היישום אינו מחובר לאינטרנט

הגישה הפונקציונאלית ע"פ אלמונד

עבודה מס' 031234

מחיר: 179.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: השוואת פונקצית התקשורת הפוליטית בין הישוב בשנות ה40- לבין החברה הישראלית בא"י בשנות ה.60-

2,538 מילים ,4 מקורות

תקציר העבודה:

הגישה הפונקציונלית ע"פ אלמונד - השוואת פונקצית
התקשורת הפוליטית בין הישוב היהודי בא"י בשנות ה40 -
לבין החברה הישראלית במדינת ישראל בשנות ה60 -

תוכן hd1234 -
1. מבוא - הגדרת הפונקציה והמימדים

2. שנות ה40 - ושנות ה 60 -

3. השוואת פונקצית התקשורת הפוליטית

4. מסקנה

5. ביבליוגרפיה


מבוא
תפקוד התקשורת הפוליטית -
כל התפקודים המבוצעים במערכת הפוליטית - חיברות פוליטי וגיוס פוליטי, ביטוי
אינטרסים וצירוף אינטרסים, קביעת כללים, החלת כללים ושיפוט עפ"י כללים -
מבוצעים כולם באמצעות התקשורת. כל המידע הפוליטי הנ"ל מועבר באמצעות
התקשורת.
לדוגמא: הורים מורים ואנשי דת מחנכים לערכים (חיברות פוליטי) באמצעות
התקשורת. מנהיגים ונציגים של קבוצות אינטרס מבצעים את התפקוד של ביטוי
אינטרסים (= תביעות ודרישות לפעולה פוליטית) ושל צרוף אינטרסים (צרוף כל
התביעות והדרישות ע"י ניסוח של מדיניות או ע"י גיוס של מנגנון פוליטי) באמצעות
פרסום של תביעות והמלצות מדיניות, בתקשורת.
מחוקקים מתקינים חוקים בין השאר על יסוד מידע שהגיע אליהם מהתקשורת וכו'.
מכאן ניתן להתרשם שכביכול שהתקשורת היא פן של כל התפקודים הפוליטיים
האחרים. לא ניתן לאפיין מערכת פוליטית בלי לנתח תחילה את הביצוע של תפקוד
התקשורת. דווקא משום שכל התפקודים הפוליטיים מבוצעים באמצעות התקשורת,
התקשורת הפוליטית היא התפקוד הקובע כיצד יישמרו הגבולות.




מקורות:



