היישום אינו מחובר לאינטרנט

גורמים להתהוותה ולהתפתחותה של תנועת הרפורמה באירופה ובארה"ב.

עבודה מס' 064057

מחיר: 433.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת תקומתה של התנועה הרפורמית, תיאור הגורמים לצמיחתה באירופה ובארה"ב ויחסי הגומלין עם התנועה הציונית.

10,990 מילים ,14 מקורות ,1993

תקציר העבודה:

מטרת עבודה זו הינה לתאר את הגורמים להתהוותה ולהתפתחותה של תנועת הרפורמה באירופה ובארה"ב. ישנם דגשים מיוחדים ביחס לתנועת הרפורמה בארצות הברית תוך התייחסות להתפתחותה של התנועה בארצות הברית ולגורמים השונים אשר השפיעו על דרכה ואופיה של התנועה בארצות הברית.

פרק חשוב בעבודה והוא זה שלמעשה מסיים את העבודה הוא פרק הדן ביחסה של תנועת הרפורמה לציונות.
יש לזכור כי התנועה הרפורמית נולדה כזרם רעיוני שמונים שנה לפני התנועה הציונית. שתי התנועות התמקדו באלמנט אחד מהמכלול המהווה את כל היהדות . התנועה הרפורמית התמקדה בנושא הדת והפכה למישני את ההתייחסות לארץ ישראל והתנועה הציונית התמקדה בשיבה לארץ ישראל והזניחה את נושא הדת.
אין פלא איפוא ששתי התנועות לא הסתדרו בתחילת דרכה של הציונות המדינית. השאלה הציונית מדגימה כיצד תנועה דתית יהודית עברה תהליך שינוי מהותי.
תנועות רבות משתנות לאורך ההסטוריה, אך לשינוי כפי שחל על התנועה הרפורמית לא היה תקדים. אין זה נכון לתאר את המעבר של התנועה הרפורמית לכיוון הציוני רק כחזרה לציונות לאחר תקופה של עויינות.
על פניו זה נכון, אך התנועה הרפורמית נכנסה לתהליך דיאלקטי מקיף עם הציונות,תהליך אשר השפיע על שתי התנועות.
בעבודה זו סקרתי את התנועה הרפורמית למן התפתחותה עד לתקומתה של התנועה.

תוכן העניינים
מבוא
פרק 1 - הרפורמה באירופה
1.1 רקע היסטורי
1.1.1 הרקע באירופה
1.1.2 צמיחה רעיונית של הרפורמה באירופה
פרק 2 - הרפורמה בארצות - הברית
2.1 התפתחות התנועה הרפורמית בארצות הברית
2.1.1 מצע פיטסבורג
2.1.2 מצע פיטסבורג 1885
2.2 מגמות קיצוניות בתנועה הרפורמית בארצות הברית - ועידת פילדלפיה
פרק 3 - מוסדות וארגונים בארה"ב
3.1 ההיברו יוניון קולג' - H.U.C HEBREW UNION COLLEGE0
3.2 איגוד הקהילות העבריות של אמריקה
3.2.1 איגוד הרבנים הרפורמים C.C.A.R. - CENTRAL CONFERENCE OF AMERICAN RABIES
3.3 הניגודים בין התנועה הרפורמית ובין הציונות
3.3.1 המפנה ערב מלחמת העולם השניה
3.3.2 התקרבות אידיאולוגית בין שתי הקבוצות
מקורות

מקורות:

בשנת 1941 נבחר ג'יימס הלר לנשיא איגוד הרבנים המתקדמים ונראה כי מנוי וגמור היה עמו להביא את האיגוד כולו לידי תמיכה ביעדים הציוניים. בכינוס החמישים ושניים של האיגוד, שנערך ביוני 1941ד, יזם הנשיא ג'יימס הלר, שהיה ציוני בהשקפותיו, הקמת ועדה לענייני ארץ-ישראל, אלא שניתן לה מעמד של תת-ועדה ללא סמכויות.
לאחר הכינוס נוצרה באיגוד מתיחות בין קבוצה גדולה של רבנים שתבעה לתת ביטוי ציוני מוחשי להזדהותם עם יהודי אירופה ועם הישוב היהודי בארץ-ישראל, ובין קבוצת אנטי-ציונים בראשון הרבנים לאזרון, ועוד. האנטי-ציונים התנגדו לקיום ועדות לארץ-ישראל בבתי הכנסת הרפורמים והאשימו את ג'יימס הלר בעידוד הרוח הציונית
והארצישראלית.
בשנת 1942 לא עלה מספר החרים באיגוד הרבנים הרפורמיים על חמש מאות, אך להחלטותיו נודעה חשיבות רבה בציבור היהודי. איגוד הרבנים האורתודוקסיים ואיגוד הרבנים הקונסרבטיביים תמכו בתנועה הציונית, ומאז שנות השלושים היה ארגון הרבנים הרפורמים גורם ניטראלי, ולהחלטות חדשות שלו הייתה עשויה להיות חשיבות רבה במאבק
על דעת הקהל היהודית והלא יהודית.
עוד לפני הכינוס החמישים ושלושה ביקש הלר לפייס את האנטי-ציונים ואמר שלא היה בכוונתו להפוך את האיגוד לארגון ציוני, הלר אף הציע לכלול בתקנון סעיף שידבר על ניטראליות בנושא הציוני. לעומת זאת טענו האנטי-ציונים כ אין בכוונתם לפגוע בארץ-ישראל, וכי שאיפתם היחידה היא למנוע פוליטיזציה של בעיות ארץ-ישראל.
