אהבה במשנתו של תומס אקווינוקס

תקציר העבודה:

אהבה במשנתו של תומס אקווינוס

תוכן עניינים hc1130

1. מבוא - הוכחת קיום האל
2. חשיבות הדטרמיניזם לטוב האלוהי
3. אהבת האל לפי תומס אקווינוס
4. סיכום

תמצית
אחת מהנחות היסוד של תומס אקווינוס היא שאלוהים אוהב נגזרת מעצם קיומו של
האל .באמירה זו יש הצגת טענה שקיום האל בתור שכזה והאהבה שלו חד הם. אין
אלה שני דברים הנגזרים אחד מהשני אלא מהות אחת, שלא ניתנת להפרדה באופן
פיזי. אהבת האל היא המהות שלו והיא אינהרנטית לאקסזוסטנציה שלו בו זמנית.
תומס אקווינוס, מתוך מטרה לעגן את תפישתו זו בתוך הראליה, מוצא לנכון להוכיח
את קיומו של האל, שהרי אם האל לא יהיה קיים הרי שא-פריורי לא תוכל להתקיים
גם אהבת האל. לשם כך הוא משתמש בחמש שיטות המוכרות כחמש דרכים "חמש
הדרכים המפורסמות QUIRQUE VIAE - - הקרויות לעיתים הוכחות לקיום
האלוהים, מותאמות לאחדות מן התכונות הכלליות של העולם, היינו: השינוי,
התלות, מקריות, השלמות המוגבלות והתועלת. אילו תכונות אלה היו נפרשות שתי
וערב ומקיפות את העולם כולו כי אז לא היה בידנו שום הסבר לנוכחותן (תומס יודע
היטב כי שורה של מקרים ניתנת להמשכה ללא גבול ובאמת אין היא רואה שום
הוכחה שכלית אפשרית כנגד הימשכותו ללא הגבלה של העולם מתוך העבר והעתיד.
אך עם זאת לדעתו, אין בכך כדי לבטל את הצורך בחריגה מעל לשורה בלתי מוגבלת
של מקרים ומתוך כך מסיק תומס אקווינוס את דבר קיומו של המשנה הבלתי
משתנה, של החשיבה הבלתי משובבת, של חוש הכרתי, של השלם לחלוטין ושל
התכלית הסופית, מושגים המשתלבים יחדיו כדי הגדרה מילולית של האלוהים"
תומס אקווינוס מציג תכונות שלכאורה אין שום קשר ביניהן, אבל בעצם אף אחת מהן
לא יכולה לעמוד בפני עצמה, ישנה סיבה ומסובב. שינוי לא מעצמו, אם ישנה תלות,
הרי שהתלות היא במה שהוא קודם. כלומר אם X תלוי בY -, הרי שגם אם לא נראה
את Y אין הוא יכול שלא להיות קיים. שום דבר אינו מקרי, תפיסה דטרמיניסטית
קלאסית, כל דבר חייבת להיות בו איזו שהיא קוהרנטיות וכל דבר חייב להיות
פרודוקטיבי, אם במובן הפיסי ואם במובן הרוחני. אבל כל אלה, למרות שתכונתם
נגזרים מדבר אחד אותו דבר אחד ויחיד הוא, הוא האלוהים. תכונות אלה הן למעשה
פרודוקציות של האלוהים לתוך העולם הקורקטי. מה שתומס אקווינוס עושה הוא
רדוקציה פרטנית לגבי כל אחת מהתכונות, כאשר הרדוקציה של רדוקציות אלה
מתכנסת לתוך מהותו של האלוהים.

אהבת האלוהים מאופיינת בשלושה דברים: בנצחיותה, במוחלטות שלה ובכוליות
שלה. שעה שיצורי העולם לרבות בני האדם, תוחלת קיומם היא קצרה הרי האל הוא
נצחי. מסיבה זו אהבת בני אדם תלויה באורך החיים שלהם, אדם שחיו קצרים, הרי
שהאהבה שלו היא קצרת ימים ואדם שהאריך חיים יותר, אהבתו תמשך יותר זמן.