הגישה הפונקציונלית ע"פ אלמונד - השוואת פונקצית התקשורת הפוליטית בין הישוב היהודי בא"י בשנות ה- 40
הגישה הפונקציונלית ע"פ אלמונד -
השוואת פונקצית התקשורת הפוליטית בין הישוב היהודי בא"י בשנות ה- 40
לבין החברה הישראלית במדינת ישראל בשנות ה- 60
ראשי פרקים
1. מבוא - הגדרת הפונקציה והמימדים
2. שנות ה- 40 ושנות ה- 60
3. השוואת פונקצית התקשורת הפוליטית
4. מסקנה
5. ביבליוגרפיה
מבוא - הגדרת הפונקציה והמימדים:
תפקוד התקשורת הפוליטית -
כל התפקודים המבוצעים במערכת הפוליטית - חיברות פוליטי וגיוס פוליטי, ביטוי אינטרסים וצירוף אינטרסים, קביעת כללים, החלת כללים ושיפוט עפ"י כללים - מבוצעים כולם באמצעות התקשורת. כל המידע הפוליטי הנ"ל מועבר באמצעות התקשורת.
לדוגמא: הורים מורים ואנשי דת מחנכים לערכים (חיברות פוליטי) באמצעות התקשורת. מנהיגים ונציגים של קבוצות אינטרס מבצעים את התפקוד של ביטוי אינטרסים (= תביעות ודרישות לפעולה פוליטית) ושל צרוף אינטרסים (צרוף כל התביעות והדרישות ע"י ניסוח של מדיניות או ע"י גיוס של מנגנון פוליטי) באמצעות פרסום של
תביעות והמלצות מדיניות, בתקשורת.
מחוקקים מתקינים חוקים בין השאר על יסוד מידע שהגיע אליהם מהתקשורת וכו'.
מכאן ניתן להתרשם שכביכול שהתקשורת היא פן של כל התפקודים הפוליטיים האחרים. לא ניתן לאפיין מערכת פוליטית בלי לנתח תחילה את הביצוע של תפקוד התקשורת. דווקא משום שכל התפקודים הפוליטיים מבוצעים באמצעות התקשורת, התקשורת הפוליטית היא התפקוד הקובע כיצד יישמרו הגבולות.
במערכת פוליטית מודרנית התפתחו כלי תקשורת "נייטרלים" או אובייקטיביים, התובעים להפריד את הפצת המידע מהתפקודים הפוליטיים האחרים שהזכרנו למעלה. במערכת זו התקשורת היא אוטונומית ומבודלת משאר המבנים הפוליטיים. אוטונומיה זו מאפשרת זרימה חופשית של מידע מהחברה אל המדינה ולהיפך. במערכת פוליטית דמוקרטית
ומודרנית התקשורת "מווסתת את המווסתים" כלומר מווסתת את קבוצות האינטרס הממלאות גם הן תפקיד מווסת במדינה ובחברה בכל הנוגע לביטוי אינטרסים.
במערכת זו מבנה התקשורת הוא מתמחה ויותר משוכלל.
במערכת פוליטית מסורתית - אמצעי השליטה הדומיננטי הוא המונופול על כלי התקשורת. באמצעותו מכוונים את זרימת המידע ומגבילים את זרימת המידע בהתאם למטרות השלטון. הפיקוח על המידע וריכוז המידע נמצאים רק בידי צמרת השלטון והיא מפקחת על המידע ומעבירה אותו הלאה עפ"י שיקול דעתה. במערכת זו כמעט ולא נמצא כלי תקשורת
מתמחים.
בעבודה זו נערוך השוואה בין פונקצית התקשורת הפוליטית כפי שבאה לידי ביטוי בשנות ה- 40 (תקופת הישוב) בא"י בישוב היהודי לבין, פונקציית התקשורת הפוליטית כפי שבאה לידי ביטוי בשנות ה- 60 במדינת ישראל.
ההשוואה תעשה עפ"י המימדים המופיעים במאמרו של אלמונד המעידים על סגנונות תקשורת שונים: סמוי או גלוי, דיפוזי או ספציפי, פרטיקורלי או אוניברסלי, אינסטרומנטלי (נייטרלי מבחינה רגשית) או אפקטיבי (רגשי).
שדר פוליטי גלוי הוא מסר מפורש, שדר פוליטי סמוי הוא מסר שניתן לעמוד על טיבו רק עפ"י רמזים בהתנהגות או בהבעות פנים.
