היישום אינו מחובר לאינטרנט

ייצוגי המלחמה בתאטרון הסאטירי של חנוך לוין 1967-1973

עבודה מס' 064534

מחיר: 361.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הפתעת מלחמת יום הכיפורים מן ההיבט התרבותי. סקירת יצירותיו המוקדמות של חנוך לוין והקשרן אל המציאות של אותה תקופה.

13,270 מילים ,79 מקורות ,2006

תקציר העבודה:

ייצוג המלחמה כצודקת וטבעית בעיני הכתיבה הסאטירית של לוין בין 1967-1973. השערת המחקר היא כי לוין מציג את המלחמה כטבעית וצודקת באופן אירוני על מנת לעורר את קהל צופיו. בעבודה תוצג סקירה ממעוף הציפור על התיאטרון והכתיבה הסאטירית תוך התייחסות לפריחת תיאטרון המחאה הישירה שלאחר מלחמת ששת הימים, כפועל יוצא של השינוי החברתי, והשפעתו התרבותית. לאחר מכן, תצלול העבודה אל תוך עולמו של היוצר ותבצע ניתוח פילולוגי של שלושת הקברטים הסאטיריים: 'את אני והמלחמה הבאה', 'קטשופ' ו'מלכת האמבטיה' שנכתבו בין המלחמות. זאת במטרה להבין את הנמשל האלגורי ביצירות לוין, כפועל יוצא של תחילת תסיסת הדיצנזוס בחברה הישראלית ופריצת הז'אנר הביקורתי שהגיח מן ענני האופוריה.
תוכן עניינים
תקציר
מבוא
פרק א' : "המלחמה הבאה שתמצא מנוחה נכונה"
פרק ב' : "להתכונן לעצב הבא"
פרק ג' : "בית השימוש בידינו"
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

במלחמת ששת הימים שירת לוין ביחידת נ"מ שהוצבה באל - עריש. המראות מההלם והמלחמה ההיא הובילו אותו, שנה לאחר המלחמה (1968), לכתיבת הרוויו הסאטירי הראשון שלו, 'את אני והמלחמה הבאה' שלוין תחילה חשב לקרוא לו 'מלחמה כללית לרגל חיסול המלאי'. כבר בשם המחזה יש רמז לתוכנו: הצגת המלחמה בארץ לא כמלחמת קיום בלתי נמנעת, אלא כמצב קיומי שנגרם בין השאר כתוצאה ממגלומניה ומעיוורון פוליטי. הרוויו - הינו מעין קברט סאטירי שכלל אוסף שירים ומערכונים פרובוקטיביים. המחזה מביע ביקורת סרקסטית על המלחמה, ערכיה ותוצאותיה. בשל חריפות הטקסט, אשר טבח פרות קדושות של החברה הישראלית זו אחר זו - תרבות השכול כפולחן מאחד, הסגידה לצה"ל וללובשי המדים, מלחמות האין ברירה כביכול ועוד, נדד הקברט והועלה בסופו של עניין במועדון ג'אז נידח. ההצגה עלתה ורצה, למרות המהומות שפרצו באולם מדי פעם ולמרות הביקורות הנזעמות ברובן, 150 פעמים ברחבי הארץ (אלמוג, 2004; דין, 1999; וייץ, 1986; יודילוביץ', 2004;Avigal, 1996 ).

מקורות:

(הנדלזלץ, 1973; כספי 2005; לאור, 1991, 1995; Avigal, 1996; Brown, 1992).
כך למעשה מביא לוין דימויים מעולמו הפרטי אשר עלו על הבמה הפוליטית שלו ויצאו משם כשהם גזוזים בקפידה ממושמעת אל התיאטרון ה"קאנוני". לוין מחפיץ את הדמויות והופך אותן לחפצי תיאטרון סמליים, סימני וסממני הזהות הישראלית והחברה הפטריארכאלית המפורקת. אשר על כן, ממשיך לוין ועוסק ביחסי משפילים-מושפלים תוך
הסוואה של סאטירה פוליטית חריפה בתוך אלגוריה חברתית. המשפחה כזירת שיח דינאמית, נהפכה למעין מיקרוקוסמוס שבו מתנגשים כוחות פוליטיים, משפטיים, כלכליים ועוד. כך התאפשר ללוין מעבר מעיסוק בחומרים אקטואליים מי?דיים לבחינת עקרונות הכוח שבבסיס המערכות הציבוריות, החברתיות, הממסדיות, הפוליטיות והתרבותיות .
