היישום אינו מחובר לאינטרנט

הקבוצה הדתית למן המחתרות ועד לצהל בימינו

עבודה מס' 064046

מחיר: 312.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: התפתחות הקבוצה הדתית מתקופת המחתרות ועד היום במסגרת צה"ל והקונפליקט עם החברה החילונית בישראל.

5,609 מילים ,20 מקורות ,2000

תקציר העבודה:

עבודה זו עוסקת בהיבטים השונים אודות הקמתה של הקבוצה הדתית למן תקופת המחתרות עד ימינו אנו במסגרת הצהלי"ת.
הדיון המרכזי אשר מתקיים בעבודה זו הינו בחינת הצורך של המסגרת הדתית בארגון ה"הגנה" עד הקמתן של "ישיבות ההסדר" תוך התייחסות להיבטים השונים של אורך חייו של החייל הדתי במסגרת הצהלי"ת.
בהקשר לנושא זה, אדון בהיבטים השונים של הקונפליקט הקיים בין החברה הדתית לחברה החילונית במדינת ישראל.
שאלת המחקר:
מדוע קיים צורך להקים מסגרת נפרדת לקבוצה הדתית בתוך המסגרת הכלל צהלי"ת?
השערת המחקר:
הקמתה של קבוצה זו הינו צורך של שמירת ערכיה וצביונה של הקבוצה הדתית.

תוכן העניינים
מבוא
פרק 1 - מניעיהם של מקימי הגדודים הדתיים
פרק 2 - התמודדותו של החייל הדתי עם השירות בצה"ל
פרק 3 - יחסי דתיים- חילוניים בחברה הישראלית
פרק 4 - ישיבות "ההסדר": המניעים לקמתה של קבוצה נפרדת בתוך המסגרת הכלל צהלי"ת
פרק 5 - הקבוצה הדתית בצה"ל על פי תיאורית הקונפליקט
ביבליוגרפיה

הערת מערכת: מלבד הפרק הראשון, בעבודה לא צויינו מראי מקום.

קטע מהעבודה:

למרות המרחק הקיים בין האידיאולוגיה הציונית לבין הדת היהודית המסורתית שנגדה התקוממו הציונים, אנו מגלים שבתחומים מהותיים, הציונות קשרה קשר בל יינתק עם הדת. קשר זה ניכר קודם כל בתחום השימוש בסמלים ובתכנים: כאשר הציונות מבקשת להעביר תכנים יהודיים אל העולם המודרני היא חוזרת אל סמלים דתיים: מנורה, חנוכיה, ל"ג בעומר וכיוצא באלה.
לתופעה זו יש שתי סיבות. האחת, שלפני תחילת הציונות כמעט לא הייתה בנמצא מחתרות יהודית חילונית והשנייה, שהציונים עצמם, בעיקר אלה שבאו ממזרח-אירופה, היו אנשים שבאו מרקע דתי ומסורתי. גם אם נתקו עצמם במודע מן התרבות הזאת וגם אם נעשו חילוניים בתפיסתם ובהכרתם, הרי זיקותיהם הנפשיות וההזדהות הרוחנית שלהם נותרו משוקעות באותה מסורת ותרבות שבה גדלו, ואשר הציונות, אולי מבלי שתודה בכך בפה מלא, בעצם באה להציל, אם כי בלבוש חדש.

מקורות:

