היישום אינו מחובר לאינטרנט

מנהגי פולחן עממיים בקהיר בימי הביניים

עבודה מס' 020233

מחיר: 203.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הצגת מנהג המולאד, הצופיות, פולחן הקדושים, פולחן הקברים, חגיגות ופסטיבלים ויחס השלטונות והאסלאם אליהם.

4,694 מילים ,16 מקורות

תקציר העבודה:

מנהגי פולחן עממיים בקהיר
בימי הביניים

ראשי פרקים: hy0233
מבוא והצגת התקופה
1.המולאד
2.הצופיות
3.פולחן הקדושים
4.פולחן הקברים
5.חגיגות ופסטיבלים עממים בחוצות קהיר
6.סיכום
7.מקורות העבודה

מבוא והצגת הנושא
מטרת העבודה היא לסקור את מנהגי הפולחן העממיים שהיו קיימים במצרים בזמן
הממלוכים ולראות את יחס השלטונות אליהם ואת יחסי האסלאם וראשי לסטיות
מחוקי הדת.
התקופה הממלוכית במצרים היתה תקופה מרתקת מבחינות רבות. השלטון הצבאי
הזר, שלרוב אפילו לא דיבר את שפת המקומיים, כלל ממלוכים תורכים במוצאם,
שהיו למעשה עבדים אצל הפטימים, אולם לאור כשרונם הצבאי הרב הצליחו לתפוס
את השלטון במצרים וכן את כל ארץ ישראל וסוריה רבתי.
ניתן להבחין בחתך כלכלי חברתי חד אצל הממלוכים בין המעמד השליט למעמד
הנשלט שהיווה את רוב העם. על חייו של הממלוכ הפשוט איימו גורמים רבים מכל
הכיוונים: מלחמות, פרעות, אסונות טבע וכמובן העוני והרעב.
אי לכך אין פלא כי האוכלוסיה חיפשה דרך לפורקן המתחים. האנשים הפשוטים
הרגישו כי הם זקוקים לתחושה אלוקית יותר קרובה ממה שסיפק להם האסלאם
הרשמי, בשל מיעוט החגים והיחס המתנשא של מוסדות הדת כלפיהם.

מקורות:

לעומת מקריזי, אין אבן טג'ריבדרי ואבן איאס שוללים את ה"קוסמים הצופים", אך מאידך מגלים חמלה ואהדה כלפי הפקירים הסגפנים. אבן טג'ריברדי אף מספר על קשר אישי של אביו ושל עצמו לצופיות, שכן אביו למד אצל אבן ערבי ואף התעניין בתורת האותיות- "עלם אלחרופ". אבן תמיה תוקף את אל ערבי וחסידיו ומספר על שריפת כתביו
בפומבי.
מעניינת במיוחד המחלוקת של ראשי הדת האורתודוכסיים באשר לכשירותו של עמר אבן אלפראד (מת 1235) אשר הקאדים, המלכים והחנבלים התנגדו לו, אך השאפיעים תמכו בו. מסופר כי קברו חולל והסולטאן התערב ושיפץ אותו.
אלשעראני מספר על שכריה אלאנד'רי מראשי הדת בקהיר שכתב פתווה לסולטאן ובה הגן על הצופים וטען לחפותם. לחלק מן הקדושים הצופים היתה השעה חזקה על הסולטנים ובמיוחד על קאיתבאי, שנהג לקבל את פני הצופי אלמטבולי (מת 1472), ומסופר כי מעולם לא דחה את בקשותיו.
אך לא תמיד היה המצב כך. לדוגמא השייח איאקסדווי (מת 1475) שעמד בראש מסדר האשרפה והמדרסות: הסרגמטיה, האיטמישה והגנקביה, סירב לבקשת הסולטאן להתמנות לקאדי החנפי הראשי בשל רצונו לשמור על חרותו הדתית והרוחנית, ובטענה ש"הוא פוחד מן האל לבדו" תקף בהתבטאויותיו הצולבות את המנהיגות הצבאית שלא סבלה זאת והחזירה
מלחמה.
