היישום אינו מחובר לאינטרנט

הקונפליקט בין המדינה לבדואים היושבים בנגב בסוגיית הקרקעות

עבודה מס' 064698

מחיר: 362.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: ניתוח הדילמה השוררת בין רשויות השלטון בארץ לבין הבדואים.

5,036 מילים ,26 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

כולנו מודעים לקונפליקט השורר זה שנים רבות בין המדינה לאזרחיה הערבים, ובמיוחד, לעם הפלסטיני, וכן לניסיונות הנמשכים להגיע להסדר שלום עמם, תוך הכרה בעוול שנעשה להם ובצורך שלהם להקים מדינה ריבונית. אם כך מתמיה שדווקא הבדואים, שישבו כאן כבר לפני מאות שנים, ואשר ברובם מגלים היום סולידריות עם החברה הישראלית ואף נוטלים חלק בחובות האזרחיות, דווקא הם, לא זוכים להכרה ונדמה כי נשכחה זכותם לבעלות על הקרקע עליה הם יושבים. ידוע כי קיים קונפליקט בין המדינה לבדואים בנגב באשר לעניין בעלות על הקרקע. בעבודה זו ארצה להציג את הקונפליקט על גווניו השונים, ואנסה אף להכריע את הכף לכאן או לכאן.
תחילה, אעמוד על מאפייניה של החברה הבדואית ועל אורח חייהם, כדי להבין את החשיבות שהם מקנים לאדמה.
שנית, אבהיר את משמעות המונח "הפקעת קרקעות"; החוקים המאפשרים הפקעה, הרשויות הרשאיות להפקיע, וכן התנאים המאפשרים פעולה מסוג זה.
שלישית, אציג את הרקע שהוליד את הקונפליקט; ההיסטוריה הגיאוגרפית של ארץ ישראל לפני קום המדינה ונתונים מספריים על הבדואים שישבו כאן.
רביעית, אפרט את טענות הצדדים בנוגע לעניין זה.
ולבסוף, אמנה דרכים שונות לפתרון הבעיה שהובאו בוועדות ממשלתיות שונות וכן בחקיקה.
השאלה המשפטית המעניינת בהקשר זה הנה, האם ניתן לומר כי לבדואים הייתה בעלות על הקרקע והאם זכות זו נגזלה מהם עם קום המדינה.

תוכן עניינים:
מבוא
מקומה של האדמה בתרבות הבדואית
הפקעה - מהי ?
הרקע לקונפליקט בעניין אדמות הנגב
טענות הצדדים - המדינה מול הבדואים
הצעות לפתרון הקונפליקט
סיכום

מקורות:

האדמות שעליהן ישבו מרבית הבדואים עד 1948 היו בחלקו הצפון מערבי של הנגב: ממערב לכביש בית קמה - משמר הנגב וכן באזור חצרים ומדרום לכביש משמר הנגב - באר-שבע.
באשר להיקף האדמות הללו קיימות הערכות שונות: לאחר מחקר שערך פורת בשנת 2000, הוא הגיע לאומדן של 2 מליון דונם אדמות שעובדו בידי הבדואים לפני שנת 1948.
עם פינויים של הבדואים מאדמותיהם המקוריות הוכרזו קרקעות אלה כשטחים צבאיים סגורים.
מאוחר יותר אדמות אלה הופקעו באמצעות "חוק נכסי נפקדים" . סעיף 4 לחוק קובע כי כל נכס שבעליו נפקד יעבור לחזקת האפוטרופוס. מכאן, שחוק זה אפשר למדינה לתפוס קרקעות של ערבים שגורשו או ברחו מיישוביהם במהלך קרבות 1948.
שלוש שנים מאוחר יותר קיבלה הפקעה זו אישור למפרע באמצעות "חוק רכישת מקרקעים - אישור פעולות ופיצויים". לפי סעיף 2 (א) לחוק זה, נכס שביום ו' בניסן תשי"ב (1 באפריל 1952) לא היה בחזקת בעליו, יעבור לקניינה של הרשות לפיתוח. יראו בו נקי מכל שעבוד, ורשות הפיתוח
רשאית להחזיק בו מיד.
רשות הפיתוח העמידה את האדמות לרשות הגופים המיישבים של מדינת ישראל. קרקעות אלה היוו רזרבה קרקעית ליישובם של רבים מבין מאות אלפי היהודים שזרמו באותם שנים לארץ.
יש לציין כי קרקעות אלה היו הפוריות ביותר בצפון הנגב, ואכן תוך מספר שנים, הוקמו עליהן כ-50 ישובים יהודיים.
