מערך הקמפיין של התנועה ליציאה בשלום מלבנון

תקציר העבודה:

נושא העבודה הוא הקמפיין שניהלה "התנועה ליציאה בשלום מלבנון", בראשותו של השר המשפטים יוסי ביילין. תנועה זו דגלה ביציאה חד-צדדית של כוחות צה"ל מלבנון, על-פי תוכנית "גב אל גב" (נספח 1). התנועה קמה בעקבות אסון השייטת (ספט' 97'), לאחר מגעים ושתוף פעולה עם קבוצת "ארבע אמהות", וכן עם אישים שונים מכל גווני החברה הישראלית. כאמור, התנועה דגלה בנסיגה מלבנון, ונמקה את גישתה בניצול הזדמנויות ואינטרסים של הצדדים השונים הפועלים ומשפיעים בלבנון.

רקע
שורשיה של המעורבות הישראלית בלבנון נעוצים עוד בשנות השבעים, ומבצע ליטאני 1976) היווה את ראשיתה. מעורבות זו התבססה במבצע "שלום הגליל" שהפך עד מהרה למלחמת לבנון (1982) היא המשיכה עד שנת 2000. ממשלת האחדות שמיר-פרס החליטה על נסיגה מלבנון בשנת 1985, תוך כוונה לבסס בדרום לבנון כוח מקומי (צבא דרום לבנון - צד"ל). אולם, עד מהרה התברר שצד"ל איננו מסוגל לעמוד בנטל, וישראל החלה להזרים כוחות של צה"ל לדרום לבנון, כדי לתת חיזוק וגיבוי לכוחות צד"ל. כוחות אלה הלכו והתעבו עם השנים, ולאורך גבול ישראל-לבנון התבססה "רצועת הביטחון", בעומק ממוצע של כעשרה קילומטרים בתוך שטחה הריבוני של לבנון.

תוכן עניינים:
הנושא
רקע
רקע עיוני
שאלות רלוונטיות
יעדים ומטרה, טקטיקות ואסטרטגיה
בחירת אנשי המועצה הציבורית
"המפות"
קהל היעד
סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים

קטע מהעבודה:

מקורות:

ולא אירוע מקרי שנפל כפרי בשל לידי התנועה.באותו הקשר פורסם גם מכתב שנכתב על ידי תא"ל שי אביטל, ושהיה מופנה למטכ"ל, ובו הוא קורא ליציאה חד-צדדית מלבנון.
מתוך פרוטוקולים של ישיבות פנימיות של התנועה עולה כי הועלו בפניה גם הצעות נוספות כטקטיקות פעולה, שמטרתן למשוך תשומת לב ציבורית, אולם הן לא יצאו אל הפועל. הצעות אלה הינן:
מטס אולטרא-לייט למען יציאה מלבנון, וגרירת שלטים הנושאים את מסרי התנועה, על-ידי מטוסים קלים מעל מרכזי ערים ראשיות.
מסע או טיול בשבת, ליד גבול הצפון, יחד עם הסברים והדרכה על התוכנית להגנת הגבול הבינלאומי לאחר נסיגת צה"ל.
מינוי נציגים אזורים, כמו למשל פעילי נוער מרצ, נוער עבודה וכו', שיקיימו פעילויות רחוב בכל הארץ.
ארגון ערב אמנים מתנדבים למען יציאה מלבנון, וכן כתיבת פזמון מיוחד לערב.
הכנת פליירים מדברי האלופים התומכים (דורון רובין, שלמה להט וכו').
בחירת אנשי המועצה הציבורית
כפי שנראה, רשימת אנשי המועצה הציבורית של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" מורכבת מאישים "מושכי תקשורת" , "מנהיגי דעה", מכל תחומי וגווני החברה הישראלית. כלומר בחירת האנשים הייתה פעולה טקטית תעמולתית כשכל חבר במועצת התנועה נבחר בקפידה רבה.
חברי כנסת: גיוס חברי כנסת שונים, מכל הקשת הפוליטית, מקדם שני יעדים במקביל. האחד, גיוס לובי פוליטי אשר היווה לחץ על מקבלי ההחלטות (הדרג המבצע), והשני, יצירת תהודה ציבורית וחשיפה תקשורתית מרובה. יש לציין, לפי שחתינו עם דובר התנועה, עמיר אברמוביץ', שנעשה מאמץ מכוון לגייס חכי"ם מכל הקשת הפוליטית, וזאת
על מנת שלא להיתפס כתנועה פוליטית "שמאלנית" , אלא כתנועה א-פוליטית. לראיה, חבר במועצה יהודה לנקרי (גשר) היו גם חכי"ם תומכים משורות הקואליציה, שלא היו יכולים להשתייך במוצהר לתנועה (שהתנגדה למדיניות הקואליציה).
אנשי צבא: כמו שכבר הראנו בשאלה הקודמת, ההתמודדות עם הסטיגמה האנטי ביטחונית של התנועה והרעיון עצמו, היוותה אתגר קשה ביותר. בחירת אנשים שמזוהים עם הצבא ועם תחום הביטחון, והנם ברי סמכא בתחום זה, הייתה הכרחית וחשובה לתנועה. כך, למשל, ניתן היה למצוא ברשימה את ראובן מרחב, בכיר במוסד לשעבר, את אל"מ במיל.
אורי דרומי, האלוף במיל. שלמה להט, תא"ל במיל. עוזי קרן, ועוד אנשי צבא לשעבר רבים.
אומנים : גיוס אומנים שונים מתחומים שונים הוא אקט תעמולתי מובהק. אנשים אלו הם מושכי תקשורת מצד אחד, ומושכי קהל וציבור מצד שני. כך למשל, ניתן היה לראות את שמו של משה איבגי, מחשובי השחקנים והבדרנים בארץ, ואת הסופר דוד גרוסמן ברשימת חברי המועצה.
