היישום אינו מחובר לאינטרנט

אהבת יעקב לרחל בראי מאבק האמהות על פי מדרש רבא מול מדרשים אחרים

עבודה מס' 064465

מחיר: 265.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: מדרש רבא, אחד המדרשים הבסיסיים, מספר ומפרש את הפסוקים אודות הסיפור של יעקב ונשותיו, תוך הבאת מדרשים ומקבילות אחרות.

6,229 מילים ,11 מקורות ,1995

תקציר העבודה:

ענף התימטולוגיה זכה לעדנה בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים, אולם עדנה זו לא באה לידי ביטוי ממשי בספרות עם ישראל, שהיא הספרות העתיקה ביותר. מאז המאה ה- 19 ועד היום עדים אנו לתופעה נמרצת של אסופות סיפורי אגדה התלמודית, מדרש, קובצי האקסמפלות של ימי הבניים, הספרות העיונית בפורמולה סיפורית מוגדרת, מוסר והדרוש, סיפורי חסידים, אסופות עממיות ואסופות שהן עיבוד ספרותי מחודש. ישנן מספר שיטות וזוויות ראייה שמעצם טיבן תובעות שינוי מתודי.
את שינוי ההדגש של המתודה החדשה ניתן לסכם בנקודות האלה :
1. מחקר העוסק בסדרה של גרסאות, המבוססות על סיפור אחד או על פורמולה סיפורית יציבה. בסדרה כזו של טקסטים, סיווגם נעשה על פי אמת מידה של דימיון פנימי הדור ועל פי היענות לפורמולה סיפורית מוגדרת, תכונה "תימה הומוגנית" או לחליפין "סדרה הומוגנית של גרסאות".
2. המחקר מציג את התימה בתור קבוצת סדר מודעת המהווה אובייקט מחקרי חדש בחקר הספרות העברית. ייחודה של הסדרה התימטית היא בהיותה פורצת את גבולות קבוצות הסדר המקובלות עד כה, כלומר את גבול יצירתו של סופר אחד, את גבולה ההיסטורי של תקופה נתונה או את גבולות הסגנון והז'אנר.
3. אוריינטציה פרוסדוראלית הרואה את עצם תהליך הסדרה כולה כאובייקט בעל ערך מחקרי לעצמו. לכן, מציע המחקר, התייחסות להליך השלם של רצף הגרסאות והצבתו באופן שיטתי על כרונולוגיה סדורה. דווקא בשל המתודה, הגורסת עיון ברצף השלם של הגרסאות, יש לבדוק כל הופעה תקופתית באופן מדוקדק.
4. גישה תימטולוגית, המתמדקת בקורפוס של גרסאות הומוגניות, נתפסת כשלב מחקרי מקדמי שצריך להקדים, עקרונית, כל מחקר תימטולוגי כללי. לדעת אלשטיין, אין להבין או לפרש כהלכה תופעות ספרותיות בעלות גיבוש מאוחר מבלי לעקוב באופן שיטתי אחרי הגניאולוגיה של התפתחותם (גישה הומוגנית מול הטרוגנית).
המחקר התימטולוגי עשוי להתעניין בפיענוח אופיין של הרחבות משמעות אלו במסגרתה של תימה הומוגנית, כמו למשל בפירוש האופי הספציפי שמקבל מוטיב אוניברסלי במסגרת מימושי המוטיפימה בסדרה נתונה .
מטרת העבודה היא לבדוק את הגרסאות וההבדלים בין המקורות השונים והסברים להבדלים השונים.
ראשי פרקים
מבוא
תמטלוגיה של ספרות עם ישראל
היחס בין המדרשים למקרא ויחס המדרשים למקרא
ניתוח הפסוקים
סיכום העבודה
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

רוב מדרשי חז"ל באים להסביר את החלקים הסתומים והלא-מובנים שבמקרא, וכל זאת, על פי נקודת ראות הגיונית ומציאותית, המאפשרת לכל אדם, באשר הוא, להתחבר אל הסיפור ולגלות בו עניין. זה נעשה באמצעות דיאלוגים פרטניים, המנוסחים בפשטות ובבהירות, כאילו התנהלו בין בני אדם רגילים בחיי היום-יום, ולא בדיאלוגים של אבות האומה הבאים לתעד אירועים היסטוריים.
יש להניח כי שימוש החז"ל בלשון היומיומית, ולעתים אף בלשון בוטה (דוגמת "רמאית בת רמאי"), מורידה את רף מעמד הדברים ומשמעותם, ובכך היא מגמדת את כוחו של הסיפור במקרא, הטמון דווקא בצד הנסתר שבו. לטענתי, דווקא המינוריות וחוסר הבהירות, המאפיינים את הסיפור המקראי, משאירים מקום נרחב ל'קריאות' אפשריות שונות ואילו סיפורי חז"ל מצמצמים וסוגרים אפשרויות אלו.

מקורות:

רש"י מפרש שיעקב ראה שיקבר במערת המכפלה בנפרד מרחל שתקבר בדרך אפרתה. לאה רמזה לה זאת באומרה "לכן ישכב עמך הלילה".
בילקוט שכל טוב (צד 116)
נאמר, כי ראה שרחל תזלזל בו ותאמר "לכן ישכב עימך הלילה" ולכן לא נקברה עימו.
כלומר רש"י וילקוט שכל טוב אינם מחדשים רבות, ולמעשה ממעיטים, יחסית למדרש רבא המעלה מספר סיבות לבכיה.
