בעית העגונות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי

תקציר העבודה:

תוכן עניינים:
1. הקדמה
2: פרק 1:מבוא : האישה והגירושים בחוק העברי
3: פרק 2: העגונות בחוק העברי לאורך הדורות
4: פרק 3:דיונים במשנה ובתלמוד בענייני עגונות
5. סיכום
מראי מקומות
ביבליוגרפיה

הקדמה
אחת הבעיות המסובכות המורכבות ביותר מבחינה מוסרית והמטרידות ביותר שבהם עסקו הרבנים היהודיים לאורך הדורות, הייתה בעיית הנשים העגונות.
דהיינו נשים שבעליהן נעלמו ואין יודעים אם הם חיים או מתים, ואם הם חיים אם הם מוכנים לתת להן שטר גירושין וכך לשחרר אותם ממצבן שהוא של נשים נטושות שעם זאת נשארות "כבולות" לבעליהן לכל ימי חייהן ואינן רשאיות
להינשא מחדש. מצב זה שלרוב היה מחמיר ביותר בתקופות של מלחמות ואסונות שונים שההסטוריה היהודית כידוע משופעת בהן במיוחד יצר לרבנים בעיה הלכתית קשה ומסובכת ביותר כיוון שההלכה היהודית אינה מאפשרת להתיר
קשר נישואין על סמך הנחה של מוות ומרשה לבצע גירושין, אך ורק על סמך הוראה שהתקבלה מהבעל.
הבעיה עוד מחמירה בגלל העובדה שילדים הנולדים לאישה נשואה, ואביהם אינו בעלה,הם ממזרים, ומותר להם להינשא רק לגרים או לממזרים אחרים. לעומת זאת בניגוד לאישה בעל "נטוש " יכול להיחלץ ממצוקתו על ידי קבלת היתר לשאת אישה אחרת ("היתר נישואין ") מבית דין רבני.
מימי המשנה ועד ימינו נוצרה ספרות הלכתית ענפה ביותר שדנה בשאלה כיצד לפתור בעיה זאת שהיא מסובכת ביותר מבחינה הלכתית ומוסרית. אמנם רוב רובה של ספרות זאת היא מהתקופה שלאחר המשנה והתלמוד אך גם בתקופות אלה היו כמה דיונים וויכוחים חשובים בשאלת האישה העגונה וכיצד אפשר לפתור בעיה זאת והמסקנות שהגיעו אליהם בתקופה זאת לא תמיד היו מקובלות על בני הדורות הבאים.
נשאלת השאלה מה היו דעותיהם של חכמי המשנה והתלמוד בנושא ומה היו המחלוקות ביניהן בשאלה זאת ? ובמה חלוקים עליהם בני הדורות הבאים?
בעבודה זאת אביא תחילה מבוא ובו סקירה כללית על נושא הגירושין ובמיוחד על זכויותיה של המוצאת עצמה במצב של עגינות.
בפרק השני אדון באופן כללי במצב העגינות וביחס אליו לאורך הדורות עד למשפט הישראלי בימינו.
ובפרק השלישי אדון באופן ספציפי במחלוקות השונות שהיו לחכמי התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי בנושא הגירושין והאישה העגונה.

מקורות:

חששו שאישה שתדוח על אירוע שאירע במדינה אחרת עלולה לשקר משום שאין עדים מאותה הארץ שעלולים להכחישה בניגוד לאירוע שקרה באותה הארץ ושם יהיו מספיק עדים על האירוע לכאן או לכאן ולכן האישה תפחד לשקר. אבל לדעת בית שמאי ( שמגלים גישה קוסמופוליטית יותר מבית הילל ) יש מספיק שיירות ונוסעים בין הארצות השונות
כדי שהעניין יוודא לבסוף אם שיקרה האישה ואם לא.
אפשר לתמוה אם טיעונים נוספים אלה הם אכן של בית שמאי ובית הלל הקדומים
או של חכמי התלמוד המאוחרים יותר אך זוהי נקודה שאי אפשר להוכיחה לכאן או לכאן ( אין מספיק נתונים בטקסט).
לאחר חורבן בית שני בתקופה שלאחר המרד הגדול ועוד יותר מכך בתקופה שלאחר
מרד בר כוכבה צצה כפי שראינו בפרק הקודם הבעיה של העגונות בכל חומרתה כתוצאה מהיעלמות גברים רבים בשדה הקרב וכתוצאה מרדיפות הרומאים , ובמקרים אלה לא תמיד יכלו הנשים להילוות אל הגברים ולהעיד על מותם .
