היישום אינו מחובר לאינטרנט

עליית הקהילה היהודית העיראקית

עבודה מס' 064749

מחיר: 324.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: ניתוח התארגנותה ותפקודה מחדש בישראל כקולקטיב מול החברה המקומית בארץ.

7,478 מילים ,18 מקורות ,2004

תקציר העבודה:

מטרת עבודה זו להציג את הרקע והנסיבות לעליה, תהליך השינוי שעברה הקהילה בעלייתה לארץ תוך התמקדות בקשיים הכלכליים והאחרים שעברה, והתמודדותה עם ההיקלטות בארץ. שאלת המחקר תתייחס לסיבות לעקירתה מארצה של יהדות זו ועלייתה במסה כה גדולה וטוטאלית לארץ, ותשאל מה היו התנאים שהכשירו את הקרקע לעליית יהדות זו באופן הכה מיוחד לה, ובמה היא מיוחדת.
במסגרת עבודה זו נוכל לבדוק את הסברות השונות ולהתעמק בסיבות השונות, תוך מתן מענה לשאלות הללו. יש כאלה הסוברים כי יהודי עיראק היו ציונים שורשיים עם ציפייה של אלפי שנים לגאולה, ולכן עם הקמת המדינה עלו אליה. אחרים סבורים שגילויי האנטישמיות מצד השלטונות העיראקיים הם שאילצו את היהודים לעקור ממקום שהיכו בו שורשים במשך אלפי שנים. בנוסף, יש כאלה הסבורים שמקור העלייה מצוי בחינוך הציוני ובמדיניות הדיכוי והאפליה של השלטונות.

תוכן העניינים:
1. מבוא
2. השתלבות היהודים בחברה העיראקית
3. המניעים והרקע ליציאה
4. העליה והקליטה בארץ - המאבק להשתלבות
5. הרכוש האבוד - הקפאת הרכוש היהודי בעיראק ומדיניות מדינת ישראל
6. סיכום
7. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

תופעת העליה לארץ של יהדות עיראק נחשבת תופעה חריגה ומיוחדת במינה במפת העליות לארץ, בכך שהיתה זו עליה כוללת וטוטאלית. רוב יהודי עיראק עלו לארץ בתוך שלוש וחצי שנים, ממאי 1948 ועד סוף 1951. יותר מ- 120,000 איש מתוך קהילה שמנתה באותה תקופה כ- 135,000 נפש עלו לארץ בבת אחת ובאותו תקופה. מיעוטם יצא את עיראק בדרכים בלתי חוקיות לאיראן, ומטהראן הוטס לישראל, אולם רובם, כ- 104,000 נפש, הגיעו ברכבת אווירית במבצע "עזרא ונחמיה" - מבצע משולב בו נטלו חלק ממשלת עיראק, מדינת ישראל, המימסד של הקהילה היהודית והתנועה הציונית שפעלה שם במחתרת. קהילה שלמה עלתה - על זקניה וטפיה, על ענייה ומרבית עשיריה תוך פרק זמן קצר מאוד, ובכך כמעט שהושם קץ לקהילה שהתקיימה בבבל ברציפות למעלה מ- 2,600 שנה (בר, 1977).
קהילת יהודי עיראק היתה הקהילה היהודית המושרשת והמבוססת ביותר בארצות ערב בכלל ובמזרח התיכון בפרט. עם הפיכתה של עיראק לעצמאית הפך מעמדם של היהודים לפגיע במיוחד. מציאות החיים והבטחון הפיזי והכלכלי שלהם התערערו עם כל גזירה שניחתה על ראשם ועם כל צו שהגביל את צעדיהם. היהודים החלו לברוח מעיראק וכתוצאה חוקק המחוקק העיראקי חוק המתיר ליהודים הרוצים בכך לצאת את עיראק באופן חופשי. חוק זה הביא בסופו של דבר לחיסול הקהילה היהודית בעיראק והעברתה לישראל. המעבר מעיראק לישראל בדרך האוויר נחשב להגירה המוטסת הגדולה ביותר בהיסטוריה (גת, תשמ"ט).
יהדות עיראק קיימה פעילות ענפה בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות בעיראק, ונחשבה אחת הקהילות העשירות והמבוססות בין קהילות יהודי המזרח התיכון. מכלל העולים לישראל בשנות החמישים הייתה זו קבוצת העולים שתהליך העקירה והעלייה פגע בה מבחינה כלכלית יותר מכל קבוצת עולים אחרת.

מקורות:

כמה אלפים עזבו את עיראק לאחר הפרהוד. הם העדיפו להגר לבריטניה, הודו, איראן ומיעוט קטן ביותר לארץ ישראל. מבחינתם הגירה לארץ ישראל היתה שוב מפגש עם אוכלוסיה ערבית. מבחינתם זו היתה נסיעה אל טריטוריה שטרם נקבע גורלה. השאלה שעמדה בפני ראשי הקהילה לאחר "הפרהוד" היתה מה לעשות. ראשי הקהילה לא ראו מוצא אחר
מלבד הישארות על אדמת עיראק. אומנם תהליך ההשתלבות נפגע, אך ניתן יהיה לפעול להחזרת המצב לקדמותו. הם גרסו כי הציונות אינה תחליף וכי יש להרגיע את העדה, לשקמה במהירות ולתת למהומות להישכח. לאחר המאורעות הממשלה נקטה צעדים שהעניקו תחושה של עתיד טוב יותר. ב- 7 ביוני, מספר ימים לאחר הפוגרום מונתה ועדת חקירה
לבדיקת הנסיבות ולמציאת האשמים. היא דיכאה את כל היסודות הפרו-נאציים, הגלתה רבים ואף הוציאה להורג כמה אנשים ופעלה להגן על השכונות היהודיות ולמנוע בעתיד דבר דומה.
כניסת רוסיה למלחמה ב- 21 ביוני 1941 ונוכחות גדולה של כוחות בעלות הברית על אדמת עיראק הביאו לשפע ושגשוג כלכלי, שממנו נהנתה כל האוכלוסיה, והיהודים בפרט. יהודים התעשרו, הרחיבו את מוסדות החינוך שלהם והחלו בבניית שכונות מגורים חדשות ומודרניות. במקביל פסקה האפליה נגדם ושוב התקבלו לעבודה במשרדים ממשלתיים
ללא קשיים. אפשר לומר שהקהילה היהודית התאוששה במהירות. יהודים שעזבו את עיראק לאחר הפרעות חזרו אליה ואילו ארץ ישראל המשיכה להיות ארץ חלום ולא ארץ משיכה לחיים ממשיים. ככל שעברו השנים חזר הביטחון העצמי, והמדינה המשיכה להגן אל היהודים, והשגשוג והשפע נמשכו. שלטונות עיראק הבהירו כי הם מפרידים בין היהדות
לציונות. יהודים נהנו מזכויות שוות כמו כל אזרח עיראקי. התחושה שאפפה את ראשי הקהילה ואת חסידי ההשתלבות בחיים העיראקיים היתה שאין כלל בעיה יהודית בעיראק הדורשת פתרון מידי כלשהו.