"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא"
הקושי כאן הוא מדוע אמר יעקב לרחל את מוצאו ומדוע כפל לשונו: אחי אביה הוא וגם בן רבקה.
לפי מדרש רבא, ישנן שתי סיבות לאמירה זו:
אם יש כאן עסקי רמאות, אזי הוא אחי אביה, כלומר, גם הוא יודע את עסקי הנכללוליות.
מנגד, אם פניו של לבן לשלום, הוא בנה של רבקה.
בילקוט ראובני נאמר, שרחל אמרה ליעקב כי אביה רמאי ולא יוכל לו, ואז יעקב אמר לה אני אחיו של אביך, כלומר מסוגל להתמודד עימו ברמאויות.
לסיכום- כאן מוצגת לראשונה הבעיה המרכזית של הפרשה- מוטיב הרמיה. כאן עולה לראשונה עניין הרמאות. שהוא עניין מרכזי במערכת היחסים בין רחל ולאה.
"ותרץ ותגד לאביה"
הקושי האמור בפסוק הוא מדוע רחל רצה לאביה. רחל הרי עצמאית ביותר- כל היום היא רועה את הצאן לבד ומתמודדת מול הרועים, וכאשר מופיע אדם זר היא רצה מיידית לאביה. שאלה נוספת מדוע לאביה ולא לאימה.
מדרש רבא טוען כי זה נגד דרך הטבע, היות והנערה כרוכה עדיין אחרי אימה ואילו כאן היא אמרה לאביה. מכאן, מסיק המדרש, כי אימה לא הייתה עוד בין החיים. זוהי המקבילה לרבקה, שהלכה ואמרה לבית אביה אודות אליעזר עבד אברהם.
ילקוט ראובני (מגילה יג ב) טוען כי היא רצה לאביה כי היא היתה כרוכה אחריו, והיות והוא היה הדומיננטי בבית ועל פיו ישק דבר.
"ויהי כשמוע לבן"
הפסוק מתאר את קבלת הפנים הראשונה בה המקבל לבן את יעקב. הקושי הוא מדוע רץ ליעקב. הרי יעקב לא התכוון ללכת משם. קושי שני הוא מה קיווה למצוא שגרם לו לעזוב את עיסוקיו וללכת לקראת יעקב אל באר המים המרוחק.
על פי מדרש רבא לבן זכר את בואו של אליעזר עבד אברהם וחשב לעצמו: אם אליעזר "פסול הבית" (=עבד נטול זכויות) הגיע עם 10 גמלים טעונים כל טוב, לא כל שכן נכדו של אברהם "זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה" שיגיע עם טובין לכבדנו.
לבן הגיע ליעקב מכיוון שלא ראה בידו נרתיק, הוא חיבק אותו כי חשב אולי יעקב מסתיר את הכסף בחריצים שעל גופו, וכאשר לא ראה מאומה נישקהו אולי מחביא זהב בפיו. יעקב אמר לו האם אתה סבור כי אני טעון בממון - אתה טועה ומכאן "ויספר ללבן את כל הדברים האלה".
ילקוט ראובני טוען כי לבן חיפש את ה"אפיסתיקא", כלי ללחם ומזונות בו נהוג היה להחביא את הכסף היות וידע כי יעקב הוא הבכור "גבורתא וחסידא דיעקב האיך ירש ית ברכתא ובכורתא מן יד אחוי".
ולאחר שלא מצא, רצה לראות האם דינרים קשורים במותניו ולבסוף חיפש בפניו. בתגובה, אמר יעקב ללבן: "מה אתה סבור שאני טעון ממון, לא באתי אלא טעון דברים...".
במדרש הגדול (עמוד 460) השמיטו את המילה "אפיסתיקא" ונוקטים בלשון "פרקמטיא" (=סחורה). שם הם מביאים את המקבילה למקרה של אליעזר, בו רץ לבן אל אליעזר אל העין. וטועעינם כי לבן חיפש בתחילה סחורה ולא תרמיל.
לסיכום- דמותו של לבן אינה בהכרח איש המכניס אורחים, אפילו הם קרוביו. הוא אדם אינטרסנט וערמומי הרודף בצע.
"ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה"
הבעייתיות של פסוק זה היא שתי המילים: "אך" ו"אתה". אנו יודעים כי אין מילה מיותרת בתורה ולכן שתי מילים אלו תמוהות.
מדרש רבא טוען כי לבן אמר לו שרצה לעשותו מלך עליהם (אולי בגלל שהצליח לגלול את האבן), אולם מכיוון שהגיע חסר כל, לבן התייחס אליו כ"אך עצמי ובשרי אתה", "כהדין גרמא אנא מהדק לך" - כפי מנהג המקום אני אתייחס אליך- אתה אומנם בעל כשרונות אך לא השכלת לבוא עם רכוש ולכן אתנהג עמך כפי שאני מתנהג עם קרובי.
מדרש הגדול (עמוד 460) טוען כי המילים "מהדק לך", כוונתן היא שלבן ישחק את יעקב בעבודה קשה "אני אעבוד בך ואשחוק את גופך כמו ששוחקים וכותשים עצם". המדרש מביא מקבילה מדניאל, שגם שם מדברים על שחיקת עצמות.
"וישב עימו חודש ימים"
השאלה היא מדוע נקוב הזמן בו ישב יעקב עם לבן. מדרש רבא טוען כי מכאן אנו לומדים כמה זמן יכול אדם לשבת עם קרובו בלא להחשב לטפיל.