הלר דחה את טיעוניהם והזהיר שהתארגנותם הסיעתית עלולה לפלג את התנועה הרפורמית, להפר את שלום הבית בין רבנים לקהילותיהם ולעורר מריבות בקהילות ובהיברו יוניון קולג', המרכז הרוחני של התנועה. הלר ביקש לשכנע את המיעוט האנטי-ציוני באיגוד כי האתגר האמיתי הוא לא הקמת מדינה יהודית או צבא יהודי, אלא הצלת יהודים
על ידי פתיחת שערי הארץ בשעה שהמוני פליטים מאירופה יהיו זקוקים למקלט.
נשיאותו של הלר והתסיסה למען הקמת כוח לוחם יהודי הם הרקע שעליו יש להבין את הדיון באיגוד בשנת 1942, דיון שבגללו נאלצו הלא-ציונים לנקוט פעולה דראסטית. שלושים ושלושה רבנים ציוניים יזמו הצעת החלטה שתבעה כי תינתן לאוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל "הזכות לכונן כוח צבאי אשר יילחם תחת דגלו הוא". ועדת ההחלטות
המליצה למתן את נוסח ההחלטה ולדבר רק על "ההזדמנות להלחם למען הגנת מולדתם". נאומו של הלר נבדל מכל נאום נשיא שנישא בעבר לפני האיגוד: הוא היה חדור רוח ציונית לוחמנית. הלר האשים את הרבנים האנטי-ציוניים כי הם מעלים מנבכי העבר את האידיאולוגיה הרפורמית של ראשית המאה ומגבירים את המבוכה דווקא בתקופה הרת
גורל זו. בהחלטותיו אמנם חזר האיגוד ואישר את עקרון הניטראליות משנת 1935, אך גם הוא דחה בפורש את טענת המועצה כי יהדות רפורמית וציונות אינן עולות בקנה אחד.
עד שהגיע מועד ועידת איגוד הרבנים הרפורמים ביוני 1943 הותוו הגבולות בבירור. בדברים של ג'יימס הלר נאמר: "...הציונות אינה חילונית... היא מאגדת הרבה אלפים של יהודים דתיים, הרואים אותה כביטוי לתפילותיהם ותקוותיהם..." ובהחלטה מ - 1943 נאמר: "הועידה מכריזה כי היא אינה רואה שום אי התאמה בסיסית בין היהדות
הרפורמית והציונות, אין סיבה מדוע לחברים הרואים את הציונות בחיוב לא תהיה זכות לראות עצמם שייכים באופן מלא לרוח ולמטרה של היהדות הרפורמית". הציונות הפכה לגישה השלטת, והיא התחזקה עוד יותר עם הקמתה של מדינת ישראל ב - 1948.
הניגודים בין התנועה הרפורמית ובין הציונות
תהליך האמציפציה באירופה נטע תקוות בלב היהודים. הסתמן סיכוי, עבור היהודים, להשגת זכויות אזרחיות שוות והפיכה ללק שווה מכלל האוכלוסייה בה חיו. תהליך זה חייב את הסתגלות הדת ואימוץ רעיונות אוניברסליים יותר. האבות המייסדים של הרפורמים באירופה (הולדהיים וגייגר) הפרידו בין המושגים לאומיות יהודית ודת
יהודית. היהודים, לדעתם, היו צריכים להשתלב בעמים שבתוכם חיו, והיהדות אמורה הייתה לשרתם כדת בלבד.
בנוסף הדגישו התיאולוגים הרפורמים את רעיון המשיחיות של העם היהודי - העם היהודי כנושא מסר אוניברסלי של צדק, אחווה והרמוניה - מעין אור לגויים על פי מסורת הנביאים; "היהודים הרפורמים היו כל כך עסוקים במודעות למסירותם לאידיאל המשיחי, כך שהם לא חשו בצורך המלאכותי, או החומרי במדינה/שטח משלהם." הוגיה
הראשונים של היהדות הרפורמית בגרמניה ומאוחר יותר בארצות-הברית היו לא רק ליברלים באופן אינטלקטואלי, אלא גם צירפו את הליברליות הפוליטית לליברליות הרוחנית והצהירו שהיהדות הרפורמית הינה אנטי לאומית.
ב - 1897, בקונגרס הציוני העולמי הראשון בבאזל, פורסמה תכניתה של התנועה הציונית: הציונות מבקשת ליצור בארץ-ישראל עבור העם היהודי שיעוגן בחוק הציבורי. חזון "השיבה לציון" הפך לתנועה פוליטית מעשית להשגת פתרון בינלאומי לבעיה היהודית, מדינה יהודית בארץ-ישראל. בארצות-הברית דברים אלו התקבלו בתחילה באדישות
ובהתנגדות וכונו על-ידי יהודים בעלי השפעה כ"ציו-מניה - קללת הדורות". הרעיון הציוני היווה הפרעה לשקט הנפשי שלהם... עלבון לאמריקניזציה ומכשול להסתגלות היהודית בסביבה דמוקרטית... אך הרעיון הציוני כן דיבר את היהודים האורתודוקסים מהמוצא המזרח אירופאי, אשר ב - 1910 העפילו במספרם על המתיישבים הגרמניים
הותיקים יותר.
