הגיבור האמריקאי כפי שהוא מופיע בספרו של המינגווי "וזרח השמש"

תקציר העבודה:

הגיבור האמריקאי כפי שהוא מופיע בספרו של
ארנסט המינגווי

הקדמהhc0448-
במאמר זה, ננסה להתחקות אחר טיבו של הגיבור כפי שהוא מופיע בכתביו של
המינגווי, ולנסות ולאפיינו על פי שתי הקטגוריות שהוזכרו לעיל. תחילה, ננסה
להגדיר, עד כמה שאפשר, מהם מאפייני הגיבור האמריקאי המאצ'ואיסטי לעומת
עמיתו . לאחר מכן, ננסה לשייך את חלק מהדמויות הגבריות מספרו של המינגווי
The Sun Also Rises אל קטגוריות אלו.

מקורות:

"Shared danger brings an intimacy akin to that of shared love. Under threat men are vulnerable. . ."
את ההערצה אל הגיבור אנו מפתחים כתוצאה מהמאבק המיוחד אותו הוא מנהל. ראשית, הוא מנהל את חייו ומאבק ההשרדות שלו הרחק מהחברה-- לו אין את התמיכה של מנגנוני ההגנה של הציוויליזציה. בחיים הללו הוא מצליח לעשות מה שרבים מאיתנו תמיד חולמים לעשות ואינם יכולים-- להתנתק מההיררכיה וסדרי היום הקפדניים של החברה
המודרנית. שנית, הצלחת המאבק ההשרדות בסביבה כל כך עוינית הופכתאותו למעין על-אדם בעיננו. הוא אדם אשר הצליח להסתגל לסביבה "אמיתית" יותר מזו שאנו חיים בה, סביבה נטולת עזרים מלאכותיים בה רק החזקים שורדים:
". . .If he survives he is a superior being, wielding a measure of power over an untamed world."
זוהי אכן הרגשת חוסר הסיפוק שהיא מנת חלקו של הפרט בחברה המודרנית אשר מביאה להצלחתו של הגיבור הבודד. התחושה שחיינו אינם ממש בשליטתנו, שמושחתים מאיתנו מנצלים את מערכות החברה לטובתם, שההשרדות בחברה כרוכה בניווט בין מפלי נייר והרי ביורוקרטיה, היא שמביאה אותנו להעריך את גיבור המערב. הרי הוא יודע כנגד
מי ומה הוא נלחם:
"We admire him and envy him. In the Western hero we do not see the struggle for upward mobility or for acceptance, but a victory over hardship and the unknown, fear, and evil. It is an elemental struggle, influenced, sometimes totally characterised, by the nature of the country. It involves
killing, but an important feature of the Western myth is its implicit attack on the sordid and the corrupt, on hypocricy and backstage power struggles. On the frontier, the myth suggests, the fighting is straight and open; clean violence rather than fainted corruption . . ."
לבסוף, התכונה האחרונה המאפיינית את הגיבור האמריקאי, כפי שהוא עוצב על ידי חווית המערב, היא חוסר המנוחה. הוא בתנועה מתמדת, נע ונד על פי מאווי ליבו. הוא אינו מכה שורשים במקום אחד, אלא ממשיך בדרכו בתקווה מתמדת שהיכן שהוא הולך יש מקום טוב יותר:
Restlessness itself became an heroic quality, to stay still anti heroic. The belief in moving on contained its own drama. . .
אלו, אם כן, המאפיינים של הגיבור האמריקאי הפופולרי. הוא עוצב על ידי חברה מתחדשת ומתפשטת באיזורים קשים, עצמים, ופראיים, אך תכונותיו הפכו למודל לחיקוי בכל חלקי ארצות הברית, בכל ז'אנרי היצירה האומנותית, ועל ידי אוכלוסיות אתניות שונות ומגוונות. הוא, יותר מהאדם של לואיס, מזוהה עם הגיבור האמריקאי
הטיפוסי. מחד, יתכן שזוהי קביעה אופינית לבן דור הטלביזיה, אך מאידך, גם חלק גדול מכתביו של ארנסט המינגווי מאוששים את הסברה שהגיבור המערבי שלט בדימיון היצירה הרבה לפני הפופולריזציה של התמונה הנעה: ברבים מספריו, לובש הגיבור את הצורה של הגיבור האמריקאי הקלאסי, הזאב הבודד הכאריזמטי והשתקן. כפי שכותב
תומס סטריכטז (Thomas Strychacz):
"Hemingway has been seen by defenders and detractors alike as the quitessential macho writer."
