היישום אינו מחובר לאינטרנט

האתיקה והפוליטיקה אצל אריסטו

עבודה מס' 060846

מחיר: 144.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הקשר שבין האתיקה לפוליטיקה והידידות המדינית.

3,082 מילים ,5 מקורות ,2002

תקציר העבודה:

האתיקה והפוליטיקה אצל אריסטו

עבודה זו מסבירה את עמדת אריסטו בנוגע לקשר שבין האתיקה לפוליטיקה. הקו
שמנחה את העבודה יהיה הדיון של האתיקה בהקניית הסגולה הטובה על ידי
הרגלים, ותפקיד החוקים בהקניית הסגולה הטובה. העיסוק בפוליטיקה הוא העיסוק
בחקיקה, בהתאם לכך המחוקק צריך להיות בקיא באתיקה כדי שיוכל לחוקק חוקים
שיקנו לאזרחים הרגלים טובים.
לאחר שאדון בנושא זה, אעבור לקשר כללי יותר שקיים בין האתיקה לפוליטיקה,
והוא המימוש את החיים הטובים דרך המדינה. האדם הפרטי יכול לממש את סגולתו
הטובה באופן מלא רק דרך המדינה. אסכם את הדיון באופי של תלמידי מדעי
המדינה, וכיצד אופי זה הוא נגזרת של שני הנושאים שהוסברו לעיל.
החלק השני דן באחווה, שהיא הידידות המדינית. הידידות היא מושג מרכזי
במחשבתו של אריסטו, הן בתחום האישי והן בתחום המדיני. בשלב ראשון אני
אסביר את מושג הידידות כשלעצמו, ואת סוגי הידידות הפרטיים. לאחר מכן אנסה
להסביר מהי האחווה, מהו הקשר שבין הידידות למדינה, ומה ההקשר הכולל של
מושג הידידות במחשבה המדינית של אריסטו.
המקורות העיקריים הם האתיקה והפוליטיקה של אריסטו.

מקורות:



Untitled
האתיקה והפוליטיקה אצל אריסטו
פרק א'
בפרק זה אסביר את עמדת אריסטו בנוגע לקשר שבין האתיקה לפוליטיקה. הקו שינחה אותי במהלך התשובה יהיה הדיון של האתיקה בהקניית הסגולה הטובה על ידי הרגלים, ותפקיד החוקים בהקניית הסגולה הטובה. העיסוק בפוליטיקה הוא העיסוק בחקיקה, בהתאם לכך המחוקק צריך להיות בקיא באתיקה כדי שיוכל לחוקק חוקים שיקנו לאזרחים
הרגלים טובים. מסיבה זו אריסטו מכנה את המדינאי - 'רופא הנפשות'.
לאחר שאדון בנושא זה, אעבור לקשר כללי יותר שקיים בין האתיקה לפוליטיקה, והוא המימוש את החיים הטובים דרך המדינה. האדם הפרטי יכול לממש את סגולתו הטובה באופן מלא רק דרך המדינה.
אסכם את הדיון באופי של תלמידי מדעי המדינה, וכיצד אופי זה הוא נגזרת של שני הנושאים שהוסברו לעיל.
האתיקה אצל אריסטו היא חלק מהפוליטיקה, היא אינה מקצוע עצמאי לחלוטין. האתיקה קשורה מצד אחד להתנהגות האדם עם עצמו, ומצד שני, להתנהגות האדם עם הזולת. לדעת אריסטו, ההתנהגות עם הזולת מתחילה בהתנהגות עם עצמך.