ב - 1897 לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון, הצהיר איגוד הרבנים הרפורמים (C.C.A.R) על החלטותיו: "איננו מסכימים באופן מוחלט עם כל ניסיון לייסד מדינה יהודית. ניסיונות אלו מצביעים על אי הבנת "השליחות" של עם ישראל, אשר התרחבה מההקשר הפוליטי והלאומי הצר, לקידום כל הגזע האנושי על-ידי הפצת הדת
האוניברסלית כפי שבאה לידי ביטוי במלותיהם של נביאי התנ"ך... אנו סבורים שמהות היהדות אינה פוליטית, או לאומית, אלא רוחנית, והיא מייעדת עצמה לתקופה משיחית בה כל בני האדם יכירו בכך שהם מהווים אחוות אחים אחת, שמטרתה לקומם את ממלכתו של האל עלי אדמות."
התנועה הרפורמית בראשיתה דחתה את הצורך בבית לאומי, ואת התפיסה כי היהודים הם חסרי בית. היהדות הרפורמית התעלמה באופן מוחלט מכל החוקים הקשורים בישוב הארץ בעוד שהיהדות המסורתית רק השעתה אותם זמנית. היהדות הרפורמית דחתה את כל המצוות הקשורות לכהנים ולוויים והכריזה שכל היהודים הינם ממלאכת כהנים ועם
קדוש. לפי היהודים הרפורמים לא היה מקום לצפות לגאולה שלמה אשר תביא אותם לציון והבנה זו הביאה אותם לעשות שינויים בתוך סידורי התפילה, ולהוצאת כל הקטעים בהם מוזכרים ציון, חזרה לציון , גאולה על ידי המשיח והשבת קורבנות. כך נוצרה תיאולוגיה מחדשה שדגלה בשליחות אוניברסלית של כל היהודים באשר הם, ובשלילת
הרעיון של עם ישראל בארץ-ישראל.
שורשי הקונפליקט בין הציונות ליהדות הרפורמית נבעו למעשה מהאמנציפציה. ברעיונות של חופש, שוויון והצהרת זכויות האדם, ראו היהודים הרפורמים את ההגעה של העידן המשיחי שהיה מוכר להם ממשנתם, ואת התקדמותו המוסרית של העולם. היהודים הרפורמים האמינו שהגאולה של העם היהודי וכל העמים תגיע מהתהליך הדמוקרטי והם
שאפו לחיות על-פי אמונה זו. ארפה טוען שמחיר האמנציפציה היה פרוק הלאומיות, לדעתו התנועה הרפורמית הוציאה את הפרטיקולריזם הלאומי מהיהדות וצימצמה את הגרעין שלה למערך של תפישות אוניברסליסטיות ואתיות. התהליך התפיסתי שעבר על היהדות הרפורמית בוטא באופן רשמי במצע התנועה באותה תקופה.
חששם של רוב הרבנים הרפורמים מן הפעילות המדינית של הציונים נבע לא רק מהמחלוקת האידיאולוגית ששרדה, לכאורה, בין הגשמתה של שליחות לעמי העולם לבין ריכוז דמוגרפי לאומי במקום אחד, או מהסכנה שיאשימו אותם בחוסר נאמנות לאמריקה, אלא גם מכך שהם ראו בציונות מוקד מתחרה של הזהות היהודית. בעיניהם אדם הוא יהודי
בראש ובראשונה בתוקף דתו. רוב הרבנים הרפורמים שלא יכלו לקבל את הציונות נרתעו מהכפפת עולמם היהודי שלהם - הדת - אל לאומיות על-דתית.
נושא הפולמוס העיקרי בין הציונות לבין היהדות הוותיקה ותנועת הרפורמה בארצות-הברית עסק בראשיתו בשנות 1914 - 1911 בשאלת ה"נאמנות הכפולה": כלומר: בטענה שחובותיו הפוליטיים של האזרח היהודי האמריקאי ונאמנותו למולדתו האמריקאית אינן מתיישבות עם מטרותיה של התנועה הציונית, הרואה בעם היהודי אומה, ופועלת
להתחדשותו המדינית בארץ-ישראל. הבחינה ההיסטורית של הוויכוח לאורך עשרות השנים תוכיח שבטווח ארוך לאו דווקא שאלת הנאמנות הכפולה תהפוך לנושא המחלוקת העיקרי ביניהן.
המפנה ערב מלחמת העולם השניה
ההתרחשויות ההיסטוריות בתחילת המאה ה - 20, מלחמת העולם הראשונה, המנדט הבריטי על ארץ-ישראל והתחזקותה של התנועה הציונית העולמית, כולל התפשטותה בקרב הקהילות האורתודוכסיות והקונסרבטיביות בארצות-הברית, חייבו את התייחסותם של הרבנים הרפורמים למצב החדש. הויכוחים הלוהטים בתוך הועידה המרכזית של רבנים
אמריקאים בנושא הציוני נמשכו במרוצת השנים ונעשו ליותר ויותר חריפים כאשר כוחם של הציונים בתוך הועידה גדל.
ב - 1914 התקבלה החלטה מעניינת בועידה הקוראת לאחים אשר בארץ-ישראל להשתמש בעברית כשפת הוראה, וניתן לראות בה פתח לשינוי תפיסתי. באותה שנה גם פרצה מלחמת העולם הראשונה והרבנות הרפורמית כבר לא יכלה להמשיך ולהחזיק באידיאליזם החברתי שלה ובאופטימיות הפוליטית. בועידה ב - 1914 אנו רואים כי רבנים אחדי שלפני
כן נמנו בין האנטי-ציוניים המובהקים כמו קאופמן קולר, נשיא ההיברו יוניון קולג', והרב שמואל שולמן, טענו כעת שיש לתמוך ביישוב בארץ-ישראל על מנת שיהיה מרכז תרבותי יהודי בו יוכלו היהודים לשכון לבטח. בעקבות המלחמה, התחייבה ועידת הרבנים לעזור ליהודי מזרח אירופה ולישוב היהודי בארץ-ישראל.
