היישום אינו מחובר לאינטרנט

ארכיטקטורה ומודרניות: אדולף לוס וחשיבתו על הבניין

עבודה מס' 064279

מחיר: 302.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: חשיבתו האומנותית ועבודותיו של הארכיטקט אדולף לוס בעיר וינה של ראשית המאה ה-20.

4,719 מילים ,15 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

התקופה המודרנית מאופיינת שינויים חוצי גבולות בתחומים רבים של החיים הכוללים גם את האומנות ואת הארכיטקטורה. זרמים חדשים נוצרו וזרמים ישנים הלכו לעולמם. התחייה של העבר התקיימה לצד הפריצה קדימה בחשיבה חברתית, אומנותית ותרבותית. הארכיטקטורה גם היא הושפעה רבות משינויים אלו של המודרניות החדשה. כוונתי במאמר שלי היא לבחון את החשיבה הארכיטקטונית של אחד מידועי האדריכלים של ווינה באותה תקופה (1870-1914) ולראות איך הוא ראה את השינוי במקצוע שלו. אדולף לוס היה הרבה דברים. הוא היה מחבר כתבים, פילוסוף חברתי וארכיטקט. הוא שילב חשיבה רעיונית פילוסופית בתוך יצירותיו כדי שהם יקבלו את המסר שהוא האמין כנכון לחברה של ימיו. בחיבור זה אבחן את הארכיטקטורה של אדולף לוס דרך שני אספקטים של החשיבה שלו.
בפרק הראשון אציג את הדרך שבה לוס ראה את החברה והאומנות של ימיו. בפרק זה אבקש לבחון האם הוא ראה את החברה הוינאית כמתקדמת, כמודרנית או כשוקעת בניוון אומנותי. בפרק השני ברצוני לבחון איך לוס ראה את הארכיטקטורה ואת תפקידה בעיצוב החברה והאומנות. פרק זה יוקדש להצגה של המאפיינים העיקריים במחשבה הארכיטקטונית של לוס או בדרך שבה הוא ראה את הבניין נבנה. הדרך שבה הוא ראה את מקצועו מאירה לנו על הפרק הראשון בכך שמציגה עבורנו את השימוש ברעיונות מקצועיים לצורך המשגה של חשיבה חברתית. הפרק השלישי של חיבור זה יוקדש לבחינה של אחת מיצירותיו של אדולף לוס, בניין חברת הביגוד Goldman & Salatch בכיכר המיכאלרפלאטץ בווינה. פרק זה יאפשר לי להבין את היישום בשטח של החשיבה האומנותית והארכיטקטונית של לוס. לסיכום, אנסה לשזור חוט בין שלושת הפרקים.

תוכן העניינים:
מבוא
פרק 1 הביקורת החברתית והאומנותית של אדולף לוס
פרק 2 הארכיטקטורה לפי אדולף לוס
פרק 3 בניין המשרדים של Goldman & Salatch - דוגמה לארכיטקטורה לוסיאנית
סיכום
מקורות

קטע מהעבודה:

לוס שם דגש על הקשר המיוחד בעיניו בין בעיצוב לבין גישה תמימה וכנה לחיים והשתמש בביקורת שלו על האומנות ככלי אפקטיבי ליצור ביקורת חברתית ותרבותית על החברה של זמנו. בניגוד לאוטו וואגנר, לוס היה ארכיטקט פרקטי וראה את הארכיטקטורה כהמשך של ספקטרום רחב של חפצים. בשבילו ה"אומנות" של הארכיטקטורה הייתה כלי פרקטי לעצב דברים למען מטרה מסוימת, כלי פונקציונאלי לשירות החברה והאנשים המרכיבים אותה. הזיוף והחיקוי לדעתו של לוס היו מפלצות חברתיות אשר ישנו צורך משמעותי להשמידן. הרצון של האדם לעלות שלב חברתי ולהגיע לנקודה אשר אינו יכול להגיע אליה ע"י יצירת חיקויים של חפצים אשר שייכים למעמד חברתי אחר אינו אלא תופעה בלתי נסבלת חברתית.

מקורות:

תופעה בלתי נסבלת חברתית. אין האדם צריך לשאוף לרהט את ביתו בחפצים אשר אינם מתאימים למעמדו, ומכאן אין השוחט ראוי שירהט את ביתו עם כסאות עתיקים בסגנון הרנסאנס והאיכר אין יאה לו שישב ליד שולחן האוכל על רפרודוקציה של כס נפוליון. אוסטריה של תקופתו נראתה לו כחולה במחלה אשר מאופיינת ברצון לזייף את המציאות,
לטפס במעלה הסולם החברתי ולהשתייך למעמד האריסטוקרט למרות שהחברה מחולקת מטבעה למעמדות שונים אשר ראויים שיישארו כך. לדעתו החולי הזה של החברה אופייני לחברות היררכיות ומציג סימפטומים של סינדרום שמכה מדינות שבעברם היו אריסטוקרטיות ונשארו כך בלא אפשרות לעבוד לשיטת ממשל חדשה. בניגוד לכך, הוא טוען שמדינות
אשר הצליחו לצאת מההיררכיות של המערכת הפנימית שלהן, כמו אנגליה, הצליחו לפתח צורה מקורית ומהימנה של אומנות. מדינות אשר להן מסורת רבת שנים של זכויות אזרח, דמוקרטיה, רצון העם, דעת קהל יכלו לאמץ אומנות ויצירה איכותית אשר מאפיינת את מי שמייצר אותה ולא מבקשת לחקות דגמים אחרים בחברה. הוא מזכיר כדוגמה
לפשטנות, אלגנטיות, מהימנות ופרקטיות את מייצר הרהיטים האנגלי תומס צ'יפנדייל.
לוס טוען שבהבנה האומנותית המודרנית צריכים 3 דברים כדי שיחשבו לאומנות טובה: פרקטיות מושלמת, אינדיווידואליות, ואמת אבסולוטית. הוא דרש שתהיה אמת ביצירה אשר היא ההפך מן החיקוי, מן האלגנטיות הלא עניינית ולכן קרובה לאינדיבידואליות ולפרקטיות אשר העריך. היוצר צריך להיות מי שהוא והיצירה צריכה לשקף זאת. הוא
אינו יכול ואינו צריך עודף גינונים, חיקויים זולים וקישוטים כדי לבטא את האני העצמי שלו.