מכיוון שהאלוהים הוא נצחי, הרי שגם האהבה שלו היא נצחית, בעוד שאהבת בני
האדם היא אהבה מותנית והאדם מטבעו יכול לאהוב רק קבוצה קטנה של אנשים,
הרי שאהבתו של אלוהים היא חובקת כל והיא באה מתוך עצמה. אהבה זו יונקת
מתוך הטרנצנדציה והיא תוצר של יש מאין. מכיוון שאלוהים רוצה בקיומם של
הברואים והאהבה היא שוות ערך במוחלט לרצון וגלומה בתוך הרצון, אין היא יכולה
שלא לבוא לעולם אלא בתור הרצון עצמו. אצל בני האדם הרצון והאהבה הם שני
דברים שונים שקיימת אופציה לחפיפה חלקית ביניהם. אהבת אלוהים בולטת
ומאופיינת בטוטליות שלה, לא יכולה להיות כאן יחסיות האופיינית לבני האדם.

מקורות:

1071
אהבה במשנתו של תומס אקווינוס
תוכן עניינים
1. מבוא - הוכחת קיום האל
2. חשיבות הדטרמיניזם לטוב האלוהי
3. אהבת האל לפי תומס אקווינוס
4. סיכום
מבוא - הוכחת קיום האל
אחת מהנחות היסוד של תומס אקווינוס היא שאלוהים אוהב נגזרת מעצם קיומו של האל. 1 באמירה זו יש הצגת טענה שקיום האל בתור שכזה והאהבה שלו חד הם. אין אלה שני דברים הנגזרים אחד מהשני אלא מהות אחת, שלא ניתנת להפרדה באופן פיזי. אהבת האל היא הככות שלו והיא אינהרנטית לאקסזוסטנציה שלו בו זמנית.
תומס אקווינוס מתוך מטרה לעגן את תפישתו זו בתוך הראליה, מוצא לנכון להוכיח את קיומו של האל, שהרי אם האל לא יהיה קיים הרי שא-פריורי לא תוכל להתקיים גם אהבת האל. לשם כך הוא משתמש בחמש שיטות המוכרות כחמש דרכים "חמש הדרכים המפורסמות - QUIRQUE VIAE - הקרויות לעיתים הוכחות לקיום האלוהים, מותאמות לאחדות
מן התכונות הכלליות של העולם, היינו: השינוי, התלות, המקריות, השלמות המוגבלות והתועלת. אילו תכונות אלה היו נפרשות שתי וערב ומקיפות את העולם כולו כי אז לא היה בידנו שום הסבר לנוכחותן (תומס יודע היטב כי שורה של מקרים ניתנת להמשכה ללא גבול ובאמת אין היא רואה שום הוכחה שכלית אפשרית כנגד הימשכותו ללא
הגבלה של העולם מתוך העבר והעתיד. אך עם זאת לדעתו, אין בכך כדי לבטל את הצורך בחריגה מעל לשורה בלתי מוגבלת של מקרים ומתוך כך מסיק תומס אקווינוס את דבר קיומו של המשנה הבלתי משתנה, של החשיבה הבלתי משובבת, של חוש הכרתי, של השלם לחלוטין ושל התכלית הסופית, מושגים המשתלבים יחדיו כדי הגדרה מילולית של
האלוהים"2 תומס אקווינוס מציג תכונות שלכאורה אין שום קשר ביניהן, אבל בעצם אף אחת מהן לא יכולה לעמוד בפני עצמה, ישנה סיבה ומסובב. שינוי לא מעצמו, אם ישנה תלות, הרי שהתלות היא במה שהוא קודם. כלומר אם X תלוי ב- Y, הרי שגם אם לא כנארם את Y אין הוא יכול שלא להיות קיים. שום דבר אינו מקרי, תפיסה
דטרמיניסטית קלאסית, כל דבר חייבת להיות בו איזו שהיא קוהרנטיות וכל דבר חייב להיות פרודוקטיבי, אם במובן הפיסי ואם במובן הרוחני. אבל כל אלה, למרות שתכונתם נגזרים מדבר אחד אותו דבר אחד ויחיד הוא, הוא האלוהים. תכונות אלה הן למעשה פרודוקציות של האלוהים לתוך העולם הקורקטי. מה שתומס אקווינוס עושה הוא
רדוקציה פרטנית לגבי כל אחת מהתכונות, כאשר הרדוקציה של רדוקציות אלה מתכנסת לתוך מהותו של האלוהים.
