היישום אינו מחובר לאינטרנט

תקופת הזוהר של צפת ושקיעתה בתחום חיי הקהילה ואירגונם

עבודה מס' 064284

מחיר: 288.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: תיאור חיי הקהילה ואירגונם בימי הפריחה והשגשוג.

6,563 מילים ,24 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

חשיבותה ההיסטורית של צפת בתולדות היהדות וארץ ישראל עצומה. הישוב היהודי בצפת שגשג במאה השש-עשרה והיה גדול וחשוב אף יותר מזה של ירושלים. הישוב נהנה ממעמד מיוחד בתחום חיי הרוח היהודיים, שחרג אף מחוץ לתחומה של ארץ ישראל, ובעקבותיו הפכה צפת למרכז היהודי החשוב ביותר בכל העולם. לא היתה עוד עיר בארץ בה ישבו יהודים בהמשכיות רבה כמו בצפת.
תולדותיה של צפת מאופיינים בסדרת אסונות הפוקדים אותה במשך השנים, אסונות שנראה כי הם מתרחשים במחזוריות קבועה, שלאחריהם תקופת שקט והתאוששות.
אין הכוונה לדון בחיי הרוח של חכמי צפת, נושא עצום ומפתה, אלא בעיקר בתיאור חיי הקהילה ואירגונם בימי הפריחה והשגשוג. יידונו במאמר הסיבות שהביאו את צפת למעמד רם ומשגשג כל כך; יפורטו העדות והקהלים היהודיים בעיר והיחסים בינהם, שהיתה להם חשיבות מכרעת במירקם החיים החברתי והיהודי; יתוארו מוסדות השלטון העותומאני והיהודי; ויובא פירוט של ארגון חיי הקהילה היהודית. לסיום אדון בקצרה בסיבות לשקיעתה של קהילה אדירה זו, שקיימה את היסטוריית העיר ושקעה לאחר פריחתה.

תוכן העניינים
מבוא
היישוב היהודי בצפת במאה השש-עשרה
העדות היהודיות בצפת והיחסים בינהן
מוסדות השלטון
מערכת המשפט היהודית
ארגון הקהילה היהודית
לימוד תורה
לימוד בבית הכנסת
שקיעתה של צפת
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

בשנת 1516 כבש הסולטאן העותומאני סלים הראשון את סוריה וארץ ישראל מידי הממלוכים. בניגוד לערביי ארץ ישראל, קיבלו יהודי ארץ ישראל את התורכים בברכה. העזרה שהגישו היהודים וההטבות שקיבלו בתמורה מן התורכים גרמו למתיחות רבה בינם לבין הערבים, והביאו להתפרצויות חמורות, אחת מהן בצפת. הגורם למהומות בצפת היו שמועות שוא לגבי תבוסתו של הסולטאן סלים, וב24- בינואר 1517 חוללו המוני הערבים בצפת פוגרום, כשהם הורגים בתורכים וביהודים (דויד, 1978, עמ': 190-191).

מקורות:

הפקידות העותומאנית הבכירה היתה מוסלמית. הפיאודלים אשר קיבלו אחוזות היו מוסלמים לא ערביים, והפקידות הנמוכה שכללה שופטים, מופתים, אימאמים ומפקחי הווקף, היו ערבים, כך שלשון המשפט והפקידות ממשיכה להיות ערבית והתרבות התורכית לא ניכרה כמעט בחיי היומיום. לא היתה קיימת עיריה מקומית, ובענייני העיר עסק
המושל: אין החוק המוסלמי מכיר בגופים משפטיים, ובהיסטוריה האיסלאמית אין זכר לערים מוכרות ובעלות זכויות, עם מעמד ופריבילגיה של גוף... לא היתה עיר, אלא רק גיבוב משפחות, רבעים וגילדות, כשלכל אחד ראש ומנהגים משלו" (לואיס, תשל"ז עמ':315).
מערכת השיפוט היתה דתית מוסלמית, והאימפריה העותומאנית, בניגוד לכל המשטרים המוסלמיים שקדמו לה, פעלה להשלטת סמכותם הבלעדית של חוקי האיסלאם, ולא ניסתה לפשר בינם לבין המציאות. המופתים והקאדים אורגנו בהיררכיה והחליפו את כל בתי הדין שפעלו בתקופות הקודמות. הם היו כפופים למרותו של שיך' אל-איסלאם, תחת
האסכולה החנאפית, בקושטא ופסקו בלעדית בכל הנוגע לענייני התושבים המוסלמים.
הקאדים החנאפים היו לרוב עותומאנים ולא ערבים, ומערכת השיפוט היתה מנותקת מן המושלים החילוניים שדורגו בהיררכיה נפרדת. לצד הקאדים והשופטים ניצבו מלומדים שופטים - המופתים שהיו ערבים, שלא נהנו מסמכויות שיפוט, אך היוו כתובת לשאלות מיוחדות והיקנו תוקף יתר לפסקי דין כשחתמו עליהם (בן-צבי, תשט"ו).למרות שמערכת
השיפוט המוסלמית פיקחה גם על העדות הלא-מוסלמיות, היא נהגה שלא להתערב במשפטים, אלא אם כן נתבקשה לעשות זאת. אי-לכך קיימת בצפת מערכת שיפוט יהודית נפרדת ועצמאית לצד המערכת המוסלמית. יהודי צפת פנו בדרך כלל לערכאות היהודיות ולא למוסלמיות בעניינים פנימיים, שכן אחרת היו צפויים לנידוי או לחרם.