מפקד גבעתי דאז, שמעון אבידן, מצא לנכון להרהר הרהור של חרטה, וכך הוא מסביר במבט לאחור: "הפלוגה הדתית התגבשה בנתיבה הקרבית ליחידה מגובשת אשר שמרה בדבקות על צביונה. לא פעם הקשינו עליכם לקיים את המצוות. אנא תראו בכך ביטוי של חוסר ניסיון במצוקת הימים ההם." (עמ' 205).
ז. גריזים סיפר כיצד בירושלים נאלצו נערים דתיים להתרחק מפעילות עד אשר הוקמה מסגרת דתית נפרדת, שקלטה את הנוער הדתי: עד אז, האימונים היו בשבת. נאמנותו של חבר ב"שורה" נבחנה לפי הופעותיו באימונים. יצא שאם מישהו לא הופיע פעמיים הוא הוצא מהארגון. הנוער הדתי לא יכול היה להתאמן בשבת ולא תמיד היה הדבר מובן
על ידי המפקדים. (עמ' 206).
מאיר פעיל (בספרו: מן ה"הגנה" לצבא הגנה, הוצא' זמורה, ביתן, מודן, תש"ם, י"ם. עמ' 15), מספר על המבנה הפוליטי-חברתי:
"היתה כפיפות מוחלטת של הזרוע הצבאית המחתרתית למימסד הציבורי - הפוליטי של התנועה. הסדר זה ביטא, בעצם, את העובדה, ש'ארגון ההגנה' נועד להיות ארגון צבאי עממי והמוני, שאליו יוכל להשתייך כל יהודי ציוני בישוב ואפילו מחוץ לארץ ישראל. עקב כפיפותה של ה'הגנה' למוסדות הציבוריים - מדיניים, יכול היה כל יהודי
להצטרף ל'ארגון' בלב שקט, בהניחו שהוא מגשים שרות לאומי ממדרגה ראשונה. הימצאותם של המוני יהודים במסגרת ה'ארגון', שימשה, עם זאת, ערובה להמשך נאמנותה של ה'הגנה' למוסדות הלאומיים הנבחרים".
היחס של החברה וההנהגה הדתית לארגון ה"הגנה" והיחידות הדתיות:
ולנר בספרו "חמושים לפני המחנה", מסביר את ההתחבטויות של הדתיים: "היו כאלה ששללו לגמרי את הרעיון מעיקרו, מחשש שהחברות בארגון חילוני תגרום לביטול תורה בגלל ההתעסקות באימונים ובגיוסים ואף ליציאה לתרבות רעה בגלל הווייתו החילונית המובהקת של ארגון ה"ההגנה". לעומתם היו שצידדו בהצטרפות, אבל כקבוצה, ומאידך
גיסא, היו שהטיפו לחברות כיחידים. טובי התלמידים בישיבה נחלקו אפוא בדעותיהם. אם מצטרפים, האם להקים יחידה דתית או להתפזר ביחידות השונות? נימוקי המצדדים והשוללים היו אותם שיקולים, שגרמו לחילוקי דעות בשנים מאוחרות יותר: מצד אחד, לא רצו להסתגר ולהתבדל מכלל החברים בארגון; הם טענו, כי אדרבא פיזור החברים
ביחידות ישפיע וימנע חילול שבת, מצד שני, אמרו מחייבי היחידות הנפרדות, כי כבודדים וכיחידים לא תהיה להם השפעה, והם עלולים לאבד את זהותם הדתית." (עמ' 18).
ולנר מביא גם את גישתו של הרב קוק זצ"ל:
"לפי בקשת מרן הרב קוק זצ"ל הוזמן מפקד המחוז, יעקב פת, לפגישה עם הרב זצ"ל. על פגישה זו סיפר יעקב פת: "באתי אליו, והוא פתח ואמר, שהוא מחייב את עצם ה'הגנה', וכי לדעתו הגנה דוחה שבת. אולם הוא רוצה לדעת, אם אמנם אין להימנע מלקיים אימונים דווקא בשבת. ניסיתי להסביר, שחוסר הזמן הוא בעכרינו, ומשום כך הכרח
לנצל כל שעה פנוייה ולהתאמן בשבת. גם מטעמי זהירות בטוח יותר לאמן בשבת, שכן תרגילי הספורט שהנוער נוהג לעשותם בשבת עשויים לשמש הסוואה טובה לגבי השלטונות. הרב הקשיב לדברי ואמר, שעל אף הכול מבקש הוא ממני לאפשר אימונים נפרדים לדתיים בימי חול. כל הצעותי לאימונים בלי כלים וכדומה לא נתקבלו על ליבו
(כשהתחכמתי ואמרתי, שאולי מוטב שבחורי הישיבה יהיו במחיצת האפיקורסים וישפיעו עליהם טובה, ענה הרב שנראה לו שיכול להיות ההיפך..)." (עמ' 19).
ולנר מביא את דבריו של שמעון אגסי, שהיה לימים תלמיד בישיבת "מרכז הרב" ופעיל ב"הגנה" בעל תפקידים חשובים כמפקד בעיר העתיקה ועוד:
"מיד לאחר הקמת הגרעין דרשנו להעביר אליו חברים דתיים מיחידות אחרות. נערכו התייעצויות בלתי לגליות יחד עם אברהם הלפרין ז"ל ופרופ' ישעיהו לייבוביץ, ונקבע שיש לדרוש ריכוז החברים הדתיים ביחידות הדתיות. אולם עניין זה נתקל שוב בהתנגדות, והדבר בוצע רק בחלקו." (עמ' 19).
הילדה שצברגר מציגה את הבעיה בספרה "מרי ומסורת":
"שאלת היחס אל הציונות עדין הייתה שנויה במחלוקת הציבור הדתי בתקופה שקמו בה המחתרות, גם עם קום המדינה ואף לאחר מכן, והיא יצרה בו מחנות שנחלקו בעמדותיהם - מתמיכה בציונות ובעקרונותיה ועד להתנגדות חריפה לה." (עמ' 71.)
אחת השאלות המרכזיות שהתחבטו בה המפלגות הציוניות הדתיות בשנות המנדט, היא באיזו מידה אכן הצליחו לעצב אידיאולוגיה ציונית דתית. יתכן שהמבוכה האידיאולוגית נבעה מעצם העובדה שכבר בראשיתה לא הייתה ברורה לתנועת ה"מזרחי" מטרתה העיקרית: האם להדגיש בעיקר את שאלות הדת או את הציונות? האם היא מזדהה בעיקר עם העולם
הדתי על מתנגדי הציונות שבו, או שהיא מזדהה בעיקר עם התנועה הציונית על מתנגדי הדת שבה?" (עמ' 85).