רצונה של ישראל לבסס את מעמדה בנגב הוא שעמד מאחורי החלטת ממשלת ישראל לעקור את הבדואים שנותרו בתחומי הנגב ולהעבירם אל ה-"סייג". בשני העשורים הראשונים של המדינה עד 1966 היו הבדואים נתונים תחת ממשל צבאי שהגביל מאוד את תנועתם אל מחוץ לאזור זה. הבדואים שהיו רגילים לחיי נדידה מצאו עצמם סגורים בתוך אזור
תחום ומנותקים משאר חלקי החברה. לפי נתונים של משרד החקלאות בשנת 1960, בתוך אזור ה"סייג" השטח הראוי לעיבוד חקלאי היה כ-400 אלף דונם, דהיינו, כ-20% מהאזור הראוי לעיבוד שעמד לרשות הבדואים קודם מעברם לאזור הסייג.
כבר בנקודה זו ניתן לראות כי הבדואים נפגעו בשני מישורים שאפיינו את חייהם: יכולת תנועתם הוגבלה עד מאוד ובנוסף, נפגעה יכולתם לעבד את הקרקע ולרעות את עדריהם, מה שהשפיע רבות על מצבם הכלכלי.
כמו כן, חשוב לציין כי גם אזור ה"סייג" המגודר שניתן להם, הופקע בחלקו ע"י המדינה במשך השנים, כאשר ניתן למנות ארבע הפקעות גדולות בין השנים 1950 עד 1980 המסתכמות בכ-235 אלף דונם. ראוי להוסיף כי המדינה פעלה בדרך של פינוי בתמורה לפיצוי: היא הציעה לבדואים לפנות את האדמות עליהם יושבו באזור ה"סייג" ולעבור
ליישובים בתכנון ממשלתי, זאת בנוסף לפיצוי. לשם כך הוקם בשנת 1969 מנגנון להסדר המקרקעין: בדואים שטענו לבעלות על אדמות התבקשו להגיש תביעה ובמידה והסכימו לתנאיי הפיצוי, חתמו על ויתור, התפנו מהאדמה, קיבלו את הפיצוי ועברו לאחד היישובים שיזמה הממשלה. בדואים הגישו תביעות בעלות על אדמות עוד בשנות ה-50 כאשר
הם התבססו על מסמכים שהוכיחו כי הם שילמו מסי קרקע. המדינה מצידה טענה כי תעודות על תשלום מס אבדו בגנזך המדינה. במסגרת המנגנון החדש שהוקם הוגשו
3000 תביעות בעלות על 991 אלף דונם. רוב התביעות, שהוגשו בתחילת שנות ה-70, תלויות ועומדות בימינו אנו, משום שהצדדים טרם הגיעו להסכמה. במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז הונהג המנגנון המשפטי להסדר שאלת המקרקעין, המדינה הגיעה להסדר עם הבדואים על כ-140 אלף דונם בלבד.
שורש הבעיה נעוץ ביחס למעמדה של האדמה בה מדובר. הבדואים ראו עצמם מאז ומתמיד כבעלי זכות "מולכ" (בעברית: רכוש, קניין, אחוזה, בעלות) על הקרקע. לעומת זאת, בממשל וגם בקרב הציבור יש מי שאינם משלימים עם הויתור של המדינה על אדמות אלה. יש הרואים בבדואים גוזלי אדמות מדינה. טענה שניתנת להפרכה לאור ההיסטוריה
ולאור העובדה שכ- 80 אלף בדואים ישבו על אותה קרקע ממש עד שנת 1948. השאלה האמיתית היא, האם הבדואים פלשו לאדמות שזכותם עליהן לא הוכרה. בעיה זו הייתה יכולה להיות מוגדרת היטב אילו עמד לרשות המדינה אמצעי מיפוי המגדיר באופן מדויק מה הן האדמות שהמדינה רשמה לזכות הבדואים, במהלך שנות השישים וראשית השבעים,
כאדמות "חזקה". אך מכיוון שאין כלי שכזה, הרי שתמיד ישררו חילוקי דעות ביחס להיקף תביעות הבדואים, והשטחים המשתייכים למדינה ו/או לבדואים לא יזוהו.
בפרק הבא ארחיב את הדיון אודות טענות הצדדים באשר לקונפליקט הקרקעי, הנמשך מאז קום המדינה.
