היישום אינו מחובר לאינטרנט

האספקטים הדתיים של הכיבוש העות'מאני בבלקן

עבודה מס' 040575

מחיר: 203.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: יחס האימפריה לדתות אחרות, הייחוד בגישתה אליהן, החיים הדתיים בתקופה זו ותפקיד הכנסיה בהתעוררות הלאומית.

3,698 מילים ,10 מקורות

תקציר העבודה:

האספקטים הדתיים של הכיבוש העות'מני
מבואhc0575-
חצי האי הבלקני הנמצא בדרומה של אירופה אינו מופרד מן היבשת בקו גבול טבעי
וברור, אלא מהווה חלק אינטגרלי ממנה. בשל מיקומו הוא מהווה בסיס יבשתי וימי
המקשר בין אירופה לבין תורכיה, המזרח התיכון והלאה. תושביו אינם מהווים יחידה
אתנו-גרפית אחת אלא בני עמים שונים, שלעתים קרובות היו מסוכסכים בינם לבין
עצמם ולא השכילו ליצור בריתות הגנה משותפות.
כל התנאים האלה יחד משכו אל חצי האי פולשים שונים, וכל אימפריה בתורה כבשה
אותו, השתמשה בו כבסיס ימי ויבשתי
והשאירה בו את עקבותיה. כבר באמצע המאה ה14 -, בראשית
היווצרותה של האימפריה העות'ומנית פלשו חייליה לבלקן. היא החליפה שם ככובש
וכשליט את האימפריה הביזנטית. עד לשלהי המאה ה19 - החזיקה תורכיה בחצי האי
וככל שתש כוחה כאימפריה כך יותר ויותר עמים בבלקן זכו בעצמאות. במשך 150
השנים האחרונות של היותה אימפריה, נראה היה שהתפרקותה צפויה יום יום, דבר
שהעמיד את המעצמות הגדולות של המאה ה19 - בכוננות לגבי השטחים שברשותה.
רבות מהן לטשו עיניים לבלקן והמאבקים והמלחמות עליו ובו הם חלק בלתי נפרד מן
ההיסטוריה של אירופה בתקופה זו.
תחום מעניין במיוחד הוא חלקה של הכנסייה בתהליכים המדיניים לאומניים שאפיינו
את הבלקן ב200 - השנים האחרונות של האימפריה העות'ומנית, את למרות
שהכנסייה לא היתה השחקן הדתי היחידי בבלקן.
בעבודה זו, בחרתי להתמקד באספקטים הדתיים של הכבוש העות'ומני:
ראשית אבדוק את יחסה של האימפריה העות'ומנית לבני הדתות האחרות החיים
תחת שלטונה, והאם גישה זו מאפיינת גם את


תקופת שליטה בבלקן. אבדוק את הייחוד שבגישה זו ההופכת את המנהיג הרוחני
למנהיג מדיני ומייצג בפני השלטונות, אתאר את החיים הדתיים על גווניהם בתקופה
זו, ואבדוק מה היה תפקידה של הכנסייה בהתעוררות הלאומית בבלקן החל מן המאה
ה.18 -




מקורות:



544
האספקטים הדתיים של הכיבוש העות'מני בבלקן
מבוא
חצי האי הבלקני הנמצא בדרומה של אירופה אינו מופרד מן היבשת בקו גבול טבעי וברור, אלא מהווה חלק אינטגרלי ממנה. בשל מיקומו הוא מהווה בסיס יבשתי וימי המקשר בין אירופה לבין תורכיה, המזרח התיכון והלאה. תושביו אינם מהווים יחידה אתנו-גרפית אחת אלא בני עמים שונים, שלעתים קרובות היו מסוכסכים בינם לבין עצמם
ולא השכילו ליצור בריתות הגנה משותפות.
כל התנאים האלה יחד משכו אל חצי האי פולשים שונים, וכל אימפריה בתורה כבשה אותו, השתמשה בו כבסיס ימי ויבשתי והשאירה בו את עקבותיה. כבר באמצע המאה ה14, בראשית היווצרותה של האימפריה העות'ומנית פלשו חייליה לבלקן. היא החליפה שם ככובש וכשליט את האימפריה הביזנטית. עד לשלהי המאה ה19 החזיקה תורכיה בחצי האי
וככל שתש כוחה כאימפריה כך יותר ויותר עמים בבלקן זכו בעצמאות. במשך 150 השנים האחרונות של היותה אימפריה, נראה היה שהתפרקותה צפויה יום יום, דבר שהעמיד את המעצמות הגדולות של המאה ה19 בכוננות לגבי השטחים שברשותה. רבות מהן לטשו עיניים לבלקן והמאבקים והמלחמות עליו ובו הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של
אירופה בתקופה זו.
תחום מעניין במיוחד הוא חלקה של הכנסייה בתהליכים המדיניים לאומניים שאפיינו את הבלקן ב200 השנים האחרונות של האימפריה העות'ומנית, את למרות שהכנסייה לא היתה השחקן הדתי היחידי בבלקן.