3.1 השינוי במדיניות השלטון
הקמת המדינה, ובעקבותיה פלישת ארצות ערב לישראל ב- 15 במאי 1948 הביאו לשינוי משמעותי במדיניות השמירה על ביטחון היהודים מצד השלטון העיראקי. כדי להבין את השינוי יש לבחון את מצבה הפנימי של עיראק באותה עת: מסיום מלחמה העולם השניה עיראק נמצאת במשבר כלכלי כרוני ויש בה קיטוב פוליטי עמוק. גורמי המשבר
הכלכלי היו: מנגנון מנופח וסירוב השלטון להטיל מיסים על בעלי יכולת. המלחמה בארץ ישראל עם הפלשתינאים רק הרעה את המצב. מבחינה פוליטית מדובר היה במצב זו באו לידי ביטוי שני קצוות קיצוניים - חוגים לאומניים מצד אחד וקומוניסטים מצד שני. שני הכוחות חתרו לחיסול המשטר הקיים ולחיסול כל השפעה בריטית. המהומות
וההפגנות על רקע כלכלי ופוליטי זה הגיעו לשיא אחרי החתימה על חוזה פורטסמות בין בריטניה לעיראק ב- 15 בינואר 1948. יחד עם התרעומת של האוכלוסיה העיראקית שהיתה מופנית כלפי תפקידה של בריטניה בארץ ישראל וכישלונו של המשטר לבצע רפורמות כלכליות וליברליות, עליית מחירים ומחסור בלחם, כל אלה גרמו לכך ששוב הופנה
הזעם כלפי היהודים והסכנה לקיומם הפכה שוב לממשית ביותר. מצד אחד, השלטון המלוכני לא היה מעוניין בפגיעה ביהודים, מצד שני החליט על מדיניות של דיכוי ואפלייה מבוקרים תוך אחיזה איתנה ברסן השלטון: יהודים אולצו לתרום או להעניק "הלוואות" לאוצר המדינה למען המאבק הפלשתינאי. יהודים עשירים נעצרו באמתלות שונות
והוטלו עליהם קנסות כבדים. רבים נעצרו באשמת קשר עם הציונים או השתייכות לאגודות ציוניות. יציאת יהודים נאסרה. החלה מדיניות שיטתית של פיטורים ממשרדים ממשלתיים והגבלות על תלמידים יהודים בבתי"ס גבוהים ותיכוניים (שם, תשנ"א).
ביולי 1948 אושרה בבית המחוקקים הצעת חוק המתקנת את החוק משנת 1938 על פיו אסורה היתה פעילות קומוניסטית או אנרכיסטית, ונחשבה כפשע פלילי והעבריין היה צפוי ל- 7 שנות מאסר או עונש מוות. עתה הכלילו בחוק גם את הפעילות הציונית שפרושה היה פשע פלילי. על-פי חוק זה היה די בשני עדים מוסלמים שיעידו בשבועה נגד כל
יהודי, כדי להרשיעו בדין. שיא המדיניות האנטי יהודית בא לידי ביטוי ב- 23 בספטמבר עם תלייתו של המיליונר היהודי שפיק עדס.
תלייתו חיסלה למעשה את האמונה באפשרות של המשך הקיום על אדמת עיראק. תלייתו הוכיחה שאין ביטחון לחיי היהודים על אדמת עיראק. ליהודים התברר שהשלטון לא רק שאינו מגן עליהן, אלא פועל במכוון לפגוע בהם (שם, תשנ"א).
מדיניות השלטון העיראקי מאז מאי 1948 וההתרחשויות הסעירו את בני הקהילה וערערו את ביטחונם. תחושת סכנה עמדה בפתח. בקרב היהודים נוצר דחף להסתלק מן המדינה, ואכן עם הסרתו של המשטר הצבאי ב- 18 בדצמבר 1949, החלה בריחה גדולה של יהודים מעיראק לאיראן. ממשלת עיראק ניסתה למנוע זאת, אך לא הצליחה. בריחת היהודים
גרמה להברחת הון מחוץ למדינה ולריכוז הון בידי קבוצה קטנה שעסקה בהברחה. מבריחים מקצועיים קיבלו שוחד בסכומים גדולים, השחיתות פשטה כמעט בכל הדרגים. הבריחה השחיתה את מוסר כוחות הצבא והמשטרה, ושיבשה את המינהל התקין ואת מכלול החיים בדרום עיראק.
ממשלת עיראק סברה שאם תאפשר ליהודים לעזוב את עיראק באופן חוקי תיפתר בעיית הבריחה. ההנחה היתה שנכונות זו פירושה התפטרות מן האלמנט המתסיס והקיצוני שבתוך עיראק. ממשלת עיראק האמינה שברגע שהגורם החתרני והבלתי לויאלי והמתסיס יסתלק מעיראק לא תהיה עוד סיבה לתסיסה מצד האוכלוסיה הערבית נגד הקהילה היהודית.
לאחר פרסום החוק על הויתור על האזרחות ב- 9 במארס 1950 דיווח השגריר האמריקאי בבגדד כי "הממשלה" מאמינה כי כתוצאה מן החוק, אלמנטים בלתי מרוצים ופרו-ציוניים יעזבו ולפיכך מצבם של היהודים שישארו ישתפר בהרבה. לאוכלוסיה היהודית שתישאר יוחזר הביטחון הפיזי והעצמי והיא תוכל לחיות את חייה כמקודם - תוך השתלבות
בחיי הכלכלה והחברה העיראקית. הדבר יביא לשיפור במצב הכלכלי וביציבות הפנימית ויקהה את התסיסה החברתית. כלומר: עיראק ראתה באינטרסים הלאומיים שלה - פתרון בעיית המיעוט היהודי על כל השלכותיה - חשובים מן העניין הפאן ערבי ( גת, 1980).
השלטון העיראקי לא היה מודע לאפשרות שכל היהודים יקומו כאיש אחד ויעזבו את בתיהם. ראש הממשלה תופיק את סווידי, ציין בפני השגריר הבריטי כי מספרם של אלה שירצו לעזוב יגיע לכדי 7000 בלבד. הנימוק לדעתו היה שהיהודים יודעים עד כמה גרועים התנאים בישראל. שר הפנים העיראקי היה סבור שמספר היוצאים יגיע לעשרת אלפים
בערך. פרסום חוק הוויתור על האזרחות הביא לכך שגל גדול של יהודים החל להירשם לעזוב את עיראק. עד ספטמבר 1950 נרשמו כ- 70 אלף יהודים, ובסוף אותה שנה - 85 אלף יהודים.