טענות הצדדים - המדינה מול הבדואים
בעיני המדינה לבדואים אין כלל אדמות. מאז 1948 ועד היום המדינה גורסת כי אדמות הנגב הן אדמות מדינה וכי לבדואים אין זכות בעלות עליהן. יתרה מזאת, מאז קום המדינה, ניתן לראות כיצד חותרות הממשלות השונות לממש את הבעלות הפורמלית על הקרקע, באמצעות דחיקת הבדואים מן האדמות והעברתם אל ישובים עירוניים קטנים,
כגון: תל-שבע, שהוקמה ב-1968, ורהט, שהוקמה ב-1971. מדינת ישראל נשענת על תקדימים משפטיים מתקופת השלטון העות'מני והמנדט הבריטי. העות'מנים פרסמו ב-1858 את פקודת הקרקעות שנועדה להסדיר את שאלת הבעלות על קרקעות האימפריה. בפקודה זו הוגדרו אדמות הנגב כאדמות "מתות" שאינן שייכות לאדם זה או אחר.
הבריטים ערכו שתי פקודות קרקעות: הראשונה, ב-1921 והשניה שמונה שנים אחרי כן ב-1929. במהלך זה הזמינו הבריטים את כל אלו שחיו באזור ארץ ישראל של אז לרשום את תביעותיהם על הקרקע. הבדואים לא נענו להזמנה זו ולא הציגו אף דרישה. הבדואים טוענים כיום כי לא סברו שעליהם להוכיח בעלות על הקרקע שעה שהם יושבים עליה
משך שנים ארוכות ואף הצליחו, לטענתם, להחיות את האדמה, לעבד את השטח היבש שבנגב ואף להניב יבול.
בשנת 1953 כפי שהזכרתי בפרק הקודם, חוקק חוק רכישת מקרקעין, שהכשיר את הפקעת האדמות לצורכי ציבור ומשמעותו הייתה פינוי הנגב המערבי משבטי הבדואים. כבר לאחר פרסום החוק, הגישו הבדואים תביעות בעלות על האדמה, אותן ביססו על מסמכים שהוכיחו כי הם שילמו מסי קרקע. המדינה מצדה טענה כי באזור הנגב לא בוצע כל הסדר
קרקעות, ולכן, אין בידי הבדואים כל הוכחה לבעלות.
בשנת 1975, שש שנים לאחר הקמת מנגנון הסדר המקרקעין, גיבשה הממשלה את עמדתה ואת תנאיה: ועדה ממשלתית בראשות הגב' פליאה אלבק, הגישה המלצות להסדר מקרקעין באזור הנגב. הממשלה אימצה את ההמלצות בהחלטתה מיום 15/8/1976. המלצות הועדה שימשו בסיס לכל ההצעות הממשלתיות שבאו להסדיר את שאלת קרקעות הבדואים בנגב. הועדה
קבעה כי כל אדמות הסייג הן אדמות מתות היות שבעת פרסום פקודת הקרקעות העות'מנית לא היה באזור שום ישוב קבע. לכן, "אין הבדואים יכולים לרכוש שום זכויות, אפילו לא מכוח החזקה ועיבוד ממושכים, ולפיכך, כל האדמות הנן אדמות מדינה" (מתוך המלצות ועדת אלבק).
פס"ד 1/69 בו העלו תביעות של מספר בדואים בנגב משבט אלשואלה , נקט בגישה דומה לגישתה של ועדת אלבק והכריע כי לבדואים אין יסוד לתביעה משום שהאדמות היו אדמות מתות ולא הוכרה בעלותם.
ועדת אלבק ניסחה את שלושת היסודות של המדיניות השוררת עד היום:
אי הכרה בזכויות החזקה של הבדואים על האדמות.
נכונות ממשלתית להציע לבדואים פיצוי על אדמותיהם.
התניית מתן הפיצוי בנטישת האדמות ובמעבר לאחד היישובים שתכננה הממשלה.
משמעותן של המלצות הועדה הייתה פשוטה: ויתור מצד הבדואים על מרבית אדמותיהם, תמורת פיצוי.
הבדואים דחו את ההמלצות הנ"ל והחלו לנקוט בצעדים שיוכיחו את בעלותם על הקרקע, כגון: עיבוד חקלאי, נטיעת עצי זית, ובנייה מואצת.
1980: "חוק השלום":
ב-1979, עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, התחייבה ישראל, לפנות את כל יישוביה האזרחיים ואת כל בסיסיה מחצי האי סיני. לשם כך נאלץ צה"ל להעביר את בסיסיו לאזור הנגב. צה"ל מצא שטח באזור תל-מלחתא שבאזור ה"סייג" הבדואי. כיום עומד שם שדה-התעופה הצבאי, נבטים.