לוין החדיר את מושגי המלחמה, שעניינם חיים ומוות, להקשר האזרחי והפער בין הביטויים המוחלטים בקיצוניותם לבין יחסי הכוחות הלא שוויוניים בין הדמויות במחזות המשפחה, מקנים לטקסט את אופיו הפארודי. במסגרת הפרשנות הפוליטית של המחזה נחשף כאן בעקיפין לעגו של לוין להצדקותיה העצמיות של הכוחנות הישראלית לעומת
חולשתו המהותית של האויב, הערבים (אופנהיימר, 1990; הנדלזלץ, 1973; יורן, 2002; יערי ולוי, 2003; כספי, 2005; לאור, 1991, 1995; עפרת, 1975; Brown, 1992; Oz, 1995).
סיכום
לאחר השבר התודעתי טראומתי של מלחמת 1967, המחצינה את תודעת הכיבוש והקולוניאליזם אל מישורי המציאות, ב??ש?ל התיאטרון הישראלי לעלייתה המטאורית של הסאטירה האפקטיבית של לוין, סוגה תיאטרונית שחסרונה הורגש מאז היעלמו של תיאטרון 'המטאטא' מן הזירה התרבותית במקביל לגל ההרואיות ששטף את הבמה הישראלית עם קום
המדינה. הסאטירה הלוינית, אשר פעלה כאלגוריה פוליטית מקומית, קעקעה את יסודותיה של האופוריה שאחזה בציבור בעקבות הניצחון הסוחף, והביטה בעצם ימי החגיגה האסכטולוגית אל "המלחמה הבאה" (ויץ, 1997; עוז, 1999).
האפשרות האלטרנטיבית שעמדה בפני לוין לאחר מלחמת ששת הימים היתה ללכת הצידה ולשתוק: "הרואה את המתים" כתב לוין כמוטו של 'את ואני...' "אין לו מילים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד" (לוין, 1987, עמ' 11). לוין בחר באומץ רב לא רק להיות בעל מילים, אלא אף להיות, משורר "העורף האנושי", להאיר
דווקא את הפינה החשוכה, האחורית, רווית האשליות והאכזבות של החיים האנושיים; אותו מקום שרוב בני האדם מדחיקים, מכחישים ומסרבים להתבונן בו. לוין מתמודד עם מלחמה ושכול, קורבנות והרס ובאמנות של כירורג מפרק את המיתוסים שעליהם נשענו ומגיש אותם נקיים מזיהומים ומדממים על מגש של כסף למול עיני הקהל. לוין, כאיש
תיאטרון, נזקק לקהל צופים, ולמרות זאת לא נרתע, ולא חשש להסתכסך עם הקהל, להעליבו, לפגוע בו, להצביע על חולשותיו ועל גורלו העגום - גם אם בכך עשוי היה לכרות את הענף שעליו ישב. לוין לא ראה את תפקידו של התיאטרון בהענקת פורקן רגשי לצופיו. תהליך של היטהרות והזדככות רגשית - פסיכולוגית במובן האריסטוטלי אינו
אפשרי ואולי אף אינו ראוי (כספי, 2006).
הזיכרון הלאומי הוא אחד התחומים שבו שמר האתוס הקולקטיבי הישראלי על מעמדו יותר מאשר בתחומי החיים האחרים. לוין, בדרכם של 'ההיסטוריונים החדשים', התחרה בבמות הציבוריות על עיצובו מחדש של הזיכרון הקולקטיבי העוסק במלחמה ובשכול לא כמטא - נרטיב הרואי המתבסס על מיתוס ציוני - חלוצי, אלא כטרגדיה אינדיבידואלית
שנוקשת על דלתן של אלפי משפחות. הפרטת הזיכרון משמעה לא רק פירוק הזיכרון הקולקטיבי והחלפתו במספר רב של זיכרונות, אלא גם ערעור על הלגיטימיות של קיום זיכרון לאומי הגמוני כמוקד הזדהות חברתי משותף. לוין במחזותיו הפוליטיים, טען לאשליה כוזבת של קונצנזוס לאומי סביב השכול ודגל בהחלפתו בנרטיבים ובזיכרונות
פרטיים - כל זאת על רקע תהליך הניכור ופירוק החברה לקבוצות משנה וליחידים (גוטויין, 1997; ויץ, 1997; רם, 1997; שפירא, 1997).
