היישום אינו מחובר לאינטרנט

הזקנה בימי הביניים

עבודה מס' 041594

מחיר: 228.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: רקע היסטורי, דיון בזקנה, יחס הבנים להוריהם, הזקנה בחברה העירונית ובחברת האיכרים ומסגרות הסעד לזקנים.

4,949 מילים ,9 מקורות

תקציר העבודה:

אחת התקופות המעניינות ביותר ובו בזמן הפחות ידועות בהיסטוריה האנושית היא תקופת ימי הביניים באירופה, התקופה של כאלף שנה בין המאה החמישית והמאה החמש עשרה באירופה שלרוב נחשבת כתקופת "חשכה" ומעבר בין תורי הזהב של יוון ורומא והרנסאנס וההשכלה. אך כיום רואים תקופה זאת בצורה חיובית יותר ומרבים לשים דגש על התפתחויות חשובות שונות שהתבצעו בתקופה זאת.
כמו כן, בשנים האחרונות מתחילים לשים יותר ויותר דגש גם על צדדים בתולדות ימי הביניים שעד כה התעלמו מהם כמו "היסטוריה סוציאלית" של התקופה.
דהיינו חקירה לא רק של המעמדות שעד כה קיבלו את מירב תשומת הלב במחקר (ועליהם יש את רוב המידע) כמו האצולה אלא גם של המעמדות וקבוצות האחרות שעד כה נדחקו לצד הן משום שנחשבו כ"לא חשובים" והן משום שלא היה מידע רב עליהם ,קבוצות כמו האיכרים , הנשים והזקנים.
בשנים האחרונות החל המחקר לתת יותר ויותר תשומת לב למעמדו ולמקומו של האיש הזקן בחברת ימי הביניים וביחס החברה כלפיו.
נשאלות השאלות האם היה מצבו של הזקן טוב יחסית בחברת ימי הביניים או שמה היה רע יחסית לתקופות אחרות והתייחסו אליו בבוז בזלזול ? ואולי זה השתנה ממעמד למעמד וממקום למקום ?והאם היו לזקנים אפשרות לצאת
לפנסיה ולגמור את חייהם בכבוד?
בעבודה זאת אתן תחילה במבוא סקירה כללית על תולדות היחס לזקנים בימי הביניים .
בפרק א' אסקור את הדרך בה התייחסו אנשי ימי הביניים לזקנה כשלב במעגלי החיים. בפרק השני אדון ביחסי הורים ובניהם ואדון בויכוח שקיים בנושא זה במחקר המודרני. בפרק השלישי אתייחס למעמדם של הזקנים בחברה העירונית
ובפרק הרביעי למעמדם בחברה הכפרית שכפי שנראה היה שונה מאוד . ובפרק החמישי אראה איזה מסגרות סעד היו קיימים לטיפול בזקנים כשאלה כבר לא יכלו לטפל בעצמם בחברה של ימי הביניים.

תוכן עניינים:
1. הקדמה
2. מבוא : תולדות הזקנה בימי הביניים
3. פרק א: זקנה, שלב במעגלי החיים
4. פרק ב: יחסי בנים והוריהם הקשישים
5. פרק ג' : זקנה בחברה העירונית
6. פרק ד': זקנה בחברת האיכרים
7. פרק ה': מסגרות סעד לזקנים
8. סיכום
מראי מקום
ביבליוגרפיה

מקורות:

במאות ה- 14 והחמש עשרה גדל מספרם והשתפר מצבם של הזקנים בחברה וזאת בין השאר באופן פרדוכסלי כתוצאה ממגפת "המוות השחור" של 1348 שמשום מה פגעה בעיקר בצעירים ובילדים. הדבר הביא כתוצאה לגידול הפרופורציה של הזקנים באוכלוסייה בין 1350 ל1450 . בנוסף לכך השפעות המגיפה הביא לשינויים במבנה החברה כאשר השרידים
החלו להתארגן במשפחות מורחבות כדי לשרוד טוב יותר והזקנים רק הרוויחו משינויים אלה. (זאת בניגוד לתקופה הקודמת שבה היה מקובל קיומה של המשפחה הגרעינית מה שהביא לאלמנים ולאלמנות ,בעיקר אם לא היו להם ילדים , לבדידות ).
גידול מספרם וחיזוק מעמדם של הזקנים הביא לגידול במספר ובעוצמת הקונפליקטים בינם ובין הצעירים יותר, דבר שאולי היה בלתי נמנע. בכל אופן בהשוואה לתקופות קודמות בתקופות אלה החלו להקדיש יותר תשומת לב לנושאי טיפול בזקנים לאחר "פרישתם " ובכך נדון בפרקים הבאים .
פרק 1: זקנה, שלב במעגלי החיים
בפרק זה נסקור תפיסות שונות בימי הביניים לגבי השאלה מתי נחשב אדם ל"זקן".
יש לציין שגם בימינו רופאים שונים מסתייגים מקביעה שרירותית של גיל הזקנה על בסיס הגיל הכרונולוגי לבדו מסיבות רפואיות שונות .