ניתן לסכם את הנושא בכך שעל פי עדויות רבות אנו רואים לא רק שיתוף פעולה הרמוני בין השלטון והצופיות, כי אם תמיכה כלכלית ומורלית, ואף הערצה של הסולטנים והאמירים את הצופיות.
פולחן הקדושים
הקוראן מתפלמס נגד פולחן הקדושים בנוגע למסריהם ולמידת אדיקותם בדת, הקדושים לדידו, ביקשו לעצמם מידת אלוהיות, דבר השמור לאל לבדו, ולכן הינם כופרים ומטעים.
הנביאים הקוראניים על פי מוחמד אינם מתחזים. הם אכן מוסרים דבר קדוש, יוקרתם רבה ומקומם בגן העדן מובטח. אך עם זאת הם אנושיים, הם אינם מהווים תחליף כלשהו לאל ולכן יש איסור חמור על פולחן למענם.
למעשה יש פער עצום בן עמדת הקוראן (מהמאה8-) לבין מה שהתפתח מאות שנים מאוחר יותר בנוגע לפולחן קדושיו וצדיקיו. החברה המצרית שמרה לה, ליתר ביטחון, גם את פולחן הקדושים שלה שהיה חזק לא פחות מן האסלאם.
פולחן הקדושים סיפק לאוכלוסיה את הצורך הפוליטאיסטי שבאמונה מונותאיסטית, לגשר על הפער העצום בין האדם לאל, צורך שמקורו עוד מתקופת הפנתיאון העתיק.
הקדוש בדרך כלל יושב במקום ישוב הממוקם על קברו של קדוש קדום יותר שיש לו קרבה משפחתית או תאולוגית כלפיו. קהילת הקדוש יושבת בסביבתו, חסידיו לומדים את תורתו ומעבירים אותה לדורות הבאים, גם לאחר מותו וביתר שאת. בחיו מתפקד הקדוש כמוסד סוציאלי של עזרה והדרכה מוסרית ותיווך עם השלטונות: בוררות, תיווך וכד'.
לאחר מותו ימשיכו חסידיו להיות נאמנים לו ולתורתו ולא ינטשו את מקום קבורתו.
גויטין טועו כי פולחן הקדושים החל במעמדות הגבוהים, השליטים. אם הנחה זו נכונה כי אז תהליך החלחול התרבותי כלפי מטה אכן קרה.
המקורות מביאים דוגמאות רבות לפולחן קדושים בקרב השכבות העליונות. הפקיד רם הדרג סאחב עלם אל דין יחיה, המכונה "אבו קום הקופטי" (מת 1432) היה ידוע בריבוי הזיארות שלו לקדושים חיים ומתים גם יחד. הסולטאן קאיתבאי ואמירים שלו ביקרו בקבר של סידי אברהים אלדסוכי (מת 1517), נישק את רגליו וביקש ממנו ברכה לצבאו
שצעד לקראת מלחמה בעותומנים, והוא גמל לצדיק הקדוש ביותר מ500- דיהר. אין לדעת האם הסולטאן עשה זאת מסיבות פוליטיות.
פולחן הקדושים מצא את דרכו לא רק לגוף השולט, אלא אף לעולם של החכמים והמלומדים האורתודוכסיים. האוטוביוגרפיה שלו מציין המשכיל המצרי אלסויוטי (1445-1505) נצר למשפחת קאדים וסוחרים עשירים שכתינוק הוא נלקח לברכה ע"י השייח מוחמד "אל מגדיוב".
אבן צפיר מספר על הקדוש בשם עבר אללא אלטשאטיבי, שגר בראבט ליד אלכסנדריה והפך ל"קאיבא אל-תגר" והסולטאן ומכובדים אחרים נהרו אליו, למות שאיש לא העז לספר על קסמיו של הקדוש, אלא בעילום שם.
מחמד אבו אללא (מת 1337) הידוע כאלמרשידי (על שם המקום מושבו) היה "וואלי" ו"מקאשפ" קדוש וקורא מחשבות. אפילו הסולטאן אלנאצר חמד בא לראותו ושלח לו סכום כסף נכבד.