למי מצלצל הפעמון (For Whom the Bell Tolls) הוא קלאסי מבחינה זו. רוברט ג'ורדן, הגיבור, הוא לוחם אמריקאי אשר התנדב להלחם במלחמת האזרחים הספרדית. הוא יליד מונטנה, והתחנך על ברכיו של סבו, אשר היה מראשוני החלוצים. ג'ורדן הוא "קאובוי", טיפוסי במספר מובנים ומתוחכם יותר באחרים, אך עדיין שומר על
ציוויון הגיבור האמריקאי הקלאסי. הוא זאב בודד אשר למד על בשרו את חוקי ההשרדות בטבע (כלוחם גרילה אשר מבלה את רוב זמנו מאחורי קווי האוייב), הוא כאריזמטי (הוא מצליח לשכנע קבוצת פרטיזנים חסרי גיבוש לצאת למשימת התאבדות כמעט בלתי אפשרית), והוא עשוי ללא חת. המינגווי יוצר אותו כשהוא שתקן מטבעו, אך נותן
להתבטאויותיו משמעות וכוח. לג'ורדן, במיטב המסורת הגברית, מגנטיזם אשר גורם לשתי הנשים ביצירה להשבות בקסמיו, על אף דרכו התכליתית, וחוסר הענין המופגן שהוא מפגין תחילה כלפי מין. עם התפתחות העלילה, המינגווי איננו מקל על חייו של ג'ורדן; ציודו נגנב, בעלי בריתו נהרגים, ולבסוף, הוא נופל מסוסו, ושובר את
רגלו. גם כאשר ברור לו שאין לו תקווה, ושאין סיכוי שיוכל הוא לצאת מהמשימה בחיים, ג'ורדן לא מאבד את עשתונותיו; הוא מבקש מחבריו לנשק בקרירות שישאירו אותו למות. במוחו של הקורא המודרני, כאשר עליו לדמיין את פניו של ג'ורדן, עולות פניו של קלינט איסטווד-- ועם סיבה טובה. נדמה שאיסטווד עצמו עיצב את סימני
ההיכר התיאטרליים שלו על פי ספריו של המינגווי; עתה, שניהם הפכו לסמלי גבריות אמריקאיים.
הדמויות בThe Sun Also Rises, לעומת זאת אינן כל כך קלות לסיווג. המינגווי, בספר זה, מהתל באלו המנסים לקטלג ולסווג את גיבוריו, שכן דמויותיו לובשות פאנים שונים ומורכבים; חובבי הגיבור המאצ'ואיסטי יופתעו לפגוש כאן גם בגיבור אדמיסטי לחלוטין.
The Sun Also Rises הוא ספר מורכב, המתאר את חוויותיו של ג'ייק בארנס, עיתונאי אמריקאי החי בפאריז בשנות ה20. ג'ייק מאוהב בברט אשלי, יפיפיה אנגלית אשר חיה חיי הוללות במסעות בלתי פוסקים בין בירות אירופה. ברם, אהבתם לעולם לא תוכל לצאת לפועל בשל "תאונתו" של ג'ייק-- הוא אימפוטנט. בכך, נותן המינגווי שת
הרמז הראשון לאי היותו של ג'ייק דמות הגיבור הגברי בספר-- ג'ייק, כפי שמתחוור לקורא, ממלא את תפקיד הדובר והצופה הפעיל, והעלילה אינה נשלטת על ידו.
העלילה עצמה מהווה ראי של שנות העשרים הסוערות, כאשר אירופה העסיקה את עצמה במרץ בשכחה קולקטיבית של זוועות העשור הקודם. המאצ'ו האמיתי, אשר נוצר בשדות הישימון אשר השתרכו לאורכה של היבשת הישנה, נעלם בשנות ההוללות (המאצ'ו הקלאסי זקוק לסביבה עוינת בכדי להתקיים) ולא מופיע בספר-- ב"שמש", כך נדמה,
המינגווי לא מוצא לראוי לכלול אף אחד מגיבורי המאצ'ו האמיתיים בהם הוא התמחה בספרים אחרים.