רב אסי (כתב יד) טוען גם הוא כי אדם צריך להיות עם קרוביו במשך חודש. ומביא ראייה ממסכת כתובות (דף כג עמוד א) בו נאמר: "איטפל בקרובותיך" ונאמר שם כי אדם יכול להטפל לקרוביו במשך חודש. מעל לחודש אדם כבר צריך לפרנס את עצמו.
"ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתי חינם"
הקושי בפסוק הוא מה הקשר בין "אחי" ל "ועבדתני חינם" ומה פירוש המילה "הכי".
גירסא אחת יכולה להיות כי היות ואתה אחי - לכן לא ביקשת שכר. אולם מדרש רבא טוען כי יעקב עבד עבור לבן בחצי המחיר: אם מקובל היה לשלם 10 דינרים יעקב קיבל 5 דינרים.
לפי פירוש רש"י הוא באמת עבד חינם, אולם במדרש "שכל טוב" מיקום לבן טען כי "מכיוון שאתה אחי ראוי לך לעבדני חינם". בילקוטי שיחות נאמר, כי לא חינם ממש אלא בחצי המחיר. בכל מקרה, ההנחה היא כי לבן רצה שיעקב יעבוד עבורו חודש בחינם ולאחר מכן בחצי המחיר.
על פי מדרש הגדול (עמוד 462) יעקב ענה לו כי לא בא לשם צבירת ממון אלא לשם בנותיו. הערכה זו מתחזקת לפי האמור בתרגום יונתן (ב' דברים ד' ט"ו) כי יעקב הגיע על מנת למצוא כלה כפי שסבו מצא כלה מאותו מקום.
כלומר לבן ויעקב הינם שתי דמויות מנוגדות. יעקב בה להמשיך את השושלת ואילו לבן מעונין להאדיר את הונו. יעקב הגיע לבית דודו לבן כפליט חסר כל. "ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן-אחותו, וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו, ויספר ללבן את כל הדברים האלה" (כט יג). לכאורה, מעל פני השטח יחס חם ולבבי, שלא
בהתאמה עם דמותו של לבן כפי שהיא מצטיירת מאוחר יותר. רש"י מצטט את בראשית רבה לביאור הסתירה המתגלית בין אופיו האמתי של לבן, לבין התנהגותו "החמה" כלפי יעקב: "וירץ לקראתו: כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. ויחבק לו: כשלא ראה עמו כלום, אמר שמא זהובים הביא והינם בחיקו. וינשק
לו: אמר שמא מרגליות הביא והן בפיו". בשפתי חכמים מצוטטים דברי מהר"ל בנושא זה: "אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא יש לומר, שדרך העולם, כשאדם מביא אבנים טובות מביאן בסתר ואין מגלה אותן, לכן אמר: אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה שיש לו". בעל הטורים כותב: "ויחבק לו וינשק לו" (664) בגימטריה: "חיבקו
לגזול מה שעליו" (663).
"וללבן שתי בנות"
זהו למעשה תחילת סיפור ההונאה עם בנותיו של יעקב. אין בפסוק שום בעיה או קושיה.
מדרש רבא טוען כי שתי בנותיו "כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו" - זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים - זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, כלומר, הכתוב מונה את התולדות של בנותיו של לבן על מנת לציין את חשיבותן.
המדרשים השונים עומדים עומד על השוייוניות בינהן למרות התארים השונים גדולה וקטנה, ועל תפקידן במהלך הדורות. כלומר העובדה כי מוזכרים "שתי בנות" הוא על מנת להציג את תפקידן.
מבחינה היסטורית ברור שהיחס בין רחל ולאה הוא אחד המרכיבים הגדולים והחשובים של ההיסטוריה היהודית למשך שנים רבות. היחס בין רחל ללאה מתגלה בצורה אחרת במערכת היחסים שבין ילדיהם, בעיקר בין בני לאה ליוסף. הוא חוזר ומתגלה בצורות שונות ביחסי התחרות בין שבט יהודה כמנהיג שבטי לאה, ובין שבט אפרים כמייצג את
שבטי רחל. הוא מופיע שוב, על כל הניגודים והעימותים באופן אחר במערכת היחסים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל: עד קצה של ממלכת ישראל אין התחרות בין שתי האמהות זוכה לסיום ולסיכום גמור.
היחס בין רחל ולאה הוא יחס של קנאה שהרי כתוב: "ותקנא רחל באחותה" (בראשית, ל, א), וכתוב גם "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי". רש"י מביא את מדרש בראשית רבא בו נאמר כי רחל התקנאה במעשיה הטובים של לאה ואמר: "אילולא צדקה ממני לא זכתה לבנים". כלומר כצדקת היא פשפשה במעשיה, כשראתה שהיא לא יולדת
וקנאה במעשיה הטובים של אחותה, שעל ידם זכתה ללדת. קנאה כזו לא היא הקנאה שחז"ל התכוונו אליה כשהעירו שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (פרקי אבות, פרק ד, פסוק כח'). קנאתה של רחל דומה יותר לקנאת סופרים שמרבה חכמה- קנאה לתועלת- קנאה שגורמת לעבודה על המידות והמעשים.
עם זאת אין להתעלם לגמרי מהפירושים הטוענים כי לאה הייתה שנואה על רחל. אברבנל מפרש (על הכתוב, ל ח) "ותאמר רחל נפתולי אלוהים נפתלתי..."- "עיקשות גדולים נתעקשתי ונפתלתי עם אחותי לאה וגם יכלתי- להכעיסה להעציבה והייתה עלובה ממני ולכן נמנה גם כן ממני הלידה. הרי שבזה הצדיקה הצדקת הזאת הדין על עצמה, והודתה
פשעה וחטאתה לה', ועם זאת עשתה תשובה התפללה על עצמה".