חכמי המשנה שלאחר תקופת המרד הגדול ומרד בר כוכבה כמיטב יכולתם להקל על האישה במקרה של עגינות עד שבמקרה זה היו מוכנים לבטל את הכלל מהתורה ש"על פי שניים יקום דבר". הרב גמליאל הזקן תיקן לאחר המרד הגדול תקנה חדשה וחשובה שמותר להתיר נשים מעגינותם על סמך עדות של עד אחד בלבד: " נזכר רבן גמליאל שנהרגו
הרוגים בתל ארזא, ןהשיא רבן גמליאל הזקן נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאים ,עד מפי עד ,מפי עבד ,מפי אישה ומפי שפחה " (יבמות פרק ט"ז,משנה ז') כלומר במקרה של עגינות ( ולפחות עגינות שכתוצאה מאירוע מלחמתי כמו זה שקרה בתל ארזא ) מקבלים אפילו עדים שבדרך כלל הם
פסולים לעדות כמו עבדים ושפחות ואפילו אנשים שרק שמעו מפי אדם אחר על מות הבעל . זוהי אולי הגישה הליברלית ביותר במסורת היהודית כלפי נושא האישה העגונה , אך היא נתקלה מיד בהתנגדות של חבריו של רבי גמליאל :" רבי אליעזר ורבי יהשע אומרים: אין משיאים את האישה על פי עד אחד . רבי עקיבא אומר : לא על פי אישה
ולא על פי עבד ולא על פי קרובים ".
(יבמות פרק ט"ז ,משנה ז'). רבי אליעזר ורבי יהשע קובעים שגם במקרה של עגינות
אין עד אחד מספיק כלל וכלל . רבי עקיבא היה פחות קיצוני בהתנגדותו מרבי אליעזר ורבי יהושע . הוא לא דחה את את אפשרות התרת האישה על סמך עד אחד כשר אבל סייג זאת וקבע בניגוד לרבן גמליאל שבמקרה זה לא מקבלים לא עדות של עבד ושל שפחה ושל אישה (שנשארים פסולים לעדות כפי שהיו ) ובמקרה זה פוסלים גם עדות של
קרובים ( שאותם רבן גמליאל אף לא הזכיר אולי מתוך הנחה שמובן מאיליו שיש לקבל את עדותם ). חכמים אחרים תקפו את הסתייגויותיו של רבי עקיבא בסיפור הבא :
" מעשה בבני לוי שהלכו לצוהר עיר התמרים . , וחלה אחד מהם בדרך והביאוהו בפונדק , ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? אמרה להם : "מת וקברתיו" -והשיאו את אישתו . אמרו לו :" ולא תהה כהנת כפונדקית ? אמר להם כלכתה פנדקית נאמנת הפנדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו".( יבמות ט"ז,ו').
כלומר לפי המתווכחים עדותה של פונדקית,אישה שלפי הסיפור אף אין ברור אם הייתה יהודיה או הייתה גויה , עדה יחידה, היתה נאמנה וקיבלו אותה כדי לשחרר אישה מעגינותה. ואם מקבלים עדות של אישה שיתכן שהייתה גויה האם אין לקבל עדות של יהודיה כהנת כשרה? תשובתו של רבי עקיבא על קושיה זאת היא שלא עדות הפונדקית
כשלעצמה הייתה נאמנה אלא ההוכחות שהמציאה הפונדקאית ,המקל ,התרמיל וספר התורה שהוכיחו את העניין מעבר לכל ספק ועל ראיות אלה סמכו החכמתי בקביעת מות האיש.
הגמרה בעניין בבלי היא : מאי גריעותה דפונדקית ? אמר רב כהנה : פונדקית נכרית הייתה ומסיחה לפי תומה הייתה : "זה מקלו וזה תרמילו ,וזה קבר שקברתיו בו " .
וכן תני אבא בריה דרב מניומי בר חייא : פונדקית נכריה הייתה ומסיחה לפי תומה
הייתה :" זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו " והא "אייה חברנו" קאמרי לה!
כיון דחזיתינהו בכיא. אמרו לה :" איה חברנו "? אמרה להם :" מת וקברתיו ". (בבלי ,יבמות ,פרק 16 ,קכב ,ע"ב).
כאן כבר מפורש מה שלא מפורש במשנה ,שהפונדקית אכן הייתה נכריה ( וזה החיסרון שלה לעומת כוהנת יהודיה כשרה) אך כאן יש בעיה האם האם הסיחה לפי תומה או שמה ענתה לשאלה ( דבר שכפי שנראה בהמשך יש בו בעיה חמורה לגבי גויים)
המסקנה הייתה שתחילת ההודעה הייתה שבכתה והסיחה לפי תומה ולכן אפשר להאמין לעדותה גם לפי התנאים המחמירים ביותר הקובעים שאפשר להאמין לעדות
גויים רק אם הסיחו לפי תומם ולא אם נתנו עדות של ממש.