מחוז צפת היה מחולק לחמש נפות - צפת, שקיף, תבנין, עכו וטבריה. הקרקעות במחוז צפת מוינו לחמישה סוגים, כמקובל בכל האימפריה העותומאנית:
אדמות הסולטאן - בהן נכללו כפרים רבים שההכנסות מהם נועדו לאוצר המלכותי.
אדמות מושל המחוז - שהכנסתן נועדה למושל המחוז, למרות שזה נהנה לעיתים מקצבאות של כפרים מחוץ לתחום זה.
אדמות מולכ - בבעלות פרטית.
אדמות ווקף - שהכנסותיהן נועדו למוסדות דת מוסלמיים.
אחוזות שהוענקו לאדונים פיאודליים - שהיו בדרך כלל אנשי צבא וגבו על אדמות אלה מיסים, ובתמורה התחייבו להעמיד לרשות הסולטאן בעת מלחמה כוח צבאי. במחוז צפת היו יחסית הרבה אחוזות פיאודליות כאלו, אך רובן נעלמו בראשית המאה השבע-עשרה בשל מלחמותיו של פאח'ר אדין השני בגליל ובדרום לבנון.
כל שלוש שנים נערכה הערכה מחודשת לגבי גובה המיסים בקהילה היהודית. נקבעה תקרת מס, ונקבע כי מי שאינו מתגורר דרך קבע בצפת אינו חייב במיסים. את מס הקרקע, החראג', חילקו בין כל התושבים היהודים, והתשלום התבצע במרוכז עבור כולם. נטל המס חולק בין העדות השונות לפי גודלם ועושרם - גורם שעודד את הקהילות למשוך
תחתן רבים יותר ועשירים יותר, על מנת להקטין את הנטל שהוטל על חבריהן. בקהילת סלוניקי הוקם ועד מיוחדשמונה יל ידי פרנסי הקהל וקבע את סכום המס שהוטל על כל אדם לשלם. במקרה והנישום התנגד הותר לו להעריך בעצמו את הכנסותיו והונו תחת שבועה חמורה. אלו שנרתעו מפני שבועה זו נאלצו לקבל את החלטת הוועדה. עניים,
יתומים, נשים ותלמידי חכמים היו פטורים מתשלומי החראג', וכאמור פרץ סכסוך חמור בקהילת צפת בין העשירים לבין הרבנים בשאלה האם יש לשחרר ממס גם תלמידי חכמים שהתפרנסו מעיסקיהם.
ראשי הקהילה הטילו מיסים פנימיים על מנת לקיים את מוסדות הצדקה והוצאות הקהילה. למרות שהדבר היה נהוג ברוב הקהילות, בצפת היו מיסים אלו מעטים, שכן הוצאות אלו כוסו מכספי תרומות והקדש מחו"ל.
על מנת לשחרר את הקהילה היהודית מחוק העזבונות המוסלמי, לפיו יורשת המדינה עזבונות ללא יורשים, שולם תשלום קבוע לשלטונות שתמורתו שוחררו כספי העזבונות (שור, 1983).
מערכת המשפט היהודית
ספרי "שאלות ותשובות" (שו"ת) שכללו שאלות שהופנו לגדולי הרבנים בנושאים שונים, כגון בעיות רכוש, חובות, מסחר, משפחה, הנהגת הציבור, וכו', כללו את פסקי הדין והנמקותיהם, ומהווים היום חלק ניכר מן העדויות לגבי יהודי צפת במאה השש-עשרה. ספרות זו הינה רק חוליה אחת בשרשרת פסקי הדין ההלכתיים.
הרשויות העותומאניות הגבילו את השופטים היהודיים ולא הניחו להם לעסוק במשפט, כך למשל הובאו בפני בתי הדין המוסלמיים דיני נפשות, סכסוכים בין יהודים למוסלמים. בידי בתי הדין היהודיים נותר הטיפול בעניינים הפנימיים של הקהילה. היהודים מצידם השתדלו ככל יכולתם לא להזדקק להתערבות המנגנון המוסלמי.
לדיינים היהודים לא נתנה סמכות לפסוק. דוגמא לכך ניתן לראות בעירעור שהובא לפני רבי יעקב בירב. המערער , שלא היה תושב צפת ואישתו היתה, נדרש לשלם מיסים וארנונות כאילו היה תושב צפת, למרות שנהג רק לבקר אותה לעיתים. את המערער ייצג "הפרנסי-שלי", שהיווה מעין עורך דין. ערעורו נדון תחילה אצל "ממוני קהל הקדוש",
והגיע אחר כך אל "ממוני הקהילות", שהיו בעלי סמכות גבוהה יותר. שתי הסמכויות דחו את טיעוניו, כנראה משום שטובת הקהילה עמדה בפניהן, והרי טובת הקהילה מחייבת משלמי מיסים אבים ככל האפשר. האיש, שלא הסתפק ב"דין תורה", פנה הלאה לדיני המלכות - לקאדי, ובמקביל אל רבי יעקב בירב, שהיה ממונה לנגיד, לשופט עליון של
הקהילה היהודית (מעמד שבטל עם מותו בצפת). שתי הערכאות קיבלו את תביעת המערער וקבעו שאין הוא חייב במיסים.
מקרים נוספים הביאו את היהודים להיעזר במשפט העותומאני הממלכתי. מטראני (תשל"ד) מתאר זאת כך: "נקראתי נקראתי לבית-הועד על עניין יעקב זרקון שנזרקה בו מינות... ונתנו רשות למנהיגי הקהילות... שייסרו אותו על ידי האומות ונחבש בידם והיכו אותו קצת הכאות כפי מה שהיה ראוי לו עד אשר התחנן והיה גועה בבכי...".