ההתפתחויות בספר, כך נדמה, מתרחשות בין באר אחד למשנהו; בין נקודת עונג אחת לזו הבאה בתור (דבר שאינו דורש קשיחות כלשהי מרוב הדמויות). העלילהמתארת את חופשה ספרדית; מסע המתנהל לאיטו והמורכב בתחילה משתיה, שינה ודייג, וממשיך בשתיה, מריבות ושינה בפסטיבל השוורים של פמפלונה. בפמפלונה העלילה חושפת את
פאניהם הנסתרים של הדמויות הגבריות בספר תוך הנובעים מתוך תערובת של אהבה, קנאה, אלכוהול, וקרבות שוורים.
אולם תחילה, לפני שנעסוק בדמויות הגבריות עצמן, חייבים אנו להתייחס לנימתו הכללית של הספר. זו מזכירה את הגיבור האמריקאי על פי קאלדר יותר מאשר על פי לואיס; פרקים שלמים מקרינים מאצ'ואיזם, ואף שוביניזם גברי (אין אנו אומרים שהאידאל הגברי האמריקאי הוא בהכרח שובינסטי, אלא ששוביניזם קרוב יותר למאצ'ואיזם
מאשר לאדמיזם). כותב מקקלי:
." . .perhaps the most pervasive is Hemingway's presentation of female characters. The women are submissive, sexually importunate, and grateful for whatever parsimonious response the male heroes bestow upon them. . ."
שוביניזם זה מתבטא במספר מישורים:
--ביחסו של הדובר והדמות הדומיננטית בספר, ג'ייק, לנשים. ג'ייק איננו יכול להנות מיחסיו מנשים, ועל כן הוא חש להן בוז מסויים. לדוגמה, הנערה הפאריזאית אותה הוא מזמין למסעדה בפרק 3 מצטיירת כנערה זולה, קפריזית, ומטומטמת. ב100 פרנק ג'ייק קונה אותה, אך אפילו לא משתמש בה.
-- הדרך בה מתאר הסופר את ברט כ"ביץ'". המינגווי אף מראה שברט מודעת לכך, אך עדיין ממשיכה בהתנהגותה:
"I don't say it's right. It is right though for me. God knows, I've never felt such a bitch. . . ."
"Ask him to come over and have a drink."
"Not yet. He'll come over."
"I can't look at him."
"He's nice to look at, " I said.
"I've always done just what I wanted."
"I know."
"I do feel like such a bitch."
"Well, " I said.
"My God!" said Brett, "The things a woman goes through."
"Yes?"
"Oh, I do feel like such a bitch."
המאצ'ואיזם אף נוטף מהיחס של המינגווי אל קרבות השוורים. הוא מתאר את המתרחש בהערצה גלויה, אופף את הקורא במינוח ספרדי ובתיאורי פעולה עקובים מדם. זירת השוורים מצטיירת כמקום בו ממצים גברים את הפוטנציאל הטמון בהם; עומדים בפני סכנה וכובשים את פחדם; הורגים ונהרגים מבלי להניד עפעף-- במילים אחרות, ניגוד
מוחלט לעולם בו פועלות הדמויות (חוץ מרומרו), אשר מדגים את אוזלת ידן וחולשתן. אכן, הספר נותן את הרושם של עבודה אשר נכתבה על ידי ועבור גברים (אמנם פחות מיצירות אחרוות). הייתה זו וירג'יניה וולף, אשר, אגב, שנאה את הספר שכתבה:
"Hemingway displays much of the self concious virility, that has, in the past, ruined the works of D.H. Lawrence and James Joyce for women readers."