ישנם עוד לא מעט אישים מתחומים שונים בחברה הישראלית, שלכולם אותו מכנה משותף והוא היותם אישים מושכי תקשורת וקהל. לדוגמא : ח"כ מוסי רז - אז יו"ר "שלום עכשיו", אנשי אקדמיה כגון פרופ' שלמה אבינרי, הרב אפרים זלמנוביץ', ועוד.
השימוש התעמולתי שעשתה התנועה באישים אלו היה פתיחת ישיבות מליאת המועצה לתקשורת (בעיקר בגלל היות האישים האלו חברים בה), תגובות רבות שלהם בכל כלי התקשורת במגוון התחומים השונים, שכנוע בין-אישי, כל אחד בחוגו הוא, לחץ על מקבלי ההחלטות, משיכת קהל לאירועים שונים, ובאותם אירועים - משיכת התקשורת.

"המפות"
הסביבה שאנו חיים בה בנויה מאין סוף פרטים ועובדות. איננו יכולים לקלוט ולעכל לבדנו את כל המידע, ולכן אנו נזקקים למתווכים - אנשים שונים ואמצעי תקשורת, שמספקים לנו את העובדות שאינן נגישות לנו, על-ידי מילים ותמונות. את כל מה ששמענו ממקורות שונים אלה אנחנו ממפים למפה, שמצביעה על מציאות ומתארת אותה באופן
מסוים, כזה או אחר. כל מפה שהיא, בין אם זו מפה שאנחנו בונים לעצמנו, או שמשהו אחר בנה ואנו מאמצים אותה - לעולם איננה מדויקת ואובייקטיבית לחלוטין. זאת, משום שאנשים שונים חווים באופן שונה את אותן העובדות. כמו-כן, גם השימוש בשפה הוא מגוון, ולמפות שונות, שמתיימרות לתאר את אותה המציאות, יש קונוטציות שונות,
ולעתים אף מנוגדות. לכן, תמיד יש משום שיפוטיות בציור של מפה - בשל המילים שנבחרו, בשל האינטונציה שהן נאמרות בה, בשל ההקשר, ובשל סדר הצגת העובדות וסינונן. כלי התקשורת בכלל, וכל קמפיין תעמולתי בפרט, נלחמים על המפות שדרכן רואה קהל המטרה את המציאות.
התנועה ליציאה בשלום מלבנון התמודדה, בו-זמנית, עם מספר מפות תפיסתיות שטבועות בציבור הישראלי ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. מהות התנועה והקמפיין התעמולתי היה להילחם במפות אלו, ולהציג מפות אחרות, ובכך לשנות את תודעת הציבור ואת הקונספציה שהייתה המקובלת בדעת הקהל. באם תצליח התנועה לעשות כן, הקרקע לקידום
הרעיון של נסיגה חד-צדדית מלבנון, תהיה בשלה הרבה יותר. (הוא שקרה)
המפה הביטחונית - כפי שכבר הראנו לא פעם, זוהי המפה הקשה ביותר, עימה התמודדה התנועה. בסקר שנערך בסוף חודש ספטמבר, 1997, ע"י "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום", באוניברסיטת ת"א, ואשר פורסם בעיתון "הארץ" ב- 6.10.97 , עולים הממצאים הבאים : (שאלה 37) לשאלה "באיזו מידה נוכחות צה"ל בדרום לבנון היא כיום, לדעתך,
חיונית לביטחון ישראל ?", 45.7% ענו "חיונית ביותר" ועוד כ- 30% ענו שהיא "די חיונית". זהו רוב מוחץ כנגד דברי התנועה, אשר מוכיח את המפה הביטחונית האיתנה. עוד נשאלו הנחקרים (שאלה 38), "האם אתה היום תומך או מתנגד לנסיגה חד-צדדית של ישראל מדרום לבנון ?", כ- 60% הביעו התנגדות, רובם נחרצת, לנסיגה שכזאת.
גם בקרב מקבלי ההחלטות ניתן היה לראות מפה מסוימת, ולראיה, הנושא הלבנוני כמעט ולא עלה לדיון באמצעי התקשורת ובכנסת. הסטטוס-קוו שרת נאמנה את השלטון ולאחר שהופסק המו"מ עם הסורים, לא עלתה אופציית לבנון כלל.
התנועה ניסתה ליצור מפות תפיסתיות חדשות בקרב הציבור, האומרות שהרצועה איננה מגינה על יישובי הצפון, לא מפני טילים ולא מפני חדירות, ולכן נטולה אפקטיביות ביטחונית.
הטקטיקות הרבות שנקטה התנועה נגד מפה זאת (הביטחונית), כפי שכבר הצגנו אותן, היו גיוס אנשי צבא, כתיבת תוכנית צבאית מפורטת, העברת "המועצה לשלום וביטחון" לצידה וחשיפת תמיכתם של אלוף פיקוד הצפון וראש מטהו במטרת התנועה.
המפה המדינית - המפה הנ"ל, איתה נאלצה התנועה להתמודד, אומרת שיציאה/נסיגה מלבנון, קשורה קשר הדוק להסכם שלום כולל עם סוריה ולבנון, ואין לצאת מלבנון לפני השגת הסכם כזה. בסקר רדיופוני שנערך ע"י "שווקים-פנורמה", ששודר בקול ישראל ב - 3.3.98 , נשאלו המאזינים "מה יקרה לדעתם בסופו של דבר בדרום לבנון, ומתי
לפי דעתך צריך להוציא את צה"ל מדרום לבנון?" לשאלה מה יקרה, ענו 78% שצה"ל יישאר בלבנון עוד הרבה זמן, עד אשר יושג הסכם עם סוריה ולבנון. לשאלה מה לדעתך צריך לקרות, ענו 70% כי אכן צריך לחכות עד אשר תהה הנסיגה חלק משלום כולל עם סוריה ולבנון. יש לזכור כי תוקפו ומהימנותו של סקר מאזינים כמו זה הם נמוכים
מאד, ואין להסתמך על נתון זה כעל עדות מוצקה. נתון זה מוצג כאן כדי לתת מושג בלבד על סדרי גודל של תמיכה.