היו בקרב ה'מזרחי' מנהיגים חשובים, כמו הרב י"ל מימון (פישמן זצ"ל), שסברו שאין כל סתירה בין ההיבט הדתי ובין ההיבט הציוני "אף יש להם עקרונות רוחניים משותפים. אף על פי כן התקף ה'מזרחי' אפילו על ידי מנהיגיו שלו, שהוא חסר אידיאולוגיה עקבית וייחודית לו. הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל, טען כנגד תנועת ה'מזרחי'
שקיבלה עליה את עקרונות הציונות החילונית וויתרה למעשה על חשיבות התורה וקיום מצוותיה, ומשום כך היא איבדה את טענתה לייחודיות." (עמ' 86).
"ההשתתפות במחתרות לא נתפסה כסותרת בצורה כלשהי את יסודותיה הרוחניים של הציונות הדתית אף שהן היו ארגונים בלתי חוקיים שפעלו אפילו נגד השלטון. כפי שמסכם י. ליבוביץ ז"ל: 'עניני הביטחון לא היו אף פעם סלע מחלוקת, בין הציבור הדתי וציבור הפועלים הכללי.' כבר בשנות העשרים השתתפו תלמידי ישיבת הרב קוק באימוני
הגנה. גם בשנות השלושים והארבעים נמצאו אנשים שהכריזו על עצמם שהם דתיים ושומרי תורה ומצוות, בכל ענף מענפי הביטחון הלגאליים והלגאליים למחצה, בנוטרות וגם ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י". (עמ' 89).
"גישתה של תנועת ה'מזרחי' שתמכה בהתנגדות לשלטון בריטי, מפני שהיא לדעתה הייתה המשך ראוי למסורת ישראל. 'תנועת המזרחי' ניסתה לתמוך את גישתה בטיעונים שנדמו לכעין פסיקה הלכתית, אך היא לא ניסתה להגיע לפסיקה הלכתית של ממש." (עמ' 98).
פרק 2 - התמודדותו של החייל הדתי עם השירות בצה"ל
התמודדותו של החייל הדתי עם השיירות בצה"ל מתוך הדברים העולים מן הפרק הקודם ניתן ללמוד מעט על הקשיים הניצבים בפני חייל דתי בעת שירותו בצה"ל. כמו כן עולות מידי עת בעיות הלכתיות בנושאים שונים ומגוונים. ניתן לציין את בעיית הכשרות, אין פסק כי חייל דתי הנמצא בקבוצה של חיילים חילוניים יתקשה לשמור ולהקפיד
על נושא הכשרות ולו רק בגלל שחבריו ליחידה אינם מודעים כלל וכלל לנושא וחלקם אף עלולים לזלזל בכל הקשור לתחום זה. ברור הדבר כי כאשר נמצאת קבוצה של חיילים דתיים בתוך יחידה מסויימת יש ביכולתה לדרוש ולהשפיע על אורח חייהם הדתי ובכלל זה הקפדה יתירה על שמירת כשרות מכלל כל החיילים ביחידה. יש לזכור כי אמנם
ישנם משגיחי כשרות מטעמה של הרבנות הצבאית אולם על פי רוב אין הם נמצאים בשטחי האמונים ובפעילות המבצעיות של היחידות השונות. קבוצת חיילים דתית מגובשת, יש ביכולתה להשפיע על מתן לוח זמנים לתפילות לדוגמא, ואף להתחשב צרכים דתיים שונים כל עוד אין הדברים מפריעים לפעילות הסדירה והמבצעית של היחידה בה הם
נמצאים. גם בעיית שמירת השבת היא עשוייה להיות בעייתית מאוד כאשר נמצאים במסגרת חילונית שאין היא מקפידה על שמירת שבת ובדרך כלל אין היא מודעת להלכותיה השונות ומגבלותיה.
אין זה סוד שרבים מבני הציבור הדתי שהתגייסו לצה"ל עם סיום לימודיהם התיכוניים, עוברים תהליך התפכחות בצבא ו"חוזרים בשאלה". המסגרת החילונית מאפשרת אורח חיים נוח וקל בלי צורך של קיום מצוות ואולי ההסבר המתאים ביותר לכך הוא האווירה השוררת בקרבו של הבחור הדתי של "רצון להשתייך לחברה" בלא איזושהי סטיגמה של
"חייל דוס". ברור הדבר שאין זה כך כאשר החייל הדתי נמצא עם עוד מספר חברים דתיים ואין הוא צריך להתמודד בחיי היומיום עם בעיות קיומיות באורח חייו הדתי אזי יותר קל לו לשמור על אורח חייו הדתיים. ניתן ללמוד על בעיות ומיגבלות הלכתיות הקשורות למסגרת הצבאית, לפעילות הצבאית המתבצעת ביחידות השונות וכמובן לאורח
חייו של הפרט בצבא מספרי שו"ת שונים שחוברו החל מתקופת המחתרות עד לימינו אנו ואזכיר את סיפרו של מי שהיה הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל שחיבר את ספרי השו"ת - "משיב מלחמה", כמו כן אפשר כמובן להזכיר את ספריו של הרב אבינר שליט"א העוסקים בבעיות מוסר והלכה בעת השירות הצבאי. אין ספר שהסוגיות ההלכתיות
הינן רבות ומגוונות ומתוכן השאלות ניתן ללמוד על המגבלות הקשות אשר קיימות במסורת הצבאית שבהן ניתקל החייל הדתי.
ברצוני להזכיר גם את סוגיית המוסר והצניעות שאיתה החייל הדתי נאלץ להתמודד בעת שירותו, החייל הדתי המשרת ביחידה מסויימת שמרביתה חיילים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, אין בכוונתי להכליל אולם על פי רוב אורח חייהם והתנהגותם המוסרית שונה לגמרי מאורח החיים של החייל הדתי (לבטח מי שנתחנך במסורת ישיבתית טרם
