היחסים בין ארה"ב ואופ"ק

תקציר העבודה:

ארה"ב ואופ"ק
מבואhc0465-
בעולם מודרני ומתועש, מהווה הבעלות או השליטה על מקורות האנרגיה, את המפתח
לעמדת מפתח ולשליטה פוליטית, צבאית וכלכלית. הנפט, הוא אחד ממקורות
האנרגיה הנפוצים, ועד שנות השמונים המאוחרות החזיקה היד היכולה לסגור את ברז
הנפט, את אמצעי הלחץ המדיני האפקטיבי ביותר. ארה"ב, בהיותה המובילה בעולם
ההולך ומתעש, ובהיותה עשירה בהון אך ענייה באנרגיה, כפי שמגדירה שפר היתה
איפה המועמדת הראשונה לסחיטה באמצעות משברי נפט ואמברגו.
ניתן להגדיר משבר אנרגיה או משבר נפט עולמי, כפרק זמן שבו רואות עצמן מרבית
יבואניות הנפט, חייבות כקבוצות או כבודדות לבצע שינויים משמעותיים במדיניותם
כד להתאימה לשינוי פתאומי ברמת אספקת הנפט או במחירו או לאיים בשינוי כזה.
ההגדרה לבעיית אנרגיה היא: הקושי של יבואנית מסוימת לספק את צרכיה היא ללא
כל קשר לתנודות משק הנפט העולמי.
מאז 1973 היו שלושה משברי נפט עולמיים: משבר אמברגו הנפט שהחל באוקטובר
1973 והסתיים באביב 74 שאז מרבית המפיקות הסירו את חרם הנפט מעל ארה"ב,
המהפכה האירנית ב78 - כשהמשבר בעקבותיה נמשך עד חורף 79 ומלחמת אירן
עיראק שבעקבותיה משבר נפט קצר שנמשך מספטמבר 1980 עד ינואר 1981. בעבודה זו
אתמקד ביחסים שבין ארה"ב ואופ"ק. אבדוק את השתלטותה והמונופול שלה
באמצעות חברות הנפט על שוק הנפט העולמי, את תלותה ביבוא הנפט, את התהליכים
שהביאו להקמת אופ"ק, את הקשר שבין כוחה ושליטתה של ארה"ב בפוליטיקה
העולמית לנגישותה, בעלותה ופקוחה על מקורות הנפט. אבדוק את הגורמים לאבדן
השליטה הזאת ומה היו הפתרונות והאמצעים בהם נקטה כדי לשנות את מפת
האנרגיה העולמית, במטרה להחזיר לעצמה את השליטה והעצמאות. אנסה לענות על
השאלה האם היה משבר הנפט של 1973 הצעד הראשון למיגור כוחה של אופק
ולהחזרת ארה"ב למעמדה הבכיר בשווקי האנרגיה על כל הנובע מכך.

מקורות:

הצרכניות, ובכך להקנות לו שליטה על מדיניות הנפט בארגון.
אופ"ק הצליחה לגרום לעליות תכופות במחירי הנפט דבר שהביא את אופ"ק, בהמשך, לצבור עצמה ומעמד וכן שליטה של המדינות המפיקות על ההפקה עצמה באותן מדינות. נוצר גם תהליך מתמיד של חיזוקן של מדינות הנפט והמשך עלייה במחירי הנפט אבל, עדיין בשנות ה60- ותחילת שנות ה70-, אופ"ק לא יכול היה ולא הצליח לממש את מטרתו
ולשלוט על מדיניות הנפט. החברות הן שהמשיכו לקבוע הן את מכסות הייצור והן את המחירים, ואופ"ק השיג למען המדינות החברות רק ויתורים פחותי ערך (נקבע למשל שתשלומי התגמולים - 12.5% מן המחיר הנקוב רשמית - לא יחשבו עוד חלק ממחצית הרווח, אלא הארץ המפיקה תקבל מעתה את מלוא מחצית הרווח). בעייתו השנייה של אופ"ק,
היה בחוסר יכולתו של הארגון להכריח את החברות להעלות את מחירי הנפט כדרישתו, זאת משום שהביקוש לנפט היה נמוך בשנות ה60- וכיוון שהחלק הגדול של הזיכיונות במזרח התיכון, היה בידי חברות הנפט האמריקאיות הגדולות; "אקסון" של ניו-ג'רסי, "טקסאקו" של קליפורניה ועוד. חברות אלו הפיקו גם נפט אמריקאי, ולכן היו להן
מקורות נפט אלטרנטיביים והן המשיכו לשלוט בשוקי הנפט בעולם.
המטרה העיקרית שלשמה נוסד אופ"ק אם כן (להחזיר את מחירי הנפט לקדמותם, לרמה שהיתה לפני הקיצוץ באוגוסט) 1960, לא נתמלאה עד 1970. כל המאמצים שנעשו מ1961- ועד סוף אותו עשור - נכשלו.
משבר האנרגיה של 1973
למעשה רוב מדינות העולם והמערב בכלל, היו תלויות בנפט של המזה"ת.