ויכוחים דומים היו קיימים בין מלומדי ימי הביניים שהיו מודעים להדרגתיות התהליך ולהבדלים האינדיבידואליים שבקצב ההזדקנות. כך הרופא ארנולדוס מוילנובה (שכפי שראינו הציע דרכים להערכת החיים והצעירות) הסביר על הבדלי ההזדקנות בין טיפוסי אנשים שונים . ואילו הרמב"ם היהודי הציג אמת מידה סובייקטיבית לחלוטין לגבי
ראשית הזקנה של האישה: "וכי זו היא זקנה? כל שקוראים לה זקנה ואינה מקפדת ". (1)
השפעה רבה על תפיסותיהם בנושא של אנשי ימי הביניים הייתה לדעתו של אבי הכנסייה אוגוסטינוס. היה זה הוא שחילק את מעגל החיים של האדם לשישה שלבים כששלב הזקנה ראשיתו בגיל 60 אך הוא ציין את רציפות הזהות האישית בכל הגילים "שלבי הגילים האלה לא יהיו הווים באותו זמן עצמו אולם הם ימשיכו להתקיים בהרמוניה זה עם
זה".(2)
היו היסטוריונים שחשבו שגברים ונשים בימי הביניים נחשבו כבר לזקנים בגיל צעיר יותר מהמקובל היום כתוצאה מתוחלת החיים הנמוכה יותר וכך אנשים נחשבו למבוגרים בגיל צעיר בהרבה מהמקובל היום (במה שנקרא "גיל העשרה") אך מצד שני היו מקומות כמו ערים באיטליה שבהם הבנים היו נתונים תחת סמכותו של האב עד גיל מאוחר
יחסית .
מלומדי ימי הביניים נהגו להציע סכמות שונות לשלבי חייו של האדם שלרוב היו המשכים של סכמות מקבילות מהעולם היווני הרומי . לרוב הם נהגו לחלק את שלבי החיים של האדם ל- 3 ,4, 6, או 7 שלבים ולעתים נדירות יותר אף ל- 12 או 15 שלבים.
חלוקות אלה התבססו על תורות שונות זו מזו כמו תורתו האסטרולוגית של תלמי
או הביולוגיה של אריסטו או תורת הליחות וכו' וכו'.
דוגמה לחלוקה לשלושה שלבים ניתן למצוא בחיבור מן המאה ה13 של הרופא ברנר דה גורדון שבו השלב הראשון היה מן הלידה עד גיל 14 השלב השני היה מגיל 14 עד 35 . והזקנה אצלו מתחילה עם כך בגיל 35. בחיבור אחר הוא מציין שגיל הזקנה מסתיים בגיל 60 ( אך לא מציין באיזה שלב נמצאים אלה ,מיעוט מבוטל ככל שהיו, ששרדו מעבר
לגיל זה....).
המשורר האיטלקי הידוע דנטה אליגירי היציע בחיבורו "המשתה " חלוקה של 4 שלבים בחיי האדם : מן הלידה עד גיל 25. גילאי 25-45 . גילאי 45-70 שהם גיל הזקנה וגיל 70 עד המוות שהוא גיל הישישות .
סופר אחר פיליפ דה נוואר היציע בחיבורו הדידקטי "על גילי האדם" סכמה נוספת של 4 שלבים בחיי האדם ובה גיל 60-80 הוא גיל הזקנה. (3) לדבריו מעטים הם אלה שמגיעים לגיל 80 ומי שעבר גיל זה מוטב לו שיבקש את המוות.
דוגמה לחלוקה לשישה שלבים אפשר למצוא אצל ונסן דה בובה: שלב ראשון מן הלידה עד גיל 7. שלב שני מגיל 7-14. שלב שלישי מגיל 15-28. שלב רביעי מגיל 28-50 שלב 5 מגיל 52-70 והשלב השישי של הזקנה מ72 עד סוף החיים וכאן הוסיף שלב משנה של הישישות.
דוגמה לחלוקה של שבעה שלבים נמצאת אצל תומאס מקנטימפרה מהמאה ה13.
שלב ראשון מן הלידה ועד שמתחיל הילד לדבר. שלב שני מזמן ראשית הדיבור ועד
גיל 14. שלב שלישי מגיל 14-35 שלב רביעי מגיל 35-50 שלב חמישי מגיל 50 עד 70 הוא שלב הזקנה שלב שישי הוא גיל 70 עד המוות והוא שלב התשישות . והשלב השביעי הוא של המוות.
סכמות אלה מראות שהמחברים השונים היו חלוקים ביותר בינם בשאלה מתי בעצם מתחיל גיל הזקנה וכפי שראינו הוא עומד על גילאים שונים בתכלית כמו 35,60 ,72 וכו' . יש שמתייחסים לזקנה כמילה חופפת לגיל העמידה ויש המגדירים את מה שאנו מכנים זקנה כישישות ומבדילים בין שני הדברים . אין זה גם ברור אם המחברים השונים חשבו
ששלבי החיים שהיציעו חלים על הנשים באותה מידה כמו הגברים אך בכל אופן נראה שעיקר עניינם היה בגברים לבדם.
לא במקרה רוב הסכמות האלה הן מהמאה ה12 והשלוש עשרה התקופה שבה החלו הזקנים לבלוט מאוד בנוכחותם בחברה הרבה יותר מאשר בתקופות קודמות.