חז"ל עסקו בשאלות אלו, ורבי יונתן אף ניסה לתת עליהם תשובה באמצעות הסיפור הבא: "אמר ר' יונתן: ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל, שנאמר: "אלה תולדות יעקב יוסף" (בראשית לז, ב) , אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה. ומה צניעות הייתה בה ברחל? שנאמר: "ויגד יעקב לרחל כי
אחי אביה הוא" (בראשית, כט, יב) - וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: תינשאי לי? אמרה לו: הן, אלא אבא רמאי הוא ואין אתה יכול לו. אמר לה: מה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני ולא ישיאני לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: וכי מותר לצדיקים לנהוג ברמאות? אמר לה: הן - 'עם נבר
תיתבר ועם עקש תתפל' (שמואל ב', כ"ב, כ"ז). מסר לה סימנים. כשהגיע הלילה אמרה: עכשיו תכלם אחותי - מסרתם לה. וזה שנאמר: 'ויהי בבוקר והנה היא לאה'- מכלל, שעד עכשיו לאו לאה היא? אלא מתוך סימנים שמסרה רחל ללאה, לא היה יעקב יודע עד אותה שעה (מגילה יג, בבא בתרא קכג, רש"י). ואיך זה לא ידע? גם על כך המדרש
מוסיף: "כל אותו לילה היה קורא לה "רחל" והיא עונה לו, בבוקר- והנה היא לאה. אמר לה: מה רמאית בת רמאי! ולא הייתי קורא לך רחל בלילה ואת עונה לי? אמרה לו: יש סופר שאין לו תלמידים? לא כך היה קורא לך אביך עשיו ואתה עונה לו? (בראשית רבה, ע; ילקוט שמעוני, ויצא).
מדרש שכל טוב (צ"ד 118) טוען כי האמור "שתי בנות" הן למעשה כשתי זוויות מחוטבות, אולם הוא מביא את המאבק ביניהן על הבכורה ועל הכבוד בעם ישראל:
שתיהן העמידו אלופים, מלשון אלפים, שנאמר לרבקה "אחותנו את היית לאלפי רבבה". מבני לאה יצאו אלופי יהודה ומבני רחל אלופי אפרים ומנשה. משה ודוד יצאו מלאה, יהושוע ושאול מרחל ומחלקי ארצות משה ויהושוע.
לגבי כובשי ארצות, מדובר הוא על משה ודוד מלאה, יהושוע ושאול מרחל ומחלקי ארצות משה ויהושוע.
היתה מחלוקת קורבן של איזו אמא הינו חשוב יותר על מנת שהוא דוחה את השבת. "קורבן בן של זו (רחל) דוחה את השבת וקורבן של זו דוחה את השבת". מדרש תנחומא מסביר כי קורבן של רחל היה כאשר נשיא לבת אפרים הקריב את קורבנו ואילו קורבנה של לאה לא היה ברור - יש להניח כי זהו שלמה, שהקריב את קורבן חנוכת בית המקדש
וקורבנו דחה את השבת. כלומר הקורבנות המיוחסים לשתי האמהות דוחים את השבת.
מלחמת בן זו הדוחה את השבת (מלחמת יהושוע שלכד את יריחו בשבת), לעומת מלחמת בן זו (רחל), שבית חשמונאי יצא ממנה וגם מלחמתם דוחה את השבת.
לזו נתן שני לילות ולזו לילות שנים - הלילות בהם מדובר הם על עזרת ה' למשה וחזקיה- למשה כאשר פרעה יצא אליו בחצי הלילה וחיזקיה כאשר ה' הכה את מחנה סנחריב בלילה. ומלאה יצאו מרדכי וגדעון- לגדעון ה' עזר בלילה להלחם נגד אויביו (שופטים ז ט), ואילו למרדכי ה' עזר כפי שכתוב במגילה: "ויהיה בלילה ההיא ותידד שנת
המלך".
מאבקה של לאה ברחל שאול - שהוא משבט בנימין מצאצאיה של רחל, מופיע על במת הסיפור כשהוא מתואר בשמות תואר מיוחדים: "שאול, בחור טוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל א, ט, ב). גם כשהוא נלכד במצפה נאמר עליו "ויגבה מכל העם משכמו ומעלה, ואמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר
ה', כי אין כמוהו בכל העם" (שם, י, כג- כד). אולם שאול, המלך המיוחד בהופעתו שהיו לו כל הנתונים להצליח, נכשל ולא הקים שושלת מלכים. את מקומו של שאול תפס דוד, אותו נער רועה צאן, שאפילו ישי אביו לא החשיבו ראוי לעבור לפני שמואל (שמואל א, טז, י- יב). דוד הוא משבט יהודה, בנה הרביעי של לאה, זכה לכינוי
"אדמוני עם יפה עיניים" (שם, שם). דוד ולאה הם היחידים שהמקרא טרח לציין את מראה עיניהם - עיניו היפות של דוד לעומת עיניה הרכות של לאה - להעמידנו על הקשר שבין שני הסיפורים. דוד, הוא זה שזכה להקים ממלכה גדולה, להנחילה לשושלת יציבה לאורך דורות רבים ולהיות קשור בזיכרון העם בגדולתה של ממלכת ישראל. ואילו
שאול, רב המעלות, בחירתו הראשונה של האל, נכשל ולא זכה להביא ממשיכים אל העולם. כך גם לאה, שבעלה נשאה שלא מרצונו ולא העניק לה אהבתו, זכתה ללדת שישה בנים ולהיקבר ליד בעלה. סמלי הדבר שדוד הוא מצאצאיה של לאה, בעוד שאול הוא מצאציה של רחל. ייתכן וישנה כאן כוונה מפורשת ליצור הקבלה בין שני הסיפורים, כצידוק
למאבק בין דוד ושאול ולהעדפתו של דוד.