ההתעניינות באתיקה היא כתחום המעניק לאדם ערכים והרגלים המכוונים להתנהגות. המדינאי, כרופא הנפשות, עוסק באתיקה כדי לכוון את התנהגות האדם ולשפר אותה. המדינאי יכול לשפר את התנהגות האדם על ידי חקיקת חוקים וכללים שייצרו הרגלים באדם. אין מדובר כאן, במובן הזה של העיסוק באתיקה, בפעולה מתוך הבנה וידיעה, אלא
בפעולה מתוך הרגל וציות לחוק. במובן זה האתיקה היא דבר פוליטי, שקשור לחיים המעשיים של המדינה. קיים גם מובן אחר של האתיקה, והוא המובן הפילוסופי (אך הוא קשור לשכל המעשי). העיסוק באתיקה כחלק מהחיים העיוניים של הפילוסוף. סוג זה של עיסוק באתיקה הוא פעולה בהתאם להבנה, ולא בהתאם להרגלים. במובן זה, האתיקה
אינה עיסוק פוליטי, אלא פילוסופי. ניתן להשוות את סוגי האתיקה לחינוך של ילד. בשלב הראשון נכפה עליו לבצע דברים שאנו יודעים כי הם טובים. בצורה כזו הילד ירכוש הרגלים לעשיית הדברים הטובים. בשלב השני של החינוך, כאשר הילד מספיק מפותח מבחינה שכלית, צריך לשבת איתו ולהסביר לו מה ההגיון שעומד מאחורי ההרגלים,
ועל ידי כן לפתח אצלו הבנה של הפעולה הטובה.
כאשר אנו מדברים על סגולות האדם ניתן להגיד שיש מעלות מעשיות בתחום הפוליטי ומעלות עיוניות בתחום הפילוסופי. במעלות המעשיות הקצוות הם שליליים ולכן צריך ללכת בדרך האמצע. במעלות העיוניות צריך לפעול בצורה קיצונית. ב'אתיקה' יש קשר בין הפוליטיקה למעלות המוסריות: הקשר בין הסגולה הטובה ובין ההרגל (חוקים
שנקבעים ע"י פוליטיקאים), הקשר בין ההרגל (שמוקנה על ידי החוק) לבין המוסר.
ישנם שני סוגים של סגולה טובה. סגולה טובה של השכל, וסגולה טובה של האופי. הסגולה הטובה של השכל ניקנית על ידי הוראה והסבר רציונלי, ולכן היא צריכה ניסיון וזמן. הסגולה הטובה של האופי נרכשת מכוח ההרגל. לכן ברור שהאדם לא נולד עם סגולה טובה מסוימת - הסגולה הטובה נוצרת על ידי ההרגלים והלימוד. למרות החשיבות
של המחשבה, בעשיית הטוב - המעשה הוא מה שקובע. הפוליטיקה עוסקת בתחום המעשי.
לסיכום האופי של הסגולה הטובה, אפשר לומר כי הסגולה הטובה אינה מנוגדת לטבע, אך אינה גם נובעת ומחויבת ממנו. ההרגלים יוצרים אצל בני האדם תכונות אופי יציבות של התנהגות. תכונה כזו יכולה להיות הסגולה הטובה.
כדי לקשור בין האושר, הטוב והסגולה הטובה לבין הפוליטיקה, התפקיד של המדינאי אינו רק להפוך אנשים לטובים יותר, אלא גם לגרום להם להשמע לחוקים. כדי לעשות זאת, המדינאי צריך ללמוד על נפש האדם וללמוד על נפש האזרחים. המדינאי כרופא הנפשות מטיב ומבין את האוכלוסיה ולא רק את התהליכים הפוליטים. המדינאי צריך להבין
את המוטיבציה של האנשים ולכן הוא צריך לעסוק באתיקה.
תימה מרכזית אצל אריסטו היא ההבחנה בין הנומוס לפיזיס. הנומוס צריך לכוון אותנו לכוון הפיזיס, כלומר ההרגלים, שמוקנים על ידי הפיזיס, צריכים להדריך אותנו לסגולה הטובה, שהיא טובה על פי הטבע. המחוקקים יכולים לטעת בקרב האזרחים סגולה טובה בכך שיחקקו חוקים שיקנו הרגלים לפעילות טובה.
"המחוקקים מתוך שהם קובעים מנהגים הריהם נוטעים באזרחים סגולה טובה, וזאת היא כוונתו של כל מחוקק... ובזה מצוי ההבדל בין משטר טוב ומשטר גרוע".