פרק 2: יחסי בנים והוריהם הקשישים
מה הייתה מערכת היחסים בין הזקן לבין בניו ? האם יכול היה לפרוש ולתת להם את רכושו מתוך הבנה או הסכם שהם יטפלו בו בתמורה? ואולי כל הבנה כזאת לא הייתה אפשרית ועדיף היה לזקן להמשיך להיאחז ברכושו כל זמן שיכול ?
בנושא זה קיים ויכוח במחקר לפחות לגבי החברה האנגלית .
לדעתו של החוקר אלן מקפרלאן בחברה האנגלית בניגוד לחברות אחרות באירופה
התפתחה כבר במאה ה13 אינדיבידואליזציה על זכויות בעלות רכוש . הקרקע לא
נחשבה לנכס משפחתי כי אם אישי . מכאן ברגע שהנכס עבר באופן חוקי מהאב לידי הבן לא הייתה לאב כל זכות הנאה מהנכס והבן למעשה לא היה חייב מבחינה חוקית לפרנס את הוריו הזקנים. על כן לדעתו של מקפרלאן מי שהעביר את נחלתו לבנו בחייו הקפיד לעשות זאת רק לאחר שפירט בחוזה פרישה מיוחד את החובות של בניו כלפיו לעתיד
לספק לו סכומי כס, במועדים קבועים, מזון וכו'. אחרת לא יכלו ההורים לצפות שבניהם יטפלו בהם לעת זקנה . (1) מקפרלן ממשיך וטוען שכתוצאה מכך רוב ההורים העדיפו לא להעביר את שטחיהם לילדיהם אלא העדיפו לחכרם או למשכנם או אף למכרם לגורם זר ולהתקיים מהכספים שקיבלו. לפי תפיסה זאת בחברה האנגלית בה מושג
האינדיבידואליזם התפתח מוקדם יותר מבחברות אחרות ומושג המשפחה הגרעינית היה חזק יותר ממושג המשפחה המורחבת היה גורלם של הזקנים קודר יותר מאשר במקומות אחרים בגלל אדישות צאציהם (אדישות לה נתן המחזה האנגלי שכספיר ביטוי מושלם במחזהו המלך ליר על מלך שבטיפשותו מחלק את אדמותיו בין בנותיו בחייו וחי כדי להתחרט
על כך ).מקפרלאן וחוקרים אחרים טוענים שאין כמעט למצוא הסכמי פרישה והעברת בעלות בין הורים וילדים בין המאות ה13 וה18 .
לדעתם ילדים כאמצעי ביטוח לזקנים לעת זקנתם היה אמצעי פחות בטוח מאחרים ובאנגליה הזקנים וילדיהם לרוב חיו בנפרד ולא באותו הבית . ומחויבותם לתמוך בהוריהם הייתה מינימלית . (2)
אך יש חוקרים שמתנגדים לתפיסה של מקפרלאן שההורים העדיפו לא להעביר את
נחלותיהם לילדיהם בחייהם ומראים שהרבים מההורים העדיפו למרות הכל להעביר את נחלתם כבהסכם לילדיהם , וזאת הן משום שאחרי הכל זאת הייתה הנורמה המקובלת והן משום שציפו שילדיהם יעשו למענם יותר מאשר זרים. לדעתו של ריצ'ארד סמית מקפרלאן טעה ולא היה מודע לכמות הגדולה של הסכמי העברת רכוש שאכן התקיימו הין הורים
וילדים בחברה האנגלית . לדעתו מקפרלאן גם צייר תמונה מעוותת בתארו את חוסר הביטחון שהיה קיים אם הילדים אכן יקיימו את התחייבויותיהם להוריהם הזקנים דבר שלטענת מקפרלאן אי אפשר היה לכפות עליהם (3)
למעשה ניתן היה לדעת סמית לכפות את ההסכמים האלה באמצעות בתי הדין של האחוזה אליה הייתה המשפחה קשורה . הסכמי הפרישה וההעברה היו משני סוגים סוג אחד היה העברה של זכות השימוש בנכס הקרקעי לבן או לבת ולבעלה עמם נערך ההסכם והסוג השני היה "העברה דחויה" כלומר הנכס הובטח בירושה לצאצא שעמו נערך ההסכם. שני
סוגי ההסכמים חייבו הבטחת גמלה לפורשים על ידי הספקת אמצעי מחיה שונים. אך בניגוד לטענת מקפרלאן שהפורשים הקפידו לפרט בהסכמים מה יהיו חובות צאצאיהם כלפיהם בדיקת הסכמים רבים מראה שלרוב הזקנים לא פירטו את חובות ילדיהם כלפיהם מעבר לקביעה שהם יספקו להם את כל מחסורם . (4)
אין ספק שהיו חששות רבות מצד הזקן שילדיו לא ימלאו את חובותיהם כלפיו לעת זקנה וייתכן שחששות אלה היו אף גדולים יותר באנגליה מאשר במקומות אחרים כמו איטליה למשל.אך יש לציין שההזהרות בספרות כנגד העברת רכושו של אדם לילדיו בחייו הם אוניברסליים ואינם נמצאים רק באנגליה ( אם כי היצירה הגדולה ביותר בנושא "המלך
ליר" היא אנגלית ). יש לראות בהם ביטוי לחרדה מזקנה מנוולת ומפני תלות ממי שהיו תלויים בנו בעבר.