מכל האמור לעיל אנו למדים כי מעמדה של רחל דומה למעמדה של לאה. שתיהן היו אמות העם ושתיהן זכו לפריווילגיות מיוחדות בהלכה.
מדרש רבא טוען כי "שם הגדולה לאה", שהיא גדולה במתנותיה כהונה לעולם ומלכות לעולם. "ושם הקטנה רחל במתנותיה" - יוסף לשעה ושאול לשעה. הקושי בפסוק הוא מדוע הזכיר את סדר לידתן של לאה ורחל. הפירוש הוא כדי להבהיר שהקב"ה אינו מקפח אף אחת - ללאה נתן ה' כהונה לעולם ומלכות לעולם, ואילו לרחל המלכות הייתה לתקופות
קצרות - יוסף שהיה שליט על מצרים ושאול שהיה משבט בנימין.
הפסוקים הבאים הם מהנדונים ביותר במדרשים:
"ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה"
הקושי בפסוק הוא מה פירוש "רכות"- האם הכוונה ליפות, האם הכוונה לחולניות וכו'. מדרש רבא מביא את דבריו של רבי יוחנן, הטוען כי היה זה מרוב בכי על שידעה כי היא תינשא לגדול מבית יעקב - כלומר עשיו, ולכן בכתה כל הזמן.
תיאור חיצוני מדויק ומפורט של הדמויות אינו קיים בסיפור המקראי. המספר המקראי אינו משתדל לצייר את החותם של גיבוריו. על המראה של רוב גיבורי המקרא לא נמסר ולא כלום, רק במספר לא רב של מקרים מובאת ידיעת קצרה המתייחסת למראה הדמויות. גם במקרים אלה אין המראה החיצוני מתואר, אלא באורח כללי ביותר וללא כל פרטים:
אין מצויים תיאורי מראה אינדיבידואלי המחדדים דמות אחת מכל דמות אחרת. "עיני לאה רכות בעוד שרחל יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, 17). ידיעות אלה, לדעת בר אפרת, באות כמובן להסביר מדוע אוהב יעקב את רחל ולא את לאה, אולם לפי מקורות אחרים הטעם להבאת תיאור זה שונה.
נקודת ההסתכלות של המקרא, בתיאור הנשים הינה רבת פנים. אנו רואים את המאורעות מבחינתם של הצדדים המעורבים, מבחינת רגשותיהם ומבחינת התייחסותם האישית, אולם גם מבחינת היחסים האובייקטיביים. יש לכך גם היבט אחר - של תוכן ושל סמכות שקיימים בין היחסים הבין אישיים וגם מבחינת התוצאות ההיסטוריות.
לאה אינה מתוארת כיפת מראה ויופיה אינו מוזכר. לעומתה, רחל, היא אישה יפה, היא מתוארת הן כיפת מראה והן כיפת תואר (בראשית כט, יז). רש"י אומר כי לאה הייתה יפה ועיני לאה היו רכות מבכי, אולם הוא אין הוא מתאר אותה כמכוערת. אבן עזרא אומר כי לאה היא עבור יעקב בתחילה רק האחות, אחותה של רחל. את רחל הוא פוגש
כאשר הוא מגיע ללבן והאהבה היא "ממבט ראשון". אל אחותה הוא אינו מתייחס, מה גם שהיא אינה יפה ואינה מושכת כאחותה. כל אלה גורמים שאף בסיפור הדברים לאה מופיעה רק כדמות משנית, כתחליף.
אונקלוס אומר: "ועיני לאה רכות- ועיני לאה יאין" (יאות, נאות). אולם בהמשכו של הדיון, בתלמוד הבבלי, אנו קוראים את תיאוריו של רב שהוזכר לעיל. בדבריו של רב נקשרת עובדת עיניה הכעורות של לאה עם עובדת היותה שנואה.
הרב אמר: רכות ממש, ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן. והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו ? - "איש יודע ציד", איש רע הוא מלסטם את הבריות, קטן מה מעשיו? - "איש תם יושב אהלים".
והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה" (מדרש הגדול).
"ורחל הייתה יפת תואר ויאהב יעקב את רחל"
על פי מדרש רבא, יעקב אמר ללבן - אני יודע כי אנשי המקום רמאין ולכן אני רוצה לברר את עסקי עימך.
הקושיה הטמון כאן היא בשאלה מדוע חזר יעקב על דבריו ואמר "ברחל בתך הקטנה".
לפי מדרש רבא אמר יעקב: "ברחל בתך הקטנה"- ברחל- שלא יחליף עם לאה, בתך- שלא יביא אחרת מן השוק ושמה רחל, והקטנה שלא תחליף שמותן זו בזו.
