אמנות השירה המקראית-ספר איוב פרק ג' פסוקים ג'-י'

תקציר העבודה:

אמנות השירה המקראית-
ספר איוב פרק ג' פסוקים ג'-י'

הקדמה hc1460

מטרת העבודה לעמוד על מאפיינים מרכזיים של לשון השירה בספר איוב. העבודה
תתמקד בפירוש ובניתוח מילולי של הלשון הפיוטית תוך שימת דגש על המוטיבים
השיריים המרכזיים, על הדימויים והמטפורות האופייניות, וכן על המבנה
התחבירי.

מקורות:

החלק הפיוטי גדוש מטאפורות ספרותיות מקוריות ולא שגרתיות המקשות לעתים על הבנת הכתוב. ישנו ריכוז בלתי רגיל של מלים זרות, אוצר מלים וצורות דקדוקיות שמקורן כנראה במסורות לא ישראליות אשר ניתן להסבירן על פי אטימולוגיה משפות אחרות פרט לעברית. כך למשל נמצא ריכוז של מלים יחידאיות: מלים בעלות שורש יחידאי
במקרא או מלים ששורשיהן ידועים אך צורתן הדקדוקית או משמעותן בהקשר הנוכחי היא יחידאית.
חלק מן החוקרים שיערו כי ספר איוב חובר בדיאלקט עברי שונה מזה שהיה נהוג ביהודה בתקופת בית ראשון, כמו למשל הדיאלקט שרווח בממלכת ישראל הצפונית. על חוקרים אלה נמנים: פרידמן, סרסקו, פופ, בלומרד, מישל, אנדרסן, המדגישים הימצאותם של יסודות פיניקיים ואוגריתיים . חוקרים אחרים, כמו כהנא וגיום, סברו כי ספר איוב
נכתב בניב דרומי, תחת השפעת ממלכת ערב או אדום, כאשר הנחתם מבוססת על כך שניתן לפרש חלק גדול מן המילים בעזרת הלשון הערבית. חוקרים אחרים, כמו פוסטר, פיפר, טור-סיני והמוקדם שביניהם אבן-עזרא, שיערו כי ספר איוב לא נכתב במקורו בלשון העברית אלא בשפה שמית אחרת כמו, ארמית, אדומית או ערבית, ומאוחר יותר תורגם
לעברית. למשל טור-סיני טען כי הספר תורגם מארמית. לדבריו הספר נכתב על-ידי אחד מבני הגולה היהודית בראשית גלות בבל והוא תורגם לעברית בשוב עולי בבל לציון .
מחקרים בתקופה האחרונה מנסים להסביר את הסגנון הלשוני הייחודי של ספר איוב בכוונתו המודעת של מחבר הספר. לטענת חוקרים אלו, המחבר בחר דווקא בדמויות נכריות כגיבורי סיפורו, כיוון שהוא שם בפיו של הגיבור תלונות קשות כלפי האל. אילו הושמו דברי התלונה והכפירה בפיו של צדיק מעם ישראל היו פוגמים באמינות הגדרתו
כ"תם וירא אלוהים וסר מרע" - דבר שלא היה מתקבל בעין יפה, אולם ברגע שדברי הביקורת הושמו בפיו של צדיק נכרי הדברים קלים יותר לעיכול. לפיכך נעשה השימוש במלים זרות ונוכריות כדי ליצור תחושת ריחוק וזרות ההולמת את דמות הגיבור. סיבה נוספת לבחירה בדמויות של נכרים היא כדי להציג את בעיית ההשגחה האלוהית כבעיה
אוניברסלית - כלל אנושית, ולא כבעיה הקשורה באופן בלעדי לאלוהים ולבני-ישראל. לכן גם ההימנעות של הכתוב מרמיזות לארץ ישראל ולנופיה, הימנעות משמות עבריים אופייניים, רקע היסטורי וכו'. כלומר, הלשון הקשה והזרה הופכת בידי מחבר ספר איוב כאמצעי למימזיס - ליצירת אווירה זרה המשקפת חברה נכרית . גם השימוש המרובה
במטאפורות משקף אותה מגמה של יצירת אווירה זרה ומעורפלת. מצד אחד אמנם המטאפורה באה להקל על ההבנה של הקורא, כאשר המחבר חותר לדיוק שאינו מתאפשר לו בלשון היומיומית, אולם מצד שני המטאפורה באה לתאר דברים שאינם חד-משמעיים, ומכיוון שהקורא אינו יכול להיות שותף מלא לעולם האסוציאציות של המחבר ולרדת לסוף מניעיו,
המטאפורה הופכת בסופו של דבר בבחינת חידה המצרפת, בלשונו של אריסטו, "דברים נמנעים בדבור רגיל" . במילים אחרות השימוש במטאפורות ובלשון קשה וזרה תורמים במידה ניכרת לערפול הבנת הכתוב. לפי הופמן, הערפול נחוץ למחבר כדי לשקף באמצעותו את מצבו הנפשי של איוב אשר נרתע מלומר לעצמו את מלוא האמת הפנימית שהגיע אליה.