לוס ראה את הקישוט כבזבוז לא רק של עבודה וחומרים אלא גם כדרכם של אומנים להשיג את מה שאינם מסוגלים ליצור. צורתם היחידה של אנשים וחברות להגיע להגשמה של אידיאלים שהם לעולם לא יצליחו להגיע אליהם. זאת דרכו של האמן לאחוז במשהו שאינו חלק מההוויה שלו, שלעולם לא יהיה משהו ששייך לנפש הפנימית שלו. את
הארכיטקטורה ראה לוס במהותה כשמרנית מה. לדעתו הבניין צריך להיות שמרני בעיצובו ואילו האומנות צריכה להיות מהפכנית. הוא לא ראה את הארכיטקטורה כאומנות אלא כעיסוק פרקטי ביותר. האומנות חושבת על העתיד והעבר ואילו הארכיטקטורה חושבת על ההווה.לדעתו רק הקשר והאנדרטה צריכים לייצג איזו שהיא גחמה אומנותית ואילו
כל בניין אחר צריך לייצג את התפקיד שלמענו הוא נבנה. האדם לדעתו של לוס אוהב כל דבר שמדגיש את הנוחיות שלו ושונא כל דבר שמבקש להוציאו ממקומו הבטוח והמוכר. לכן, לדעתו, האדם אוהב את הבית ושונא את האומנות.
לוס האמין שכל תרבות תלויה במידה מסוימת בהמשכיות של העבר שלה. הוא לא היה מסוגל לקבל את הטענה כי יתכן אדם אינדיבידואליסט מחונן אשר מסוגל להתעלות מעל לגבולות הזמן ההיסטורי שלו. לכן, למרות שראה בחיוב את האינדיבידואל ואת המודעות העצמית העריך כי יצירה אשר מנותקת לגמרי מהעידן ההיסטורי של היותר אינה משקפת
את מהותו הפנימית ואת האמת של האמן. האמן אשר מתעלה מעל הזרמים האומנותיים של תקופתו ויותר אומנות אשר אינה קשורה לתרבותו או לחברה אשר בה הוא חי אינו יכול לייצג את האמת שביצירה ולכן פסול. בכל יצירה יש לקשור קשר עם העבר ההיסטורי של התרבות שבה האומן חי אך באותה מידה להיות מספיק אינדיבידואליסט בכדי לא
לשקוע בחיקויי של אותו עבר. לעומת זאת, לוס חשב כי האדריכל מן העיר מנוכר מהאדריכל של הכפר והמסורת הכפרית. לקראת פרסום חיבורו "ארכיטקטור" (Architectur) בשנת 1910 הוא חש כי התקופה המודרנית היא מנוכרת מתקופות העבר ולכן על הארכיטקט והיוצר המודרני להתנתק מכל רצון לחכות או לדמות את ההיסטוריה, אם זה בקישוט
או בחזרה על מוטיבים היסטוריים למיניהם. על הארכיטקט המודרני העירוני להוציא את עצמו מהמסורת של דקורציה, אשר הייתה אופיינית לארכיטקטורה הכפרית של הקלסיציזם המערבי, על ידי הוצאת האומנות מן הארכיטקטורה.
ניתן לראות את מחשבתו של לוס בנוגע לאומנות החל משלביו הראשונים במעצב כאשר עסק בעיצוב פנים של דירות ובניינים. סגנונו היה אקלקטי ביותר ושיקף את הצורך שלו בפשטנות. בקירות היו בנויים עד גובה התמונות באבן מלוטשת או בעץ ואילו מעל זה הקיר היה מעוצב בדפוסים פשוטים מגבס. כאשר התקרה הייתה משותפת לשתי דירות אז
היא נשארה ריקה ואילו כאשר הייתה פרטית הייתה משולבת עם קורות של מתכת או עץ. לוס היה מעצב את תקרותיו בעיקר בקורות עץ גרוטסקיות בגודלן ובצורתן. הרצפה הייתה בדרך כלל מאבן או מפרקט, תמיד מכוסה בשטיחים עבים וגדולים והאח הייתה תמיד בנויה מלבני בניין ובניגוד צבעים לריהוט של החדר.
החברה בעיני לוס
בתחילת המאה ה-20 וינה נהפכה לעיר אשר הייתה מחולקת לאזורים היררכיים ברורים. בעיר הפנימית התגוררו עדיין משפחות האריסטוקרטיה הישנה, בפרברים הקרובים (Vorstadt) התגוררו הבורגנים ואומנים ואילו בפרברים החיצוניים (Vororte) התגוררה אוכלוסיית הפרולטריון. לפי כך, תנועה מהאזור הפנימי אל פרברים ואל הפרברים
החיצוניים היה ירידה במעמד החברתי. הדגם הזה מצביע על החלוקה הגיאוגראפית של החברה כמו כן על החלוקה הרעיונית והמעמדית שלה אשר הקשתה התבוללות של ממד אחד בשני. החלוקה ההיררכית הייתה מאוד ברורה בווינה של תחילת המאה ונשמרה לאורך ההיסטוריה של העיר ושל האימפריה האוסטרו הונגרית.
כתיבתו המוקדמת של לוס משקפת את החלוקה החברתית בווינה ומכיוון שהשקפתו מושפעת מדרוויניזם היא מציגה את החלוקה הזאת כטבעית. לדעתו הערך החשוב ביותר לסדר חברתי היא ההכרה של כל אדם באינדיבידואליות שלו ובעובדה שכל אדם הוא פרטי אך מושפע מאירועים שעוברים על החברה בכללותה. לעומת זאת, הוא רואה את האפשרות לבטא
אינדיבידואליות כמוגבלת על ידי גבולות היררכיים מוסדרים וקבועים מראש. כאשר הוא מדבר על חלוקה חברתית הוא אינו מזכיר חלוקה למעמדות כלכליים, אלא סדר שושלתי וחברתי אר בנוי ממעמדות פרה קפיטליסטיים. מקס וובר כתב כי ניתן לחלק את החברה בשתי חלוקות הנפרדות ביניהן במהות שלהן. החלוקה הראשונה היא לחברה
קפיטליסטית אשר החברה מחולקת לפי התחלקות אמצעי הייצור והשליטה בשוק. החלוקה השנייה היא חברה שבה החלוקה החברתית מחולקת לפי מעמד שושלתי והמעבר בתוך שלבי ההיררכיה מוגבל בקשרי לידה, היסטוריה וגורמים באורח החיים אשר שונה ממעמד למעמד (כמו חינוך למשל).