ברם, שתי דמויות גבריות הן יוצאות מן הכלל, ומתקרבות להגדרות ה"גיבור האמריקאי" כפי שאלה תוארו על ידי לואיס וקאלדר. שתי הדמויות הגבריות הדומיננטיות הללו הם רוברט קוהן, סופר יהודי ואלוף איגרוף לשעבר, ופדרו רומרו, לוחם שוורים ספרדי צעיר. שניהם נבדלים משאר הגברים בספר ביכולתם הפיזית להלחם, ונכונותם
המנטאלית להשתמש בכוחם. אולם, בעוד שרומרו עונה על הדרישות המקובלות מ"גיבור גברי" (קרי, יש בו מן המעלות אשר תוארו על ידי קאלדר), קוהן מתאים הרבה יותר להגדרתו של לואיס לגבי הגיבור האמריקאי כאדם.
תחילה נעסוק בפדרו רומרו, הדמות המזכירה ביותר מבין השניים את האידאל המאצו'איסטי עליו כותבת קאלדר. הוא צעיר בן 19, ולוחם שוורים מצליח. הוא שקט ומקרין ביטחון, אך גם מסוגל להתעלם מהאנשים סביבו (he nodded, seeming very far away and dignified when we shook hands. . .); כמו המאצ'ו הקלאסי, הוא מתאפיין
בהיותו זאב בודד, והיותו מוקף בעוזרים ומלככי פינחה רק מדגישה זאת:
"The boy was ninteen years old, surrounded by his sword handler, and the three hangers on, and the bull fight was to commence in twenty minutes. We wished him "Mucha suerte", shook hands, and went out. He was standing, straight and handsome, altogether by himself, alone. . ."
רומרו, בל נישכח, הוא לוחם שוורים, ומלחמות שוורים הם נושא אהוב במיוחד על המינגווי. יש הטוענים שהאובססיה של המינגווי עם מלחמות השוורים היא ביטוי להערצה שהוא חש כלפי אחת ההתגלמויות הטהורות הבודדות של האתוס הגברי במאה ה20. [אחרים (ובמיוחד אחרות) טוענים שהאובססיה הופכת לילדותית כמעה וכמעט לפארודיה על
האתוס הגברי באשר הוא]. כלוחם שוורים, רומרו חייב להפגין קור רוח, אומץ, ויכולת השרדות, תכונות שיחדיו משתלבות לתכונה הגברית האולטימטיבית על פי המינגווי-- "יופי/ חן תחת לחץ" (Grace Under Pressure).
כשנשאל המינגווי מהי התכונה אותה התכוון לבטא ב"זקן והים" למשל, כעס הוא על המראיין אשר סיכם את עקשנותו ואומץ הלב של הזקן כguts. המינגווי מנסה להעניק לאתוס הגברי בכתביו--ורומרו הוא דוגמה אידאלית לכך-- חן, יופי, קלילות מסויימת יחד עם ההתמודדות עם מגוון מצבים קשים. כותב מונטירו:
Whatever Hemingway meant by "Grace under Pressure", what he precisely did not mean was "guts". . . what constitutes grace? . . when a man spends the least possible number of movements over some definite action, that is grace.
ואכן, המינגווי מעניק לדמותו של רומרו מנות גדושות של אותה התכונה. הוא מפליא בתיאורי עלילותיו של רומרו, על השלמות במיזוק גזרתו הדקיקה עם השור הזועם, עם הקוים החדים של צלליתו הקפוא למול הסכנה, לתנועותיו המעטות, אך החינניות. כמו בתיאור הבא:
". . .Romero took the bull away from a fallen horse with his cape, and how he held him with the cape, smoothly and suavely. . . Romero avoided every brusque movement and saved his bulls for last when he wanted them. . ."
או בתיאור הזה, המראה את עמידתו של רומרו בלחץ מכופל, שכן הוא הוכה קשות בלילה הקודם:
The dampened, mud-weighted cape swung open and full as a sail fills, and Romero pivoted withit just ahead of the bull. At the end of the pass they were facing each other again. Romero smiled. . . Each time he let the bull pass so close that the man and the bull were all one sharply etched mass.
. .
יחד עם קור רוחו, יכולתו, ובדידותו, רומרו עקשן להפליא, ומוכן להפסיד הכל בכדי לשמור על כבודו ו/או צדקתו. ניתן לראות זאת בסצינה בה הוא מוכה על ידי רוברט קוהן-- הוא מסרב להכנע, אף כאשר הוא איננו מסוגל לקום יותר על רגליו. כאשר, קוהן מנסה להתנצל ולעזור לו לקום, רומרו, בכוחותיו האחרונים, חובט בפניו.