הערפול הוא כלי הולם להביע בעזרתו את לבטיו של איוב, היסוסיו וחוסר יכולתו לומר דברים בגלוי .
פרק ג - איוב מקלל את יומו
תפקידו של הפרק השלישי הוא לשמש חוליית מעבר שתפקידה לקשר בין סיפור ניסיונותיו של איוב ובין הויכוח הגדול המתנהל בינו ובין שלושת רעיו אודות קיומו או אי-קיומו של הצדק האלוהי. לאחר שבעה ימים של שתיקה פותח איוב את פיו ומקלל את יום הולדתו. בקללו את יומו אין איוב מותח ביקורת מפורשת על אלוהים ואף אינו
מתלונן עליו באופן ישיר, אך מבעד לדברים ניתן להבחין שאיוב מותח ביקורת על אלוהים, ביקורת המעוררת את רעיו לפתוח בויכוח הפילוסופי והתיאולוגי בנושא בעיית הצדק האלוהי, ויכוח המהווה חלק נכבד ומרכזי של הספר. בפסוקים א-ב של הפרק השייכים למסגרת הסיפורית המחבר מציין כי היה זה איוב שהפר את השתיקה ובדבריו
הראשונים בחר לקלל את היום שנולד בו. בדבריו איוב טוען שלנוכח הסבל הרב שעבר עליו מוטב היה לו לא נולד כלל ולא היה רואה אור עולם, או מת ברחם אמו, כי אז היה שוכב במנוחה בקברו. החלק הראשון של דבריו הם קללות חסרות שחר והגיון בהן איוב מבקש לשנות את העבר שאינו ניתן לשינוי, שכן אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן
אחורנית. ניתן להסביר זאת שבמר נפשו עקב אסונו הפרטי איוב מבקש להיחלץ מגורלו הקשה וממנת הסבל שנפלה בחלקו ולכן מביע משאלה חסרת הגיון. איוב למעשה מבקש לפרוק את זעמו על אלוהים שגרם לו סבל כה נורא אך הוא נרתע מכך ותחת זאת הוא בוחר לקלל את היום שנולד בו. למרות זאת נשמעת מדבריו תלונה עקיפה על אלוהים שאחראי
לכל הסבל שנגרם לו: מות ילדיו, אבדן רכושו, ומחלתו בשחין.
ניתן להשוות את דברי איוב בפרק זה לדברי ירמיהו פרק כ' פסוקים י"ד-י"ח.
הביטויים שבהם משתמש ירמיהו הנביא דומים מאד לאלה בהם משתמש מחבר ספר איוב.
שניהם מקללים את היום בו נולדו. איוב מקלל את יום הולדתו ואת הלילה שבישר את הריונו ואילו ירמיהו מקלל את יום הולדתו ואת האיש אשר בישר את דבר הולדתו.