דומה שתמיד יש חוסר סימטרייה בין מה שנותנים הורים לילדיהם ובין מה שמחזירים הילדים להוריהם . בכל אופן הכנסייה קראה לאנשים לתמוך בהוריהם אך חובת הסיוע הכלכלי של ילדים להוריהם לא עוגנה בימי הביניים ברוב הארצות בחוק. אולם נראה שהייתה זאת נורמה בסיסית אם כי עצם צורת העזרה והטיפול השתנו ממקום למקום
ומאדם לאדם. סביר להניח שכמו בכל מקום ובכל זמן גם אם הטיפול בהם היה טוב הזקנים עדיין חשו סבל בגלל הירידה ממעמדם הקודם וזה תרם להרגשת המרירות שלהם כלפי ילדיהם . בכל אופן לא ניראה שימי הביניים היו שונים לטובה או לרעה מכל תקופה אחרת בנושא זה , והדבר היה תלוי בכל אדם ואדם לגופו.
פרק ג: זקנה בחברה העירונית
דומה שבחברה העירונית שפר עליהם גורלם של הזקנים בהשוואה לאלה של החברה הכפרית (שבהם נדון בפרק הבא) . שם גם היו להם אפשרויות מסוימות להחזיק בתפקידים בכירים גם עד גיל מבוגר ביותר כפי שהיה בוונציה שם המחזיקים בתפקיד הדוג'ה היו לרוב אנשים מבוגרים ביותר. גם מפעילות כלכלית לא נהגו העירוניים לפרוש עד גיל
מבוגר ביותר כאשר כבר איבדו את כשריהם השכליים והפיזיים.
בתוך הערים נתנו לזקנים אפשרויות חדשות , ולמעשה סוחרים רבים ראו בזקנתם את שיא חייהם ואת רווחיהם הגדולים ביותר שלא היו שייכים לאף אחד אחר גם
לא לבניהם (שמבחינת החוק היו לחלוטין תחת אחריות אביהם עד שהשיגו אמנציפציה") הסוחר זקן נשאר עד סוף חייו אדוני רכושו ואי אפשר היה להחליפו
בכך ללא רשותו . (1)
הסוחרים הזקנים נשארו בין חשובי העיר ובעלי השפעה רבה. היו מקומות שבחרו במיוחד אנשים זקנים למשימות חשובות שדרשו ניסיון חיים רב. כל זמן שיכולתו המנטלית של הזקן בעיר לא נפגעה לא היה כל הבדל בין האיש הבוגר ובין האיש הזקן . למעשה הזקנים פרשו רק מחוסר ברירה, כל זמן שיכלו הם לא פרשו .
למעשה היה קל יותר לכסות על הגיל בימי הביניים מאשר בימינו מאחר שגופם של האנשים הזדקן מהר יותר וכך ההבדל בין הבגרות והזקנה הוקטן ,ותשומת לב נמשכה לזקנתו של אדם אך ורק כאשר היא הייתה ברורה ומתקדמת מאוד. רק כאשר אדם בבירור לא יכול למלא את תפקידיו כאשר הוא היה סנילי ורועד ושכחן (למעשה גיל הישישות ) רק
אז הוא היה זקן באמת ולא יכול ליטול חלק בחיים שמסביב. (2)
למרות זאת למרות שהאבות המשיכו לעמוד בראש העסק גם בזקנתם ולמרות שלעתים לא רחוקות בניהם היו נתונים למרותם אפילו אז עדיין חל אז פיחות במעמדם הכלכלי ובעקבותיו אף פיחות במעמדם החברתי והפוליטי.
הסיבה לכך הייתה שכאשר האב העניק שחרור אמנציפציה לבנו היה עליו להעביר לרשותו רכוש מסוים ומובן שהדבר פגע ברכושו שלו . שכן ללא רכוש כלשהו לא יכול היה הבן להתקבל לאחת החברות המסחריות כשותף זוטר . ומשמעות הדבר הייתה שהוא קיבל חלק מירושתו עוד בחיי אביו ( הדבר שכפי שראינו היו הזהרות כה רבות מפניו בתרבויות
שונות ). ואם היו לאב כמה בנים יכול היה הדבר להגיע לרכוש נכבד ביותר שהועבר לידיהם . (3) כן היו האבות צריכים לתת נדוניה לבנותיהם ולפעמים גם לנכדותיהם , וכן ציפו מהם שילוו כספים לאנשים במשפחתם המורחבת בראשית דרכם. התוצאה אנשים אלה הגיעו למירב רכושם בגיל 50 לערך ואחר כך החלה ירידה ברכוש זה.
לעומת הסוחרים העשירים שמידי פעם פרשו בעלי המלאכה בעיר ככלל לא פרשו .
העבודה בסדנת המלאכה לא הייתה קשה ביותר ותמיד אפשר היה להטיל את העבודות הקשות על בני המשפחה או השוליה. ובגלל שהידע שהיה בידיהם היה ייחודי ועדיין לא סבל משינויים תכופים בטכנולוגיה כמו היום תמיד היה ביקוש לשירותיהם.
