על כך שאין כאבי ראש קלים, יש חפצים זקנים, עיניים זקנות ווילי נרדם לה. התחושה הכללית - ירידת מרץ... חוסר עירנות... אובדן תיאבון... (עמ' 16).
ברוח זו מתחיל מחזהו של בקט "אח, הימים היפים", כאשר הוא מבטא חוסר תקווה. הדמויות אינן חיות אבל גם אינן מתות, כמו ב"מות מאלון" (תל אביב, תש"מ) גם כאן מספרת ויני ומדברת לעצמה ולסביבה דברים לא יפים ולא מכוערים, שקטים. החיים על סף החידלון.
במחזה זה מתנהלים העניינים בשקט מעיק, כמאמר הרבי מקוצק "אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה". מהלך העניינים הדומם אשר על פיו מתנהל מחזה זה מזכיר לי את בדידותן של הדמויות המרוחקות ביצירותיו של ג'וקומטי או את הדמויות הזועקות והאפופות ביצירותיו של מונק. על כן אטען בעבודה זו כי יצירות אלו, פרי
תקופה שמוראותיה מרובי הדמים נמשכו לאורך זמן רב, באו לבטא את חוסר יכולתו של האדם להתמודד עוד עם קשיי החיים והסבל שמסביב. בקט מציג במחזותיו בכלל ובמחזה זה בפרט את התכנסותו והסתגרותו של האדם בתוך עצמו במטרה להגן על עצמו גם בעת שהוא יודע כי לא מצפה לו עתיד טוב יותר.
אגדיר זאת בכך שעל פי דרכו של בקט לעיצובה הספרותי של המציאות ניתן גם לכנותו 'הקול הפאתטי של התקופה'.
פרק ראשון - מציאות וחלומות
המציאות ברורה. כואב יותר וכואב פחות וגם הופעתו של וילי שעל גולגלתו הקירחת קילוח דק של דם מציגה מצב שבוודאי אינו אופטימי. לויני יש מין דאגה לוילי, שחלילה לא יישרף, שילבש את התחתונים, שימרח את התכשיר נגד השמש, כאילו יש עוד למה לצפות ויש תקווה לאחריתם. אך וילי מציג את המציאות בספרו באופן אלגורי על
הארכיבישוף שמת באמבטיה שלו. ויני נזכרת בימים היפים בהם ישבה על ברכיו ווילי, אולי מתוך שעמום או סתם תקווה חסרת שחר, מקריא, כפי הנראה מהעיתון, מודעה על כך שדרוש צעיר דינאמי.
הם מציגים כמה רגעי פנטזיה, מעין חלומות באספמיה שויני נזכרת ברגעיה הרומנטיים בנשפים, בנשיקה הראשונה ווילי קורא מודעה נוספת על דירת שני חדרים שקטה ומהודרת. הם משחקים ב'נדמה לי' של נשפים ודירות פאר, שעוד מישהו צריך אותם ככוח עבודה וכל זאת בעודם שקועים בתוך החרא (עמ' 18-19).
אין הם מרוצים ממצבם אך גם לא בדיוק יודעים מה לעשות. הם נמצאים בדרך ללא מוצא, הזויה ואסוציאטיבית. על כך מעיד עיסוקה הטרחני באותן זיפי חזיר מרבק. היא מודעת לכך שלא היתה צריכה להעיר את וילי אך מאידך היא זקוקה לחברה, אך היא גם לא בדיוק יודעת למה היא זקוקה כי בעצם היא לא מצליחה להגדיר בצורה מאוזנת את
המצב בו היא נמצאת, היא מדברת על חולשה אנושית וחולשה טבעית ועל המסרק והמברשת שבעצם הם אינם נושאים מעניינים אך הם נסיון להאחז בקצה חוט של עניין או תעסוקה בעת שאין דבר אחר. המצב הוא שאין קרקע מוצקה מתחת לרגליה של ויני. גם וילי לא בדיוק מאוזן כאשר מראה לה איזו תמונה שמזעזעת אותה והיא מביעה רצונה להקיא
אך הוא עדיין נמצא במין עמדת כוח מפני שהוא יכול להרשות לעצמו לשתוק והיא נמצאת במעין בהלה מהולה בבלבול שגורמת לה לא להפסיק לדבר.
המצב הגרוטסקי-פאטתי בו היא נמצאת מתחדד ברגע שוילי טורח לענות לה במילה אחת. היא שואלת אותו אם יאמר על שערות ראשו אותן או אותו ולאחר פאוזה ממושכת הוא טורח לומר לה: אותו (עמ' 23). היא רואה בכך רגע אטרקטיבי, "אח, איזה יום יפה...". היא חושבת כבר שהוא הולך לדבר איתה וממשיכה לנסות ולדבר ללא שיתוף פעולה של
בן זוגה, מעין זעקה בעולם מנוכר.
