היישום אינו מחובר לאינטרנט

יסודות הסוציאליזם הנאצריסטי מול יסודות הקומוניזם

עבודה מס' 064672

מחיר: 240.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: בחינת השוני בין הסוציאליזם הנאצריסטי לבין הסוציאליזם המרכסיסטי הקלאסי.

7,799 מילים ,32 מקורות ,2001

תקציר העבודה:

רעיון החזית המשותפת של המדינות הערביות לאחר מלחמת עולם השניה התפתח בכיוונים ובמקומות שונים. הוא היה שייך בעיקר לאימפריות הקולוניאליות של העבר שאינן מזדהות עם אף אחד משני הגופים- "המערב" והמזרח" הקומוניסטי, ויש להן כח קולקטיבי הנובע משיתוף פעולה ומשליטתן ברוב של העצרת הכללית של האומות המאוחדות. יסוד שני היה רעיון האחדות הערבית: למדינות ערב העצמאיות יש מן המשותף ברקע התרבותי, בהיסטוריה ובאינטרסים המשותפים ודי בכך כדי להביא אותן איחוד קרוב בינהם(1).
לאותם יסודות ערביים נוסף בשנות החמישים עוד יסוד- הסוציאליזם(2). כלומר הרעיון של שליטת הממשלה במשאבים למען האינטרסים של החברה, של בעלות ממלכתית וניהול ייצור וחלוקה צודקת של הכנסה, באמצעות מיסוי ורמת שירותים חברתיים. כוחו ההולך וגובר של רעיון זה, שיקף בחלקו את מה שהתרחש במקומות אחרים בעולם: עוצמת המפלגות הסוציאליות הקומוניסטיות במערב אירופה, ההשפעה הגורמת של ברית המועצות ובעלות בריתה, עלייתה של המפלגה הקומוניסטית בסיס לשלטון ומיזוג רעיונות לאומיים וסוציאליסטיים במצען של אחדות מהמפלות שעלו לשלטון במדינות העצמיות החדשות באסיה. במיוחד הוכח הדבר בפיתוח הרעיונות המרקסיסטיים בערבית. ושוב היה מרכז הפעילות במצרים היסטוריונים החלו לפרש את ההיסטוריה המצרית ברוח מרקסיסטית ומה שנראה היה כתנועות לאומיות נראה כעת כתנועות מעמדיות הפועלות למען האינטרסים שלהם(3).
משטרים הדוגלים בסוציאליזם ערבי היו קיימים גם בארצות נוספות, אולם בארצות אלה, בניגוד למצרים ולסוריה אין להם אידיאולוגיה בה דוגל המשטר רשמית, שרשים מקומיים עמוקים והיא מבטאת את זיקתם של השליטים לשליטים מן החוץ. במקרה של סודאן, למשל, משמש המינוח של "הסוציאליזם הערבי" כמצע לקואליציה של יסודות מנוגדים הכוללים מפלגות בורגניות עתידיות וקומוניסטיות(4).
לנאצר היה פרוש מיוחד לנושא הסוציאליזם והוא ראה בו את מקור הסולידריות הערבית. כפי שנראה להלן, הסוציאליזם עליו הוא מדבר שונה מהסוציאליזם המזרח אירופי בתכלית השוני. אי לכך שאלת המחקר של העבודה הנוכחית היא מה השוני בין הסוציאליזם הנאצריסטי לבין הסוציאליזם המרכסיסטי הקלאסי.
-----------------------------------------------------------------
-----------------------------------------------------------------
1. REJWAN NISSIM, NASSERIST IDEOLOGY p. 2-5
2. ויטיקיוטיס ג., מהפכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה עמוד 16.
3. HYAM RONALD, BRITAINS IMPERIAL CENTURY p 2
4. בן צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, עמוד 4.

ראשי פרקים:
1. מבוא
2. רעיון הקומוניזם
3. תיאור פעולותיו של נאצר
3.1 רעיון הסוציאליזם
3.2 הפעולות של שנת 1952
3.3 הרפורמה השניה
3.4 הרפורמות של שנת 1961
4. היחס כלפי הקומוניסטים במצרים
5. סיכום ומסקנות
6. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

הנחת היסוד של מרקס מתייחסת לעיקרון המטריאליזם ההיסטורי, שנועד למקד את הבנת ההיסטוריה האנושית בבני האדם הפועלים באורח מודע ליצירת התשתית המטריאלית של חייהם ולא בסוגי התודעה האנושית הנוצרים בתקופות שונות כדי לבאר את האינטרסים של המעמדות השולטים והם "מבנה העל" התלוי בתשתית.