אם זאת גם הם כמובן סבלו מבעיות הזקנה של אובדן כושר עבודה סניליות וכו' ולכך דאגו הגילדות שלהם שגבו מסים מחבריהם. ואחת הסיבות לקיומם היה לדאוג לקיומם של החברים כאשר לא יוכלו לתפקד יותר. הגילדות נזהרו שלא לקבל לשורותיהם אנשים שבבירור היו זקוקים לסעד כמו אנשים שסבלו ממחלה כלשהיא . אך אם חבר שהתקבל
ושילם את מסיו כהלכה סבל ממחלה או נכות מתפקידה של הגילדה היה לעזור לו אם כי אין לאמור שהיה זה סיוע ספציפי לעת זקנה כמו שהוא נועד כנגד מחלה מסוימת . (4)
לא ניתן לאמור שכל אמני הגילדות היו מובטחים מפני מחסור בזקנתם אבל הם לא הופקרו והניזקים בינם היו פחות תלויים בסעד של העיר או הכנסייה (שבו נדון בפרק אחר) .
היו בעיר גם את השכבות הנמוכות של השכירים והקבצנים שספק אם יכלו לדאוג לעצמם לעת זקנה והיו תלויים לחלוטין בבני משפחתם וסביר יותר בצדקה של הכנסייה מבחינה זאת מצבם לא היה יותר טוב ואולי אף יותר גרוע מזה של האיכרים הזקנים שבהם נדון בפרק הבא.
פרק ד': זקנה בחברת האיכרים
ראינו בפרק הקודם כי בחברה העירונית לפחות במעמדות הגבוהים והבינוניים שלה הזקנה כשלעצמה לא הייתה מצב כה גרוע בימי הביניים במיוחד כל זמן שהזקן שמר על כשריו המנטליים. מצבו של האיש הזקן היה גרוע לאין ערוך ,גם אם שמר על כשריו המנטליים אך לא הפיזיים בחברת האיכרים .
בחברת האיכרים בכפר כל אדם התקיים בראש ובראשונה מעבודתו הפיזית האישית ושלא כמו בכנסיה שטיפלה בזקנים שלה האיכרים הזקנים יכלו לסמוך מלבד עצמם רק על הילדים שלהם ,אם היו להם , ואלה לא תמיד טיפלו כהלכה במה שנראה להם לעתים כ"פיות חסרי שימוש". מצב זה החל להחמיר בכפרים כעשר המשפחה הגרעינית החלה לתפוס את
מקומה של המשפחה המורחבת שבדרך כלל הייתה מטפלת בזקניה.
בחברת האיכרים יותר מאשר בחברה העירונית ברגע שהבנים ירשו את הרכוש מהאב אם לא היה הסכם העברה כלשהו הם היו עלולים שלא לטפל בו כהלכה (כפי שראינו בפרק קודם). מאידך אם לאדם לא היו ילדים ולא היה לא כוח יותר לעבוד את אדמתו ולספק לעצמו מזון כי אז לא הייתה לו ברירה אלא לפנות לצדקה ולרוב הפך לקבצן שנדד בכפרים
השונים . (1)
מספרם של קבצנים אלה היה גדול מספיק כדי שהכנסייה תקים מוסדות צדקה במיוחד כדי לטפל בהם.
בניגוד לערים שם סוחרים זקנים עדיין יכלו לשחק תפקיד חשוב ולטירות של האצולה שם לוחמים זקנים יכלו להיענות מפרסטיז'ה עצומה הודות לסיפוריהם ולזיכרונותיהם על עלילותיהם בעבר , הרי בחברה הכפרית הזקן לא יכול היה לשחק כל תפקיד חשוב . לרוב הזקן היה בכפר מספר סיפורים והאיש ששימר את הקשר עם עברו של הכפר , ולרוב
הם גם עסקו בחינוך של הצעירים בכפר . אך למרות שהייתה להם פרסטיז'ה מבחינה זאת והם כנראה השתתפו באסיפות מועצת הכפר לא היה להם כל כוח להחליט החלטות . לכל היותר הם יכלו לייעץ והצעירים יותר היו מחליטים אם לקבל את עצותיהם או להתעלם מהם . עמדתו של האיש הזקן נבעה מהידע והמסורת ששימר אתך לא מכל כוח מעשי שהיה
בידיו. (2)
למעשה בחברת לוחמים שהחלה להתבסס על חקלאות במקום על לחימה כפי שקרה למשל בחברה הויקינגית בסקנדינביה ובאיסלנד חל כתוצאה פיחות במעמד הזקנים שאם קודם לכן יכלו למשוך עניין וכבוד מהצעירים יותר הודות לסיפוריהם האמיתיים או המדומים על מעלליהם המדהימים בעבר ועל הקרבות המפליאים בהם נטלו חלק ואותם שרדו, הרי
בחברת האיכרים לא יכול היה האיכר הזקן שכל חייו עברו בעבודה על אדמתו לעורר כבוד ועניין דומים.