5000 הבדואים שישבו במקום זה אולצו להתפנות. אולם, הם גילו התנגדות לתנאים שהוצעו להם ע"י הממשלה שהסתמכה על המלצות ועדת אלבק, ולכן, חוקק חוק "השלום", ששיפר את התנאים שהציעה הועדה. חוק זה הכיר לראשונה בזיקה של הבדואים לקרקעות בנגב, מה שבא לידי ביטוי בכך שהמדינה לא יכולה לעשות כל שימוש בקרקע ללא הסכמת
כל היושבים עליה. סעיף 9 לחוק קובע זכאות על הקרקע מכוח מגורים. אין מדובר בבעלות , אולם כאן זכתה החזקה של הבדואים להכרה ראשונית.
מימד נוסף שעלה בהמלצות ועדת אלבק ובחוק ה"שלום" הוא שהפיצויים שהוצעו ע"י המדינה כללו פיצוי כלכלי, ובנוסף לזה, גם אדמות חקלאיות ומכסות מים.
עד 1984 עמדו הדברים כאילו אדמות ה"סייג" הן של המדינה בלבד ולא של הבדואים. זאת בהסתמך על פעולות הממשלה ועל הרשות המחוקקת.בשנה זו התערבה בעניין גם הרשות השופטת: ב-ע.א 218/74 נקבע כי המדינה היא הבעלים של כל הקרקעות המתות בנגב אלא אם כן יש בידי הבדואים מסמכי בעלות חוקיים.
השופט חלימה דחה את טענת הבדואים כאילו הם החיו את הקרקע, ולפיכך אין היא עוד קרקע מתה. זוהי נקודה קריטית במאבק בין הבדואים למדינה על הבעלות על הקרקע. בהמ"ש העליון קיבל למעשה את עמדת המדינה ולא הכיר בזכותם של הבדואים על האדמות. קביעה זו של בהמ"ש מחד והמלצות ועדת אלבק מאידך, הותירו את המצב בקיבעון -
הבדואים לא יכלו לעשות שימוש בקרקע אולם המדינה אף היא איננה יכולה להשתמש בקרקע לצרכיה, ללא הסכמת הבדואים היושבים עליה.
מאז ועד היום ממשיכות ממשלות ישראל לנהוג על-פי הכללים, שנקבעו בועדת אלבק ובחוק "השלום", כאשר השינויים העיקריים מתבטאים בעיקר בגובה הפיצוי הכספי. לדוגמא: כאשר הממשלה ביקשה בשנת 1992 לפנות קרקעות בחזקת בדואים לצורך הקמת מפעלי תע"ש, היא קבעה כי הקריטריונים הכספיים יבחנו על בסיס התנאים שנקבעו בחוק
"השלום".
גם בשנת 1997, כאשר ניסחה הממשלה תוכנית הסדר קרקעות ופיצוי למפונים בפזורה הבדואית בנגב, עודכנו הערכים הכספיים של הפיצויים לפי סוגי הקרקע השונים, אך החלטה עקרונית שמביאה עמה שינוי או בשורה טרם הגיעה.
התנאים המעודכנים ביותר שהמדינה מציעה מנוסחים בהחלטה 1028 של ממשלת ישראל מה-2/5/2005. גם כאן בתמורה לפיצויים הבדואים נדרשים להסיר את תביעות הבעלות, לפנות את השטח, ולהסכים לרשום את הקרקע על שם המדינה.
כפי שהזכרתי בפרק הקודם, לפי נתונים שפורסמו בשנת 2003 בדוח מבקר המדינה, מתוך כ-3000 תביעות שהוגשו במהלך השנים, העוסקות בכ-800 אלף דונם, הושג הסדר רק לגבי 140 אלף דונם. משמעות הדבר היא שקרוב ל-60 שנה לאחר הקמת המדינה ומאז החל הסכסוך, שאלת האדמות עדיין רחוקה מפתרון. הבדואים מצדם מחזיקים עדיין בעמדה כי
יש להם חזקה על הקרקע, ואילו, המדינה מצדה, מסרבת להכיר בזכות זו.
במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים מצד הבדואים לתבוע את רישום האדמות שבשימושם. בתביעות ניתן למצוא הסתמכות על זכות הנובעת מכוח חזקה, החייאה, וותק. אולם, בשום מקרה עד היום לא שוכנעו בתי המשפט מהטיעונים הללו ותמיד נפסק שהישיבה הממושכת על הקרקע אינה מעניקה זכות אוטומטית של בעלות. השאלה המשפטית אם כן עדיין
עומדת ותלויה ולא נמצא לה פתרון של ממש.כל צד מבוצר בעמדתו, דבר שפוגע הן במדינה, שלא יכולה לפתח את הקרקעות הללו, והן בבדואים, שלא זוכים לקבל את התנאים הבסיסיים שאמורה להעניק המדינה לאזרחיה. אין ספק כי זו בעיה משפטית סבוכה, אולם, יש לה גם השלכות חברתיות ופוליטיות, ונראה כי אנו עלולים לעמוד בפני חבית
של חומר נפץ העלולה להתפוצץ בכל רגע, כמו שסברו מספר מנהיגים משני הצדדים, דוגמת רפאל איתן ז"ל, ב-24/10/1997 שהזהיר מפני התפרצות אלימה בקרב הבדואים שעלולה להתפשט לכל המגזר הערבי בראיון לעיתון "הארץ" . עשרה ימים מאוחר יותר אמר ח"כ ממפלגת מד"ע בועדת הכלכלה של הכנסת: "אם זו המדיניות כלפי הבדואים וכך זה
ימשך, התוצאות יהיו, מוות, רצח ודם".
בספטמבר 2003 קיבלה הממשלה החלטה לטפל במגזר הבדואי בנגב. בין ההחלטות החשובות שהתקבלו הוחלט על זירוז תהליך ההשתלטות על אדמות הבדואים, באמצעות הגשת תביעות בעלות נוגדות על אדמות הנתונות בדיון משפטי. התביעות עדיין נמצאות בדיון בבהמ"ש וטרם התקבלה החלטה העשויה להביא לפתרון המחלוקת.
כפי שראינו, הבדואים ניסו להעלות טענות שונות להוכחת בעלותם על הקרקע. כל הטענות הללו נדחו ע"י בהמ"ש וגם בוועדות השונות עליהן החליטה הממשלה, לא נמצאה הסכמה להכרה בזכות הבעלות של הבדואים. הקונפליקט נותר ללא מענה כאשר כל צד מתבצר בעמדותיו מבלי יכולת להגיע לפשרה. יש לציין שעם השנים הממשלה מעניקה לאזרחיה
שירותים שונים במגמת שיפור והתייעלות, אולם שינויים אלו לא הגיעו ברובם אל אותם בדואים היושבים בנגב, אשר סירבו לעבור ליישובים שהקימה להם המדינה. עם זאת, יהיה זה אך הוגן לומר שביישובים המוכרים כגון: תל-שבע, רהט, כסייפה ושגב שלום, הממשלה משתדלת להעניק לתושבים שירותים מתקדמים. בעת ביקורי ביישוב
"שגב-שלום" בשנה שעברה במסגרת עבודתי, הגעתי לאירוע חניכה של בי"ס חדש ומתקדם, בו ביקרתי בחדרי המחשבים, המעבדות ומתקני ספורט חדשניים. אין ספק שזוהי דרכה של הממשלה למשוך את הבדואים מההתיישבות הבלתי מוכרות שלהם לכיוון היישובים המוכרים, כדי שתוכל לבסס את שליטתה על הקרקעות.
בפרק הבא אביא דרכים שהוצעו במהלך השנים לפתרון הסכסוך.
הצעות לפתרון הקונפליקט
נוכחנו כי הצעות הממשלה שהועלו במהלך השנים ע"י וועדות שונות לא הביאו לפתרון המחלוקת, אולם ניתן למצוא ניסיון אמיתי לפשר בין הצדדים בהליך שהחל בשנת 2000, בתקופת ממשלת ברק. בשנה זו, יזם יוסי ביילין, ששימש אז כשר המשפטים, תהליך של גישור בין הממשלה לבדואים באמצעות המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים. מי
שעמד אז בראש הפירמידה הוא פרופ' לארי סוסקין, מומחה לגישור באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. פרופ' סוסקין היה מעורב בגישור בין שבטי הילידים לממשלת קנדה.
בסוף שנת 2003 קיבל הפרופ' הסכמה מצד אהוד אולמרט, שר התעשיה, המסחר והתעסוקה ומי שעומד בראש ועדת השרים לענייני ערבים בישראל, להשתתפות המדינה בתהליך הערכת הקונפליקט.
בינואר 2005 פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה הסכים לפתוח בתהליך של גישור ולתת לו חשיבות עליונה. עוד נמסר כי ההליך זכה לתמיכה של כ-100 אישים בכירים במגזר הבדואי, וכן לתמיכה של גורמים ממשלתיים שונים, כגון: המשטרה והשב"כ.