תומס אקווינוס אומר גם דברים קטגוריים, הגם שהם בעלי אופי פוזיטיבי לגבי האלוהים. "לטעון שהאלוהים הוא טוב, פירושו לטעון לא רק שהוא אינו רע, אלא גם שהוא מקור הטוב הנראה לנו סביבנו ואף יותר מזה, הטוב תואם אותו יותר מאשר אותנו, הוא נחלתו יותר מאשר נחלתנו, כיוון שבו הוא מגיע לכדי גילויו המלא "NIA
EMINETIA" 3 עצם קיומו של מושג הטוב בתוך הככות האלוהית לא בא לנפות את הרע מתוך האלוהים בדרך האלימינציה. הטוב הוא האינהרנטיות של האלוהים ושל האלוהות, לפיכך האלוהים איננו יכול שלא להיות מקור הטוב. הוא מקרין את הטוב מעצם מהותו ככזה על האדם מכאן משתמע שהטוב בשל כך מתאים יותר לאלוהים מאשר לבני האדם.
בני האדם ספגו את הטוב, אלוהים איננו צריך לספוג את הטוב, הוא הטוב בעצמו.
אמנם יש ביכולתו של האדם לתפוש על ידי התבונה את אחדות הבורא, אולם לא את אישיותו המשולשת, המקובלת באמונה הנוצרית... אין ביכולתה של התבונה להוכיח את אמיתותה של האמונה על ידי התבונה כי הן למעלה מן השכל. אולם אמונה ותבונה משלימות זו את זו. התיאולוגיה מבוססת על ההתגלות כאילו המדעים מבוססים על התבונה,
אולם יש להעצים את ההתגלות על התבונה. ההכרה העליונה היא דעת אלוהים והכרה זו מלמדת אותנו שמהות הבורא מזדהה עם הוויתו, אך אין ידיעה על טיב מהות זו, כי הוא טמיר ונעלם לבני תמותה. מציאות הבורא אינה דוגמה וגם אינה מובנת מעצמה על ידי התבונה ולכן היא זקוקה להוכחה על ידי מופתים.. מופתים אלה מוכיחים... את
מציאות אלוהים כמניע ראשון של התנועה, כשיבת השיבות, כעצם הכרחי ראשון, כעצם התכלית השלמות וכמהות שכלית עליונה "כמסדר ומנהיג העולם"4
אם מקודם ראינו שתומס אקווינוס נוקט במתודה הרדוקציונית להוכחת קיומו של האל, שהוא פועל יוצא של התבונה, כאן הוכחת קיום האל היא בצורה סובייקטיבית, לגמרי באמצעות ההתגלות - התנסות בחוויה טוטלית, ואיך באה לידי ביטוי מעשי התנסות זו, הדרך לכך היא מופתים קרי מעשי ניסים, מעשה שהאדם נוכח באופן המוחשי ביותר בנס
ומעצם הנקיטה בלשון רבים בכוונה למספר ניסים, החווה מתנסה בתחושה של "אאוריקה" ומגיע לידי הכרה עמוקה ביותר ובעצם בלתי נמנעת בדבר קיומו של אלוהים. המשותף לדרך הוכחה זו ולדרך ההוכחה השכוליסטית הוא שבשני המקרים מגיעים למסקנה חד משמעית שלכל דבר יש סיבה, כאשר סיבת כל הסיבות היא האלוהים. באותה מידה
שהדיוורסיפיקציה של ה QUINQUE VIAE- מובילה למסקנת קיום האל, כך גם הדיורסיפיקציה של המופתים מובילה למסקנת קיום האל. איך שלא מסתכלים על דרכי ההוכחה, הדטרמיניזם האלוהי פורץ מכל כיוון.