איגוד הרבנים הרפורמים בארצות-הברית ה - C.C.A.R., היה בכל זאת בעל מהות שונה כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, בעוד שעדיין שמר אמונים לעמדתו האנטי לאומית המסורתית, הוא הביע מחויבות לאספקט ההומניטרי של הציונות, או האי ציונות - לחיזוק והישרדות הישוב היהודי בארץ-ישראל, על מנת שיהפוך למרכז רוחני חשוב.
"סופה של המלחמה הנוראית הנוכחית יביא לשינוי מהותי במצב של ארץ-ישראל, ולכן חשוב שועידה זו תביע את הזדהותה עם כל התנועות התרבותיות המשפיעות על ארץ-ישראל, מבלי שתתחייב לאספקטים פוליטיים או לאומיים של השאלה..."
עם זאת, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה המשיכה תנועת הרפורמה ברובה הגדול להתנגד לציונות המדינית. המועצות הדו-שנתיות של האיחוד ליהדות מתקדמת והוועידות השנתיות של איגוד הרבנים המקדמים ננעלו בשירת "אין כאלוהינו" - הפיוט העברי הנודע ביותר והשיר הפטריוטי - "אמריקה", סמל לנאמנות לאהבה שרחשו הכל לארצות
הברית. המאמצים המתמשכים של ד"ר חיים וייצמן והמנהיגים ציוניים אחרים זכו להצלחה עם הצהרת בלפור ב - 1917 בה צויין שהממשלה הבריטית רואה בחיוב הקמה של בית לאומי בארץ-ישראל עבור העם היהודי". כך הסתמנה נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית, והיהדות האמריקאית קיבלה עובדות אלו בהתלהבות, מלבד הגרעין הקשה של
האנטי-ציוניים הרפורמים.
בתגובה להצהרת בלפור הכריזה ועידת איגוד הרבנים על תודתה לממשלת בריטניה על הצדק שנעשתה בהצהרה אך הסתייגה משתי מילים בתוך ההצהרה והן "בית לאומי". הצהרת נשיא הועידה: "אנו חברי ועידת איגוד הרבנים האמריקאים... מביעים את הערכתנו העמוקה לרוח הצדק והרצון הטוב אשר השפיעה על ממשלת בריטניה להביעה את מדיניותה
החדשה ביחס לארץ-ישראל... הצהרת בלפור ההיסטורית הראתה את הרצון לעזור בהפיכת ארץ-ישראל למרכז לתרבות יהודי... עם זאת, איננו מסכימים להצהרה האומרת שארץ-ישראל תהיה הבית הלאומי עבור העם היהודי... אנו טוענים שהעם היהודי מצוי וצריך להיות בבית בכל העולם. לישראל, כמו לכל קהילה דתית אחרת יש את הזכות לחיות
בכל חלק מהעולם. אנו נגד הרעיון שארץ-ישראל תחשב כבית הלאומי ליהודים. היהודים בארצות-הברית הם חלק מהמסורת האמריקאית".
בדוחו"ת ועידת האיגוד מהשנים 1917, 1918, מופיעים הטיעונים הישנים הגורסים כי ליהודים אין בית לאומי וכי כל ארץ אשר בה הם חיים היא ביתם הלאומי. ארץ-ישראל היא הבית הלאומי של היהודים שחיים בה, אך לא של כלל היהודים. ניתן לראות במילים אלו את האמביוולנטיות הרבה שאפיינה את התנועה הרפורמית באותה תקופה. ארפה
מגדיר את ההבדל בין התנועה הרפורמית והתנועה הציונית באותה תקופה בכך שהתנועה הרפורמית ראתה את ארץ-ישראל כמרכז רוחני ותרבותי ליהודים, בעוד שהתנועה הציונית ראתה בה בית לאומי ליהודים.
התנועה הרפורמית ובעיקר איגוד הרבנים הרפורמים אשר התוו את קו התנועה, היו צריכים להתמודד עם שתי נקודות עיקריות לאחר הצהרת בלפור. הנקודה הראשונה - התפישה האנטי-ציונית הרפורמית תצטרך להתמודד עתה מול החלטה נתונה של אחת המעצמות החזקות בעולם, בריטניה; בפעם הראשונה מאז שנת 165 לספירה, ניתן לעם היהודי
אישור בינלאומי לתחייתו הלאומית המחודשת בארץ אבותיו. הנקודה השניה הייתה - בעיית הפליטים היהודים. הייתה יציאה/בריחה המונית של יהודים מארצות מזרח אירופה; ליהודים רבים לא היה להם לאן ללכת, וחלקם רצה מתוך בחירה להתנחל בארץ אבותיהם. לא ניתן היה להתעלם מהאחריות היהודית ההדדית.
לאחר ההתנגשות ההתחלתית בין האידיאולוגיה הרפורמית האנטי לאומית הקלאסית, לבין הצהרת בלפור המהפכנית, נעה האידיאולוגיה הרפורמית האנטי לאומית הקלאסית, לבין הצהרת בלפור המהפכנית, נעה האידיאולוגיה הרפורמית לאט בין שתי תחומי מודעות: אופוזיציה אידיאולוגית ללאומיות, ותמיכה הומניטרית באחים היהודים הנרדפים,
כאשר התהליך הזה הוביל לשינוי האידיאולוגי ביחס לציונות.