התנועה גרסה, כאמור, שאין שום קשר בין השניים. מאחר והשלום עם סוריה נראה רחוק, אין טעם להישאר ברצועת הביטחון ולהמשיך במלחמת גרילה שגורמת לנו לאבדות רבות. לא זאת בלבד, אלא שאם ישראל תחליט לסגת חד-צדדית מלבנון, יאבדו הסורים את קלף המיקוח שלהם וישובו לשולחן הדיונים.
את התפיסה הזאת ניסתה התנועה לשרש דרך פעולות בכנסת, שדולה פוליטית והצעות לסדר היום, כתיבת מכתבים לגורמים מן הצד השני (הגנרל לאחד), העברת מסרים למנהיגי החיזבאללה דרך התקשורת הזרה, פגישה עם מזכ"ל האו"ם וכתיבת תוכנית מדינית הפורסת את האינטרסים של כל שחקן בזירה הלבנונית. כל זאת על מנת להראות שיציאה
"חד-צדדית", לפי תוכניתה של התנועה, אינה חד-צדדית לגמרי, אלא מגובה בהסכמים לא פורמליים עם השחקנים האחרים.
באותו סקר שנערך ב- 3.3.98 נשאלה השאלה הבאה : "אם יושג הסדר עם צבא לבנון, שלפיו צבא לבנון יתפוס את מקומו של צה"ל בדרום לבנון, יוכנסו כוחות או"ם נוספים לדרום לבנון על-מנת למנוע חדירות של החיזבאללה לצפון הארץ, וצה"ל יצא מדרום לבנון ויגן על הצפון מגדר הביטחון שבשטחנו. האם תתמוך או תתנגד להסדר כזה?"
כ 69% מן הנשאלים הביעו תמיכה בהסדר שכזה. אם נסתכל על השאלה היטב, נראה שבקווים כללים, זוהי למעשה התוכנית שהציעה התנועה. אומנם אין הסדר כזה, אולם ישנן הבנות כאלו עם הגורמים הנ"ל. התנועה ראתה הישג חשוב מאוד בכך ש- 69 אחוזים מהציבור הישראלי (ויש לחזור ולהסתייג כאן, בשל המהימנות והתוקף הנמוכים) הבינו
שיש לצאת מרצועת הביטחון, מאחר ואין תועלת בהמשך הישיבה בה. הויכוח כעת נסב על "איך יוצאים".
המפה האמוציונלית - מפה חשובה נוספת, המושרשת בקרב הציבור הישראלי היא ההתנגדות האמוציונלית למילה "נסיגה". למרות שלא היה ויכוח על הישארות אידיאולוגית בדרום לבנון, מאחר וזה שטח שמעולם לא נחשב לחלק מארץ ישראל, עדיין אנשים רבים ראו/רואים נסיגה כחולשה, "התקפלות" (מילה שנותנת קונוטציה שלילית, ובכך מחזקת את
המפה הזו עוד יותר), בייחוד כאשר מדובר על נסיגה ללא הסכם שלום. כמו כן הייתה בעיה תפיסתית מוכרת בקרב הציבור הישראלי, והיא התפיסה שאמרה שאם ניסוג - הרי ש"חיילנו שפכו לשווא את דמם".
התנועה ניסתה לשנות מפה זו ולהראות, ע"י פרסומים בעיתונות ועבודה פרלמנטרית רבה, שמהלך מסוג זה נובע מתוך חוזק ולא חולשה.
ראוי לציין שזוהי המפה שהתנועה כמעט ולא התמודדה איתה, וזאת גם מתוך הסכמה שארגון "ארבע אימהות" יפעל במישור זה. ל"ארבע אימהות" היה תוקף/לגיטימציה רבים יותר להילחם במפה זאת, דרך הבכי והצער על החיילים, הבנים, שנפלו בדרום לבנון - פנייה לפן האמוציונלי גרידא. זו עשתה מלאכתה על הצד הטוב ביותר. (ואולי לא?)
זאת יש לבדוק דרך ניתוח הקמפיין שלהן.
קהל היעד
עם הקמתה הגדירה לעצמה התנועה כי מטרתה היא להביא לשינוי במדיניות, לשינוי בשיקול דעתם והחלטותיהם של הגופים והאנשים בעלי הדעה הקובעת בכל הקשור למדיניות ישראל בדרום לבנון. אנשים אלה הם הדרג המחליט - ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט הביטחוני והממשלה כולה. כמו כן, הכיוון המוגדר היה גם אנשים שיכולים להשפיע
על דרג זה, כמו חברי כנסת וקציני צבא בכירים. הפניה לקהל הרחב הייתה מלכתחילה משנית, אולם התנועה לא התעלמה מהידיעה שלחץ על מקבלי ההחלטות יכול לבוא גם מהציבור הרחב. הפניה לציבור הרחב התבצעה על ידי ה- News Campaign שניהלה התנועה, ולא על ידי פעילות רחוב המונית. זאת, עקב התחושה שהפניה לקהל הרחב מתבצעת על
ידי תנועת "ארבע אמהות", שלה יש גם יתרון אמוציונלי על התנועה. לעומת זאת חשו מייסדי התנועה, כי קיים חלל בתחום של פניה ישירה אל הדרגים הגבוהים יותר בקביעת סדר היום הציבורי בישראל, ולתוך חלל זה ניסתה התנועה להיכנס. בתשובה לשאלה לגבי קהל היעד של התנועה אמר דוברה, עמיר אברמוביץ', כי התנועה ניסתה לפנות
לכל הציבור בישראל. התרשמות שלנו היא שכמעט כל הפעילות הייתה בכוון של לחץ על מקבלי ההחלטות ומנהיגי הדעה ב"חלונות הגבוהים", והרבה פחות מכך בכוון של פעילות ציבורית המונית, שמנסה לגייס תמיכה ציבורית רחבה.