עד כמה לא הייתה מקובלת בארץ ישראל של ימי רבי עקיבא התפיסה שמספיק רק עד אחד כדי לשחרר אישה מעגינותה מעיד סיפורו של רבי עקיבא:
"אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה (בתקופת גזירות השמד של הרומאים) מצאתי נחמיה איש בית דלי אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האישה
בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא ונומיתי (ואמרתי) לו: כן הדברים.
אמר לי : אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות מקבלני מרבן
גמליאל הזקן שמשיאין את האישה על פי עד אחד . וכשבאתי והרציתי הדברים לפני
רבן גמליאל שמח לדברי ואמר : מצאנו חבר ליהודה בן בבא".(יבמות ,טז, ז).
כלומר התקנה הישנה של רבן גמליאל על האפשרות להתיר עגונות על סמך עדות אחת בלבד ,לא הייתה מקובלת בזמנו של עקיבא על דעת רוב החכמים אלא על דעתו של חכם אחד בלבד יהודה בן בבא.
תקנה זאת היא ללא ספק באה בסתירה לכלל חשוב מהתורה של שני עדים ובזמן האמוראים התלבטו הרבה מאוד בהנמקה המשפטית של תקנה זאת .
הגמרה בתלמוד הבבלי על משנה זאת היא :וסבר רבי עקיבא על פי אישה לא ?
והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא : אשה נאמנת להביא גיטה מקל וחומר : ומה נשים שאמרו חכמים אין נאמנות לומר מת בעלה -נאמנות להביא
גיטיהן ,זו שנאמנת לומר מת בעלה -אינו דין שנאמנת להביא גיטה ? נשים שאמרו חכמים הוא דלא מהימני ,אישה בעלמה -מהימנה! לא קשיה: כאן -קודם שהחזיקו , כאן לאחר שהחזיקו. " ( תלמוד בבלי , יבמות ,קכב ע"א ). כאן שואלים האם חושב רבי עקיבא שעל פי אישה לא משיאין ? אך התנא רבי שמעון בן אלעזר מסביר בשם רבי עקיבא (
וזה אומר שכאן יש חומר קדום הקודם לתקופת האמוראים והתלמוד ) שנשים נאמנות להביא גט ולאמר שנכתב ונחתם כדין אבל מצד שני אינן נאמנות להעיד על מות בעלן לכאורה יש כאן קושיה משום שכאשר פסל עקיבא את עדות האישה היה זה קודם שהחזיקו בהיתר להשיא על פי עדות עד אחד בלבד והיה צורך בשני עדים כשרים כאן כשהתיר הרי
זה לאחר שקיבלו לבסוף את עמדתם של רבן גמליאל ויהודה בן בבא.

הרקע הכללי לתקנה מתפרש בדברי האמוראים בנימוק ש"משום עיגונה אקילו בה רבנן " ( יבמות פ"ח ,א.) ההסברים המשפטיים השונים מתבטאים בהנמקה ש"אישה דייקה ומינסבא",דהיינו שחזקה על האישה כי מדייקת היא היטב שלא להינשא אלא אך ורק אם היא אכן בטוחה שבעלה אכן מת . שהרי אם יתברר שבעלה חי תהיה היא הסובלת מאחר
שתתחייב לצאת גם מבעלה הראשון וגם מהשני , וילדיה מהשני יהיו ממזרים. (2)
החכמים השתמשו בהנמקה כללית נוספת מתחום דיני הראיות " מילתה דעבידא לאיגלוי לא משקרי בה אינשי ". דהיינו דבר שעומד להתגלות אין לחשוש שישקרו בו בני אדם והרי במשך הזמן עתיד יהיה להתגלות אם הבעל חיי או לא. אם זאת כפי שציינו אנשי הדורות הבאים תקנות אלה לא היו מספיקות כדי להתיר לאישה להינשא על פי דין
תורה אם כי ניסו לתרץ תקנה זאת בדרך זאת או אחרת . בכל אופן החכמים של תקופת המשנה ברצותם להקל על העגונות איפשרו לבטל עגינותם לא רק על סמך עדות עד אחד אלא גם על סמך עדות נכרי ,אישה ועבד שבדרך כלל אין מקבלים את עדותם, ודעתו של רבי עקיבא בנושא ( שעדיין כפי שראינו הייתה מקילה יותר מזו של רבי אליעזר
ורבי יהשע) נדחתה .