המרכסיזם הוא שיטה מועילה לניתוח חברתי אולם הוא יכול להיות גם השקפת עולם לחקר הפוליטיקה היות הוא תובע פעולה, מטיף להתארגנות פוליטית ומכריז מפורש שאינו שווה נפש לתוצאות הפוליטיות. אי לכך חוקרים בים נתנו לו פירוש אקזיסטנציאלי.

מקורות:

שמיות רבות שאחת מן מאוחרות והראויות לציון ביניהם היה "מדריך הפעולה הפוליטית" שנוסח על ידי ועדה מיוחדת בקיץ 1972 בעקבות חודשי דיונים וויכוחים ארוכים.
דוברי המשטר קבעו במפורש כל מה שהסוציאליזם הערבי שולל. נקבע כי חמשת הכוחות המרכיבים את הסדר החברתי אין זהותם עם מעמדות חברתיים וכי תכנית "ההמסה של ההבדלים מעמדיים" אין משמעה אימוץ של המאבק הבין עמדי אלא דחייתו המוחלטת כי זכויות פועלים והפלחאחים מוסדו באופן מיוחד לא מום המשטר חותר לדיקטטורה של
הפרולטריון אלא משום שהוא רוצה לקדמן לעמדות ההולמות את חלקם מספרי בחברה: כי אין עדיפות אף לאחד מחמשת הכוחות על אחר וכי אס"ע אינו מייצג שום כח בנפרד אלא את האחדות של כולם; כי המנגנון הפנימי באס"ע אינו אוונגרד שיעודו להפוך את המשטר המרקסיסטי לניניסטי; כי המפנה לסוציאליזם אין משמעו אימוץ של תוכנית
מיובאת כלשהי אלא הפיתוח של "הסוציאליזם הערבי" כשיטה שרשית הצומחת מן הניסיון והמורשה המיוחדים של החברה המצרית.
העימות הזה עם המרקסיזם תרם אומנם רק מעט לגיבוש השיטה הסוציופוליטית של הסוציאליזם הערבי הנאצריסטי במונחים חיובים אך לפחות הוא הדגיש את ייחודה. ולכן אחד מקווי הציון הבולטים של שיטת הסוציאליזם הערבי הוא בכך שאין היא תופשת את החברה כנחלקת על פי דגם ריבודי בניגוד לגרסתם של המרקסיסטים יתכן מאוד שכאשר
דוברי המשטר עמדו על כך שהכוחות המרכיבים את החברה אינם מעמדות חברתיים הם התכוונו לכך פשוטו כמשמעו. לטענת המרקסיסטיים ההסבר היחיד לתיאורית הכוחות של המשטר עשוי ברצון להחתק באמצעות פלפול מילולי מהתמודדות עם חומרתה של המציאות החברתית. לדידם הרי ברור מאליו כי שלושה מתוך חמישה כוחות אלה- הפועלים, הפלאחים
והקפיטליזם הלאומי מהווים מעמדות, שניים של הפרולטריון ואחד של הבורגנות ועל כן המבנה בידו הינו מבנה מעמדי אולם בחינתה של תפישה זו על פי עולם מושגים של החברה המקומית מעלה את האפשרית שיש לה לתפישה זו היגיון מלה השונה מזה של הדגם מערבי.
בעימות בין שתי עמדות אלה, המרקסיסטית והנאצריסטיסית יצגו המרקסיסטיים מטבע הדברים את התפישה החברתית המקובלת במערב- דהיינו התפישה של משנה מרובד באופן אופריל מעמדות המזוהים אך לא בהכרת מוגדרים על פי מידת עושרם. לעומת זאת אפשר שעמדתם של אנשי הסוציאליזם הערבי התבססה במודע או שלא במודע על דרכם השאובה
מהמסורת הלא מערבית שלהם עצמן. השערה זו מקבלת תימוכין מן העובדה שאם תיבחן ברית הכוחות של הסוציאליזם הערבי על פי אמת המידה של התפיסה המערבית יתברר כי נעדר בה מעמד הביניים המצרי- שהוא ללא ספק עמוד השדרה בחברה של משטר המהפיכה. יש אפוא רגליים לטענה שהתפיסה שעליה בנוי הדגם של מערכת הכוחות שונה באופן
מהותי מהגישה המערבית.
במבנה המושגי של הסוציאליזם הערבי הנאצריסטי ניתן להבחין בשני רבדים. רובד המאוחד כולל אידאות וסמלים סוציאליסטיים שמוזגו לתוך הפרוגרמה הנאצריסטית בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים המוקדמות. הם הוצגו בדרך כלל על ידי ההנהגה הפוליטית והודגשו במסמכים רשמיים כמו "האמנה הלאומית" והמניפסטים של אס"ע.