ביום למחרת שוב רומרו איננו מוותר, בניגוד לעצתה של ברט (he shouldn't be fighting, he should be in bed) הוא מחליט להשתתף בקרובות השוורים, חבוט, פצוע, ועייף, ומצליח להתגבר על הכאבים.
עוד תכונה אופיינית לגיבור הקלאסי הוא אונו והשפעתו ההיפנוטית כמעט על נשים. ברט, אשר מצטיירת כפסגת מאוויו של כל גבר וגבר נופלת לרגליו של רומרו דווקא, מגלה לקורא ברומרו עוד תכונה מאצ'ואיסטית אולטימטיבית-- משיכת נשים. ברט נופלת לרגליו, עוזבת את ארוסה, אהובה, וחבריה, ומצטרפת אליו.
בשמש, אם כן, רומרו הוא מעין גילגול של הגבר המאצ'ואיסטי האמריקאי, אלא שהמינגווי, מכורח הנסיבות חייב להשתמש במודל ספרדי. ברם, ישנם מספר הבדלים חשובים בין למודל של רומרו למודל הגיבור האמריקאי הקלאסי של קאלדר, או אפילו לגיבור האמריקאי כפי שהמינגווי מתאר אותו בלמי צלצל הפעמון. ההבדל, כפי שסטריאכז
מתאר אותו, הוא בקהל, ובחשיבותו בהגדרת האתוס הגברי. גיבוריה של קאלדר, או רוברט ג'ורדן של המינגווי נתברכו בגבריות, סמכותיות, וכאריזמה, אשר אינה בהכרח תלויה באלה שאיתם באים הם במגע; הם נתברכו בתכונות אלו באופן טבעי ודעתם של הסובבים אותם אינה משנה עובדה זו כלל. רומרו, לעומת זאת, תלוי בקהל אשר סובב
את זירת השוורים בכדי להעניק לגבריותו משמעות כלשהי-- לוחמה בשוורים ללא קהל מאבדת לחלוטין את ערכה. סטריאכז לוקח את ההנחה הזו רחוק יותר וטוען שהגבריות של רומרו אינה כלל אפשרית ללא הקהל:
"This work severely disables the myth of the autonomous male individual. Characters like . . . Romero are authoritative men; yet they derive their charisma from manipulating an audience which then participates in the establishment of their power. . . Performance itself does not guarantee manhood;
but manhood does require succesful performance."
לבסוף, נדמה שהמינגווי מהתל בנו ביוצרו את דמותו של רומרו-- יש בו גם מן האדמיזם. הוא, ככלות הכל, רק נער בן 19. אל אף דרכו הלוחמנית, והתגלמות תכונות המאצ'ו שבו, עדיין ניכרת בו תמימות אשר העולם האכזרי של לוחמת השוורים עוד לא הצליח להרוס.המינגווי חוזר ומתאר אותו כנער; נער בוגר, שונה ומיוחד במינו, אך
עדיין נער.
לעומתו של רומרו עומד רוברט קוהן, אשר בתיאורו פותח המינגווי את הספר. קוהן, כך מתברר, הוא נחמד, ביישן, ואינו מבין את סדרי העולם (הוא מופתע לגלות את עצמו כיהודי שונה בחברת הגוים):
No one had ever made him feel he was a Jew, and hence different from anybody else, until he went to princeton. He was a nice boy, a friendly boy, and very shy, and it made him bitter. . .
קוהן, מוסיף ג'ייק, לא היה מודע לטבען של נשים. על כן הוא התחתן עם הבחורה הראשונה שהייתה נחמדה אליו, אך היא, עם הזמן, עזבה אותו. לפתע, כאשר הוא ניסה את ידו בכתיבה, גילה קוהן כי הוא גבר מושך בעל השפעה מסויימת על נשים; אך שוב, חוסר הבנתו בפסיכולוגית המין הנשי הביאה לכך שהוא נכבל לאישה אותה הוא לא
אהב. חלקו האקטיבי של קוהן בעלילה מתחיל כאשר הוא נשבה בקסמיה של ברט, וזאת נענית לו, שוכבת איתו, ואף עוברת לגור איתו לזמן מה. הוא מתאהב בה קשות ונואשות ומסרב להכיר בעובדות-- א) היא אינה אוהבת אותו, וראתה בו רק "בידור" זמני, וב) היא מתכוונת להתחתן עם מייק. הוא עוקב אחריה, מבלה איתה ומייק בנסיון
נואש לזכות בתשומת ליבה, ואף מכה את פדרו רומרו כאשר ברט בוחרת להתמסר לו.