גיוסו לצה"ל), דברים מעין אלו משפעים על "קילקולו" של החייל הדתי עד לתהליך פרישתו מהחיים הדתיים. אי אפשר להתעלם מהמצאותם של חיילות במסגרת הצהלי"ת (המצאותן של חיילות בצה"ל לדיד הינה סוגיה נפרדת) אולם כאן בכוונתי להכיר מכשלות בתחום המוסר והצניעות שהחייל הדתי עשוי להתקל בהם. אין זה פלא שבתקופה האחרונה
עלתה סוגיית שירותן של מדריכות חיילות ביחידות שמשרתים בהן "חיילי הסדר". החייל הדתי עשוי למצוא עצמו במכשלות איסוריות ואלו למעשה דרים שאין ביכולתו לשלוט עליהם היות והם מתרחשים מכורח פקודות הצבא.
לסיכום:
נגעתי רק במקצתן של סוגיות הנוגעות למוביליות של החייל הדתי במסגרות הצהליו"ת שאיתן הוא נאלץ להתמודד בחיי היומיום שלו במסגרת הצהלי"ת. אין ספק כי היחיד יתקשה יותר להתמודד עם מגבלות מסויימות מתוך אלו שהוצגו מאשר הקבוצה כקבוצה דתית בתוך מסגרת מסויימת, שהרי לשם כך הוקמו מסגרות דתיות שונות למן תקופת
המחתרות ועד ימינו כגון "ישיבות ההסדר" (שאליהן אתייחס בהמשך) והנח"ל החרדי.
פרק 3 - יחסי דתיים- חילוניים בחברה הישראלית
למרות המרחק הקיים בין האידיאולוגיה הציונית לבין הדת היהודית המסורתית שנגדה התקוממו הציונים, אנו מגלים שבתחומים מהותיים, הציונות קשרה קשר בל יינתק עם הדת. קשר זה ניכר קודם כל בתחום השימוש בסמלים ובתכנים: כאשר הציונות מבקשת להעביר תכנים יהודיים אל העולם המודרני היא חוזרת אל סמלים דתיים: מנורה,
חנוכיה, ל"ג בעומר וכיוצא באלה.
לתופעה זו יש שתי סיבות. האחת, שלפני תחילת הציונות כמעט לא הייתה בנמצא מחתרות יהודית חילונית והשנייה, שהציונים עצמם, בעיקר אלה שבאו ממזרח-אירופה, היו אנשים שבאו מרקע דתי ומסורתי. גם אם נתקו עצמם במודע מן התרבות הזאת וגם אם נעשו חילוניים בתפיסתם ובהכרתם, הרי זיקותיהם הנפשיות וההזדהות הרוחנית שלהם
נותרו משוקעות באותה מסורת ותרבות שבה גדלו, ואשר הציונות, אולי מבלי שתודה בכך בפה מלא, בעצם באה להציל, אם כי בלבוש חדש. הוויכוח אודות הדגל של התנועה הציונית משקף את היחס ההדוק בין הציונות ובין סמלי הדת היהודית. הצעתו המקורית של הרצל, שהיה בן למשפחה מתבוללת, הייתה שבדגל הציוני יופיעו שבעה כוכבי זהב
על רקע לבן, סמל לשבעת ימי העבודה. הייתה זו כמובן תפיסה חברתית חילונית לחלוטין. אבל הצעה זו לא נתקבלה, והדגל הציוני הוא העתק של הטלית שבה התעטפו היהודים לתפילה במשך מאות שנים, בתוספת מגן דוד.
גורם נוסף שהשפיע על יחסה של הציונות אל הדת הוא העובדה שגם אם בראשיתה של הציונות נשארו רוב היהודים מסויגים - ובחלקם אפילו עוינים - כלפי הציונות, הרי ברובם המכריע היו בעלי אמונה דתית. וכיון שהציונות תפסה את עצמה כתנועה שנועדה ליצור מסגרת משותפת לקולקטיב היהודי, היא חשה שמוטלת עליה האחריות לאפשר לכל
היהודים ליטול חלק במסגרת החדשה, בין אם הם חילוניים ובין אם הם דתיים יתרה מזו: לאותם יהודים שהצטרפו לתנועה הציונית למרות שהיו דתיים, הייתה תביעה מפורשת כלפי התנועה הציונית, שההוויה הלאומית החדשה תהיה קשורה בדת במידה כזאת שיהודים דתיים יוכלו להזדהות עמה ולהשתתף בה כשווים.
אך דווקא הזיקה המשותפת של יהודים חילוניים ודתיים אלו לאלו בתוך האידיאולוגיה הציונית, היא שיוצרת את החיכוך ביניהם. שכן, גם אם הציונים החילוניים נוטלים סמלים ותכנים דתיים, הריהם נוטלים אותם לצרכיהם ומספקים להם משמעויות חדשות שאינן דתיות, אלא שאובות מעולמם הלאומי החילוני. כך, למשל, הפך פסח מחג המצות
לחג החרות והאביב, וחנוכה מחג טיהורו של בית המקדש לחג מלחמות המכבים. אכן, גם אם הציונים החילוניים מבקשים ליצור מסגרת משותפת לדתיים ולעצמם, הרי יסודותיה של המסגרת הזאת למשל, מדינה, מדע, צבא או ספרות עברית מודרנית, הם בהכרח חילוניים. מן העבר השני, התביעות של הציונים הדתיים מבוססות על אי-השלמה עקרונית,
הן עם אופיין החילוני של התנועה הציונית ומסגרותיה והן עם הפרשנויות החדשניות של הסמלים הדתיים. ראוי לציין בהקשר זה את התנגדותם העזה של חוגים רבניים לסדר ליל פסח בנוסח הקיבוץ. על רקע זה היו צצות בחברה הישראלית מדי פעם בפעם, הן לפני והן לאחר הקמת המדינה, מחלוקת בתחום הדת, מחלוקות שהיו מסתיימות בפשרות
אשר דחו את המשך הוויכוח לפעם הבאה.
שלושה הם תחומי החיכוך העיקריים בין דתיים וחילוניים בחברה הישראלית. התחום הראשון נודע לעקרונות החיים הקולקטיביים. המדינה הישראלית מתבססת על העקרונות המערביים של הדמוקרטיה וריבונות העם. פירוש הדבר, שהחקיקה והסדרים חברתיים נקבעים על פי רצונם והחלטתם החופשית של בני החברה. התפיסה הדתית אומרת, לעומת זאת,