הרעיונות של רובד זה שאובים מן הרקמה הרעיונית המשותפת לרוב התנועות הסוציאליסטיות ומשקפים במעומעם היבטים מסוימים של המחשבה המרקסיסטית. לעומת זאת התפישות של הרובד המוקדם יותר בוטאו כבר על ידי אינטלקטואלים שפעת חיבוריהם האידיאולוגיים.
הסתירה שבין רובד זה לרובד האחר ובין הליברליזם האידיאליסטי של רובד זה והאתאיזם השמאלני של הרובד המאוחר יותר הן גלויות לעין. אולם עצם קיומו של הרובד אינו משפיע יש לזכור כי השניים הפורמטיביות של דוברי הנאצריסטיזם- שהיו ברובם אינטלקטואלים, היו השנים הפורמטיביות של דוברי הנאצריסטיזם שהיו ברובם
אינטלקטואליים היו השנים שבהן היה ליברליזם הלאומי מזוהה עם הקדמה, עם המודרניות ועם חזון ההתעוררות הלאומית. המפנה של הרדיקליזם של הסוציאליזם הערבי נטל לעצמו את החזקה על ערכים אלה בוצע בצורה מדורגת ובלתי שיטתית, וכך נוצר לעיתים תערובת מוזרה בין שתי אמונות אלו השונות זו מזו. דיכוטומיה זו בולטת בחלק
ניכר מן הכתבים של אנשי "הסוציאליזם הערבי" שנאצר אהד אותם.
היחס כלפי הקומוניסטים במצרים
תורת הסוציאליזם נולדה והתפתחה באירופה המערבית בראשית המאה הקודמת בעיקר ע"י מרכס ואנגלס. התורה דוגלת בצורך בשינויים מהפכניים יסודיים לשבירת שלטונם של בעלי האחוזות וההון הגדול, והעברת עמדות מפתח כלכליות מבעלות פרטית לבעלות המדינה, והדגשת התפקיד המרכזי של חובת המדינה למלא פעילות כלכלית במטרה להביא
לפיתוח מלא של הכוחות היצור, וזאת על בסיס של משק מתוכנן.
במצרים תנועות השמאל היו חזקות במיוחד. היו להן יסודות עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בדמות מפלגת הוופד. הם התאגדו גם בתגובה לשלטון הבריטי במצרים, שהצר את צעדי המקומיים לטובת "מפקחים" מטעמם.
בפברואר 1931 התמזגו פועלי מצרים ל"התאחדות הכללית של איגודי הפועלים המצרים" בנשיאותו של חלים. היה זה הצעד הראשון בתוכנית שאפתנית להקים התאחדות אדירה שתאחד בתוכה את כל הפועלים המצרים. מבנה ההתאחדות היה מושתת על איגודים, התאחדויות מרכזיות והתאחדות כללית. ההתאחדות המרכזית היוותה דרג ביניים- יחידה
לארגון איגודים על בסיס טריטוריאלי, שהיוותה יסוד למפלגת הפועלים השמאלית. במיוחד הנהיג וכיוון "ועד הפליטים והסטודנטים" הקומוניסטי את המהלכים.
לאחר המהפכה בשנת 1952 נאצר ניסה של להסתכסך עם אף גורם. האווירה של המהפכה נתנה חיזוק לכלל הגורמים במצרים. הליגה הערבית בעצמה חיזקה בדבריה את מפלדת הוופד השמאלנית. יו"ר הליגה גם הצהיר הצהרות תמיכה בקומוניזם הית ואלו היו קיצוניים בדעותיהם ביחס לשאלת א"י ופלשתין
אולם בשלוש השנים לאחר מכן נוצרו יחסים מוזרים בין נאצר לבין המרקסיסטים. באפריל 1953 הועמדו לדין צבאי כמה מנהיגים של הפלג המרקסיסטי הקיצוני והקרוב ביותר לברית המועצות (PCI). אב בית הדין, הקולונל אחמד שורי העלים בקושי את אהדתו לנאשים, אולם על העיתונות נאסר להזכיר את המילה "קומוניסטים". לכל היותר מותר
היה להם לרמוז על מחלה חברתית משונה שתקפה מצרים רעים אלה. כעבור שנתיים נקראו כמה וכמה מחברים "אסוציאליים" אלה לשתף פעולה עם הבכבאשי-ראש הממשלה. כששוחררו כולם בראשית 1956 הצטרפו קומוניסטים נוספים לטראנס המוחות של הנשיא או למערכות העיתונות רבי ההשפעה.