המדרש הגדול מבאר את מוטיב הרמיה השזור, כחוט השני, בחייה של משפחה זו. אברהם הוליך שולל, הן את מלך מצרים והן את מלך גרר, בהציגו את אשתו כאחותו (בראשית, כ, ב), יצחק נוקט אותה שיטה ומרמה את מלך גרר (בראשית כו, ז), רבקה מרמה את יצחק בעלה (בראשית כז, ה), יעקב מרמה את אחיו עשיו ואת אביו יצחק (בראשית כז,
יט), לבן דודו מרמה אותו, רחל מרמה בעניין התרפים (בראשית לז, יט), בניו של יעקב מרמים את אביהם במוכרם את יוסף (בראשית לז, לב). עלילת הסיפור מקיימת קשר של זיקה בין מעשה יעקב, אשר ניצל את כהות עיני יצחק אביו כדי לזכות בבכורה, לבין מעשה לבן אשר ניצל את חשכת הלילה כדי לתת ליעקב את בתו הבכירה. העלילה
יוצרת, מהחומרים המקראיים, מבנה חדש, והופכת את מעשה המירמה של לבן מאמצעי לקידום העלילה בסיפור המקראי לנושא מרכזי בגרסה של חז"ל.
"ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה"
הקושי כאן הוא לשונו הבוטה של יעקב - מדוע אמר "אבואה אליה". התרוץ של מדרש רבא הוא כי יעקב ראה בנבואה שה' גזר עליו שהוא מעמיד י"ב שבטים ולא רצה לאחר את קיום המצווה. יעקב גם אמר כי הוא בן 84 שנה ואם לא עכשיו אימתי.
גם מדרש הגדול מביא את הקושיה וטוען כי אפילו אדם הפרוץ בערווה אינו מדבר מילים כאלו. והתירוץ הוא, כמו מדרש רבא - שיעקב ראה כי הוא צריך להוליד 12 שבטים ולכן הזדרז. יעקב יודע כי הברכות אינן עתידות להתקיים באופן מיידי - ועדות לכך היא שאת הברכות על זרעו קיבל כאשר שהה 14 שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ואם לא
יעמיד עכשיו דורות של שבטים - מתי יעמידם.
"ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעשה משתה"
הקושי שבפסוק זה הוא בשאלה מדוע לבן היה צריך לכנס את כל אנשי המקום ומדוע הללו הסכימו בכלל לבוא ?
על פי מדרש רבא, לבן עושה זאת על מנת להגיד בשבחו של יעקב - שעד שיעקב בא למקום הייתה להם בעיה עם כמויות המים ולאחר שיעקב בא הם התברכו במים רבים. אי לכך לבן התייעץ עם אנשי המקום מה לתת ליעקב בתמורה. אנשי המקום אמרו לו שהוא יכול לנהוג עם יעקב מנהג רמיה ולתת את לאה ומנגד לתת את רחל ולרחם על שניהם. לבן
ביקש מאנשי מקומו משכון כערבון שלא יגלו ליעקב את התרגיל שהוא עומד לבצע, ולכן נקרא לבן הארמי שאפילו לאנשי מקומו הוא לא האמין ונהג עימם מנהגי נכלולים.
על פי המדרש הם רקדו כל היום וכאשר עלה הלילה יעקב אמר להם מדוע אתם ממשיכים לקרקוד לכבודי ? הם טענו כי זהו לכבודו וקראו בקול "היא לאה היא לאה", כלומר ניסו לרמוז לו על הרמיה ויעקב לא הבין. במדרש הגדול נאמר כי עשו לו חופה. בהמשך, במדרש הגדול מובא, בניגוד למדרשים האחרים, כי כל היום קראו לפניו היא לאה
היא לאה ואילו בלילה "היו מקלסין לה הא רחל הא רחל".
לפי ילקוט שמעוני בערב באו להכניסה לחופה וכבו הנרות במקום. אמר להם יעקב מדוע כבו הנרות ? והם ענו לו כי מעשה לא צנוע לקיים יחסי אישות לאור הנרות. מדרש אחר מוסיף כי הם אמרו לו שהם לא כמו התיישים והאיילים העושים. למרות זאת במדרש הגדול נכתב כי למרות זאת יעקב תמה, היות והיו שם נשים וגברים ויכלו לבוא לידי
פריצות.
בסיפור המקראי מאשים יעקב את לבן במעשה הרמייה, אך תגובתו מנוסחת כשאלה המבקשת הסבר או סיבה: "מה זאת עשית לי?" ולמה רימיתני?" (בראשית כ"ט, כ"ה). לעומת זאת, במדרש חז"ל יעקב אינו שואל את לאה מדוע היא רימתה אותו ? אלא מטיח בה האשמה: "רמאית בת רמאי", כאשר הוא מאשים בכך גם את אביה. יעקב מפרש את מעשה
החילופין לא רק כתכסיס משפחתי, אלא גם כתכונת אופי משפחתית. חז"ל נותנים ללאה אפשרות לערער על תוקפו המוסרי של יעקב להתקיף את זולתו בתכונת הרמאות, מאחר וידוע מעשה הרמייה שלו לצורך קבלת הברכה מאביו. ואמנם לאה פותחת בפתגם המנוסח כשאלה רטורית: וכי יש סופר שאין לו תלמידים ?
הפתגם מקבל גוון אירוני בהקשרו של הסיפור: מול האשמת יעקב את לאה, במעשה הרמייה של אביה, היא מציגה אותו כאביהם הרוחני של הרבה תלמידים. רק לאחר מכן לאה מזכירה ליעקב את התנהגותו עם אביו, כשהיא יוצרת מקבילה לשונית ותכנית לדברים שהוא-עצמו הטיח בה. דברי לאה, המושמעים בדברי חז"ל, באים כדי ללמד את הקורא לקח:
מי שאינו בוחל ברמאות, אינו יכול לבוא בדרישות מוסריות כלפי רמאים אחרים.