הקברטים הסאטיריים של לוין היו יותר מאוסף של מערכונים, מעברים קומיים ופזמונים על החיים בישראל בצל המלחמות. הדיאלוגים והמונולוגים היו לא רק חריפים ופרובוקטיביים, מהולים בביקורת פוליטית. לוין חקר בהם את הקיום האנושי מן הזווית החברתית, והגיע למסקנה הקיצונית, שלא יוכל לאמץ לו אף לא אחד מן הערכים שבהם
מחזיקה חברה זו. הסאטירות היו הרבה יותר מאשר תיאור שקיעתה של האמונה בלאומיות ובמקסמי השווא הפוליטיים, תיאור שהקדים את זמנו. מעבר לביקורת הפוליטית הייתה מונחת ההכרה, שפותחה אחר כך בכל המחזות, שהחיים קשים ועלובים באשר הם. שאין תקווה ואין רחמים, וששום דבר אינו ניתן לשינוי. היה זה מסר פסימי, שאינו
אופייני לסאטיריקון, כי הסאטירה מציגה את הפגום
מול האידיאל השלם מתוך הנחה, שאם יבינו הצופים עד כמה חברתם פגומה, הם יתגייסו לתקנ? (נגיד, 1998; Yaari, 1996).
בסאטירות הפוליטיות שלו חשף לוין באומץ ובכישרון את ה"היבריס" הקולקטיבי של הזהות הישראלית, ההתנשאות, הנרקיסיזם המופגן, פולחן ה"ביטחון" העיוור, השימוש הנדוש בסיסמאות ותחושת הצדק הבלתי מעורערת שאינה רואה גם את הצד השני של המטבע. המלחמה מוצגת מנקודת ראות פציפיסטית ואנטי - מיליטריסטית מובהקת והיא מהווה
בחינת דה - הומניזציה של האדם. לוין ניתק את נושא המלחמה מההקשר הישראלי ומהרקע ההיסטורי - נסיבות, מניעים, מאבק, מלחמת עצמאות וכו' - למרות ההתייחסות הרלבנטית למציאות הישראלית. המלחמה היא מציאות אפלה, גרוטסקית, אין בה הרואיזם: אין עם, מולדת, היסטוריה, אלא רצח, מוות ושכול. כל גילוי לאומי פטריוטי,
לשיטתו, הוא מלכתחילה מיליטריסטי, ביטוי מובהק של דה - הומניזציה של האדם בשמן של סיסמאות סרק ומיתוסים חסרי משמעות. לוין, שלא כמו מחזאים שקדמו לו, מתנתק לחלוטין ממה שנוהגים לכנות "קונצנזוס". מחזותיו הפוליטיים הם האנטיתזה ל'הוא הלך בשדות', 'בערבות הנגב' וכו'. גם מחזאים שקדמו לו, מאז 'הם יגיעו מחר'
(1948), ניסו פה ושם להציג את המלחמה מזוות אנטי - הרואית, עם ספקות וסימני שאלה, אולם מעבר לכך לא היה שום ספק לגבי ההזדהות של המחזאי וגיבוריו עם המאבק הלאומי (פיינגולד, 1987, 2000; Abramson, 1998; Yaari, 1996).
לוין הציג נורמות חדשות של דרמה ישראלית אקטואלית, בעלת לשון ציורית, סאטירית וסטריאוטיפית עם שימוש בשפת תיאטרון העושה שימוש אפקטיבי מאוד באלמנטים של סגנון בימתי אקספרסיוניסטי. סגנון שיש בו שילוב של תנועה, משחק, גלריה מגוונת של טיפוסים, חלל במה מרשים, רטוריקה מבריקה, תלבושות, מוסיקה וכו'. המסר
הפרובוקטיבי של לוין, כתיאטרון של מחאה, המערער על הקונצנזוס הלאומי-בטחוני ברוח המגמות הרדיקליות, הנון-קונפורמיסטיות, שהחלו להתגבש בסוף שנות השישים על רקע מלחמת ששת הימים וכל מה שבא בעקבותיה, ניסה לקעקע את ה'נרטיב הציוני', על ידי הקצנתה של הכוחניות בחברה הישראלית החדשה (כספי, 2000א; לאור, 1987; נגיד,
1998; פיינגולד, 2004).
כוחן של הסאטירות הפוליטיות הוא באפיזודה הבודדת, בפזמון, במונולוג, בגירוי הפרובוקטיבי-אבוקטיבי, האגרסיבי והחריף שהם מעוררות, בשפה המבנה מציאות. זוהי יצירה שבה הקהל הנמען, שהוא בחלקו שותף לנקודת הראות של המחזאי ובחלקו מושא של סאטירה וביקורת, הוא מרכיב פעיל, הכרחי וחיוני למימושה האפקטיבי של הסאטירה.