בשנת 1957 הולאמה התעלה ומי שהופקד על ניצול האפשרויות הממכלתיות שנוצרו על ידי הלאמתה והחרמת הרכוש הוא אסמאיל צברי עבדאללה אשר המשטרה האשימה אותו בעבר היא הוא זה אשר ערך את העלונים הקומוניסטים העוינים את השלטון. כלכלן מרקסיסט זה נאסר בתקופת הבנדונג, נשפט ביוני 1956 ווזכה אך הספיק להראות לשופטיו, בפני
כל הקהל, את סימני עינויו בזמן החקירה. הוא עמד שלושים חודשים בראש הכלכלה של המשטר.
בשנת 1955 היו המריבות בין נאצר לבין הקומוניסטים מובנות מאליהן. ראש הממשלה גיבר אז על רפורמה, ופלמים על האמריקאים אולם לאחר רכישת הנשק הצ'כי והלאמת התעלה התהפכו היוצרות ונאצר ראה בקומוניסטים אנשים שקלט לחיק המנגנון של המדינה, לאררח שאילץ אותם להישבע כי עם שחררום לא יעסקו עוד בפעילות פוליטית. אולם
למרות זאת בשעת חילוקי דעות הם הטיפו נגדו ולכן נערך מחדש לציד מכשפות, שלא עלה יפה.
בשנת 1958 מגשימים הקומוניסטים המצרים איחוד ש שני ארגונים הנאמנים למרקסיזם האותודוכסי. מעתה ולאחר שמוסקבה אישרה את האיחוד נקראו "המפלגה הקומוניסטית המצרית". איחוד זה לא היה לטעמו של נצר שהעדיף את הכוחות הקומוניסטים בחולשם.
בשנים אלו, בעיראק, התחוללה מפכה בראשותו של עבד אל כרים קאסם, שנעזר בקומוניסטים ואיים לחזק גם את הקומוניסטים במצרים.
למרות שבין מהפיכת קאסם לבין זה של נאצר ממצרים היו קווי דמיון וקירבה. הוא לא רצה למסד באורח רשמי קשרים הדוקים עם מצרים כדי שלא תשתעבד עיראק להשפעתו השתלטנית של נאצר. בין שני האישים התפתחה איבה מרה. עארף, עמיתו של קאסם, שאף לקשרים הדוקים יותר עם מצרים (וטיפח גם שאיפות כמעט גלויות להפוך למנהיג ראשי)
ובעקבות זאת הודח בספטמבר 1958 נידון למוות אך ניחון ע"י קאסם. התסיסה הלאומנית נאצריסטית הלכה וגברה והגיעה עד כדי מרידה של יחידות הצבא, וניסיון הפיכה שנערך במרץ 1959 במוצול ע"י הקולונל שואף. בדיכוי ההתקוממות נעזר קאסם בקומוניסטים. שיתוף פעולה זה נעכר כאשר החלו הקומוניסטים לתבוע חלק ממשי בשלטון וחדרו
יותר ויותר לעמדות ממשל ומנהל. בקיץ 1959 דיכא אותם קאסם. אולם עם יסודות המשטר החדש נמנו, בין השאר, הקומוניסטים, שהשתלטו על הרחוב הבגדאדי לאחר סילוקם של אנשי אלבעת. נוצר הרושם כי הקומוניסטים הולכים ומשתלטים על הממשלה וכי בעידודה הגלוי של ברית המועצות עשויה עיראק להפוך לגרורה סובייטית במהירות רבה
מאוד. ואכן החלה להתארגן חזית רחבה אנטי קומוניסטית בתוך המדינה שנוצרה מחוגי ימין שביקשו לכלול בה את כל הגורמים הפוליטיים שבמדינה, פרט לקומוניסטים. ניסיון זה נכשל, אך יחד עם זאת החל הגנרל קאסם מחודש נובמבר 1958 לנקוט אמצעים לבלימתם של היסודות הקומוניסטים במדינה.
במצרים באותה עת אמר שר הפנים זכריא מוחי אל-דין "בסוריה הקומוניזם הוא בחזקת סכנה, במצרים אין זו אלא בעיה. הקומוניסטים כאן אנו מכירים את כולם...".