שדר פוליטי ספציפי הוא תיאור של ארוע פוליטי המפריד בין הפוליטי לשאינו פוליטי וכרוך בהבחנה קוגנטיבית מפורשת, שדר פוליטי דיפוזי שדר שלא עושה הבחנה בין פוליטי לשאינו פוליטי, שדר מפוזר עם הגדרות כוללניות.
שדר פוליטי פרטיקולרי הוא מסר שקשה להפיצו למדינה בכללותה, אם זה מתוך בעיות לשוניות או אם זה מתוך תכונותיו האזוטריות, שדר פוליטי אוניברסלי הוא שדר שניתן להעבירו דרך כל רשת התקשורת של המדינה.
שדר אינסטרומנטלי הוא דיווח אובייקטיבי על אירוע שניתן לשלבו עם דיווחים אחרים ועם נתונים אחרים ולחקור אותו בקלות. שדר אפקטיבי (רגשי) הוא שדר שקשה להסיק ממנו מסקנות לא קל להעריך או לשקול אותו.
לאחר ההשוואה נוכל להתייחס לשאלה האם בין 2 תקופות אלו הייתה החברה הישראלית במעבר ממערכת לא מודרנית עם תכונות טוטליטריות למערכת מודרנית ליברלית ודמוקרטית, או שמא להיפך.
שנות ה- 40 ושנות ה- 60 השוואת פונקצית "התקשורת הפוליטית":
שנות ה- 40, מאפיינים: בשנים אלו (החל מ- 1920) השלטון בא"י היה בידי הבריטים, אך הקהילה היהודית המקומית נהנתה מאוטונומיה ניכרת ולכן ניתן לומר שזו הייתה התקופה העוברית של הדמוקרטיה הישראלית. ביישוב התפתחה מערכת פוליטית רב מפלגתית תוססת (4 מערכות בחירות) ופלורליזם פוליטי. מטבעה של תקופה של מדינה
שבדרך, התגלעו מאבקים עזים בין הרוחות הפוליטיים שהתחרו זה בזה ביישוב כגון: ציונים מול חרדים, רוויזיוניסטים מול מחנה העבודה, ההגנה מול האצ"ל והלח"י. לא אחת, עמד היישוב בפני סכנה ממשית של מלחמת אזרחים (בעקבות רצח ארלוזורוב, בתקופת הזסון וכו').
בעקבות הכרזת המדינה ב- 1948 מוסדה ריבונותה של המסגרת האוטונומית - הדמוקרטית שהתפתחה בתקופת היישוב. ב- 49' נערכו הבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת והוקמה ממשלה שנבחרה ע"י הכנסת. האצ"ל והלח"י פורקו ושולבו בצה"ל.
עם הקמת המדינה ב- 48' החל בן גוריון, אדריכלה המובהק של הפוליטיקה הישראלית, ליישם את רעיון ה'ממלכתיות' שעומד בניגוד למפלגתיות ולתנועתיות. המדינה הצעירה נאלצה להתמודד בשנותיה הראשונות עם אתגרים כדי לגבש את שלטון החוק במדינה כגון: פרשת אלטלנה ב- 48' שבן גוריון ראה בה מרד מזוין של האצ"ל, ורצח המתווך
ברנדוט ע"י הלח"י בספטמבר 48'.
שנות ה- 60, מאפיינים: בשנות ה- 60 צעדה ישראל צעד גדול לקראת מימוש הדגם המערבי של דמוקרטיה ליברלית. הקיטוב בפוליטיקה הישראלית מותן ובשנת 1965 זכתה 'חרות' ללגיטימציה. גם הפוליטיזציה בשירות הציבורי פחתה. הרדיו והטלויזיה הוכפפו לרשות שידור ממלכתית.
בשנים אלו אנו מוצאים חשיפות של פרשיות שחיתות בצמרת השלטון הישראלית. חשיפות אלו הביאו בין היתר לכירסום בדומיננטיות של השלטון מפא"י, והביאו לתבוסתה בבחירות 77'.
ב- 67' לאחר מלחמת ששת הימים אנו מוצאים ויכוחים רבים בקרב החברה הישראלית בנושאי בטחון ובנושאים חברתיים. שנות ה- 60 נחשבות לשנים סוערים שבהן קרו דברים שהשפיעו על המדינה בשנות ה- 70 וה- 80.
פונקציה
מימד
שנות ה40-
שנות ה60-
תקשורת פוליטית
גלוי-סמוי
סמוי
סמוי-גלוי