בעבודה זו, בחרתי להתמקד באספקטים הדתיים של הכבוש העות'ומני:
ראשית אבדוק את יחסה של האימפריה העות'ומנית לבני הדתות האחרות החיים תחת שלטונה, והאם גישה זו מאפיינת גם את תקופת שליטה בבלקן. אבדוק את הייחוד שבגישה זו ההופכת את המנהיג הרוחני למנהיג מדיני ומייצג בפני השלטונות, אתאר את החיים הדתיים על גווניהם בתקופה זו, ואבדוק מה היה תפקידה של הכנסייה בהתעוררות
הלאומית בבלקן החל מן המאה ה18.
2. האימפריה העות'ומנית ויחסה לבני הדתות האחרות הנתונים לחסותה.
התורכים החלו בבוש הבלקנים ב1354 עם כיבוש גאליפולי והשלימו אותו כ100 שנה לאחר מכן. כובשים מוסלמים אלו נכנסו לבלקן שאמונת תושביו היתה נוצרית, אבל לא אחידה: נמצאו בהם קתולים, אורתודוכסים ובוגומילים. האחרונים, דתם היתה פחות מוחלטת, היו בה עדיין טכסים פאגניים רבים, ולא היה לה ממסד שארגן סביבו את
המאמינים במערכת מסודרת, רובם בהרצגובינה ובוסניה.
הפלישה לבלקן היתה בעצם ראשיתה של האימפריה העות'ומנית. בסיסה הנסיכות העות'ומנית שלא סמכה רק על המסגרת השבטית שלה ומשכה לצבאה לוחמים ממדינות שונות בהם גם נוצרים. הגאזה, מלחמת הקודש, היתה המרכיב העיקרי באמונה הדתית שלהם, והיא תהווה את המפתח בהבנתנו את היחס של האימפריה הזו לדת: האיסלאם הוא קנה המידה
הקובע את מעמד האדם. בסיס הקיום של המדינה המוסלמית היא המלחמה הקדושה שמטרתה הרחבת שלטון האיסלם, על חלקים רחבים יותר ויותר של העולם. למרות הדגש על מלחמת הקודש לא היתה מטרה להרוס את ה"דאר אל חרב" ויושביו אלא לכבוש ולשלוט בהם לטובת האיסלם. אם עיר או אזור נכנעו ללא קרב הם יכלו לשמור על דתם ועל מידה רבה
של אוטונומיה. אם התנגדו נרצחו, נלקחו כעבדים ורכושם נלקח כשלל. התאסלמות התקבלה בברכה אבל רק לעתים רחוקות נעשתה בכוח. לא היתה שאלה של שוויון: הלא מוסלמים שלמו מס נוסף, הוטלו עליהם מגבלות רבות והתייחסו עליהם כאל נחותים. בראש המדינה עמד השולטן שליט בברכת האל שאחת מחובותיו העיקריות היתה לאכוף את החוק
האזרחי והדתי.
לא היתה אפליה המתבססת על מוצאו של האדם. כל מי שהתאסלם וקיבל את עקרונות הדת התקבל בזרועות פתוחות. לעומת זאת כל מי שלא היה מוסלמי אע"פ שהשתמשו בשרותיו ונהגו בו בסובלנות דתית הסתייגו ממנו. העות'ומנים, הגאזים, ראו מצד אחד חובה דתית לזרות הרס בתחומי "הדאר אל חרב", העולם שבשליטת
הכופרים, שיש להילחם בו עד שתהיה האיסלם לדת השלטת אך משעה שנכנעו נהנו נוצרים ממעמד של בני חסות.
הכובשים העותו'מניים הביאו לבלקן שיטה אדמיניסטרטיבית חברתית ותרבותית שהיתה תוצרתה של המורשת האירנית-ערבית. היא התבטאה במספר אפיונים:
1. קולוניאליזציה וישוב מחדש של קבוצות אתניות לפי צרכי האימפריה וכתוצאה מכך נצפו תנועות של אוכלוסייה עד תחילת המאה ה19.
2. המבנה האדמיניסטרטיבי המיוחד-המילט((the Millet. זה נבע מהצורך של שליטה על אוכלוסייה גדולה מאוד לא מוסלמית. היתה זו שיטה חדשה של חלוקה פוליטית. בעוד האירופים חילקו את העמים לפי חלוקה גיאוגרפית או לאומית הרי התורכים קבעו את החלוקה של הנתינים לפי השתייכותם הדתית. השלטונות העות'ומניים עשו נסיונות
מעטים מאוד לאסלם נוצרים אך הבהירו להם שלא יוכלו להיות בעלי אותן הזכויות כמו של המוסלמים. כלומר, הנוצרים יכלו להמשיך לשמור את אמונתם אבל אז לחיות תחת מגבלות רבות.