מאידך דומה שהפיחות שחל במעמד הגבר עם הזדקנותו היה גבוה יותר מהפיחות שחל במעמדה של האישה הזקנה הן משום שהיא נהנתה ממעמד נמוך יותר מלכתחילה והן משום שהעבודות המסורתיות של הנשים דרשו פחות כוח גופני מאלה של הגברים וכך יכלו הנשים להמשיך בהם גם בזקנתן .(3)
כמו כן היה גם רצף בקשריהם הרגשיים של הנשים עם ילדיהם קשרים שהיו מפותחים פחות בין הגברים לילדים מאחר שאלה עם עבודתם הקשה יכלו להקדיש
הרבה פחות זמן לילדים.
ראינו בפרק קודם שלאנשים שלהם היו בנים הייתה אפשרות לנהל עימם מעין הסדרי פרישה למרות שעם הסכמים אלה היו בעיות רבות כפי שראינו מאחר שלא תמיד ניתן היה לוודא שהבן היורש ימשיך לטפל כהלכה בהוריו . ברוב האזורים בדרום אירופה המשיך האיכר המבוגר לעמוד בראש הבית והנכס החקלאי בן אם על פי חוקי הירושה עתיד היה
הבן הבכור לבדו לרשת אותו , ובין אם נועד לכל הבנים שנשארו במקום. מתחום שליטתו ואחריותו של האב יצאו רק הבנים שעזבו את הנחלה המשפחתית , ובאזורים מסוימים הם היו צריכים לקבל אמנציפציה כדי מן האב כדי שיוכלו לעזוב. לפעמים הסכם ההעברה התבצע בלחצו של בעל האחוזה שהעדיף שעל האדמה ישלוט אדם צעיר ופרודקטיבי ולא
אדם מבוגר על מנת להבטיח עיבוד נאות של האדמות שמהם אחרי הכל שאב האציל את הכנסותיו. אם זאת בית הדין של האחוזה היה כנראה מגן לאיכרים שפרשו ובניגוד לדעתו של מקפארלאן אותה ראינו בפרק קודם הוא היה מגן על זכויותיהם של איכרים שהיו להם הסכמי פרישה עם ילדיהם .
אך אין ספק שבחברה הכפרית כמו העירונית היו צאצאים "טובים" כמו שהיו צאצאים "רעים" שהתעלמו מחובותיהם להוריהם. הדבר השתנה ממשפחה למשפחה.
פרק ה' : מסגרות סעד לזקנים
החברה בימי הביניים הייתה מודעת היטב לבעיות של גיל הזקנה והיא חיפשה דרכים שונות כדי לטפל בהם מלבד הטיפול של הילדים בהוריהם הזקנים מאחר שאלה לא תמיד היו בנמצא או שלא רצו לטפל בהוריהם .
בימי הביניים לא היה סעד מדיני ממוסד לא בממלכה ולא בטריטוריה הפיאודלית וגם לא בערי המדינה האיטלקיות . פעולתו של השלטון החילוני בתחום הסיוע לנזקקים התמצתה בשחרורם של העניים ביותר (ובהם הזקנים ) מתשלום המסים.
בני שישים ומעלה שוחררו מתשלום מס הגולגולת בערי המדינה האיטלקיות ומתשלום מס הטלגיום בצרפת ללא קשר למצבם הכלכלי. (1)
באופן כללי היו בימי הביניים באנגליה 4 דרכים לטפל בנזקקים שכללו את הזקנים : היה ארגון האחוזה. החובה לטפל בנצרכים ובעניים ניכפת חוקית על האחוזה לפחות באנגליה והיו מנהגים עתיקים שלפיהם על לורד האחוזה הוטל לתמוך על עניי אחוזתו. (2)
כן בערים, כפי שראינו, הגילדות נהגו לקחת על עצמם פונקציות דומות בטיפול בחברי ארגונם ששוב לא יכלו לטפל בעצמם .
שלישית הכנסייה הייתה מעורבת מאוד בתמיכה בעניים גם דרך המנזרים שאחת הפונקציות העיקריות שלהם היה לטפל בעניים ודרך ארגון הכמורה באזור. למעשה הכל ראו את הטיפול בזקנים ובעניים כחובתה ועניינה בראש ובראשונה של הכנסייה אף יותר משל הרשויות החילוניות . רבע מהכנסות הכנסייה בכל מחוז נועד לטיפול בבעיות אלה.
הכנסייה כמוסד ואנשי כנסיה כבודדים תרמו לצדקה , וכן היא פיקחה על תרומות של בודדים ומוסדות שונים למטרות אלה. יש לציין שבימי הביניים מושג ה"צדקה " לא נחשב רק כתרומות לעניים אלא גם תרומות למוסדות הכנסייה עצמם להקמת אכסניות לעולי רגל ולפדיון שבויים . אנשים תרמו למטרות אלה לא פחות מאשר לעזרה לעניים. בכל
אופן צדקה של אנשים פרטיים הן ישירות והן דרך הכנסייה הייתה הדרך הרביעית לעזור לזקנים ולעניים בכלל .
מעניין לציין שה"זקנים" כקבוצה לא נימנו עם הראויים לסיוע של צדקה לפי כתבי הקודש, אלה היו היתום והאלמנה וכן החולים והנכים . אלה נחשבו ל"אומללים" שעל הכנסייה לפרוש עליהם את חסותה. הזקנים כקבוצה מוגדרת לא נחשבו כראויים לסיוע יותר מאחרים זאת על אף שבהקשרים אחרים הם אכן נתפסו כקבוצה מיוחדת .