התקרבות אידיאולוגית בין שתי הקבוצות
ועידת השלום הבינלאומית אשר התכנסה בסאן רמו החליטה שיש ליישם את הצהרת בלפור ונתנה את המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה. הייתה זו החלטה פרו ציונית שעוררה מחדש את השאלה הציונית בועידת איגוד הרבנים הרפורמי ב - 1920.
את השאלה הציונית בועידת איגוד הרבנים הרפורמי ב - 1920. התגובות להחלטה זו היו דואליות מצד אחד חלם ישן, חזרתו של עם ישראל לארצו נראה כעומד להגשים, מצד שני קשה היה לרבנים הרפורמים אשר צמחו על התיאולוגיה הליברלית לקבל את רעיון הלאומיות. האידיאולוגיה הרפורמית הציבה את הרבנים הרפורמים באופן מנטלי בתקופה
משיחית שעדיין לא הגיעה "השליחות" של ישראל, לדעתם צריכה להיות באמצעות יהדות המופצת לכל עבר על מנת שתהווה "אור לגויים". איגוד הרבנים הרפורמים לכן, היה מוכן לעשות ככל יכולתו לבנות מחדש את ציון עבור אלה שנדרשו לכך, ובלבד שלא לאמץ את הנושא כדוקטרינה של התיאולוגיה הרפורמית.
הארגון הציוני של ארצות-הברית (Zionist Organization of America) הזמין את איגוד הרבנים הרפורמים לשלוח משחת בת שלושה נציגים שתשתף בועידה הציונית החוגגת את החלטת באן רמו. במקום משלחת פרסם איגוד הרבנים הרפורמים הצהרה אמביוולנטית, שטענה מצד אחד כי יש לשמוח על החלטת ועידת סאן רמו והביעה תמיכה בעידוד
ההגירה לארץ האבות מתוך צורך קיומי, אך מצד שני דחתה את המושג "בית לאומי", וכן הביעה סירוב לשליחת שלושה נציגים מטעמה לועידה הציונית החוגגת, ככתוב: "אנו אכן שמחים על ההחלטה הנוכחית של ועידת סאן רמו לתת לבריטניה מנדט על ארץ-ישראל לאור הצהרת בלפור, אך איננו מסכימים לנוסח ההצהרה הטוען שארץ-ישראל צריכה
להיות הבית הלאומי עבור העם היהודי. אנו מאמינים שלישראל, לעם היהודי, כמו לכל קהילה דתית אחרת יש זכות לחיות בכל מקום בעולם... בעודנו שמחים, איננו מודים עם זאת, שארוע היסטורי זה מהווה את גאולת ישראל. אנו משוכנעים ש"השליחות" של היהודי היא להעביר את דבר האל בכל העולם, תוך הדגשת הפונקציה הדתית של ישראל,
ותוך דחייה של הלאומיות היהודית. אנו מחושבים שהגאולה של ישראל תתממש רק כאשר ליהודי יהיה את הזכות לחיות בכל מקום בעולם וכאשר כל האפליות על רקע דתי וגזעי לא יתקיימו עוד, אז ישראל תהיה חופשיה ככוח דתי ואינטגרלי בתוך כל העמים לשרת את ייעודה העולמי... אנו מעריכים את ההזדמנות שתהיה לארץ-ישראל תחת המנדט
הבריטי להציע בית למספר יהודים, חובתו של כל יהודי לתרום לבנייתה של ארץ-ישראל, בכדי שהיהודים יוכלו לגור שם... אך הועידה מדגישה שישראל אינה אומה, אלא קהילה דתית; ושארץ-ישראל אינה בית לאומי לעם היהודי, אלא שעל כל העולם להיות ביתם של היהודים."
עם כך ב - 1920 הביעה ועידת איגוד הרבנים הרפורמיים עמדה של אנטי לאומיות מלווה במחוייבות לאספקטים ההומניטריים של הצינות ולחיזוק הישוב בארץ-ישראל. ניתן היה לראות בנוסח הועידה הבית תמיכה בישוב היהודי, אך בשל עוצמת הויכוח בנושא הציוני נבלע במקצת התוכן הענייני. בשנת 1920 הנושא שעמד במחלוקת בקרב הרבנים
הרפורמים, ושהפריד בין הציוני ללא ציוני היה שארץ-ישראל תבנה עבור כלל היהודים במקום עבור יהודים ספורים.
מצע קולומבוס 1937
החלטת ה - C.C.A.R בקולומבוס, אוהיו סימלה לגבי היסטוריונים רבים את נקודת המפנה ביחס התנועה הרפורמית לציונות. היא היוותה, לדעתם , החלטה הפוכה למצע פיטסבורג האנטי-ציוני והתוותה כיוון חדש לתנועה.
הסעיף המכריע במצע בנושא הלאומי הוא סעיף 5, הטוען ש"יהדות היא הנפש וישראל הגוף. בשיקומה של ארץ-ישראל, ארץ בה שולטים זכרונות ותקוות, אנו רואים את ההבטחה לחיים חדשים לרבים מאחינו. אנו מאשרים את המחוייבות של היהדות כולה לעזור בבנייתה כבית יהודי, כמפלט לנרדפים וכמרכז של תרבות היהודית וחיים רוחניים".