כאשר לוס רואה את האדם המודרני הוא רואה את האריסטוקרט. לפי דעתו, פעולתו ומטרתו של האריסטוקרט היא להשתמש ביתרונותיו שניתנו לו בגלל מעמדו הגבוה יותר כדי להיות מודל של הישג תרבותי לשאר האנושות שממשיכה לשאוף לאידיאלים שהאריסטוקרט כבר הגיע אליהם. הוא מסתכל על האריסטוקרטיה של אוסטרו-הונגריה כמודל לחיקוי,
אך לא על האריסטוקרטיה של המאה ה-20 אלא על זאת של המאה ה-18 ובייחוד על האריסטוקרטיה של תקופת יוזף ה-2 (1781-90). לוס טוען שבתקופה הזאת רמתה התרבותית של אוסטריה הייתה כזאת של אנגליה אך החל מ-1815 החלה ירידה במעמדה התרבותי עקב פעולותיו המדיניות והחברתיות של מטרניך, אך הוא רואה בחיוב את הרפורמות
המתקדמות של מלוכת בית האבסבורג שבתקופתה האבסולוטיזם פינה את מקומו לאינדיבידואליות הנאורה שלוס תמך בה מאוד.
לוס מתאר את תפקידו של האריסטוקרט כתפקידו של ה- Uber Architect, או הארכיטקט של העתיד. תפקידה של דמות זאת הוא לשחרר את בסגנון המודרני ואת החברה מדימויים של העבר אך באותו זמן לקשור קשר ישיר את ההיסטוריה של אותה חברה. כדי להגשים מטרה זאת על הדמות החברתית הזאת עליו להיות באותו הזמן בתוך חברתו אך תמיד
לשמור מרחק מה מהטמעות בה. הוא רואה כי ישנו צורך עדיין לנווט את מערכת הטעמים של האוכלוסייה לכיוון ה"מודרני" למרות שהמבנה של רגש ומה זה "אומנותי" קיים כבר בתוך הפרמטרים של המודרניות, וזהו בדיוק תפקידה של דמות ה-Uber Architect. הדמות שיצר לא מייצגת רק את הבנאי והיוצר של דברים אלא גם את התפקיד של
האינטלקטואל והפוליטיקאי, זה שמסוגל להגיע לשינוי, ארכיטקט של שינוי חברתי. תפקידו של הארכיטקט והאריסטוקרט מייצגים את האוונגרד של החשיבה האומנותית והחברתית ברעיונותיו של לוס על מקומה של האומנות, הארכיטקטורה והחברה בווינה של תחילת המאה ה-20.
דמותו של האריסטוקרט או הארכיטקט היא כזאת של יציבות חברתית ומהווה את הבסיס לשינוי אבולוציוני תרבותי. האריסטוקרט לא יכפה שינוי על החברה אלא יחכה שכזה יבוא בטבעיות. זה השוני הבסיסי בין האריסטוקרט לבין המהפכן אשר תומך בשינוי מהיר בלי התחשבות במצבה של החברה. לכן לוס, מתאר בכתביו את האפקט הלא רצוי של
הפשטת החברה מסמליה אשר מהווים משהו ערכי בשבילה, למשל היררכיה החברתית שהוזכרה מקודם. לוס לא מבקש להרוס את הקישוט לגמרי אלא להתחיל ליצור עם פחות ופחות עיטורים כדי להראות ל"נבערים" כי אותו עיטור הוא חסר ערך.
הרעיונות החברתיים של לוס, אשר הוצגו כאן, עוצבו בעיקר בזמן כתיבתו את חיבורו Ornament and Crime בשנת 1908. בשנת 1913 החיבור תורגם לאנגלית. לוס טען בחיבור כי האבולוציה של התרבות אינה יכולה להתקיים אלא עם מתרחשת הסרה של הקישוט מאותם חפצים שימושיים. החיבור עצמו לא הודפס במלואו עד שנת 1929 ונחשב עד היום
בחוגים לוסיאניים לתעודת הזהות של הארכיטקט. בחיבור לוס עושה השוואה בין הקעקועים של שבטים פרימיטיביים והאומנות המקושטת של האדם המודרני אשר מהווה ניוון תרבותי פושע. לדעתו החברה משתמשת בקישוטים ועיטורים בכדי להסוות את הניוון התרבותי והחברתי ואת קיומם התרבותי העלוב של בני דורו. הם אינם מבינים את הדרך
לייצוג אמיתי של המציאות והופכים כל דבר למשהו שאינו באמת, כמו להפוך מדבר לנווה מדבר. דעתו של לוס על ביגוד מעידה לנו על יחסו לקישוט. הוא ראה בביגוד כמעטפת חיצונית של האדם אשר אמורה הייתה לייצג את מה שהוא. החליפה אינה צריכה ולא אמורה להעיד על אופי אשר שונה מהאופי של האדם הלובש אותה. על ידי הלבוש
המתאים יכול הג'נטלמן להשתמש בקישוט לצורך של שכלול חברתי ותרבותי ולא לצורך זיוף או העמדת פנים. כאשר חפץ מסוים אשר הינו שימושי סובל מקישוט לא נחוץ הוא נשלט על ידי האופנה ומכאן הוא לא באמת נחוץ. לדעתו של לוס חפצים אשר אמורים להיות שימושיים אינם צריכים להיות מושלטים על ידי האופנה מכיון שאופנה מתחלפת
והשימושיות של החפץ לא. אם החפץ נשלט על ידי האופנה הרי שהוא מאבד מהשימושיות שלו. כך גם כן באומנות. האומנות אצל לוס עלתה שלב לדרגה שאינה צריכה להיות מקושטת ומכאן מאוימת על ידי האופנה. היא עברה את השלב שבוא דחפים פרימיטיביים של רגש מכתיבים את המהות שלה ולכן אינה צריכה להיכנע לאותם יצרים זמניים וברי
חלוף של קישוט.