אנשים מכל המעמדות באו לאכול במחיצתו, שכן מסופר כי לכל אחד סיפק את המאכל האהוב עליו, אפילו אם לא היתה זו העונה של אותו המאכל. משפטנים התייעצו בו. אבן בטוטה שביקר בעצמו את השיח ב1326- פגש בזיארה שלו את האמיר סייף אדין אלמאלכ מן המשטר הסולטאני. אבן בטוטה, הנוסע המפורסם, פרס לפי החכם חלום שחלם, ואף
קיבל הסבר לתעלומה.
ברהאן אל דין ארהין אבן מחמד אלנופלי, המכונה "אבן שכאע" (מת 1413) שיח צופי ואסטרולוג בוטאני, נהג להגיע בכל שנה, בהזמנת הסולטאן, מעזה לקהיר על מנת להשתתף בחגיגת מולאד הנביא הנחגג בארמון. בהזדמנות זו מסופר כי היה מרפא חולים. בנו של ברקוק הסולטאן פרג' לא יצא לקרב מבלי לשאול את עצת אבן שכאע.
במצרים הממלוכית היו עוד קדושים רבים מפורסמים, אך מפאת קוצר היריעה, לא אוכל לפרט בפרק מקומות נוספים. אזכיר בקיצור את הש'יח אלדוסקי (מת בסוף המאה ה15-), השיח סווידאן הקדוש מבולאר (מת 1429) אלווזרי (מת 1398) לספראי (מת 1451), אלמגרסי (מת 1455) אלכורדי (מת 1458) ואלמטבולי (מת 1472).
לא נמצא שום תאור מדויק של עליית מעמד הפולחן הקדושים בסולם החברתי, וקשה אף להסביר מדוע שליטים ממלוכים ובעיקר ממלוכים אדוקים נמשכו לתוך פולחן זה. אך למרות זאת אנו מוצאים במקורות ממצאים שמוכיחים בבירור שהמעמד העליון של המשכילים, המכובדים והשליטים ביקרו אצל הקדושים וצדיקים המקומיים.
אוטוביוגרפיות וכרוניקות מהתקופה הממלוכית מאירות את פנינו, וגדושים בהם תיאורים על קדושים צופים שכובדו, הוערצו, הוכרו והוקרו על ידי כל שכבות החברה המצרית. יהיו סיבותיהם אשר יהיו, אין לבטל את העובדה כי בכך יצרו בסיס תרבותי משותף עבור ההמון והעלית.
פולחן הקברים
ביקור בקברי הקדושים היה נפוץ ביותר בקרב העם והשליטים כאחד. קבריהם של אל שעיפי ואל ליית' אבן סעד, בבית הקברות הממלוכי הגדול בקראפה מוזכרים במקורות לרוב. אלמקריזי מסביר זאת בעובדה שאנשים שעלו לרגל לקברי צדיקים התברכו.
מנהג הזיארה בקברים הוא זכר לתקופה האביונית כאשר הסולטאן אלמליכ אלקאמל (מת 1237) נהג לערוך אזכרה לקרוביו שמתו, 40 יום לאחר מותו בקברו של אלאל שפיעי. לחסידיו שגרו בקבר הוענק כסף כאשר ביקרו אותם אישים חשובים, ובעיתות מצוקה כלכלית או פוליטית הם קיבלו מענקים על מנת שיתפללו לשלום המשטר הממלוכי. איבן איאס
מספר ב1514- כשהפרסים והעותומנים התקיפו של מצרים מכל עבר, שולם לפקירים כסף רב על מנת שיתפללו לשלום הצבא הממלוכי, תפילה שכידוע (וכמובן) לא עזרה.
לא רק קברי השייחים זכו לביקור. קבריהם של אנשי דת, אמירים ומיסתיקנים מפורסמים יותר ופחות נפקדו גם כן. מסופר על הסולטאן קאנצו אלחורי שביקר ב1509- בקברות הסולטנים קאיתבאי, טמאן, והאמירים ישבק וגנבולוט והתפללו שם. גם אורחים זרים מכובדים נלקחו לקראפה לקברי של אלשאפיעי ואל-ליית'. השגריר הפרסי נלקח לשם
ב1511- .