המשטר הטוב הוא כזה שבו החוקים יוצרים בפרטים הרגלים שמביאים לסגולה טובה.
החוק הטוב צריך להתאים לטבע האדם. אם הוא לא יתאים, יהיה עימות בין האדם הטוב לאזרח הטוב. המדינאי צריך לנסות ליצור התאמה בין החוק ובין התכלית של האדם.התכלית העליונה של האדם היא הבנה שכלית מלאה, כלומר חיי עיון. המדינה היא טבעית משום שהיא מאפשרת לאדם למצות את התכלית שלו.
האתיקה היא נושא וולונטרי, כלומר שיש לאדם בחירה בנוגע למעשיו. הסגולה הטובה היא עשיית דברים מתוך בחירה. עובדה זו נלקחת בחשבון כאשר מענישים אדם, לא נעניש אדם שאינו אחראי למעשיו. אריסטו מצביע על החשיבות של ההרגלים של האדם. חשיבות ההרגלים נובעת מכך שהם מכוונים את פעולות האדם, גם מבלי שהוא ישתמש במחשבה.
האתיקה היא ספר עצות לאדם העוסק בפוליטיקה, כיצד לארגן נכון יותר את המדינה. החוק, בעיני אריסטו הוא המסדיר החשוב ביותר של הרגלי בני האדם. החוק מסוגל להרגיל בני אדם לנהוג בצורה מתונה ולשפר את ההתנהגות המוסרית של האדם.
בספר י' של האתיקה אריסטו דן בחשיבות המחוקק. כפי שראינו, הסגולה הטובה של האנשים אינה דבר מולד ולכן חייבת להיות במדינה חקיקה שמקנה הרגלים. אין זה מקרי שהאתיקה מסתיימת בחקיקה שהיא העשייה של המדע המדיני כאשר האתיקה פותחת בדיון בטוב ובמדע המדיני כמדע העליון השואף לטוב. הפילוסוף צריך לחנך את המדינאים
הטובים ולא הסופיסטים, כלומר תפקיד המדינאי הוא הקניית סגולה טובה ולא דיון לשם השגת רווח פוליטי. חייב להיות קישור של הפילוסופיה למציאות, כלומר הפילוסופיה צריכה לעיין במשטרים, למיין אותם וללמוד מהם. אריסטו נעזר בפילוסופיה ובידע האמפירי שהוא צבר כדי ללמוד ולהבין את החכמה המעשית של האדם שהיא הפוליטיקה.
הפוליטיקאי הטוב צריך להעזר בידע העיוני והמעשי בנוגע לסגולה הטובה של האדם, כדי שיוכל ליישם את הידע הזה בחקיקה טובה, שתקנה הרגלים טובים לאזרחי המדינה.
ניתן להסתכל על מובן יותר כללי שבו יש קשר בין האתיקה לפוליטיקה. הקשר הזה הוא היכולת של האדם לממש את התכלית שלו רק דרך המדינה.
ישנם שלוש דעות לגבי הטוב ולגבי האושר. כל דעה מוחזקת על ידי סוג שונה של אנשים ומסמלת אורח חיים שונה. סוג האושר הראשון הוא חיי ההנאה. סוג כזה של חיים מתאים לדעת אריסטו לבעלי חייים. הסוג השני הוא החיים המדיניים. בחיים המדיניים האושר הוא הכבוד. הסוג השלישי הוא חיי העיון. לדעת אריסטו, אלו הם החיים
הנעלים. האושר יכול לנבוע מחיים מדיניים או מחיי עיון. הבעיה עם האושר בחיים המדיניים היא שתכלית החיים המדיניים תלוי באנשים אחרים. אושר אמיתי צריך להיות דבר שתלוי בעצמך בלבד (במידת האפשר). ההצלחה בפוליטיקה דורשת הרבה יותר מאשר ההצלחה בחיי העיון, ובנוסף ,חיי העיון מותירים בידי האדם כמות גדולה הרבה יותר
של פנאי.