ירמיהו: "ארור היום אשר ילדתי בו" איוב: "יאבד יום איולד בו"
ירמיה: "ארור האיש אשר בישר את אבי איוב: " [ארור] הלילה אמר הרה גבר"
לאמור יולד לך בן זכר"
ירמיה: "אשר לא מותתני מרחם, ותהי לי אמי איוב: "כי לא סגר דלתי בטני ויסתר
קברי ורחמה הרת עולם" עמל מעיני"
ירמיה: "למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון" איוב: "למה לא מרחם אמות, מבטן
יצאתי ואגוע"
שניהם, ירמיהו וגם איוב, מצטערים שלא מתו עוד ברחם אמם, ולפיכך נאלצו לצאת לאוויר העולם ולראות בסבל וביגון. ירמיהו אשר הוקדש להיות נביא לאלוהים מבטן ומלידה מצטער על גורלו הקשה ועל כובד משא שליחותו הנבואית, ואילו איוב אשר גורלו התאכזר אליו, מצטער על הסבל והצער שעליו לסבול. שניהם - נקעה נפשם מן הסבל
שהוא מנת חלקם היומיומית והם מבקשים למצוא פורקן לכעסם ולתחושת התסכול שנגרמה להם. שניהם נרתעים מלהטיח דברים ישירות באלוהים שהביא עליהם גורל כה קשה ומר, ולכן מסיטים את כעסם ומקללים את היום בו נולדו.
איוב מקלל את יומו - מבנה וחלוקה
מבחינת תוכנו וצורתו השיר נחלק לשלשה חלקים: קללת היום שנולד בו איוב (פסוקים ג-י), תלונה על שלא מת מרחם אמו (פסוקים יא-י"ט), תלונה על הסבל האנושי (פסוקים כ-כ"ו). העבודה תתמקד בלשון הפיוטית המופיעה במחציתו הראשונה של השיר בו מקלל איוב את יומו (פסוקים ג- י"ג). בעבודה זו אנסה לעמוד על מאפייניה המרכזיים
של לשון השירה המקראית תוך שימת דגש על המבנה התחבירי, פירוש וניתוח מילולי של הפסוקים, והתעכבות על מוטיבים מרכזיים הכוללים בין היתר דימויים ומטאפורות האופייניות ללשון השירה. יש לציין כי בשיר שלפנינו מופיעה רשימה קטלוגית של מושגים ומונחים מתחום המטאורולוגיה והאסטרונומיה. תופעות כמו: יום, לילה, חושך,
צלמות, נהרה, עננה, כוכבים, נשף, שחר, שנה, ירחים. תופעות אלו מוזכרות גם בפרק כ"ד פסוקים ז'-י"ד, וכן בפרק ל"ז ובפרק ל"ח. בהמשך השיר (פסוקים י"ג - י"ט) מופיעה רשימה קטלוגית מסוג אחר. רשימה של טיפוסי אנשים: מלכים, יועצים, שרים, נפל, עוללים, רשעים, יגיעי כח, אסירים, נוגש, קטן, גדול, עבד, אדון. בספר איוב
מופיעים קטלוגים נוספים ובהם רשימות של איברי גוף, איתני הטבע, מחצבים ואבנים טובות, חטאים ועוונות, בעלי-חיים וכו'. לדעת חלק מהחוקרים היסודות הקטלוגיים מעודדים גודש מלל והם מאפשרים להאריך גם במקום שמבחינה רעיונית - עניינית אפשר היה לקצר. ההארכה נחוצה כדי למלא בתוכן דברים שכבר נאמרו על-ידי שלושת הרעים
ואין בהם כדי לחדש בנושא השאלות העקרוניות העוסקות בבעיות הגמול והצדק האלוהי. בפרק ג' בפסוקים א' - ט' מופיע קטלוג בן שבע-עשרה איברים המכיל קללות לאבדן היום והלילה: "יהי חושך", "אל ידרשהו אלוה ממעל", "אל תופע עליו נהרה", יבעתוהו כמרירי יום" ועוד. השוואת קטלוג הקללות לקטלוגים אחרים שבספרות הקללות
המוכרת לנו מן המקרא מגלה כי בעוד הקללות המסורתיות נוגעות לעתיד ומבוססות על קטלוגים של פגעים, כמו מחלות אדם, פגעי טבע, ושאר יסודות שניתן להגדירם כ'שליליים', הרי קללותיו של איוב נוגעות לעבר ומבוססות על קטלוג 'נפלאות האל' האופייני יותר לספרות ההימנונים. כלומר, מחבר ספר איוב עושה שימוש אירוני בקטלוג
המאפיין את גדולת האל ומשתמש בו בצורה מחוכמת כדי לקלל. במלים אחרות: מחבר ספר איוב לוקח דגם מסורתי ומעניק לו צורה בלתי שמרנית.