פרק 2: הארכיטקטורה לפי אדולף לוס
בכתביו וחיבוריו של אדולף לוס הוא מבקש להציג ביקורת על הארכיטקטורה של זמנו בפרט ועל האומנות של הבנייה בכלל. חיבורו Architectur הופיע לראשונה באוקטובר 1910 בלשכת הארכיטקטים בברלין וההוצאה המודפסת הראשונה שלו הייתה בצרפתית ב-1912 תחת השם Architecture and Modern Style. כדי להגדיר ארכיטקטורה מודרנית הוא
מחלק את העבר האדריכלי ל-2 תקופות. התקופה הראשונה משתרעת מהעת העתיקה ועד למאה ה-19 ואילו התקופה השנייה מתחילה החל מאמצע המאה ה-19 ועד לזמנו שלו. את התקופה השנייה הוא רואה כאנטיתזה של הקופה הראשונה ובניגוד גמור לחשיבתו שלו על הארכיטקטורה. הוא רואה את העבר הרצוי של הארכיטקטורה כעבר שנשכח ונתון כיום
לעיוותים וסטיות ממה שצריך להיות. הוא מתחיל בחיבורו עם סוגיית התרבות אשר לדעתו היא המאזן בין הפנימיות והחיצוניות של האדם, אשר בעזרתו ניתן להגיע לחשיבה רציונאלית והגיונית. לדעתו בחצי השני של המאה ה-19 הארכיטקט כמו כל שוכני הערים זנחו את התרבות והיצירה הנאורה, מחוץ למסגרת הברורה של זמנם. הארכיטקט של
המאה ה-19 מסתכל יותר מידי לדעתו על העבר ועל העתיד ולא מספיק אל ההווה, אל אותו רגע עכשווי שבו הוא חי.
לוס רואה את הארכיטקט המוצלח כמישהו שלא מבקש לחקות סגנונות שונים ומשונים של זמנים אשר כבר מתו אלא מתמקד ביצירה עכשווית המתאימה לזמן ולמקום שלו. היוצרים של זמנו אינם מבלים מספיק זמן ביצירה אמיתית אלא מנסים לחקות סגנונות שכבר גילו ויצרו בהם. הם מבקשים לדחוס לתוך הבניין את הידע של כל הסגנונות שהם למדו
עליהם בבת אחת מבלי לנסות אפילו ליצור משהו אמיתי ושיהיה שלהם, זה מהות המודרניות בשבילו. בשבילו הארכיטקטורה נהפכה כיום לאומנות גראפית בלבד בלי גוף ונפש. אם פעם התרשים היה נחלתם של האומנים להעביר מסרים אומנותיים לבעלי המלאכה אזי כיום התרשים הוא משהו שגם בעלי המלאכה משפיעים עליו, לוחצים לשינויו
ומפריעים לתהליך האומנותי של אומן. נחלתו של האומן לקבוע את אומנותו נדרסה ע"י לחצים חברתיים. את האריסטוקרט וחזונו האומנותי והחברתי רמסו תחת הרצון של ההדיוטות, של החברה הלא משכילה. לוס יוצא נגד הלחצים שמפעילה החברה על האומן כדי שייצר לפי רצונה. החופש האומנותי של האומן נעלם כמעט לגמרי לטובת גחמות של
פוליטיקאים, בירוקרטים ואנשים שאינם מבינים שום דבר ביצירה ארכיטקטונית. לוס רואה את הארכיטקטורה שלו כמשהו שמייצג את הפתח לז'אנרים חדשים של אומנות ומסתכל בתיעוב על ההמצאה מחדש של על אותם אופנות עתיקות ומתות. כאשר הוא ניגש לאפיין את התחומים השונים של האומנות ואיתה את הארכיטקטורה, הוא מוצא שהם מייצגים
את המאפיינים הפנימיים והחיצוניים של האדם היוצר. כפי שנאמר קודם, האומנות שונה מהארכיטקטורה מכיוון שהיא מעוררת רגשות אצל המסתכל ומתפקדת כמיצג חיצוני לפנימיות של האומן. לכן, האומנות תהיה תמיד מהפנית בשלב כלשהוא. לוס לא רואה את הארכיטקטורה כמהפכנית מכיון שהארכיטקטורה מכוונת ליצור רגשות בכל אדם, בכל
החברה ולכן היא הינה אוניברסאלית ואחידה. כל יצירה ארכיטקטונית צריכה לשדר, במונחים כלל עולמיים, את המשמעות שלשמה היא נוצרה. הבנק צריך להיבנות בצורה כזאת שהאדם שמסתכל עליו יגיד לעצמו שהכסף שלו בטוח בפנים והבית צריך להיבנות בצורה כזאת שהאדם שגר בו ירגיש בנוח.
לדעתו קשר מתמיד עם העולם הוא תנאי הכרחי למודרניות ועל הארכיטקט להיות רגיש לסביבתו, תקופתו, המקום, האקלים והצרכים שלשמם הוא בונה את הבניין. עליו לקבל על עצמו צורה וסגנון מקובלים באותה תקופה ורק שינויים מהותיים בתנאים הסביבתיים יכולים להצדיק שינוי בסגנון הבנייה. בשבילו אפשרות לשינוי תבוא אך ורק אם
השינוי באופן שבו הארכיטקט מעצב יוביל לשיפור של המצב הקיים ואם החברה מסוגלת לקבל אותו. לוס ראה את היצירה והעיצוב כהמשכיות בלתי רצונית או מורגשת של יצירה / עבודה קולקטיבית כיוון שהוא לא ראה את היצירה הארכיטקטונית כיצירה של גאונים יחידים אלא כידע קולקטיבי של אומנים ובעלי מלאכה וצורך באנונימיות של
היוצר למען השיפור החברתי. הגאון הוא גאון רק עם הוא מקובל על ידי חבריו לקהילת האומנים ורק אם זה בזמנו שלו. לוס ראה בתיעוב את הסגידה של העולם ה"תרבותי" לאומנים גאונים שמתו ורצון חברתי לחקות אותם. האומן צריך להיות אנונימי וענו ביצירה שלו. הוא צריך ליצור כדי לשפר את החברה ולא לשאוף לתהילה אישית.