אריסטו מחפש בכל דבר את התכלית שלו. התכלית של מדע המדינה היא הטוב בתחום האנושי: "שאף אם הפרט והמדינה תכליתם אחת ויחידה, הרי ברור שנעלה ומושלם יותר התפקיד להשיג את התכלית למדינה ולדאוג לקיומה של זו". ההסבר של התכלית היחידה של הפרט והמדינה מצוי בצורה הפשוטה ביותר באמירה :
"If ... the happy life is the life according to excellence lived without impediment, and that excellence is a mean, then the life which is in a mean, and in a mean attainable by everyone, must be the best. And the same principles of excellence and badness are characteristic of cities and
constitutions"
כלומר שכשם שלאדם יש סגולה טובה, כך למדינה יש סגולה טובה. הסגולה הטובה של המדינה היא היותה מורכבת ממעמד ביניים גדול, כלומר מאנשים דומים ושווים. הרכבת המדינה מדומים ושווים מאפשרת את השותפות של אזרחי המדינה. רק דרך השותפות הזו יכול האדם להגיע אל החיים הטובים והמאושרים.
אריסטו מגדיר את האדם כ'בעל חיים מדיני'. המיוחד באדם זה שיש לו כח דיבור שמגלה את המועיל והמזיק ואת הצדק והעוול. הדיבור על הצדק והעוול יכול להתקיים רק במסגרת המדינית. מכיוון שכך, האדם יכול לממש את הטבע שלו, את הייעוד והייחוד שניתן לו על ידי הטבע, רק כאשר הוא חי במסגרת מדינית. אריסטו שם דגם על הפעולה
לפי ה'פיזיס', כלומר מימוש היכולת הטבעית. היכולת הטיבעית של האדם יכולה להתממש רק במסגרת המדינה.
ב'פוליטיקה' אריסטו מדבר על השותפות שבמדינה. הוא טוען שתכלית השותפות היא השגת הטוב. המדינה, שהיא השותפות העליונה, מכוונת להשגת הטוב הנעלה מכל. הטוב העליון של האדם זקוק למדינה כדי לפעול בה, הפוליטיקה היא האופן שבו המדינה פועלת.
המדינה היא דבר טבעי שנוצר לשם החיים ומתקיים לשם החיים הטובים. המדינה היא הסוג העליון של שותפות שהתכלית שלה הוא הסיפוק העצמי.
בדיון בנושא 'מי ראוי ללמוד את מדע המדינה?' אנו רואים כי מדע המדינה הוא עיסוק תיאורטי בנושא שהוא מעשי. בדיון המדיני יש הכרח להתבסס על הניסיון. לאנשים צעירים חסר הניסיון ולכן הם פחות מתאימים ללימוד מדע המדינה. מעבר לכך, אנשים צעירים נוטים ללכת אחר התשוקות שלהם, ולכן כנראה שהם לא יישמו את הידע שלהם
לטובת הכלל. לאדם שעוסק בפוליטיקה תצמח תועלת רבה מלימוד המדע המדיני. "אנשים ששיקול הדעת מכוון את תשוקותיהם והפועלים בהתאם לכך, להם תצמח תועלת רבה מאוד מידיעה שיקנו להם בענייינים אלה"
לסיכום הקשר שבין האתיקה לפוליטיקה ראינו שכדי שהאדם יפתח סגולה טובה הוא זקוק למדינה שתחוקק חוקים ותחנך אותו. רק דרך החוקים יוכל האדם לקנות הרגלים טובים, ולפעול בהתאם לסגולה הטובה שבו. החינוך הוא המשלים לחוקים. אדם בוגר צריך גם לדעת מה הסיבות שבגינן חוקקו את החוקים, ולמה טוב להיות בעל תכונות כאלה ולא
אחרות. ההשלמה של החינוך והידע הרציונלי יביאו את האדם לחיים מאושרים, שבהם הוא ממצה את עצמו. המיצוי של היכולת של האדם מתבטאת ביכולת שלו להיות חלק בשיח של העוול והצדק. יכולת זו יכולה להתממש רק כאשר הוא חי במסגרת המדינה. כלומר שהקיום של המדינה מביא את הפרט למימוש החיים הטובים והמאושרים.