בבלקנים פעלו: המילט הבולט והגדול, הנוצרי אורתודוכסי, או כפי שנקרא Rum Millet, כמו כן, במקביל התפתחו מילט ארמני שכלל תחת חסותו את הצוענים הקופטייניים, הנוצרים בסוריה ומצריים והבוגומילים שבבוסניה, והמילט היהודי, שהיה מחולק לאשכנזי וספרדי, בעיקר לפי השפה בה דברו: אידיש או ספניולית. קסטלן טוען שאי
אפשר לדבר על מילט קתולי מוכר ע"י התורכים למרות שהיה להם חופש דת, ושענייניהם סודרו ע"י ה. Rum Millet- ברברה ג'לביץ מציינת שבתחילת המאה ה18 כן היה קיים מילט קתולי אך הוא כמו הארמני והיהודי היו קטנים וחלשים לעומת היווני אורתודוכסי.
המילט היתה ישות דתית בעלת היררכיה שלטונית פנימית משלה בנושאים דתיים ומוסריים כשלכאורה, בשאר התחומים, היא היתה כפופה לחוקת האימפריה. אך המציאות שבה פעלה היתה רחבה ביותר:
דת, משפחה, חינוך וסעד וכדי לפתור בעיות שונות המילט הקים ושלם בעבור המערכות הבאות: בתי משפט כנסייתיים, בתי ספר, בתי חולים ואכסניות. בראש המילט ששלט בבלקן, המילט היווני אורתדוכסי, עמד הפאטריארך שישב בקונסטנטינופול.
המפגש של הכובש העות'ומני בעל גישה זו עם תושבי הבלקן הביא לכך שהם העדיפו החסות שהעניק להם על פני ההגנה הלא יעילה של הנוצרים. כך שבאורח פרדוכסאלי היתה המדינה המוסלמית לכאורה כוחו של הפטריארך אמור היה המדינה הנוצרית אך לא כך היה הדבר. ראשית הוא דחס תחת שלטונו את כל האוכלוסייה הנוצרית: יונים, בולגרים,
סרבים, אלבנים וולכים. הפטריאך הראשון, גנדיוס הוצב בקונסטנטינופול ביוני 1453. יורשיו נבחרו לפי חוקי הכנסייה ע"י המועצה הקדושה
((The Holy Synod אבל המועמד היה אמור להיות מאושר ע"י הסולטן. הסמכות שלו התרחבה גם לגבי ענייניים חילוניים.
חל פה תהליך מקביל ששרת שני רצונות: של השלטונות העותו'מניים, ושל תושבי הבלקן שאימצו את הבישוף למנהיגם הכללי כדי להגן על עצמם מהאופי השרירותי של השלטון העות'ומני.
המבנה של המילט האורתודוכסי נראה היה כך: בראש הפטריארך שהיה מוצב בקונסטניפול, מתחתיו שניים הפטריארך של Ohrid ושל פקו. מתחת לאלה היו ארכיבישופים ובישופים ביחוד רבים באזור יוון שיצרו את המסגרת של המילט. לכנסיה היה תפקיד חשוב בשמירת החיים הנוצריים בבלקן.
ברברה ג'לביץ טוענת שהפטריארך היה האישיות השנייה בחשיבותה באימפריה העות'מנית אחרי הסולטן. אמנם היתה שליטה של הסולטן לגבי מי יבחר לתפקידים המרכזיים בהירררכיה האורתודוכסית על מעשי הכנסיות ועל רכושן הרי ככל שנחלש כוחו של השלטון התורכי קל היה יותר בעזרת כסף להשיג את המשרות. דבר זה הגדיל את השחיתות בבשל
הכנסייתי אך הקטין את בהתערבות האדמיניסטרציה התורכית. דבר שהקנה לה מעמד הולך וגדל אצל לכמורה היתה מערכת שיפוט עצמאית אנשיה לא שלמו מסים, והיא נהנתה מתקציב עצמאי שמקורותיו היו תרומות, הכנסות מרכוש, אגרות. היה לה מנדט לטפל באוכלוסייה הנוצרית בענייני
נישואין, משפחה, ענייני מסחר שבין נוצרי לנוצרי. למרות שענייני פלילים היו בתחום טיפולן של רשויות המשפט העות'ומניות פעמים רבות, כשמוסלמי לא היה מעורב בהם. הם נידונו בבתי המשפט של הכנסייה.
בתחומי התמיכה המוסרית, הכנסייה שמרה על המיוחדות של הנצרות ולימדה את מאמיניה להאמין בכך שהניצחון של המוסלמים נבע מחטאי הנוצרים וזהו עונש אלוהי. היא שננה באוזני מאמיניה שלמרות שהם נחשבים לאזרחים ממדרגה שנייה מוסרית הם עליונים על כובשיהם. היא שימרה ופארה את הסמלים שמסביבם: צלבים איקונינים וכנסיות.
הפטריארך גם שמר על האורתודוכסים מפני הסקציות הנוצריות האחרות. הוא ראה בכנסייה הקתולית את האויבת המרכזית והעדיף את השלטון המוסלמי עדיף על שלטון נוצרי קתולי ובכך מטרותיו תאמו את אלו של השולטן. הארגון הדתי נוצרי אסר על נישואים בין עדתיים, מאידך לא היתה המרה מאיסלם לנצרות לא כי זה גרר עונש מוות.