השלב הראשון בתהליך הגישור הנ"ל הוא הערכת עמדות הצדדים באמצעות מחקר המקיף למעלה ממאה משתתפים משני הצדדים. זאת על מנת לעמוד על שורשי הקונפליקט ולמפות את האינטרסים של הצדדים. בשלב השני של תהליך זה, הציב הפרופ' לעצמו למטרה לשבור את חומות אי האמון בין הצדדים ולנסות לתווך ולפשר ביניהם תוך כדי מציאת
פתרונות שיענו על הצרכים השונים.
מרכז אדווה, שהנו מכון בלתי תלוי לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי, פרסם מחקר שנערך ע"י ד"ר שלמה סבירסקי ויעל חסון, והעלה אף הוא הצעה לפתרון הקונפליקט. לדעתם אפשר להתקדם לעבר פתרון שאלת הקרקעות על בסיס העקרונות הבאים:
מתן קרקעות חלופיות בעלות ערך זהה לבדואים התובעים בעלות על הקרקע.
הגדלת הפיצוי הכספי המוצע על מנת שמעבר הבדואים מיישובים לא מוכרים אל המוכרים יהיה ברמה שתוכל לאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית של שנות ה-2000.
הותרת האדמות הראויות לעיבוד חקלאי בידי הבדואים ושיפור התשתית כגון: אספקת מים ודרכי גישה, זאת בכדי לאפשר להם לעבד את הקרקע בצורה האופטימלית.
הגדלת תחומי תוכניות המתאר של היישובים הבדואים המוכרים ואלה הנתונים בתהליך של הכרה, לפי הממדים הנהוגים ביישובים היהודים בכדי להבטיח שביישובים אלה תהיינה עתודות קרקע הולמות לצורך פיתוח עתידי.
דר' יוסף בן-דוד חוקר את החברה הבדואית למעלה מ-30 שנה ומעורה בתרבותה. הוא סבור שישנו צורך דחוף לשכך את הקונפליקט ולדעתו הפעולות העיקריות שיאפשרו זאת הן כדלקמן:
יש לנסח מדיניות ברורה וחד-משמעית ביחס לבדואים בישראל. הדבר ישיב את האמון ההדדי בין הצדדים ויפתח את הצוהר לפתרון.
יש לשתף את האוכלוסייה הבדואית בתהליכי התכנון.
יש לבצע סקר קרקעות שיגלה האם ובאיזה היקף היו פלישות של בדואים לאדמות המדינה. הסקר חיוני למען הגדרת וקביעת מפת הבעלויות והחזקות על האדמות שעליהן יושבים בדואים.
יש לשלב בתוכניות ובפתרונות המרכזיים תוכניות להתאמה והגברה של מערך הרווחה לאוכלוסייה הבדואית. זאת כדי להקל על הסתגלותם לחיים אורבניים.
הפתרונות שהוזכרו לעיל אמנם עשויים להביא רווחה לחברה הבדואית, אולם, יש להדגיש, כי עד שלא ימצא פתרון משפטי, שיתחשב בצרכים של שני הצדדים, לעולם לא נגיע לפתרון אמיתי בשאלת הקרקעות.
הבדואים כקהילת מיעוט בחברה הישראלית לא זוכים לייצוג הולם במוסדות המדינה, ביניהם, הרשות המחוקקת. לפיכך, נראה לי כי הבדואים לא יכולים לתלות תקוותם בבית המחוקקים, מפני שקובעי המדיניות נוטים להתעלם מהאינטרסים של קבוצות המיעוט.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שמיעוטים אתניים, לאומיים ודתיים, נפגעים בד"כ מההליך הפוליטי. תוצאות הבחירות הדמוקרטיות משקפות את הגודל היחסי של הקבוצות באוכלוסייה, ולפיכך למיעוטים אלה יש יכולת השפעה פוליטית מצומצמת. בתי המשפט נותרים, אפוא, כאלה שאמונים על הגנת זכויותיהם של קבוצות המיעוט.
במדינת ישראל, המורכבת מקבוצות מיעוט רבות, כגון: ערבים, דרוזים, צ'רקסים, חרדים, עולים חדשים, ולענייננו, בדואים, ישנה חשיבות מכרעת לבתי המשפט, שעשויים לתקן את העוול שנגרם לאלו שקולם אינו נשמע.
כפי שראינו, הפסיקה בארץ בעניין הבדואים, טרם הכירה בזכותם על הקרקעות וקשה להאמין שבית המחוקקים הוא זה שיוביל שינוי בעניין, דהיינו, יקדש את זכויותיהם של המיעוטים אל מול צרכי הרוב והמדינה.