חלק ב'
בחלק זה אדון באחווה, שהיא הידידות המדינית. הידידות היא מושג מרכזי במחשבתו של אריסטו, הן בתחום האישי והן בתחום המדיני. בשלב ראשון אני אסביר את מושג הידידות כשלעצמו, ואת סוגי הידידות הפרטיים. לאחר מכן אנסה להסביר מהי האחווה, מהו הקשר שבין הידידות למדינה, ומה ההקשר הכולל של מושג הידידות במחשבה המדינית
של אריסטו.
הספר השמיני והתשיעי של האתיקה מוקדשים לנושא הידידות. הדיון בידידות משתלב בדיון בסגולה הטובה מכיוון שלא תתכן ידידות אמיתית ללא סגולה טובה.
אריסטו מבחין בין שלושה סוגים של ידידות. הראשונה היא ידידות של תועלת, המבוססת על התועלת שכל אחד מפיק מהשותפות, כמו בקשר עיסקי. הסוג השני הוא ידידות של הנאה, קשר זמני וחולף בין אנשים. מטרת קשר כזה הוא הנאה של שני הצדדים. הסוג השלישי של ידידות הוא הידידות האמיתית שאינה קשורה לאינטרסים. הידידות היא בין
שני אנשים טובים שדומים זה לזה בסגולתם הטובה. לידידות זו קורא אריסטו "הידידות המושלמת", היא מחייבת מאמץ ונתינה משני הצדדים. ידידויות כאלו הן נדירות בגלל הזמן הרב שלוקח לבני אדם להתחבר ולבנות קשר עמוק, ובגלל המאמץ הרב שנדרש מבני אדם כדי לקיים ידידות אמת.
שני הסוגים הראשונים של ידידות מבוססים על תועלת והנאה, שהם דברים זמניים וחולפים. הידידות האמיתית יציבה לאורך זמן מפני שאינה מבוססת על אינטרסים שעשויים להשתנות, אלא על האישיות של הידידים. הידידות האמיתית נובעת עצם זה שהם אנשים טובים. "ואילו מושלמת היא ידידותם של אנשים שהם טובים, ודמים זה לזה מבחינת
סגולתם הטובה. שהללו דורשים איש בטובת רעהו מאותה בחינה בה טובים הם. וטובים הם לפי עצם מהותם. והדורשים בטובת ידידיהם למענם ולא למען עצמם, הנם ידידים במובן האמיתי של המילה, שכן מחבבים הם את ידידם מעצם הוויתם ולא בדרך אקראי. וידידידותם של אלה קיימת כל עוד טובים הם, והסגולה הטובה הריהי בת קיימא. וכל אחד
מהשניים הוא גם טוב במובן סתמי, וגם טוב לידידו; שכן הטובים הם גם סתם טובים וגם מועילים זה לזה".
הדגש בפיסקה הזו הוא על האופי האלטרואיסטי של הידידות. אדם פועל לטובת ידידו, לא מתוך רצון לקבל דבר בתמורה, אלא מתוך הסגולה הטובה שבו. לכאורה נראה כי ידידות אמיתית כזו לא יכולה להתפרק לעולם, אך אריסטו מרמז שאין זה הכרחי. בפיסקה לעיל הוא אומר "וידידידותם של אלה קיימת, כל עוד טובים הם". כלומר שיתכן מצב
שבו אחד הידידים מפסיק להיות טוב, ואז הידידות ביניהם מפסיקה. אמנם זה נראה כנוגד את האופי האלטרוסטי, אך אריסטו אומר במפורש שכאשר אדם מפסיק להיות טוב, הוא הופך להיות אדם אחר, ולכן הידידות צריכה להפסק. אמנם צריך לקיים זיכרון כלשהו של הקשר, אך זכרון זה הוא רק נדיבות כלפי אותו אדם ולא כמו ידידות אמיתית.