בעיקרון הרשויות הדתיות, הן המוסלמית והן הנוצרית ניסו לשמור על הסטטוס קוו.
נוכל איפה לומר ששיטת המילט, הסדירה את היחסים בין הממשלה והנתינים באמצעות האוטוריטות הדתיות שלהם. לא רק הפטריארך היווני של קוסטנטינופול קיבל זכויות מדיניות גם למנהיג הרוחני של היהודים נתנו זכויות דומות, כשהרב הראשי של העיר היה ראש המילט היהודי באימפריה העות'ומנית. בבחינה של התנהגותו הפוליטית של
הפאטריארך אנו רואים שהוא התאים אתCastellan Georges,
מדיניות שלו לזו של השלטונות שהעניקו לו את סמכויותיו ומעמדו. ההתנגדות הדתית שלו לא היתה מכוונת נגד השולטן ופקידיו אלא נגד האיומים הקתוליים ומאוחר יותר אף הפרוטסטנטיים על הסמכות שלו. במאה ה18 חלה התפתחות חשובה נוספת: הפטריאכיות נשלטה בזמן זה ע"י היוונים הפנריוטים Phanariot Greeks, אותה קבוצה שלטה גם
בכנסיות האורתודוכסיות של נסיכיות הדנובה. הם לא רק אחזו בעמדה חשובה בעיר הבירה, קונסטנטינופול, אלא גם היו בעלי השליטה על הכנסיות הסרביות, הבולגריות והרומניות. כיוון שמערכת החינוך היתה נתונה בידי המערכת הכנסייתית, הרי ככל שהלך וגבר כוחה של הכנסייה היוונית בבלקן התפשטה גם מערכת החינוך שלה שהיתה בין
הגורמים העצימו את כוחה.
אנו רואים איפה ששיטת השלטון העותומאנית ומסגרת המילט שהפעילה תרמה ישירות להתבססות התרבות של הכנסייה היוונית אורתודוכסית בבלקן ולעליית כוחה הפוליטי.
במקביל להתבססות של הנצרות היוונית האורתודוכסית, נוצרו בבלקן מובלעות מוסלמיות. רוב אלה היו בבוסניה והרצגובינה, ובאלבניה. חיו בבלקן שני סוגים של מוסלמים : 1. הכובשים עצמם ומוסלמים שהובאו על ידם במסגרת המעברים של אוכלוסיות. 2. אנשים מהבלקן שהמירו את דתם: יוונים בולגרים, סרבים, וולכים ואלבנים. ההערכה
היא שבמאה ה16 התחלקה אוכלוסיית הבלקן ל: 80% נוצרים, 19% מוסלמים ו1% יהודים.
המגעים הראשונים בין הסלבים לאיסלם התרחשו כבר במאה ה9 שהחל לחץ של ערבים למעבר צפונה דרך אסיה הקטנה או דרך הים בכניסה לבוספורוס. מגעים אלו המשיכו בהתאם להתפתחויות וההתרחבות של הערבים וכאשר הם השתלטו על דרום איטליה ועל החלק המזרחי של החופים האדריאטיים נמשכו המגעים בינם הלבין הקרואטים . מגעים אלו פעלו
עד למאה ה14 ואנו שומעים על קרואטים המתאסלמים עוד לפני נפול בוסניה והרצגובינה בידי התורכים.
אחת התיאוריות המסבירות מדוע התאסלמו דווקא תושבי בוסניה והרצגובינה טוענת שהדבר טמון בעצם היותם נוצרים ובוגומילים. האחרונים, דתם היתה פחות מוחלטת, היו בה עדיין טכסים פגניים, ולא היה לה ממסד שארגן סביבו את המאמינים במערכת מסודרת. נוריס מביא אמנם את הגישה הזאת, אך טוען שלא שם יש לחפש את את הסבות
להתאסלמות, אלא דווקא בשינויים החברתיים שהביא
עימו הכיבוש ובאפשרויות של השתלבות בממשל הטורקי, דבר שהיה אפשרי רק ע"י התאסלמות.
בשיטת הקולוניאליזם התורכית בבלקן, שיטת הmulksm- והvakif-, רואה נוריס ((Norris סיבה נוספת להיווצרות איי אמונה מוסלמיים. שיטה זו התבססה על הענקת שטחי אדמה נרחבים על מנת שיחיו אותם ויפתחו בהם את הכלכלה. כדי לעשות זאת העבירו התורכים לבלקן אוכלוסייה של עבדים אסירים מוסלמיים. קבוצות מהגרים אלו היו
ממוצאים שונים: חלק היו משבטים הקרובים לתורכים וחלק היו אכרים מאנטוליה, שהיו מוסלמים. גורם נוסף להתאסלמות היה הפטור ממסים וההפסקה של מעמד הנחיתות שהיה לנוצרים במשטר המוסלמי.
מעניינת נצפית באלבניה בה התפתחה שירה הרואית בסגנון מוסלמי בשפה האלבנית.