חשיבות הדטרמיניזם לטוב האלוהי
הדטרמיניזם אינו רק פועל יוצא מעצם מהותו של האל החותר להוביל את העולם ליעד מפנים, הוא בראש ובראשונה בעל חשיבות ערכית "שלוט פירושו נהוג בהגה, וטבע השלטון אפשר להבין כמשל ההנהגה באוניה, ששלטון כמו ההנהגה באוניה פירושו לנהל את התכולה בדרך הטובה למחוז חפצה למטרתה והנה אומרים על אוניה שהיא מונהגת, אם
המלח שיושב אל ההגה ראה ברכה בעמלו והביאה אל החוף בלי נזק. ולפיכך אם דבר הוא מיוחד לתכלית שמחוץ לעצמו, כמו האוניה אל החוף, הרי יהא מחובת האיש, העושה בדבר לא רק לשמור עליו מפני כל נזק, אלא גם לנהלו וליעדו, והנה דבר שאין לו תכלית או יעוד מחוץ לעצמו תהא דאגת מנהלו לא רק לקיימו בלי נזק ובמצב השלמות,
למעשה אין דבר כזה, פרט לאלוהים, שהוא תכלית כל הדברים, אבל דבר שמיועד לתכלית מחוץ לעצמו דורש נתינת הצעת מצדדים שונים, אפשר שאחד ירצה לקיימו בעינו כמות שהוא, ואחר ירצה להביאו לכלל שלמות נעלה יותר".5
תומס אקווינוס עושה כאן השוואה בין האל לבין המלח היושב על ההגה. צורת ההשוואה היא ראויה לציון, לא עם הקפטן אלא עם הנהג וכי כך למהר. ישנה כאן הנחה סמויה שהאל הוא גם הקפטן, ומכיוון שהאל לא יכול לתת פקודות לעצמו, הרי שהוא בו זמנית גם הקפטן וגם המלח היושב על ההגה. הפונקציות השונות הכרוכות בתפקודה השוטף
של האוניה מתאחדות ומחזקות לתוך הככות האלוהית והיעד שחותרים אליו הוא הטוב האלוהי. זהו חוף המבטחים, היעד הנכסף וההובלה עצמה חייבת להיעשות בחוכמה כדי שאף אחד לא יפגע ולא יינזק.
תומס אקווינוס ממשיך ואומר: "והנכון לגבי פרט אחד על כורחו הוא נכון גם לגבי קיבוץ הפרטים, אילו היתה תכלית היחיד בנין השרוי בו בעצמו הרי היתה גם תכלית הממשל בחברה השגת הבניין הזה, שמירה על הבניין הזה ועל טובת הנאה הבאה ממנו. אילו היתה תכלית אחרונה זו גשמית, אם ביחיד או בציבור, כגון חיי הגוף ובריאותו,
הרי היה זה מתפקיד הרופא לקיימו, כאילו ריבוי נכסים היה תכלית אחרונה הרי היה איש העסקים מלך החברה. אילו היה בנין המדע דבר שהציבור יכול להשיגו, הרי היה תפקוד המורה ותפקוד המלך דבר אחד. אבל למעשה אנו רואים, כי תכלית ציבור שנתלכד בחברה הם החיים באורח הצדק. ועל כן תכלית ההתחברות האנושית הם החיים באורח
הצדק".6
בדרך של אלימינציה פירמידלית מראה תומס אקווינוס שהקפטן והיושב אל ההגה אינם יכולים שלא להיות האל עצמו. יש מומחים שונים בחברה המסוגלים לטפל בסדר החברתי, הרופא מטפל ברמת הפרט, הוא מטפל בחולים אחד אחד. במטפל במדעים הוא המורה, העומד בפני קהל תלמידיו, כאשר מדובר ברכוש מי שאמון על כך הוא איש העסקים. אין