האספקט החשוב בידידות האמיתית הוא שני הידידים הם דומים ושווים (שניהם אנשים טובים). הידידות של אריסטו מחייבת ששני הידידים יהיו דומים, מכיוון שבידידות המושלמת האדם הטוב מסתכל בידידו ורואה כיצד אדם טוב, כמוהו, נראה. הידידות עוזרת לאדם הטוב להתבונן בעצמו, ולהבין את עצמו, כדי שיוכל להשתפר. "דרושים לו
לאיש המאושר ידידים שכך טיבם, מאחר שבכוונתו הוא להתבונן במעשיהם שהם גם מהוגנים וגם משתייכים אליו, ומאחר ששתי התכונות האלה מציינות את מעשיו של איש טוב שהוא גם ידידו". בהמשך אריסטו אף מקצין ואומר שהאיש המהוגן מתייחס אל ידידו כפי שהוא מתייחס אל עצמו מכיוון שידידו הוא ה 'אני השני' שלו. המסקנה הכללית
מדברים אלו היא שיש בידידות מוטיב עמוק של דומות בין הידידים.
כפי שראינו, אריסטו אומר שהידידות היא דבר חשוב בשביל האדם הטוב, אך נראה שהאדם הטוב לא שם את ידידו בראש סדר העדיפויות. אדם טוב חייב להעדיף את האמת על פני הידידות. האמירה המובהקת ביותר בנושא זה מובאת בתחילת ה'אתיקה', כאשר אריסטו מדבר על הידיד שלו, אפלטון, ואומר: "שבהיותנו אוהבים גם את ידידינו וגם את
האמת, מצוה קדושה היא להעדיף את ההיא". הידידות אין משמעותה לעשות הכל בשביל הידיד, בכל זאת הדבר שצריך לעמוד לנגד עיני האדם הטוב הוא האמת. החתירה לאמת על חשבון הידידות מזכירה במקצת חתירה אל אידיאל אפלטוני. האמת מוצגת כאן כדבר עליון שיש לחתור אליו, על אף הקשיים שהמציאות היום-יומית מציבה לנו.
סוג נוסף של ידידות מוזכר בדיון על הסגולה הטובה כדרך האמצע. בפרק ו' אריסטו דן בתכונה שקשורה בפעולה משותפת ובתקשורת עם בני אדם אחרים. אדם שרק רוצה לגרום הנאה למי שהוא מדבר איתו, נקרא מתחנחן, או מתחנף. לעומתו, אדם שמתנגד לכל דבר, ולא איכפת לו לגרום צער, הוא "סר וזועף". המידה הטובה היא האמצעית, בין
השתיים. אריסטו לא נותן לה שם, אבל הוא אומר שהיא דומה לידידות. ההבדל בין המידה הזו לידידות הוא שמידה זו נטולה רגש ואהדה. אדם זה מתנהג כך משום שהוא "עשוי כפי שהוא עשוי". כלומר, הוא מתנהג בצורה שווה לאנשים שהוא מכיר ולאנשים שאינו מכיר, לכל אדם הוא נותן מה שמגיע לו. אדם זה פועל כך לא בגלל שהוא שואף
לאמת, כמו האדם האידיאלי, או בגלל שהוא שואף לטוב, כמו האדם הטוב. אם כך היה המצב, הרי שהיינו אומרים שדרך זו עדיפה על הידידות האמיתית, ויש בה גילום של האמת. אדם כזה פועל למניעת צער וגרימת הנאה רק כדי לגרום לדברים טובים ומועילים "מתוך שישווה לנגד עיניו מה שהוא נאה ומועיל". את הידידות הזו אפשר למקם
כפשרה בין הידידות המושלמת ובין ידידויות ההנאה והתועלת. לדעתי, היא פחות טובה מהידידות המושלמת, אך בכל זאת יש בה חתירה לטוב.
עד כה דנתי בידידות כדבר פרטי בין בני אדם. אריסטו מדבר גם על ידידות כדבר ציבורי במסגרת המדינה.