כל מי שנרשם נשללה אזרחותו עלפי חוק, והיה חיב לעזוב את המדינה תוך 15 יום, דבר שלא התבצע כלל. בספטמבר עלו עשרת אלפים מתוך 70 אלף ובדצמבר עלו 18 אלף מתוך 85 אלף שנרשמו. נוצר מצב של קיבוץ יהודי גדול חסר אזרחות שממשלת עיראק לא השלימה עם קיומו. גבר הלחץ של ממשלת עיראק על כל הגורמים המעורבים בשאלת עליית
היהודית: בריטניה, ארה"ב וכמובן ישראל.
לסיכום פרק זה ניתן לומר כי הקהילה היהודית בעיראק נמצאה בין שני כוחות שפעלו עליה ביתר שאת ובמלוא הכוח: מצד אחד, שלטונות עיראק, ומצד שני, תנועת המחתרת הציונית. הממשל העיראקי שהגן על היהודים והכיר בתרומתם לפיתוח הארץ נאלץ לנטוש מדיניות זו בשל גורמים פנימיים. חוגים לאומניים ופאן-ערביים, שתמכו במאבק
הפלשתינאי ראו ביהודים גייס חמישי, שמן הדין לסלקו ולהחרים את רכושו. נוספו להם אלמנטים בלתי מרוצים מהמשטר המלוכני שלא עשה דבר בתחום הרפורמה הכלכלית והפוליטית, והשלטון שחשש ממהומות והפגנות נוסח ינואר 1948. לכן נקט השלטון מרגע הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מדיניות של דיכוי ואפלייה נגד היהודים.
מבחינת היהודים היה זה שינוי במדיניות השלטון שעד אז העניק להם ביטחון. מדיניות זו של דיכוי היתה קרקע פורייה לפעילותה של "התנועה" שראתה במעשיה פעילות של הצלת היהודים וגאולתם מאדמת נכר. התנועה נתנה תשובה למצב החדש שנוצר והפתרון היחיד עבורה היה העלייה ארצה. היה זה גם פתרון נוח לשלטון העיראקי ששאף לסלק
מן המדינה את הגורם המתסיס.
חשוב להדגיש כי השלטון העיראקי פעל עלפי שיקוליו הפנימיים, בלי התייחסות לשאר מדינות ערב. אפילו הניסיון הבריטי להביא לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים תוך קשירתה עם בעיית היהודים לא נתקבל ע"י העיראקים. חוק הוויתור על האזרחות נחקק במהירות וללא התייעצות עם גורמים ערביים או מערביים מכיון שעיראק ראתה בכך
עניין פנימי ונחושה היתה להביא לפתרונו.
אמנם בעיני רבים מיהודי עיראק לא נתפסה ישראל כמדינת הגירה אידיאלית, אף על על פי כן היה לה דימוי של מדינה מערבית מודרנית שהיא גם מדינה יהודית, אשר העניקה שוויון זכויות מלא לכל תושביה היהודיים. היקף הציפיות ממדינת ישראל היה כגודל האכזבה ממעמדם בחברה העיראקית. הכמיהה למדינה שתעניק שוויון אמיתי להם
ולבניהם אחריהם היתה מרכיב מרכזי ביצירת יחס חיובי, כלפי מדינת ישראל, והיתה לה השפעה חשובה ביצירת אווירה חיובית כלפי העלייה לישראל.
מחד, מדינת ישראל היתה המדינה היחידה שפתחה את שעריה בפני יהודי עיראק כאשר שעריהם של ארצות אחרות היו סגורים בפניה. כמו כן, קהילות הפזורה הבבלית בארצות העולם היו מעטות ונטולות השפעה. גם הודו שזה עתה זכתה לעצמאות, לא פתחה את שעריה בפני היהודים וגם הקהילה הבבלית עצמה איבדה את מעמדה הכלכלי האיתן וחששה
לעתידה המדיני. תוך תקופה קצרה עברה גם היא תהליך של הגירה. חלק לישראל והרוב לאנגליה ולריכוזים יהודיים בדרום מזרח אסיה. יתר על כן, לא להודו נשאו יהודי עיראק את עיניהם אלא למערב לאירופה ולארצות הברית , וכאן לא נמצאה אף מדינה שהיתה מוכנה לקלוט אותם בהמוניהם.
מאידך, ממשלת עיראק עצמה סייעה בעקיפין להיווצרות מצב שבו היתה ישראל אלטרנטיבה יחידה ליהודי עיראק. משאפשרה ממשלת עיראק ליהודים לצאת, היא התנתה זאת בוויתור על נתינותם העיראקית ובהצהרה שלא תותר ליוצאים השיבה לעיראק. כדי להבטיח זאת סירבה להעניק ליוצאים דרכונים וציידה אותם בתעודות מעבר בלבד. בסיטואציה זו
קשה היה להעלות על הדעת שתימצאנה מדינות אשר תיאותנה לקבל לגבולותיהן מהגרים חסרי נתינות, שאין לאן להחזירם במקרה הצורך. כך לדוגמה מיהר הנציג הבריטי בקפריסין להבהיר למזכיר המדינה לענייני המושבות: "ויזות לקפריסין לא יוענקו אלא אם יהיה לגמרי ודאי שכניסה לישראל מובטחת. משמע, היציאה מעיראק והעלייה לישראל
היו כרוכות זו בזו והוצעו ליהודים כ'עסקת חבילה' אחת ויחידה. יחד עם זאת יש להדגיש, שגם אם ישראל היתה אלטרנטיבה יחידה לגבי היוצאים, היא לא היתה הבחירה היחידה והאולטימטיבית . הברירה האחרת היתה להישאר בעיראק ולהמתין.
4. העליה והקליטה בארץ - המאבק להשתלבות
אוכלוסיית העולים מעיראק לא היתה הומוגנית. היא התחלקה לשתי קבוצות עיקריות, על פי החלוקה האתנית, הגיאוגרפית והתרבותית שאפיינה את החברה היהודית בעיראק. בקבוצה האחת היו יהודים תושבי אזור כורדיסטאן שבצפון עיראק, שמנו כחמישה-עשר אלף מבין העלם, היתר יותר ממאה אלף איש, היו תושבי הערים במרכז ובדרום עיראק:
בגדאד, בצרה ומוצול והישובים הקטנים בפריפריה של ערים אלה. בישראל הם כונו "בבלים", כינוי שנועד להבחין בינם ובין ה"כורדים". כינוי זה היה קיים כבר ביישוב הישן בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ועתה התרחב השימוש בו והתקבל הן על ידי הממסד והן על ידי עולי עיראק עצמם. כמו כן מקובל היה גם המונח
"עיראקים", אשר התייחס לעתים לבבלים ולעתים לכלל העולים מעיראק, ללא הבחנה (מאיר, תשנ"ז).