נראה, אם כן, כי הקהילה הצפתית נהגה ביד קשה בעברייני המוסר שלה. לעיתים פנתה ההנהגה היהודית לשלטונות התורכיים על מנת שיוציאו לפועל גזר דין שנפסק. בדרך כלל, כאשר הוזכרו במקורות היהודיים עונשים חריגים הכוונה היתה שהגזירה תבוצע על ידי השלטונות (שור, 1983).
שני העונשים העיקריים שהוטלו על ידי בית המשפט היהודי באופן עצמאי היו נידוי וחרם - החל מנידוי זמני בן 30 ימים, ועד חרם מוחלט. נידוי הוטל, בדרך כלל, על מנת להכריח מישהו לעשות מעשה מסויים. מותר היה להתרועע ולדבר עם המנודה, אך, למעט בני ביתו, אסור היה לאיש לאכול ולשתות עימו. החרם, לעומת זאת היה חמור
יותר וגרר שינוי קיצוני במעמדו של המוחרם - שינוי במקומו בבית-הכנסת, ואי הזמנתו לעלות לתורה; אי כלילתו בספירת המניין; ומניעתו מלהתמנות לתפקיד ציבורי. משמעותו של חרם חמור היתה גדולה עוד יותר. הניתוק היה מלא, עד כדי כך שמשפחתו אולצה להיפרד ממנו, וקברו היה מחוץ לקבר ישראל. חרם כזה מותר היה להטיל רק לאחר
שלוש אזהרות, והוטל רק לעיתים נדירות ((GOODBLATT, 1952.
בדרך כלל השאיפה היתה להתפייס ולהגיע לפשרה באמצעות מוסד הבוררות. הבוררים, שנקראו "נבררים" או "ברורים, טיפלו בסיכסוכי מסחר ובבעיות שהצריכו פיתרון מהיר ולא היו חמורות עד כדי פניה למוסדות המשפט. לא כל הבוררים היו רבנים, ומספר הבוררים השתנה. כאשר היו שלושה בוררים עמד בראשם חכם הקהל. מכיוון ששני הצדדים
ניסו ככל יכולתם להימנע מפניה לשלטונות ולקאדי, נעשה, בדרך כלל, מאמץ גדול על מנת להגיע לפשרה. במקרים שלא עלה בידם להגיע לפשרה ולא היה מנוס אלא לפנות לקאדי, נפגעה מאוד יוקרתו של בית הדין היהודי, ויחד איתו העצמאות היהודית, דבר שעורר את זעמם של הפוסקים.
בעקבות מוגבלות זו לפנות לערכאות הזרות, על מנת לקיים חיים יהודיים תקינים, היה השיפוט היהודי חייב לקיים רמה גבוהה, ולהצטיין בראיית הנולד ובהבנה עמוקה לנפש האדם. הקהילה העריכה זאת וידעה כי לא תזכה לרמת שיפוט כה גבוהה בבתי דין זרים.
אחת המגבלות של מוסדות השיפוט היהודיים היתה חוסר ההיררכיה הנוקשה, ומעמדו של כל פוסק יהודי היה תלוי במעמדו בקרב עמיתיו, מה שגרר לריבוי ערעורים. החותם הראשון על פסק דין היה הרב הבכיר, ואחריו רבנים אחרים לפי סדר חשיבותם. במקרים רבים לא היתה הסכמה בין השופטים הרבנים, במיוחד היתה גלויה המחלוקת בין רבי
יוסף קארו לבין רבי משה מטראני. דימיטרובסקי (תשנ"ב) מתאר את תלונתו של מטראני על יחסו של קארו: "שלחו הפתקא לחכם הר' יוסף קארו נר"ו שיראה בה אם הוא כדין, והוא השיב בכתב דברי קנטורין וחירופין והוצאת שם רע נגדי במסירות, ולענין הדין לא השיב דבר" (עמ': ק"ח). למרות זאת נהגו רוב הרבנים במתכונת של "שמור לי
ואשמור לך", ונזהרו מאוד לא לפגוע במערכת השיפוט היהודית (שור 1983).
ארגון הקהילה היהודית
הקהילה הירושלמית היתה מבוססת על שני בעלי תפקידים מרכזיים - הדיין והשיח' אל-יהוד. בצפת, לעומת זאת, היתה לכל קהל הנהגה משלו שניהלה את כל ענייני ציבורו. ראשי הקהל כונו "הממונים", והתקינו תקנות שחייבו את בני הקהל בלבד, והיו אחראיים גם על גביית המס הקהילתי והחיצוני שהיה מיועד לשלטונות. על איסוף כספים
בתפוצות היו ממוני "השליחים" (יערי, תשי"א).
הקהילה היהודית בצפת אוגנה במאה השש-עשרה לעדות, או לקהלים - הקהל הספרדי, הקהל המוסתערבי, קהל איטליאנו, קהל אשכנזי, ועוד, כאשר לכל קהל בית כנסת, בית מדרש, בית דין, ואפילו חברת קבורה משלו. בראש כל קהל עמדו "פרנסים", ופרנסי כל הקהילות נקראו "טובי העיר". ל"פרנסים" עזרו גזברים מטעם הקהל, גבאים, ומעריכי
מיסים. בנוסף כיהן בכל קהל אדם בתפקיד חזן. כמו כן היו לכל קהילה שוחטים, שמשים ורבנים משלה, כאשר בראשה עמד "מאביץ תורה", או חכם הקהל שהיה בדרך כלל גם אב בית הדין, ולימד לעיתים את תלמידי הישיבה, ובעיקר עסק בפעילויות בית הכנסת שם דרש בשבתות ובחגים.