שחוקתו של עם ישראל היא תורת ישראל, והאומה כולה וכל יחיד בה נושאים באחריות כלפי שמים למימושה של תורה זו עלי אדמות. אין שום דרך ליישב את הסתירה בין שתי תפיסות אלה, והדיון בדבר ניסוח חוקה למדינת ישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, רק חשף את חוסר היכולת להגיע לידי הסכם בנושאים אלו. ההחלטה לדחות את
כתיבת החוקה פירושה היה להימנע מהכרעה בשאלות היסוד, ושני הצדדים לוויכוח הסכימו רק שלא להסכים עליהן.
תחום החיכוך השני בין דתיים וחילוניים נודע למסגרת החיים בצוותא. העיקרון החילוני ביחס שבין החוק והחיים החברתיים הוא הפרדת הדת והמדינה. אולם אילו הסכימו הדתיים לעיקרון זה, הייתה משמעות הדבר מנקודת מבט דתית - הכרה באופי החילוני של החברה. הסכמתם של הדתיים ליטול חלק במסגרות המדיניות של החברה הישראלית
הייתה מותנית בשלילתו של העיקרון החילוני של ההפרדה. הדתיים תבעו, ותביעתם התקבלה על ידי המנהיגות החילונית, שבתחומים מסוימים של החיים החברתיים, כמו נישואין וגירושין או שמירת השבת, ינהגו כל היהודים, גם אם הם חילוניים, על פי הוראות שמקורן דתי. כך, במקום ההפרדה בין דת ומדינה הנהוגה ברבות ממדינות המערב
הדמוקרטיות, התקבל בארץ עקרון השמירה על הסטטוס-קוו. לפי עיקרון זה, יוותרו הדתיים בפועל, על האידיאל של כפיית ההלכה היהודית בכל תחומי החיים, והחילוניים יוותרו על עקרון חופש המצפון בתחום חוקי האישות. כל נסיון של אחד משני הצדדים לסגת מן הוויתורים הללו ולנסות להילחם להגשמת האידיאלים החברתיים שלו, עורר
מאבקים פוליטיים חריפים ובסופם - חזרה לסטטוס-קוו.
התחום השלישי של חיכוכים ומחלוקות בין יהודים דתיים וחילוניים בחברה הישראלית נוגע לצרכיהם של היהודים הדתיים כקבוצה ייחודית בתוך חברה חילונית זו. בתחומים רבים, כמו חיי הפרהסיה, החינוך או הצבא, למשל; קשה ליהודים דתיים לקיים את אורחות חייהם בהתאם להבנתם. תביעתם של הדתיים מן החילוניים היא לאפשר להם לקיים
אורח חיים מיוחד זה, גם אם אין הוא עולה בקנה אחד עם ערכים, תפיסות ומושגים של החברה החילונית הישראלית. הקושי הזה הביא ליצירתן של מובלעות דתיות בתוך החברה הישראלית. מדובר במוסדות חינוך מיוחדים, החל מגן הילדים וכלה באוניברסיטה, או פטור לבני הישיבות משירות צבאי. קיומן של מובלעות אלה הוא נושא למחלוקות
ציבוריות חוזרות מאז קום המדינה ועד היום, אבל המחיר הפוליטי של הניסיון לביטולן הוא כל כך גבוה, שכל הארגונים הפוליטיים המרכזיים ויתרו עליו מראש. יש, על כן, קשר הדוק בין הזכויות המיוחדות של הדתיים בחברה הישראלית ובין ההחלטה שלא להכריע סופית בדבר מעמדה של הדת בחברה זו.
לדעתי, בקרב החילונים קיים לכל הפחות עיקרון אחד אשר מוצא לו תמיכה הולכת וגוברת והמכשיל את תהליך התפתחותם של ערכים משותפים ואת הפגת המתיחות ותחומי החיכוך הקיימים בין חילוניים לבין דתיים.
זוהי התביעה לכינון צורה מסויימת של חברה דמוקרטית ליברלית. חברה שבה כל הזכויות מתמקדות בפרט ולא בחברה או בגוף הקיבוצי של הפרטים המרכיבים אותה. כך למשל מצר זאב שטרנהל, פרופסור למדעי המדינה, על שבישראל אין דמוקרטיה בסגנון המערב. הוא מגדיר דמוקרטיה ליברלית כשיטת ממשל הרואה לנגד עיניה את מטרות הפרט ולא
את המטרות הקיבוציות לדבריו של שטרנהל: "הבעיה בישראל איננה שאלה של 'חינוך לדמוקרטיה', אלא של הבנת עצם מהותה של הדמוקרטיה. והדמוקרטיה היא קודם כל ביטוי לזכותם של בני אדם להיות אדונים לעצמם. דמוקרטיה, היא ביטוי להכרתו של האדם, כי כל מקורות הסמכות הפוליטית, החברתית והמוסרית טמונים בו עצמו, התרבות
הפוליטית הישראלית איננה מקבלת את תפיסות היסוד של המחשבה הדמוקרטית, שלפיה אין החברה אלא סכום של יחידים המקבלים על עצמם את המשמעת החברתית והמדינית משום שיש להם צורך באותן מסגרות שיתוף וכפייה הקרויות חברה ומדינה. בסיס הלגיטימיות של החברה והמדינה בתפיסה הדמוקרטית הוא תועלתי בלבד. החברה והמדינה קיימות
על מנת לשרת את הייחוד. לעולם אין הן מטרות כשלעצמן".
שטרנהל מתחקה אחרי שורשיה של התרבות הקיבוצית בישראל, העומדת בסתירה לסוגי המשטר הרצוי לו, וביסודות שהוא מזכיר מצויה גם המסורת היהודית. לדעתו, אפילו חילוניים "מעולם לא השתחררו באמת ממסורות בית אבא, ובצורה זו או אחרת התבטלו בפני ישראל סבא".
שטרנהל, המציג את עצמו חילוני-אוניברסלי משקף את תפיסתו של החילוני המודרני והנאור, מה שלדעתי רק מעמיקה את עומק הקיטוב בין הדתיים לחילוניים במדינת ישראל.