פרק שני - אח, איזה יום יפה
בשלב זה הרגשתי את הצורך להשוות את המחזה בו אני עוסקת בעבודה זו עם הזעקה שצייר מונק ב1895-. שטף דיבורה של ויני הוא כבר לא דיבור, בשלב זה הוא הופך להיות זעקה נוראית מול השתיקה הרועמת של וילי, אשר כמעט ואינו טורח לנדב מילה. דיבורה של ויני הוא טרחני אך לא צעקני ויחד עם זאת הוא מביע זעקה בדיוק כפי
שתמונתו של מונק מציגה דמות הפוערת את פיה לזעקה. היא עדיין אינה זועקת, היא עומדת בקצה הגשר כשבגבה מתרחקות שתי דמויות מנוכרות והנוף מרוחק, בהיר ואפוקלפטי. כמו במחזה גם בתמונה אין צללים, מעין בהירות חלולה אשר מובילה אל הלא כלום.
מועקה שאינה מאפשרת תקווה. קיימת תחושה בציור כי לו שתי הדמויות המתרחקות היו מתאחדות עם אותה דמות ומחבקות אותה, היה להם מעין מכנה משותף והגברת הכוח אבל הדמויות הם שניים וכל אחד יכול לתמוך בשני והן מנוכרות ושותקות ואילו הדמות זועקת בבדידותה. גם ויני, כמו אותה דמות, מדברת, מדובבת ומנסה ליצור שיתוף
פעולה כלשהו מצד וילי, אשר בכלל כועס מפניותיה של ויני אשר עורכת נסיונות פאטתים לעורר אותו וללא הצלחה יתרה.
במצב זה שאיפותיה של ויני קטנות מאוד, אפילו עלובות. היא בסך הכל רוצה קצת תשומת לב, הצדקה לקיומה. מילה של וילי הופכת לחגיגה, התקוה הופכת ל'איזה יום יפה', אך גם להשיג את אותן תקוות מינמאליות זה עולה לה בדם. את תקוותה לשיתוף פעולה קל או לאיזו אחדות כלשהי ניתן לדמות לו אותה דמות בזעקה היתה פתאום מוצאת
לצידה את הדמויות המתרחקות התומכות בה, מחבקות אותה ומשתתפות איתה במצוקתה. כמו בזעקה אשר מסביב נראה עולם מלא טרשים, כך גם המקום בו וילי וויני נמצאים מתואר כמעין שום מקום שאין בו נפש חיה ועל כן ניתן להבין את התלהבותה של ויני בראותה נמלה חיה. (עמ' 28)
פרק שלישי - התעוררות של רגע
ויני ממשיכה בלהגה, היא צוחקת עם וילי מהשטויות שלו. הם מנסים למצוא לעצמם זכות קיום. מה שמעניין את ויני זה אם היא בכלל עניינה את וילי אי פעם ולא מעבר לכך, היא אוזרת עוז להודיע לו כי נמאס לה ממנו (עמ' 31) ומכאן ואילך הוא ישאר בחוץ. החוץ הוא מין חוץ אלגורי, כאשר הוא נמצא על התל והיא נמצאת בתוך הבוץ
והבוץ הוא הבית שניתן לדמיין אותו כאפל, תחוב, צפוף וסגור לעולם כפי שהעולם סגור גם אליהם והם נמצאים בבדידותם הזועקת. כמובן שויני אינה מתכוונת שבאמת תרצה להשאיר אותו בחוץ. וילי הוא לא מציאה גדולה אך זה בדיוק כל מה שיש לה. מוטיב הכבשן חוזר שוב ושוב במחזה והפעם היא מודיעה כי הוא נהיה מיום ליום יותר נורא
(עמ' 34). היא רואה את חייה ואולי את חייהם כגיהנום. היא רוצה לראות שאלו חייהם ולא רק חייה ועל כן היא גם משתפת את וילי, דואגת לוילי, דואגת לו לשמשיה והיא מאוד מקווה שוילי [בל נשכח שהוא בעלה כבר שנים ארוכות] ראה את שדיה, שאם לא כן אף אחד לא ראה מעולם את שדיה (עמ' 35) והיא מרגישה כלא שווה, היא חוששת
שיום אחד האדמה עתידה לכסות לה את השדיים. היא מתקרבת כל הזמן יותר ויותר אל הקבר והיא לא רוצה להרגיש שהנה עברה את חייה בלא כלום ובעצם היתה מיותרת.