מצד שני הייתה משנה אחרת שקבעה :" הכל נאמנים להעידה ,חוץ מבעלה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ,ובת בעלה ". (יבמות ,ט"ו, ד'). כלומר שהכל נאמנים להעיד לאישה על מות בעלה (כולל עבדים ושפחות ונכרים ) אך אין זה כולל קרובים כמו החמות ואחות הבעל ואישה אחרת של הבעל ( באותה התקופה עדיין היה מותר ריבוי נשים ) ובת של
הבעל מאישה אחרת. דומה שתקנה זאת נועדה דווקה לטובת האישה העגונה שכן לנשים אלה יהיה אינטרס משפחתי ספציפי להזיק לאישה ולגרום לה שתינשא לאחר גם עם בעלה חי, וכך אין לסמוך על עדותן .
משנה אחרת באותו עניין אומרת :" אפילו שמע מן הנשים אומרות :" מת איש פלוני" דיו . רבי יהודה אומר : אפילו שמע מן התנוקות אומרים :" הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני". בין שהוא מתכוון ובין שאינו מתכון . רבי יהודה בן בבה אומר : בישראל -עד שיהה מתכוון ובגוי -אם היה מתכון אין עדותו עדות ".( יבמות
ט"ז,ה').
כלומר בעניין העגינות יכולה להתקבל גם עדות שלא במכוון של נשים או ילדים שמשוחחים בעיניין בינם ובין עצמם ולתומם ומספרים על מות האיש ( כלומר תתקבל כאן עדות מיד שניה של מי ששמע את שיחתם של המשוחחים בעניין ). מצד שני יהודה בן בבה ( שכמו שראינו היה תומך כמעט יחיד בתקנת רבן גמליאל בעינין העגונות ) מסייג
את העניין וקובע שאין מקבלים עדות בעניין כזה של יהודי אלא אם אמר זאת לצורך עדות ולא כשיחה לפי תומו ומצד שני אין מקבלים את עדותו של גוי בענין אלא רק בשיחה לפי תומו שבה אפשר לסמוך עליו שאין לו אינטרס לשקר . לכאורה יש כאן סתירה שהרי לדעת רבן גמליאל שכאמור יהודה בן בבה תמך בה מקבלים עדות של כל איש בכל
מצב על עגינות כולל נכרים , אך יתכן שבן בבא חשש שאין לסמוך עליהם במצב של עדות רשמית ( יש לזכור שאותה תקופה שלפני ואחרי מרד בר כוכבא , הייתה תקופה של עוינות קיצונית בין יהודים ונכרים ) ולכן קבע שיש לסמוך עליהם רק כשהם משיחים לפי תומם ולכן אין להם אינטרס לשקר כפי שיכול להיות להם במצב של עדות
"רשמית ".
תקנת העגונות של רבן גמליאל הייתה בכל אופן נושא שעורר חילוקי דעות עזים בדורות מאוחרים יותר, אך לא היה זה נושא הויכוח היחיד.
נושא נוסף שבו עסקו המשניות בקשר לעגינות היה ויכוח בין שתי עדות בנושא :
"אחת אומרת "מת " ואחת אומרת : "לא מת " וזו שאומרת "מת" תינשא ותיטול כתובתה וזו שאומרת "לא מת " לא תינשא ולא תטל כתובתה . אחת אומרת "מת "
ואחת אומרת "נהרג" -רבי מאיר אומר :הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו.
רבי יהודה ורבי שמעון אומרים : הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו עד אומר :" מת", ועד אומר :"לא מת" : אשה אומרת :"מת" ואשה אומרת "לא מת " הרי זו לא תנשא ".(יבמות ט"ו ,ה'). כלומר אם שתי נשים של בעל אחת מעידות עדות מנוגדת בשאלה אם הוא חי או מת .ראינו כבר שהכחשה של צרה שבעל מת אינה נחשבת שהרי יש לה
אינטרס לרמות בעינין כדי לפגוע בצרתה. אבל עדותה נחשבת לגבי עצמה שהרי אין לה אינטרס לרמות לגבי עצמה ולכן (בניגוד לשניה שטוענת שהוא מת ) אינה יכולה להינשא מחדש . אם כל אחת טוענת שמת באופן אחר לדעת רבי מאיר הן אסורות להינשא . לדעת רבי שמעון ורבי יהודה מאחר ששניהן מודות שהבעל מת גם אם חלוקות בדרך
מיתתו מותר להן להינשא . והלכה מקלה זאת היא שהתקבלה (רמב' הלכ' גירושין יב,כד) עם בכל אופן יש גם שני עדים חלוקים אחד אומר שמת ואחר אומר שהבעל חי ואם אשה אחרת ( ולא צרה !) שאין לה אינטרס בעניין אומרת שהאיש מת או חי בסתירה לדברי אשתו הרי אין האישה יכולה להנשא מחמת הספק.