בתקופות מסוימות התהפך הגלגל, ויחס השלטון השתנה בקיצוניות. כבר ב1011- הוכרז על איסור זיארת נשים. ב1023- נאסרה התאספות המונית לשם זיארה, עוד בתקופת האיובים.
בתקופת הממלוכ ביברס הראשון (1260-1277) החליט לגדר שטחים מועדים לפורענות והעולמא הוציאו פתוות על כך. רק התערבות הוזיר ולאחר מכן מות הסולטאן עצמו, מנעו מן הדבר מלהתבצע. בתחילת המאה ה14- אסר האמיר עלא אל דין טיברס מנשים להתקרב לאזור קראפה בימות מועד וחג. ברמדאן של שנת 1391 שוב נאסר הדבר.
ב1421- נאסר על נשים להופיע בזיארה בימי שישי ובעיד אל פיטר, הסולטאן אסר על טקסי נשים מתאבלות מקוננות ושימוש בתוף מרים. מסופר על אישה שלא צייתה לחוק זה ונענשה בגרירה ע"י חמור כשתופי מרים קשורים לצווארה ופניה הושחרו.
למרות שבידנו הוכחות רבות לדיסהרמוניה בין הצדדים, אין זה אומר שבפועל היה הדבר כך. המציאות לא השתקפה מתוך האידיאולוגיה הכתובה, ובמילים אחרות, למרות החוקים הנוקשים אנו רואים סממנים וביטויים למפגש תרבות פולחן הקברים והשכבות העליונות.
בזמנים קשים של מגפות, ידם של העולמא היתה על העליונה, הופעתם היתה רבה והם הצליחו להעביר חוקים שמנעו פולחן קבר זי'ארה המוניים. אך בחיי השגרה אנו מוצאים ביטויים למנהג שורשי זה בכל המעמדות בחברה הממלוכית המצרית.
חגיגות ופסטיבלים עממיים
תושבי קהיר הממלוכית חיפשו מפלט, כאמור במבוא מחיי היום יום, ואחת הדרכים היתה לקיים חגיגות. הסופר מוצטפא עלי מגליפולי כתב בשנת 1599: "נראה כי בניגוד לערים אחרות לא עובר חודש מבלי שיערך פסטיבל לציון אירוע מסוים שקרה בעבר, קורה בהווה או יקרה בעתיד ולכן את רוב זמנם הם מעבירים בנעימים". גם אם יש מן
ההגזמה בדברים אלו הרי הדבר מתאר כמה פסטיבלים חגגו התושבים.
תהלוכות מלכותיות וחגיגות עממיות היו שכיחות למן התקופה הפאטימית והאיובית, אך בתקופה הממלוכית נרשמו יותר ממאה תהלוכות וטקסים רשמיים ברחובות במשך 260 שנות השלטון הממלוכי. הכתרת סולטאן חדש, חגיגות עונתיות אך בעיקר חגיגות לציון אירוע מסוים בעבר או בהווה הוציאו את הקהל הקהירי אל הרחובות ואל הנילוס.
בחגיגות אלו נפלו, במידה מסוימת, מהמחסומים בין הרבדים החברתיים.
החגיגות היו בין היתר דרך להעברת מסרים מהשלטון אל העם: מפגן של כח, עושר וחוזק. אך לא כל החגיגות היו לשם מטרה פוליטית, חגיגות רבות נחגגו בשל סיבות דתיות ופולחניות, כגון חילופי עונות כשאריות של סממנים טרום אסלאמיים שנטמעו והשתרשו במצרים למרות חילופי השלטון והטמעת האסלאם. הפסטיבלים העיקריים היו: פסטיבל
נורוז שהוא ראש השנה החקלאי וחילופי העונות, פסטיבל המדינה או כפי שכונה בפי העם "המחמיל" אותו נהגו לחגוג לפני העליה למכה, ופסטיבל שפע הנילוס- חגיגת טבע פוליטית פגאנית מטבעה.