בחלקו הראשון של השיר מופיעות שתי פסקאות. האחת - איוב מקלל את יום הולדתו (פסוקים ד-ה) והשניה - איוב מקלל את הלילה שבישר את הריונו (פסוקים ו-ט).
שתי פסקאות אלו נתונות בתוך מסגרת התוחמת אותם. המסגרת של השיר נפתחת בהבעת משאלה : "יאבד יום איולד בו, והלילה אמר הורה גבר" (פסוק ג), והיא מסתיימת בהסבר למשאלה : "כי לא סגר דלתי בטני, ויסתר עמל מעיני" (פסוק י). פסוקים יא-י"ג החותמים את החלק הראשון מורכבים אף הם משתי פיסקאות. האחת שאלה רטורית כפולה:
"למה לא מרחם אמות [...] מדוע קדמוני ברכיים.." (פסוקים יא-י"ב) והפיסקה השניה מנמקת שאלות רטוריות אלו: "כי עתה שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי" (פסוק י"ג). פסוק זה חותם את מחציתו הראשונה של השיר ועומד כתקבולת ניגודית לפסוק האחרון בשיר: "לא שלותי ולא שקטתי, ולא נחתי, ויבוא רוגז" (פסוק כ"ו). שני פסוקים
אלו מסבירים מדוע איוב לא רוצה לחיות. חייו הנוכחיים הם מלאי רוגז, חוסר מנוחה ושלווה, רק כאשר ישכב בקבר הוא יזכה לשקט ומנוחה.
"יאבד יום איולד בו"
שלשה מאפיינים שיש לעמוד עליהם בפסוק זה:
א. השמטת היידוע (ה' הידיעה לפני שם העצם 'יום').
ב. השמטת מילת הזיקה "אשר" (מילה שתפקידה לחבר בין שני חלקי המשפט)
ג. שימוש בצורת עתיד במשמעות של עבר (הפועל איולד).
כלומר, הפסוק בלשון התקנית היה צריך להיות: "יאבד היום אשר נולדתי בו".
השימוש החריג נובע מן העובדה שלפנינו לשון שירית האופיינית למקרא, בה היו נוהגים להשמיט מילות זיקה ויידוע וכן לכתוב צורת עתיד במשמעות עבר, כפי הנראה כשריד של צורות לשוניות שהשתמרו משפות שמיות עתיקות. ניתן להשוות תופעה לשונית זו למשל לספר בראשית, פרק מ"ט פסוק כ"ז: "בנימין זאב יטרף".
מאפיין נוסף שיש לציין במיוחד הוא הימצאותן של שלש הטעמות אשר 'נסוגות אחור' וכל זאת בפסוק אחד - תופעה שהיא נדירה במקרא. במילים "יאבד" ו"איולד" ההטעמה נסוגה אחור והן מוטעמות במלעיל. כך גם במילה "הורה" שמופיעה בהמשך הפסוק .
בדרך כלל ההטעמה נסוגה לאחור במילה הראשונה מתוך רצף של שתי מילים, כאשר מילה זו מוטעמת מלרע ואין בה טעם מפסיק, ואילו המילה שבאה אחריה מוטעמת מלעיל. נסיגת הטעם במילה הראשונה נחוצה אם כך כדי להפריד בין שתי ההברות המוטעמות, כמו למשל בספר בראשית פרק א' פסוק ה': "ולחושך קרא לילה" .
"והלילה אמר הורה גבר"
רוב המפרשים רואים את הלילה כנושא המשפט. כלומר: יאבד הלילה אשר אמר: נקלט הזרע של הגבר ואמו הרתה אותו. כלומר משמעות הפועל "הורה" מלשון הריון. במלים אחרות ישנה כאן האנשה פיוטית של הלילה (פרסוניפיקציה) המבשר את בואו של הנולד.