הוא בא במגע עם הציבור הגדול שיש לו נגיעה לטובין שלו באופן פרטני, אך הטובין שהוא מספק מתייחס להמוני אנשים, שהרי רבים נזקקים לשירותיו. בסדר הציבורי מטפלים השלטונות שהם נציגיו של המלך, כאשר מדובר בחיים באורחי הצדק, המטרה מתייחסת לציבור כולו לרבות המלך, לכאן נכנס לתמונה האלוהים "והשאלה המתבקשת: למרות
זאת למה דווקא האלוהים הוא שמתאים לכך יותר מכל יצור אנוש לעשות זאת?" והתשובה: "אילו יכולנו להשיג זאת בדרך טבע האדם, הרי היה מוטל על המלך לנהל את האדם לקראת המטרה הזאת, כי המלך נקרא האיש הנושא על שכמו את המשרה העליונה בעניינים אנושיים, ומשרה מתעלים במידה שהתכלית המכוונת בה נעלית יותר. כי אנו מוצאים
תמיד שהאיש שתפקידו התכלית האחרונה מצווה לאנשים העמלים באמצעי התכליתי, למשל רב החובל שתפקידו לכוון את מהלך האוניה, נותן פקודות לעושה האוניה בנוגע לטיב האוניה אשר יעשה למען תוכשר למסע, והאזרח ששירותו בנשק מורה את החרש איזה מין נשק יעשה, אבל הואיל והאדם משיג את תכלית ההודאה באלוהים לא בעזרת האדם כי
אם בעזרת אלוהים, כמו שאמר השליח באגרת מרומיים ד', 23: "מתת אלוהים חיי נצח" לפיכך נבצר מידי שלטון אנושי לנהלו לתכלית זו, כי אם יש בידי שלטון אלוהי, שלטון כזה הוא בנין מלך שאינו אדם בלבד, כי אם גם אלוהים, והוא אדוננו ישו המשיח, אשר בעשותו את בני האדם בנים לאלוהים נתן להם חלק בכבוד שמים".7 השגת
ההודאה באלוהים היא מטרה שמעבר לכל יכולת אנושית שהיא ובכל רמת ידע. בעל היכולת הבלבדי למימושה של מטרה זו הוא האל עצמו, זאת למעשה הוכחה בדרך האלמינציה הבאה להראות בצורה קטגורית ואשר אינה משתמעת לשני פנים. תומס אקווינוס מעגן את דבריו כפי שאנו רואים בברית החדשה וגם בברית הישנה. כאן הוא מביא כאסמכתא את
ירמיהו "ומלך מלך השכיל" (ירמיהו כ"ג 5).
אהבת האל לפי תומס אקווינוס
מאופן הגדרת האינהרנטיות של אהבת האל, אפשר כבר להבין שאהבת האל שונה א-פריורי מאהבתם של בני האדם. עצם קיומם של בני אדם כפי שהניסיון מראה אינה מבטיחה את קיום האהבה אצלם ואילו אצל האלוהים כן. יש כאן משהו מהותי באפיון של האלוהים וכפועל יוצא באלוהות עצמה. תומס אקווינוס משתמש בכלים מתודולוגיים להסברת אהבת
האל. הוא משווה אהבה זו עם אהבת בני אדם ומתוך הצגת השונות שבין שתי אהבות אלה הוא נותן אבחנה מובהקת לגבי אהבת האל.