עובדה זו מעניקה למחזותיו הפוליטיים של לוין במיטבם, כוח תעמולתי חברתי ואידיאולוגי המעמיד בפני הצופה החושב אתגר שאין לעקוף אותו (יורן, 2002; פיינגולד, 1987).
לוין יצר בשלושת הסאטירות הפוליטית שלו מכשיר של ביקורת פוליטית שתפקידו לחשוף רמייה עצמית וגרימת סבל לזולת בחברה הישראלית. אשר על כן, לוין חתר לפירוקם של המיתוסים אשר יצרו את העולם המובן מאליו (קלדרון, 1980; שילון, 2002).
לוין הוא מחזאי פוליטי וככל מחזאי פוליטי הוא עמד מהבחינה הזאת בפני האתגר ליצור תיאטרון פוליטי ובכל זאת להצליח להימנע מפוליטיזציה של התיאטרון. התיאטרון הפוליטי נתון תמיד במלכוד ובאפשרות של היקלעות בסתירות פנימיות: מצד אחד הוא חייב להיות מיידי ואפקטיבי ועם זאת אמין ומשכנע מבחינת נקודת המוצא
האידיאולוגית העקרונית העשויה לשכנע לא רק את המשוכנעים ממילא ומראש אלא דווקא את המשקיף הניטראלי. עליו למצוא
פתרונות ולדעת איך לבסס את הביקורת הסובייקטיבית המיידית והאקטואלית שהוא מעלה על איזה שהם קריטריונים אובייקטיביים (פיינגולד, 1987).
לוין יצר את תכניות הקברטים שלו מתוך מוטיבציה אמוציונאלית, ולא מתוך כפיפות לשיקול אידיאולוגי, אמונה דוקטרינרית או אמנה פוליטית. והראיה - לאחר שאמר שעם לבו בעקבות מלחמת ששת הימים, ולאחר שדעותיו הפכו בהדרגה להיות מובנות ומתקבלות יותר על דעת הציבור (ויתרה מזו - לרוב הצהרותיו ערב מלחמת יום הכיפורים,
הוענקה הילה "נבואית", בחזקת "מה שיגורתי בא", לאחר ששימשו את היישוב כחלק מ"חשבון הנפש הלאומי" שנערך בעקבות רעידת האדמה) - חדל מליצור עבור במת הקברט משך עשר שנים - עד שמלחמת לבנון השיבה אותו אליה, כמעט בעל כורחו. לוין אינו ראה בשנות השבעים המוקדמות את השלום כפיתרון אפשרי בזמן קרוב. למרות זאת, אין הוא
נתן גושפנקא להיסחפות אחרי מיתיזציה של המציאות אלא ראה אותה בכל חומרתה המסוכנת. לוין לא היה דוברה של תנועה כלשהי. הוא ייצג, ככל סאטיריקן אמיתי, עמדה בלתי אהודה של דעת מיעוט. כשדעה זו הפכה פופולארית יותר ויותר - לא מצא עוד טעם להמשיך בהפגנותיו (אלכסנדר, 1985; בראון, 1998).
הסאטירה הפוליטית אינה משנה עמדות של אנשים בלכתם לקלפיות, היא גם לא העלתה אנשים על המוקד או עלי בריקאדות. הסאטירה המדוברת והמשודרת בחברה פלורליסטית, דמוקרטית ופתוחה, איננה מביאה לשינויים. יתרה מזו, היא מצליפה תמיד על החלק הצפוי של הגו הלאומי, ולכן כמעט שאיננה מצליחה להפתיע אותנו. ממילא, מי שנפגע -
נפגע, והמסכימים מקבלים חיזוק. ולכן, בימי החולין שלה הסאטירה הפוליטית מחזקת עמדות; ובימי החג שלה היא מביאה להתכתשות ביו המחנות ולפולמוס ציבורי קולני. אך למרות כל זאת, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, הצליח לוין ליצור בקע ראשוני בחומת הקונצנזוס המזויף ולהפוך ל"אלרמיסט תרבותי" שמבקש להאיר במקצת
את עיני החברה. כוחו החברתי והפוליטי של לוין לא עמד לו מול גלי הביקורת הציבוריים, אך עצם קיומם של מחזות הסאטירה, מוכיח כי היו בישראל מי שראו את המלחמה הבאה באופן מנוגד למרבית החברה. לוין, כילד ההולנדי הדוחף את אצבעו בסכר מול השיטפון הגואה, ניסה לעצור את כדור השלג המתגלגל במדרון התלול אל זלזול בוטה
בעוצמת היריב, ויצירת אווירה זחוחה בחברה בעלת השלכות קשות על מעריכי מודיעין בצבא (אלכסנדר, 1978, 1999; בר-יוסף, 2001).