במצע קולומבוס יש קריאה לכל יהודי בארץ-ישראל, אך יש הימנעות מלקרוא לדבר בשמו "בית לאומי". המצע הכריז לראשונה שחובתו של כל יהודי לתת יד לשיקום ארץ-ישראל. הצהרה החלטית זו לגבי התפקיד של ארץ-ישראל בחיים היהודיים בכל זאת לא פתרה סופית את נושא הלאומיות היהודית ביהדות הרפורמית. השוני בין מצע קולומבוס
למצע פיטסבורג בזיקה לארץ-ישראל הינו ברור, אך האופוזיציה לציונות עדיין לא נכנעה, ועבור רבים מחברי האופוזיציה המלחמה רק החלה. עם זאת, ניתן ללמוד מכך על צמצום בכוחם של האנטי-ציוניים בקרב הרפורמים.
שאלת הצבא היהודי כגורם מחלוקת בין הציונים לאנטי-ציוניים
המחלוקת בשאלת הצבא היהודי פרצה בכינוס החמישים ושלושה של איגוד הרבנים הרפורמיים שנערך ב - 24 בפברואר 1942 בסינסינטי, שבאוהיו. התנועה הציוניות ריכזה עתה את עיקר מאמציה בהקמת צבא בישוב היהודי, בכדי שיוכל להגן על עצמו כיחידה עצמאית, כאשר הרוב הציוני באיגוד הרבנים רצה להוסיף את קולו לקולות שתבעו את
זכותם של יהודי ארץ-ישראל להלחם תחת דגלם.
מלחמת העולם השניה, המצב הקשה בישוב היהודי, לא יכלו להשאיר את איגוד הרבנים הרפורמיים בהחלטה הנייטרלית שלהם מ - 1935 וביוני 1942 ועדת ההחלטות של איגוד הרבנים הרפורמים הגיע להחלטה ש"היא נותנת את קולה לדרישה שתינתן לאוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל הזכות ליסוד צבא חופשי משלה". ההחלטה שנתקבלה ברוב של 64
קולות נגד 38 צידדה בזכותם של יהודי ארץ-ישראל להקים כוח צבאי להגנת ארצם תחת דגלם, ושמה קץ ל"שביתת הנשק" בת עשרים השנה לערך בין ציונים ללא ציונים באיגוד. המיעוט האנטי-ציוני אף דחה החלטה מתונה יותר שנועדה לפייס אותם, בדבר זכות היהודים בארץ -ישראל להגן על אדמתם ועל ביתם National Home ולא Homeland .
היו צירים שדרשו להמנע מקבלת החלטה כלשהיא ובלבד שתישמר אחדות האיגוד, והיו צירים שאיימו בקרע, הן באיגוד והן ביהדות ארצות הברית. הללו הזהירו מפני תמיכה בצבא היהודי, שכן הדבר יפגע ברוח דתית של התנועה הרפורמית. הציונים לעומת זאת, הגנו בתוקף על העמדות הציוניות.
שאלת ההשתתפות בועידה היהודית האמריקאית (American Jewish Conference) 1943 - 1946
הקריאה לאיחוד הקהילות המתקדמות (C.A.H.C) להשתתף בועידה היהודית האמריקאית היוותה ציון דרך נוסף בכיוון הציוני, שעורר כמובן מחלוקות.
הועידה היהודית ה אמריקאית נוסדה ב - 1943 במטרה לארגן גוף מקרב יהדות ארצות-הברית שיוכל להתמודד עם בעיות ההצלה והשיקום של היהודים ששרדו מהשואה הנאצית. גוף שאמור לפעול בשעת חרום זו. הועידה היהודית ה אמריקאית הייתה בנויה מנציגים של 32 ארגונים יהודיים שונים ונוסדה כתוצאה ממפגש מקדים שזימן בפיטסבורג
הנרי מונסקי, נשיא ארגון בני ברית.
500 נציגים נפגשו בניו יורק באוגוסט כאשר רובם תמכו בתכנית הציונית. הציונים ידעו ב אותו זמן שהם יוכלו להשיג תמיכה מרוב יהודי ארצות-הברית. עבור רוב יהודי ארצות-הברית הטיעיון הציוני היה משכנע, והם לא דקדקו בנוגע לאבחנות העדינות בין המושגים של "בית לאומי", ו"טובת הכלל העצמאית" כפי שדקדקו בהם החברים
האנטי-ציוניים. אבחנות אלו, עם זאת , היו חשובות עבור קבוצות גדולות של יהודים רפורמים, אשר התנגדו לכך שאיחוד הקהילות המתקדמות ישתתף בוועידה היהודית ה אמריקאית.
החברים האנטי-ציוניים בתנועה הרפורמית אשר התנגדו להשתתפות בוועידה התבססו על 4 נקודות:
רוב הארגונים אשר הוזמנו ליצור את הועידה היהודית האמריקאית היו בעד "תכנית לאומית פוליטית מקסימלית". אותם ארגונים הניחו שהיהודים הם אומה ושארץ-ישראל חייבת להיות ביתם הלאומי. סביר להניח שהם לא יחזרו בם ולכן כל נסיון לעשות עמם פשרה יסתיים בתסכול.
איחוד הקהילות המתקדמות יסבול מפגיעה בדעת הקהל הציבורית אם יחליט להצטרף לועידה ובשלב מאוחר יותר יפרוש.
לדעת הלא ציוניים מאיחוד הקהילות, היהודים ישרתו את מטרתם טוב יותר כקבוצה הלוחמת עבור חופש דתי לכל בני האדם בכל מקום.
לבסוף, הם התעקשו שהדגש על לאומיות יהודית בתוכנית הועידה תזיק למעמד היהודים בארצות-הברית ובארצות חופשיות אחרות. (חששו גם מדעת הקהל האמריקאית).