אם נסכם נוכל אפוא לומר, שרוב תושבי הבלקן שמרו על דתם הנוצרית כשרובם נוצרים אורתודוכסים הנתונים למרותו הרוחנית והפוליטית של הפאטריארך היווני שישב בקונסטנטינופול, וזאת בשל מדיניות המילט התורכית. בהרצגובינה בוסניה ואלבניה, היתה התבטאות דתית מוסלמית שנבעה מסיבות חברתיות וכלכליות
בעיקר. כל עוד היה השלטון העות'ומני חזק והאימפריה בשיא כוחה נשמר מצב זה כשהפטריארך ואנשי הממסד הדתי מתיישרים עם השלטון ומשמשים כחלק מן המנגנון שלו.
4. הכנסייה ותפקידה בהתעוררות הלאומית בבלקן במאות ה18- וה19.
קשה למקד ולומר היכן החלה הפריצה בהסדרים הפוליטיים של האימפריה העות'ומנית, כלומר, מתי הסדר המילט לא ענה יותר על הצרכים והחלו להתמסד הסדרים אחרים. האימפריה העות'ומנית כמו כל האימפריות רבות הלאומים והדתות, המשיכה להתקיים כיון שניסתה רפורמות חברתיות וכלכליות על מנת לשרוד, למשל נושא הקפיטולאציות, כלומר
זכות ההגנה של מדינות שונות על אזרחיהן הנוצרים החיים ברחבי האימפריה העות'ומנית.
תהליך זה מציע על כך שתורכיה מתחילה להכיר בחלוקה לפי לאום וגיאוגרפיה והיא בטאה זו באמצעות החוזים עליהם חתמה עם הממשלות השונות.
המאות ה18 וה19 הן מאות של תחילת תמורות באירופה, בהן נולדו והתבססו רעיונות הלאומיות, והן גם המאות של השינויים בבלקן.
מעניין לבדוק את השינויים האלו, הפוליטיים ארגוניים לכאורה, שינויים המבטאים יותר מכל את השאיפות הלאומיות של העמים השונים באירופה, דווקא מן האספקט הדתי.
בדיקה זו צריכה להתחיל בתפקידם של אנשי הדת בחיי האנשים בבלקן. ולמרות פרק זה עוסק בכנסיות הלאומיות ובתפקידן כמעוררות התנועות הנציונאליסטיות בבלקן, הרי חייים לציין שהיו אלו אנשי הדת הן הנוצריים והן המוסלמיים אשר ספקו להמונים את ההנהגה המקומית, זו שטיפלה בכל הקורה עימם בחיי היומיום שלהם. אנשי הצוותים
של הכנסיות והמסגדים, בייחוד מה שאנו קוראים הכהונה הזוטרה, הם שלוו את חיי האנשים בבלקן. הם לוו אותם בטכסים מיום היולדם ועד ליום מותם, הם אלו שהפעילו את מערכת החינוך, הם שסיפקו את התרבות ואלו שיצרו אותה, הם היו היחידים שהיתה להם מערכת מסודרת של סיוע יומיומי.
במשך השנים נוצרו שינוים מקומיים באופיין של המסגרות הדתיות ובכל חבל ארץ אתני נוצרה צורה מיוחדת משלו, בעיקר בשל המרחק הרב מהפאטריארך וצמרת הכנסייה האורתודוכסית בקונסטנטינופול.
בתחילת המאה ה18 אנו פוגשים היווצרות של כנסיות בעלות שמות אתניים, המשרתות את העם בתוכו הן יושבות: הvladike- של מונטנגרו, הכנסייה הבולגרית, הכנסייה האורתודוכסית של רומניה בטרנסילבניה, הכנסיה האורתודוכסית של סרביה, והכנסייה הקתולית של קרואטיה. הכנסיות ואנשי הצוות שלהם היוו ללא ספק את המנהיגות הדתית,
התרבותית, האינטלקטואלית והמוסרית באזור הבלקן. ההנהגה הלאומית נפלה לידיהם כחלק מהתהליך שערב אחריות לאנשים אותם הנהיגו, היחלשות האימפריה העות'ומנית ובמקביל גידול בשאיפות הלאומיות של עמים אתניים אלו. בין הלאומים הבלקניים, מקום שרוב העם סבל מעוני וחי באזורים כפריים, נבער מדעת ברובו, רק הכמורה היתה בעלת
כישורים אינטלקטואליים, אמצעים כספיים וכוח השפעה כדי להטיף לשכנע וללכד סביב רעיונות של מודעות לאומית וריבונות. עד לאמצע המאה 19 רוב האנשים בבלקן היו צמיתים לא חופשיים. רק מספר קטן מהם היה בעל סטטוס של אכרים חופשיים בעלי אדמות. אחרים אולי היו חופשיים אך עניים וללא אדמה. המעמד הבינוני בבלקן היה קטן
ולרוב היה בעל לאומיות אחרת מזו של הכפריים, דבר שהיה נכון גם לגבי האצולה. המעמד היחיד שהיה לו ארגון ומערכת של מוסדות סיוע היתה הכמורה. עבור הנוצרים של חצי האי הבלקני ההיררכיה של הכנסיה נהפכה לנציגות הבלעדית שלהם עם האדמיניסטרציה התורכית.