ספציפי-דיפוזי
דיפוזי
דיפוזי-ספציפי

פרטיקולרי-אוניברסלי
פרטיקולרי
אוניברסלי
אינסטרומנטלי-אפקטיבי
אפקטיבי
אינסטרומנטלי
בשנות ה- 40 השדר הפוליטי הוא שדר סמוי מתוך סיבות רבות. בשנות ה- 40 (ואף לפני זה) העתונות הארצי-ישראלי ברובה היא עתונות מגויסת למען הרעיון הציוני ונגד שלטון הבריטים.
העיתונים העבריים, שמטרתם ומטרת הממסד הציוני להשתחרר מעול השלטון הזר, היו כפופים לפיקוח שלטונות המנדט ולהנהגת היישוב. בעקבות מצב זה, ברור שהעתונות הארצי-ישראלית לא יכלה להעביר את שדריה הפוליטיים בצורה גלויה משום שאז היתה נתונה לסנקציות מצד השלטון הבריטי לדוגמא:
סגירת עיתון "דבר" ב- 1938 לאחר שפירסם מאמר בקורת על השלטונות בעקבות מאורעות הדמים בחיפה.
'פקודת העתונות' מ- 1933, נועדה לסייע לשלטון הבריטי להדק את הפיקוח על הפרסומים בכתב, בא"י. בהמשך נוספו לפקודת העיתונות הוראות מחמירות בדבר רישוי עתונים, שעוגנו בתקנות ההגנה (שעת חירום) ב- 1945.
בשנים אלו הרדיו נמצא בחסות ראש הממשלה. מכאן שלשלטון הבריטי בתקופה זו יש מונופול על כלי התקשורת, העוזר לשלטון לכוון ולהגביל את זרימת המידע בהתאם למטרותיו.
בסוג כזה של מערכת, נפח זרימת המידע אינו קבוע ומידע רב נותר חשאי וסמוי המקשה על ביצוע הערכות פוליטיות במדויק ובמהירות.
ב- 42', בעקבות טביעתה של אוניית המעפילים 'סטרומה', נוסדה 'ועדת התגובה' של העיתונים היומיים מתוך צורך שחשו עורכי העיתונים העבריים בהכוונה מצד הנהגת היישוב בכל הנוגע לפרסום חומר. קברניטי התקשורת הם שיזמו את הטלת הפיקוח הפוליטי וכוננו צנזורה פוליטית מרצון.
בשנות ה- 40 השדר הפוליטי הוא דיפוזי - בתקופה זו קשה לומר שהתקשורת עושה הבחנה בין תיאור ארוע פוליטי לשאינו פוליטי. ראשית צריך לזכור שזוהי תקופה שבה עדיין לא קמה המדינה היהודית ועדיין אין תרבות של מיסוד ברור. כל המוסדות הפוליטיים כולל מוסד התקשורת חברו נגד השלטון הבריטי הזר. כשקמה המדינה ב-
48', קמו מוסדות חקיקה ומוסדות שיפוט ומוסדות השרות הציבורי וכו', כאשר לכל מוסד היו האינטרסים וכללי ההתנהגות שלו שהבדילו אותו ממוסדות אחרים. בתקופה זו לא היו אמצעי התקשרות אוטונומיים נייטרליים ומבודלים. העתונות העברית הייתה חלק מהממסד הפוליטי בגלל הבעלות והשליטה של מפלגות ציוניות על
עתונים, רבים או על תחנות השידור המחתרתיות. בין המוסד הפוליטי והתקשורתי הייתה קירבה רעיונית וזהות אינטרסים. מכיוון שכך, התקשורת העברית לא תבעה להפריד את הפצת המידע מהתפקודים הפוליטיים האחרים כמו ביטוי אינטרסים, צירוף אינטרסים וגיוס פוליטי.
בשנים אלו אנו מוצאים את תופעת הפוליטיקאי-עיתונאי (תופעה המוכרת כבר בראשית ימיה של התקופה הציונית). בחברה הישובית עורכי עיתונים בכירים ביישוב התמסרו לפעילות ציבורית אך גם היו אישי ציבור בכירים ששלחו ידם בעריכה עיתונאית, למשל: ברל כצנלסון שהיה עורך עיתון "דבר" ומנהיג תנועת הפועלים.
בשנות ה- 40 השדר הפוליטי הוא פרטיקולרי - בתקופה זו היה קשה להפיץ את השדר הפוליטי למדינה בכללותה מסיבות שונות: תחנות השידור העבריות היו מחתרתיות מפחד השלטון הבריטי, כך שלא כל הישוב היהודי נחשף לאותה תקשורת.