בעקבות לוין הלכו גם סאטיריקנים אחרים שהחתירה נגד גלי ההערצה העצמית, בעיצומה של גאוות שיכרון - הניצחון, והתעוררות רגשות לאומניים בקנה מידה רחב - אפיינה את כתיבתם. הם נזעקו נגד מדיניות ממלכתית של מנצחים גאים, דחו ניצני מיתוסים ופולחנים חדשים והסתייגו מכל הגות, דיבור או מעשה שיש בהם כדי להנביט זרעיה
של מלחמה נוספת (אלכסנדר, 1982).
הסאטירה המכוונת כנגד המלחמה המתמדת היא, אפוא, בלי צל של ספק הדרגה הגבוהה ביותר של הבעה מתוך מעורבות אישית, ישירה וכואבת עד מאוד. הנימה הצינית, האופיינית להיבט הרדיקלי של הסאטירה (ואשר יש בה יסוד כלשהוא של ריחוק, של הצצה ספקנית), משולבת לכן, ומהולה, בנימה המרירה - האופיינית להתנסות האישית בחוויה
מעוררת תסכול. הסאטירה האנטי - מלחמתית הישראלית איננה מבוססת על מחשבה מופשטת, ואינה מתקפה אידיאית, כי אם מעוגנת בפרשת חיים ריאלית של יוצר ומהווה מתקפה בעלת תכלית ומעשית (אלכסנדר, 1982).
האסתט החדשן יתהה: כיצד אפשר לקרוא סאטירה פוליטית ממרחק זמן גדול כל כך וליהנות ממנה? כיצד בכלל אפשר להתגרות על ידי משמעויותיה המיידיות, הז'ורנאליסטיות? אבל הסאטירה הפוליטית של לוין היא כל כך משמעותית, גם לקורא המאוחר. חשיבותה של הסאטירה הלוינית הוא בכך שבאופן שייקספירי היא חוצה זמנים ומקומות ועדיין
כה אקטואלית. כוחה נובע לא רק מכך ש"דבר לא השתנה". האירוע הפוליטי איננו רק "בר חלוף" ולוין למד להתבונן בכמה מהתכונות החוזרות על עצמן בפוליטיקה של הכוח, של המלחמה ושל ההתחסדות, ובוירטואוזיות של פנומן להנציח אותן על הבמה. לוין הדגים בכמה אופנים, שאותם למד לבודד, את המכאניזם האווילי של המלחמה
הישראלית. ההתחקות אחרי השורש, אחרי התבנית הדרמטית של האירועים "החולפים", הקנתה למערכוניו הסאטיריים את הכוח הפוליטי (לאור, 1987, 1995).
בעבודה זו, נוכחתי לדעת כי לוין בחר לפעול בדרך חתחתים ולהציג על דרך האירוניה והלעג את המלחמה כטבעית וצודקת על מנת לזעזע ולהוקיע את הרטוריקה הפשטה בציבור על היותה של המלחמה חלק אינטגראלי ממעגל החיים. לוין נלחם בחיצי הסאטירה, טילי האירוניה ותותחי הפארודיה באשליית הקונצנזוס המזויף על מנת לעורר את החברה
הישראלית ומנהיגיה.
חנוך לוין, בפועליו בין 1967 ל-1973, שיחק את תפקיד העבד בתהלוכת מצעד הניצחון ברומא העתיקה, אשר עומד מאחורי מדינת ישראל שטופת ההיבריס ולוחש באוזנה "ממנטו מורי" (זכור את המוות). המילים "ממנטו מורי" נלחשו באוזני כל קיסר רומי שעבר דרך שער הניצחון, כדי שלא ילקה בשיגעון גדלות: עכשיו אתה גדול, אבל זכור את
המוות, שאינו פוסח על אף אחד - גם עליך .כך בצורה די טבעית גרם לסקנדל רבתי (Levy, 1988).