לאחר הסתננות לחוגי הקומוניסטים בו בראשית 1959 אמצעי דיכוי ברוטליים ביותר. מבית הסוהר אבו זעבל ועד חראגה במדבר המערבי נמצאו האינטלקטואלים המרקסיסטים המצרים בתנאי כליאה מחרידים, נתונים למשטר המשפיל וההרסני ביותר. במאמר שפורסם בעיתון הצרפתי "אספרו" באפריל 1960 התריע הכותב על מר גורלם של הלוחמים ואחד
מהם צוטט: "אחד מאלה אשר הורעב והוכה במחנה במצרים סיפר לנו כי השומר שהכפיל באחד הימים את העינויים קרא אל האסורים: זה תשלומכם בעד המערכות שמנהלים בחוץ לארץ ידידכם המטפלים בכם".
בחמישה עשר ביוני 1960 הרגו הסוהרים בנבוטים את צוהדי עטיה אל שאפעי שנחשב למעולה בתיאורטיקנים של המרקסיסטים במצרים ושימש פרופסור לאנגלית והיה מוכר מחוץ לגבולות ארצו במחקריו בספרות הקלאסית. דווקא צוהדי עטיה היה אחד המנהיגים הקומוניסטים במצרים שצידד בהתהלכות בשיתוף פעולה עם המשטר הקשור, לדעתו, ללא
הפרדה בסוציאליזם ובכוחות העמים. הצהרתו באוזני שופטיו היתה נאום הגנה נלהב ומכובד ביותר של הנאצריסטיזם מתקופת באנדונג.
הרעיונות שהוזכרו לעיל, של נאצר, היו לצנינים בעיני הקומוניסטים במצריים. ההתפתחות נמנו לעיל, של שנת 1961 הטילו דיכאון על הקומוניסטים המצרים שהיו חלקם בכלא.
הקומוניסטים טענו כי הם מוכנים לקבל את רעיון האומה הערבית המאוחדת אולם לא שתהיה אידיאולוגיה ראשונה במעלה: "המצרים מחויבים לרעיון הליגה הערבית אולם מסרבים בתוקף כי תהיה מכשיר בידי האימפריאליזם לרכך את רעיון החופש...". עמדותיהם לגבי המאורעות היתה פשוטה בתכלית. כאשר לקראת סף שנת 1961 הולאמו קרקעותיהם
של מצריים עשירים רבים הם תפסו זאת כריב בין שתי קבוצות בורגניות יריבות ותו לא: קבוצת "בנק מייסר" שנמנתה עם אוהדי מהפכת 1952 מחסלת את קבוצתו של עבדול פשה. אך אז הסתנו ידיעות על ההסכמה לגבי העקרונות עם הסובייטים, והם הבינו כי מצפה להם עתה חובה להתייצב לצד התנועה הלאומית. בבת אחת המו בתי הכלא המצריים
מהכאות על חטא ועד לפרסומה של האמנה הלאומית ב- 1962 החלטתה של החוקה החדשה יצאו רוב הקומוניסטים לחופשי.
אולם, אף שניסו להיכנס לתלם, מעלם לא הבינו הקומוניסטים המצרים את משמעות השינוי שחל בתנאים (יצויין כי באותה תקופה לא היה להם מנהיג מוסכם). הם לא הבינו כיצד הסוציאליזם הנאצריסטי מסוגל למלא חלק גדול של החלל שנותר בעקבות יציאת האימפריאליסטיים. הם הפחיתו בערכה של המורשת החברתית, התרבותית והאינטלקטואלית
שהנחילה הדת לערבים, ולכן לא הצליחו להבין את הסתייגותו של נאצר מהקומוניזם הקלאסי.
לאחר מפלת 1957, כאשר השלטון היה חלש הקומוניסטים לא ניסו ללכד את השורות חלקם טענו כי לא רצו להיות מעין גייס חמישי כאשר השלטון נלחם באימפריאליזם. עם זאת הם החלו להפיק עיתון חדש "אל מאסה", שיצא לאור באלפי עותקים ועורכו היה חליד מוחי א- דין, אחד מהאנשים יותר מפורסמים במצרים, איש שנאצר אהד, אולם למרות
זאת גם בתקופה זו נאצר לא אהד אותם והצר את צעדיהם.
סיכום ומסקנות
עבודה זו עסקה בסוציאליזם הנאצריסטי ויחסו לקומוניזם בכלל ולקומוניסטים המצריים בפרט.
הקומוניזם במצרים היה קיים עוד בתחילת המאה ה- 20 בצורות שונות. בתחילה הוא התארגן באמצעות מפלגות פועלים כדוגמת הוופד, ולאחר מכן בארגונים קומוניסטים מוצהרים.