לוס רואה 4 מרכיבים חשובים כאשר הארכיטקט מבקש ליצור משהו - המשטח הנראה (Visible Surface), המבנה (The Material Structure), הנפח של המבנה (Space-Volume) והתכליתיות (Finality). המשטח בשביל לוס מייצג את העולם הנראה לעין של הבניין. הכוונה בזה היא כל מה שקשור לחיצוניות של הבניין, זהו הקרום הדק שמכסה את
הקירות מבחוץ ומבפנים ונותן לבניין את המראה שלו. הצורה של הבניין והחומרים המרכיבים אותו יוצרים תמונה כללית של הבניין אצל הצופה. המבנה זהו בעצם השלד של הבניין - קירות, עמודים, לבנים, מתכות וכו'. כלומר היסודות של הקיום שלו אשר נותנים לו את היציבות הרצויה ואת האפקט שמבקש הארכיטקט ליצור. השטח של הבניין
נוצר משילוב של המשטח והמבנה יחדיו. השטח הוא בעצם הצורה של הבניין כפי שמתקבלת ע"י שילוב כל חומרי הבניין יחדיו. לבסוף, המרכיב הסופי שעליו חשוב לארכיטקט להתעמק זה התכליתיות אשר נותנת לבניין את המטרה החברתית והפסיכולוגית שלו.
ניתן להסתכל על ארבעת המרכיבים האלו ב-2 דרכים שונות המנוגדות זה לזה. בדרך הראשונה נוצרת תפיסה רעיונית של הבניין המושלם כהמשכיות של החלקים המרכיבים אותו - בהתחלה ישנו המשטח, לאחר מכן מתווסף לו המבנה. ביחד יוצרים את השטח של הבניין ולבסוף נוצרת התכלית למענו הוא הוקם. כלומר, ההסתכלות של הארכיטקט היא
מבחוץ לבפנים, כאשר החיצוניות היא מה שרואים ראשון ואילו הפנימיות של הבניין מובנת רק אחרי שהחיצוניות הוטמעה. בדרך זאת התכליתיות של הבניין מובנת רק אחרי שהבניין ברעיון כבר קיים והיא עוטפת את הבניין מכל צדדיו ונותנת לו את משמעותו.
צורה שנייה להסתכל על המרכיבים האלו היא דרך ההמשגה או המושג של הבניין. קודם קיימת התכליתיות, כלומר ההבנה מדוע צריך לבנות את הבניין ולמה צריך בניין בכלל למטרה הזאת. לאחר מכן יש צורך לבדוק איך ניתן ליישם את התכליתיות שלו בשטח. כאשר הצורה הכללית של הבניין מוגדרת יש צורך לבדוק איך הוא בנוי. כלומר,
הארכיטקט מפרק את הבניין השלם במוחו ובודק איך הוא בנוי ומאילו חומרים. כל הפעולות שעושה הארכיטקט לפי דרך חשיבה זאת משרתות את המטרה שלמה נוצר הבניין. התכלית של הבניין סובבת את כל היצירה כציר מרכזי שסביבו מרכז הארכיטקט את פעולותיו.
צירוף של שתי שיטות אלו מרכיבות את החשיבה הארכיטקטונית של לוס כאשר הוא מבקש ליצור בניין כלשהוא - המשגה של הבניין עם התחשבות בתפיסה הרעיונית שלו.
המתח בין האישי והפומבי מעצב את חשיבתו הארכיטקטונית של לוס. כדי ליצור בית יש צורך להתחשב בצרכים של מי שיגור בו. כלומר, יש צורך להכיר את הרצונות והצרכים של מי שבסופו של דבר ישתמש באותו בניין. הרצונות מכתיבים את הצירוף של המשטח והמבנה. כאשר השלד של הבניין מוכן כל מה שנשאר זה להלביש עליו את המשטח הנראה
לעין ואת העיצוב לפי הרצון, או התכלית, של מי שבסופו של דבר ישתמש בו. למרות שבשביל הצופה מבחוץ הקירות החיצוניים של הבניין שלוס עיצב היו עירומים מקישוטים, הפנימיות מתאימה עצמה למי שמתגורר בו. הפנימיות של הבניין צריכה להיות לפי אותו אדם שהבניין משמש אותו ולא לשום אדם אחר. כאשר לוס תיכנן בניינים
ציבוריים הוא ניגש לעיצוב בצורה קצת שונה. הוא טען כי יש לעצב את הבניין המונחים אוניברסאליים המותאמים לכלל האנושות מכיוון שהוא משרת מגוון רחב של אינדבידואליים. בניינים ציבוריים שייכים לכולם וכולם צריכים להסתכל עליהם ולכן עליהם להיות מעוצבים לפי המטרה שלשמה הם ניבנו.
פרק 3: בניין המשרדים של Goldman Salatch - דוגמה לארכיטקטורה לוסיאנית.
בניין המשרדים של גולדמן וסאלאטך נוסד בשנת 1878 בוינה אך קיבלה רישיון עסק מהרשות העירונית רק ב-1883. בעליה היו מיכאל גולדמן ויוסף סאלאטך אשר חנותם הראשונה הייתה באיזור ה-Ringstrasse בווינה. כאשר מיכאל גולדמן נפטר ב-1909 בנו ליאופולד וגיסו עמנועל אופריכט (Aufricht) תפסו שליטה על החברה ובאותה שנה קנו
את בניין ה- Dreilauferhaus (House of the Three Runners) בכיכר ב-Michaelerplatz ואת הבניין השכן ברחוב במקביל (Herrengesse). הם הרסו את אותם בניינים כדי לפנות מקום לקומפלקס מבנים שלהם שיכיל את משרדיהם ואת מחסניהם. כמו כן הם קיוו שבחלקים של הבניינים שיוקמו שלא ישתמשו בהם תיווסף הכנסה ע"י השכרה. לחברה
עצמה היו לקוחות בחלונות הגבוהים של החברה הוינאית של אותה תקופה כולל האריסטוקרטיה והמלוכה של האימפריה. כמו כן חצרות המלוכה של גרמניה, צרפת, שוויץ, רוסיה, בולגריה, רומניה, ספרד ואיטליה הזמינו חליפות וביגוד אצלם. החברה סיפקה בנוסף לכך גם ביגוד לרשות הכנסייתית ובראשה הארכיבישופות, לצי המלכותי ליאכטות
ולמועדון המכוניות האוסטרי. יחסו של אדולף לוס עם החברה החל בשנת 1896 כאשר הוא התחיל לקנות אצלם בגדים. כמו כן הוא עיצב את החזית והפנים של חנותם הראשונה ב-1898 כנראה כתשלום על הבגדים שהיו יקרים מידי בכדי שיוכל לקנותם בכסף. ב-1903 החברה שילמה ללוס כדי שידפיס שתי מודעות פרסום בירחונו "Das Andere" והוא
עיצב את דירתם של עמנואל וברטה אופריכט בין השנים 1904-1905.