ההפגנה שיזמה וקיימה התנועה במלאת 16 שנה לפרוץ מלחמת לבנון (6.6.98) ניסתה לשבור את התפיסה הזו. פורסמו מודעות בעיתונות במטרה לידע את הציבור על קיום ההפגנה, אך כנראה שלא די. להפגנה הגיעו רק כ- 2000 איש, שרובם המכריע היו פעילים ב"תנועה ליציאה בשלום מלבנון" וב"ארבע אמהות". ההשתתפות הדלה של הקהל בהפגנה
הביאה לחיזוק השינוי בדעתם של ראשי התנועה, התנהלו דיונים והועלו הצעות לקידום חשיפה רבה יותר בציבור הרחב. הבעיה העיקרית שעמדה בפני התנועה בעניין זה הייתה המגבלה התקציבית. מקורות המימון של התנועה היו תרומות בלבד, ופעילות רחוב עולה כסף רב. לכן, רק לימים היה לבחון האם אכן התבצע השינוי בכיוון הפעילות
והחשיפה התקשורתית.
סיכום
בתחילת פרק הסיכום ננסה לעמת את הממצאים שהבאנו על "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" עם התיאוריות שהוצגו בפרק החומר העיוני.
לדעתנו, ניתן לראות כי תיאורית 'קביעת סדר היום הציבורי' אליבא דמקומבס ושואו (McCombs Shaw, 1972), מתממשת במקרה שלפנינו. ניכר כי רוב הטקטיקות שהתנועה נקטה בהן, ורוב המשאבים, הן הכלכליים והן האנושיים, שהתנועה הפעילה, היו מיועדים לקידום המטרה של חשיפה תקשורתית רבה ככל הניתן. זאת, משום שהיה שברור
לראשי התנועה כי מה שיגיע לכותרת העיתון, יהיה שיחת היום למחרת, גם בקרב הציבור וגם בקרב מקבלי ההחלטות. מקומבס ושואו (McCombs Shaw, 1993) גם ציינו, כי סדר יומה של התקשורת נקבע על ידי אליטות שונות, שבראשן הפוליטיקאים. יוסי ביילין, בהיותו חבר באליטה זו, עשה שימוש רב במעמדו, במוניטין שלו, בניסיונו
ובקשריו הענפים על מנת לדחוף את הנושא הלבנוני שוב ושוב לסדר היום התקשרותי והציבורי (לדוגמא - הפגישה עם קופי ענאן).
גם עקרונות גישת התלות בחקר התקשורת באים לידי ביטוי בפעולותיה של התנועה. תיאוריית התלות גורסת כי קיימת תלות תמידית והדדית בין מוקדי הכח השונים בחברה - ביניהם השלטון, התקשורת והציבור הרחב. בפעילות התנועה ניתן לראות בברור את התקיימותה של תלות זו. מצד אחד - היזקקות התנועה לתקשורת (לראיה - המאמצים
שהשקיעה ביצירת קשר הדוק וקבוע עם כתבים ספציפיים בכלי התקשורת השונים), מצד שני - היזקקות התקשורת לתנועה כאשר נזקקה למידע בפרשת עמירם לוין, וכן במקרים שונים, כאשר היה צורך בתגובות מצדדים שונים לאירועים הקשורים בלבנון. עובדה זו מחזקת את עמדתו של וולפספלד (Wolfsfeld, 1984) בדבר ה"סימביוזה התחרותית"
שקיימת בין התקשורת לבין תנועות חברתיות.
אחד מיעדיה התקשורתיים החשובים של התנועה, כאמור, היו לזכות בחשיפה תקשורתית רבה כמה שיותר. נראה לנו שהתנועה אכן מימשה את עיקר ההשערות של וולפספלד וג'מסון (Gamson and Wolfsfeld, 1993) לגבי יכולתה שלה להשפיע על מידת הסיקור התקשורתי שתזכה בו. משאביה הכלכליים המוגבלים של התנועה באו לידי ביטוי בהשתתפות
הדלה בהפגנה שקיימה בתל-אביב ב- 6.6.98. סביר להניח, לדעתנו, כי פרסום רב יותר, בזמן ובעוצמה, לקראת ההפגנה, היה עוזר להביא יותר אנשים לרחבת מוזיאון תל-אביב, ולכן גם יותר סיקור תקשורתי. יש לציין, עם זאת, כי לתנועה היו משאבים חשובים אחרים, שאינם כלכליים, כמו למשל המוניטין של חברי המועצה הציבורית של
התנועה. היותם של רוב חברי המועצה "מושכי תקשורת" היא משאב לא פחות חשוב מכסף, כאשר המטרה היתה חשיפה תקשורתית. התנועה גם השקיעה מאמץ רב בבניית תכנונים אסטרטגיים, שחלקם הביאו בסופו של דבר להגברת החשיפה התקשורתית. גם נקודה זו עולה בקנה אחד עם השערתם הראשונה של וולפספלד וג'מסון (Gamson and Wolfsfeld,
1993).
השערתם השניה דנה בחשיבותה של ההתמחות בקרב מרכיבי התנועה. לתנועה היה דובר מקצועי, שהיה אחראי על קיום הקשר היומיומי עם התקשורת. בקרב פעילי התנועה היו אנשים המתמחים בתחום הביטחוני, ואת תוכניתה הצבאית כתבו קציני צבא בכירים במיל. אנשים אלה נתנו מענה לבעייתיות שהייתה בתדמית היונית של התנועה בכלל ושל יוסי
ביילין בפרט.
ההשערה השלישית, מניחה כי ככל שתביעותיה של התנועה מוגדרות ומצומצמות יותר, כך היא תזכה ביותר חשיפה תקשורתית. לדעתנו, גם השערה זו תואמת את המציאות. תביעתה של התנועה הייתה ספציפית ונקודתית, והיא מוגדרת ומנוסחת כתוכנית בהירה ועניינית.