בתוספתה אנו מוצאים בעניין זה :" רבי נחמיה אומר : כל מקום שהכשירו החכמים
עדות האישה כאיש ,אם לא הולכן אחר הדיעות ,שתי נשים באישה אחת כשני נשים לאיש אחד . שנים אומרים "מת" ומאה אומרים -" לא מת " -הרי מאה כשני עדים. " (תוספתא יבמות פי"ד ,פרק י"ד) . דומה שלפי רבי נחמיה עדות של שתי נשים שקולה לעדות של גבר אחד באמינותה ויש תמיד ללכת אחר רוב הדעות מובן שעדות של מאה איש
תיחשב כאמינה יותר מזו של שני עדים. אך הלשון היא סתומה ובין הירושלמי ובין הבבלי יש חילוקי דעות בפירוש המאמר וקשה לרדת לעומקו.
נושא זה עורר ויכוח בין חכמי ארץ ישראל ובין חכמי בבל ואנו מוצאים אותו בתלמוד .שם נמצאת אמרתו של החכם הארץ ישראלי יוחנן לגבי אישה עגונה שיש לה שני עדים שטוענים שבעלה מת ושני עדים שטוענים שבעלה חי. "אמר רבי יוחנן : שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ,הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא . שנים אומרים
נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא". (כתובות כב ,א). אמרה זאת מופיעה כברייתה בתלמוד הירושלמי . מימרה זאת הובאה לבבל והובאה לידיעתו של רב אביי . תלמידיו טענו שאין שום יסוד להבדיל במקרה כזה בין עדי מיתי ובין עדי גירושין ובמקרה כזה האישה לא תוכל להינשא. זאת בניגוד לדעתו
המפורשת של רבי יוחנן ושל חכמי ארץ ישראל שיש הבדל בין דיני גירושין ודיני מיתה.
אביי טען בפירושו לדברי רבי יוחנן שהוא מתייחס לעד אחד שאמר שמת בעלה של
האישה ומכיוון שהתורה מאמינה לו ( הכוונה כנראה לתקנה של רבן גמליאל שבמקרה של עגונות מספיק עד אחד כדי לשחררה מעגינותה ) זה כאילו שהעידו שני עדים שמת הבעל והעד השני שבא אחר כך ואמר "לא מת " הוא כתוצאה אחד כנגד שניים ואנו סומכים על שניים ומשום כך "לא תצא ". (3)
לפי הפירוש של אביי יוצא שבשני עדים כנגד שני עדים אין הבדל בין עדי מיתה לעדי גירושין ובשני המקרים הרי זאת לא תינשא ואם נישאת לא תיצא. שנית בעד אחד נגד עד אחד קיים הבדל בין עדות מיתה לעדות גירושין . אחד אומר מת ואחד אומר לא מת ,נאמן העד שבא להתירה , ומשום כך לא תצא ולכתחילה לא תינשא משום "לזות
שפתיים" . ואילו אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא ניתגרשה אם נישאת -תצא.
אך אביי לא הבין כנראה נכון את דבריו של יוחנן שהרי זה דיבר על עד כנגד עד אלא על שני עדים כנגד שני עדים !. מכאן שדבריו של רבי יוחנן היגיעו אליו כשהם משובשים.
חכם אחר רבא נוקט בעמדה שונה: רבא אומר : לעולם תרי ותרי נינהו (שניים ושניים הם ) וראה רבי יוחנן דבריו של מנחם בר יוסי בגירושין ולא ראה במיתה. מאי טעמה ( מה הטעם ?) מיתה אינה יכולה מכחשתו ,גירושין יכולה מכחשתו ".
לדעתו יוחנן מקבל את עמדתו של רב מנחם בן יוסי שאם האישה נישאת -תיצא ואילו במיתה הוא פוסק כחכמים שאם נישאת לא תיצא.
מה הכוונה? בעדי מיתה ששניים מהם מעידים שהבעל מת ושניים אומרים שלא מת
והאישה אינה יודעת מה האמת היא לא תירצה להינשא מחמת הספק שמה יופיע
לבסוף בעלה. משום כך אם היא נישאת יש להניח שחקרה את הדבר ביסודיות ונתברר לה בודאות שבעלה אכן מת. ועל כן אם היא נישאת -לא תצא.