נימה אישית
אני כותב את סיכום העבודה בערבו של יום הזיכרון לחללי צה"ל 2006. לפני כמה רגעים נשמעה הצפירה וכאילו מישהו תכנן כך ובצורה כה אירונית, שבדיוק היום אסיים מחקר של חצי שנה על מלחמה ושכול. מחר בבוקר אני נוסע עם חבריי, כמו בכל שנה ב-3 השנים האחרונות, לבקר 3 מחיילי ששוכבים 3 מטרים באדמה בבתי קברות בכל קצוות
הארץ. הם נהרגו בקרב עם מחבלים בחברון, ואני, מונע מרגשות נקמה, נשבעתי בקול על קברותיהם מול אלפי אנשים, להמשיך ולהילחם. אבל הכאב הגליד ואני התבגרתי, טיילתי והתחתנתי וזכיתי עם הגשת עבודה זו לסיים תואר ראשון. עבודה זו הפכה אותי פשוטו כמשמעו לשלם יותר, למבין יותר ואפילו לחושב יותר. ניתנה לי האפשרות
לחזור שנים אחורה אל אהבת התיאטרון שידעתי. אני מודה על ההזדמנות לכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי, על הימים והלילות, על המרדף הבלתי פוסק שאני לא רוצה שאף פעם ייגמר ולחיילי הקבורים שעבודה זו מוקדשת להם.
ביבליוגרפיה
מקורות בעברית
אבידר, ת' (1968). מהומה בקיבוץ לרגל הצגת 'את אני והמלחמה הבאה'. מעריב, 31/07/68.
אופנהיימר, י' (1990). פואטיקה של כוח. סימן קריאה, 20, 216-204.
אופנהיימר, י' (2004). ייצוגי המלחמה אצל חנוך לוין: סאטירה, קומדיה, טרגדיה. בתוך נ' יערי וש' לוי (עורכים) חנוך לוין: האיש עם המיתוס באמצע (עמ' 186-173). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
אוריין, ד' (1996). דמות הערבי בתיאטרון הישראלי. תל אביב: אור עם.
אלכסנדר, ד' (1978). מפגשים מן הסוג העוין. מגון, 29/30, 39-32.
אלכסנדר,ד' (1982). היצירה הסאטירית - פוליטית בתיאטרון הישראלי. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה. תל אביב: אונ' תל אביב.
אלכסנדר, ד' (1985). ליצן ?החצר והשליט. תל אביב: הקיבוץ הארצי.
אלכסנדר, ד' (1986). הסאטירה הפוליטית בתיאטרון הישראלי - מבטים שונים על הציונות. בתוך א' זיו (עורך) הומור יהודי (עמ' 147-139). תל אביב: פפירוס.
אלכסנדר, ד' (1998). הסאטירה הפוליטית בישראל. בתוך נ' משעל (עורך) ואלו שנות.... (עמ' 159). תל אביב: ידיעות אחרונות.
אלכסנדר, ד' (1999). לתת ללב פרפור של עונג מתועב. בתוך ג' קינר, א' רוזיק ופ' רוקם (עורכים), הקאמרי: תיאטרון של זמן ומקום (עמ' 102-99). תל אביב: אונ' תל אביב.
אלמוג, ע' (1988). הצבר מת יחי היאפי. מימד, 12, 13-11.
אלמוג, ע' (2004). פרידה משרוליק. חיפה: זמורה ביתן.
בארת, ר' (1998). מיתולוגיות. תל אביב: בבל.
בר-יוסף, א' (2001). הצופה שנרדם. תל אביב: זמורה ביתן.
בר-קדמא, ע' (1970). מה יש לך אדון לוין? ידיעות אחרונות, פברואר 1970.
בר-שביט, ש' (1978). מונולוג של שחקן. מגוון, 29/30, 42-39.
בראון, א' (1998). תעתועי הקול מן השמים: נושא העקדה במחזות המחאה של חנוך לוין. בקורת ופרשנות, 33, 31-5.
ברזילי, ג' (1992). דמוקרטיה במלחמות. תל אביב: הקיבוץ הארצי.
ברכט, ב' (1976). בגלות המשוררים. תל אביב: סימן קריאה.
ברק, י' (1984). ישראל אחרת - השתקפות המציאות הישראלית בתיאטרון. ערכים: בעיות השלום והסוציאליזם,1, 17-7.
גוטויין, ד' (1997). 'היסטוריוגרפיה חדשה' או הפרטת הזיכרון. בתוך י' וייץ (עורך) בין חזון לרוויזיה (עמ' 344-311). ירושלים: מרכז זלמן שזר.
דין, ס' (1999). "מתי כבר תהיה לכם קצת נחת? ומתי לכם". מעריב, תרבות, 27/08/99, 11-5.