יש בקוהן, אל אף יכולתו המאיימת באיגרוף, יותר אלמנטים של אדם כפי שהוא מתואר על ידי לואיס, מאשר הגיבור על פי קאלדר. זאת בשל רושם התמימות אותו מותירה דמותו, והניגודים בינו ובין המודל המאצ'ואיסטי. רושם זה מתחיל בתיאורים הראשונים כנחמד, ביישן, וחברותי, שלוש תכונות אשר אי אפשר לייחס לגיבורי המערב, או
לגיבורים אחרים של המינגווי. כאשר הקורא מתוודא לשגיאותיו בתחום הרומנטי, רושם זה מתחזק. חברתו פרנסיס היא דוגמה טובה:
" He had been taken in hand by a lady who hoped to rise with the magazine. She was very forceful, and Cohn never had a chance of not being taken in hand. Also he was sure that he loved her."
חלק ניכר מהעלילה הקשורה בקוהן כרוך בתמימות זו. קוהן איננו מסוגל להבין שברט היא אשה משוחררת בכך שהיא מסרבת להכיר ברגשותיהם של הגברים אותם היא מפתה ומשליכה מידיה; קוהן בטוח שאהבתו תביית אותה ותשכנע אותה בצדקת דרכו. הדרך בה הוא בוחר להביע את אהבתו היא על ידי היותו נוכח בקרבתה על אף שהיא מתעלמת
ממנו; על ידי הדגמת סיבלו בפרהסיה באופן ילדותי בתקווה שברט תכיר באהבתו ובצדקתו. לעומת ג'ייק, מייק, וביל, אשר מקבלים את התנהגותה של ברט בהסכמה, ובהכרה שאין ביכולת הגבר לשנות את דעתה של אישה כמוה, רוברט מפגין, שוב, נאיביות. מייק מתאר זאת בצורה הטובה ביותר:
"The whole time we were at San-Sebastian he (Cohn) would just follow her around and look at her. . . It was like he believed she would see his true love for her and come around, or something. . ."
או שוב, בלגלגנות מופגנת:
. . .Cohn wanted to take Brett away. Wanted to make an honest woman of her, I imagine. Damned Touching Scene. . .
לבסוף, כאשר קוהן מבין את טעותו המוחלטת, הוא שוב מראה שתחת המעטה השרירי, הוא עדיין ילד אשר איננו מסוגל לקבל אכזבה. הוא מתמוטט; הוא מבקש מחילה פטתית מכל אלו בהם הוא פגע; הוא נשכב על מיטתו וממרר בבכי (Cohn was crying, there he was, lying face down on the bed, crying.). על אף גילו, קוהן נותן את
הרושם כקטין חסר טאקט אשר נקלע לחברתם של מבוגרים, ואיננו מסוגל לשחק על פי כלליהם. כאשר המשחק נראה אבוד, הוא "שובר את הכלים" ומתפרץ באלימות.
זו הילדותיות הנאיבית של קוהן אשר הופכת אותו למודל אדמיסטי, אם כי קרוב הרבה יותר למודל של הנרי ג'יימס. קוהן חי את חייו התמימות אטומה עד פרשת האהבים שלו עם ברט; נטישתו על ידה מספקת את הנפילה וההכרה במציאות.