פסטיל נורוס תואר ע"י אלמקריזי "איך יש לאנשים את הנוחיות ושמחת החיים הנחוצים על מנת לחגוג". נו-רוז פירושו "יום חדש" בפרסית. מוצא החג הוא במסורת הפגאנית החוגגת החלפת עונת החורף בקיץ ומסמלת הבשלת הפרי והחידוש. במקורות הפרה אסלמיים המצריים לא מופיע פסטיבל נורוז, ולכן נראה כי זה יבוא פרה אסלאמי. ההסברים
למקור החג מכילים סיפורים מיתולוגים אלילים, מעשיות קוראניות,פרעוניות ואף תנכיות מאברהם, שלמה, ועד, להבדיל, השטן והשדים.
במצרים נחגג פסטיבל נורוז ביום הראשון של החודש הקופטי, ומסמל את ראש השנה החקלאית. בסביבות חודש ספטמבר, כשמפלס הנילוס בשיא גאותו יוצאים תושבי קהיר לחוצות לחוג את פסטיבל נורוז. המקורות מספרים לנו כי בחגיגות השתתפו כל שכבות העם והעלית הצבאית, סוחרים עשירים והמוני העניים והרעבים. בנורוז מחליפים מתנות,
אוכלים מעדנים ולובשים בגדי חג.
חצר המלכות הפטימי חילק בהזדמנות זו מתנות רבות לעניים, והוא כיבד אותם באוכל חגיגי. מסופר על משקאות של יין ובירה, דבר שגרר אלימות, שוד והתלקחות היצרים (זריקת ביצים על נשים, התזת מי ביוב ויין על עוברי אורח וכד') היו כאלו שהיכו זה את זה במגפיהם, בחגורות עור וכל זאת בפומבי: בדרכים המרכזיות, בשווקים
ובגדות הנילוס. טרגדיות רבות התרחשו תחת אפם של השלטונות.
מאפיינים נוספים של הנורוז המצרי היו מעשי תועבה מיניים ודו מיניים. היתה זו שעתם היפה של הזונות והקוקסינלים שהצטופפו ושתו לשוכרה. כמו כן נערכו נשפים במשך ימים שלמים וחיקויים של חיות.
פסטיבל נורוז היה חגם של פשוטי העם כמו של המשכילים והשליטים. אותו היום נסגרו בתי הספר והפכו למגרשי משחקים. לעיתים התדרדר המצב והמורים זכו להשפלות, קללות ולעיתים התקפות פיזיות, ונאלצו לשלם כופר ואף נזרקו למזרקות המים שבחצר.
שיא החג היה בתהלוכה של "נסיך פסטיבל נורוז". הנסיך נבחר על ידי ההמון. היה עליו להיות בעל אופי מוצק, ערום או לבוש בצהוב ואדום, פניו אופרו בקמח או לימון וחתיכת לחם ודבקה לפניו. כך הוא הגיע לבתי הפקידים והמכובדים והגיש לכולם שטר חוב. כל מי שסרב לשלם, אפילו דרגתו גבוהה ביותר סבל מהשפלות ההמון המשולב ואף
הוכה. גם מי שניסה להציל נפשו ונעל את דלתות ביתו לא ניצל: שערים נפרצו ומים נשפכו לתוך הבתים.
אם כן אין פלא שהשליטים, היו מודאגים ממצב המוסר בעם ופעלו בשם האסלאם למנוע את פסטיבל נורוז, עד שנעלם מקהיר במאה ה15-.
פסטיבל אחר הוא פסטיבל המדינה.
בניגוד לנורוז היה מוכר ומכובד על ידי השלטונות ואף שרת את דרכיו להעברת מסר פוליטי ולכן מוקם במרכז קהיר לעיני אלפי צופים ובנוכחות השליטים.