פרק 4 - ישיבות "ההסדר": המניעים לקמתה של קבוצה נפרדת בתוך המסגרת הכלל צהלי"ת
"ישיבות ההסדר" - רקע
היווצרותו של רעיון הקמתן של ישיבות ההסדר, היה ב"ישיבות הדרום" ברחובות, כאשר האיש המוביל המבצע היה הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל והמפעיל בפועל היה חתנו של הרב מלצר זצ"ל, הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת ההסדר באלון שבות שיבלח"א.
מניין נולד השם ישיבות "ההסדר"? היה זה הרב עמיטל שטען ושב וטען כי בלי להגיע לידי הסדר עם צה"ל לגבי שירותם הצבאי של בני הישיבות הגדולות, בוגרי הישיבות התיכוניות, אין שום בסיס להקמת ישיבה ציונית בתפישותיה. זה היה בתקופה כש"בישיבת הדרום" ביקשו לשוב ולחדש את הישיבה הגבוהה. ואכן הרב מלצר זצ"ל שהיה מודע
אף הוא לכך, נרתם בכל מרצו לדבר והצליח. הוא הגיע לכלל הסדר עם משרד הבטחון והצבא שהתלמידים ישרתו במתכונת של הנח"ל, אלא שאת תקופתם שהנחלאים עושים במשקים, יעשו בחורי הישיבות בלימוד תורה בישיבה. ההסדר הזה נתקבל וכך קמה "ישיבת ההסדר".
ההסדר עם בני "ישיבות ההסדר" הוא כי שנה אחת הם לומדים בישיבות ובתום שנה זו הם מגוייסים לצה"ל ועוברים את אימוני הטירונות הקבועים של חילות צה"ל השונים. לאחר האימונים הם משתלבים בחטיבות הצבא הסדיר, החילות השדה, שריון, גבעתי, גולני וצנחנים. בתום שנה הם פושטים את מדיהם ומוצבים ליחידות מילואים, גם אם הן
קרביות. כדי לא לשנות את נוהגי הלימודים בישיבות וגם למלא צרכים ביטחוניים חיוניים, החליטו שלטונות צה"ל בתאום מלא עם ראשי הישיבות, לנצל את חופשת הקיץ לשירות מילואים פעיל. הגיוס למילואים הקיף את כל בני "ישיבות ההסדר" בשירות המילואים. הם מוצבים ליחידות שונות, בהתאם לצרכים של צה"ל אולם בשירות הפעיל הם
שולבו ביחידות המרחביות הקיימות, יחד עם חיילי מילואים רגלים שלא שרתו, מסיבות שונות, יחד עם יחידותיהם הקבועות. סידור זה של צה"ל נבע מכך שאין יחידות מילואים מיוחדות לגבי "ישיבות ההסדר" הצורך לא לפגוע במהלך הלימודים הסדיר בכל ימות השנה הוא שהכתיב את ההסדר לאותה תקופת שירות.
מערכת הלימודים בישיבות היא כזו שכמעט אין תלמיד היכול ללכת לקורס קצינים הארוך. מי שהולך לקורס כזה, צריך להינתק מחבריו בישיבה ומהמסגרת המגובשת של חברה דתית בשנת השירות הצבאי הראשונה שלהם. בקורס קצינים ימצא את עצמו הצעיר הדתי, חשוף לציבור חילוני גדול בטרם גובשה היטב הכרתו הדתית. בשל חששות אלה אינם
רואים ראשי הישיבות בעין אוהדת, אם לומר בלשון המעטה את הליכתן של תלמידי "ישיבות הסדר" לקורס קצינים, שבלעדיו אי אפשר כמובן להתקדם בתפקידי פיקוד בצה"ל.
היחס שבין חיילי "ההסדר" לבין חבריהם החילוניים
למען האמת קיימת "אידיליאליזציה" של צו-קיום בין חילונים לדתיים בעיקר ביחידות שבהם משרתים תלמידי "ישיבות ההסדר" יש גם לא מעט הגזמה בהשפעת החיילים אלה על חבריהם החילונים. האמת היא, אומרים לא מעט חיילי הסדר, כי יש מעט חיכוכים בין שני "המחנות" האלה. לא מעט חיילים חילוניים אינם רואים את השותפות שלהם
לשרות עם דתיים, במיוחד אם מדובר בקבוצות גדולות של חיילים דתיים, דבר הקים ביחידות שבהם משרתים חיילי ההסדר. הוויכוחים הם בדרך כלל על נושאים דתיים, כי השירות בצוותא עם חיילי ההסדר מטיל הגבלות שונות שעליהן מקפידים חיילי ההסדר. הדבר מוצא את ביטויו בהקפדת יתר על נושאים המעוגנים בהוראות מטכ"ל בעניינים
דתיים, דוגמת שמירת שבת וכשרות. ביחידות שבהן יש מספר רב של חיילים דתיים קשה להערים על משגיחי הכשרות המופעלים על ידי הרבנות הצבאית, דוגמת חימום אוכל בשבת, תעסוקת שבת לא מבצעים שחיילי ההסדר אינם מוכנים לבצעה. חיילים חילוניים רוגזים על החיילים שבגללם אינם יכולים לצאת לחופשות בשבת והגבלות אחרות בעטיים
של החיילים הדתיים. ההוראות לגבי המותר והאסור בנושאים דתיים ברורות, אולם יחד עם זאת מנסים מפקדים למצוא בהם פרצות ולנצלן. דבר זה נמנע בדרך כלל כשמדובר בחיילי ה"הסדר", בייחוד עם מדובר ביחידות שבהם מספרי החיילים הדתיים גבוה.
ייחודם של תלמידי "ישיבות ההסדר" בא לידי ביטוי גם בשרות המילואים שלהם, כשהם באים במגע יומיומי עם החתך הכולל של בני הארץ. חיילי ההסדר הם בדרך כלל צעירים מחבריהם למילואים מוצבים למילואים לאחר תום שירות סדיר בצה"ל. זוהי בשבילם הזדמנות להראות את הצד היפה של היהדות הדתית, המזדהה עם המדינה ותורמת את חלקה
כמו כלל עם ישראל ואינה מחפשת לעצמה זכויות יתר. חיילי ההסדר מוכיחים מידי יום ביומו כי הם טובים יותר ומסורים יותר מאחרים במדינה. הדוגמא האישית באה לידי ביטוי בשרות הצבאי הסדיר שבו משרתים חיילי ההסדר עם בני גילם הצעירים. כעת הם יכולים להפגין את ייחודם גם בפני הגילאים היותר גבוהים ובכך להסיר חלק
מהתדמית הלא יפה שדבקה שלא בצדק ביהדות הדתית. מסירותם, המוטיבציה שלהם והרמה המוסרית הגבוהה של תלמידי ישיבות ההסדר תורמת תרומה רבה לקידום ההבנה בין היהדות הדתית ליהדות החילונית.
לסיכום: ברצוני להביא את דבריו של קצין דתי בכיר שאמר את דבריו ביחס לבני ישיבות ההסדר בפורום מפקדים בכירים שהתקיים בשנת 2000. ("במחנה" 2000): "פיקוד צה"ל רוצה בקצינים דתיים בשירותיו וגם ראשי הישיבות רוצים שהציבור הדתי ישתלב בכל מערכות המדינה ולתפוס בהן עמדות מרכזיות אך תנאים קיימים מפריעים לכך. שני
הצדדים, פיקוד צה"ל וראשי הישיבות, מנסים למצוא פתרון לבעיה על ידי מתן אפשרויות לחיילי ההסדר לעבור את קורס הקצינים בשלבים ולא בתקופה אחת. השאיפה לקריירה צבאית היא מעטה וצעיר דתי ההולך לקורס קצינים ומתחייב לשרות קבע של כמה שנים משרת בדרך כלל מקסימום עד תפקיד מפקד פלוגה, בדרגת סרן. הרוב מסתפק בכך ופונה
לקריירה אזרחית. התוצאה מכך היא כמובן מעט מגדי"ם דתיים ומחטי"ם בודדים בחילות השדה.