הרשת התקשורתית לא היתה מפותחת דיה, טלויזיה לא היתה בנמצא, ועיקר המידע הסתמך על העתונות הכתובה. מבחינה זו היו הבדלים בין הישוב היהודי בערים הגדולות לבין הישוב הפריפריה. עיקר הפעילות הפוליטית וכך גם עיקר המידע הגיע לערים.
יש לזכור שחלק מהאוכלוסיה בתקופה זו הוא ערבי, חלק זה לא נחשף לתקשורת הישראלית, מתוך בעיות שפה. בישוב היהודי היו פערי השכלה בין העולים הספרדים לעולים האשכנזים. העולים האשכנזים היו מודעים לכוחה של התקשורת והיו פעילים בפוליטיקה, יותר מאשר העולים הספרדים שבאו ממדינות ערביות מסורתיות ופרמיטיביות.
העיתונאים רובם ככולם צמחו מקרב עולי אשכנז, כך שסגנון הכתיבה היה נהיר יותר ליוצאי אשכנז מאשר ליוצאי ספרד.
בשנות ה- 40 השדר הפוליטי הוא שדר אפקטיבי (רגשי) - כאמור בתקופה זו המוסד התקשורתי היה כלי בידי המוסד הפוליטי ליצירת דעת קהל בקרב הישוב היהודי נגד השלטון הזר.
לכן נמצא בתקופה זו שהשדר הפוליטי הוא שדר המדבר הרבה על האידיאולוגיה הציונית, על סבלם של היהודים והשואה הפוקדת את היהודים החיים תחת השלטון הנאצי. מטרתם של השדרים הפולטיים הייתה לעורר את הרגש נגד השלטון הבריטי שבא לידי ביטוי באספות מחאה המוניות להפגנת ה'זעם' נגד פקודת הממשלה הבריטית.
הדיווחים בתקופה זו לא היו ולא יכלו להיות אוביקטיבים, משום שהעיתונות עצמה לא היתה אוביקטיבית.
בשנות ה- 60 השדר הפוליטי הוא סמוי-גלוי - גם לאחר קום המדינה, התחושה הייתה שהמאבק שלעצמאות לאומית מלאה לא הסתיים עדיין,הדבר חייב את העתונות לגלות אחריות לאומית וחברתית שפירושה המשך ציות לממסד הפוליטי. בטחון המדינה, חייב את התקשורת הישראלית במקרים רבים, לשדר שדרים סמויים, ולעיתים אף לא לשדרם
כלל.
הסדרים מתקופת היישוב נכנסו לתוקף במדינה החדשה, 'פקודת העתונות' נכללה בספר החוקים של ישראל, וקבעה בין השאר שאין להוציא לאור שום עיתון ללא רשיון משר הפנים ושיש פיקוח על הפירסום בו. 'ועדת התגובה' שנקראה כעת 'ועדת העורכים' המשיכה לשתף פעולה עם הממסד הפוליטי. בן גוריון השכיל להעריך את
יתרונה של הוועדה כווסת של זרימת מידע מן הדרג הפוליטי לציבור הרחב, ולהשתמש בו כדי למנוע פרסום מידע, שהשתיקה יפה לו לדוגמא: במאי 67' פנה ישראל גלילי לוועדה בבקשה להצניע את אותות המשבר עם מצרים כדי לא לטרפד את הסיכויים למצוא לו פתרון מדיני.
עד כאן הגורמים לכך שהשדר הפוליטי בשנות ה- 60 נשאר סמוי, אך בד-בבד נעשו צעדים למען מעבר התקשורת לשדר פוליטי גלוי יותר. בשנת 1968 נחקק חוק רשות השידור. החוק מגדיר את מעמדן של הרדיו שהיה עד אז בחסות ראש הממשלה. עפ"י החוק, "קול ישראל" יהיה רשות ציבורית עצמאית (בעקבות רעיון הממלכתיות). כעבור
3 שנים הוחל החוק, גם על שידורי הטלויזיה. חוק רשות השידור הבטיח כי "יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה". בשנים אלו נחשף הממסד לביקורת ולבקרה של אמצעי התקשורת. העתונות הכתובה נהייתה לוחמת יותר, ואפילו זו המפלגתית שוב לא הייתה רק כלי בידי
המימסד. העתונות עסקה בחלקה המכריע בחשיפת פרשיות שחיתות שונות.
הביקורת הקשה של אמצעי התקשורת הביאה לכרסום בדומיננטיות של מפלגת מפא"י ואף הביאה בסופו של דבר לתבוסתה בבחירות 77'.