היא מנפצת את הראי כי היא כבר לא יכולה להסתכל על עצמה.
לאורך המערכה הראשונה חיים ויני ווילי בשני רבדים שונים עם מושאי חלומות שונים. ויני חולמת לקצת שיתוף פעולה, עניין מצד וילי ותחושה שאינה לבדה ויש לה עם מי לחלוק את מעט מאוד חוויותיה, וחוויותיה מתאפסות יותר ויותר ככל שחוסר שיתוף הפעולה בוטה יותר ויותר, ויני שוקעת, וילי לא שוקע. וילי לא שוקע מפני שהוא
בכלל אינו קשור למציאות שהוא שוהה בתוכה מבחינה פיזית, רק ויני קשורה מבחינה רגשית לאותה מציאות משום שהיא מעוניינת בזוגיות שביניהם ובשיתוף הפעולה אשר כנראה אמור להוציא אותה מהבוץ בו היא שקועה ושוקעת יותר ויותר. וילי בכלל נמצא בקטע אחר ובעולם אחר, מה שמעניין אותו זה עדיין לחדש ימיו, למצוא עבודה טובה,
להרגיש דרוש ונחוץ על ידי החברה, לשפר את תנאי חייו למשהו מואר יותר מבחינה הסטטוס החברתי ועל כך תעדנה כל המודעות אשר הוא מעיין בהן מתחילת המערכה הראשונה ועד סופה, בה הוא הופך דף ומה שהוא רואה זה 'הכנסה נאה'. הוא לא בדיוק מתעניין בחדשות ובכרוניקה אלא בשיפור הסטטוס החברתי שלו ובכך הוא בעצם מתמקד בדבר
שונה לחלוטין: בעוד שויני מסתכלת פנימה לתוך הבית ומנסה לאחות את מה שיש, וילי מביט החוצה ורוצה לפרוץ קדימה.
פרק רביעי - המערכה השניה: סיום
בתחילת המערכה השניה הוראות התפאורה זהות לראשונה, אלא שויני כבר קבורה עד הצוואר, עיניה עצומות, היא כבר אינה יכולה לסובב את הראש, רק פה ושם היא פוקחת את עניה המתנועעות. גם התיק, עם חפציה והשמשיה, נמצאים באותו מקום כמו בתחילת המערכה הראשונה והאקדח בולט לעין מימין לראש. כוחה של ויני הולך ואוזל, היא
מרגישה את החידלון. היא כבר מיואשת. את וילי היא כבר לא ראתה הרבה זמן (עמ' 48). פעם היא חשבה שתלמד לדבר לבדה, לעצמה, בשממה. היא כבר מבינה שלא, היא חושבת שהוא מת. אולי. היא נזכרת בעבר, היא חיה על שרידים נוסטלגיים, האקדח שמונח באותו מקום מכוון אלגורית לראשה. זה מעין אקדח זמן אשר ככל שהוא חולף כך הורג
אותה יותר ויותר. חוסר יכולתה להתמודד ולהניע את וילי, גורם לכך שהיא מאבדת כל אימון בעתיד, ברגעים טובים יותר. היא מתייחסת לכך שלחפצים יש חיים, במידה רבה היא הוזה, היא מנסה ליצור פילוסופיה קיומית של החפצים ומודעת לכך שקיומם אינו תלוי בה, אך מאידך היא תלויה בהם במידה מסוימת כיוון שהם נותנים לה איזו מין
סיבה לחיות.
למרות זאת היא מתעוררת למציאות האכזרית שוב ושוב וזועקת לוילי תוך כדי כך שהיא נפתחת בהבעת רגשותיה. היא עוסקת ביתר פתיחות במצוקותיה כך שניתן לראות (עמ' 53) כיצד היא מביעה את תחושותיה או מעלה את "העצבות שבעקבות יחסי מין אינטימיים" ולפתע היא מעיזה להזכיר את אריסטו. יש בכך מעין אומץ מסוים, אומץ שלאחר כל
הנסיונות חסרי הסיכוי להשיג משהו על ידי שכנוע, בקשות ותחנונים. כרגע היא כבר יכולה להרשות לעצמה לזרוק דברים יותר ברורים, להסביר את עצמה, את המצב, להביע את תחושתה הריאלסטית לגבי איך העולם מביט בה ואיך היא היתה רוצה למצוא את עצמה. היא מעלה זכרונות מאותו מר פיפר, או אולי קוקר, (עמ' 54) אשר זכורים לה
שתקעו בה את מבטיהם וחמדו את רגליה ואת שדיה והפשיטו אותה בעיניהם והיא עושה מעין חשבון פשוט: אולי בכלל היא שווה יותר ומה פתאום היא מתחננת לוילי המנוכר הזה שעושה לה טובה אם בכלל עונה לה מילה. לפתע זעמה מתגבר והיא מקללת את וילי שיתפגר וימות, אך היא גם מציאותית ואומרת: לא, הם מתרחקים. היא מודעת לכך שמה
שהיה פעם, היה וכעת הכל פנטזיה חולפת. היא עוברת לנרגנות של אישה זקנה שכבר אין לה הרבה רגעי-חסד.