הנדלזלץ, מ' (1973). הורסים וזהו. סימן קריאה, 2, 379-376.
הנדלזלץ, מ' (2001). חנוך לוין על פי דרכו. תל אביב: משכל.
העולם הזה, (1970). גיליון לכבוד שערוריית מלכת האמבטיה. העולם הזה, 22/4/70.
וייץ, ש' (1986). התיאטרון והחברה בישראל: זיקות גומלין. סקירה חודשית, 7, 31-20.
ויץ, י' (1997).מבוא. בתוך י' וייץ (עורך) בין חזון לרוויזיה (עמ' 32-7). ירושלים: מרכז זלמן שזר.
זרטל, ע' (2002). האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון ופוליטיקה. תל אביב: זמורה ביתן.
יורן, נ' (2000). המופשט - הקונקרטי והמדינה: חנוך לוין ו"העולם הזה". עלי שיח, 43, 70-46.
יורן, נ' (2002). המילה הארוטית. חיפה: זמורה ביתן.
יערי, נ' ולוי, ש' (2003). אדם, חפץ, אדם. בתוך נ' יערי וש' לוי (עורכים) חנוך לוי: אדם, חפץ, אדם (עמ' 20-11). תל אביב: אונ' תל אביב.
ירון, א' (1997). חמישים שנות מחזאות עברית. בתוך הקאמרי של תל אביב: חמישים שנות
תיאטרון ישראלי (עמ' 192-144). תל אביב: די - נור.
כספי, ז' (1999) על הקברטים הסאטיריים של חנוך לוין. הארץ, תרבות וספרות, 17/09/99, ב' 13.
כספי, ז' (2000א). 'כולנו חלשים כל כך בעצם' - תפיסת הכוח במחזות הראשונים של חנוך לוין. דפים למחקר בספרות, 12, 351-333.
כספי, ז' (2000ב). מצורת הגוף אל הבשר והדם - ייצוגי גוף בדרמה של חנוך לוין. מכאן, ג, 85-62.
כספי, ז' (2001). בתוך המרחב הצר: סובייקט, זהות וקיום בדרמה של חנוך לוין. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה. ירושלים: האונ' העברית.
כספי, ז' (2005). היושבים בחושך. ירושלים: כתר.
לאור, י' (1995). אנו כותבים אותך מולדת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
לאור, י' (1991). המלך האכזר מכל המלכים. סימן קריאה, 22, 407-397.
לוי, ש' (1985). על במותיך חלל - על התפתחות מוטיב המת-חי. מאזנים, נח', 56-53.
לוי, ש' (2004). מבוא: הערות על הגדולה היחסית של בקט ולוין. בתוך נ' יערי וש' לוי (עורכים) חנוך לוין: האיש עם המיתוס באמצע (עמ' 17-7). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
לוין, ח' (1987). מה איכפת לציפור. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
מילמן,י' (1995). "כתבתי מחזה רך מדי... לכל הרוחות" ניכור מטפיסי ופואטי בתיאטרון המחאה של חנוך לוין. עלי שיח, 36, 105-77.
נגיד, ח' (1998). צחוק וצמרמורת. תל אביב: אור עם.
עוז, א' (1999). התיאטרון הפוליטי. חיפה: זמורה ביתן.
עפרת, ג' (1975). הדראמה הישראלית. הרצליה: צ'ריקובר.
פיינגולד, ב' (1987). מה איכפת ללוין. דבר, 7/08/87.
פיינגולד, ב' (1996). למה דרמה: חינוך ותיאטרון. תל אביב: איתאב.
פיינגולד, ב' (2000). שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי. בתוך צ' צמרת וח' יבלונקה (עורכים) "העשור השני"(עמ' 260-241). ירושלים: יד בן - צבי.
צחור, ז' ורוטמן, ס' (2000). המפה הפוליטית של מדינת ישראל. בתוך צ' צמרת וח' יבלונקה (עורכים) "העשור השני"(עמ' 28-11). ירושלים: יד בן - צבי.
קוטלר, ע' (1978). התיאטרון והקהל. מגוון, 29/30, 31-28.
קימרלינג, ב' (1993). מיליטריזם בחברה הישראלית. תיאוריה וביקורת, 4, 140-123.
קלדרון, נ' (1980). בהקשר פוליטי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
רם, א' (1997). ציונות ופוסט-ציונות: ההקשר הסוציולוגי של ויכוח ההיסטוריונים. בתוך י' וייץ (עורך) בין חזון לרוויזיה (עמ' 290-275). ירושלים: מרכז זלמן שזר.