כאשר ביקשה החברה לבנות את בנייניה החדשים במיכאלרפלאטץ בעליה הזמינו כתשעה ארכיטקטים, כולל לוס, כדי להשתתף במכרז. בשנת 1909 גודלמן וסאלאטך כנראה לא היו מרוצים משום עיצוב שנעשה ע"י הארכיטקטים מכיוון שכאשר המכרז הסתיים הם ביקשו מלוס, שהתנגד בהתחלה לקחת חלק בפרויקט, לשקוד על התוכנית לבניינים. הארכיטקט
ובעלי החברה הגיעו להסכם בינהם שלגולדמן ואופריכט תהיה החלטה סופית בנוגע למתאר הבניין ואילו ללוס תהיה ההחלטה על העיצוב והדקורציה של הבניינים. ב-8 למרץ 1910 ניתנה הרשות להתחיל בעבודה על התוכנית שהוסכמה בין הצדדים וכללה שטחים פתוחים בלי קירות פנימיים רבים מסביב לתומכות בטון. האזורים שהוקדשו לנכסי החברה
היו המרתפים, קומת הקרקע, קומות הביניים ועליית הגג. גרם מדרגות רחב ודו מעקי קישר את קומת הקרקע עם קומת הביניים מאחורה דרך החצר הרחבה. הקומה הראשונה, שנייה, שלישית ורביעית היו מיועדות להשכרה כדירות או משרדים אשר מקושרים בינהם בגרמי מדרגות ומעלית מהכניסה אשר ברחוב Herrengesse.
העיצוב של קומת הקרקע וקומת הביניים כלל יריעות שיש גדולות, חלונות גדולים, זכוכיות ועמודים דוריים. ארבעת העמודים הדוריים שולטים על הכניסה לחנות של גולדמן וסאלאטך ומגיעים לכ-2 שליש מהחלק הראשון של הבניין. מעל קורה צרה הנתמכת על ידי העמודים ישנם 3 חלונות גדולים ומעוגלים אשר ממוקמים בין כל עמוד. האזורים
הנמוכים של החזית הצדדית מחולקים לחלק עליון וחלק תחתון עם חלונות ראווה וכניסות לחנויות. החלק העליון של החזיתות שמהווה בעצם את הקומה של המשרדים והחנויות להשכרה מורכב משורה של חלונות מרובעים הממוקמים זה מזה במרחק שווה. ביולי 1910 המתאר עם התוכנית המוגמרת הוגשה לרשות הבינוי הוינאית ואושרה בתנאי
שהארכיטקט יוסיף לבניין איזה שהוא דפוס מלבני בסטוקו. השאלה האם הקומות העליונות של הבניין צריכות להיות מקושטות או לא נהפכה לדיון ציבורי ונוקב בשנתיים הבאות בקרב דעת הקהל האומנותית והחברתית של העיר. בספטמבר 1910 רוב הבניין היה מושלם וכשהפיגומים הורדו התגלה מבנה לבן וריק מקישוטים לגמרי, בניגוד לתוכנית
שאושרה על ידי הועדה לבינוי ושיכון של וינה. באותו חודש משרד הבינוי הוינאי הוציא צו המורה להפסיק כל פעילות הקשורה לבניין כיוון שישנם ניגודים בולטים בין בתוכנית שהוגשה לאישור לבין מה שבאמת קיים במציאות, אך כעבור זמן מה ביטלה את הצו כאשר לוס ניגש והסביר את עמדתו בעניין. בחודש אוקטובר הסערה הציבורית סביב
הבניין עלתה שלב כאשר המועצה העירונית כינתה את הבניין מפלצתי וכפשע נגד המיקום ההיסטורי והמכובד של הכיכר. ראש העיר עצמו דרש את התכנון של חזית חדשה לבניין. לוס בתורו ניסה לטעון כי יש לו זכות להחליט על התכנון שלו ואילו אותה מועצה איימה עליו ועל מעסיקיו בקנסות ובאיסור מגורים בבניין. במאי 1911 גולדמן
וסאלאטך קיימו מכרז על עיצוב מחדש של חזית הבניין כנראה כדי להרוויח זמן. את הועדה לתכנון העיצוב המחודש של הבניין הנהיגו ארכיטקטים שמרניים אשר התנגדו ללוס. כתוצאה מכך דעת הקהל השתנתה הפעם לטובתו של לוס כיוון שנטען כי החופש האומנותי של אדולף לוס נפגם. בסופו של עניין העניין יושב בכך שיוסיפו לכל חלון
עדניות עם צמחים חיים כדי להחיות קצת את החזות של הבניין אך לא ישנו דבר בעיצוב שלו.
המאבק בין התומכים לבניין לבין מתנגדיו יצר תמונה רעיונית של המבנה המיוחד הזה - הוא היה עירום, טהור, תמים, כנה, מהפכני וציין דף חלק בחשיבה אומנותית. כאשר לוס ניסה להסביר את מטרתו בבניית בניין המיכאלרפלאטץ הוא השווה את הארכיטקטורה לאופנת גברים. הוא טען כי אם היו נותנים לארכיטקטורה להתפתח כפי שאופנת
הגברים התפתחה במאות האחרונות, לא היו ויכוחים על העיצוב של הבניין שלו. לדעת לוס השתלשלות התפתחות הארכיטקטורה הייתה צריכה להיות כמו התפתחותה של אופנת הגברים אשר השתנתה במקצת במשך השנים. הארכיטקטורה לטענתו סובלת משבירת רצף ההתפתחות הטבעית שלה והוא כארכיטקט פשוט המשיך את ההתפתחות מנקודה שנראתה לו
הגיונית. כאשר הוא מסתכל על מעיל הגברים הוא רואה כי השינויים הם מאוד קטנים בין שינויי האופנות וכך גם כשהוא מסתכל על הארכיטקטורה של העת העתיקה והקדמונים. לוס טוען כי כדי לשמור על התפתחות נורמאלית של הארכיטקטורה יש לשחרר את הבניין מתחכום ולמשור על פשטות הגיונית. הוא לא תכנן את בניין המיכאלרפלאטץ מתוך
פנטזיות או מרעיונות אבסטרקטיים אלא מהסתכלות פשוטה וזהירה באספקטים שהבניין צריך למלא. הוא תכנן את גובה החדרים בצורה כזאת שיתאים לעבודה שנעשית בו. למשל, החדר שבו שוכנו התופרות הוא בגובה 2.07 מטר מכיוון שהנשים המועסקות בו יושבות בזמן עבודתן ואילו חדר הגיהוץ היה בגובה של 5.2 מ' כדי לאפשר אוורור מספק.