בהשפעת המסורת העתיקה הובא גמל מקושט לצעוד בראש התהלוכה: "המחמיל" (הדבר היה נהוג מ1260- ועד לימנו). הגמל המקושט הוצע מול מסגד אל כאחן מתחילת חודש רג'ב. אש הפסטיבל הודלקה בצד שבער לצד המצודה, ארמון השליט. למחרת החלו החגיגות עצמן, וכך זה נשמע מפיו של הכרוניקאי הנודד אבן בטוטה (1326): "ארבעה הקאדים
הגדולים, הממונה על האזור והמחתסבים ניצבים לצד ראשי המערכת המשפטית, נציגי "התעשיות" הגדולות ושרי הממשל וחלקם מתקדמים ביחד לעבר שער המצודה... כשהממחיל בא לפוגשם רכוב על גמל ולפניו צועד האמיר שמונה על הצעדה לאל חיגאז באותה שנה. כל שכבות האוכלוסיה, גברים כנשים, עדים לטקס זה וסובבים ביחד עם המחמל את
העיר אל קהיר ומיצר פוסטט...ההתרגשות גדולה ודחפים בלתי נשלטים מתחממים והאל ממרומו נכנס ללב כל עבדיו".
הגמל נשאר עומד ליד מסדר אלכאחם כשלושה חודשים, ולאחר מכן יוצאת השיירה למכה, אירוע חגיגי כשלעצמו שמתואר ע"י אלמקריזי כהומה בסוחרים, בדרנים והמון, בצפיפות רבה.
איבן איאס מספר על הכסף הרב שהשקיע הסולטאן בפאור השיירה על מנת להרשים את הקהל. ב1514- כללה השיירה אף את אשת הסולטאן ואת כותב השושלת הרשמי. כל אחד מהם ישב תחת אפיריון ששויו כ20- אלף דינר ולפניו נושאי לפידים. אבו איאס מספר כי השתתפותה של "הגברת הראשונה בטקס היתה ללא תקדים.
4 חילות פרשים של שריון קל רכבו לצידם, תזמורת שלמה מלווה אותם בחצוצרות ותופים, עשרות גמלים נושאי אוצרות יקרים מנקרי עיניים. קהל רב התקבץ ברובע רומליה וסולטאן השקיף אל נעשה. אך המקור מציין כי בזאת הוכיח הסולטאן לנתיניו שתמו ימי הזוהר של שלטונו...
המחמיל היה פסטיבל של המעמד הגבוה, אך גם שאר התושבים לקחו חלק בהכנות: הסוחרים סגרו חנויותיה שלושה ימים לפני הטקס, התושבים סיידו את קירות בתיהם, וההמונים שיחקו תפקיד מכריע- הם היו הקהל.
הקהל הגיע למקום שעות רבות לפני תחילת האירוע ולעיתים אף יום קודם. מקומות צפיה הושכרו מראש על גגות הבתים. אין ספק שהדבר גרם לערבוב נשים וגברים, והאיסורים שנעברו שם היו רבים.
ב1208- פנה השייח אל-קארי אל הסולטאן בבקשה לבטל את טקס המחמיל כולו, בשל התיעוב כדבריו. ידוע הוא כי במועצת הסולטאן דנו בבקשה והציעו פשרה, ובאותה שנה נחגג הטקס ללא כל קישוט וללא תאורת רחוב בלילות, כך שהאנשים העדיפו להשאר בבתיהם עם רדת החשיכה. ב1467- בטלו את הטקס בשל החשש משדים ורוחות.
פסטיבל שפע הנילוס נחוג לאור עליית הנילוס על גדותיו (וופא-אל -ניל). הוא סימל את גאות הנילוס בדת בקופטית. הטקס היה נהוג מן התקופה הפטימית ועד למאה ה19- וכלל שני חלקים: התחלוק -הבישום שהוא סמל לברכה ופתיחת סכר נילוס.
הסולטאן ופמלייתו ושלושה אמירים חשובים הגיעו למקום בסירותיהם המפוארות והמקושטות. בטקס עצמו ערבב הסולטאן במו ידיו כורכי ומושק (חומר בשמים רפואי) בכלי שאותו העביר "לשומר מעלה הנילוס". השומר שחה עם הכלי הזה לאי רווצ'ה ובישם את האזור בתערובתו הרוחנית. מסופר כי השמחה שרתה בכל.
לאחר מכן עברו לטקס נוסף: פתיחת הסכר. הטקס היה מלווה בקריאת קוראן, שירה ותפילות במשך כיממה. משפחות יצאו לשייט על הנילוס, במיטב מחלצותיהם. היתה זו חגיגה של אוכל ובידור שנמשכו כשבוע ימים, ומסופר שתושבי קהיר הוציאו בימים אלה כסף רב על אוכל, לפידים, בשמים ומוסיקאים.