שפירא, א' (1997). פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי - הוויכוח אודות 'ההיסטוריונים החדשים'.
בתוך י' וייץ (עורך) בין חזון לרוויזיה (עמ' 392-367). ירושלים: מרכז זלמן שזר.
שקד, ג' (1991). פאנק, מאזניים, ס"ה, 5, 9-3.
שקד, ג' (1992). על סיפורים ומחזות. ירושלים: כתר.
מקורות באנגלית
Abramson, G. (1998). Drama and Ideology in modern Israel. Cambridge: Univ. press
Avigal, S. (1986). Hanoch Levin - Enfant terrible of the Israeli theatre. Ariel, 63, pp. 38-56.
Avigal, S. (1996). Patterns and trends in Israeli drama and theater, 1948 to present. In L. Ben-Zvi (Ed.) Theater in Israel, (pp.9-50). Michigan: Univ. press.
Brown, E. (1992). Cruelty and affirmation in the postmodern theatr: Antonin Artaud and Hanoch
Levin. Modern Drama, 35, 2, pp. 586-606.
Brown, E. (1996). Politics of desire: Brechtian "Epic Theater" in Hanoch Levin's postmodern satire.
In L. Ben-Zvi (Ed.) Theater in Israel, (pp. 173-200). Michigan: Univ, press.
Handelsaltz, H. (1988). The Levin-Sobol syndrome: Two faces of modern Israeli drama. Modern Hebrew literature, 1, pp. 21-24.
Jauss, H.R. (1982). Toward an aesthetic of reception. Brighton: Harvester Press.
Kober, A. (2005). From Blitzkrieg to attrition: Israel's attrition strategy and staying power. Small Wars and Insurgencies, 16, 2, pp. 216-240.
Lev-Ari, S. (1989). Turning points in the history of modern Israeli drama. Bulletin of the Israeli academic center in Cairo, 11, pp. 25-28.
Levy, S. (1988). The gospel according to Hanoch Levin. Theatre research international, 13, 2,
pp. 146-154.
Milman, Y. (1994). On alienation in Hanoch Levin's theatre of protest. Hebrew Studies, 35, pp. 65-97.
Oz, A. (1995). Dried dreams and bloody subjects body politics in the theatre of Hanoch Levin. JTD, 1, pp. 109-146.
Sagi, A. (1998). The meaning of the Akedah in Israeli culture and Jewish tradition. Israel studies, 3, 1, pp. 45-49.
Shaked, G. (1996). Introduction: The Israeli drama - An overview. In L. Ben-Zvi (Ed.) Theater in Israel, (pp. 1-8). Michigan: Univ, press.
Rokem, F. (1988). Ideology and archetypal patterns in the Israeli theatre. Theatre research international, 13, 2, pp. 122-131.
Urian, D. (2002). The Arab in Hanoch Levin works: From the queen of the bathtub to murder. Hebrew studies, 43, pp. 217-232.
Yaari, N. (1996). Life as a lost battle: The theater of Hanoch Levin. In L. Ben-Zvi (Ed.) Theater in Israel, (pp. 151-172). Michigan: Univ. press.
מקורות אלקטרוניים
גלסנר, א' (2004). לתת לבורגנים בראש. הארץ, 24/04/04.
[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=418550 contrassID=2
- accessed 04/05/06]
יודילוביץ', מ' (2004). המלחמה שלא נגמרת. ידיעות אחרונות, 17/10/04.
[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2991134,00.html - accessed 04/05/06]
כספי, ז' (2006). הנה העולם. הנה שולחן, כיסא, עץ, שמים! ואיפה אני?! הארץ, 22/02/06.
[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=685478 contrassID=
2 subContrassID=12 sbSubContrassID=0 - accessed 04/05/06]
פוקס, ש' (1999). געגועים לחנוך לוין. מעריב, 23/08/99.
[http://www.nrg.co.il/online/archive/ART15/254.html - accessed 04/05/06]
שילון, א' (2002). לשחוט את השוחט. מעריב, 09/08/02.
[http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/331/921.html - accessed 04/05/06

תגים:

תיאטרון · לוין · סאטירה · מלחמה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ייצוגי המלחמה בתאטרון הסאטירי של חנוך לוין 1967-1973", סמינריון אודות "ייצוגי המלחמה בתאטרון הסאטירי של חנוך לוין 1967-1973" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.