נמצא שלושה מאפיינים מעניינים, הדנים ביכולת ההשפעה של התקשורת על התנועה החברתית. המאפיין הראשון טוען כי ככל שקהל היעד של כלי התקשורת ניחן באיכויות פוליטיות - כלכליות - חברתיות גבוהות יותר, כך תהיה לתקשורת השפעה רבה יותר על פעולותיה של התנועה. נקודה זו היא קשה לאימות, וזאת, משום שלא בוצע סקר אודות
חשיפה לאמצעי התקשורת השונים, ואודות מאפייניו של קהל צרכניהם. נקודה נוספת טוענת, כי ככל שהתקשורת מדגישה יותר היבטים חזותיים, כך תהיה נטייתה של התנועה לאמץ אסטרטגיות בעלות מאפיינים דרמטיים, תגבר. התקשורת בארץ כיום מאופיינת בהיותה דרמטית, ורועשת. התנועה, בהבינה זאת, הגיעה למסקנה כי כדאי שפעולותיה
(על-אף שאינן דרמטיות) יעשו בחיבור לאירועים דרמטיים שונים, כגון אירועים, תאונות או הרוגים בלבנון. הנקודה השלישית בנושא זה מדגישה את ערכי הבידור והדרמה בכלי התקשורת, וטוענת שערכים אלה משפיעים לא רק על האסטרטגיות שהתנועה תנקוט, אלא אף על איוש הנהגתה. מאפיין זה מקבל אישוש מובהק באופן בחירת חברי המועצה
של התנועה, כאשר אחד הקריטריונים החשובים ביותר לבחירה זו, כאמור, הייתה היותם של אישים אלה "מושכי תקשורת". כך, למשל, ניתן לראות את חברותו של השחקן משה איבגי במועצת התנועה.
תמר הרמן (הרמן, 1995) זיהתה כמה יעדים חשובים שמנסה תנועה חברתית להשיג באמצעות התקשורת. היעד הראשון הוא הפצת המסר לקהל נרחב כמה שיותר. העובדה שכל פעילויותיה של התנועה התבצעו על-ידי חשיפה תקשורתית רבה (או לפחות ניסיון להשיג חשיפה כזו) מעידה על כך. היעד השני הוא גיוס חברים ואוהדים לפעילות בתנועה.
דוגמא לכך ניתן לראות בפרסום בעיתונות שבו פורסם מספר טלמסר, דרכו יכלו אנשים להצטרף לתנועה, וכן במודעות שקדמו לקיום ההפגנה ביוני 1998. מעבר לצעדים אלו, לא ניסתה התנועה לגייס באופן ישיר תומכים ואוהדים, על ידי שימוש באמצעי התקשורת. היעד השלישי, על פי הרמן, אכן מתקיים, לדעתנו, ובמלואו. יעד זה הוא משיכת
תשומת לבם של השלטונות ושל הציבור לקיומה ולדרישותיה של התנועה. כמעט בכל צעד שנקטה בו התנועה, ניכר היה כי לדעת ראשיה יש חשיבות רבה בחשיפה התקשורתית, וזוהי גם מטרתה המוצהרת - יצירת לחץ על מקבלי ההחלטות בעינין לבנון.
היותה של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" תנועה חברתית המוחה נגד מצב קיים, שמתאפשר בגלל עמדתם של השלטונות, מצדיקה את דבריו של מולוץ' (Molotch, 1979), בדבר היות חשיפת ליקויים בתפקוד השלטונות יעד נוסף של השימוש בתקשורת על ידי התנועה החברתית. המשך הטיעון של מולוץ' דווקא איננו מתממש במקרה שלפנינו. מולוץ'
טען כי התנועה החברתית תנסה גם להשתמש בתקשורת על-מנת להפיץ בלבול בקרב תנועות מתחרות ומתנגדות. לדעתנו, בכל הנוגע לאופן שבה היא עושה שימוש בתקשורת, יעד זה אינו עומד לנגד עיניה של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון". ההפך הוא הנכון, התנועה מנסה דווקא להגביר את שיתוף הפעולה עם תנועות אחרות בעלות מטרות דומות
(כמו "ארבע אמהות").
לדעתנו, הקמפיין שניהלה "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" היה מערך תעמולתי מבריק. צורת העבודה למען קידום מטרותיה של התנועה הייתה בעלת אלמנטים המאפיינים פעילות של תנועות מחאה חברתיות, של שדולות פוליטיות ושל יחסי-ציבור גם יחד. צורת העבודה של התנועה נגזרת מתוך השאיפה לזכות בכמה שיותר חשיפה תקשורתית - חשיפת
התנועה עצמה, ובמידה רבה הרבה יותר - חשיפת הרעיון של נסיגה חד-צדדית מלבנון. כאשר ניתחנו את פעילותה התקשורתית של התנועה נתקלנו בכמה אלמנטים שתרמו, לדעתנו, להשגת המטרה, ולעומת זאת - ישנן נקודות רבות עמן התקשתה התנועה להתמודד בהצלחה.