בשנת 1789 העובדים היו ברובם בעלי מלאכה ואיכרים, ופועלי התעשיה היו מועטים. בין שנות 1815-1848 יצרה המהפכה התעשייתית מעמד של פרולטריון, אולם את הקומוניזם בצורתו המודרנית הגה קרל מרכס. מרכס הגה שיט בה יבוטלו המעמדות והטובין החברתיים יחולקו שווה בשווה. הרעיון שלו אומץ במדינות רבות בתחילת המאה ה- 20
לאור האכזבה מהשלטונות הטוטליטריים.
לנאצר לא היתה מדיניות אחידה. הוא רצה לשלוט בכל ומהר. רעיונותיו לא היו צרופים והוא היה אופורטוניסט. אי לכך הוא פניה למדיניות חוץ קומוניסטית, כאשר הוא מנסה לעוות את המושג סוציאליזם, אך לשווא. הסוציאליזם הערבי הנאצריסטי, אשר התפתח במצרים בשנות ה- 60 התייחס בצורה דו ערכית למושג תמורה. מצד אחת היתה
מערכת זו תוצאה של משטר שהכריז על עצמו כעל "משטר מהפכני", ומטבע הדברים מהפיכות אמורות לשלול את הקשר עם העבר ולבשר את בואו של שחר חדש. ואכן גישה זו אינה נעדרת מן "הסוציאליזם הערבי". האמנה הלאומית של נאצר שהיא המניפסט הבסיסי של "הסוציאליזם הערבי" הצהירה בפרקה הראשון של "הרצון ההחלטי לכונן חברה חדשה
שיש בה יחסי חברה וערכי מוסר חדשים. "הסוציאליזם הערבי" מקורו בניסיון להביא את כל הזרמים המנוגדים המעוניינים בהפלת השרידים הפטריאכלים לידי מכנה משותף. כאן מקור הכח המדיני וחולשתו האידיאולוגית. כוחו המדיני של "הסוציאליזם הערבי" באה לו מכיוון שאין הוא מייצג דוקטרינה טהורה ופרטיקולרית, אלא סינתזה
אידיאולוגית שרק היא בכוחה ללכד את רוב החוליות הבינוניות בשרשרת החברתית מדינית בארצות ערב, ולהחזיק על ידי כך בשרשרת כולה. הסוציאליזם הערבי מקורו בשאיפה ובניסיון הממשי לשים קץ להתפשטות החופשית של הזרמים הרעיוניים פילוסופיים המנוגדים המתרוצצים בקרב הרבדים השונים של האינטליגנציה והמעמד הבינוני הערבי,
תוך מאמץ לאנוס זרמים מנוגדים בתכלית הניגוד לדור בכפיפה אחת, בסמגרת אידיאולוגית וארגונית אחת ויחידה, ובכך להבטיח את שליטתו של השליט.
לפי דעתו של נאצר נקודת המוצא היא לאומית. נקודת המוצא היא פאן ערבית ולא מעמדית פועלית אינטרנציונליסטית כמו באירופה. כלומר לפנינו פרימאט ברור של המרכיב הלאומי על המרכיב הסוציאליסטי בסינתזה האידיאולוגית. העיקרון הסוציאליסטי נובע מתוך העקרון הלאומי. הסוציאליזם הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה או את המטרות
הלאומיות, לכל היותר הוא אמצעי ומטרה כאחת.
הסוציאליזם הערבי נכשל בשל כמה סיבות. החברה של האסלאם הקלאסי מורכבת ממגזרים המוגדרים על פי תפקודיהן יותר מאשר על פי ערכים והתאמות כפויות כמו של השיטה הסוציאליסטית. סיבות נוספות היו חלוקת הטובים הכלכליים שלא תאמה את המסורת ועוד. אי לכך לא ניתן לאתר קשר משמעותי בין התכנים החיובים והגלויים של מערכת זו
לתכנים מסורתיים, ובמידה שנעשו ניסיונות כאלו הם התבססו על סילוף המותר או על עיוות עקרונות ה"סוציאליזם הערבי"
"הסוציאליזם הערבי" ונאצר אימצו לעצמו יסודות אלו, אך נמנעו מלקבל יסודות אחרים, מהותיים לא פחות, ובכך רוקן את הסוציאליזם מתוכנו הפועלי והאינטרנציונליסטי. תחת מסווה של פופוליזם (עממיות) בא הסוציאליזם הערבי להבטיח הלכה למעשה את הדיקטטורה של המעמד הבינוני, המכוון לא רק נגד הארמונות של האריסטוקרטיה
השוקעת כי אם גם לעבר הבקתות, במיוחד ברגע שהבקתות עלולות לסכן את מעמדם של האצילים. אולם כתוצאה מן האופי הזעיר בורגני האמביוולנטי של הנושא חברתי שלו, היו ב"סוציאליזם הערבי" מגמות שונות המקשות על הבנת מהותו. בארצות הערביות שליטים פיאודליים עיכבו את ההתפתחות התעשייתית המדינית כמו שקרה בארצות אירופה,
ולאחר שמדינות אלו זכו לעצמאות לא היתה הבורגנות העברית מוכשרת לבצע את המהפכה הדמוקרטית ולחסל את שרידי השלטון הקולוניאלי. בתנאים אלה נועד התפקיד המהפכני המסויים לשכבת הביניים.