כמצופה גררה אחריה השמחה שתית יין והפקרות מינית, והשלטונות ניסו לרסן את הבמה ואף להרוס מרכזי בידור מועדים לפורענות. חכמי הדת הציעו סברה כי החגיגות הן שגרמו לשפל מי הנילוס.
סיכום
הצורך בדת העממית עבור הקהילה הוכיח את עצמו. הדברים נגעו לכל אדם, באשר אמונתו הדוקה ובאשר דרכיו הרוחניות ביקשו עזרה אלוהית.
הדת העממית נתנה מענה למכלול הרגשת הערכים והשאיפות שבחיי היומיום, ולא בלטו, אך בעיתות מצוקה פרצו החוצה. באם היית הקבצן ברחוב או הסולטאן בכבודו ובעצמו, הצורך באמונה במשהו ממשי וקרוב מהאסלאם היה קיים.
פילוג המעמדות היה חד ואיננו מוטל בספק, אך הוא לא מנע מהאנשים שהשתייכו לשכבה השלטת ולתרבות הרשמית מלבשר לקדושים ולצופים ולתמוך בהם, ויהיו סיבותיה לכך אשר יהיו.
כבר לפני כמאה שנה הביע גולדהיצר דעה כי "בהערכת ההסטוריה אנו חייבים להבדיל בין התיאורטיקנים הטכניים והדוגמטיים ובין המעשים והמציאותי".
למרות ניסיונות התאוריה התיאולוגית לטשטש זאת, נתקבלה הדת העממית (אם בשתיקה ואם בפה מלא) על ידי השלטונות. זוהי תרבות תוססת ופעילה מימי קדם ועד לימנו אנו. ללא הבדל דת, מין, גזע ומעמד חברתי או כלכלי.
כלומר למרות האיבה הכללית שהמשכילים והשליטים יכלו לפתח כלפי תרבות המונים, הם היו חייבים לקחת אותה בחשבון ולהתמודד עמה בפועל, ולפעמים הם אפלו נכנעו, אולי שלא במודע לביטויי הדת העממית.
ביבליוגרפיה
1. וינטר מיכאל "המולאד במצרים מראשית המאה השמונה עשרה ועד לאמצע המאה העשרים" בתוך, בר גבריאל, העולמא ובעיות דת בעולם המוסלמי, הוצאת מגנס, ירושלים, תשל"א.
2. וינטר מיכאל, "האסלאם האורתודוכסי, אסלאם תרבותי ותרבות דחילונית", זמנים, 1984,16 , עמודים 57-48.
1.AL-MAZRIZI, AL MAWAIZ WAL ITIBAR FI DUKIR AL KHITAT WAL ATH'R, IV, CAIRO, 1326.
2.GELLNER E., DOCTOR AND SAINT, 1972.
3.GIBB H.A.R., TRAVELL OF IBN BATOTA, CAMBRIDGE, 1958.
4.GOLDSHEIR I., "VENERATION OF SAINTS IN ISLAM", MUSLIM STUDIES, LONDON, 1971.
5.IBN IYAS, BADAI AL-ZUHUR FI WAQAI AL-DUHUR, TRANSELATION BY KAHLE VON P., ISTANBUL 1936.
6.IBN BATUTA, RIHLA, BEIRUT, 1379 TRANSELATION BY GIBB H.A.R., TRAVELL OF IBN BATOTA, CAMBRIDGE, 1958.
7.MURAD B., IBN TAIMIYYAH ON TRIL, LONDON, 1983.
8.POPPER U., (ED)., "IBN TAGHRIBIRDLS ANNALS, AL NUJUM, CALIFORNIA, 1920.
9.SARTAIN E.M., JALAL A-DIN ATSUYUTI, CAMBRIDGE, 1975.
10.SHOSHAM B., "HIGH COLTURE AND POPULAR COLTURE IN MEDIAVAL ISLAM", STUDIA ISLAMICA, 83, 1991.
11.SHOSHAN B., POPULAR CULTURE IN MEDIAVAL CAIRO, CAMBRIDGE PRESS, ENGLAND, 1993.