בשנות ה- 60 השדר הפוליטי הוא דיפוזי-ספציפי - תקופה זו היא כ- 10 שנים לאחר קום המדינה. תקופה שבה היו ברורים לכל.מהם מוסדות פוליטיים ומהם מוסדות א-פוליטיים, בעיקר בעקבות החינוך לדמוקרטיה. תהליך זה חל גם על התקשורת הישראלית ואף נראה שזו התקדמה לעבר הליברליזציה והדמוקרטיה, בקצב יותר מהיר משאר מוסדות
השלטון. עקב כך מנסה התקשורת הישראלית ככל יכולתה, לשדר שדרים פוליטיים ספציפיים ולדעת להפריד בין ארוע פוליטי לשאינו פוליטי. כדי לעמוד במשימה זו על התקשורת לשאוף להיות מוסד מבודל מתמחה ואוטונומי, מוסד אוביקטיבי וניטרלי. כך מפרידה התקשורת את עצמה מן התפקודים הפוליטיים השונים כגון: ביטוי
אינטרסים, צירוף אינטרסים וכו'. הממסד התקשורתי מנסה לבלום את ניסיונות ההתערבות והפיקוח הפוליטיים, בעיקר באמצעות פיקוח עצמי.
פיקוח זה מוסדר עפ"י כללי האתיקה העתונאית ובאמצעות המנגנונים המופקדים על שמירתם, ובעיקר מועצת העתונות בישראל שהוקמה בשנת 1963.
יחד עם זאת ניתן למצוא בתקופה זו גם מסרים דיפוזיים משום שהממסד התקשורתי לא הצליח להתנתק באופן מושלם מהממסד הפוליטי. למרות חוק רשות השידור שהופך את "קול-ישראל" לרשות ציבורית עצמאית, עפ"י החוק תנהל את הרשות, מליאה בת 31 חברים + ועד מנהל. על הרכב המליאה והוועד המנהל, לשקף את יחסי הכוחות בין
הסיעות בכנסת. קביעה זו הביאה לפוליטיזציה של הרשות, שכן חברי מוסדות הרשות חשים מחוייבות להגן על האינטרסים של המפלגות שמטעמן מונו לתפקיד.
'ועדת העורכים' מקיימת בין השאר, ישיבות עם אישי ממשל המוסרים מידע לחבריה, בתקופה זו תופעת הפוליטיקאי-עיתונאי עדיין לא נעלמה. הקרבה הפיסית והסוציולוגית (מוצא השטח, אזור מגורים) מביאים להסדרים לא פורמליים בין פוליטיקאים, לעיתונאים לדוגמא: אורי אבנרי עורך "העולם הזה" הקים בשנות ה- 60 רשימה
בשם זה ונבחר לכנסת. עיתונאים רבים שימשו יועצים פוליטיים או ממלאים תפקידים פוליטיים.
העובדה שהשלטון יכול ללחוץ על העתונות המשודרת והעתונות הכתובה הפרטית בכיוון של הקצאת משאבים, יכולה להשפיע על התכנים בעתון והטלויזיה ולהביא לשדרים יותר דיפוזיים וזאת מחשש מפני סנקציות כלכליות.
בשנות ה- 60 השדר הפוליטי הוא אוניברסלי - בתקופה זו לא קיימים כל הגורמים שמנינו בשנות ה- 40 ושהביאו לכך שהשדר הפוליטי יהיה פרטיקולרי. השדר הפוליטי אם זה בעתונות המשודרת ואם זה בעתונות הכתובה הגיע לכל מקום ולכל קבוצה באוכלוסיית המדינה. השדרים הפוליטיים לא היו בעלי תכונות אזוטריות ולא
היוו בעיה לשונית לחלק מהאוכלוסיה. האוכלוסיה הישראלית בתקופה זו הייתה מעורה היטב במתרחש במדינה, ללא הבדלים בהשכלה ארצות מוצא ומקום מגורים.
בשנות ה- 60 השדר הפוליטי הוא אינסטרומנטלי - כאמור בתקופה זו התקשורת איננה עוד תקשורת מגויסת לצרכי הממסד הפוליטי. העתונות הכתובה חופשית (עם הגבלות מסוימות) פלורליסטית וביקורתית.
העתונות נלחמת למען עצמאותה והתמחותה. בתקופה זו הדיווח הוא יותר אוביקטיבי, מגובה בנתונים ועובדות, ופחות רגשי. נכון שלעיתים התקשורת התקשתה להיות אוביקטיבית בעקבות התלות שלה במימסד הפוליטי, אך בכל זאת הארועים הוצגו בצורה אוביקטיבית (עפ"י אלמונד מערכות פוליטיות מודרניות אינן מחסלות מסרים מסויימים,