שתי קבוצות העולים היו שונות הן במאפייניהן והן בדפוסי קליטתן בארץ. עולי כורדיסטאן התבלטו בייחודיות שפתם, במלבושיהם, במנהגיהם ובאורח חיים. הם היו שונים גם בעיסוקיהם הכלכליים ובריבודם החברתי. מאפיינים אלה התפתחו כתוצאה מהייחוד האתני-תרבותי של יהודי כורדיסטאן, מבידודם הגיאוגרפי ומחדירתה האיטית
וההדרגתית של המודרניזציה לאזורם. חברה זו שמרה על מאפייניה המסורתיים הרבה יותר מאשר החברה היהודית בדרום עיראק ובמרכזה. בגלל שונות זו, גם דפוסי קליטתם של עולי כורדיסטאן בישראל היו שונים מאלה של הבבלים, והדבר גרם לכך שגם הממסד הקולט והציבור הישראלי ראו בעולי כורדיסטאן ובעולי בבל שתי קבוצות נבדלות,
והתייחסו אליהן באופן שונה.
ערב העלייה, היתה הקהילה בעיראק בעיצומם של תהליכי מודרניזציה אשר החלו כבר בסוף המאה התשע-עשה והואצו בשנות העשרים של המאה העשרים, לאחר הכיבוש הבריטי של עיראק. התמורות באו לכלל ביטוי בקיומה של מערכת ענפה של בתי-ספר מודרניים בכל רחבי עיראק,בהתפתחותם של עיסוקים חדשים, בעיקר בתחום המנהל והמקצועות
החופשיים, בצמיחתו של מעמד בינוני רחב ממדים ובעלייה כללית ברמת החיים (מאיר, 1989).
רוב הגברים מקרב עולי עיראק היו בעלי השכלה. לחלק ניכר מן הצעירים ובני דור הביניים היתה השכלה תיכונית, והיו גם בעלי השכלה תיכונית ובעלי השכלה גבוהה שנרכשה בקולג'ים בעיראק או באוניברסיטאות שונות במזרח התיכון ובאירופה. האנאלפבתיות התרכזה בקרב זקנים, בקרב נשים וכן בקרב התושבים הכפריים של אזור כורדיסטאן.
בדומה לעולי אירופה, היה בקרב עולי עיראק אחוז ניכר של בעלי מקצועות מודרניים כ- 22 אחוז מהמתפרנסים עסקו בעיראק בפקידות, מנהל ומקצועות חופשים. כ- 28 אחוז עסקו במסחר, והיתר - במלאכות שונות, בחקלאות (כ- 3 אחוז) ובהובלה. בכך היו קרובים יותר ליהודי אירופה, במיוחד לעולי רומניה, מאשר לעולים מאסיה ומאפריקה.
יהודי עיראק הצליחו להביא ארצה סכומי כסף, בדרך כלל לא גדולים, אותם הצליחו להציל לפליטה מנכסיהם. ערב עלייתה נחשבה קהילה זו לעשירה ביותר בין הקהילות היהודיות בארצות האסלאם, ואולם, תוך כדי תהליך העלייה הקפיאה ממשלת עיראק את נכסי העולים (10.3.1951). היתה זו קבוצת העולים ששילמה את המחיר הכלכלי היקר ביותר
בעלייתה ארצה. בדומה ליהודי עיראק, גם יוצא אירופה הצליחו להעביר ארצה סכומי כסף קטנים, שאותם הצליחו להציל מרכושם או לחסוך ערב עלייתם (בר, 1990).
גורם תפקיד נוסף שמילא תפקיד חשוב בקביעת מאפייני הקליטה היה פרק הזמן שבו הגיעו העולים. גל העלייה שהחל ב- 1948 נפתח עם עלייתם של ניצולי השואה, בכללם העקורים בגרמניה, יהודי בולגריה, פולין, רומניה ועוד. בשנת 1949 החל להגיע זרם העולים מארצות האסלאם: מתימן, לוב, צפון אפריקה הצרפתית, ועוד. העלייה הגדולה
מעיראק החלה במאי 1950, ורוב העולים, כשבעים וחמשה אלף בני אדם, הגיעו בחודשים מארס-יולי 1951 לקראת סופו של גל העלייה. הם היו האחרונים. להבדלי הוותק בארץ, לעתים בהפרש של חודשים אחדים היו השלכות מרחיקות לכת על קליטתו של הפרט מבחינת תנאי השיכון, אזורי המגורים וההשתלבות בשוק העבודה. המשמעות לגבי יהודי
עיראק היתה שצעדם הראשון בארץ עבר דרך מעברות אוהלים ביישובים חדשים או בשולי היישובים הוותיקים כשמרבית המשרות שנוספו לממסד הקולט כבר היו מאוישות. זו היתה נקודת הפתיחה של יהודי עיראק בתחום הדיור והתעסוקה (גת, 1980).
גם נתונים נוספים הקשורים במאפיינים המזרחיים והמסורתיים של עולי עיראק, לא סייעו להם בצעדיהם הראשונים. הערבית כמו הצרפתית, שפות הדיבר של היהודים מארצות האסלאם, לא הקלה על קליטתם והשתלבותם בחברה הישראלית. מכיוון שמרבית פקידי היו ממוצא אירופי, השפות שהיו שגורות בפיהם היו עברית ויידיש. עם זאת, האנגלית
שהיתה נחלת המשכילים בעיראק סייעה להם רבות ברכישת מקצוע והשגת תעסוקה.
גם המבנה הדמוגרפי של יהודי עיראק היה אופייני לעולי אסיה ואפריקה: משפחות גדולות (ממוצע של 4.1 נשפות במשפחה לעומת 2.8 בקרב עולי אירופה ואמריקה), ומשפחות מורחבות הכוללות גם זקנים. ולבסוף, הרשתות החברתיות של עולי עיראק, בדומה לאלה של יתר עולי ארצות האסלאם, היו מוגבלות בהיקפן ונטולות עמדות כוח, הממסד
הישראלי היה זר להם. אמנם כתשעת אלפים ילידי עיראק חיו בישראל ב- 1948, אך רובם התרכזו בירושלים וחלק ניכר מהם היו כורדים. כבר לפני קום המדינה פעלו ילידי עיראק אלה בשולי היישוב המאורגן והיו מקורבים לספרדים, אנשי היישוב הישן. ביניהן ובין הממסד הציוני - האשכנזי שררו יחסי חשדנות, לעתים גם איבה, ולכן לא
יכלו לשמש גשר בין העולים החדשים ובין החברה הישראלית.
בנוסף, יהודי עיראק הגיעו ארצה כאשר הם מונהגים על ידי הנהגתם החדשה, אותה הנהגה צעירה ודינמית של ציונים שצמחה בעיראק בשנות הארבעים ואשר הנהיגה את הקהילה אל העלייה לישראל. לפי כל התחזיות הייתה אמורה הנהגה זו להמשיך את הנהגת בני עדתה בישראל, אך דווקא עם עלייתה איבדה הנהגה זו מכוחה וממעמדה בעיקר מסיבות
מפלגתיות: תנועת ה"חלוץ" בעיראק היתה מזוהה עם הקיבוץ המאוחד, ורוב הציונים שמרו עם עלייתם על זיקתם התנועתית והמפלגתית. אלה מהם שפנו לקיבוצים נותקו מבני עדתם תושבי המעברות. האחרים, שחיו במעברות, היו מזוהים עם מפ"ם - מפלגת האופוזיציה באותן שנים ולכן היו נטולי יכולת השפעה (מאיר, תשנ"ד).