המשטחים והחללים היו מעוצבים ומצופים לפי הצורה שהם היו צריכים למלא את תפקידם. הניגוד בין החלק בתחתון של הבניין המעוצב בשיש יקר לבין החלק העליון הריק נותן תחושת ניגוד חזקה בין האופי שכל חלק של הבניין אמור למלא. החלק התחתון המעוצב ביוקרה מיועד למשרדים החשובים של החברה ואילו החלק העליון משמש אנשים
פשוטים עם צרכים פשוטים. אם העיצוב של הבניין היה מותאם לתפקיד הרי שהבנייה עצמה של הבניין התאימה עצמה לשפה אוניברסאלית של אומנות ואפשרה לכל חומר שבו השתמשו לבטא את עצמו ולא להיות מצופה בכיסויים יקרים ומזויף. השכבה הסופית של השלד הייתה אותנטית ולא מזויפת וכל ניסיון או רצון לשוות לבניין מראה או תחושה
אחרת מאשר מה שבאמת השתמשו בו נדחה על הסף. למטה לא ניתן להפריד בין ציפויי השיש לבין חומרי הבניין המקורי כאשר לוחות השיש מוצמדות לשלד בצורה כזאת שלא מסווה או מסתירה את החומר בנייה המקורי. השיש עצמו הוא אמיתי ולא זיוף או חיקוי כפי שהיה נפוץ בווינה של התקופה.
הציפוי שבו השתמש לוס לקירות ולשלד הוא עצמו מהפכני, הוא לא מרמה אך גם לא מסגיר את האמת כולהעל המבנה הבניין או שוכניו. למעשה, ציפוי הבטון לא מחקה אבן חתוכה אך גם לא מסגיר מראה של ארמון אריסטוקרטי, דבר שלוס מתנגד אליו כבר בכתביו הראשונים (לדוגמה בחיבורו "The Potemkin City - 1898). הריקנות של הקומות
העליונות נותנת תחושה של מיסתוריות על מה שמתרחש בתוכו, סימן לאינדיווידואליות אך גם להטרוגניות של השוכנים בו. בעוד שהחזיתות של אוטו ואגנר מייצגות את האחידות של השוכנים בבניינים שהוא עיצב, לוס ביקש להציע מודל של מסתוריות וחשדניות למי שמסתכל על היצירות שלו
סיכום ומסקנות
בחיבור זה כוונתי הייתה להציג את האומנות ה"מודרנית" כפי שהצטיירה במוחו של אחד הארכיטקטים הנודעים של העיר וינה. אדולף לוס לא היה מהזרם האומנות הפורש (Seccesion)ולא מבית ספרו של אוטו ואגנר אך היה לו מושג ייחודי על האומנות שהוא ביקש לייצר. בחרתי להתמקד בתחום יצירת הבניינים או הארכיטקטורה מכיוון שחשוב
היה לי להבין מה השינוי הגדול שחל בארכיטקטורה עם כניסתה לעידן המודרני. בשביל לוס זה היה פשוט. השינוי היה מועט. הוא לא דגל במהפכניות כי חשב שהחברה צריכה להביא על עצמה את המהפכה ולא שהשנוי יצנח על ראשיהם של ההמון מלמעלה. לעומת זאת הוא ראה באליטות החברתיות של התקופה את האלו שצריכים לספק את השינוי הרצוי.
האריסטוקרט או איש הנעלה צריך להכיר את תפקידו כמוביל חברתי אשר מטרתו היא להוביל את החברה לשינויים חיוביים בחייהם ובחשיבתם על האומנות ועל הארכיטקטורה בכלל. לוס ראה את הארכיטקט כאותו אריסטוקרט. עליו היה לעצב את מחשבותיהם של בני דורו כך שיפנימו את "המודרניות" האמיתית בצורה קלה ועניינית ולא יוסטו על ידי
מהפכות לא הכרחיות. המודרניות בשביל לוס היא לא באוונגרדיות, היא לא ביצירתיות אבסטרקטית ולא הגיונית, אלא באופן שבוא האדם מבין את סביבתו. בשביל לוס התקופה המודרנית היא בדיוק איך שהאדם שחי בה רואה אותה. בשביל אדם שחי במאה ה-13 התקופה שלו הייתה מודרנית כמו שלרומאי שחי בימיו של הקיסר אוגוסטוס תקופתו היא
שיא הזמנים. האדם בשביל לוס הוא שיוצר את המושג מודרני וככזה עליו לדעת מה זה אומר. אם האדם יוצא מגבולות תקופותיו ומחפש את ההשראה במקום אחר אין הוא מחפש את המודרני אלא את הדמיוני או את החיקוי. המודרניות היא בהווה, זה מה שהאדם מייצר ומה שהוא עושה בתקופה שבה הוא חי. לכן, על היצירה הארכיטקטונית להיות
מותאמת לתקופה, כלומר שימושית. בחפץ שאין הוא שימושי אין מה לעשות אלא לשקוע בחלומות ומחשבות וכתוצאה מכך להיכנס לעולם הפנטסטי, הדמיוני. המודרניות ביצירותיו של לוס מאופיינת בהתאמה המוחלטת שלו, כפי שניתן לראות בבניין חברת הביגוד Goldman Salatch, לצרכים של האדם ולשימושיות של החפץ שהוא יוצר. לוס מבקש
להתאים את המודרניות לאדם, כך שהאדם יכיר בחפץ כמודרני מכיוון שהוא נותן לו אפשרות לבצע את עבודתו ותעסוקתו. העיסוק באומנות בשביל לוס הוא עיסוק בלא מודרני, הוא אינו רואה את הארכיטקטורה כחלק מאותה אומנות מכיוון שהאומנות משמשת ליצירת חפצים שאין מה לעשות איתם אלא לחרקות עולמות מתים.