לוח הזמנים בו זכו העמים האתניים בבלקן לעצמאות וריבונות:
סרביה החלה את התהליך בהשגת אוטונומיה חלקית לאחר מאבק שנמשך 13 שנה מ1817-1804, יוון זכתה בעצמאות ב1830, רומניה זכתה באוטונומיה חלקית ב1859, ויחד עם בולגריה וסרביה זכו בעצמאות מלאה ב1877. האחרונה שזכתה בעצמאות היתה אלבניה ב.1912
לוח זמנים זה תואם את התפתחות התפקוד הפוליטי וההנהגתי של הכנסיות הלאומיות שהלך וגבר ככל שהלך וקטן כוחה של האימפריה העות'מנית. זה התערבב עם גידול המודעות לעצמאות לאומית. הקשר בין מרד לאומי מתבטא כבר ב1787 עת יצאה רוסיה, בשם אחוות האותודוכסים למלחמה נגד תורכיה על השליטה ביוון. היא ניסתה לעורר מרד
מבפנים ע"י הפצת כרוזים ועצומות שקראו למרד נוצרי אורתודוכסי בשולטן. בשלב זה היא לא נענתה, בעיקר בשל האכזבה שהנחילה בהפסדה הקודם. אך בחוזי השלום, היא זכתה לקפיטולאציות שינתנו ע"י הנציגים הדתיים האורתודוכסיים המקומיים, דבר שנתן להם כוח פוליטי רב אותו הם ניצלו לתככים נגד שלטון השולטן.
המאבק על העצמאות של הכנסייה הלאומית הסרבית ושחרורה משליטתו של הפאטריארך בקונסטנטינופול, ב1804, התערבב עם הרצון למגר את כוחם של היאנצ'רים המקומיים שדיכאו את האוכלוסייה הנוצרית ללא רחמים. זה הוביל למרד המוצלח הראשון נגד השלטון התורכי ע"י הסרבים והם היו כפי שראינו הראשונים שזכו לאוטונומיה שהובילה
לבסוף לעצמאות.
הסרבים למרות שחיו לכל אורך הצד המערבי של הבלקן התנועה הלאומנית החלה באזור שהיום הוא בלגרד. בחלק זה של הבלקן לא היה בה מעמד אצולה מוסלמי מחוץ לערים, לאיכרים היתה בעלות על אדמתם ויכלו למכרה ולהורישה. הם יוצגו בפני העותומנים ע"י נציגות מקומית של הכנסייה האורתודוכסית, ולכן בעצם הם
הרגישו שייכים לה ונשלטים על ידה. הכנסייה הקפידה לשמור וללמד את הזיכרון הלאומי ואת העבר בו היו עצמאיים וחופשיים. ב1668 במאבק שהכריז לאופולד הראשון, ההאבסבורגי נגד העותו'מנים קרא הפאטריארך של פקו למאמיניו למרוד בתורכים. בתחילה היה נראה שאכן יד ההאבסבורגים על העליונה, אך ב1690 שגברו צבאות השולטן פנה
הפאטריארך לבקש חסות מהאוסטרי ובעקבותיו 70,000 מאלו שסייעו לו וזאת מפחד נקמת השולטן. ואכן הוענקו להם אדמות ואף אוטונומיה דתית שכן דת הקיסרות עצמה היתה קתולית. זה היה השלה הראשון, המקדים, לתביעתם הלאומית של הסרבים האבטיפוס, של כנסיה בלקנית המונהגת על ידי בישוף בלקני היתה הכנסייה של מונטנגרו. חבל ארץ
זה, שבגלל מבנהו ההררי קשה היה לחדור אליו עם צבא כיבוש, נהנה משלטון עות'ומני ב"שלט רחוק".
תמורת מס קיבוצי לא גדול הם נהנו מאוטונומיה כמעט טוטאלית.
במונטנגרו שלטה המערכת של הכנסייה האורתודוכסית המקומית שהיתה מונהגת על ידי שושלת Vladike. שושלת זו שלטה דה פקטו באוטונומיה כמעט לגמרי לא תלויה עד שמונטנגרו הצטרפה למלכות היוגוסלבית הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. עד 1851 היתה זו שושלת של נסיך-בישוף שעברה בירושה מדוד לאחיין וניהלה את שתי
האדמיניסטרציות, הדתית והחילונית, של מדינתם. מ1851 הם הפכו לבית מלוכה לכול דבר.
במקביל פעלו הכנסייה הסרבית שבדרום הונגריה, הרומנית מטרנסלבניה והקרואטית של קרואטיה וסלבניה. הן סיפקו את המנהיגות לתנועות הלאומיות ואכן המאבקים למען ייסוד כנסיות לאומיות מוכרות ובלתי תלויות מציינים את תחילת המודעות הלאומית של אומות אלו. אפשר גם להתבונן בתהליכים מזווית נוספת ולראות שמדינות שלא היתה
בהן כנסייה לאומית אורתודוכסית חזקה או שהיו בהן מוסלמים רבים, התעכבו שם התהליכים הלאומיים או לא פעלו כלל: בוסניה הרצגוביינה הפכה לחלק מסרביה, אח"כ קרואטיה ולבסוף יגוסלביה, ואלבניה זכתה
לעצמאות רק ב1912.