ראשית כל, יש לזכור כי לדעת ראשי התנועה, המטרה הראשונית שהציבה לעצמה הושגה בהצלחה. אחדות הדעים שאפיינה את יחסם של מנהיגי ישראל ואזרחיה לשאלת ישיבתו של צה"ל בדרום לבנון כבר איננה קיימת עוד. התבטאויות רבות של אנשי צבא, בזכות יציאה חד צדדית של צה"ל מלבנון, קבלת החלטת מועצת הבטחון של האו"ם מספר 425 (ראה
נספח 2) הקוראת ליציאה מלבנון על-ידי ממשלת ישראל (1.4.1998), וכן עצם הדיון בנושא בפורומים שונים ובכלי התקשורת מוכיח גם לדעתנו, כי אכן הביא לשינוי בדעת הקהל בשאלה הלבנונית. לכן, לדעתנו, האסטרטגיה שנקטה בה התנועה, התבררה כטובה ויעילה. כמה פרמטרים תרמו להצלחת אסטרטגיה זו - ראשית כל - תרומתו המכרעת של
יוסי ביילין עצמו. החשיבות הרבה שהוא ראה בנושא זה והמוטיבציה שלו עצמו להביא לשינוי בסטטוס-קוו שהיה הקיים, בשילוב עם המוניטין, הקשרים והניסיון בחיים הציבוריים בישראל, הביאו לדעתנו לכך שהתנועה קיבלה התייחסות יותר רצינית, כמו גם חשיפה תקשורתית מסיבית יותר, מזו שהייתה זוכה לה ללא יוסי ביילין. כמו כן,
האוריינטציה התקשורתית בפעולותיה של התנועה התבררה כמוצלחת. דוגמאות לכך הם גיוסם למועצה של אישים ידועים ומושכי תקשורת, המהלכים שתוכננו כדי לחשוף את תמיכתו של אלוף פיקוד צפון ברעיון הכללי של התנועה, ונקיטת הטקטיקה של תגובות לאחר אירועים הקורים בלבנון (גם לאחר אירועים קשים - תוך כדי הסתכנות מודעת
לתגובה הצפויה של "אתם רוקדים על הדם"). האופן שבו התנועה התמודדה עם התדמית השמאלנית והיונית של יוסי ביילין בפרט ושל הרעיון בכלל, שהוא כתיבת תוכנית צבאית מפורטת לנסיגה ולהתארגנות צה"ל על הגבול הבינלאומי, על ידי אנשי צבא בכירים במיל., מורה על רצינות התנועה ועל חישבה יצירתית, קרי ראיית נקודות תורפה
אפשריות מראש במסע התעמולתי.
עם כל זאת, לדעתנו, ניתן למצוא מספר נקודות הלוקות בחסר בקמפיין זה, הנוגעות להעברת המסר של התנועה. הציבור הרחב, על פי התרשמותנו הסובייקטיבית כחלק מציבור זה, מכיר רק את הכותרת, ולא את מכלול מרכיבי תוכניתה של "התנועה ליציאה בשלום מלבנון". נכון שהציבור הרחב הוגדר מלכתחילה כקהל מטרה משני בחשיבותו עבור
התנועה, אך עדיין הוא מהווה קהל יעד חשוב ביותר, במיוחד כשהמטרה היא לשנות דפוסי חשיבה מקובעים ומקובלים. הכישלון בפניה לקהל הרחב הוכח במיעוט המשתתפים בהפגנה בתל-אביב (6.6.1998). ומקורו, לדעתנו, בשתי סיבות עיקריות. ראשית - פעילות מועטה מדי. התנועה כיוונה את פעילותה כלפי מקבלי ההחלטות, וכך הישגיה
החשובים היו בקבלת החלטות והצהרות מפי גורמים בעלי השפעה על דרג זה (קציני צבא בכירים, המועצה לשלום ולביטחון). פעילות המכוונת לקהל הרחב, מעבר למאמרים בעיתונים ותגובות הנבלעות בתוך שלל התגובות לאחר כל אירוע בלבנון - לא התקיימה. סיבה שניה לכישלון זה, לדעתנו, נעוץ באופיים של כלי התקשורת ההמוניים בישראל
כיום. התקשורת בימינו, בשל אופייה התחרותי והמסחרי, נוטה לתת משקל יתר ל"קליפיות", לשידור בסגנון MTV - מהיר, מקוטע, מרגש. יש עוד ועוד ריגושים קטנים, אולם אין מקום כמעט לקיום דיון ציבורי נוקב, רציני ורציונלי. לדעתנו, התנועה לא השכילה להתמודד עם הבעייתיות הזו. פתרון אפשרי לכך אפשר היה למצוא למשל בשיתוף
פעולה מעשי יותר, ולא רעיוני בלבד, עם תנועת "ארבע אמהות".
על "התנועה ליציאה בשלום מלבנון" היה גם להתמודד עם מפות תפיסתיות שונות. בעוד שניתן לראות התמודדות טובה ורצינית עם המפה הביטחונית (והראיה לכך - החלטת המועצה לשלום ולביטחון, והצהרתו של אלוף פיקוד צפון) ועם המפה המדינית (והראיה לכך - בסקרים שצוטטו בגוף העבודה), הרי שלדעתנו הייתה התעלמות של התנועה
מהתמודדות עם הבעייתיות שמציגה המפה האמוציונלית, שמתמצת בהתנגדות לכל אקט של נסיגה. גם אם אפשר לומר כי התנועה כן לקחה בחשבון נקודה זו (שם התנועה - "התנועה ליציאה בשלום מלבנון", ולא "התנועה לנסיגה בשלום מלבנון"), לדעתנו אין די בכך, והדבר רק הוסיף לבעייתיות של התנועה בפנייתה לקהל הרחב.
לאחר ההפגנה בתל-אביב התבררו לתנועה ממדי הבעיה, ואכן, מאז הפניה לקהל הרחב הייתה כבר מוגדרת כיעד בעל משקל רב יותר משהיה בעבר. בנוסף לכך, לאחר קבלת הממשלה את החלטת 425, התעורר צורך בגיבוש יעד חדש נוסף, והוא חידוד ההבדלים בין תוכניתה של ה"התנועה ליציאה בשלום מלבנון" לבין תוכנית מרדכי שאומצה בממשלה.