הממסד הישראלי שקלט את עולי עיראק היה מזרח אירופי במוצאו, מורכב מוותיקים אך גם מעולים חדשים שהשתלבו בו, ומספרם של דוברי הערבית בתוכו היה קטן ביותר. העדר שפה משותפת לקולטים ולנקלטים גרם לליקויי תקשורת, וכתוצאה מכך לקשיים בכל תחומי הקליטה, מעניינים של חיי היום-יום ועד לתחום הדיור וההשתלבות בשוק
העבודה. גם השונות התרבותית בין הקולטים והנקלטים תרמה לתחושת זרות. נתונים משולבים אלה, של מזרח ומערב, מעניקים לעולי עיראק ייחוד מעניין ביותר מבחינה אנושית ומחקרית כאחד: על פי גון עורם, שפתם, המבטא שבו דיברו, אורח חייהם, גודל משפחותיהם וכו' הם היו מזרחיים, אך בהשכלתם ובמשלוחי ידם דמו לעולי אירופה,
מעין אירופאיים בלבוש מזרחי.
אפשרויות ההתיישבות הפתוחות בפניהם הועלו בפני העולים רק ימים ספורים לאחר הגיעם למחנה "שער העלייה". פקידי מחלקת הקליטה ופעילי ההתיישבות העובדת במחנה הפעילו עליהם לחץ כבד כדי שיצטרפו להתיישבות העובדת, לקיבוצים ולמושבים, או שיפנו ליישובים העירוניים באזורי הפריפריה. ואכן, היו עולים שהצטרפו להתיישבות
העובדת, בעיקר כורדים מצפון עיראק שהלכו למושבים, חניכי תנועת ה"חלוץ" בעיראק שפנו לקיבוצים - בדרך כלל ליישובי הקיבוץ המאוחד, ובני נוער, רבים מהם בנים למשפחות ציוניות, שנשלחו למוסדות עליית הנוער. אולם, החלק הארי של יהודי עיראק הבבלים לא ששו להתיישב ביישובי הפריפריה ולא רצו לעסוק בחקלאות. מאחר שבארץ
מוצאם חיו בערים הגדולות ועסקו בעיסוקים עירוניים, ומכיוון שהאידיאולוגיה הציונית סוציאליסטית לא דברה אל לבם ואילו חברי התנועה הציונית לא היו אלא אחוז אחד מקרב יהודי עיראק. העולים ביקרו להתיישב בעיר גדולה או לפחות בעיר ותיקה במרכז הארץ, ואם לא בעיר עצמה לפחות סמוך אליה. בראש סדר העדיפויות שלהם עמדו
ירושלים ותל-אביב (קזז, תשנ"א) .
כדי להשיג את מטרתם היה על העולים להיאבק במדיניות פיזור האוכלוסיה של הממסד הקולט. המלחמה הייתה קשה ורצופת מאבקים, למרות זאת ניתן לומר כי לא מעטים מעולי עיראק הגיעו גם ליישובים נידחים בצפון או בדרום הארץ. יש להניח שלא ידעו לאן הם נשלחים, ואולי התפתו לדבריהם של נציגי ההתיישבות העובדת במחנה המיון.
אחרים הגיעו ליישובים אלה בעקבות בני משפחותיהם שהקדימו אותם. חלק מהמתלבטים הגיעו למשרדי התאחדויות עולי בבל בתל אביב או בירושלים וביקשו עצה. תוך זמן קצר עזבו רבים מהם את יישובי הפריפריה והתרכזו במעברות של מרכז הארץ, שם היה זה כבר ריכוז גדול של עולי עיראק במעברות סקיה, חיריה, כפר ענה, כפר אונו, בני
ברק, ראשון לציון, בת ים, פתח תקוה ועוד. תופעת ה"נדידה" לא היתה ייחודית לעולי עיראק: היא אפיינה את כל העולים, ובייחוד את עולי אירופה. אולם "נדידתם" של עולי אירופה התרחשה עוד קודם להקמת המעברות, ופנתה אל הערים עצמן, שם כבר היו ריכוזים ניכרים של עולים חדשים מאירופה שהגיעו בשנים 1950-1948 (מאיר, 2000).

לעומת זאת, בגלל ריכוזם הגדול, הכללי והיחסי של עולי עיראק במעברות, ומכיוון שהמעברות היו נתונות לפיקוחם של נציגי הממסד, בלטה התופעה דווקא בהקשר שלהם. גם בשבתם במעברות לא חדלו עולי עיראק להיאבק על זכויותיהם ובעיקר על הזכות לעבוד ועל הזכות לשפר את תנאי השיכון והדיור שלהם. כואבת במיוחד היתה ההשוואה שעשו
בין מאפייני קליטתם ובין מאפייני הקליטה של עולי אירופה, בפרט עולי רומניה שהגיעו ארצה במקביל לעולי עיראק. בלטה לעין תופעת שהותם הקצרה יחסית של עולי אירופה במעברות ויציאתם המהירה יחסית לשיכוני קבע, תופעה שהיתה קשורה גם בהשתלבותם המהירה יותר בתעסוקה קבועה.
הדרך העיקרית שנקטו עולי עיראק במאבק על עבודה ודיור היתה שביתות והפגנות, ולא מעט פעמים לוו אלה במאבק אלים. דרך זו לא היתה ייחודית לעולי עיראק, אך החל מ- 1951 היא הפכה למאפיין בולט של קבוצת עולים זו. מספר האירועים הללו היה רב, וחלק מהם גם הגיע לתקשורת הכתובה. הסיבות להפגנות המוזכרות בעיתונות היו
מגוונות: תביעה לקבלת עמדה ו"חלוקה צודקת של עבודה בלשכת העבודה", תביעה לעבודה ולשיפור התנאים במעברה: בצרכניה, בטיפול הרפואי, בניית מעון ועוד, דרישה לייצוג במעוצה האזורית ותלונה על "יחס לא אדיב מצד מנהל המעברה", פלישה למבנים ציבוריים, הפגנות בתביעה להסדיר את הבעיה של אספקת המזון, תביעה למתן עבודות
קלות יותר מאשר קטיף וחציבה, וכן תביעה למתך עבודות קלות לצעירות יוצאות עיראק כדי שלא תיאלצנה לעבוד כעוזרות בית. כבר בסוף 1951 נתפסו עולי עיראק, ובמיוחד אלה המרוכזים במעברות באזור תל אביב, כבעייתיים יותר מעולים אחרים (מאיר, 2000).