לפיכך, סבורני, כי כל עוד בהמ"ש לא יכריע לטובת הבדואים ולא יקבל את טיעוניהם, הרי שהם לא יזכו לתמורה לה הם מצפים, ויהיה עליהם להתפשר ולוותר, על מנת שיכירו בהם כאזרחים מן השורה הזקוקים לשירותי המדינה ומוסדותיה.
סיכום
במהלך הכנת הסמינר התוודעתי לשורשי המאבק בין המדינה לבדואים היושבים בנגב בסוגיית הקרקעות. ערכתי היכרות ראשונה עם מאפייני התרבות הבדואית, עם מושג ההפקעה ועם טענות הצדדים ונימוקיהם. הבאתי את העמדה בה מחזיקים הבדואים כי עצם ישיבתם בקרקע מזה שנים ו"החיים" שהביאו לאדמות המתות , היא זו שמוכיחה את הבעלות
ההיסטורית שלהם.
הצגתי את טענות המדינה כי חוסר ההיענות הבדואית לרשום את האדמות על שמם במפקדים השונים לאורך ההיסטוריה מוכיחה כי אין הם הבעלים הרשמיים של הקרקע.
לעניות דעתי, הקונפליקט הנדון כאן איננו מורכב מהיות הבדואים מיעוט במדינת ישראל בלבד. יש להדגיש את הבדלי התרבויות בין הבדואים לעמים ששלטו על הארץ. בעוד הבדואי הציג את חרבו כל אימת שנדרש להוכיח בעלות בקרקע, השלטונות השונים בעבר וממשלת ישראל כיום על מוסדותיה השונים דורשים רישום בטאבו ומסמכים רשמיים.
אין ספק כי כאן החלה הבעיה.
כיום, הבדואים שהנם קבוצת מיעוט אתנית ותרבותית הזוכה לייצוג שאינו משמעותי במוסדות המדינה (ח"כ טאלב א סאנע הוא הבדואי היחיד ברשות המחוקקת), תתקשה לזכות בהכרה של המדינה בצרכיה ובזכויותיה. אמנם החרדים במדינה מוכיחים לנו את ההפך ומצליחים לשמש לשון מאזניים ובאופן כזה להעלות דרישות שלעיתים רבות אף נענות,
אולם מאז קום המדינה ערביי ישראל בכלל והבדואים בפרט לא זכו להצלחות רבות בבית המחוקקים והעדות לכך היא מצבם העגום של היישובים בהם הם חיים, רמת האבטלה הגבוהה והתנאים הסוציאליים להם הם "זוכים". ביהמ"ש הוא שיכול להועיל במצבים כאלה כפי שראינו בפס"ד שונים בארץ
ובעולם. לכן, אני סבור כי כל עוד לא תוכר זכותם של הבדואים על הקרקע בפסיקה בארץ שתהפוך את הפסיקה הקיימת, לא יימצא פתרון לקונפליקט. ביהמ"ש הוא שאחראי על הגנת המיעוטים מפני הכשלים שבהליך הפוליטי וללא קביעה נחרצת שלו יהיה על הבדואים לעשות ויתורים קשים. אינני שופט, אולם נראה לי כי תביעות הבדואים מוצדקות
ויש בטיעוניהם מן הממש. נראה לי שלאור חוקי היסוד ובייחוד חו"י : כבוד האדם וחירותו , יש לבדואים עילה של פגיעה בזכות הקניין. כמובן שהמדינה מציגה הפקעה זו כאקט שנועד למטרה ראויה (שיפור תנאי הבדואים, קידומם לעבר שנות האלפיים ופיתוח הנגב) ולכן הדבר עומד בתנאי פיסקת ההגבלה. לראייתי , עמדת המדינה שהפקעה זו
מהווה הכרח היא נכונה , אולם אני סבור כי יש להעניק לבדואים פיצוי הולם- אין סיבה שהפיצוי המוצע להם לא יושווה לפיצוי שהוענק למתיישבים שהתפנו מההתנחלויות בתהליך ההינתקות- שיכלול אדמות חלופיות , פיצוי כספי ושדרוג תנאים מקיף ( תשתיות, שירותים משאבים וכו' ).
רק כך יוכלו שני הצדדים לבוא על שכרם ורק כך נוכל להביא שגשוג ופריחה לנגב וקידום מעמדם של הבדואים .