המצדדים בהשתתפות בועידה מהיהדות האמריקאית הביאו טיעונים משלהם; הם טענו שמצב היהודים בעולם הוא קטסטרופלי, שיהדות ארצות-הברית לא תעריך את איחוד הקהילות אם הוא לא יצטרף למשימות של הצלת יהודים ממוות בטוח, ושמירה על זכויות עתידיות של היהודים בכל מקום.
בנוסף הם טענו שהאיגוד יאבד את אמונם של חבריו אם הוא לא ימצא דרך לשתף פעולה עם יהודי אמריקה האחרים, הם הדגישו כי רק יהדות מאוחדת תוכל לפעול בנסיבות מייאשות אלו ולא יהדות מחולקת ומפוצלת. לדעתם יש להזיז לצד טיעונים אידיאולוגיים ויש לרתום את המאמצים לצרכים הקיימים של היהודים שעדיין ניתן להציל.
המצדדים בהשתתפות הצליחו במשך הזמן לפתח יהדות רפורמית בעלת עמדה חיובית כלפי הקמת מדינה יהודית. הם השיגו את ניצחון עמדתם, אולם רק לאחר מאבק ארוך ומר.
בהתכנסותה בניו יורק באוגוסט 1943 פורסמה החלטה של הועידה היהודית האמריקאית שקראה למימוש הצהרת בלפור ולפתיחת השערים של ארץ-ישראל ליהודים רבים. ההתמקדות בנושא ארץ-ישראל הסעירה חברים רבים מתוך חבר הנאמנים של איחוד הקהילות ובמהלך דיון לוהט היה ברור שהם מפוצלים בנוגע לשאלה הציונית. מחבר הנאמנים לא
הצליח להגיע להחלטה, והוחלט לדחותה עד לכינוס השנתי של איחוד הקהילות ב - 1946. מייד פרצה מחאה כנגד ההחלטה, מספר קהילות טענו שזוהי עת לפעול בדחיפות ולא ניתן לחכות כל כך הרבה זמן, אחרים טענו שזהו הזמן לפרוש באופן מוחלט מהוועידה היהודית האמריקאית. לאחר מחלוקת הוסיפו 2 פסקאות שהורדו יותר מאוחר על ידי
הרב סילבר וב - 1944 נשאר ה איחוד באותו מקום בו הוא היה שנה קודם לכן. בכנס הדו שנתי של איחוד הקהילות ב - 1944 בנסיון למתן בין הצדדים המתנגשים פורסמה ההחלטה הבאה: "האיגוד מצהיר שמטרתו היא לשמור ולקדם את היהדות הרפורמית ולחזק את הקשר שלה למטרותיה הרוחניות... משום שיש באיחוד דעות שונות בשאלה הציונית,
האיחוד מכיר בזכות של כל פרט לקבוע את גישתו בשאלה זו, ולכן נמנע מלנקוט בנוגע להחלטה על ארץ-ישראל שאומצה על ידי הועידה היהודית האמריקאית. חשיבות הצהרה זו היא לא בהבעת תמיכה בישות עצמאית יהודית, שלגביה נאמר מעט מאוד, אלא בעובדה שהיא איפשרה לאיחוד הקהילות להישאר חבר בועידה היהודית האמריקאית.
ברור היה שמטרת העיקרית של הוועידה הייתה עזרה להקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ-ישראל ושחברות בוועידה, פירושה היה הכרזת תמיכה ברעיון. לכן כינוס איחוד הקהילות המתקדמות ב - 1946 העלה את הויכוח האם להישאר חלק מהוועידה היהודית האמריקאית. הנציגים היו מודעים שהסכמה לכך תאמר שהאיחוד בהקמת מדינה יהודית
בארץ-ישראל. הוחלט להישאר, אולם הייתה תסיסה בקרב רבנים בבולטימור, קהילה בוירג'יניה וחברי קהילות נוספים. למוריס אייזנדראט שקיבל עליו את נשיאות איחוד הקהילות באותה תקופה מגיע קרדיט רב, משום שהוא יכול לתמוך בלאומיות היהודית גם בסיכון של אובדן מינויו. עם זאת, אין אדם אחד או קבוצה אשר היו אחראים באופן
בלעדי למהפך הציוני ביהדות הרפורמית, המהפך היה תוצאה של תרכובת של גורמים.
הועידה היהודית האמריקאית לא עמדה בציפיות מבחינת המטרות שהציבה לעצמה, אך בעבור התנועה הרפורמית היא היוותה נקודת מפנה חשובה במחלוקת הציונית. להשתתפותו של איחוד הקהילות המתקדמות בוועידה הייתה חשיבות מעבר ליכולת שיתוף הפעולה הארגוני. ההשתתפות סימלה את הגעתה של גישה חדשה לגמרי בתנועה הרפורמית כלפי
הציונות וחסכה מהאיחוד מבוכה רבה משום ששנה לאחר מכן עצרת האו"ם קראה ליסוד מדינה יהודית בארץ-ישראל.
מקורות
בן ששון, חיים.
הלל (עורך) תולדות ישראל בימי הבניים (1969).
גלב, סעידה. (1977).
מאה שנים לבית המדרש לרבנים של היהדות הרפורמית בארה"ב. פתחים. רבעון למחשבה היהודית (39) עמ' 39 - 43.
האנציקלופדיה העברית
ערכים: יהדות, רפורמה ((תשמ"א) תל אביב.
וינקרט, יוסף. (1990).
הציונות הדתית ומתנגדיה בעם היהודי. הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים.
יהלום, שלומית.
מגמות קיצוניות בתנועה הרפורמית בארה"ב, ועידת פילדלפיה. דברי הקונגרס העולמי למסעי היהדות 9. עמ' 35 - 40, 1985.