וילי לא מת. הנה כבר סוף המערכה והוא מופיע חבוש צילינדר ולבוש חליפה ומכנסי פסים ובידיו כסיות לבנות ושפם ארוך, לבן וזקוף, וויני נזכרת באביב בו חיזר אחריה בלהט והציע לה נישואים. היא לועגת לו על תלבושתו הפאטית שאינה הולמת לא את אישיותו ולא את מציאותו העכשווית. היא לועגת לאגזמה שעל צווארו, לעיניים
הזקנות שלו, לכך שמאז שחיזר אחריה הם לא היו יותר מעולם באמת ביחד וכל מה שעניין אותו היו מודעות העיתונים, כאשר המסר המרכזי שאין לו במה להתהדר, אלא רק להבין את המציאות, שאולי היא מרה, ומה שיש לו זו היא ולא יותר מזה. למרות כעסה היא עדיין כמהה למעט אהבה ממנו, למילה טובה. וילי עוד לוחש לה בשם החיבה - וין
והיא שרה שיר נוסטלגי-רומנטי על זוגיותם הנצחית ובמבט אחרון החיוך נעלם והסוף כנראה הגיע.
סיכום:
במחזה "אח, הימים היפים" מציג בפנינו בקט את מציאותם של האנשים הקטנים, אשר אין להם שאיפות גדולות ובעצם חלומותיהם מרחיקי הלכת ביותר נעים בין אהבה וזוגיות לעבודה טובה ודירה מרווחת. אותם אנשים אשר מרבית ימיהם עוברים בשעמום והתעסקות בזוטות כמברשת שיניים, מסרק ומראה, מנסים לסחוט מהחיים לא יותר מאשר עוד
טיפה אחת של נחת.
הרבה רגעים נראים עבורם כנצח. השתיקות והבדידות הופכות לזעקה. כנראה שמוראות התקופה, המלחמות וההרג רק מחזקים בעת כתיבתו של המחזה את הצגתו ועל כן ניתן לראות מקבילות בין אופיים של האנשים, צורת התנהגותם ודרך הבעתם ליצירותיהם הפלאסטיות של מונק, ג'קומטי ואחרים.
סיפורם של ויני ווילי, הוא מעבר לסיפור התקופה גם סיפור של חלקים רחבים בעולם המודרני, אשר מאבדים את הענין בשותפיהם לתא המשפחתי ומוצאים את מעט סיפוקם בעבודה או ברכישה של טובין ונכסים שונים. פעמים רבות הם אינם מגיעים לסיפוקם אלא מסתפקים בלחלום ולתכנן וכך עוברים על וילי ימיו בחיפוש מציאות בדפי המודעות
של העיתונים תוך שהוא מנותק ממצוקתה של ויני, אשר כל מה שהיא רוצה זה קצת אהבה אשר ביסודה היא החלום וההבטחה שלא התקיימה מאז חיזוריו של וילי אחריה. ניתן גם לראות במחזה זה את המיקרו המעיד על המקרו כאשר כמו שכל אדם שקוע בצרותיו ובעיותיו הן הגדולות ביותר בעולם, כך גם כל קבוצה חברתית או לאומית מביטה על
ענייניה ומנותקת מכלל הסביבה, כאשר הכמיהה היחידה היא להגיע אל הדשא של השכן, הירוק יותר. ככל שהקבוצה חלשה יותר היא מעוניינת להתמזג בתוך ביתה או מדינתה, כאשר גם אז ברצונה תמיד להיות עם החזקים, העשירים, השמחים והחשובים.
בקט, סמואל., (1985), 'אח הימים היפים', אדם מוציאים לאור, תל אביב.

תגים:

מלחמות · סמואל · פוסט · רומנטי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא ""אח, הימים היפים" \ בקט (רפרט)", סמינריון אודות ""אח, הימים היפים" \ בקט (רפרט)" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.