לשיטתו כאשר בני אדם אוהבים זה את זה הרי שהם מקדישים חלק מזמנם ומן האנרגיה שלהם בהפניית רחשי ליבם למאוהבים עצמם, כאשר מעורבים בכך רגשות בעוצמה גבוהה מאד הם גם זקוקים אחד למשנהו. בני האדם הם יצורים תבוניים ובעלי רצון המוכוונים לפעולות המושכות אותם זה לזה.8 הפעולות הנכונות שלהם מוגדרות "כפעולות
מוסריות" moral actions , הנעשות מרצונם החופשי של בני האדם הנתפשות בתור הטוב עצמו מבחינתו:
"...People by nature disire are attracted to what perfect and ???? them, and it is fact lies the foundation is morality, because in all things ????? there is an appetite for completion, he says, the final end to which moves??? its own perfect and ???? good"9
מכלול זה של תכונות אינו קיים בכלל אצל האל. מאחר שאלוהים הוא נצחי והוא מקור כל החיים עלי אדמות, פועל בתוכם ומאפשר לכשעצמו, יהיה זה אבסורדי להניח שאלוהים מושפע מכל דבר אחר שהוא אלוהי. הטיעון שלאלוהים יש רגשות או תחושות והמשמעות הנגזרת מכך שאלוהים מונע על ידי מה שהוא לשיטתו של תומס אקווינוס, אינה יותר
מאשר מטאפורה. אצל אלוהים יש אהבה, מכיוון שלאל יש רצון, הרצון והאהבה אם כן חד הם:
"We have shown that there is will in God, and therefore must affirm that is love in him as well".10
אצל בני אדם אין סימטריה בין שני דברים אלה. הרצון יכול להוביל לאהבה, אבל באותה מידה הוא יכול להוביל גם לדברים אחרים. למה הדבר דומה, למין מעגל שממנו מובילות דרכים שונות, כל דרך היא רצון בפני עצמו. אצל אלוהים הכיוון של הרצון והאהבה אחד הוא.
לשיטתו של תומס אקווינוס הרצון באופיו מערב אהבה. על פי הגדרתו הרצון הוא מה שיש לנו כאשר יצורים תבוניים מוכוונים או נמשכים על ידי הטוב, בין שהוא ידוע או מובן, ולהימשכות זו קוראים אהבה.
"For the first motion of will, indeed of any power of appetition is love... It is little there very root. No one desire rejoices in it under it be a very good that is loved... On this account whenever there is appetite or will there must be love, take away the foundation and nothing else is left."
11
האהבה משתמע מכאן היא הדבר הבסיסי ביותר, ומכיוון שהיא דבר בסיסי היא חייבת לבוא ממקור אחד בלבד ומקור זה חייב להיות אלוהים. מכיוון שאלוהים רוצה בטוב ומאחר שמשמעות הדבר היא שאלוהים מעוניין להיות הוא עצמו, חייבת להיות אהבה באותה מידה שחייבת להיות אלוהות. עצם קיומה של האהבה באלוהות עוקבת לעובדה למידה
הטובה של הידיעה והרצון שלו, אלוהים מצא את המטרה האולטימטיבית של האהבה בתוך עצמו. "He loves just by being himself"12 כאן אפשר להבחין בהבדל נוסף ומהותי בין אהבת אנשים לאהבת האל. בעוד שאצל בני האדם צריך לפחות שני אנשים כדי שהאהבה תצא לפועל (כמו האמרה "צריך שניים לטנגו"), אלוהים אינו צריך זאת. כאשר
בני אדם אוהבים מתבקשת השאלה מה או את מי הם אוהבים, שאלה שמעוררת שאלה נוספת והיא, עד כמה הם אוהבים יותר אדם אחר על פני אדם אחר. עצם ההשוואה יש בה כדי להעיד על יחסותה של האהבה. האהבה שלי את חברתי גדולה יותר מהאהבה שלו את חברתו, או למשל את אשתי הנוכחית אני אוהב יותר מאשר את אשתי הקודמת. אצל אלוהים
הדבר איננו אפשרי, מכיוון שהאלוהים הוא גם הרצון וגם האהבה, בגלל הכלליות שלו הוא איננו בר השוואה לשום דבר, הרי שהאהבה שלו היא טוטלית, אהבת האל אם כן מאופיינת במוחלטות שלה.