פרק 5 - הקבוצה הדתית בצה"ל על פי תיאורית הקונפליקט
תיאוריית הקונפליקט (לפי י. שפירא וא. בן אליעזר, יסודות הסוציולוגיה) מציגה את החברה כזירה שפרטים וקבוצות מתחרים ונאבקים בה אלה באלה למען הגשמת רצונותיהם השונים. במסגרת מאבקים אלו מנסות הקבוצות השונות לכפות את רצונן על האחרות, לעתים לשלוט עליהן ואף לדכאן. ערכי אופיו של הקונפליקט, את עוצמתו או את
גדולותיו, אלא משמשים אמצעי לצידוקן של הצביעות המבוססות על האינטרסים השונים, ובסיס שהשליטה מושתת עליו.
מתוך הקדמה קצרה זו אפשר להיווכח, כי תאוריית הקונפליקט משלבת בתוכה הנחות אחדות: אינטרסים הם המדריכים את התנהגות האדם, בעוד שהערכים משמשים אך אמצעי לצידוקם; יסודות הכוח, השליטה והכפייה הם הבסיס לכינונו של המבנה החברתי; הקונפליקט בין קבוצות על משאבים שונים, והשינוי החברתי הנלווה אליו, הם בלתי נמנעים.
תאוריית הקונפליקט שאובה ממסורות אחדות, המעוגנות בכתביהם של מרכס ובר, זימל, ואחרים.
רלף דהרנדורף, סוציולוג גרמני, מחשובי הסוציולוגים הפועלים באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. דהרנדורף מציג את הנטייה לקונפליקט כטבועה בחברה, ולמעשה מנסה להסביר, באילו תנאים מביאים אי-השיוויון והאינטרסים המנוגדים הקיימים בחברה לקונפליקט ולשינוי חברתי.
דהרנדורף עסק אף הוא במקורות האי-שיוויון הקיים בין בני-אדם. נקודת המוצא להסברו של דהרנדורף, המקובלת גם על דיוייס ומור, היא שחברה מתקיימת בזכות הערכים המשותפים לחבריה. ברם, טוען דהרנדורף, הואיל ומספר הערכים היכולים להסדיר את ההתנהגות האנושית אינו מוגבל, סביר להניח, כי הנורמות הקיימות בחברה והמתרגמות
את הערכים לחיי היום יום, מבטאות בחירה מתוך אפשרויות רבות. בחירה זו גורמת באורח בלתי-נמנע לאפליה, הן לטובה והן לרעה, של בני-אדם מסויימים או של עמדות מסויימות בחברה. יתר על כן, הואיל וקיומן של הנורמות החברתיות מתאפשר רק באמצעות הסנקציות (החיוביות והשליליות) המלוות אליהן, הרי שכל חברה מפעילה למעשה
סנקציות כדי לתגמל את הקונפורמים לנורמות ולהעניש את הסוטים מהן. מכאן, שהנורמות החברתיות והסנקציות הנלוות להן מהוות את הבסיס לדירוג חברתי בחברה כולה.
דהרנדורף טוען, כי אין להעלות על הדעת חברה שמערכת הנורמות שלה והסנקציות הנלוות אליה אינם נשענים על מבנה השליטה. והכח והשליטה הם לפיכך עוד קטגוריה בסיסית בהסבר מקורו של האי-שיוויון וריבוד חברתי הוא, על-כן, תוצר, נורמות, סנקציות וכוח. דהרנדורף מסכם באומרו: "מערכת האי-שיוויון המכונה בפינו ריבוד חברתי
הוא רק תוצאה משנית למבנה הכוח בחברה". דהרנדורף הוא אחד ממייצגי הגישה המכונה: תאוריית הכוח והקונפליקט.
תאוריית הכוח והקונפליקט.
גישה זו גורסת, כי אי-השוויון נובע מהשינוי במידת הכוח שיש לפרטים ולקבוצות בחברה. דווקא משום שהאי-שוויון החברתי מרמז על הישג לקבוצה אחת על חשבון האחרת, הוא מעורר מעצם טבעו התנגדות לעקרונותיו, התנגדות שהוא הזרע לשינוי.
מכאן שריבוד חברתי אינו רק תוצר של עקרונות מכבדים שמשליט החזק, אלא גם תוצר של מאבקים בין קבוצות על השלטת עקרונותיהן וכל השגת יוקרה והענשה הנגזרות מכוחן היחסי. טענתו העיקרית היא, כי קונפליקטים מתרחשים בין קבוצות שונות על רקע הבדלים בכולם. הבדלים אלה וקיומם הנמשך של יחסי סמכות בחברה, שהיא שליטה
לגיטימית, גורמים לפרטים נטולי כוח להתארגן לשם השגתו. כך נוצר קונפליקט בין בעלי הכוח לבין אלה הנטולים אותו, ודהרנדורף מציג תנאים אחדים-פסיכולוגיים, פוליטיים, חברתיים וטכניים-המגבירים את הסבירות להיווצרות קונפליקט וקבוצות קונפליקט.
קבוצות קונפליקט - Conflict-Groups
בפירוטם של תנאים אלה טמונה עיקר תרומתו לתיאוריית הקונפליקט והשינוי החברתי- דהרנדורף מדגיש בספרו את מיסודו של הקונפליקט, את הלגיטימיות החוקית שניתנה לו במדינה הדמוקרטית הליברלית, ואת החלפת הקונפליקטים האלימים של המאה שעברה במשא ומתן, ובתחרות ובבריתות שונות ומגוונות.
קולינס, אחד הסוציולוגים החשובים הפועלים כיום, סבור כי הסדר החברתי מבוסס על מאבקים בין קבוצות המתמודדות על משאבים מסוגים שונים, וגישתו מכונה ניאו ובריאנית. לטענתו נקודת המוצא לחקירה סוציולוגית אינה החברה בכללותה, אלא קבוצות או ארגונים בתוכה. במקום לעמוד על הפונקציות של חלקי המערכת ביחס למכלול, יש,
לדעתו, לבדוק את המאבקים המתנהלים בין קבוצות על קידום האינטרסים השונים שלהן. קולינס מניח, כי חברות נוטות לקיים מצב של אינטגרציה הנוצר כתוצאה מהפנמת ערכים בתהליכי החיברות, יש, לדעתו, לראות חברה כתוצר הן של זהות אינטרסים הקיימות בין קבוצות, והן של כפייה מצד קבוצות מסויימות על אחרות. לבסוף, קולינס מציע
לראות את החברה כנמצאת בתהליכי שינוי מתמידים, הנובעים ממאבקים להשגת יתרונות פוליטיים. קולינס דיבר על תופעות חברתיות שונות על בסיס השערות כלליות בדבר אינטרסים מנוגדים שיש לצדדים יריבים, המיקום החברתי שלהם, המשאבים שבבעלותם, הקבוצות שבני-אדם משתייכים אליהן, אפשרויות הפעולה הפתוחות לפניהם, וכדומה.
הקונפליקט נסב על כל משאב נדרש, על עושר כוח ויוקרה. אלה שבבעלותם חלק גדול יותר מהמשאבים, מנסים לחזק את אחיזתם בהם באמצעות סינון. הסדרים מוסדיים שונים מבוססים על כפייה, תפלול או כל טכניקה אחרת של שליטה. למשל, מתאר קולינס את פעולתן של קבוצות פרופסיונליות שמקצוען מחייב הכשרה ממושכת כמו קציני צבא ואחרים