"ויאמר אל לבן מה זאת"
לאחר שבע שנים, כשיעקב רוצה להגשים את אהבתו, הוא מגלה לתדהמתו כי לבן רימה אותו וכי בחסות החשכה החליף את רחל בלאה: "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (פסוק כ"ה). אין הכתוב מספר כיצד אירע הדבר שרחל הוחלפה בלאה, וכיצד לאה לא אמרה דבר ליעקב ושמרה על שתיקה, את פערים אלו נאלץ הקורא למלא בעצמו ובכוח דמיונו. לאה היא
אולי, מבחינה מסוימת, האומללה באמהות, היות וההילה של החן והיופי ואף האהבה הרומנטית קשורה לאחותה, רחל. לאה היא עבור יעקב בתחילה רק אחותה של רחל ולאחר מכן האישה שנשאה בטעות, ותפקידה תמיד משני. ובנוסף לכל - היא אינה יפה ואינה מושכת כאחותה. כל אלה גורמים לכך שאף בסיפור הדברים לאה מופיעה רק כדמות משנית
וכתחליף. הטרגדיה בחייה היא, שגם בעלה רואה אותה באור זה, לאמר: היא האישה שבאה במקום אהבתו הגדולה, והרי זה צד מכריע בחייה כאישה, שהיא אינה מגיעה לעולם לקרבה לבעלה כמו אצל רחל. הצד האחר, של צערה וכאבה של לאה, הרינו בכך שהקשר הרגשי בין יעקב לבינה בשום פנים אינו הדדי - יעקב רואה בלאה כעין טעות שנכפתה
עליו, אולם לאה אינה רואה ביעקב מקרה. הרושם הוא שלאה, אולי יותר מאשר רחל, מעוניינת ביעקב, חפצה בו ואוהבת אותו.
"ויבוא גם אל רחל... ויעבד עימו עוד שבע שנים אחרות"
מדרש רבא מביא את דבריו של ר' יודה בר' סימן, הטוען כי מנהג העולם שפועל עובד שעתיים שלוש באמונה ובסוף הוא מתעצל ממלאכתו, ואילו כאן יעקב לא התעצל ממלאכתו אפילו לרגע, "מה ראשונות באמונה אף אחרונות באמונה". רבי יוחנן מביא את דברי הנביא הושע (פרק יב פסוק יג) "ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה
שמר", הטוען כי יעקב לא ידע אישה אחרת, עד שנשא אישה ושמר את הצאן בעבור זה שתינתן לו רחל לאישה.
ילקוט ראובני מביא את דבריו של הושע "ויעבוד ישראל אשה ובאשה שמר". הנביא הושע אומר לישראל, מה שקורה עתה ויקרה אתכם בעתיד - כך קרה ליעקב אבינו. יעקב אבינו, לפני שנשא אישה, השתעבד ללבן וגם לאחר שנשא אישה נשתעבד ללבן. כך גם קרה לישראל - לפני שנולד הגואל, שהוא משה רבנו, עם ישראל היה משועבד למצרים, וגם
לאחר שנולד המשיכו ישראל להיות משועבדים. בשיר השירים ובירושלמי (שביעית כא, ב) כי הנך יפה - דומה לך. אולם לעתיד לבוא, אין שיעבוד אחר גאולה, הגאולה האחרונה, כך כתוב בירושלמי, תהיה הגאולה השלמה, כמו שיעקב יצא מעבדות לחירות.
סיכום העבודה
סיפור יעקב ונשותיו הנו אחד מסיפורי המקרא המופלאים, אשר השאירו את חותמן גם על מקרים אחרים בחיי האומה: הרמאות של לבן, דבקותו של יעקב במשימה וכד'. המאבק בין האחיות הינו סמל ששימש לדורות הבאים.
יעקב היה מעוניין לשאת את רחל ואמר בפירוש "ברחל בתך הקטנה" (בראשית כט, כה). המשפט "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית, כט, כה) שבסיפור אהבת יעקב לרחל הנו רגע של אמת בהתגלותה. מתוך כך הריהי גם נקודת שיא במאבק בין שתי האמהות. כאן טמונה סכנה כי יעקב יואר באור הבוקר הזה ("ויהיה בבוקר"...) באור נלעג, אך
במתן האפשרות לקורא לצפות ביעקב, לראותו פגיע וברגע היפגעותו, היגלותו את האמת אשר הייתה ידועה לנו מכבר, וכל כולו של המצב מתומצת ב"והנה היא לאה", הפך אותנו, הצופים, מקהל אשר עשוי להיות קהל לעגני, המלגלג למשובתו של יעקב, הרואה את העניין כ"קומדיה של טעויות"- לקהל אוהד לזה שלאחר ליל אהבים נתחוור לו כי
היה זה ליל עגבים, לא את האהבה ידע ואף לא את האהובה.
הסיפור המקראי מתחיל עם הקונפליקט בין לבן ליעקב-יעקב עובד עבור לבן במשך שבע שנים, ולמרות זאת אינו מקבל את שכרו. המדרשים מתארים את הצדדים המעשיים של הרמאות וההשלכות של הרמאות לדורות הבאים. נקודת ההסתכלות של המקרא על התיאור של הנשים היא רבת פנים. אנו רואים את המאורעות מבחינתם של הצדדים המעורבים,
מבחינת רגשותיהם, מבחינת התייחסותם האישית אולם גם מבחינת היחסים האובייקטיביים. יש לכך גם היבט אחר- של תוכן ושל סמכות שקיימים בין היחסים הבין אישיים והן מבחינת התוצאות ההיסטוריות. כך למעשה נמנעת הגלישה אל תיאורים וולגריים. אין כאן התפלשות ברחמים עצמיים, וזאת משום הדרך התמציתית בה מובע המצב המתואר.