עובדה זו - שהיתה ברורה עוד לפני פרוץ משבר הנפט של 1973, הודגשה יותר לאחר ההתפתחויות שנבעו ממשבר זה. בניגוד לאופ"ק במדיניותו ותפקודו באותו הזמן, הרי שהמדינות הצורכות נפט במיוחד ארה"ב, אירופה ויפן - לא היו מאוחדות ביניהן ולא היתה ביניהן מטרה משותפת כיצד להתמודד עם המציאות החדשה וזאת משום האינטרסים
הפוליטיים השונים, שיעור התלות השונה של כל מדינה בצריכת הנפט, האינטרסים הפוליטיים של כל מדינה ומטרותיה בקרב מדינות המזה"ת.
ארה"ב שהיתה בעלת "אורך נשימה גדול" יותר מבחינת תצרוכת הנפט שלה, היתה גם המותקפת יותר מצד המדינות הערביות שהטילו את האמברגו בין היתר משום מערכת היחסים בינה ובין ישראל. ארה"ב אף היתה מוכנה לנקוט באמצעים קשוחים אשר ישחררו אותה ואת מדינות המערב מתלותן בנפט הערבי, אולם בניגוד לארה"ב - מדינות מערב אירופה
נקטו בגישה פייסנית ונכנעת זאת משום תלותן הרבה בנפט שעמד על כ68%- אחוז מכלל צרכי האנרגיה שלהן.
בנוסף לכך, יש לציין את מעמדה והתייחסותה של יפן בסוגיה זו, בין היתר משום מעמדה הגלובלי מבחינה כלכלית-פוליטית ואשר תלותה בנפט הערבי הגיעה לכדי 80%-90% מצריכת האנרגיה הכוללת שלה, ומכך ניתן להבין את הלחצים הכלכליים שבפניהן עמדו יפן ומדינות אירופה המתועשות. ארה"ב עד למשבר 1973, מעולם לא היתה תלויה
לקיומה במקורות אנרגיה מחוץ ליבשת אמריקה, וזאת ואף נרתעה מהאפשרות של תלות במזה"ת לאספקת צרכי האנרגיה שלה, מההשלכות השליליות של תלות זו על האסטרטגיה הכוללת שלה, זאת בשעה שמדינות אירופה ויפן התרגלו לתלותן במזה"ת. מה גם שבמשך שנים רבות היה המערב תלוי בארה"ב ובמקורות הנפט בהם שלטה, ומציאות נוכחית זו
אפשרה להם ליצור יחסי שוק עם הערבים. עם זאת, היו לארה"ב אינטרסים כלכליים רבים הקשורים במדינות המפיקות נפט במזרח התיכון והיא חשבה שיש לפעול, ובמשותף עם המדינות המתועשות, קרי, מערב אירופה ויפן. בפברואר 1974, זימנה ארה"ב ועידה של הצרכניות הגדולות ובה הוחלט על הקמתה של "הסוכנות לאנרגיה בינלאומית"
()I.E.A. צרפת שהתנגדה לצעד זה, שכנעה את הקהילייה הכלכלית האירופית (השוק המשותף), לפתוח בדו-שיח עם הליגה הערבית (ביולי )1974. לבסוף, שוב בהשראת צרפת שהיתה פרו-ערבית במדיניותה - התקיים במרס 1975, דו-שיח "צפון- דרום", במסגרת "ועידה לשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי" ((CIEC,אולם בשל מחלוקות וניגודי אינטרסים
בין ארה"ב, מערב אירופה ויפן, וחילוקי דעות בתוך הקבוצה האירופאית - לא הולידו שלושת הניסיונות האלה כמעט תוצאות.
בתחילת 1979 פרץ משבר הנפט השני. תחילתו היתה נעוצה בהידרדרות המצב הפוליטי באירן אשר סופו היה בנפילתו של השאח האירני ועלייתו של השליט הקנאי - חומייני. מהפיכה זו הביאה לעצירתה של הפקת הנפט האירני, וגרעה משווקי הנפט, בתחילה 5 מיליוני חביות נפט ליום, דבר שהביא לגל חדש של בהלת קניות אשר שטף את השוק והביא
לעליית מחירים גדולה.
שישה ימים לאחר כינון משטרו של חומייני באירן, העלתה אבו-דאבי ב6%-7%- אחוזים את מחירי הנפט הגולמי שלה, צעד שגרר את וונצואלה להעלות את מוצרי הנפט שלה ב15%-. בפברואר - הגדילה ערב הסעודית את תפוקת הנפט שלה, כשהם דורשים עדיין את המחירים שנקבעו באופ"ק קודם לכן, צעד שגרם למדינות נוספות להעלות אף הן את
תפוקתן.
ועידת ג'נבה שהתכנסה בסוף מרס, הכירה בכך שאינה יכולה לחייב את חברותיה לציית למחירים שנקבעו בתחילה, וההחלטה העיקרית של ועידה זו היתה - להעלות את המחירים ב9%- וכמו כן, הוחלט כי החברות תהיינה רשאיות לדרוש תוספות עד 27%. המחירים כתוצאה מכך, הוסיפו להעלות אף מעבר למחירון הרשמי של אופ"ק, כשבמקביל לכך -
הכנסת סעיפי "לקוח מועדף" שלפיהם הלקוחות לא ישלמו פחות מהמחיר המרבי שגובות ספקיות אחרות.