בחינת דרכו של נאצר מגלה כי דפוסים מסורתיים שונות השתמרו במערכת הסוציאליזם הערבי וזאת בעיקר בארגון הסוציו-פוליטי והכלכלי של מערכת זו. דפוסים אלה משתקפים בהיבטים מסוימים מאוד של המערבת, בשליטת המדינה על המשאבים החומריים העיקריים, בריכוזיות הבוהה של מנהל, בפער בין השליטים ונשלטים, בכפיפת החברה
לשיקולים של משטור ופיקוח פוליטיים. נאצר אהב צייתניות של העם ולאור היעדרות כל דיסציפלינה מוסרית בשלטונו הוא קיווה כי העם יתיישר לפי דרכו- ולכן כאשר הקומוניזם תאם לו- הוא לא התנגד ואילו כאשר הקומוניזם הפריע לשלטון המסורתי- הוא פירשו בדרך אחרת הנראית לו כמתאימה.
לאו הרצון שלו לשלוט בלא מיצרים הוא דיכא את הקומוניסטים כל אימת שחש כי הללו מאיימים על שלטונו. כאשר לא חשש מהם הוא שיחררם ואף מינה חלק מהם במשרות רמות. אולם, כאשר הם החלו להפיץ את דעותיהם ברבים והיה חשש ליציבות השלטון, הם הושלכו לכלא והיחס אליהם היה קשה מנשוא. אי לכך הם לא הצליחו להתארגן ולהשפיע על
השלטון המצרי באופן מהותי.
ביבליוגרפיה
אורון יצחק, "מפלגת התחיה הערבית הסוציאליסטית", המזרח החדש, 1959, 4.
אלטמן ישראל, "מגמות הקצנה בעמדותיהם של האחים המוסלמים במצרים", מכון שלוח, ת"א 1979.
בן צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, תל-אביב, 1965
בר גבריאל, ערביי המזרח התיכון, תל-אביב, 1960.
גרנות ע., "מי ומה בעיתונות המצרית" ספר השנה של העיתונאים 1980.
ויטיקיוטיס ג., "מהפכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה", זמנים 34, 1985
זילברמן גד, "תמורות בעיצוב הזהות הלאומית באידיאולוגיה הנאצריסטית", המזרח החדש, 2, 1971.
חוראני אלברט היסטוריה של העמים הערביים, תל-אביב: שוקן, 1996
הייכל חסנין מוחמד הספינקס והקומיסר תל אביב: עם עובד 1981
יזרעאלי שרה, שקיעתו הפוליטית של האיחוד הסוציאליסטי ערבי, מכון שלוח 1974.
לקוטיאר זן, נאצר ויורשיו, הוצאת עם עובד, 1972.
מעוז משה, "חברה ומדינה בסוריה המודרנית", פעמים, 13, תשמ"ב.
סיל פטריק, סוריה- המאבק אל הצמרת, תל-אביב, 1968.
סעיד אדוארד, אוריאנטליזם, תל אביב: עם עובד, 2000.
רג'ואן ניסים "הנאצריסטיזם והאיסלאם - המימד הרעיוני", בתוך: המזה"ת, כרך כ"ד, 1974, 3 (95)
שמיר שמעון, מצרים בהנהגת סאדאת, תל אביב: עם עובד, 1983.
שמיר שמעון, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, הוצאת דביר, תל-אביב, 1978.
Botman Selma The Rise Egyptian Communism 1939-1970, Syracuse University Press 1990
El Said Ismael The Communist Movment In Egypt Syracuse University Press1990
Hyam Ronald, Britains Imperial Century, London, 1976.
Ikram K., Egypt: Economuc Manegment In A Period Of Transition, London, 1980.
Izzeddin Abu Nejla, Nasser Of The Arabs, London, 1981.
Karpat H Kemal Politics And Social Thought In The Contemporary Middle East, London: Pall Mall Press. 1968
Rejwan Nissim, Nasserist Ideology, Jerusalem, 1974.