מקורות
Cacciaru, M., Architecture and Nihilism: On the Philosophy of Modern Architecture. New Haven, London: Yale University Press, 1993.
Frisbey, D., Fragments of Modernity. London: Polity, 1985.
Loos, Adolf. Ornament and Crime: Selected Essays. Adolf Opel (ed.). Riverside, California: Ariadne Press, 1998.
Loos, Adolf (1897). Ins Leere Gesprochen. A. Ope (ed.)l. Vienna: Prachner, 1981.
Loos, Adolf. Die Potemkin'Sche Stadt. A. Opel (ed.). Vienna: Prachner, 1983.
Loos, Adolf., Trotzdem. a. Opel (ed.). Vienna: Prachner, 1982.
Mayer, A., The Persistence of the Old Regime: Europe and the Great War. London: Croom Helm, 1981.
Munz, L. and G. Kunstler, Adolf Loos: Pioneer of Modern Architecture. New York: Praeger, 1966.
Olsen, D.J., The City as The Work of Art. New Heaven and London: Yale University Press, 1986.
Safran, Yehuda and Wilfried Wang, The Architecture of Adolf Loos: an Arts Council Exhibition. London: The Council, 1985.
Simmel G., (1900). The Philosophy of Money. David Frisbey and T. Bottomore. London: Ruotledge, 1990.
Stewart, Janet., Fashioning Vienna: Adolf Loos's Cultural Criticism. New York: Routledge, 2000.
Topp Leslie, Architecture and Truth in Fin-de-Siecle Vienna. New York: Cambridge University Press, 2004.
Tournikiotis, Panayotis, Adolf Loos . New York: Princeton Architectural Press, 1994.
Weber, Max, Economy and Society: An Outline of Interpretive Sociology. Roth, G. and C. wittich (Eds.), vol. 1. New York: Bedminster Press, 1968.
Janet Stewart, Fashioning Vienna: Adolf Loos's Cultural Criticism. (New York : Routledge, 2000), pp. 17-35.
Adolf Loos, Ornament and Crime: Selected Essays, Adolf Opel (Ed.) (Riverside, California: Ariadne Press, 1998). P. 19
נגר וומעצב רהיטים אנגלי מיורקשיר. נולד ב-1718 ומפטר ב-1779. היה הראשון שפרסם ספר על העיצובים שלו אשר נקרא: "Gentleman and Cabinet Maker's Director". עיצוביו היו פופולאריים מאוד בייחוד במאה ה-19 וזרם מרכזי בנגרות נקרא על שמו. הרהיטים עצמם מאופיינים במתאר אלגנטי ועדין וגילופים בסגנון גותי ורוקוקו.
Adolf Loos, "Ornament and Crime. Pp. 23-24.
Yehuda Safran and Wilfried Wang, catalogue, "The Architecture of Adolf Loos: an Arts Council Exhibition," (London: The Council, 1985). Pp. 9-12
Ibid.
Ibid., p.11.
A. Mayer, The Persistence of the Old Regime: Europe and the Great War (London: Croom Helm, 1981). p. 112.
D.J. Olsen, The City as The Work of Art (New Heaven and London: Yale University Press, 1986). p. 151.
Janet Stewart and , Fashioning Vienna: Adolf Loos's Cultural Criticism, (New York: Routledge, 2000). Pp. 74-75
Max Weber, Economy and Society: An Outline of Interprative Sociology, G. Roth and C. wittich (Eds.), vol. 1, (New York: Bedminster Press, 1968). Pp. 302-306.
Adolf Loos, Die Potemkin'Sche Stadt, A. Opel (ed.) (Vienna: Prachner, 1983), p. 79.
קלמנס ונזל פון מטרניך - (15 במאי 1773 - 11 ביוני 1858) מוכר גם בשם הנסיך (פירסט) קלמנס מטרניך, פוליטיקאי אוסטרי ודיפלומט ידוע בתקופתו. חי במאה ה-19 באוסטריה. מטרניך היה קאנצלר (ראש ממשלה) של הקיסרות ההבסבורגית. מטרניך הנהיג את מחנה השמרנים והייתה לו השפעה רבה באירופה. בנוסף לכך, הוא כינס את
קונגרס וינה.
D. Frisbey, Fragments of Modernity (London: Polity, 1985). p. 44.
Adolf Loos, Die Potemkin'Sche Stadt. P. 65.
M. Cacciari, Architecture and Nihilism: On the Philosophy of Modern Architecture (New Haven, London: Yale University Press, 1993). P. 44.
L. Munz and G. Kunstler, Adolf Loos: Pioneer of Modern Architecture (New York: Praeger, 1966).pp. 226-227.
Ibid.
Panayotis Tournikiotis, Adolf Loos (New York : Princeton Architectural Press, 1994). P. 24.
Ibid., pp. 24-25.
Safran, The Architecture of Adolf Loos . p. 104.
Panayotis Tournikiotis, Adolf Loos, (New York : Princeton Architectural Press, 1994). Pp. 169-171
Ibid.
Safran, The Architecture of Adolf Loos. p. 111.
Safran, The Architecture of Adolf Loos. p. 113.
Ibid., pp. 113-114
Safran, The Architecture of Adolf Loos. p. 113-114.
Panayotis Tournikiotis, Adolf Loos, (New York: Princeton Architectural Press, 1994). Pp. 169-171.
איזור מעוגל במרכז וינה אשר תוחם את ה-Innere Stadt, העיר העתיקה של וינה ואת המתחם של האריסטוקרטיה הישנה של העיר.
Topp Leslie, Architecture and Truth in Fin-de-Siecle Vienna, (New York : Cambridge University Press, 2004). Pp.133-135.
Ibid., pp. 137-138.
Ibid., pp. 140-141.
ציפוי דקורטיבי של הטיח. גימור חיצוני של החזית של הבניין.
Ibid.
Ibid., pp. 144-146.
Ibid., pp. 146-147.
Ibid., p. 148.
Ibid., pp .149-152.
18

תגים:

אדריכלות · אומנות · ארכיטקטורה · וינה · הארט · נובו

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ארכיטקטורה ומודרניות: אדולף לוס וחשיבתו על הבניין", סמינריון אודות "ארכיטקטורה ומודרניות: אדולף לוס וחשיבתו על הבניין" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.