בסוף מרס 1979 הגיע מחירו של הנפט הערבי ל14.55- דולר לחבית לעומת 12.70 דולר ב1978-, ומאז ועד אוקטובר 1981, לא היה לאופ"ק מחיר אחיד.
בוועידת קראקאס שנתקיימה בדצמבר 1980, הודיעה ערב הסעודית על העלאה של 6 דולרים לחבית נפט לכל לקוחותיה, וזאת מתוך ניסיון נואש לכפות איחוד מחירים על חברות הארגון. חברות אחרות החרו החזיקו אחריה, אולם מעבר לכך - התפזרה הועידה ללא החלטות כל שהן. ערב הסעודית ניסתה, מתוך מניעים ואינטרסים משלה, לדבוק במחיר
הרשמי של 14.59 דולר. ברם, בניסיונותיה לשכנע את הארצות האחרות לחזור אל שיטת המחיר האחיד, העלתה אף היא את מחירה ל18- דולר. אחר כך ל24- דולר ולבסוף ל32- דולר דבר שהביא את המדינות הנוספות להוסיף לעצמן את ההפרש במחירי הנפט מול ערב הסעודית. -1980 היתה השנה של ארגון אופ"ק. שנה זו התאפיינה בקפיצות חדות
במחירי הנפט וזאת במקביל ל"תופעת" צמצום התפוקה שהחלה בקרב המדינות השונות. כווית למשל, קיצצה את תפוקתה ב25%-. ועידת אלג'יר שנערכה ביוני של אותה שנה לקבוע את מחיר החבית ל32- דולר. הלחצים בשוק הנפט פחתו והובילו לצמצום התפוקה. רק ערב הסעודית המשיכה להפיק כמיליון חביות נפט ליום יותר מאשר המכסה המאושרת.
בועידת באלי שנערכה בסוף השנה, הוחלט להעלות מחירים שוב. מדינות אופ"ק למדו לקח חשוב מניסיון זה בן השנתיים. מחסור רחב היקף ופתאומי לא רק שהעלה את המחירים לתקופת זמן ארוכה, אלא אף הוכיח כי המדינות צורכות הנפט - מוכנות לשלם כמעט כל מחיר עבור הנפט. תוצאותיו של מרוץ המחירים המטורף הזה, לא איחרו לבוא.
ב1981- החל הביקוש לנפט לרדת במהירות; באוקטובר הגיעה הירידה לממדים כאלה, שמדינות אופ"ק האחרות הסכימו לשוב ולקבוע מחיר אחיד של 34 דולר לחבית בתנאי שערב הסעודית תעלה את מחירה לסכום הזה. זו האחרונה הסכימה, אולם הפשרה לא החזיקה מעמד זמן רב, והביקוש לנפט המשיך לרדת.
נקודה נוספת להשפעת עליית מחירי אופ"ק, היא "יצירתה" של יריבה בדמות הארצות מפיקות הנפט שאינן חברות באופ"ק. כשהיו מחירי הנפט עדיין לא פותחה תעשיית הנפט של כמה ארצות: ארצות הים הצפוני ואחרות. אולם כשהאמירו המחירים נכנסו לשוק מספר מפיקות נוספות, והחלו מתחרות עם מדינות אופ"ק. עליית המחירים גם הניעה כמה
ארצות להפעיל מספר אלטרנטיבות לנפט כשבתחילה בממדים מצומצמים בלבד.
כאשר הלכה ונוצרה רוויה בשוק הנפט, החל משבר נוסף, השלישי במספר והפעם - במהופך; שיתוף הפעולה בין ארצות אופ"ק עדיין הצטמצם בפיקוח על המחירים בלבד. עם ייסוד הארגון הציעה וונצואלה כי יפקח גם על רמת התפוקה, כתפקידו השני, אבל המייצרות במזרח התיכון עמדו על ריבונותן, וסירבו לקבל עליהן פיקוח על התפוקה. עתה,
כשעלתה הרוויה וירד הביקוש, היה אופ"ק מוכן לנסות להטיל על חברותיו קיצוב בתפוקה.
במרס 1982 החליט אופ"ק, זו הפעם הראשונה, להגביל את שיעור ההפקה ולקבוע תקרה של 18 מיליון חביות נפט ביום, כדי להגן על המחיר של 34 דולר לחבית. אך העודפים בשוק לא ירדו, ומנהיגי אופ"ק תלו את הקולר בתפוקה המוגברת של המדינות שמחוץ לאופ"ק, ובכך שהצרכניות הוציאו נפט מהמאגרים ולמרות התקרה שנקבעה - הפיקו
מדינות אופ"ק יותר ממכסותיהן.
משבר הנפט שהביא בתחילתו לפניקה בתחום שווקי הנפט ועליית מחירים הולכת וגדלה של הנפט, ולתחושה של מצוקה ומחסור אצל המדינות המתועשות ובראשן ארצות הברית, הופך לקראת שנות השמונים, במלחמת אירן עירק, לבומראנג, בו ניצבות בעצם חברות אופק עם עודף סחורה שאין לה ביקוש, ועם כלי שליטה פוליטי שאבגד עליו הקלח.