השואפים להשיג אוטונומיה בתחומן ולשמור על בלעדיותן בביצוע התפקידים. הצידוק למונופול זה נשען תמיד על טענות בדבר "טובת הציבור" ו"האינטרס הכללי". אך קולינס גורס, בהמשך לעבודתו של ובר על קבוצות הסטטוס, כי מאחורי טיעון זה מסתתר האינטרס הצר של הקבוצה הפרופסיונלית. בכל מחקריו, של קולינס, חוזרת התפיסה כי
מבנים חברתיים אינם אלא ביטוי ממוסד לשאיפתם של פרטים לשפר את מצבם בהתאם למשאבים הזמינים להם ולמתחריהם, וכל זאת על בסיס הסדרים של אינטרסים זהים וכוח.
פיליפ הברמס מדגיש את השינוי החברתי הנגרם בעטיים לקונפליקטים ומשברים במערכת, ומתאר את המדינה ככפייתית באופייה ומשפיעה על כל תחומי החיים. הברמס עוסק בנושאים האופייניים לניאו-מרכסיזם כמו היחס שבין הבסיס החומרי לבין בניין העל האידיאולוגי ופוליטי. תשומת ליבו מופנה לדרך שבה התרבות והאידיאולוגיה הופכים
מקור ללגיטימיות של השולטים, ואמצעי לשימור הקיים ולמניעת שינויו.
תאוריה זו משלבת בתוכה הנחות אחדות:
אינטרסים הם המדריכים את התנהגות האדם, בעוד שהערכים משמשים אך אמצעי לצידוקם. קודם כל אני רואה את התנהגות הדתיים ב"הגנה" מודרכים על ידי אינטרס לחתור להיות קבוצת משנה דומיננטית יותר בתוך המסגרת החברתית של ה"הגנה". לדעתי ה"הגנה" בנוייה מרובד בכיר שמהווה קבוצה ראשונית וקבוצות משנה של החיילים הזוטרים
הדתיים והחילוניים. שתי קבוצות משנה אלה בעלי אינטרס להיות הדומיננטיים יותר כדי "להגשים את רצונותיהם השונים" כפי שמופיע בהגדרה לעיל. בצורה זו קבוצת הדתיים משתמשים בערכיהם הדתיים כאמצעי לצידוקם למצוא פתרון טכני וליצירת קבוצה נפרדת ובכך להביא יותר כוח לקבוצתם כדי לקדם את האינטרסים שלהם.
יסודות הכוח, השליטה והכפייה הם הבסיס לכינונו של המבנה החברתי. כאן אני רוצה להתייחס ל"צבא הגנה לישראל" וחברה הישראלית ביחס ל"הגנה". אפשר למשול משל ולראות את הקשר בין שלושת הנ"ל לגולם, פרפר ומראה של פרפר. הנמשל הוא שהגולם הוא ה"הגנה", וניתן רק לשער שהקונפליקט שהתחיל ב"הגנה" המסגרת המחתרתית המרכזית
ושבסך הכל מתוכה צמח צה"ל או לפי המשל הפרפר. לעניות דעתי ניתן לשער שהקונפליקט רק ממשיך ומתגבר אפילו עד היום ומסגרתו נקרא "ישיבות ההסדר". ולבסוף החברה הישראלית האזרחית ללא ספק משמשת מראה לצה"ל, במיוחד בהיותה מוסד ממשלתי. אני רוצה לבדוק את יסודות הכוח, השליטה והכפייה ב"הגנה" מתוך השוואה ועיון ביסודות
אלה בצה"ל ובחברה הישראלית על מפלגותיה השונות; הדתיים, החילוניים והסטטוס קוו הקיים ביניהם בחוק. חוק זה נוגע גם לצה"ל כגוף ממשלתי.
הקונפליקט בין קבוצות על משאבים שונים והשינויים החברתי הנילווה אליו, הם בלתי נמנעים. רלף דהרנדורף סוציולוג גרמני, מציג את הנטייה לקונפליקט כטבועה בחברה וכן באילו תנאים מביאים אי-השוויון והאינטרסים המנוגדים הקיימים בחברה לקונפליקט ולשינוי חברתי, נקודת המוצא להסברו של דהרנדורף, המקובלת גם על דיוויס
ומור, היא שהחברה מתקיימת בזכות הערכים המשותפים של חבריה. ברם, טוען דהרנדורף, הואיל ומספר הערכים היכולים להסביר את התנהגות האנושית אינו מוגבל, סביר להניח, כי הנורמות הקיימות בחברה והמתרגמות את הערכים לשפת חיי היומיום, מבטאות בחירה מתוך אפשרויות רבות. בחירה זו גורמת באורח בלתי נמנע לאפליה, הן לטובה
והן לרעה של בני אדם מסוימים או של עמדות מסוימות בחברה.
ביבליוגרפיה
אבינר, הרב שלמה חיים (1999). "שאלות ותשובות בענין צניעות בצבא". מכון מערכות ישראל, עמותת עטרת כהנים. ירושלים.
אוסתפלד, זהבה (1994). "צבא נולד" הוצא' משרד הבטחון, תל-אביב.
גורן, הרב שלמה (1994). "משיב מלחמה" הוצאת "האידרה רבה" ירושלים.
גניזי, חיים (1995). "דת ומחתרת בארץ ישראל בתקופת המנדט". הוצאת מורשת תל-אביב.
הר-זהב, עמיחי (1993). קובץ הרצאות בנושאי דת ומדינה. האוניברסיטה המשודרת, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
ולנר, אלטר (1984). "חמושים לפני המחנה: סיפורה של פלוגה דתית. הוצאת משרד הביטחון.
פעיל, מאיר (תש"ם). "מן ה"הגנה" לצבא הגנה". הוצא' זמורה, ביתן, מודן, ירושלים.
שטרנהל, זאב (1992). החברה בישראל. האוניברסיטה העברית, ירושלים.
שפירא, י. בן אליעזר, א. "יסודות הסוציולוגיה". הוצאת עם עובד. ספריה אוניברסיטאית. תל-אביב.
שצברגר, הילדה (1985). "מרי ומסורת בארץ ישראל בתקופת המנדט". אוניברסיטת בר-אילן.
Abrams. P. (1982). Historical Sociology, Cormell Univ, Press, Ithaca, N.Y. p.1
Colins, R. (1972). Sociological Insight, Oxford University Press, N.Y.,CH 4.
Dahrendorf, R. (1963). Class Class Conflict in Industrial Society Routledge Kegan Paul, London.
Davis, S. Mor,O. (1969). Handbook of Socialization, Thewry and Research, Rand Mcnally Co., Chicago.
Weber, M. (1974), Methodology of the Social Sciences, Free Press,N.Y.
על שימושים מודרניים בסוציולוגיה הפרשנית:
M. Truzzi (1969), Verstehen, Subjective Understanding in the Social Sciences, Addison-Wesley Pub, Massechuset.
מאמרים
כהן, אמיר. "חיילי הסדר בפעולה". עיתון "במחנה". 2000, עמ' 26 - 23.
חובב, מאיר. "לראשיתן של ישיבות ההסדר". "הצופה". 18/1/91.
אדלר, ברוך. "הכיפה המובילה בצה"ל". הצופה. 29/9/89.
1

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הקבוצה הדתית למן המחתרות ועד לצהל בימינו ", סמינריון אודות "הקבוצה הדתית למן המחתרות ועד לצהל בימינו " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.