ריבוי הקהלים בצפת גרר בעיות, שעל מנת להתגבר עליהן הורכבו בתי דין מרכזיים על-קהליים - בית דין קטן בהרכב של חמישה או שישה חכמים, ומועצה מרכזית גדולה יותר, הלט היא "בית הוועד" עליה אדון בהמשך.
לקהלים היו אינטרסים כלכליים משלהם, והתנהלה תחרות בין הקהלים השונים. במקרים מסויימים אף הגיעו הסכסוכים הבין-קהילתיים לערכאות.
הממונים והחכמים התערבו רבות בחיי הפרט, הן מבחינת הדין והן מבחינה חברתית. כך למשל נאסר על היהודים להתלבש בלבוש שאפיין את המוסלמים, והעדיפו לסכן נפשות, לעיתים, ולהבליט את האלמנט היהודי.
לצרכים ביטחוניים הוקם בצפת חאן - חצר מוקפת חומה, שתשמש כמגן בפני התקפה מוסלמית אפשרית (שור, 1983).
מעט מאוד עדויות נותרו כיום בנוגע לארגון הפנימי של הקהל הצפתי. המעט שנשאר מתאר בעיקר את הקהילה האשכנזית, ואינו מחייב בהכרח את שאר הקהילות. מסתבר כי בקהילה זו תיקנו תקנות בשנת 1565 שתוקפן היה עשר שנים, ואחרות נוספו עליהן. התקנות עסקו בעיקר בשמירת הליכוד וההזדהות הקהילתית, כך שהיחיד לא היה רשאי לפעול
ביוזמתו בניגוד לאינטרסים של החברה והקהילה. רוב התקנות נגעו לענייני תרומות והכנסות כספיות שוטפות. בניהו (תשכ"ג) מתאר זאת:
"עוד הסכימו שלא יכתוב שום יחיד מהק"ק הנזכר לחוצה לארץ שום דבר שיגיע הפסד לק"ק, ולא יכתוב לשום נברא שישלח מעות לישיבה או עניים, ואם ישלחו לאיזה יחיד איזה מעות לחלק חייב אותו יחיד לתת אותן המעות לידי גבאי הק"ק הנז'...
"עוד הסכימו שלא יעשה שום אחד נדבה ביד שום נברא ולא לצנועים, ואם איזה ספרדי או אשכנזי יבא מחוץ וידור בידו פלו' שיחלקם כפי רצונו, חייב אותו פלו' לתת אותם המעות ביד הגבאים".
בנוסף נאסר על כל אדם להתפלל בבית כנסת שאינו של קהלו:
"עוד הסכימו, שלא יציא שום יחיד מהק"ק הנזכר להתפלל חוץ לבית הכנס', ולא יקבע מקום לתפל' שום זמנים מהזמנים בשנה או לפחות בכל יום שבת חייב כל א' לבא להתפלל בבית הכנסת...
"גם מסגרת הלימוד לא תהיה אלא בבית-הכנסת, וכל 'הספקה לשום בעל תורה' תמסר רק אם יבא ללמוד לבית הכנס'"
אין ספק כי הקהל האשכנזי טרח טירחה רבה על מנת לשמור על ייחודו ועצמאותו בקרב הקהילה היהודית הצפתית:
"עוד הסכימו, הרב שיגזור על תלמידו שלא יחתום באיזו הסכמה מכל אלו הנ"ל שהתלמיד ההוא חייב לחתום...
"ואם איזה חכם או חכמים מחכמי העיר יקום וינגד ויעזור למי שלא ירצה לחתום, דבריו יהיו בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש".
התעקשות זו למנוע אפשרות של השפעה של הקהלים האחרים על הקהל האשכנזי גובתה על ידי תקנה קדומה שהוציאו חכמי ירושלים וצפת, שניסתה למנוע פירוד וסכסוכים בין שתי הקהילות והוציאה מן המסגרת הקהילתית את הקהל האשכנזי, כך שיהא רשאי להפריד עצמו מבחינה ארגונית בנפרד משאר בני העדות והקהלים.
הקהלים בצפת השתמשו במוסדות יהודיים רגילים - בית-כנסת, בית-מדרש וישיבה. ככל שהקהל היה גדול יותר, כך עמדו לרשותו יותר ממוסד אחד מכל סוג, ולעיתים אף בית משפט משלו.
ההנהגה הקולקטיבית בצפת התבססה על "הממונים" מטעם הקהלים השונים, שהיו נציגיה, ונקראה "כולל". ה"כולל" דן, בדרך כלל, בעניינים ציבוריים המשותפים לכל הקהילות, ותחת סמכותו היתה קביעת המס הקהילתי ואופן הטלתו (קופפר, תשל"ו). מטעם ה"כולל" נשלחו ה"שליחים" לתפוצות הגולה. ה"כולל" עסק גם בניהול המשאים ומתנים עם
השלטונות העותומאניים והוציא תקנות משותפות לכלל הקהלים.
"בית הוועד" היה גוף נוסף שעמד לצד הכולל. זו היתה למעשה מועצת חכמים שהחברים בה היו נציגי בתי הדין של הקהלים השונים. "בית הוועד" כונן על ידי רבי יעקב בירב ומנתה עשרה עד עשרים חכמים שהרכיבו הרכבים שונים של בית הדין הגדול שבצפת, ובפניהם הובאו בעיות משפטיות מורכבות שלא ניתן היה לפתרן בדרך אחרת. לאחר
פטירתו של רבי יעקב בירב עמד רבי יוסף קארו בראש "בית הוועד" עד למותו. בימי ראשותו נמנו על אנשי "בית הוועד" חכמי הלכה גדולים - רבי משה מטראני (המבי"ט) ורבי ישראל די קוריאל, ובהמשך רבי דוד אבן אבי זמרא (הרדב"ז). דינו של בית דין זה היה כדין בית הדין הגדול. רבי יעקב בירב הקים את "בית הוועד" במטרה להקים
סנהדרין בצפת. לאחר שנכשל במטרה זו, שימש בית הדין כבית דין עליון לכל תפוצות ישראל.