ארה"ב והנפט
השליטה של ארה"ב בשוק הנפט העולמי הגיעה לשיאה בימי השאח באירן.
אבל היו לה חיים קצרים והיא החלה לרדת בסוף שנות ה50 ובתחילת שנות ה60. היו לירידה זו, שהיתה הדרגתית מאוד מספר סיבות:
1. הכוח הכלכלי הגדל והולך של המדינות הסוציאליסטיות. כוח זה אפשר להם הן להתנגד לניסיון של ארה"ב לפקח על הכלכלה שלהם וכן להציע למדינות העולם השלישי אלטרנטיבה בסיוע לדוגמא קובה שלא הזדקקה כלל לארה"ב.
2. ההתאוששות של יפן ואירופה ממשבר מלחמת העולם השנייה. הן החלו להתמודד בעוז עם החברות האמריקניות על השווקים העולמיים. כוח התחרות שלהם היה גדול בשל המדיניות האמריקאית של אספקה זולה של נפט למדינות אלה שסבלו ממחסור בפחם.
האנרגיה הזולה הפכה אותם למתחרים בעלי יתרון על אלה של החברות האמריקאיות. הכלכלה שלהם גדלה מהר יותר מזו של ארה"ב.
3. ארה"ב סבלה מגירעון במאזן התשלומים: היו לה הוצאות רבות שנעשו לצורך השקעה בצבא והשקעות מעבר לים, מתוך מניעים שנגזרו מהמלחמה הקרה.
הגירעון היה כל כך חמור שב1971- ניכסון שבר את הקשר שבין הזהב והדולר שהיה אבן הפינה לכלכלה הבינלאומית שלאחר המלחמה. בהשוואה ליפן וגרמניה, המחקר והפתוח של ארה"ב היו בעיקר בתחום הצבאי, שוב עקב המלחמה הקרה דבר שהקטין את העמידה שלה בתחרות מולן ושמט את הקרקע מתחת להגמוניה המסחרית שלה.
עד לתחילת שנות השבעים נותר בידי ארה"ב קלף אחד נגד השחיקה במעמדה וזה הפקוח על הנפט. כאשר העולם נעשה יותר ויותר תלוי בנפט הרי שליטתה בשוק זה היתה בעצם המפתח לשליטתה בכלכלה. זה נעשה בשל היות רוב חברות הנפט הגדולות אמריקאיות, והן הוו את המכשיר הפוליטי שבאמצעותו שלטה בעולם, לדוגמא משבר קובה או המעבר
בתעלת סואץ. בשנות ה70 אבד גם מכשיר זה. שחקנים חדשים נכנסו לבמת עולם הנפט. היו אלה חקיינים שלמדו מהאמריקאים, ובצעו הטיה של מרכז הכובד מהחברות המפיקות והמוכרות לארצות שהנפט בבעלותן. ההשלכה של הטיה זו היתה עצומה זה לא נתן רק למדינות הללו בעלות על מקורות כספיים אדירים אלא העניק להם גם פקוח עליהם. הם
הפכו בעצם להיות לבעלי השליטה על חמישית מרזרבות ההון של העולם הלא קומוניסטי (תקציב רכישות הנפט) לקראת סוף שנות ה- 80 עמדת הכוח שהושגה והוטבעה ע"י המדינות המפיקות נפט היא היכולת לקבוע באלו תנאים יהיה הנפט בר השגה לקונים. במשבר הנפט של 73 למדו הארצות העשירות בנפט את הדרכים בהם כוחם אפשר לנצלו והם
ימשיכו בתהליך. יש כוח אדיר באחידות שלהם, ביכולת של סעודיה לשמש כמאזן, בכוח הכסף הרב שלהם לקבוע מה תייצרנה המדינות המתועשות כי הם הקונים.
ההדגמה לכוחן של מדינות הנפט ושיא הירידה במעמדה של ארה"ב בשוק זה, היה האמברגו שהוטל על ארה"ב בשנת 1973 וגרר מיידית שתי תופעות: הגבלה בכמות מקורות האנרגיה העומדים לרשותה והתייקרות במחיר האנרגיה למשקי הבית, ולמוצרי תעשייה דבר שהביא לעלייה בהוצאות ולגידול באבטלה.
לדעת מקי ההתקפה הערבית ב1973 באה בהפתעה הן לישראל והן לארה"ב והעניינים זזו מהר מידי מכדי לתכנן. הערבים כוונו את האמברגו שלהם כנשק פוליטי נגד ארה"ב כי הם האמינו שישראל היא יצירה של ארה"ב ושזו תומכת במדיניותה בשטחים. המדיניות האמריקאית במשך משבר הנפט הזה היתה מבולבלת ולא אפקטיבית וזאת בגלל כמה סיבות:
חוסר ארגון בעל סמכות בנושא האנרגיה בממשל הפדרלי, הפתאומיות של האמברגו ועמו העלייה המפתיעה במחירים, המטרות והדרישות המתנגשות של הקבוצות הפוליטיות השונות בארה"ב. הניסיונות של סוכנות האנרגיה הפדרלית להתמודד עם המחסור בנפט נפגעו גם מהפקוח על המחירים שנקבע בשל חישובים פוליטיים שונים.