לא כן בעדי גירושין . אם בעלה יבוא ויאמר שלא גירש אותה, היא תוכל להכחיש את דבריו שכן גירשה ,וקיים חשש שתינשא מספק על סמך עדי הגירושין . משום כך כדי להרתיעה מצעד זה ,פסק רבי יוחנן כמו מנחם בן יוסי שאם נישאת -תצא.
רב המנונה אומר "האישה שאומרת לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אישה מעזה בפני בעלה". כלומר אין להעלות על הדעת שהאישה תתחצף לבעלה ותשקר בפניו.
אם היא אומרת דבר כה חשוב סימן שדבריה נכונים. רב המנונה אומר שדווקא כשאישה עומדת ללא עדים לפני בעלה ניתן לסמוך עליה יותר ש"אין אישה מעזה בפני בעלה".
אבל עם עומדים שני עדים ומסייעים לה כמו במקרה שלנו החזקה הזאת מתבטלת משום כך קיים חשש שתינשא מספק ותסמוך על זה שאם יבוא בעלה ויאמר שלא גירשה היא תכחיש את דבריו בעזרת שני עדים. משום כך פסק רבי יוחנן שאם נישאת -תצא.
דיון אחר שאותו ניתן למצוא בתלמוד ושקשור לנושא העגונות הוא השאלה האם ניתן לפתור בעיה זאת ( ובעיות אחרות הקשורות בחיי נישואין ) על ידי הפקעת הנישואין בידי החכמים? . בתלמוד מובאים שורה של מקרים שבהם הופקעו קידושין
מסיבות שונות ולכאורה אם היה בידי החכמים הכח להפקיע הקידושין מהסיבות שצויינו כי אז צריך היה להיות בידיהם הכח להפקיע קידושין גם מסיבות אחרות כמו מצב העגינות כתוצאה מסירוב בלתי מוצדק של הבעל לתת גט שהיא לכל הדיעות נימוק מספיק לביצוע צעדים יוצאי דופן מבחינה הלכתית על מנת להציל את האישה מהמצב
העגום שבו היא נמצאת .
אולם נראה שבמקרים אלה של הפקעת קידושין הייתה ההפקעה לא למפרע מרגע ביצוע הקידושין ,אלא רק מכאן והילך כלומר מרגע שניתן למשל גט פסול, כלומר מצב שאינו חל על רוב הסוגים של הנשים העגונות .
וכך יש לנו בתלמוד דיאלוג בין רבינא לרב אשיי : " התינח דקדיש כספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ? " כלומר אפשר להבין את ההפקעה בקידושי כסף שאז מפקיעים החכמים את הקידושין על יסוד הכלל " הפקר בית דין הפקר" וכסף הקידושין הופך רטרואקטיבית לכסף שניתן במתנה או שכאילו קידש האיש את האישה בגזל מאחר והכסף אינו
שלו בעקבות ההפקעה. אך במקרה זה ואחרים דומה שהפירוש אליו התכוונו חכמי התלמוד היה שההפקעה היא רק מכאן ולהבא. ואכן כל הסוגיות העוסקות בנושא זה של הפקעת קידושין בידי החכמים, בתלמוד עוסקים כולם במקרים שבהם הבעל נתן גט לאישה ( כלומר לא השאיר אותה במכוון עגונה) אך מסיבות אלה ואחרות הגט נפסל מן התורה ובאו
חכמים והפקיעו את הקידושין או במילים אחרות : נתנו תוקף לגט אף על פסלותו מן התורה.
תפיסה זאת שההפקעה אפשרית לגירושין רק מעתה ומאילך ולא למפרע עולה גם מהירושלמי שלפיו דעת רבי יהודה הנשיא בעניין זה היא שביטול גט בניגוד לתקנה ביטול הוא וכל מה שנקבע בתקנת רבי גמליאל של האיסור לבטל גט שלא בפני שליח אין דברים אלה עוקרים דברי תורה . לכן בדיעבד הביטול הוא ביטול והאשה אשת איש. ואילו
לדעת שמעון בן גמליאל הוא שדבריהם עוקרים דברי תורה ויש לתת לתקנת רבן גמליאל משמעות שלפיה גם בדיאבד אין לביטול הגט כל ערך והאישה מגורשת באמצעות הגט כאילו לא נעשה כל ביטול. אין ספק שגם לדעת הירושלמי פקיעת הגירושין היא לא למפרע אלא רק מרגע מסירת הגט. (4)
דבר זה אומר שאין בתלמוד כל יסוד לסמכות רבנים מודרניים להתקין תקנה שמכוחה יופקעו גירושין של בעל המחוייב לגרש ומסרב לתת גט כדי לפתור את בעייתם של נשים מעוכבות גט. כבר הרשב"ע אמר בעניין זה לפני 700 שנה שמצב העגינות כשלעצמו אינו סיבה להפקעת הקידושין והא ראיה שכאשר מדובר באישה
שבעלה טבע במים ,אך אין עדות ישירה על מותו לא חשו החכמים לעגינותה ולא התירו לה להינשא על ידי הפקעת קידושיה . רק במקום שיש בו עדות כלשהי על מות הבעל -גם עם העדות היא של עד פסול- התירוה להינשא מתוך הקלה מיוחדת.