המחבר מדמה את הלילה לבריה שיש בה היכולת לבשר את המתרחש, את בואו של איוב לאוויר העולם. לעומת זאת ישנם מפרשים אחרים המציינים כי נושא המשפט הנו סתמי, והפועל "הורה" הוא מלשון נולד, מאחר והפסוק כולו (פסוק ג') הוא תקבולת משלימה, כאשר דבר שנאמר בצלע אחת ענינו שייך גם לצלע המקבילה לו. כלומר ניתן לפרש פסוק
זה במשמעות אחרת: יאבד הלילה אשר בו נאמר: נולד גבר. יש לציין כי תקבולת הפעלים הרה/ילד נפוצה במקרא, אבל הפועל הרה קודם תמיד לפועל ילד, כמו למשל בספר בראשית פרק ד' פסוק א' : "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין", או בספר במדבר פרק י"א פסוק י"ב: "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו". לעומת
זאת כאן מופיעה התקבולת בסדר הפוך, דבר שאינו עונה על הסדר הטבעי המקובל. ניתן להסביר זאת כנראה בהשפעת התקבולת השירית המקראית הפותחת בצמד יום/לילה - ומכאן הקדמת ההולדה המתקשרת יותר ליום, לעומת ההריון, שתהליך התרחשותו מתבצע בדרך-כלל בחשכה, ולפיכך מתקשר יותר אל הלילה.
ישנם מפרשים אחרים המסבירים את הסדר החריג של צמד הפעלים בכך שאיוב משחזר לאחור את נסיבות הולדתו, וזאת בסדר הפוך: תחילה הוא חוזר ליום הולדתו ורק אחר-כך הוא חוזר רחוק יותר אל היום בו נתעברה אמו. המוטיב של בשורת ההריון והלידה מופיע פעמים רבות במקרא וגם בספרות המזרח הקדום. למשל קיימת מקבילה של תיאור
ההריון, לידה ובשורת לידה בספרות האוגריתית בתיאור הולדת 'האלים הנעימים': "באותה נשיקה - הרו, בחיבוק - יחמו, הרו גם ילדו את שחר ושלם" (שורות 52-51)
"היום ההוא יהי חושך אל ידרשהו אלוה ממעל ואל תופע עליו נהרה"
לפי תפיסה זו מה שמאפיין את היום הוא האור להבדיל מן הלילה בו שורר החושך. הביטוי "יהי חושך" מעורר אסוציאציה לביטוי "יהי אור" שבסיפור הבריאה, ופירושו של דבר הוא כי איוב מבקש להפוך סדרי בראשית, כלומר - לבטל את בריאת יומו.
התפיסה המסתתרת במשפט שלפנינו היא שאלוהים דורש או מצווה על הימים להופיע לפניו, כשהוא מעניק להם את אורם. ביכולתו של אלוהים למנוע את זריחת האור: "אל תופע עליו נהרה" - וכך כביכול אותו יום לא יכלל במניין הימים. המילה נהרה במשמעות אור מופיעה גם בארמית : נהורא וכך גם בספר תהילים: "הביטו אליו ונהרו,
ופניהם אל-יחפרו" (תהילים ל"ד, פסוק ו'). המילה נהרה דומה בצלילה למילים: עננה (פסוק ה'), ורננה (פסוק ז').
"יגאלהו חושך וצלמות"
לאחר שאיוב קילל את היום בלשון שלילה, הוא חוזר ומקלל אותו בלשון חיוב .
איוב מבקש כי יום הולדתו ישוב להיות נחלת החושך כמו בימי בראשית, זמן בריאת העולם. המילה צלמות היא מילה פיוטית הנרדפת למילה חושך ומהווה צירוף של שתי מילים צל - מוות . הפירוש למילה צלמות, על פי לשון שמית קדומה, היא מילה שנגזרה משורש 'צלם' (בשמית: ZLM ) ומשמעותה להיות כהה, חשוך. מילה זו מופיעה במשמעות
דומה גם בשפות שמיות אחרות כמו למשל באכדית: ZALAMU , ובערבית : ZALIMA . הסיומת המקורית של המילה הייתה כפי הנראה סיומת Xות, כמו במלים "חכמות" (משלי פרק א, פסוק כ'), "נגהות" או "אפלות" (ישעיה פרק נ"ט פסוק ט). ישנם חוקרים המשערים כי הברה סופית זו הזהה בצלילה לצורת הנסמך של המילה מוות, הפכה עם הזמן,
בדרך של אסוציאציה מדרשית ל"מות", ומכאן נוצרה הצורה המאוחרת "צלמות". על משמעות זו של המילה, בלשון חושך, ניתן ללמוד לא רק מגזרונה אלא גם לפי ההקשרים שבהם היא מופיעה. המילה צלמות מופיעה בספר איוב כעשר פעמים ועוד שמונה פעמים בספרי שירה אחרים. בארבעה מתוכם מופיע הצמד "חושך וצלמות", ובשאר הפעמים המילה
'צלמות' באה בתקבולת נרדפת או בסמיכות למילים: חושך, אפילה או ערפל. לעומת זאת המילה 'צל' בעברית המקראית באה תמיד במשמעות חיובית ואף פעם לא נקשרה למושג 'מוות'. המילה 'צל' מציינת חסות או הגנה מפני קרני השמש הקופחות או מכל פגע אחר, כמו למשל יונה שחסה בצלו של קיקיון (יונה פרק ד' פסוק ו'), וכן שני
המלאכים שבאו לסדום והתארחו בצל קורתו ל לוט (בראשית ל"ט, פסןק ח').