12.SCHIMMEL A. "SOME LAKMAMLUL PERIOD", ISLAMIC STUDIES, 4, 1965.
13.VON P. KAHLE ED., IBN IYAS- BADAI AL-ZUHUR FI WAQAI AL- ZUHUR, III, ISTANBUL, 1936.
14.WINTER M., SOCIAL RELIGION IN EARLY OTHMAN EGEPT, STUDIES IN THE WRITING OF AL-WAHHAB AL-SHAWRUI, NEW BRUNSWICK, 1982.
B. SHOSHAN, POPULAR CULTURE IN MEDIAVAL CAIRO, p.6.
IBID, P.6
MURAD B., IBN TAIMIYYAH ON TRIL, P.24.
B. SHOSHAM, "HIGH COLTURE AND POPULAR COLTURE IN MEDIAVAL ISLAM", PP. 67-107.
SHOSHAN B., "POPULAR COLTURE"' PP.74-76.
SCHIMMEL A. "SOME LAKMAMLUL PERIOD", PP.370-357.
SHSHAN, POPULAR COLTURE, P.63.
WINTER M., SOCIAL RELIGION IN EARLY OTHMAN EGEPT, PP. 177- 184.
SCHIMMEL A., P.370.
וינטר מיכאל "המולאד במצרים מראשית המאה השמונה עשרה ועד לאמצע המאה העשרים" בתוך, בר גבריאל, העולמא ובעיות דת בעולם המוסלמי, הוצאת מגנס, ירושלים, תשל"א, עמודים 79-103.
אוסף פתוות, קהיר, 1908, עמוד 312.
MCPHERSON J., P.161.
VON P. KAHLE ED., IBN IYAS- BADAI AL-ZUHUR FI WAQAI AL- ZUHUR, III, PP.201-211.
GOLDCHEIR I., "VENERATION OF SAINTS IN ISLAM", II, P.57.
POPPER U., (ED)., "IBN TAGHRIBIRDLS ANNALS, PP. 707-715.
SCHIMMEL, IBID, P.372.
IBN IYAS, BARADI, VII, P.114.
MAMON, IBN TAIMIYUAHS STRUGGLE, P.61.
AL-MAZRIZI, HITAT, IV, PP.306-392.
IBID, P.274.
IBID, P. 283.
AL-MAZRIZI, HITAT, P.285.
BADAI, IBID, P.374.
IBID, P. 362.
IBID, P.32.
IBID, P.67.
WINTER, IBID, P. 115.
IBN TAGHRIBIRDI, NUJUM, P.340.
IBID, P.355.
IBID, P.292.
IBID, P. 824.
IBN IYAS, BADAI, P.378.
AL-MAZRIZI, HITAT, P.815.
IBN TAGHRIBIRDI, NUJUM, P.815.
IBN IYAS, BADAI, P.197.
IBID, P.44.
IBID, P.85.
IBID, P.112.
GOLDZHEIR, MUSLIM STUDIES, II, PP.258-264.
GELLNER E., DOCTOR AND SAINT, P.307.
SARTAIN E.M., JALAL A-DIN ATSUYUTI, P.29.
IBN BATUTA, RIHLA, p.28-30.
SHSHAN, POPULAR COLTURE, P.77.
IBN IYAS, BDAI, V, P.126.
IBID, P.169.
IBID, P. 221.
SHOSHAN, POPULAR CULTERURE, PP.67-69.
HITAT, P. 269.
SHOSHAN B., POPULAR COLTURE, PP. 40-51
HITAT, P. 269.
H.A.R. GIBB, TRAVELL OF IBN BATOTA, P.59.
SHOSHAN, IBID, P.72.
IBID, PP. 72-75.
GOLDSHEIR I., "VENERATION OF SAINTS IN ISLAM", MUSLIM STUDIES, LONDON, 1971, PP.190-287.
22

תגים:

קוראן · איסלם · מצרים · תורכים · ממלוכים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מנהגי פולחן עממיים בקהיר בימי הביניים", סמינריון אודות "מנהגי פולחן עממיים בקהיר בימי הביניים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.