וזאת על יסוד ההנחה שאישה דייקא ומינסבא כלומר אישה מדקדקת היטב לפני שהיא נישאת מחדש . במקום שנמצא שהאישה לא דיקדקה והתברר שהבעל חי ,הדין הוא שתצא מזה ומזה ולא הפקיעו החכמים את הקידושין כדי לפתור את בעייתה. במקום בו לא נתן הבעל כלל ,גט אין בכוחם של הכמים להפקיע את הקידושין שכן דבר אינו יכול לבוא
במקומו של גט שניתן על ידי הבעל.
המסקנה : מעשה קידושין שלא נמצא בו כל פגם אי אפשר להפקיעו בלא גט , סמכות
ההפקעה שבידי חכמים היא רק במקום שניתן גט אלא שיש חשש כלשהו וחשש זה
ניתן לתיקון על ידי הפקעה.
חכמי המשנה שהיו ערים לבעיות העגונות כפי שראינו ,הציעו דרכים שונות לפיתרון
הבעיה כמו כפיית גט על הבעל . " גט מעושה (כפוי) בישראל כשר "(גיטין פח ע"ב).
הנסיבות שבהן כופין גט מפורטות במסכת כתובות :" האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג : במומין הקטנים אבל במומים הגדולים כופים אותו להוציא"
(כתובות עז ע"א). בתלמוד הירושלמי הוסיפו על דוגמאות אלה ואחרות מקרה "האומר אינני זן ואינני מפרנס כופין אותו להוציא" ( גיטין ט ט). סלע המחלוקת בין החכמים מאז ועד היום הוא האם ניתן לראות ברשימת המקרים שפורטו במשנה ובירושלמי כעילה לכפיית גט ,רשימה סגורה אשר אין להוסיף עליה דבר או רשימה לא סגורה
שניתן להוסיף עליה מקרים אחרים , והדבר כמובן יקל מאוד על מצוקת העגונות.(5)
אלה הם כמה מהדיונים בענייני עגינות המבוססים על ויכוחים שונים במשנה ובתלמוד ומראים עד כמה העניין היה שנוי במחלוקת בימי המשנה כשם שהוא שנוי במחלוקת בזמנינו.
סיכום
סקרנו בעבודה זאת את שאלת העגונות ודיונים ופתרונות שונים שהוצעו לבעיה בתקופת המשנה והתלמוד. ראינו שבתקופת המשנה והתלמוד כאשר סמכותם ההלכתית של החכמים הייתה גדולה יותר מאשר בתקופות אחרות , הוצעו פתרונות שונים ורדיקליים לבעיית העגונות כמו היכולת של העגונה להשתמש כעדות של עד אחד בלבד על מנת להשיג
גט כמו גם יכולת בית הדין לכפות גט על הבעל במקרים
מסוימים . במקרים אחרים היססו כנראה חכמי המשנה והתלמוד בשאלה עד כמה
הם יכולים להרחיק לכת בעזרה לעגונות וככל הנראה לא לקחו על עצמם את הזכות
להפקיע נישואין למפרע כדי לעזור לעגונות .
חכמי המשנה עשו ככל יכולתם כדי לעזור לעגונות ואף היו מוכנים לקבל לשם כך עדויות של אנשים שבמקרים אחרים עדותם הייתה נפסלת כמו גויים אך גם במקרים אלה יכלו להיות על עדויות כאלה סייגים שונים כתוצאה מהזמנים כמו למשל תקופת בר -כוכבה כאשר יהודה בן בבא אדם שהקל ככל האפשר על קבלת עדות של עגונות היה מוכן
לקבל עדות של נכרי רק אם זאת נמסרה כשיחה לפי תומו
ולא כעדות רשמית זאת כנראה בגלל השינאה ששררה באותו הזמן בין היהודים והנכרים שהפכה עדויות של נכרים ללא אמינות .