ארה"ב עמדה איפה מול האיום השלישי להגמוניה הכלכלית שלה: הראשון הגוש הקומוניסטי, השני הכוח הכלכלי של אירופה ויפן, השלישי, עליית כוחן של הארצות מייצאות הנפט. היא עמדה גם בפני איום או היה גם חשש שכל שלוש הקבוצות הללו ישלבו כוחות כנגד ארה"ב.
כדי למנוע את זה ארה"ב החליטה ליזום חזית של מדינות תעשיתיות לא קומוניסטיות נגד אופק. ההצעה האמריקאית נתמכה בידי הולנד
ובריטניה שבבעלותן חברות "פטרוליום" ו"של". היו ניסיונות כבר בשלהי שנות הששים ובתחילת השבעים ליצור חזית כזו.
אחרי המשבר של 1974,1973 התעורר בארה"ב חשש של עסקות נפרדות של כל אחת מן המדינות המתועשות עם אופ"ק דבר שיזמין לחץ פוליטי מתמיד מצד הארגון. לכן לחצה ארה"ב על הקמת התאחדות של הארצות המייבאות לפני שניגשים למפגש עם אופ"ק. המתנגדים העיקריים לכך היו הצרפתים שאמנם הסכימו, לבסוף, להסכם מוקדם בין הארצות
המתועשות הלא קומוניסטיות אך התנגדו לקרטל של הצורכות. "קרטל זה" הIEA, "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה", נוצר ב1974 ע"י הצרכניות העיקריות חוץ מצרפת, במטרה לערבות הדדית, כלומר חלוקה באספקת הנפט במקרה של קיצוץ באספקה לקבוצה כולה או לאחת מחברותיה. זה נועד לקיים רזרבה רבה יותר של נפט, למנוע קיום מו"מ פרטני
של הארצות בנושא המחיר והטלת חרם סלקטיבי של מדינות אופק על אחת מחברות הסוכנות כ"נשק פוליטי". התארגנות זו אפשרה לארה"ב לא לשאת לבד בנטל התמיכה שלה בישראל. החשש להיכנע לתכתיבים של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון הפחיד מספר מדינות וגרם להם להסס מלהצטרף לIEA: נורווגיה המדינה היחידה באירופה עם עודף נפט
ב1974 שהצטרפה יותר מאוחר בתנאים אחרים ולא חתמה על הסכם חלוקת המלאי, בזמן משבר. מדינה נוספת היתה קנדה, יצרנית נפט בפני עצמה שלא חתמה על ההסכם.
את הדומיננטיות של ארה"ב בסוכנות זו אפשר לראות בסדרה של החלטות שהעבירה הקשורים לפיקוח על הנפט או על העוסקים בו:
1. מעמדן של חברות הנפט הגדולות: בתוך הסוכנות הבינלאומית הזו היה מעמד לחברות הנפט הגדולות. חברות אלו היו המכשיר לביצוע תוכניות החירום. הן היו בעלות או שותפות במערך ההפקה והשיווק והן אלו שהיו בעצם מצויות בשטח. תפקידן בראש ובראשונה היה לספק אינפורמציה באמצעות ממשלותיהם. כיוון שחמש מתוך השבע היו
אמריקאיות ברור היה מעמדה של ארה"ב. אבל היתה להם רשות לספק אינפורמציה לפי שיקול דעתן, וכיוון שארה"ב היתה מעוניינת לשמור על רווחיותן, הן יכלו להכניס שיקולי רווח והפסד לרמת אספקת האינפורמציה ואיכותה. דבר שנתן לחברות כוח עצום, הן בעצם הפכו ליד נוספת היכולה לסגור ולפתוח את ברז הנפט, וגורם נוסף בקובעי
המחירים, שבעצם שום דבר לא היה מונע מן החברות, אם רצו, להשתמש בתירוץ החירום להעלאת מחירים.
2. קביעת מחיר רצפה לחבית נפט: למרות שהתנהגה כקרטל לא היתה מעוניינת הסוכנות הבינלאומית להוריד את המחירים מידי דרמטית.
ובטח לא למחירים של תחילת 1973. היו לכך סיבות פוליטיות וכלכליות.
רצון לשמור על היציבות של ערב הסעודית ואירן ובעצם יציבות במזרח התיכון. כלומר, הקמת הארגון נראתה בעיני ארה"ב כאמצעי למניעת עלייה נוספת.