נראה שלמרות שהייתה מודעות כללית לבעיותיהם הרבות של הזקנים, ההנחה הבסיסית הייתה שילדיהם או בני משפחתם צריכים לטפל בהם . הכנסייה העדיפה ודומה שבצדק לטפל ולתמוך קודם כול לאנשים חסרי משפחה ובתוכם זקנים וזקנות בודדים .
בל אופן במציאות הזקנים לא זכו לפחות סעד מאחרים . בין השאר היו בתי מחסה שנועדו מלכתחילה לזקנים עניים. לזקנים עניים היה אף "יתרון" על פני נצרכים צעירים מהם. הושמעו גם הצעות של אנשים כמו רוג'ר בייקון במאה ה13 להקים קרן מיוחדת שתמומן על ידי חלק מהקנסות שייגבו על ידי השלטונות ומהרכוש שיוחרם מידיהם של
מורדים כדי לתמוך באלה שעקב מחלה או זקנה אינם יכולים לעבוד ולהרוויח למחייתם וכדי להקים בתי מחסה עבורם . (3)
ניתן אם כך לומר שאף כי ההנחה הבסיסית הייתה שעל בני המשפחה לתמוך בזקנים הם לא קופחו ביחס לקבוצות נזקקים אחרות . אם היו זקנים שהגיעו למרות הסעד של הכנסייה והצדקה הפרטית לדרגה של עניות מנוולת ולרעב ממש היה זה לא בגלל שתמכו יותר בקבוצות נזקקים אחרות אלא משום שבסופו של דבר בתנאים הכלכליים הקשים של ימי
הביניים , הסעד שניתן אף פעם לא הספיק לצרכיה של אף אחת מהקבוצות יתומים, כאלמנות כחולים וכזקנים. ומבחינה זאת אין לאמור שמצב זה השתנה גם בתקופתנו הגאה במדיניות הסעד המתקדמת שלה .
סיכום
בימי הביניים המוקדמים כאשר היה תוהו ובוהו כללי ומלחמות בלתי פוסקות היה הגיעו של אדם לגיל זיקנה תופעה נדירה למדי ואנחנו כמעט לא מוצאים התייחסויות לזקנים מתקופה זאת. בימי הביניים הבינוניים של המאות ה-11 וה12 עם התפתחות והתחזקות התרבות באירופה ועם התחזקותה של הכנסייה שהגנה ותמכה במידת מה במקופחים
ובחלשים כמו הזקנים אנו מתחילים לשמוע יותר ויותר על הזקנים ובבירור מספרם באוכלוסייה הלך והתרבה. והוא התרבה במיוחד במאה ה- 14 לאחר מגפת המוות השחור שמשום מה פגעה בצעירים יותר מאשר בזקנים וכתוצאה מעתה והלך גדל משקלם הן המספרי והן היחסי של הזקנים באוכלוסייה .
להוגי ימי הביניים היה יחס אמביבלנטי לזקנה והיה בינם ויכוח מתי היא בעצם מתחילה כשלב בחיים היו שאף זיהו אותה כשלב בחיים המתחיל עם מה שאנו מכנים גיל העמידה החל אף מגיל 35 ואחרים טענו שיש להבדיל בין זקנה אמיתית ובין "ישישות ": שרק איתה האדם מפסיק לתפקד אם איבוד כשריו הגופניים והשכליים .
דומה שזה היה גם מצבם של הזקנים בפועל בחברה של ימי הביניים . בחברה לא היה בדרך כלל גיל קבוע של פרישה שאדם עזב בו לגמלאות כדי לפנות מקום לצעירים יותר . דומה שכל אדם המשיך לעבוד ולתפקד כל עוד היה יכול והפסיק רק כאשר לא הייתה לו ברירה .
דבר זה היה קל יותר בערים שם העבודות והמלאכות היו קלות יותר מבחינה גופנית ובמעמדות הגבוהים במיוחד אנשים זקנים יכלו להמשיך לתפקד בתפקידים בכירים ולהשפיע כל זמן ששמרו על כשריהם השכליים , אם כי אין לאמור שעצם זקנתם עוד חיזקה את מעמדם. ניתן לאמור שהזקנה והנובע מימנה פגעה במידה מסוימת במעמדו
ובאפשרויותיו של כל אדם, אך באיזה מידה הדבר היה תלוי באדם עצמו ואין לאמור שהפגיעה הייתה בהכרח חמורה. הדבר היה נכון הן לגבי המעמדות העשירים של הסוחרים והן לגבי המעמד הנמוך יותר של האומנים שכשריהם היו נדרשים בכל גיל ותמיד היו להם שוליות שיעזרו להם במלאכות הפיזיות הקשות.