אלוהים אוהב גם דברים אחרים, אפשר להגדיר את האהבה כנכונות לרצות את הטוב, מאחר שאלוהים רוצה את הטוב ורצון זה בא לידי ביטוי במכלול היצורים שהוא ברא ובשמירתם, מתבקשת מכאן המסקנה שאלוהים אוהב את ברואיו. מאחר שמכלול הברואים, מעצם קיומם הם טובים, הרי שאלוהים מעוניין בטוב עבור כל דבר קיים ומסיבה זו הוא
אוהב אותם.
אמירתו של אקווינוס על אהבת האל היא מאד מפורשת:
"God loves all existing things. For in so far as it is real each is good: the very existence if each single thing is good, and so also is whatever it rises to. We have already shown that God's will is the cause of things and consequently that in so far as it has reality on any goodness at all each
thing must needs the willed by God. God therefore wills some willing good to someone, it is clear that God loves every things."13
יש לשים לב לעקביות ההגיונית שבדברי אקווינוס. ראשית יש לשים לב לפתיח של הקטע
"God loves all existing things." ולהשוותו לסיומת של קטע זה it is clear that God loves every things ישנה כאן מעגליות הפותחת באהבת האל ומסתיימת באהבת האל. ההבדל בין שני המשפטים הוא בכך שהראשון מוצג כמו שילוב של הצהרה וטענה, ואילו המשפט השני דומה למעין הוכחה מתמטית. השאלה המתבקשת מכאן היא למה
אלוהים אוהב את הכל. מכיוון שאלוהים רוצה בטוב, עבור כל דבר קיים ומאחר שהאהבה היא הרצון הטוב עבור מי שהוא, מכאן מתבקשת המסקנה שאלוהים אוהב את הכל. מתעוררת סוגיה שיכולה להראות כעומדת בסתירה לדברים קודמים. מצד אחד האהבה של האל היא טוטלית, ומצד שני האל כמקור האהבה, שהוא גם האהבה עצמה מעניק מאהבתו
לאחרים. האם לא יכולה להתעורר כאן בעיית היחסיות שקיימת אצל בני אדם. התשובה המתבקשת באופן קטגורי היא לא, אהבות האל לכולם היא טוטלית.
אין זו אהבה של בני אדם במובן של אדם העלול להיקלע לאכזבה בשל אהבת שווא, באהבתו אלוהים גורם לנאהבים להיות קיימים ובתור שכזה הוא מעוניין רק בטוב לכשעצמו, בעצם קיומם הוא מביא לידי ביטוי את אהבתו. בקיומם הוא מביא את אהבתו לידי מימוש, בפאזה אקזיסטנציאלית זו אהבתו פועלת את פעולתה. אלה שחוטאים קיים אצלם
איזשהו חסך, אין הם טובים כפי שהם אמורים להיות, וחסך זה אינו תוצר לאהבת האל. אולם למרות זאת אוהב גם אותם, מכיוון שאהבתו היא יצירתית באופייה "The love of God is creative" 14
תומס אקווינוס ממשיך ואומר:
"Since our will is not the cause of things being good but responds to that goodness as to its objective, our love in willing good for a thing is not the cause of that goodness. Instead its goodness, rail or only imeginal, evolves our love which cherishes the diaries it possesses and wishes to gain
that which it is yet to have. To this purpose we bind our energies. God's love, however, points out and creates the goodness in things."15
תומס אקווינוס בחושיו הפסיכולוגים מבין שאהבה אצל בני אדם היא תוצר יחסי גומלין בין בני אדם והיא תגובה לאירועים, למצבים ולפעולות של בני אדם אחריו. התגובה יכולה להיות מיידית או מאוחרת, האהבה אנושית לכשעצמה איננה בבחינת יוצר יש מאין ואין היא גם יכולה להיות כזאת. אהבת האל אינה מותנית בשום דבר בעתיד, האל
בעצם קיומו מפרה את העולם באהבתו, באותה מידה שהאל אומר למשה "אהיה אשר אהיה", כך גם האהבה, היא היתה היא הווה והיא תהיה. תומס אקווינוס מעמיק את מימד האהבה האלוהי תוך השענות על מקורות מקראיים. באותה מידה שהאל המקראי הוא גם אל הצדק והרחמים, כך גם אהבת האל קשורה לצדק ולרחמים, אם כי כאן עלולה להיווצר
סתירה לשיטתו. צדק הוא דבר טוב, ואפשר לייחסו לאל ללא ציוד איכויות שונות, התכונות הטובות באות לשפר את בני האדם אבל אלוהים הוא דבר קבוע שאי אפשר לשפרו, הוא השלמות בהתגלמותה, ובאשר לרחמים:
"Mercy is a relaxing of justice. however, God cannot leave under what justice demands"16
הפתרון הוא בתפוצת הצדק:
""God... can be thought if as just if the justice we ascribe to him is distributive17
מעצם קיומה של אהבת האל מופצים א-פריורי גם הצדק וגם הרחמים ברחבי תבל.