לימוד תורה
העשור השלישי של המאה השש-עשרה הביא לצפת פריחה רוחנית שהתעצמה עד סוף המאה, והשפיעה רבות על תפוצות הגולה. הפריחה הרוחנית שיגשגה הן בתטרת הגלוי והן בתורת הנסתר. בניהו (תשכ"ג) מצטט את רבי יוסף קארו באחת מתשובותיו הנוגעות לנושא:
"בעיר צפת תוב"ב... ובכן היה כרם ה' בית ישראל יפה אף נעים, פרחה הגפן הנצו הרמונים, ראשי ישיבות ותלמידיהם לומדים על תלם... ובכן היה מגדל עוז בנוי לתלפיות, הלא הוא למוד התורה בשקידה רבה, וגם יקב התורה חצב בו ייןהמשומר בענביו יורדים ועולי' במלחמת התורה לנים בעומק' של הלכה, ובכרמנו סמדר, הדודאים נתנו
ריח ועל פתחינו כל מגדים ה"ה התלמידים תמיד היו מתמרים ועולים אשכלות ת"ח... ומשם תצא תורה ואורה לכל תפוצות הגולה, גולה על ראשה ושבעה נרותיה מאירות אל עבר פניה" (עמ' קיג-קיד).
מניין ישיבות התורה שהוקמו בקהלים השונים עמד על סדר גודל של שמונה עשר, מניין בתי הכנסת, כשניים עשר. ידועים כיום שישה עשר קהלים בכל הגדלים בצפת של המאה השש-עשרה, ולמרות שכנראה לא לכל קהל היו ישיבה ובית מדרש משלו, סביר להניח כי לקהילות הגדולות, כגון לספרדים, היו יותר מישיבה אחת.
הישיבות קויימו כלכלית מבחוץ ומבפנים. מצד אחד התגייסו קהילות שונות ויחידים באירופה ובאימפריה העותומאנית, ובעיקר באיטליה, לגייס כספים ולתמוך ביישוב היהודי בצפת (זנה, תשי"א). מן הצד השני מעטות העדויות הנוגעות בתמיכה מיוחדת בישיבות צפת במסגרת המגביות שערכו ארגון "הכולל" או הקהלים. למרות שלא תמיד זכו
צרכי הישיבות לעדיפות גבוהה, הן תמיד קיבלו את חלקן מן הסל הקהילתי. בעיתות מצוקה וחירום אף הוסבו לעיתים קרנות כספים המיועדות לישיבות לצרכים אחרים.
המקורות העומדים כיום לרשותינו לגבי לימוד תורה ממוסד בצפת הם שלושה:
1. איגרת חכמי המוסתערבים בצפת אל הנגיד רבי יצחק שולאל במצרים, בשנים 1507-1509, נכתב על מסגרות לימודיות שונות אצל קהל זה: "בכל יום אנו קובעים לתורה עתים... כל מי שעוסק בתורה מסייעו הנגיד ירום הודו והוגד לנו שעשה סיוע לספרדיים ולא עשה שום סיוע לעבדיך המסתערביים... אין אנו מניחין הלימוד תמיד בתלמוד" (
WOREL, 1927 GOTTHEIL , עמ' 245-264).
2. איגרת שנשלחה ממצרים אל חכמי צפת בדבר פתירתו של השליח הצפתי רבי שמואל בהלול (דוד, תשנ"א, עמ':44-45).
3. מכתב השלוח מחכמי צפת לרבני ירושלים בנוגע לעניין השמיטה בשנת 1504, עליו חתומים ארבעה עשר חכמים שכולם, או רובם, נמנו על חכמי הישיבה בצפת, למרות שהיא אינה מוזכרת מפורשות.
אסקור עתה בקצרה את המנהיגים הרבניים הגדולים שעמדו בראש מוסדות הלימוד.
רבי יעקב בירב
הדמות הרוחנית הדומיננטית בצפת. הוא הגיע לעיר לראשונה לשהיה קצרה בשנת 1524, והשתקע בה בשנת 1535, עד יום מותו בשנת 1541.
כבר כבר בביקורו הראשון הקים רבי יעקב בירב ישיבה בצפת, עליה נמנו כל חכמי צפת. דימיטרובסקי (תשכ"ב) מתאר ישיבה זו - חברי הישיבה זו דנו בדברי הלכה וכתבו פסקים ותשובות על פי מניין וכדעת הרוב. מטרתו של רבי יעקב בירב היתה להעניק לתלמידים הלומדים תורה את היכולת שמעבר ללימודים להיות שופטים ומורים.
הלימוד בישיבה התנהל על ידי בני הישיבה שהתווכחו והתדיינו, וראש הישיבה היה מקשיב ומכריע. הישיבה קיימה שתי מסגרות לימוד - ל"חברים" מבוגרים יותר, ולתלמידים צעירים. בלימודים בהם השתתפו ה"חברים" בלבד התמקד בסוגיות בעייתיות, ולא בלימוד מסכתות סדיר.
ישיבת מהר"י בירב שימשה דוגמה לישיבות שיסדו מאוחר יותר רבי יוסף קארו ורבי משה מטראני ותלמידיהם, כשבכולן התבססה דרך הלימוד על שיטת העיון (דימיטרובסקי, תשכ"ב).