תהליכי רכישת הריבונות הלאומית בבלקן היו ללא ספק תוצאה מהדעיכה הארוכה, בת 350 שנה של האימפריה העותמאנית. דעיכה זו גררה הסתאבות והחלשות של מוסדות השלטון המוסלמיים, ונתנה מקום וביטוי להתפתחות המערכת הכנסייתית האורתודוכסית שהיתה מצד אחד הגורם הבירוקרטי העיקרי עמו נפגש איש הבלקן ומצד שני היא היתה הגוף
ששמר של המסורות המקומיות, התרבות הלאומית והיחוד האתני.
סיכום
מאמצע המאה ה14, עם ראשית היווצרותה של האימפריה העות'מנית פלשו חייליה לבלקן. היא החליפה שם, ככובש וכשליט, את האימפריה הביזנטית. עד לשלהי המאה ה19 החזיקה תורכיה במאחזים בחצי האי וכככל שכוחה כאימפריה הלך ותש כך יותר ויותר עמים בבלקן זכו בעצמאות. במשך 150 השנים האחרונות של היותה אימפריה, נראה היה
שהתפרקותה צפויה יום יום, דבר שהעמיד את המעצמות הגדולות של המאה ה19 בכוננות לגבי השטחים שברשותה. רבות מהן לטשו עיניים לבלקן והמאבקים והמלחמות עליו ובו הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של אירופה בתקופה זו.
תחום מעניין במיוחד הוא חלקה של הכנסייה בתהליכים המדיניים חברתיים לאומניים שאפיינו את הבלקן ב200 השנים האחרונות של האימפריה העות'ומנית. בבלקן פעלו מערכות המילט שהיו ישויות דתיות בעלות היררכיה שלטונית פנימית משלהן בנושאים דתיים ומוסריים כשלכאורה, בשאר התחומים, הן פעלו בהתאם לחוקת האימפריה. אך המציאות
שבהן תיפקדו היתה רחבה ביותר: דת, משפחה, חינוך וסעד. המילט החשוב בבלקן היה המילט היווני אורתודוכסי שבראשו עמד הפטריארך היווני שמקום מושבו היה בקונסטנטינופול. לדעת חלק מן החוקרים, הוא היה האישיות החשובה השנייה אחרי השולטן בהיררכיה העות'ומנית. יש לציין גם
שהנוכחות של הפטריארך היווני באינסטנבול סמלה את המשכיות של המסורת השלטונית הביזנטית והרצון להמשיך בה.
בבלקן פעלו גם מילטים נוספים, הארמני, הקתולי והיהודי.
כחמישית מתושבי הבלקן היו מוסלמים ואלו התחלקו לשני סוגים:
1. הכובשים, צבאותיהם והאדמיניסטרציה שלהם יחד עם חלקי אוכלוסייה שיובאו לבלקן, וזאת במסגרת מדיניות העברת תושבים שאפיינה את האימפריה העות'ומנית. 2. נוצרים שהמירו את דתם. ההמרה לאיסלם הביאה עמה פריבילגיות רבות, והעות'ומנים לא הפלו בין מוסלמים ותיקים לחדשים: הקטנה משמעותית בתשלומי
המסים, שוויון בפני החוק, בטחון אישי, ערבויות חוקיות ובעלות על הרכוש (בעיקר קרקע), אפשרות להצטרף למנגנון הממשלתי (Civil Service ) ולגילדות השונות. המרה זו מצאה ביטוי בעיקר בהרצגובינה בוסניה ואלבניה, כשרוב האוכלוסייה בבלקן שמרה על המסורת הנוצרית יוונית אורתודוכסית. הכנסייה היוותה לגבי אוכלוסייה זו
הן את המערכת הממסדית שלטונית והן את מערכות הסעד והתמיכה הרוחניות להן היתה זקוקה. אנשי הצוות שלה היוו את המרכיב האנושי היחיד שהיו לו, באזורים הכפריים, מלאי אוכלוסייה שרובה נבערת מדעת וענייה, את אמצעים כספיים הכישורים האינטלקטואליים, כוח והשפעה כדי למלא תפקידי מנהיגות אלו. הכנסייה היתה גם זו ששמרה
במשך כל התקופה את המסורות של גאווה אתנית תרבותית ושל התרפקות על העבר העצמאי של עמים אלו.
כל עוד השלטון העותו'מני היה חזק והאימפריה בשיא כוחה הפטריארך ואנשי הממסד הדתי הנוצרי הגשימו את מטרות השלטון וראו בסקציות הנוצריות האחרות את אויביהן. אך התמורות של המאה ה18 וה19 הביאו את מנהיגי הכנסיות לפעול לבידול לאומי ולמימוש בידול זה. זה החל במאבק להכרה בכנסיות ככנסיות לאומיות והמשיך בהנהגה
לקראת עצמאות וריבונות. הכמורה בבלקן משיכה לשמש גם כאן כמנהיגה הן הדתית והן המדינית כפי שפעלה כל שנות השלטון העות'ומני בבלקן.