בתחום המדיני אריסטו מדבר על הידידות כצורת שותפות למען הטוב. הקהילה היא שותפות למען הטוב, בדומה לידידות. המסגרת המדינית יוצרת קשר ביו בני אדם, הקשר אמור להגביר את הרצון לעשות דברים טובים למען הזולת. המדינה היא שותפות למען הטוב, בדומה לידידות שגם היא שותפות בין שני אנשים טובים, למען הטוב. ההבדל הוא
שהידידות היא שותפות אישית ואינטנסיסית הרבה יותר מהשותפות המדינית. במרכז השותפות המדינית עומד הצדק, החיפוש אחר הטוב. מאחורי המדינה עומד סוג של ידידות, מהבחינה הזו שהמדינה היא שותפות שחותרת לעשיית טוב. הידידות דומה לצדק בכך שהן רודפות אחר הטוב.
אך הידידות היא דבר יותר נעלה מהצדק המדיני, הידידות היא הדאגה לידיד, וחשיבותה בתחום המדיני של הצדק מבוטאת באימרה: "כשהאזרחים הם ידידים זה לזה, שוב אין להם צורך בצדק, ובהיותם צדיקים, עוד יש להם צורך בידידות". אם כולם היו ידידים, האנשים היו פועלים טוב יותר ממה שכל חוק מדיני יכול לחייב. בדומה
להגינות, יש כאן ניסיון להביא סטנדרט טיבעי של התנהגות (ההבדל הוא שההגינות היא דבר חד פעמי, בעוד שהידידות היא דבר שוטף ומתמשך על פני זמן). ההתנהגות על פי הטבע, כלומר על פי הידידות, עדיפה במובן מסוים על ההתנהגות על פי החוק הצודק. הצדק מגיע לכולם בצורה שווה, אך הידידות היא עליונה על הצדק. הסיבה היחידה
שאריסטו לא דורש שנהייה ידידים של כולם היא שדבר כזה הוא בלתי אפשרי. חשוב להדגיש שהכוונה היא לחוסר של אפשרות טכנית בלבד, אנחנו לא חיים מספיק זמן כדי לפתח קשרי ידידות עם יותר משניים או שלושה אנשים לכל היותר. אם היינו יכולים, היינו צריכים להיות ידידי אמת של כולם. עולם כזה הוא עולם אידיאלי, וברור שלא
ניתן לממש אותו. לא רק בגלל שאין מספיק זמן, אלא גם בגלל האופי המגוון של אנשים רבים, שלא ניתן לפתח קשרי ידידות רבים.
לסוג הידידות ששורה בתוך המדינה אריסטו קורא 'אחווה'. האחווה היא אחדות הדעים בין כלל חברי המדינה כלפי העניינים המשותפים של המדינה. אחווה כזו שוררת בין אנשים מהוגנים שחיים יחד במדינה ויש להם הסכמה לגבי השאיפה אל הטוב המשותף. ניתן לחשוב על האחוה כעל סוג נוסף של ידידות שמועילה לשותפים, אך אינה ידידות
אמת. למעשה היא יכולה להתקיים בין אנשים שלא נפגשו מעולם, ולכן אפשר להגיד שהיא נחותה מהידידות המועילה והידידות המהנה. מצד שני, האחווה היא יציבה הרבה יותר, וכמעט אינה תלויה בנסיבות חיצוניות, ולכן האחווה נעלה על הידידויות המועילה והמהנה.
המדינה אצל אריסטו אינה שותפות לצורך חליפין כלכלי ומניעת פשע. המדינה אמנם הוקמה למען מטרות אלו, כלומר אלו הם תנאים שבלעדיהם אין קיום למדינה, אך המדינה במהותה היא קהילה של משפחות שמטרתה היא לחיות חיים טובים ועצמאים. קהילה כזו יכולה להתקיים רק כאשר יש בה קשרים מפותחים, הקרבה הדדית ובידור שמקרב אנשים.
כל אלו נוצרים על ידי ידידות. "and to choose to live together implies friendship".
האופי המדיני של הידידות מתקשר לרעיון הדומות בין הידידים. כפי שהראיתי, ידידות אמיתית יכולה להתקיים רק בין שווים. בדיון במונרכיה אריסטו מצביע על פרדוקס שטמון בכך שלמלך יש ידידים. בגלל שידידות משמעה דומות, ואם למלך יש ידידים, הוא צריך לחשוב שהידידים שלו צריכים לשלוט כמוהו!