סיכום
אם לסכם את הדברים, הרי שאהבת האלוהים מאופיינת בשלושה דברים: בנצחיותה, במוחלטות שלה ובכוליות שלה. שעה שיצורי העולם לרבות בני האדם, תוחלת קיומם היא קצרה הרי האל הוא נצחי. מסיבה זו אהבת בני אדם תלויה באורך החיים שלהם, אדם שחיו קצרים, הרי שהאהבה שלו היא קצרת ימים ואדם שהאריך חיים יותר, אהבתו תמשך יותר
זמן. מכיוון שהאלוהים הוא נצחי, הרי שגם האהבה שלו היא נצחית, בעוד שאהבת בני האדם היא אהבה מותנית והאדם מטבעו יכול לאהוב רק קבוצה קטנה של אנשים, הרי שאהבתו של אלוהים היא חובקת כל והיא באה מתוך עצמה. אהבה זו יונקת מתוך הטרנצנדציה והיא תוצר של יש מאין. מכיוון שאלוהים רוצה בקיומם של הברואים והאהבה היא
שוות ערך במוחלט לרצון וגלומה בתוך הרצון, אין היא יכולה שלא לבוא לעולם אלא בתור הרצון עצמו. אצל בני האדם הרצון והאהבה הם שני דברים שונים שקיימת אופציה לחפיפה חלקית ביניהם. אהבת אלוהים בולטת ומאופיינת בטוטליות שלה, לא יכולה להיות כאן יחסיות האופיינית לבני האדם.
מקורות
1. Brian Davies - The Thoughts Of Thomas Aquinus Clarendom Ibid., p.150
2. אנציקלופדיה לפילוסופיה 1907, עמוד 66.
3. שם, שם.
4. שולה, מ.ז - המבוא לפילוסופיה, הוצאת קרית ספר, 1974, עמוד 95.
5. תומס אקווינוס - De Regimine Principum I.14 , בתוך הספר "האדם והמדינה" בעריכת מאיר הלל בן שמאי, כרך שני, הוצאת מ. ניומן, 1975, עמודים 501 - 503.
6. שם, עמוד 503.
7. שם, עמודים 503 - 504.
8. Brian Davies - The Thoughts Of Thomas Aquinus Clarendom Ibid., p.227
9. Ibid.
10. Ibid., p.150
11. Ibid.
12. Ibid., p.151
13. Ibid.
14. Ibid.
15. Ibid., p.151-152
16. Ibid., p.153
17. Ibid.
ביבליוגרפיה
1. אנציקלופדיה לפילוסופיה 1967.
2. שולה, מ.ז - מבוא לפילוסופיה, הוצאת קרית ספר, 1974, 328 עמודים.
3. תומס אקווינוס - De Regimine Principum I.14, בתוך הספר "האדם והמדינה" בעריכת מאיר הלל בן שמאי, כרך שני, הוצאת מ. ניומן, 1975, 806 עמודים.
4. Brian Davies - The Thoughts Of Thomas Aquinus Clarendom Ibid.

תגים:

אלוהים · תיאולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אהבה במשנתו של תומס אקווינוקס", סמינריון אודות "אהבה במשנתו של תומס אקווינוקס" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.