רבי יוסף קארו
מכונה מרן, תלמידו של רבי יעקב בירב, וממשיכו לאחר מותו. מנהיג בעל שיעור קומה שלא עסק רק בקודיפיקציה, אלא שילב הוראה ופסיקה לצד תפקידים ציבוריים מרכזיים בקהילה הצפתית. עמד בראש "בית הוועד" שפתר שאלות שלא נפתרו במסגרות נמוכות יותר, כאשר הגוף המרכזי בפורום זה היה "בית הדין הגדול" שבראשו עמד. בבית מדרשו
שולבו לימודי ההלכה בתכנים של קבלה ופילוסופיה.
בתוקף מעמדו המרכזי בהנהגת הקהילה, םרש הרב יוסף קארו את חסותו על ישיבות נוספות בצפת, ייסד, ניהל והחזיק ישיבות אחדות במסגרת הקהלים השונים שבראשן עמדו תלמידיו ועמיתיו. רבי יוסף קארו תרם רבות, בחומר וברוח, לפיתוחן וקידומן של הישיבות בצפת, והיה הדמות ההילכתית החשובה ביותר בדורו.
רבי משה מטראני
מכונה מבי"ט. היה יריבו המושבע של למרן, ולמרות זאת צעד לצידו עשרות שנים. הוא כיהן כנסמך בית הדין הגדול שבראשו עמד המרן. המבי"ט התקשה להשלים עם מעמדו של רבי יוסף קארו כראש החכמים ידוע השם, כפוסק החשוב ביותר בדור וכראש המוסדות המרכזיים בקהילה הצפתית.
המבי"ט עסק עשרות שנים בהוראת תורה ועמד בראש ישיבה.
תלמידי המרן והמבי"ט ואחרים כראשי ישיבות
רבים אחרים עמדו בראש ישיבות. בישיבות הצפתיות התקיים לימוד אינטנסיבי על בסיס עיון תלמודי של חקירה על פי כללים ברורים, שהתווה בבית מדרשו החכם הספרדי רבי יצחק קנפנטון. בעיון זה היו מצד אחד דיאלקטיקה אינטלקטואלית, ומצד שני לימודי הלכה שנועדו לשמש יסוד לפסיקות הלכה ולעניינים שעמדו על הפרק. העיון בתלמוד
התבסס על העמקה בו תוך התבססות על פירוש רש"י, בעלי התוספות וחידושי הרמב"ן (דימיטרובסקי, תשכ"ג).לימודי הלכות המשנה תורה, הפסק, שהיוו חלק בלתי נפרד מן המסגרת הלימודית, התקיימו עם סיום התפילה ויועדו לקהל הרחב.
ישיבה מפורסמת ליד צפת התקיימה בעין זיתון ובראשה עמד רבי משה בן מכיר. ישיבה זו פעלה עד סוף המאה השש-עשרה.
לימוד בבית הכנסת
בעלי הבתים למדו בבית הכנסת. מסגרת זו יועדה לאלו שאינם תלמידי חכמים, ועוסקים בעיסוקים אחרים מלבד תורה, והתקיימה לאחר התפילות ערבית ושחרית. יערי (תש"ג) מצטט את אגרתו של רבי שלמה שלומיל מיינשטרל מדרזניץ, משנת 1607, המתארת את תחומי הלימוד בבתי הכנסת:
"וכל בתי כנסיות תכף אחר תפילת ערבית ושחרית מתקבצים כל הקהל ויושבים לפני רבנים בכל בית הכנסיות ה' ו' כתות, כל כת וכת לומדים קודם שיוצאים מב"ה, כת זו לומדים בקביעות בהרמב"ם, וכת זו לומדים בקביעות בעין יעקב, וכת זו לומדים בקביעות בברכות, וכת זו לומדים קביעות פרק אחד משניות עם פירוש, וכת אחת לומדים
הלכה אחת עם פירש"י ותוספות, וכת אחת לומדים קביעות מספר הזוהר, וכת אחת לומדים קביעות מקרא בתורה נביאים כתובים, באופן שלא נמצא אחד שיצא בבוקר למלאכתו או לעסקו אם לא ילמד קודם לכן קביעות בתורה. וכמו כן עושים כל ישראל בערב אחר תפילת ערבית. וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים" (עמ':197-198).
קיימות היו שש אפשרויות לימוד בבתי הכנסיות בתחומים שונים לבחירתם של בעלי הבתים:
1. רמב"ם, או "פסק", כלומר, הלכות ממשנה תורה שהיו מיועדות גם לתלמידי הישיבה.
2. "עין יעקב", הוא חיבורו של רבי יעקב אבן חביב המכיל את אגדות התלמוד לפי סדר המסכתות.
3. לימודי תלמוד עם פירושי רש"י ותוספות.
4. "ספר הזוהר" שנלמד גם במסגרת קבוצתית. לקראת סוף המאה שולבו בחלק מן הישיבות הצפתיות לימודי קבלה.
5. "מקרא בתורה נביאים כתובים" - לימוד תורה במסגרת ישיבתית. זוהי אפשרות נפוצה למדי בקהילות המזרח, ואפשרות פחות מקובלת בקהילות אשכנז, איטליה וספרד, שם למדו בעיקר תלמוד והלכה. נראה, לכן, כי תלמוד תורה התקיים במסגרת קבוצתית, בעיקר בסדר הלימוד לנערים.
6. "פרק אחד משניות עם פירוש" - לא נכלל, כנראה, במסגרת הלימודית לפני המאה השש-עשרה, וזכה להדים יותר במסגרת הלימוד הקבוצתי בירושלים ובצפת במאה השש-עשרה. המשנה זוכה בצפת להתעניינות רבה יחסית ברבדי הלימוד השונים וכחלק מתיקון ליל שבועות.