רחל מתוארת הן כיפת מראה והן כיפת תואר, ולעומתה לאה אינה מתוארת כיפת מראה ויופיה אינו מוזכר, דבר שלכאורה הוא בסיס לקונפליקט. ואכן, הקונפליקט בין שתי האחיות מתואר במשך כמה פרקים במקרא: בתחילה לאה נישאה לו במרמה, לאחר מכן יש המאבק בין שתי האחיות על תשומת לבו של הבעל המתעצם לאור הלידות של הבנים.
מאבקים אלו מתוארים בפסוקים, והפרשנים נותנים להם תיאורים שונים. המספר המקראי אינו מספר על היחסים בין שתי האחיות ועל יחסן כלפי יעקב במשך כל התקופה הממושכת בה הוא חי ועבד בקרבתן, מלבד שכל אותן שנים ארוכות נראו בעיני יעקב "כימים אחדים" (בראשית כט, יב), בשל אהבתו את רחל. פערים אלו נאלץ הקורא להשלים
בכוחות עצמו. לעומת זאת המדרשים מתעקבים על התנהגותהן של הנשים הן כלפי יעקב והן כלפי לבן אביהם- וכן את המריבות ביניהם. המריבות מתוארות ככאלו המשפיעות על המריבות לדורות הבאים, ולמעשה על כל המריבות בתנ"ך.
היחס בין מדרש רבא למדרשים האחרים הוא סמביוטי. כולם מדברים על נושאים דומים עם שינויים מזעריים. המדרשים האחרים, המובאים במדרש רבא, מנסים לפרש את דברי מדרש רבא המובאים בקיצור.
הדוגמא הבולטת ביותר היא תיאור מעלותיהן של האמהות: מדרש רבא טוען כי מזו יצאו מלכים, מזו יצאו כהנים, מזו יצאו כובשים וכד' ואילו מדרש הגדול מפרש בדיוק למה הכוונה, ובמקומות מסוימים הוא טוען כי הכתוב עדיין טוען שהפרוש הזה צריך עיון. כלומר, גם המדרשים עצמם לא יורדים לסוף דעתו של מדרש רבא, העתיק מביניהם.
במקומות אחרים אנו רואים הבאת גרסאות שונות: ילקוט ראובני מול ילקוט שמעוני ומדרש הגדול, כאשר כל אחד מביא את גרסתו בצורה דומה אבל שונה. לדוגמא, המעשה עם חתונת יעקב בלילה: חלק מהמדרשים גורסים כי אנשי המקום ניסו לעזור לו וחלק מהם טוענים כי הם לא עזרו לו אלא כיבו את הנרות.
מכל מקום אין הבדלים תהומיים בנקודות המוסכמות - כולם מסכימים כי יעקב היה צח כשלג עם כוונות טהורות, לעומת לבן המתעסק ללא הרף בניסיונות לרמות את הסובבים אותו - כולל חבריו הטובים.
ביבליוגרפיה
אמינוף ע. (תשנ"ב), "ועיני לאה רכות", עלי שיח, 29-30, עמודים 145 - 151.
ארום נ. (תשמ"ה), "ברחל בתך הקטנה- היא לאה?", בית מקרא, 30.
גרינברג מ. (תשמ"ב) "תנ"ך, פרשנות חז"ל" אנציקלופדיה מקראית, ח, טורים עמודים 649-642.
הורוביץ ש (תשמ"ט), "היחס בין רחל ולאה", טללי אורות, א עמודים 25 - 30.
היינמן, י. (תשי"ד). דרכי האגדה, ירושלים.
יעקבי א.ר. (תשנ"ד), "עקרותה של לאה", שמעתין 114, עמודים 11 - 14.
מאיר, עופרה (1987). הסיפור הדרשני בבראשית רבה, ירושלים.
סגל, מ. צ. (1980) פרשנות המקרא.
פרידמן יהודה, כל הקצר קודם, לשוננו, ל"ה, תשל"א.
פרנקל, י. (תשל"ח) "שאלות הרמנוטיות בחקר סיפור האגדה", תרביץ מז, עמ' 172-139.
צרפתי גד, צמדי מילים בסדר קבוע בלשון חכמים, לשוננו, ל~,תשכ"ו.
אלשטיין יואב, ליפסקר אבידב, "תימטולוגיה של ספרות עם ישראל- קווי יסוד", ביקורת ופרשנות,(1989),30, רמת- גן, 7.
אלשטיין יואב, "מוריד גשמים במאזניים", ביקורת ופרשנות, 30, רמת- גן, 1989.
עפרה מאיר עמ' 26
עפרה מאיר, עמ' 19
היינמן, עמ' 10
היינמן, עמ' 24
סגל, פרשנות המקרא, עמ' ב, 1980
גרינברג, "תנ"ך - פרשנות חז"ל", אנציקלופדיה מקראית, ח' טור 649-642, תשמ"ב
עפרה מאיר, עמ' 29
23

תגים:

תמטלוגיה · ישראל · מקרא · מדרש · פסוק

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אהבת יעקב לרחל בראי מאבק האמהות על פי מדרש רבא מול מדרשים אחרים", סמינריון אודות "אהבת יעקב לרחל בראי מאבק האמהות על פי מדרש רבא מול מדרשים אחרים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.