אין דבר הממחיש יותר את הניגודים בין שני הגיבורים הגבריים, רומרו וקוהן, מאשר קרב האגרופים בינם (מן הסתם). קוהן, למרות גילו המבוגר בהרבה (הוא כמעט בן ארבעים) מצטייר כאן כילד אשר איננו מודע לכוחו, ואשר אינו מבין את משמעות פעולותיו. כאשר הנסיון האחרון נכשל, הוא מתמוטט נפשית ומבקש מחילה מרומרו הנדהם
(Cohn was crying. . . leaned down to shake hands with the bull-fighter fellow. No hard feelings, you know. All for forgiveness. . .). רומרו, לעומתו איננו מאבד שמץ מכבודו העצמי; הוא לא מתפשר ומוכן להמשיך ולהלחם על אף שכבר הוכה נמרצות על ידי קוהן. בכוחותיו האחרונים, ואף במחיר הכאה חמורה יותר, הוא
מחפש נקמה עד לסוף המאבק:
". . .He was weak, but Brett couldn't hold him, and he got up. Then Cohn said he wouldn't hit him again. . .the bull fighter chap just sort of staggered over to him. . . the bull fighter fellow hit him just as hard as he could in the face, and then sat down on the floor. He couldn't get up. . ."
לסיכום ניתן לומר שהמינגווי בונה את דמויותיו על פי מודלים מורכבים יותר מכפי שמקובל לחשוב. ומכפי שהלך הרוח הכללי של הספר רומז. אין הוא מתסמך רק על המאצ'יסמו המצוי, אלא על מרכיבים ממרכיבים שונים. האדמיזם והמאצ'ואיזם מעורבים וכרוכים, ונוגדים זה את זה כאשר ההבדלים בין שתי התפיסות הספרותיות מטשטשים,
ומתבהרים לפרקים. ייתכן שזוהי כוונתו של המינגווי, אשר היה מודע ומעורה בשתי המסורות הספרותיות-- התנגשותם החזיתית מביאה מתח ועומק לסיפור.
רומרו, לוחם השוורים הצעיר, הוא הגיבור האמריקאי הקלאסי. דרכו הבלתי מתפשרת, רוחו הלוחמנית, והאומץ אותו הוא מפגין במספר סצינות, מעלים בדמיון הקורא מעין ג'ון ווין צעיר בעל מבטע ספרדי; אמריקאי אשר הובא לכתובת אירופית על ידי חסידה שאיבדה את דרכה. השוואה בין תכונותיו בספר לבין מכלול התכונות הנדרשות
בThere Must be a Lone Ranger מגלה דמיון רב בין התבנית לדמותו, עם הבדל אחד-- הצורך שלו לקהל. רומרו, כפי שנאמר, זקוק לקהל בכדי להתקיים בדמות הגיבור, בניגוד לגיבורים הקאלסיים אשר הפגינו חוסר תלות מוחלט בחברה.
כנגדו משלב המינגווי בספר דמות אדמית לחלוטין. רוברט קוהן הוא תמים, נחמד, ובעל כוונות טובות. חוסר הנסיון שלו, אל אף גילו, מביא אותו להתכתשויות בהן הוא מתגלה כאדם אשר איננו מודע לחלוטין למשמעות מעשיו, כילד בגופו של אדם בוגר. התמימות היא זו אשר מביאה אותו למצבים אלה, תמימות שבלעדיה היה הוא מסוגל
להבין את דקויות המצב סביבו.
הקורא המנסה בדמיונו להעניק זהות מוחשית לדמויות נתקל במשימה קשה, שכן המינגווי משלב את המאצ'ו עם האדם, ואת התמימות עם הנסיון. במבט כולל על The Sun Also Rises , נדמה כמעט שהמינגווי קורא תגר על הגדרות ההרואיקה המקובלות; הוא שם את נפשו של הלוחם הוותיק בגופו של צעיר בן 19, בעוד הדמות הנאיבית והאדמית
נשתלת בגופו של מתאגרף וותיק. יתרה מזאת, המינגווי, מקשה עוד יותר על קיטלוג דמויותיו על ידי הענקת זהויות שונה ומנוגדת. שהרי אין בספר אף לא גיבור "אמריקאי" טהור אחד: האמריקאי האותנטי הוא אימפוטנט, המאצ'ו האמריקאי ספרדי, והאדם האמריקאי יהודי.