העיסוק במשנה התבטא בהגיה חדשה של נוסח המשנה על ידי מגיהים שונים מצפת (דוד, 1993).
שקיעתה של צפת
שגשוגה של צפת היה נתון בעיקר למנהיגיה הרוחניים, רובם ילידי ספרד או צאצאיהם, שהביאו עימם חוכמה והשכלה רבה, ולעיתים קרובות עמדות מפתח אצל השלטונות. אולם הם, כאמור, היו בני הדור הראשון של הפריחה, והילת ההנהגה הלכה ופחתה עם הדורות הבאים שהיו בינוניים יותר ולא ירשו כהלכה את גדולת קודמיהם.
האימפריה העותומאנית היתה איתנה בימי סולימאן המחוקק ובנו סלים השני, אם עם מותו של האחרון השתנה מצבה. השלטון המרכזי נחלש והאימפריה החלה להתדרדר. הסולטאנים הממשיכים תוארו כבטלנים ולא יוצלחים, כנראה כתוצאה משיטת החינוך הלקויה. במקביל החל משבר במנגנון הממשל במערכת הפקידותית ברחבי האימפריה, והזנחה כללית
הביאה להתמוטטות כלכלית. המערכת החקלאית התמוטטה בעקבות קוצר ראיה וגביית מיסים קשוחה מדי שהובילה להתדרדרות בעיבוד האדמות.
הנתיב הישיר החדש מן המזרח אל אירופה, שנפתח על ידי הפורטוגזים וההולנדים עקף את האימפריה העותומאנית ומנע ממנה את מקורות ההכנסה הנכבדים ביותר שלה. ארצות אגן הים התיכון החלו לדעוך והים התיכון לא שימש עוד נתיב לסחר. כסף אמריקאי שהחל לזרום לתוך האימפריה גרר אינפלציה חמורה וממושכת שהביאה להתמוטטות הייצור
המקומי והגדלת היבוא האירופאי, ולהקטנת ערכו של המטבע התורכי.
התפוררות האימפריה השפיעה ישירות על הקהילה היהודית בצפת. מושלי העיר החלו לעשוק את הקהילה, וחילופי השלטון הביאו לירידה במעמדו של דון יוסף נשיא. כיבוש קפריסין על ידי דון יוסף הביא לצורך במתיישבים שישקמוהו, והשלטונות הוציאו בשנת 1576 צו המגרש אלף משפחות יהודיות אמידות מצפת לקפריסין, ושנה מאוחר יותר
הוצא צו גירוש לעוד חמש מאות משפחות.כנראה שפעולה זו היא תולדה של הלשנה מתוך הקהילה הצפתית עצמה, מה שמצביע על החלשות מוסדותיה המרכזיים של הקהילה, ועל סוף תקופת עליית קרנם של תושבי צפת היהודיים בעיני השלטונות העותומאניים, למרות שצו הגירוש בוטל.
מצב הבטחון התדרדר, והבדואים החמושים בעקבות מחירת הנשק שלאחר כיבוש קפריסין, התארגנו לקבוצות שודדים וערכו מסעי שוד מרובים, שהיו מלווים במעשי רצח וביזה.
יהודי צפת התלוננו כי מושל העיר מפריע למנוחתם ביום השבת ועושק את כספם. שודדים שהרגו יהודים היוו עילה למושל להיטפל ליהודים בהאשמות הרמח והביזה. החיילים העותומאניים פרקו כל עול והיו פורצים לבתים יהודים, המושל הטיל קנסות חמורים, המיסים עלו ונאסר השימוש ליהודים בנשק להגנה.
בעקבות התערערות המצב הבטחוני נעלמו תנאי המסחר והייצור הנוחים בצפת, האינפלציה פרחה ומשבר חמור תקף את תעשיית הצמר שהיוותה את עמוד התווך של הכלכלה הצפתית. על כל אלו נוספו מספר שנות בצורת, ובמיוחד בשנת 1583, והכלכלה המשיכה להתדרדר. מכת ארבה ומגפות שפורצות חותמים את הגולל על פריחתה של צפת.
מיטב חכמי צפת יצאו מעירם לחו"ל על מנת לגייס כספים ועשירי הקהילה נטשו אותה בעקבות מצבה הכלכלי והבטחוני המדרדר, לטובת ירושלים, חברון או דמשק. המגיפות הבריחו את רוב חכמי צפת, אך הם שבו אליה מאוחר יותר. אחרים לא שבו.
קהילת קושטא נסתה לעזור לקהילת צפת ושיגרה לעיר כסף וצמר, אולם הספינה נשדדה בדרך. אניה נוספת שנשלחה טבעה בסערה. מכאן ואילך לא התאוששה שוב כלכלת צפת.
עד סוף המאה השש-עשרה נטשה מרבית האוכלוסיה היהודית את צפת, ובעיקר התושבים העשירים והחכמים. הנותרים נאבקו בחיי היומיום, והעבירו את הבכורה הרוחנית לירושלים. צפת הפכה לקהילה נידחת באימפריה העותומאנית המתפוררת (שור, 1983).
סיכום
מאמר זה עסק בקהילה היהודית בצפת בתקופת הזוהר של העיר במאה השש-עשרה.
בפרק הראשון תואר הישוב היהודי בצפת והסיבות שהביאו לפריחתו. תוארה העליה הגדולה לארץ ישראל בכלל ולצפת בפרט שהקפיצה את גודל האוכלוסיה היהודית בעיר והעשירה אותה בחכמים ואנשי רוח, והביאה לפריחה רוחנית וכלכלית. בהמשך תוארו הקהלים היהודיים שאיפיינו את קהילת צפת - המוסתערבים, האנוסים, הספרדים, המערבים,
האיטלקים, הפרובנסאלים, האשכנזים וההונגרים. קהילות אלה שמרו על צביונן וייחודן תוך ליכוד יהודי מלא. תוארו היחסים והמתחים בין העדות - בין הספרדים למוסתערבים, בין האשכנזים לשאר, בין עשירים לעניים, בין ותיקים לצעירים, וכו'.