לימים, באפריל 98 הופצה החוברת "תוכנית גב אל גב" ליציאת צה"ל מלבנון מאת יוסי ביילין לעיתונאים, וגורמים פוליטיים וצבאיים. על בסיס החוברת נכתב הספר "מדריך ליציאה מלבנון" מאת יוסי ביילין, יצא לאור בתחילת 99. עם הוצאת הספר, הופץ ונשלח לרוב חברי הכנסת, והשרים. כולל בינימין נתניהו ראש הממשלה אז, אהוד ברק
ראש האופוזיציה אז, שר הביטחון יצחק מרדכי. הספר חולק גם לחברי ועדת חוץ וביטחון. מהלך זה הביא לביקורת קשה מצד שר הביטחון דאז יצחק מרדכי, זה כינה את יוסי ביילין בהמר מסוכן. ביילין התגובה ענה שההימור הגדול יותר הוא להישאר שם.חלוקת הספר הייתה למעשה גימיק נוסף שהתנועה השתמשה בה לא רק כדי להשאיר את הנושא
על סדר היום הציבורי אלא ואולי בעיקר כטריגר לחידוד ההבדלים בין תוכנית שר הביטחון והממשלה באותם ימים לבין התוכנית של התנועה.
מספר חודשים לאחר מכן, אהוד ברק, בקמפיין הבחירות שלו הצהיר והבטיח להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. למשעה אמירה זו הייתה עיקר קמפיין הבחירות כולו.התנועה בכלל ויוסי ביילין בפרט רשמו לעצמם הישג אדיר, שהוכיח שהלחץ התקשורתי והציבורי פעל. כשמועמד לראש ממשלה יוצא בהצהרה כזו בתקופת בחירות, הוא עושה זאת מתוך
הבנה וניתוח סקרים שרוב הציבור רוצה לצאת מלבנון, בדרך זו או אחרת. זהו שינוי בתפיסה שחל בציבוריות הישראלית. מה שלא היה נכון בלשון המעטה כאשר התנועה החלה את דרכה, הפך לנושא הדגל במערכת הבחירות האחרונה של שנת 1999. אהוד ברק כראש ממשלה לא התכוון לצאת מלבנון חד צדדית, אך בסופו של דבר פעל בדרך עפ"י
תוכניתו של יוסי ביילין והתנועה ליציאה בשלום מלבנון. וביום 24.5.2000 הוציא את צה"ל מלבנון. ובשעה ארבע לפנות בוקר יצא אחרון החיילים משטח לבנון. רשימה ביבליוגרפית
1. McCombs, M.E. Shaw, D.L. (1972). "The Agenda-Setting Function of the Mass Media". Public Opinion Quarterly, Vol. 36, no. 2, pp. 176-187.
2. McCombs, M.E. Shaw, D.L. (1993) "The Evolution of Agenda-Setting Research: Twenty-Five Years in the Marketplace of Ideas". Journal of communication, Vol. 43, no. 2, pp. 58-67.
3. Molotch, H. (1979). "Media and Movements". In: M. Zald and J. McCarthy, eds., The Dynamics of Social Movements. Cambridge, Wintharp, pp.71-94.
4. Wolfsfeld, G. (1984). "Symbiosis of Press and Protest. An Exchange Analysis". Journalism Quarterly. Vol. 61, no. 3, pp. 550-555.
5. Gamson, W. and Wolfsfeld, G., (1993). "Movements and Media as Interacting Systems". The Annals of The American Academy of Political and Social Science. Vol. 528, pp. 114-125.
6. ביילין, י. (1998). המדריך ליציאה מלבנון, תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 8-45.
7. הרמן, ת. (1995). מלמטה למעלה: תנועות חברתיות ומחאה פוליטית, תל-אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב' עמ' 196-217.
8. אברמוביץ', עמיר. ראיון אישי.
רשימת הנספחים
תוכנית "גב אל גב"
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 425
הבנות ענבי זעם
נספח 1
עקרונות תכנית "גב אל גב" :
יציאת צה"ל מאזור הביטחון בדרום לבנון במסגרת תכנית "גב אל גב" משמעותה שתוגדר כחד-צדדית ושלא תהיה מלווה בהסכם עם לבנון או סוריה. אולם, כשם שאנו נוקטים צעדים חד צדדיים, כך יובטח לנו כי צעדים חד-צדדיים מקבילים יתרחשו מן העבר השני של הגבול, כדי למנוע יצירת חלל מסוכן עם נסיגתנו. ההבטחות ינתנו לנו ע"י צד
שלישי, שיבוא במגע עם ישראל ועם לבנון וסוריה.
א. צעדים שישראל תנקוט בטרם הכרזתה על נסיגה
במטרה לקצר עד כמה שאפשר את התקופה שבין ההכרזה הרשמית על נסיגה לבין ביצועה, וכדי שלא לחזור על המחיר ששולם בין ינואר 1985 להשלמת הנסיגה החד-צדדית ביוני 1985, תקים ישראל מיד מערך הגנה משוכלל על הגבול הבין-לאומי. זהו מערך יקר שהקמתו תארך זמן לא קצר, אך הוא הכרחי כדי להקטין את סכנת החדירות וכדי לאפשר
כיסוי תצפיתי יעיל של השטח שמצפון לגבול.
לקראת צאתה מלבנון תבוא ישראל בדברים עם חיילי צד"ל. יוצע פיצוי כספי לכל מי שמשרת בצבא זה, כדי לאפשר לו לבנות את חייו בלבנון. מי שיחשוש לחייו וירצה לגור עם משפחתו בישראל וההערכה היא שמדובר במאות מעטות יוזמן לעשות זאת עד בוא השלום עם לבנון. יתכן שיהיה צורך להקים כפר מיוחד עבורם. ייעשה מאמץ, לאפשר למי
שירצה בכך, לגור באירופה.
ב. צעדים של גורמים אחרים, אשר ביצועם יובטח לישראל מראש
בעקבות הודעת ישראל על נכונותה לבצע את החלטת מועצת הביטחון 425 מ- 1978, תתכנס מועצת הביטחון ותקבל החלטה על הגדלת כוח יוניפי"ל ועל פריסתו מצפון לגבול הבין-לאומי.
צבא לבנון יתפרס עד לגבול הבין-לאומי בתאום עם יוניפי"ל ומבלי שסוריה תמנע זאת בעדו.
חיזבאללה לא יפעיל את כוחותיו בכל מקום בו יתפרס צבא לבנון.