אין ספק שחכמי הדורות הבאים שסמכותם ההלכתית שוב לא הוכרה באופן אוניברסלי כמו זו של חכמי המשנה והתלמוד היססו הרבה יותר במתן הקלות לעגונות אם כי הבעיה נשארה חמורה כשהייתה ואף החמירה עוד יותר . חכמי הדורות הבאים הציעו הצעות שונות כדי לפתור את בעיית העגונות אך אף אחת מהצעות אלה לא התקבלה על דעת הכל
ומה שהיתירו לעצמם חכמי המשנה והתלמוד שוב אין הרבנים המודרניים מתירים לעצמם מתוך הכרה שבבעיה חמורה ומסובכת כל כך יש לטפל בכל מקרה באופן אינדיבידואלי ולגופו ופתרונות גורפים שאפשר היה להציעם ולקבלם בימי המשנה והתלמוד שוב אינם אפשריים היום. עם זאת לאורך כל הדורות עשו הרבנים כמיטב יכולתם כדי להקל ככל
האפשר על הנשים העגונות ולאפשר להן לצאת ממצבם האומלל . וכך אין פלא שהספרות העוסקת בנושא העגונות היא אחד הענפים המסועפים והעשירים ביותר בספרות ההלכתית אם כי לרוב קשה לרבנים השונים להגיע להסכמה בנושא מורכב זה.
מראי מקומות לפרק 1
1. בן ציון שרשבסקי דיני משפחה ע' 305
2. זאב פלק תביעת הגירושין מצד האישה בדיני ישראל ע' 11
3. שם ע' 13
4. שם ע' 24
5. זרח ורהפטיג " כפיית גט הלכה ולמעשה " שנתון המשפט העברי : כרך ג-ד ע' 184
מראי מקומות לפרק 2
1. יצחק זאב כהנא "בעיית עגונות" תורה שבעל פה : הרצאות בכנס הארצי השלישי
לתורה שבעל פה ע' קד
2. שם שם
3. יצחק זאב כהנא ספר העגונות ע' 15
4 . "בעיית העגונות " ע' ק"ז
5. ספר העגונות ע' 71
מראי מקומות לפרק 3
1. מנחם אילון המשפט העברי ע' 429
2. שם ע' 432
3. אברהם ארזי מסכת כתובות :פרקים נבחרים מפורשים ומוסברים ע' 95
4. אליאב שוחטמן " הפקעת קידושין " שנתון המשפט העברי : כרך כ' כ' 356
5. מרדכי פרישטיק " תקנת העגונות במשפט הרבני : תמונת מצב " תקדים גליון א'
ע' 23.
ביבליוגרפיה
1. אלון , מנחם המשפט העברי : תולדותיו ,מקורותיו ,עקרונותיו ירושלים, תשמ"ח.
2. ארזי, אברהם, מסכת כתובות : פרקים נבחרים ,מפורשים ומוסברים יבנה.
3. ורהפטיג, זרח " כפיית גט להלכה ולמעשה " שנתון המשפט העברי : כרך ג-ד
תשל"ו-ל"ז.
4. כהנה ,יצחק זאב "בעיית עגונות " בתוך תורה שבעל פה : הרצאות בכינוס הארצי
השלישי לתורה שבעל -פה ירושלים, תשכ"א ע' קד-קט.
5. כהנא , יצחק זאב ספר העגונות : אוסף מקורות עם פירושים בירורים והערות
ירושלים, תשייד.
6. פלק, זאב תביעת גירושין מצד האישה בדיני ישראל ירושלים , תשל"ג.
7. פרישטיק , מרדכי " תקנת העגונות בשיפוט הרבני : תמונת מצב" תקדים גליון א'
תשמ"ח
8. קירשנבאום , אהרן " הכלל " מילי לא תמסור לשליח "L ניתוח תיאוריטי"
שנתון המשפט העברי : כרך ה' תשל"ח .
9 שוחטמן ,אליאב " הפקעת קידושין " שנתון המשפט העברי : כרך כ'
10 .תוספתא : ע"פ כתב יד ווינא בצירוף מסורת התוספתא ופרוש קצר מאת שאול
ליברמן, נויארק, תשכ"ז
11. תלמוד בבלי : מסכת יבמות -כרך שני ביאר עדין שטינזלץ , ירושלים ,1986.

תגים:

נישואין · נשים · פמיניזם

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "בעית העגונות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי", סמינריון אודות "בעית העגונות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.