בדיון במעמד הביניים, אריסטו טוען שכאשר אחד המעמדות הקיצוניים שולט, המדינה נהפכת למדינה של עבדים ושליטים. המדינה צריכה להיות מורכבת מדומים ושווים, שהם מעמד הביניים. רק בקרב דומים ושווים יכולה להתפתח שותפות וידידות, ולא יריבות וקנאה. המשמעות של מעמד ביניים גדול היא שיש הרבה אנשים דומים ושווים
במדינה. כלומר שהאחווה, שהיא הידידות המדינית, יכולה לשרור במדינה רק כאשר יש מעמד ביניים גדול. שוב אנו רואים את עניין השיוויון והדומות שהיה חשוב לאריסטו בדיון על הידידות המושלמת.
"A city ought to be composed, as far as possible, of equals and similars; and these are generally the middle classes....The mean condition of states is clearly best, for no other is free from faction; and where the middle class is large, there are least likely to be factions and dissensions"
אסגור את הדיון בדבריו של אריסטו בנושא המזל והאושר. בפרק ז' של הפוליטיקה אריסטו אומר שהטוב הוא לא דבר חיצוני, אלא פנימי, שנובע מהסגולה הטובה של האדם. הנביעה של הטוב מבפנים דומה לידידות האמיתית שנובעת רק מתוך הסגולה הטובה של האדם. ניתן גם לראות את הקשר למדינה, האחווה נובעת מהמבנה השיוויוני של החברה,
ומהותה היא הסכמה לגבי הטוב של הכלל. האחווה היא שמאפשרת את השיתופיות במדינה ואת השיח על הצדק והעוול. הקיום הטוב של המדינה נובע מהמבנה השיוויוני שלה, כלומר הסגולה הטובה הפנימית של המדינה מתקיימת בזכות האחווה של אזרחיה.
ביבליוגרפיה
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. תרגם מיוונית יוסף ליבס. ירושלים: הוצאת שוקן, תשמ"ה.
אריסטו, הפוליטיקה לאריסטו. תרגם מיוונית ח"י רות. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"י.
שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית, כרך ג'. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
Aristotle, The Politics and the Constitution of Athens, Edited by Stephen Everson, Cambridge: Cambridge University Press, 1996.
Schall, James V. , Friendship and Political Philosophy" Review of Metaphysics, Vol. 50 (1996), pp. 141-121.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. תרגם מיוונית יוסף ליבס. ירושלים הוצאת שוקן, תשמ"ה. עמ' 40.
שם, עמ' 36.
שם, עמ' 41-40.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 41.
שם, עמ' 229-258.
שם, עמ' 261.
שם, עמ' 20-19.
שם, עמ' 16.
Aristotle, The Politics and the Constitution of Athens, Edited by Stephen Everson, Cambridge: Cambridge University Press, 1996. pp. 106-107.
Ibid. p.13.
Ibid. p.11.
Ibid. p. 13.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 17.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 191.
שם, עמ' 195-192.
שם, עמ' 192.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 218.
שם, עמ' 230.
שם, עמ'232
שם, עמ' 20
.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 104.
שם, עמ' 202-201.
שם, עמ' 188.
"המעשה ההגון אמנם צודק הוא, אך איננו מצטמצם במה שצודק לפי החוק, אלא הוא בא לתקן את הצדק החוקי" שם, עמ' 134.
אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס. עמ' 223.
Aristotle, The Politics and the Constitution of Athens, pp. 75-74.
Ibid. p. 89.
Ibid. p. 107.
Ibid, p.108.
Aristotle, The Politics and the Constitution of Athens, p.167.
3

תגים:

אחווה · אריסטו · אתיקה · ידידות · יוונית · פוליטיקה · פילוסופיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "האתיקה והפוליטיקה אצל אריסטו", סמינריון אודות "האתיקה והפוליטיקה אצל אריסטו" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.