ישראלי, משה.
הרקע לתקומתה של תנועת הרפורמה באירופה. ציון. רבעון לחקר תולדות ישראל 32 (תשכ"ז) עמ' 185 - 213.
קאופמן, מנחם.
"התנועה הרפורמית והציונית בארצות הברית", יהדות זמננו, כרך ב' תשמ"ה, עמ' 456.
קאופמן, מנחם.
לא ציונים באמריקה במאבק על המדינה 1939 - 1948. הספריה הציונית, ירושלים. תשמ"ד.
רובינשטיין, אריה. (1973).
ראשיתה לתנועת הרפורמה בארה"ב. עבודת M.A. האוניברסיטה העברית ירושלים.
Friedenberg, Robert V.,
"Hear O Israel" The History of American Jewish Preaching, 1654 - 1970, The University of Alabama Press, London, 1989.
W. Gunther Plaut,
The Growth of Reform Zionism, W.U.P.J., New York 1965, p. 32-48.
Greenstein, Howard, Robert,
Turning Point: Zionism and Reform Judaism Ann Arbor, Michigan, Edwards brothers, Inc, 1981.
Halperin, Samuel,
The Political World of American Zionism. Detroit, Wayne State University Press, 1961.
The Union Prayerbook for Jewish Worship, C.C.A.R. 1927, Copyright: 1924 (Revised Ed).
ישראלי, משה. הרקע לתקומתה של תנועת הרפורמה באירופה. ציון. רבעון לחקר תולדות ישראל 32 (תשכ"ז) עמ' 185 - 213.
ישראלי, משה. הרקע לתקומתה של תנועת הרפורמה באירופה. ציון. רבעון לחקר תולדות ישראל 32 (תשכ"ז) עמ' 185 - 213.
האנציקלופדיה העברית ערכים: יהדות, רפורמה ((תשמ"א) תל אביב. עמ' 325 - 322.
ישראלי, משה. הרקע לתקומתה של תנועת הרפורמה באירופה. ציון. רבעון לחקר תולדות ישראל 32 (תשכ"ז) עמ' 185 - 213.
האנציקלופדיה העברית ערכים: יהדות, רפורמה (תשמ"א) תל אביב. עמ' 325 - 322.
בן ששון, חיים. הלל (עורך) תולדות ישראל בימי הבניים (1969). עמ' 46 - 38.
קאופמן, מנחם. "התנועה הרפורמית והציונית בארצות הברית", יהדות זמננו, כרך ב' תשמ"ה, עמ' 459 - 456.
רובינשטיין, אריה. (1973). ראשיתה לתנועת הרפורמה בארה"ב. עבודת M.A. האוניברסיטה העברית ירושלים.
רובינשטיין, אריה. (1973). ראשיתה לתנועת הרפורמה בארה"ב. עבודת M.A. האוניברסיטה העברית ירושלים.
יהלום, שלומית. מגמות קיצוניות בתנועה הרפורמית בארה"ב, ועידת פילדלפיה. דברי הקונגרס העולמי למסעי היהדות 9. עמ' 35 - 40, 1985.
רובינשטיין, אריה. (1973). ראשיתה לתנועת הרפורמה בארה"ב. עבודת M.A. האוניברסיטה העברית ירושלים.
גלב, סעידה. (1977). מאה שנים לבית המדרש לרבנים של היהדות הרפורמית בארה"ב. פתחים. רבעון למחשבה היהודית (39) עמ' 39 - 43.
רובינשטיין, אריה. (1973). ראשיתה לתנועת הרפורמה בארה"ב. עבודת M.A. האוניברסיטה העברית ירושלים.
Pp. 5. The Union Prayerbook for Jewish Worship, C.C.A.R. 1927, Copyright: 1924 (Revised Ed).
וינקרט, יוסף. (1990). הציונות הדתית ומתנגדיה בעם היהודי. הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים. עמ' 37 - 28.
Friedenberg, Robert V., "Hear O Israel" The History of American Jewish Preaching, 1654 - 1970, The University of Alabama Press, London, 1989. pp. 21 - 25.
וינקרט, יוסף. (1990). הציונות הדתית ומתנגדיה בעם היהודי. הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים. עמ' 63 - 61
קאופמן, מנחם. לא ציונים באמריקה במאבק על המדינה 1939 - 1948. הספריה הציונית, ירושלים. תשמ"ד. עמ' 75 - 73.
Halperin, Samuel, The Political World of American Zionism. Detroit, Wayne State University Press, 1961. p.p 6 - 10.
W. Gunther Plaut, The Growth of Reform Zionism, W.U.P.J., New York 1965, p. 32-48.
W. Gunther Plaut, The Growth of Reform Zionism, W.U.P.J., New York 1965, p. 32-48.
Greenstein, Howard, Robert, Turning Point: Zionism and Reform Judaism Ann Arbor, Michigan, Edwards brothers, Inc, 1981. pp. 11-13.
קאופמן, מנחם. לא ציונים באמריקה במאבק על המדינה 1939 - 1948. הספריה הציונית, ירושלים. תשמ"ד. עמ' 89 - 87.
1

תגים:

התנועה · הרפורמית · התנועה · הציונות · זרמים · דתיים · יהדות

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "גורמים להתהוותה ולהתפתחותה של תנועת הרפורמה באירופה ובארה"ב.", סמינריון אודות "גורמים להתהוותה ולהתפתחותה של תנועת הרפורמה באירופה ובארה"ב." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.