המוביליות והאקטיביזם שבזכותם התרכזו ה"עיראקים" סביב הערים הגדולות והוותיקות במרכז הערץ מלמדים על כך כי השתלבותם של עולי עיראק בחברה הישראלית בשנותיה הראשונות הייתה קרובה לאלה של עולי אירופה יותר מאשר לדפוסי השתלבותם של יתר העולים מארצות האסלאם. עם זאת, דרכם של ה"עיראקים" להשתלבות היתה קשה וארוכה,
בייחוד כשמדובר בממסד הביורוקרטי והפוליטי ובכלכלה הישראלית. הישגיהם בתחומים אלה היו תוצר של השכלתם, יזמתם, הערכתם העצמית הגבוהה ויכולתם להתמודד עם נציגי השלטון ועם הבירוקרטיה (שם, 2000).
מכיון שתלותו של העולה במנגנון הקליטה עמדה ביחס הפוך להון האנושי שלו, לכמות הממון שהביא איתו ולהיקפן ועצמתן של הרשתות החברתיות שאליהן היה קשור, הרי שעולי עיראק הסתייעו בכספים שהביאו איתם, ונעזרו בקשרי המשפחה ההדוקים ובעזרה הדדית שהיתה בקרב בני העדה. גם חולשתו של הממסד הקולט, הכורע תחת העומס, הקלה
עליהם במאבקם לעקיפת מדיניות הקליטה של הממסד. מספר שנים לאחר מכן, במסגרת המדיניות "מן האנייה אל הכפר", נשמרו עקרונותיה של מדיניות הקליטה ביתר קפדנות והדרך לעקיפתם היתה קשה יותר (שנהב, 1999).
יחד עם זאת, עמדת הפתיחה של עולי עיראק היתה נחותה מזו של עולי אירופה, בעיקר בגלל מוגבלותן של הרשתות החברתיות של עולי עיראק. חולשתם הפוליטית של עולי עיראק בשנים אלה הקרינה על דפוסי השתלבותם בתחום הכלכלי והחברתי. גם הדימוי השלילי של עדות המזרח בחברה היישובית והישראלית, והציפיות שינהגו בצייתנות ובהשלמה
בדומה לעולים האחרים מארצות האסלאם, לא הקלו על השתלבותם. מה שהצליחו יוצאי אירופה להשיג בסיוע יוצאי ארצם הוותיקים, יכלו עולי עיראק להשיג רק באמצעות מאבק אלים, קרי, על ידי שביתות, הפגנות ומהומות. בעיית התיוג העדתי הוסיפה למאבק נופך של מרירות ותסיסת אלימות.
ניתן לומר כי עצם המאבק היה הדרך של ההשתלבות. עולי עיראק ידעו לתת ביטוי ארגוני לתחושותיהם ולשאיפותיהם, וזאת בשונה מיתר עולי ארצות האסלאם: עולי תימן, איראן וצפון אפריקה. בראייה רטרוספקטיבית ייתכן שדווקא החצנת תחושת הקיפוח והיכולת להיאבק על מקומם בחברה הם שסייעו לקליטתם המוצלחת יחסית של עולי עיראק.
ייתכן שזהו ההסבר לכך שבתנועות המחאה העדתית , הן של סוף שנות החמישים והן של ראשית שנות השבעים כמעט שלא היו יוצאי עיראק.
ניתן לסכם פרק זה ולומר כי למרות קשיי הקליטה והתנאים הקשים, העליה ההמונית של יהדות עיראק סימלה את ניצחונה של המדיניות היישובית והישראלית בשאלת העליה מעיראק והיוותה שיא בתולדות התנועה הציונית בעיראק מחד, ומאידך סמלה את נצחונה של היהדות העיראקית שהצליחה להקלט ולהשתלב בארץ למרות הקשיים ובדרך טובה יותר
מרוב העליות האחרות.
5. הרכוש האבוד - הקפאת הרכוש היהודי בעיראק
ומדיניות מדינת ישראל
פרשת יציאת עיראק לוותה במכשולים ובקשיים רבים. חלקם אובייקטיביים וחלקם סובייקטיביים. הקשיים האובייקטיביים היו קשורים בעיקר בצדדים הלוגיסטיים של מבצע ההטסה, בשיתוף הגורמים השונים בעיראק: הממשלה העיראקית, הנהגת הקהילה והתנועה החלוצית ובחוסר התקשורת שבין ממשלת עיראק לממשלת ישראל (בן-פורת, 1996). לעומתם
נבעו הקשיים הסובייקטיביים בעיקר מרצונם של יהודי עיראק לשמור על רכושם ולהבטיח את בעלותם על קניינם, בעלות אשר הופקעה מידם בראשית 1951. באותה עת חוקק המחוקק העיראקי את חוק הקפאת הרכוש של יהודי עיראק. מדינת ישראל אשר קלטה את רב הקהילה העיראקית צריכה הייתה לגבש מדיניות מסויימת בשאלת רכושם של יהודי עיראק
הן בתקופה שבאה לאחר ההיתר העיראקי ליציאת היהודים והן בתקופה שלאחר חוק הקפאת רכוש יהודי עיראק (שנהב, 1999).
המדיניות הישראלית כלפי הרכוש של יהודי עיראק שנותר לאחר שעלו ארצה למעשה לא הייתה מדיניות קיימת מכיוון שלא הייתה לישראל כל מדיניות מובנית ומגובשת בנידון. ממאי 1948 ועד מרס 1950 אי אפשר היה לעסוק ברכוש יהודי עיראק כי דובר באזרחי מדינת אויב. ברגע שממשלת עיראק פרסמה את החוק המתיר ליהודיה לצאת מתחומה
באופן חופשי הפך העיסוק ברכוש יהודי עיראק לאקוטי. הידיעה כי יהודי עיראק רוצים לשמור על עושרם וממונם בעלותם לארץ שינתה את מדיניות ישראל. החלו מתגבשות תוכניות להעברת ההון לארץ. פנו למוסדות כלכליים בארה"ב ובבריטניה, וניסו באמצעות חברה כלכלית תורכית לפעול בעניינם. דובר במתן אפשרות לערבי ארץ ישראל לעזוב
את הארץ בתמורה לרכוש יהודי עיראק ועוד. למרות הכישלונות הרבים ממשלת ישראל לא אמרה נואש וגיבשה תוכניות חדשות שנקטעו עם חקיקת חוק הקפאת רכוש יהודי עיראק ע"י נורי סעיד בשנת 1951. ישראל בתגובה ציינה כי לא תשלם פיצויים לפליטי 1948 עד שתשחרר עיראק את הרכוש שהחרימה (בר, 1990).
יהודי עיראק החלו לרשום את תביעותיהם לגבי רכושם המוקפא במסגרת ועדה ציבורית אולם החל מסוף שנות ה- 50 ואילך פסק העיסוק ברכוש יהודי עיראק, מכיוון שלא התקיים דיאלוג עם עיראק ומכיוון שלא נפתרה סוגיית הפליטים ופיצויים. הצהרת משה שרת שהיה ראש הממשלה דאז כי תשלומים לפליטים לא ישולמו עד להשבת רכוש יהודי
עיראק מחייבת מבחינה פוליטית את ממשלות ישראל לתמיד ולכן עד שתיושב סוגיה זו לא תיושב סוגיית התשלומים לפליטים הפלשתינאים (דרוויש, תשמ"ז).