ב1974 היתה אמונה רחבה שמחיר הנפט יפול. מספר גורמים תרמו לאמונה זו: הצעדים שננקטו בידי המדינות המתועשות כדי להקטין את יבוא הנפט. מציאות של עודפים אצל מייצרות הנפט, ואי היכולת של מדינות אופ"ק לשתף פעולה ביצור. ירידה בפעילות הכלכלית שהיתה התוצאה הישירה של משבר הנפט ככל שהתעשיות צרכו פחות ופחות, וגם
יכלו לאיים בכך שהמצב ימשיך בשנים הבאות. כבר בינואר 74 מתחילים לחוש ברגישות אצל בעלות הנפט. ערב הסעודית הודיעה שיש לחשוב על הורדת מחירים. במרץ אופ"ק הודיעה על הקפאת מחירים לשלושה חודשים, והחלה מגמה של קיצוץ בהפקה. היתה זו ללא ספק הצלחה שמקורה בהתארגנות שיזמה ארה"ב. הצלחה זו הניעה את מדינות הקרטל
לנסות ולהרחיק לכת ולהתחיל להקטין את התלות שלהן ביבוא נפט ממדינות אופק ע"י שתוף פעולה בפתוח מקורות אנרגיה אחרים כמו השקעה בחיפושי נפט בארצותיהם, פחם, גז טבעי, אנרגיה גרעינית, וכוח הידרו-חשמלי.
הפתוח של מקורות אלה דרש השקעות שהרווחיות שלהם היתה בסיכון אם אופ"ק תציע נפט במחירים נמוכים כדי לסקל תוכניות אלה. הדרך להגן ולעודד השקעות אלה היתה מניעת חזרה למחירי נפט זולים. ולכן התעקשה ארה"ב על מחיר רצפה לנפט מיובא. מחיר הרצפה היה חלק מהתכנית לטווח ארוך של הקואופרציה, והועברה החלטה שאם המחירים
ימשיכו לרדת על המדינות להטיל מסים על הנפט ומוצריו כדי שימכרו במחיר שלא יהיה נמוך ממחיר הרצפה.
3. פיתוח ועידוד יוזמות השקעה: לעודד פיתוח מקורות אנרגיה חליפיים לנפט של המזרח התיכון. עידוד חברות אמריקאיות ע"י יצירת אפשריות רווח להשקיע במפעלים ובמחקרים ליצור אנרגיה בתחומי המדינות החברות בIEA-. ניצול ההון האמריקאי שארה"ב היתה עשירת בו אך דלת אנרגיה להשקעה בארצות חברות IEA שמצבן הפוך, כמו קנדה,
אנגליה, נורווגיה.
4. מדיניות פוליטית שהגדילה את רווחי חברות הנפט למרות ההצלחה של אופ"ק בהשגת חלק גדול יותר של ההכנסות. מצב זה הפך את חברות הנפט לגוף המרוויח בעידן של מיתון המסוגל להשקיע בפתוח מקורות אנרגיה אחרים.
גילבר טוען, שהודות לכל הצעדים האלה הצליחה ארצות הברית להפחית את יבוא הנפט על ידה ב60%, בין השנים 85-77 כשארצות המזרח התיכון מספקות רק כ2.7% מהתצרוכת שלה. היא הרחיבה את מאגרי הנפט שלה לשעת חירום וזה אומר שהיו ברשותה 500,000 מיליון חביות נפט כלומר כמות המספיקה לתצרוכת לחצי שנה. בהזדקקות של ארה"ב לנפט
כמקור אנרגיה חל שינוי ביכולת שלה למצוא חלופות למדינות ערב והיא מייבאת אותו ממדינות שעמן יש לה יחסים קרובים והיכולות להגדיל את התפוקה שלהן במקרה הצורך. נתונים אלה מראים שפחתה תלותה של ארצות הברית בנפט שמקורו במזרח התיכון. ההשלכה הפוליטית של מצב זה היא
שהמזרח התיכון ירד למקום המחישי בסדר העדיפויות הלאומי של ארה"ב:
תקציב פדרלי, שיקום הכוח הצבאי, ברה"מ וצמצום הנשק הגרעיני, הנעשה במרכז אמריקה.
משבר הנפט שנגרם בשל מלחמת איראן עיראק, הוכיח את נכונות מדיניות זו כי נמשך שנים והדבר לא פגע בעולם המתועש.
השינוי הזה מובלט ביותר בנושא ההיפוך בתלות: כיום סעודיה תלויה יותר בארה"ב לביטחונה מאשר ארה"ב בנפט של סעודיה, דבר שבא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמת המפרץ בשנת 1992. אפילו לוב המיליטנטית תלויה היום במערב ביכולתה למכור נפט מאשר איזו שהיא מדינה במערב, כולל ישראל, באיזו שהיא ספקית נפט, המחליטה לפתע לעצור
את היצור, האספקה או להעלות מחירים באופן דרסטי.
לעומתו אומר פרידן שארה"ב חוששת שהכוחות שדחפו את העולם המתועש למשברי נפט פועלים שוב למרות כל החישוקים שהושגו:
1. תחליפי אנרגיה:
פחם, כוח הידרו-חשמלי, אנרגיה אטומית, פתוח מקורות נפט חדשים.
2. מחקרים ופיתוחים של צורות אנרגיה חדשות: סולארית, רוח, פצלי שמן.
3. למוד והרגל לחסוך ולשמר אנרגיה.