SPECTOR I., "PROGRAM OF ACTION OF THE COMMUNIST PARTY OF EGYPT", MIDLE EAST JOURNAL, 10, 1956.
Tareq Y Ismael And Rifaat El-Said The Communist Movment In Egypt Syracuse University Press 1990
Warriner D.,Land And Poverty In The Middle, London, 1968
REJWAN NISSIM, NASSERIST IDEOLOGY p. 2-5
ויטיקיוטיס ג., מהפכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה עמוד 16.
HYAM RONALD, BRITAINS IMPERIAL CENTURY p 2
בן צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, עמוד 4.
יציב גדי, לכסיקון חברתי, תל-אביב: המכללה למנהל, 1994.
סעיד אדוארד (2000) אוריאנטליזם, תל אביב: עם עובד, עמודים 11-32
רג'ואן ניסים "הנאצריזם והאסלאם-המימד הרעיוני", עמודים 43-47
מעוז משה, "חברה ומדינה בסוריה המודרנית", עמוד 136
רגואן ניסים, "הנאצריזם והאסלאם", עמוד 18.
סיל פטריק, סוריה- המאבק אל הצמרת פרק שני
שמעון שמיר, מצרים בהנהגת סאדאת, עמוד 48.
שמיר, שם, עמוד 51.
רגואן ניסים, "הנאצריזם והאסלאם", עמודים 45-47
יזרעאלי שרה, שקיעתו הפוליטית של האיחוד הסוציאליסטי ערבי, עמודים 5-9.
זילברמן גד, "תמורות בעיצוב הזהות הלאומית באידיאולוגיה הנאצרית עמוד 56.
שמיר שמעון, מצרים בהנהגת סאדאת, עמוד 61.
IKRAM K., EGYPT: ECONOMUC MANEGMENT IN A PERIOD OF TRANSITION pp.100-109
WARRINER D., LAND AND POVERTY IN THE MIDDLE, PP.140-141.
בר גבריאל, ערביי המזרח התיכון, עמודים 160-162.
אלטמן ישראל, "מגמות הקצנה בעמדותהם של האחים המוסלמים במצרים", עמודים 209.
Botman Selma The Rise Egyptian Communism 1939-1970 p.79
לאקוטייר זאן, נאצר ויורשיו, עמודים 151-152
שם, עמוד 152.
גרנות עודד, "מי ומה בעיתונות המצרית", עמוד 34.
לקוטיר זאן, נאצר ויורשיו, עמודים 152-153
SPECTOR I., "PROGRAM OF ACTION OF THE COMMUNIST PARTY OF EGYPT", pp 3-4
לקוטיר זאן, נצר ויורשיו, עמוד 153.
שם, שם.
הייכל חסנין מוחמד הספינקס והקומיסר ,עמוד 115.
לקוטיר זאן, נצר ויורשיו, עמוד 154.
אורון יצחק, "מפלגת התחיה הערבית הסוציאליסטית", המזרח החדש, 1959, 4.
שם, עמוד 62.
שם, עמוד 63.
שם, עמודים 62-63
שם, עמוד 64.
בנושא זה ראה: סייבן גורג, תולדות תורת המדינה, תל-אביב, 1980
שמיר שמעון, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה עמוד 135.
חוראני אלברט הסטוריה של העמים הערביים, עמוד 392.
El Said Ismael The Communist Movment In Egypt pp.93-94
לקוטיר זאן, נצר ויורשיו, עמוד 148
לקוטיר זאן, נצר ויורשיו, עמודים 148-149
לקר זאב, המאבק על המזרח התיכון, עמוד 99
URIEL DAN, IRAQ UNDER QASSEM, LONDON, 1969.
לקוטיר זאן, נצר ויורשיו, עמוד 150
Tareq Y Ismael And Rifaat El-Said The Communist Movment In Egypt p.90
הייכל חסנין מוחמד הספינקס והקומיסר ,עמוד 122
IZZEDDIN ABU NEJLA, NASSER OF THE ARABS p 236
הייכל חסנין מוחמד הספינקס והקומיסר ,עמוד 123.
Botman Selma The Rise Egyptian Communism 1939-1970 p. 141
IZZEDDIN ABU NEJLA, NASSER OF THE ARABS pp 136-154
Karpat H Kemal Politics And Social Thought In The Contemporary Middle East, pp. 158-163
2
6

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יסודות הסוציאליזם הנאצריסטי מול יסודות הקומוניזם", סמינריון אודות "יסודות הסוציאליזם הנאצריסטי מול יסודות הקומוניזם" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.