למרות זאת ואף על פי הקשיים שנערמו בדרכם בעקבות עלייתם ללא רכושם, יהודי עיראק השתלבו במדינה, התערו בה והתאוששו כלכלית. הם עזבו את עיראק מרוששים, פגועים וחסרי כל, ללא אותם כספים שיכלו לקבל תמורת מכירת רכושם שלא הספיקו, ואשר אמורים היו לסייע להם בצעדיהם הראשונים בארץ, ולמרות זאת הצליחו להיקלט במדינת
ישראל שפתחה את שעריה בפניהם והשתדלה לאפשר להם לשקם עצמם בגבולותיה למרות הקשיים שצויינו קודם לכן. יש לציין כי סוגיית רכושם בעיראק נותרה כפצע פתוח שאין לו מזור ותרופה, עד היום הזה.
6. סיכום
בין תחילת שנת 1950 וסוף שנת 1951, מראשית תהליך ההרשמה במסגרת חוק הוויתור על הנתינות ועד תום מבצע עלייתם לישראל, השתנו לחלוטין מעמדם ומצבם של יהודי עיראק. ראשיתו של התהליך בעולים בעלי מניעים אידיאולוגיים-ציוניים ובאחרים שראו בישראל יעד הגירה לשיפור מצבם הכלכלי. תוך זמן קצר, בעקבות התדרדרות מצבם
הכלכלי והביטחוני של היהודים, הפכה העלייה לתהליך אינטנסיבי שמשך אחריו גם את בעלי מעמד הביניים ולבסוף גם חלק מבני המעמד הגבוה. תהליך זה, שהביא להיקפה ההמוני של העלייה מעיראק, לא היה מובן מאליו בראשיתו. רק ההשלכות הבלתי צפויות של 'חוק הוויתור על הנתינות' בתחום הכלכלי, החברתי והביטחוני שכנעו את יהודי
עיראק, שאין סיכוי לחיים של ביטחון ויציבות בעיראק, וגרמו להצטרפות ההמונית ולהיווצרות התהליך הנ"ל.
רובם של העולים הללו נרשמו לעלייה מתוך בחירה מתוך הנחה שעלייה לישראל, על כל קשייה, יש בה הבטחה לעתיד טוב יותר לעומת הצפוי להם בעיראק. אך הנסיבות שפורטו לעיל גרמו לכך שבסופו של התהליך הגיעו העולים הללו לישראל כפליטים נרדפים ומגורשים וחסרי כל. הטראגי בתהליך זה היה שהמצב אליו נקלעו יהודי עיראק לא היה
המניע לעלייה אלא דווקא התוצאה שלה. יהדות עיראק היתה הקהילה היחידה ששילמה מחיר כלכלי כה כבד עבור עלייתה לישראל.
למצב זה של יהודי עיראק היו השלכות על מאפייני קליטתם בארץ. כאמור, רבים מהם הגיעו חסרי כל. גם אלה מהם שהצליחו להבריח כספים הצילו רק חלק קטן בלבד מהונם ומרכושם. יתר על כן, בהגיעם לישראל ציפתה להם מהלומה נוספת. הם הגיעו בסיומו של גל העלייה הגדולה של ראשית שנות החמישים, בתקופת המצוקה הקשה ביותר בתולדות
קליטת העלייה בישראל. גם מפגשם של העולים החדשים עם החברה הישראלית הושפע מנסיבות עלייתם. בעוד עולי עיראק ציפו להערכה על קורבנם וסבלותיהם, הרי בעיני הישראלים נתפסו כפליטים נרדפים שמדינת ישראל הושיעה אותם ועל כך הם חייבים לה תודה. ואם הקשיים האובייקטיביים של הקליטה עוררו את העולים מעיראק למאבק יום יומי
לשיפור מצבם, הרי האכזבה, הכאב ותחושת ההשפלה בנסיבות המפגש עם החברה הישראלית ליוו אותם עוד שנים ארוכות לאחר שקליטתם בישראל היתה לסיפור של הצלחה.
השתלבותם של יוצאי עיראק בחברה הישראלית, בכל התחומים הייתה מושלמת. בתחום התרבותי חלו שינויים מרחיקי לכת במבנה המשפחה, כאשר ירידה בדפוסים מסורתיים ואימוץ דפוסים מערביים נמצאים בעליה מתמדת. גם תהליכי החילון המואצים שהתרחשו בקרב יוצאי עיראק ראויים להתייחסות תוך הדגמת השיעור הגבוה של נטישת מנהגיה
הייחודיים של הקבוצה, בעיקר על ידי הצעירים, ילידי הארץ בהשוואה לדור העולים, אולם במסגרת עבודות אחרות. כל השינויים הללו באים לידי ביטוי באופן ברור ביותר בדומיננטיות של זהות ישראלית על פני זיהוי עצמי במונחים עדתיים.
תהליכי השינוי התרבותי, שהתרחשו בקרב יוצאי עיראק, סללו את הדרך להשתלבות חברתית בחוגים חברתיים של החברה הרחבה. ואכן, בתחום החברתי חלו תהליכי ההתרחבות ומדור לדור חלה עלייה בשיעור הרשתות החברתיות האינטגרטיביות השונות וירידה בשיעור הבידול החברתי. כמו כן יש לציין כי קיימת במהלך השנים נצפתה ירידה גדולה
בשיעור הנישאים בתוך הקבוצה לעומת העלייה הגדולה בשיעור הנישאים מחוץ לקבוצה.
הדפוס ההתחלתי שאפיין את העולים המבוגרים יותר, בני הדור הראשון היה דפוס השתלבות פלורליסטי, קרי, שיעור גבוה מקרב בני דור זה המשיכו לקיים את מנהגי הקבוצה במידה רבה וקיימו את מרבית קשריהם החברתיים בתוך גבולותיה של קבוצת יוצאי עיראק. בין דור זה לבין דור ילידי הארץ חלו שינויים גדולים והדפוס הרווח ביותר
בקרבם כיום הוא דפוס של מיזוג ושילוב מבני ותרבותי. מרבית בני דור זה משולבים חברתית, בעיקר בחברה האשכנזית, ואינם מקיימים עוד את מנהגיה הייחודיים של עדתם.
בדומה לממצאים לגבי השתלבותם התרבותית והחברתית של יוצאי עיראק, יש עדות למידה רבה של התערות פוליטית, הן במידת העניין בפוליטיקה, הן בהשתתפות פעילה בבחירות והן בדפוסי הצבעתם בבחירות המעידים על העדר דפוסים עתידיים בהתנהגותם הפוליטית, גם בעמדותיהם בתחום הפוליטי. למרות שקיימת בקרב שיעור ניכר מבין יוצאי
עיראק תפיסה של אפליה מוסדית, עדיין האוריינטציה המתחזקת בתחום הפוליטי באופן ההולך וגובר מדור לדור, הינה האוריינטציה האינטגרטיבית (מאיר, 1989).