הפרק השני תאר את מוסדות השלטון העותומאניים בעיר שהיו צבאיים מעיקרם - המושל, הפקידות העותומאנית הבכירה והזוטרה, מערכת המשפט והמיסים, הקאדי, החנאפי והמופתי.
הפרק השלישי עסק במערכת המשפט היהודית שהיתה מוגבלת מאוד על ידי השלטונות העותומאניים וניסתה לשמור על עצמאותה ככל האפשר. תוארו העונשים שהטילה משום כך הקהילה על פרטיה שפנו לערכאות התורכיות - נידוי וחרם, והצורך שנבע מכך להגיע לפשרות ולמערכת משפט צודקת וחכמה שלא תצריך פניות מחוצה לה.
הפרק הרביעי עסק בארגון הקהילה היהודית - הממונים, הפרנסים, הגבאים, טובי העיר, הגזברים, המעריכים, בית הוועד, הכולל, הישיבות, בתי המדרש, בתי הכנסת, בתי הדין, לימוד התורה לתלמידי חכמים ולקהל הרחב ומנהיגי המוסדות.
הפרק החמישי עסק בסיבות שהביאו לשקיעתה של צפת - מות המנהיגים הגדולים שלא העמידו להם יורשים ראויים, התדרדרותה של האימפריה העותומאנית והתפוררותה הכלכלית והבטחונית שהביאה על צפת התפוררות כלכלית ובטחונית משלה, ההתדרדרות ביחסים עם השלטונות העותומאניים, מגפות, שוד, ארבה, ונטישת העיר על ידי חכמיה ועשיריה.
אין ספק כי סיפורה של העיר צפת במאה השש-עשרה מרתק, וכי עוד רב המחקר וארוכה הדרך ללימוד הנושא.
ביבליוגרפיה
* באסולה, מ., תרצ"ח, "מסעות ארץ ישראל", מהדורת י' בן צבי, ירושלים.
* בניהו, מ., תשכ"ג, "הסכמת צפת לפיטור תלמידי חכמים ממיסים ונסיונו של ר' יהודה אבירלין לבטלה", ספונות, ז, עמ': קג-קיז.
* דוד, א., תשנ"א, "תעודות חדשות מן הגניזה לתולדות הקשרים בין יהודי ארץ ישראל ויהודי מצרים במאות הט"ז-י"ז", קתדרה, 59, עמ': 19-55.
* -------, תשנ"ב, "עלייתם של מגורשי ספרד לארץ ישראל והשפעתם על היישוב בה", מורשת ספרד, בעריכת ח' ביינארט, ירושלים, עמ': 459-435 .
* -------, 1978, "ידיעות נוספות על פרעות ביהודי צפת בשנת 1517", קתדרה, 8, ירושלים, עמ': 189-194.
* -------, 1993, "עלייה והתיישבות בארץ-ישראל במאה הט"ז", הוצאת ראובן מס, ירושלים.
* דימיטרובסקי, ח"ז, תשכ"ב, "ויכוח בין מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט", ספונות, ו', עמ': עא-קכג.
* -----------, תשכ"ג, "בית מדרשו של רבי יעקב בירב", ספונות, י', עמ': קיג-קצב.
* זנה, י., תשי"א, "תעודות על שד"רים אחדים באיטליה", קבץ על יד, ה', עמ': קצז-ריח.
* יערי, א., תש"ג, "אגרות ארץ-ישראל", ירושלים.
* יערי, א., תשי"א, "שלוחי ארץ ישראל", ירושלים.
* לואיס, ב., תשל"ז, "צמיחתה של תורכיה המודרנית", ירושלים.
* מטראני, מ., תשל"ד, "ספר שו"ת מבי"ט", ללא ציון מקום.
* קהלת, י., תשל"ב, "תקופת הזוהר של צפת - לקט מאמרים", התנועה הקיבוצית.
* קופפר, א., תשל"ו, "קהילת צפת ופעולת ר' מנחם עזריה מפאנו למען היישוב בארץ-ישראל", שלם, ב', עמ': 361-364.
* קפשאלי, א., תשל"ו, "סדר אליהו זוטא", ירושלים.
* שור, נ., 1983, "תולדות צפת", עם עובד, דביר, תל אביב.
* שזר, ז., תש"י, "צופיך צפת", מולד, ד'.
* שלומיל, ש.מ., תש"י, "שלוש אגרות מצפת", בתוך, יערי, אגרות, תל אביב, עמ': 194-209.
* Cohen, A., Lewis, B., 1978, "Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century", Princeton.
* David, A., 1987, "Safed Foyer de Retour Judaisme de Conversos au XVIe Siecle", REJ, 146, pp: 63-83.
* Goodblatt, M., 1952, "Jewish Life in Turkey, In the XVI Century", New York.
* Gottheil, R., Worrell, W.H., 1972, "Fragments from the Cairo Genizah"' In the Freer Collection, New York.
* Schechter, S., 1908, "Safed in the Sixteenth Century", Studies in Judaism, Second Series, Philadelphia.

תגים:

קהילות · יהודי · ארץ · ישראל · עות'מאני

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תקופת הזוהר של צפת ושקיעתה בתחום חיי הקהילה ואירגונם", סמינריון אודות "תקופת הזוהר של צפת ושקיעתה בתחום חיי הקהילה ואירגונם" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.