שונה היה המצב בכפרים שם פגיעת הזקנה באדם הממוצע הייתה חמורה בהרבה מאשר בעיר , שכן בכפר האדם יכול היה לפרנס את עצמו רק בעזרת עבודת כפיים קשה ואם לא היה מסוגל לעשותה הוא היה בבעיה קשה. כאשר הזדקן האדם בכפר הייתה לו בעיה האם הוא יכול לבטוח בבניו ולהעביר להם את אדמותיו ואם היה עושה זאת לא תמיד יכול
היה לבטוח בהם שהם אכן יכבדו את ההסכם ויטפלו בו לשארית חייו . אך נראה שבעיות אלה לא היו חמורות כפי שכמה חוקרים מודרניים טוענים וכי היו אמצעים בעזרת בתי משפט של האחוזות השונות כדי לאכוף קיום הסכמים מעין אלה. בכל מקרה ברור שמצבו של מי שהיו לו צאצאים היה ,באופן תיאורטי לפחות , טוב יותר ממצבו של מי שלא
היו לו צאצאים כלל ונשאר בודד בעולם. אדם כזה כל מה שנותר לו לעשות היה לפנות לקבצנות ולצדקה כאשר כוחותיו עזבו אותו .
בתקופה זאת לא עסקה המדינה כלל בענייני "רווחה" הדבר הושאר לחלוטין בידי אזרחים פרטיים שתרמו לצדקה, בידי בעלי האחוזות במקרים מסוימים ובראש ובראשונה בידי הכנסייה שהיא מעל לכול טיפלה בבעיות של החלכאים והנדכאים השונים ובהם ( אך לא בראשם ) הזקנים. הטיפול בבעיות הזקנים לא היה כלל בראש סדר העדיפויות של
הכנסייה שכן היא העדיפה לטפל בנזקקים אחרים כמו יתומים, חולים ונכים, וזאת מתוך ההנחה שלזקנים יש בני משפחה שמן הראוי שהם ידאגו לצורכיהם תחילה. הכנסייה מצידה העדיפה תמיד לטפל באנשים בודדים חסרי משפחה תחילה ובכלל זה בזקנים בודדים אך היא טיפלה גם בזקנים ולעתים הייתה משענתם היחידה.
ניתן אם כך לסכם ולאמור שימי הביניים המאוחרים הם תקופה שבהם הזקנים מופיעים מחדש על בימת ההיסטוריה לאחר שכמעט נעדרו מימנה בימי הביניים המוקדמים, וכי בני התקופה מראים מודעות עמוקה לבעיות השונות הקשורות לזקנה ולזקנים אם כי הפתרונות שהוצעו לבעיה זאת השתנו ממקום למקום וממעמד למעמד ולמעשה מאדם לאדם כפי
שהמצב הוא גם כיום .
מראי מקומות למבוא
1.GEORGES MINOIS HISTORY OF OLD AGE : FROM ANTIQUITY TO THE
RENSASANCE P. 114
2. SIMONE DE BEAVOIR OLD AGE P. 132
3. שולמית שחר קבוצות שוליים בימי הביניים ע' 15
4. MINOIS P. 175
מראי מקומות לפרק א'
1. שולמית שחר החורף העוטה אותנו : זיקנה בימי הביניים ע' 26
2. שם ע' 29
3. שם ע' 31
מראי מקומות לפרק ב'
1. ALAN MACFARLANE MARRIAGE AND LOVE IN ENGLAND 1300-1840 PP 321-344
2. STONE "CHIDREN AS INSURANCE " P 116
3.RICHARD M. SMITH "THE MANORIAL COURT AND THE ELDERLY TENANT IN LATE MEDIVAL ENGLAND" IN LIFE DEAT AND THE ELDERLY: HISTORICAL PERSPECTIVES P. 43
4. IBID P. 49
מראי מקום לפרק ג
1. MINOIS P. 205
2. IBID P. 207
3. שחר ע' 165
4. שם ע' 169
מראי מקומות לפרק ד'
1. MINOIS P. 202
2. IBID P. 204
3. שחר ע' 185
מראי מקומות לפרק ה'
1. שחר ע' 198
2. "STONE " P. 105
3. שחר ע' 203
ביבליוגרפיה
1. שחר, שולמית קבוצות שוליים בימי הביניים ת"א , 1995
2. שחר, שולמית החורף העוטה אותנו : זיקנה בימי הביניים ת"א 1995
3. DE BEAUVOIR ,SIMONE OLD AGE LONDON,1972
4.ALANE MACFARLANE MARRIAGE AND LOVE IN ENGLAND : 1300-1840 OXFORD ,1986
5. MINOIS ,GEORGES HISTORY OF OLD AGE FROM ANTIQUITY TO THE RENAISSANCE CAMBRIDGE , 1989
6. SMITH ,RICHARD M. " THE MANORIAL COURT AND THE ELDERLY TENANT IN LATE MEDIVAL ENGLAND " IN LIFE DEATH AND THE ELDERLY : HISTORICAL PERSPECTIVES , LONDON ,1991 PP 39-61 .
7. STEARNS ,PETER N. OLD AGE IN EUROPEAN SOCIETY : THE CASE OF FRANCE LONDON ,1977
8. STONE "CHILDREN AS INSURANCE "
9. SHERMAN ,MICHAEL M. (ED.) AGING AND THE AGED IN MEDIVAL EUROPE TORONTO 1990

תגים:

היסטורית · זיקנה · סוציולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הזקנה בימי הביניים", סמינריון אודות "הזקנה בימי הביניים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.