לגבי התערות והשתלבות בני העדה בחיים במדינת ישראל כיום, ברור כי קיימת ירידה בחשיבותו של הגורם העדתי ושל ההבחנות העדתיות בחיי הפרט. תהליכי השינוי היו מהירים ביותר. בתוך דור חלה התנתקות ממנהגים ייחודיים, מדפוסי התנהגות ייחודיים מחוגים חברתיים שהיו על טהרת יוצאי עיראק. שינויים אלו התרחשו בכל השכבות
החברתיות הכלכליות אך במידות שונות ובקצב שונה. באופן כללי נראה כי בכל התחומים היו בני המעמד הגבוה והבינוני חלוצי השינוי, והשינויים בקרבם התרחשו בקנה מידה גדול כבר מההתחלה. לעומתם, בקרב בעלי הסטטוס החברתי הכלכלי הנמוך, השינויים היו איטיים ביותר וצברו תאוצה או באו לידי ביטוי, בעיקר בקרב בני דור ההמשך.
נקודה חשובה נוספת לציון היא, כי למרות שהעדתיות כגורם בחיי היום יום של יוצאי עיראק מצויה בירידה, עדיין חלק ניכר מיוצאי עיראק מגלים קשר רגשי מסוים לעדתם. קשר זה בא לידי ביטוי בעיקר בנטייה לבקר בבית כנסת בנוסח יהודי בבל - והוא רווח גם בקרב אותם המגדירים עצמם כחילונים ו/או המבקרים בבית הכנסת רק בחגים
הגדולים. וכך, בעודם מזדהים בעיקר במונחים לא עדתיים כ"ישראלים", נוטים יוצאי עיראק להביע את הקשר אל קבוצת המוצא במחווה הסמלית של ביקור בבית הכנסת העדתי פעמיים בשנה (מאיר, 2000).
כפי שניתן להיווכח אין בני הקבוצה שואפים לשמר את מנהגיהם הקבוצתיים. מבין המנהגים השונים, הם מקיימים את אותם המנהגים שאינם מטילים מחויבויות כבדה מדי ואינם גוזלים זמן רב מדי. באופן דומה, אין מוביליזציה פוליטית משמעותית על בסיס עדתי בקרב יוצאי עיראק. מבחינה זו ניתן לאפיין את עדתיותם של יוצאי עיראק ,
בעיקר ילידי הארץ כעדתית סמלית.
ניתן לסכם אם כן ולומר כי במסגרת עבודה זו נידונו המניעים ליציאת עיראק כדלקמן, מניעים המהווים שילוב של מספר צרכים:
התגברות הלאומיות העיראקית והפאן ערבית בעיראק.
הסכסוך על ארץ ישראל.
המדיניות המפלה והמגבילה כלפי היהודים.
אי וודאות כלכלית ממאי 1948 ועד לתוך מבצע "עזרא ונחמיה".
יהודי עיראק בקשו מקלט ותחושת ביטחון, ממשלת עיראק לא סיפקה זאת, לכן החליטה הקהילה להעתיק מושבה לארץ ישראל. מעז יצא מתוק, ועדה זו הוכיחה את כוחה הרב ויכולותיה הרבות. אין ספק כי עליה זו הייתה ייחודית בהיקפה ובנסיבות התרחשותה, כולל יכולתה הפנטסטית להיקלט ולהיטמע בחברה הישראלית למרות הקשיים ואפילו
להצליח ולשגשג בה. הסיבות לכל התהליכים והתרחישים שחלו, נידונו במהלך העבודה. לא נותר לנו אלא לברך על הצלחה זו ולקוות כי היא משמשת ואכן תשמש בעתיד דוגמא מוצלחת לעליות הבאות למדינתנו, כן ירבו.
ביבליוגרפיה
בנסקי, ט., דון, י. לקר-דרויש, ת., קראוס, א., (תשנ"א). יהודי עיראק בישראל בחברה ובכלכלה. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, המכון לחקר יהדות בבל.
בן-פורת, מ. (1996). לבגדד וחזרה, אור יהודה.
בר, ג. (1990), "המשבר הכספי בעיראק" המזרח החדש א, עמ' 127-122.
בר, משה, (1977), יציאת עיראק - זיכרונות משנת 1950-1945, ירושלים.
גת, מ. (1980), קהילת יהודית במשבר, מרכז זלמן שזר, ירושלים.
דרוויש, ת. (תשמ"ז), יהודי עיראק בכלכלה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הלל, ש. (1980), "המהלכים שהולידו את העלייה ההמונית מעיראק", מבבל לירושלים, (בעריכת צ' יהודה), תל אביב.
"הרקע המדיני למבצע עליית יהודי עיראק 1951-1950,, בתוך: י' אבישור (עורך) מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם, 6 (1991), עמ' 113-89.
כהן, ח. י. (תשכ"ט), הפעילות הציונית בעיראק, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים.
מאיר, א. (תשנ"ד), התנועה הציונית ויהודי עיראק 1950-1941, עם עובד, תל אביב.
מאיר, א. (תשנ"ז), "חידת העליה הגדולה מעיראק", פעמיים 71, עמ' 54-25.
מאיר, א. (2000), "עולי עיראק והממסד הישראלי בראשית שנות החמישים המאבק להשתלבות", בתוך: שפירא, א, ריינהרץ, י, הריס, (עורכים). 2000, עידן הציונות, מרכז זלמן שזר בשיתוף עם המרכז למדעי היהדות באוניברסיטת הרווארד, ירושלים, עמ' 271-295.
מאיר, י. (1989), התפתחות חברתית-תרבותית של יהודי עיראק מאז 1930 ועד ימינו, "נהריים", תל אביב.
צמחוני, ד. (תשמ"ט), "ממשלת עיראק והעליה הגדולה של היהודים לישראל", פעמים 39, עמ' 102-64.
צמחוני, ד. (תשנ"א), "הרקע המדיני למבצע עליית יהודי עיראק 1951-1950", בתוך: אבישור, י (עורך). תשנ"א, מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם 6, מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה, עמ' 113-89.
צמחוני ,ד. (תשנ"א), "מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה", עיונים בתקומת ישראל, עמ' 404-379.
קזז, נ. (תשנ"א), היהודים בעיראק במאה העשרים, יד יצחק בן צבי, ירושלים.
שנהב י. (1999), "יהודי עיראק והחשבון הלאומי", תיאוריה וביקורת, 13-12, עמ' 77-67.
0
6

תגים:

העולם · השניה · יהדות · לישראל · מלחמת · עירק · עלייה · עיראק

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "עליית הקהילה היהודית העיראקית", סמינריון אודות "עליית הקהילה היהודית העיראקית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.