ארה"ב תקבל מסוריה ומלבנון התחייבות לממש את הסכם טאיף בנוגע לביצוע החלטת מועצת הביטחון 425, בדבר הפעלת המרות הלבנונית עד לגבול הבין-לאומי ומימוש הסכם שביתת הנשק הישראלי - לבנוני.
ארצות הברית, האיחוד האירופי ויפן יודיעו לסוריה כי בכוונת ישראל לעזוב את דרום לבנון באורח חד-צדדי, וכי הן מצפות ממנה כי לא תעמוד מאחורי כל פעילות נגד ישראל. ארה"ב תבהיר לישראל כי אם סוריה תתייצב לימין פעילות אלימה, תתייחס אליה כאל מדינה מצורעת כמו אירן, עיראק או לוב..
ג. הודעת ישראל על יציאה מלבנון ומימושה
ישראל תודיע, כאמור, על נכונותה לממש את החלטה 425 ועל מחויבותה להבנות "ענבי זעם". מבחינתה יהוו הבנות אלו את המסגרת המחייבת לפעילות כל הגורמים הרלוונטיים, וישמשו תחליף להסכם על יציאתנו מלבנון, עד שיוחלפו בהסכם חתום עימה.
ישראל תצא מלבנון בפרק הזמן הקצר ביותר בו תוכל לעשות זאת. היא תמנע מנסיגה בשלבים כדי שלא להעניק וטו על יציאתה לגורמים המעונינים בהישארות צה"ל בלבנון, ואשר ינסו להפעיל אלימות דוקא בשלבי הנסיגה, כדי להשאירנו שם.
צה"ל יתפרס מדרום לגבול הבין-לאומי.
ישראל תודיע כי היא רואה את עצמה חופשיה להגיב על כל פעולה אלימה נגדה, באופן שיראה בעיניה נכון ויעיל.
נספח 2
החלטת מועצת הביטחון - 425 (13 במרץ 78')
מועצת הביטחון בהתחשבה במכתב של הנציג הלבנוני הקבוע ושל הנציג הישראלי הקבוע, ולאחר ששמעה את הצהרותיהם של שני הנציגים, הביעה התעניינות גדולה במצב המידרדר במזרח-התיכון ולתוצאות הדבר. ביחס לשמירה על השלום בעולם, ובהביעה את ביטחונה שהמצב הנוכחי מפריע להגשמת שלום צודק במזה"ת :
קוראת לכבד בדקדקנות את שלמות שטח לבנון, ריבונותן ועצמאותן של המדינות בגבולותיה הבין-לאומיים המוכרים.
קוראת לישראל להפסיק מיד את פעולתה הצבאית נגד שלמות שטחי לבנון ולהסיג מיד את כל כוחותיה מכל שטח לבנון.
מחליטה, לאור בקשתה של ממשלת לבנון, להקים מיד ברשותה כוח זמני ברשות או"ם, לדרום לבנון, כדי להבטיח את נסיגת הכוחות הישראליים. לייצב את השלום והביטחון הבין-לאומיים ולסייע לממשלת לבנון להבטיח את החזרת שליטתה המעשית באזור. הכוח יורכב מאלמנטים שיספקו המדינות החברות באו"ם.
(מועצת הביטחון) מבקשת מהמזכ"ל לדווח לה בתוך 24 שעות על ביצוע החלטה זו.
נספח 3
הבנות "ענבי זעם"
"ארצות הברית מבינה, לאחר דיונים עם ממשלות ישראל ולבנון, ובעצה אחת עם סוריה, שלבנון וישראל יבטיחו את הדברים הבאים :
קבוצות חמושות בלבנון לא יפתחו באש נגד ישראל, באמצעות טילי קטיושה, או בכל נשק אחר.
ישראל והגורמים המשותפים איתה פעולה לא יפתחו באש בנשק כלשהו לעבר אזרחים או לעבר מטרות אזרחיות בלבנון.
מעבר לכך, שני הצדדים מתחייבים, כי בשום תנאי לא יהוו אזרחים מטרות להתקפה. כמו כן, לא יעשה שימוש באזורים המאוכלסים באזרחים ובמתקנים תעשייתיים וחשמליים כבסיסי יציאה להתקפות.
בלא להפר הבנות אלה, דבר מכל האמור אינו מונע מכל צד ליישם את זכותו להגנה עצמית.
תוקם ועדת מעקב בהשתתפות ארה"ב, צרפת, סוריה, לבנון וישראל. הועדה תעקוב אחר יישום ההבנות שפורטו לעיל. תלונות יופנו לועדת המעקב. במידה, שיהיו טענות על הפרת ההבנות, על הצד שיגיש את התלונה, לעשות זאת תוך 24 שעות. ההליכים לטיפול בתלונות יקבעו ע"י ועדת המעקב.
ארה"ב תקים גם ועדה מייעצת, שתורכב מנציגי צרפת, האיחוד האירופי, רוסיה ונציגי צדדים נוספים שיהיו מעונינים בכך, במטרה לסייע לשיקומה של לבנון.
ההבנות שהושגו על מנת לשים קץ למשבר הנוכחי בין לבנון לישראל אינן יכולות לבוא במקום פתרון של קבע. ארה"ב מבינה את החשיבות שבכינון שלום כולל באזור. להשגת מטרה זו מציעה ארה"ב לחדש את המו"מ בין ישראל לסוריה, ובין ישראל ללבנון, בתאריך שיוסכם עליו. ארה"ב מבינה כי רצוי שדיונים אלה יתקיימו באוירה של יציבות
ורגיעה. ההבנות יכרזו בו-זמנית בכל המדינות המעורבות, בשעה 18:00, ב - 16.4.96"
35
6

תגים:

מנהיגות · תנועות · חברתיות · מחאה · פוליטיקה · תקשורת · חברתית · פרסום

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מערך הקמפיין של התנועה ליציאה בשלום מלבנון ", סמינריון אודות "מערך הקמפיין של התנועה ליציאה בשלום מלבנון " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.