אני מאמין שהשאלה המשפטית שהצגתי בתחילת הסמינר- האם ניתן לומר כי לבדואים הייתה בעלות על הקרקע והאם זכות זו נגזלה מהם עם קום המדינה - קיבלה תשובה חיובית. ניתן לראות זאת גם ב"חוק השלום" וגם בתהליך הגישור שהוזכר שבו המדינה מבינה שעליה לבוא כברת דרך לקראת המיעוט הבדואי בנגב.
יוסף בן-דוד, מריבה בנגב- בדואים,יהודים ואדמות, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, תשנ"ו-1996 עמ' 17.
שם , שם.
עמנואל מרקס, החברה הבדואית בנגב, הוצאת רשפים, תשל"ד-1974 עמ' 14.
יוסף בן-דוד, הבדואים בישראל-היבטים חברתיים וקרקעיים,המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע ומכון ירושלים לחקר ישראל, תשס"ד-2004 עמ' 53.
שם, עמ' 275-276.
ראה הערה 1 , עמ' 18.
שם, שם.
שם , שם.
אברהם שרוני, מילון ערבי- עברי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ט - 1988, עמ' 818.
שם,שם.
ראה הערה 4 עמ' 140 , 158.
ראה הערה 4 עמ' 188.
שלמה סבירסקי ויעל חסון, אזרחים שקופים - מדיניות הממשלה כלפי הבדואים בנגב, תשס"ו - 2005, הוצאת מרכז אדוה עמ' 8.
ראה הערה 4 עמ' 190.
שם שם.
ראה הערה 1 עמ' 25.
אהרון נמדר, הפקעת מקרקעין; עקרונות, הליכים ופיצויים, הוצאת חושן למשפט בעם, תשס"ה - 2005, עמ' 115.
א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, הוצאת מירב, תשס"א - 2001, עמ' 13.
ע"א 655/82, גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ (1), 738. בג"ץ 407/83 ,ברוקר נ' עיריית חולון, פ"ד ל"ח (1), 829.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חו"י : כהו"ח).
י' וייסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג - 2003, עמ' 115.
בש"פ 537/95, גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (3) 355.
דנ"פ 2316/95, גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (4) 589.
שלמה סבירסקי ויעל חסון, אזרחים שקופים - מדיניות הממשלה כלפי הבדואים בנגב, תשס"ו - 2005, הוצאת מרכז אדוה, עמ' 4-5.
פורת חנינא, מהלכי מדינת ישראל וחלופות השמאל לפתרון שאלת הבדווים בנגב, עיונים בתקומת ישראל, 10, תש"ס - 2000, עמ' 420-476.
חוק נכסי נפקדים, התש"י - 1950.
חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג - 1953 (להלן: חוק רכישת מקרקעים).
Yiftachel oren, Bedouim Arabs and The Israeli Settler State: Land Policies and Indigenous Resistance, UC press, Los-Angeles, 2003.
ראה הערה מס' 7.
שם, שם.
14 ראה הערה מס' 8, עמ' 457.
מבקר המדינה 2002, דוח שנתי, 52 ב'.
אברהם שרוני, מילון ערבי- עברי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ט - 1988, עמ' 818.
ראה הערה 13 עמ' 5.
ראה הערה 4, עמ' 269.
שם, עמ' 9.
החלטת ממשלה מס' 968 [ע/1].
פס"ד 1/69 עתימן סולמיאן, אבו ראס, ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד כרך כ"ג (1) 172.
ראה הערה 13 , עמ' 10.
חוק רכישת מקרקעין בנגב - הסכם השלום עם מצרים, התש"ם- 1980.
ע.א 218/74 ע"א 218/74 - סלים עלי אגדיע אל הואשלה ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3), 141.
החלטת ממשלה 2749 [בד/7], 1/10/1997.
ראה הערה 13, עמ' 12.
ראה הערה 4, עמ' 307.
שם שם.
ראה הערה 13 עמ' 31.
שם, עמ' 32.
www.cbuilding.org/projects/bedouin
ראה הערה 13 עמ' 38-39.
ראה הערה 4, עמ' 313.
איל בנבנישתי, ההגנה על קהילות מיעוטים בבתי המשפט, עלי משפט ג' תשס"ד - 1994, עמ' 463-465.
בג"צ 6924/98 האגודה לזכויות אזרח בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נה (5) , 15.
Mohd A.Kahn vs.Shah Bano Begum ראה הערה 50 עמ' 470.
ראה הערה 50 , עמ' 472.
1

תגים:

מיעוט · ילידים · בדווים

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הקונפליקט בין המדינה לבדואים היושבים בנגב בסוגיית הקרקעות", סמינריון אודות "הקונפליקט בין המדינה לבדואים היושבים בנגב בסוגיית הקרקעות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.