"תשכן עליו עננה"
המילה עננה המסתיימת בסיומת נקבה מורה לפעמים על שם קיבוצי כגון: דג - דגה.
ומכאן ענן - עננה, כלומר קבוצה של עננים .
יבעתהו כמרירי יום
עננים שחורים המחשיכים את היום (כמרירים) יפילו עליו אימה (מלשון בעתה) או בחילוף אותיות (מלשון יתעבוהו) יהפכו אותו לתועבה. המילה "כמריר" קרובה לשורש הארמי 'כמר' שפירושו להיות שחור, כהה, וכן למילה הארמית 'כמירא' שמשמעותה ענן שחור, ונכפלה בה האות רי"ש, על משקל סגריר (משלי כ"ז, ט"ו) ושפריר (ירמיה מ"ג,
י').
פירוש אחר לדעת רש"י, אבן-עזרא והתרגום הארמי - האות כ"ף במילה "כמרירי" משמשת ככ"ף הדמיון או כ"ף ההדגשה. ומכאן צרוף המילים "מרירי יום" - שפירושו שדים משחיתים ומפחידים הגורמים לליקוי חמה בצהרי יום. הביטוי 'מרירי יום' ניזכר בבן-סירא י"א, ד': "ואל תקלס במרירי יום" ובמגילת ההודיות ה' ל"ד: "ונפשי במרירי
יום".
"הלילה ההוא יקחהו אופל"
לקללות הלילה מייחד איוב מספר פסוקים כפול ממספר קללות היום, כאילו הלילה, ליל עיבורו, הוא שגרם בעיקר לקיומו בעולם.
ניתן לפרש את הפועל "יקחהו" בשני אופנים:
א. יעשה אותו לקנינו ולרכושו - פירוש המתקשר אל הקללה הקודמת של היום - "יגאלהו".
ב. יסלק אותו ויעלים אותו משאר הימים - פירוש המתקשר אל הקללות הבאות בהמשך. המילה אופל פירושה חשכה גמורה. איוב מבקש שבלילה ההוא תהיה חשכה גמורה: לא אור נר ולא אור כוכבים יאירו אותו .
"אל יחד בימי שנה"
גם פסוק זה ניתן לפרשו בשני אופנים ויתכן שהמשורר התכוון באופן מודע להיותו דו-משמעי. על פי צורתו הדקדוקית הפועל 'יחד' נגזר משורש ח.ד.ה שמשמעותו לשמוח, ומכאן שניתן לפרש את הפסוק: אל ישמח בימי השנה. כלומר: אל ישמח להימנות עם ימי השנה או אל יימנה עם הימים השמחים שבשנה. אולם על פי ההקשר במשפט יש לפרשו
כגזור משורש י.ח.ד בבניין קל ובזמן עתיד, שמשמעותו להתאחד, כמו למשל בספר בראשית פרק מ"ט פסוק ו': "בקהלם אל תחד כבודי". ומכאן שפירושו של הפסוק היא: אל יתאחד ואל יתחבר לימי השנה, שלא יהיה אותו לילה כאחד מימי השנה.