הוא טוען שעל ארה"ב לשאוף לכך שהאינטרס של אופ"ק ושל צרכניות הנפט יהיה זהה: יציבות, כי אם לא יחזור המעגל: עלייה במחירי הנפט, הימנעות מקנייה, תחושת משבר, פתרון חליפי, וחוזר חלילה. ארה"ב מפעילה כנגד אופא"ק את אותם הכלים שהפעילה כבר בעבר, עם תום מלחמת העולם השנייה ובתחילת המלחמה הקרה עם רוסיה:
הקמת גוף מאוחד בעל מטרות זהות, הפועל תוך שיתוף פעולה ונהנה מההון האמריקאי, שראשיתו בתכנית מארשל והמשכו בנאטו: הארי טרומן נשיא ארה"ב בסיום המלחמה לא קיבל את הדעות של אי מעורבות במשק טרומן הנהיג מדיניות של מעורבות ואחריות גם פנימית וגם חיצונית.
שנים אלה של שלטונו נקראו "שנות טרומן" שחלק גדול מהוצאות תקציבו הוו ההשקעות בהגנה וסיוע החוץ.
אדמיניסטרציית טרומן החזיקה באמונה בדבר האחריות של ארה"ב לעולם- דוקטרינה שהשתלבה היטב עם המאבק העולמי של ארה"ב בקומוניזם שהלך והתפתח ככל שגברה העוינות שבין ארה"ב וברה"מ והחשש של ארה"ב מהתפשטות הקומוניזם.
תכנית מרשל היתה הצעד הראשון. תכנית מרשל היה כינוייה המפורסם של "התכנית להבראת אירופה" שהתווה ג.ק. מרשל כשהיה שר החוץ בממשלת טרומן. התכנית נועדה לקדם את התאוששותן של מדינות אירופה מההרס הכלכלי שנגרם ע"י מלה"ע השנייה. רוב מדינות אירופה בקשו להצטרף אליה פרט לברית המועצות ולמדינות שתחת השפעתה. ב1947
התכנסו בפאריס 16 המדינות שקבלו עליהן את התכנית ותנאיה לשם התווית פרטיה וקשרי הגומלין והסיוע ההדדי ביניהן. באפריל 1948 אושר החוק המאפשר הפעלתה בקונגרס, והיא הופעלה למעשה בין השנים 1951-1948. בשנים אלה הוציאה ארה"ב סכום של 12 מיליארד דולר לסיוע לאירופה, והמדינות 9 מיליארד דולר במטבע מקומי. 90%
מההוצאות היו על מזון, מכונות וציוד חקלאי ותעשייתי, 800 מיליון דולר להובלת הסחורות מארה"ב לאירופה ו450 מיליון להכנת פעולותיו של "איחוד התשלומים האירופי" שבא במקום תכנית מרשל, בראשית 1952 תכניות אלו שהצעידו את כלכלת אירופה להבראה ואת הקמת הגוש המערבי כנגד הגוש הקומוניסטי דגלו בשיתוף פעולה באינטרסים
המשותפים, ושימוש בהון אמריקאי, חלקו הגדול השקעות של חברות אמריקאיות המתכננות רווחים. הקמת סוכנות האנרגיה הבינלאומית בידי ארה"ב היתה צעד דומה. היא נתנה בידי האמריקאים כלי פוליטי רב עצמה, והשתמשה בשלב השני, בשלב התכנון לטווח ארוך, בשיטה של מדיניות מחירי רצפה לנפט ושימוש בכספים של חברות אמריקאיות לפתוח
מקורות חדשים של אנרגיה. האחוד הזה שחרר את ארה"ב מתלות בנפט המזרח תיכון ונתן לה אפשרות לנהל מדיניות חוץ לא פופולרית בעיני הערבים מבלי לסכן את מקורות האנרגיה שלה.
סיכום
החל מתחילת המאה החזיקה ארה"ב את אחד המפתחות לעמדת שליטה פוליטית, צבאית וכלכלית, השליטה על הנפט העולמי שרובו הופק במזרח התיכון. בשנות החמישים החל מעמדה זה הולך ונחלש בהדרגתיות, במקביל להתחזקות הלאומיות של המדינות בהם הופק הנפט. אמנם חברות הנפט הגדולות שחמש מתוך שבע מהן היו אמריקאיות, שלטו עוד כעשרים
שנה במערך ההפקה, השיווק וקביעת המחירים, אך הקמת ארגון המדינות מפיקות הנפט, אופ"ק בשנת 1960, בישר עידן חדש, שצרף לתביעות הלאומיות גם איום במונופול.
אמנם אופ"ק לאורך כל שנות השבעים לא הצליח לארגן את חבריו לפעולה באחידות ובתאום אך לאט לאט נהפך לגורם משפיע ולמתחרה לשליטה של חברות הנפט הגדולות. היה זה משבר הנפט של 1973, שפרץ בד בבד עם מלחמת יום הכיפורים שהעניק לאופ"ק את ימיה הגדולים והכניס את המדינות המערביות המתועשות לחרדת מחסור.