ביבליוגרפיה
1. ארנון גוטפלד, החוויה האמריקנית , ביה"ס להיסטוריה ע"ש ארן, אוניברסיטת תל אביב,
2. ריצ'ראד הופשטטר, המסורת המדינית של אמריקה ויוצריה , הוצאת יחדיו
3. גיורא קולקה, תומס ג'פרסון - איש רנסנס אמריקני בעולם של מהפכה- דיוקן חיים במכתבים , האוניברסיטה הפתוחה,
4. Calder, Jenny, There Must Be A Lone Ranger, Hamish Hamilton, London, 1974
5. Donaldson, Scott, "Woolf vs. Hemingway", Journal of Modern Literature, June 1983, Vol.10, No. 2
6. Hemingway, Ernest, For Whom the Bell Tolls, Charles Scribner's Sons, New York, 1943
7. Hemingway, Ernest, The Sun Also Rises, Charles Scribner's Sons, New York, 1926
8. Lewis, R.W.B., The American Adam: innocence, tragedy, and tradition in the nineteenth century, The University of Chicago Press, Chicago, 1955, 1968
9. McKelly, James C. , "From whom the Bull Flows: Hemingway on Parody", American Literature, December 1989, Vol. 61, No.4
10. Monteiro, George, "Hemingway's Notion of Grace", Studies in American Fiction, Spring 1990, Vol 1, No.1
11. Strychacz, Thomas, "Dramatizations of Manhood in Hemingway's In Our Time and The Sun Also Rises, American Literature, 1989, Vol. 2, No.2
הופשטטר, ע'44
גוטפלד, ע'51
גיורא קולקה, תומס ג'פרסון - איש רנסנס אמריקני בעולם של מהפכה- דיוקן חיים במכתבים , האוניברסיטה הפתוחה, ע'106
Lewis, R.W.B., The American Adam: innocence, tragedy, and tradition in the nineteenth century, The University of Chicago Press, Chicago, 1955, 1968, p.5
"Thoreau prescribes the following cure: the total renunciation of the traditional, the conventional, the socially acceptable, the well worn paths of conduct, and the total immersion in nature. . . Everything associated with the past should be burned away. The past should be cast off like a
dead skin." Lewis, p.21
Lewis, p.29
Lewis, p.46
Lewis, p.58
Lewis, p.58
Calder, Jenny, There Must Be A Lone Ranger, Hamish Hamilton, London, 1974, p.2
Calder, p.3
Calder, p.3
Calder, p.3
Calder, p.4
Calder, p.4
Calder, p.4
Strychacz, Thomas, "Dramatizations of Manhood in Hemingway's In Our Time and The Sun Also Rises, American Literature, 1989, Vol. 2, No.2, p.246
McKelly, James C. , "From whom the Bull Flows: Hemingway on Parody", American Literature, December 1989, Vol. 61, No.4, p.554
Hemingway, Ernest, The Sun Also Rises, Charles Scribner's Sons, New York, 1926, p.184
Donaldson, Scott, "Woolf vs. Hemingway", Journal of Modern Literature, June 1983, Vol.10, No. 2, p. 339
Hemingway, p.163
Hemingway, p.163
`Hemingway "prized the adament seperateness" of the "isolate self". . . [which are] parts of the codes of masculine behavior and of which the bullfighter's heroism is part.' Earl Rovit and Gery Brenner, Ernest Hemingway, rev, ed. Twayne, Boston, 1963, noted by Strychacz, p.246
Monteiro, George, "Hemingway's Notion of Grace", Studies in American Fiction, Spring 1990, Vol 19., No.1, p.111
Hemingway, p.167
Hemingway, p.217

Hemingway, p.210
"The fight with Cohn had not touched his spirit but his face had been smashed and his body hurt. He was wiping all that out now. Each thing that he did with his bull wiped that out a little cleaner." p.219
Strychacz, p.260
Hemingway, p.4
Hemingway, p.5
Hemingway, p.185
Hemingway, p.201
Hemingway, p.192
Hemingway, p.202
Hemingway, p.202

תגים:

יימס · מיתוס · ויטמן · מערבון · אדמיזם · הנרי · וולט · אמריקה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הגיבור האמריקאי כפי שהוא מופיע בספרו של המינגווי "וזרח השמש"", סמינריון אודות "הגיבור האמריקאי כפי שהוא מופיע בספרו של המינגווי "וזרח השמש"" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.