דיפוזיים, פרטיקולריסטים וכו' אלא מנסחות מסרים אלה בלשון פוליטית גלויה, ספציפית, אוניברסלית ואינסטרומנטלית). בשנים אלו אנו מוצאים שהתקשורת משלמת מחיר על דיווחיה האוביקטיבים למשל ב- 1969 ערב הבחירות, הורה פנחס ספיר המזכיר הכללי של מפלגת העבודה להפסיק את פרסום מודעות התעמולה של מפלגתו
בעיתון 'הארץ' וזאת כדי להעניש את העיתון, על שמתח ביקורת חריפה על המפלגה.
מסקנה:
הישוב היהודי בשנות ה- 40 בא"י הוא חברה הנמצאת במעבר ממערכת לא מודרנית בעלת תכונות טוטליטריות למערכת מודרנית ליברלית ודמוקרטית.
בשנות ה- 40 מצאנו שהתקשורת הפוליטית היתה בעלת תכונות יותר טוטליטריות בשל המונופול של השלטון הבריטי על אמצעי התקשורת שהיו עוינים כלפי השלטון.
בשנות ה- 60 עדיין אנו מוצאים השפעות של מערכת פוליטית לא מודרנית, הפעם בעיקר מסיבות בטחוניות וגם משום שהדמויות שעיצבו את התקשורת בתקופת הישוב, הן אותן דמויות שעיצבו את התקשורת הפוליטית בעשורים הראשונים למדינה. יחד עם זאת בשנות ה- 60 עשתה התקשורת הפוליטית צעדים גדולים לקראת הדגם הליברלי, אך
תוצאותיהם נראו רק בשנות ה- 70' וה- 80'. לכן מבחינת ההשוואה שערכנו, התקשורת הפוליטית עדיין מתנדנדת בין סגנונות שדרים טוטליטריים לסגנונות שדרים מודרנים.
ביבלוגרפיה
א. אלמונד, גבריאל, "מבוא: גישה תפקודית לפוליטיקה השוואתית", "מדע המדינה לגווניו, עורך ברוך זיסר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1993.
נויברגר, בנימין, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 2, 1989.
כספי, דן, ולימור, יחיאל, המתווכים, ת"א, עם עובד, 1986.
כספי,דן, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 10, 1990.
גבריאל א. אלמונד, "מבוא: גישה תפקודית לפוליטיקה השוואתית", מדע המדינה לגווניו, עורך ברוך זיסר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1993, עמ' 295-293.
אלמונד, מתוך מדע המדינה, ע' 296.
בנימין, נויברגר, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יח' ב', 1989, עמ' 47-44.
דן, כספי, ויחיאל, לימור, המתווכים, ת"א, עם עובד, 1986, ע' 34.
שם, ע' 139.
דן, כספי, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 10, 1990, עמ' 32-31.
שם, ע' 34.
כספי, המתווכים, ע' 134.
כספי, ממשל ופוליטיקה. האוניברסיטה הפתוחה, יח' 10, ע' 48.
כספי, המתווכים, ע' 139.
כספי, ממשל ופוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 10, ע' 31.
שם, עמ' 35-34.
שם, ע' 32.
נויברגר, ממשל ופוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 2, עמ' 51-49.
כספי, ממשל ופוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 10, ע' 45.
שם, ע' 32.
שם, עמ' 50-48.
שם, ע' 45.
שם, עמ' 43-42.
1

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הגישה הפונקציונאלית ע"פ אלמונד", סמינריון אודות "הגישה הפונקציונאלית ע"פ אלמונד" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.