המודעות החדשה למקורות הלאומיים נוסדה במעגלי הכנסייה. הדאגה הקבועה לצרכים הרוחניים של האנשים מצאה את פתרונה בצורת תרגום המסרים הנוצריים לשפת היומיום. במשך מאות שנים של שלטון זר היו אלה אנשי המנזרים ששמרו על מגע ודאגה ליושבי האדמות שמסביב להם. כבר מהיום הראשון של הכבוש העות'ומני
הם ניצלו את הסמכות שהמילט העניק להם: סמכות ושליטה פוליטית דרך הרשות הדתית.
היה זה רק טבעי שהכנסיות הנוצריות בבלקן תיטולנה על עצמן את התפקיד הפוליטי שהמאות ה18 וה19 יעדו למנהיגים מדיניים - פריצת הדרך לריבונות לאומית.
ביבליוגרפיה
1. האנציקלופדיה הישראלית הכללית, ע"ע אלבניה, בולגריה, יוון, סרביה רומניה.
2. אנציקלופדיה עברית, ע"ע תורכיה, כרך ל"ב, עמ' 662-638.
3. Brown J.F., Nationalism, Democracy and Security in the Balkans', dartmouth, aldershot, 1992.
4. Hoffman George W., The Balkans in Transition, D. Van Nostrand Company, INC, Prinston, N.Y.,1963, pp. 45-71.
5. Hosch Edgar, The Balkans, Faber faber, London, 1972, pp. 108-123.
6. Jelavich Barara, History of the Balkans, Eighteenth and Nineteenth Centuries, Cambridge University Press, 1983. Vol 1 pp. 39-124.
7. Jelavich Barara, Russia's Balkan Entanglements 1805-1914, Cambridge University Press, 1991.
8. Kent Marian, Ed., The Great Powers and the End of the Ottoman Empire, George Allen Unwin, London, 1984.
9. Norris H.T., Islam in the Balkans, Religion and Society between Europe and the Arab World, Hurst Company, London, 1993.
10. Slovak Charles J., "J.J. Strossmayer as a Balkan Bishop",Balkan Studies, Vol. 18, (1977), pp. 121-144.
The Great Powers and the End of the Ottoman Empire, George Allen Unwin, London, 1984, pp. 3.
אנציקלופדיה עברית, ע"ע תורכיה, כרך ל"ב, עמ' 662-638.
Jelavich Barara, History of the Balkans, Eighteenth and Nineteenth Centuries, Cambridge University Press, 1983, Vol 1 pp. 39-45.
Castellan Georges, History of the Balkans From Mohammed
History of the Balkans From Mohammed the Conqueror to Stalin, Boudler, N.Y. 1992, pp. 109-116.
Jelavich Barara, History of the Balkans, Eighteenth and Nineteenth Centuries, Cambridge University Press, 1983, Vol 1 pp. 48.
Slovak Charles J., "J.J. Strossmayer as a Balkan B", Balkan Studies, Vol. 18, (1977), pp. 122.
Jelavich Barara, Russia's Balkan Entanglements 1805-1914, Cambridge University Press, 1991, pp. 33-40.
Norris H.T., Islam in the Balkans, Religion and Castellan Georges, History of the Balkans From Mohammed . the Conqueror to Stalin, Boudler, N.Y. 1992, pp. 109-116.
Norris H.T., Islam in the Balkans, Religion and Society between Europe and the Arab World, pp. 43-55.
Ahmad Feroz, "The Late Ottoman Empire", in The Great Powers and the End of the Ottoman Empire, George Allen Unwin, London, 1984.
Kent Marian, Ed., The Great Powers and the End of the Ottoman Empire, George Allen Unwin, London, 1984.
Slovak Charles J., "J.J. Strossmayer as a Balkan Bishop", Balkan Studies, Vol. 18, (1977), pp. 122.
האנציקלופדיה הישראלית הכללית, ע"ע אלבניה, בולגריה, יוון, סרביה רומניה.
Jelavich Barara, Hof the Balkans, Eighteenth and Nineteenth Centuries, Cambridge University Press, 1983, Vol 1 pp. 73-80.
Jelavich Barara, History of the Balkans, Eighteenth and Nineteenth Centuries, Cambridge University Press, 1983, Vol 1 pp. 73-80.
Slovak Charles J., "J.J. Strossmayer as a Balkan Bishop", Balkan Studies, Vol. 18, (1977), pp. 122.
Hosch Edgar, The Balkans, Faber faber, London, 1972, pp. 108-123.

תגים:

נצרות · איסלם · איסלאם · גאליפולי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "האספקטים הדתיים של הכיבוש העות'מאני בבלקן", סמינריון אודות "האספקטים הדתיים של הכיבוש העות'מאני בבלקן" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.