משבר זה סחרר את השווקים, מחירי הנפט עלו בתדירות גבוהה והשפעתו המיידית היתה מיתון תעשייתי בעיקר בארה"ב שהיתה הנפגעת העיקרית וזו בשל תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. היתה זו התגלמותו של השימוש בברז הנפט כמכשיר להישגים פוליטיים. לאחר ניהול מדיניות מבולבלת שבעקיפין סייעה גם היא לסיחרור, התעשתה ארה"ב והפעילה
נשק חדש ישן, הלא הוא ה"קרטל". היא הקימה, לא בלי התנגדות של צרפת והימנעות של קנדה ונורווגיה, את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, הIEA-, שמנעה את היכולת של אופ"ק להפעיל לחץ על ארצות בודדות. המדיניות המתואמת של מדינות אלה, אי היכנעותן ללחץ והגיבוי שנתנו אחת לשנייה בנושא רזרבות הנפט והיה אם תיתקל אחת מהן
באמברגו, גרמו לאופק להתקפל, להפסיק להעלות את המחירים ואף "לאיים בהורדתם". עתה בא השלב השני בתכנית, שלב אותו יזם הנרי קיסינג'ר, שלב פתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. עם שמירת מחירי רצפה קבועים וגבוהים שהתמודדו עם ההורדות של אופק ע"י מיסוי, הפכה ההשקעה ביצור אנרגיה כדאית לחברות אמריקאיות רבות, וכתוצאה
מכך חדלה התלות של ארה"ב בנפט של המזרח התיכון. אופק אבדה את הנשק אותו הביאה לשיא השכלול בימי מלחמת יום הכיפורים ובשלהי שנות השמונים ותחילת התשעים וארה"ב הרוויחה מחדש את מעמדה כשולטת על הפקוח של האנרגיה העולמית.
ביבליוגרפיה
1. אנציקלופדיה עברית, ע"ע: ארצות הברית של אמריקה, כרך ז' עמ' 203
2. גילבר גד, כלכלת המזה"ת בעת החדשה, משרד הביטחון, ת"א, תש"ן.
3. המזרח התיכון לאחר מלחמת יום הכיפורים, כנסים, מרכז ההסברה, ירושלים, 1975.
4. ליאל אלון, תורכיה במזרח התיכון, נפט איסלם ופוליטיקה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשנ"ד.
5. פלדמן שי, "השפעת עשור של צמצום-המזרח התיכון בצל נסיגת הנפט" סקירות, ינואר 1987, מכון שילוח, אוניברסיטת ת"א.
6. פרידן יעקוב, "האם אופ"ק חוזר לשלוט בשווקי הנפט", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 27, חורף תשמ"ח.
7. שמעוני יעקב, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, ירושלים, 1988.
8. שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975.
9. Epple N. Dennis Petrolium Discoveries and Goverment Policy, Balinger Publishing Company, Cambridge, Mass. 1975.
10. Gavine Catherine, Liberated France, Jonathan Cape, London, 1995, pp. 159.
11. James W. McKie, "The United States", The Oil Crisis W.W. Notton Company, N.Y., 1976, pp. 73-88.
12. Raymond Vernon, "The Distribution of Power", The Oil Crisis W.W. Notton Company, N.Y., 1976, pp. 245-249.
13. Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983.
Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983.
ליאל אלון, תורכיה במזרח התיכון, נפט איסלם ופוליטיקה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשנ"ד, עמ' 5.
גילבר גד, כלכלת המזה"ת בעת החדשה, משרד הביטחון, ת"א, תש"ן.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 331.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 331.
שמעוני,יעקב, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, ירושלים, 1988, ע' 253.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 331.
שם, שם.
שם, עמ' 334-332.
גילבר גד, כלכלת המזה"ת בעת החדשה, משרד הביטחון, ת"א, תש"ן, עמ' 128.
Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983.
שמעוני יעקב, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, ירושלים, 1988. עמ' 252.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 81.
Epple N. Dennis Petrolium Discoveries and Goverment Policy, Balinger Publishing Company, Cambridge, Mass. 1975.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975.
שמעוני יעקב, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, ירושלים, 1988.
שבדרן, שם.
שבדרן בנימין, נפט המזרח התיכון, ברכה ואיום, עם עובד, תל-אביב, 1975.
שמעוני יעקב, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, ירושלים, 1988. עמ' 255.
Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983, PP.168-175.
Raymond Vernon, "The Distribution of Power", The Oil Crisis W.W. Notton Company, N.Y., 1976, pp, 246.
James W. McKie, "The United States", The Oil Crisis W.W. Notton Company, N.Y., 1976, pp. 74.
Shaffer Ed, The United States and the Control of Word OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983, PP.168-175.
Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983, pp. .178,179.
Shaffer Ed, The United States and the Control of World OiL, St. Martin's Press, N.Y. 1983, pp. 180-184.
שם, שם
גילבר גד, כלכלת המזה"ת בעת החדשה, משרד הביטחון, ת"א, תש"ן, עמ' 54.
שם, עמ' 55.
פרידן יעקוב, "האם אופ"ק חוזר לשלוט בשווקי הנפט", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 27, חורף תשמ"ח.
אנציקלופדיה עברית, ע"ע ארצות הברית של אמריקה, כרך ז' עמ' 203
Gavine Catherine, Liberated France, Jonathan Cape, London, 1995, pp. 159.
אנציקלופדיה עברית, ע"ע ארה"ב, כרך מילואים א, עמ' 756-752.

תגים:

בין · יחסים · לאומיים · נפט · ערב · aei

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "היחסים בין ארה"ב ואופ"ק", סמינריון אודות "היחסים בין ארה"ב ואופ"ק" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.