"במספר ירחים אל יבוא"
זהו המשכו של הפסוק הקודם ובו מופיעה התקבולת שנה/ירחים שהינה יחידאית במקרא. לעומת זאת בספרות האוגריתית מופיעה תקבולת דומה: "אספרכ עם בעל שנת/עם בנ אל תספר ירח'מ" שפירושו: אתן לך לספור עם בעל שנים/עם בן אל תספור ירחים (אקהת ב'
טור IV, שורות 29-28) . לפי מנהג ישראל נהוג היה לספור את הימים מתחילת הלילה .
"הלילה ההוא יהי גלמוד אל תבוא רננה בו"
גלמוד במשמעות עקר, שומם. המילה גלמוד מתקשרת לחסרון בנים ולעקרות,והיא באה כנגד הלילה האומר "הרה גבר". זהו ביטוי פיוטי המופיע רק ארבע פעמים במקרא, שלוש מהן בספר איוב (איוב ג' פסוק ז', איוב ל' פסוק ג', איוב ט"ו פסוק ל"ד) ופעם אחת בספר ישעיה פרק מ"ט פסוק כ"א: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה
וגלמודה גולה וסורה". העקרות גורמת להעדר שמחה ורננה בניגוד לתחושת השמחה של האשה ההרה: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי, לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה" (ישעיה נ"ד, א').
אם בתחילה איוב מקלל את הלילה שלא יבוא בין אחרים, עכשיו הוא מקלל אותו שאחרים לא יבואו בו. אם בתחילה איוב קילל שלא יהיה בלילה אור, עכשיו הוא מקלל אותו שלא יהיה בו קול שמחה.
"יקבהו אררי יום העתידים ערר לויתן"
הפועל 'יקבהו' מלשון קללה כמו שנאמר בספר במדבר פרק כ"ג פסוק ח': "מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם יהוה" או בספר איוב פרק ה' פסוק ג': "אני ראיתי אויל משריש ואקוב נוהו פתאום". הביטוי "אררי יום" יכול להתפרש כאותם קוסמים שמלאכתם לקלל את הימים ולהפכם לחסרי מזל או אולי הכוונה שהקללה מכוונת לימים כדי
שיתרחש בהם ליקוי חמה. יתכן שאיוב חשש שקללתו לא תספיק ולכן ביקש להביא על הלילה קללת קוסמים מומחים שאמנותם בכך . מפרשים אחרים מתקנים 'ים' ולא 'יום' על פי התקבולת ללויתן המופיע בסופו של המשפט. לפי פירוש זה, 'אררי ים' - הכוונה לשר של ים שלפי האגדה מרד באלוהים בימי בראשית, אולם אלוהים הכניעו ושם לו
גבול. מרד זה ניזכר מספר פעמים בשירה המקראית כאשר במקביל לו מופיעים עוזריו: לויתן, תנין, רהב ונחש-בריח . המשכו של הפסוק מתקשר לאותם "אררי יום העתידים עורר לויתן" - כלומר אלה המוכנים לעורר את הלויתן ממקום מרבצו, כאשר הכוונה לבעל-חיים מיתולוגי הנזכר במקרא כאחד מעוזריו של ים אשר מרד באלוהים בימי קדם
אולם בסופו של דבר הוכנע : "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיה פרק כ"ז פסוק א'). כל מפלצות הים מסמלים במקרא את כוחות הרשע שאלוהים אמור להכניעם ולהשמידם במטרה להושיע את ישראל מאויביו. סמלים אגדיים אלו מקורם כנראה
במיתולוגיה של המזרח הקדום ובמיוחד במיתולוגיה הכנענית . יש לציין כי במילה "ערר" הושמטה הלמ"ד שלפני הפועל - תופעה האופיינית ללשון הפיוטית, וכן הימצאותה של אליטרציה במלים : "אררי" ו"ערר".
למילה ערר בפסוק זה משמעות כפולה: א. לעורר לויתן - להחרידו מרבצו. ב. להניף עליו כלי נשק שהם קסמי הקללות, כמו שנאמר בספר שמואל-ב', פרק כ"ג פסוק 18: "ואבישי אחי יואב בן צרויה הוא ראש השלשי והוא עורר את חניתו על שלש מאות חלל ולו שם בשלושה".
"יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר""
פסוקית בת שלש צלעות ושלוש נקישות, שלוש קללות לשלש אשמורות של לילה. המשקל נקבע על-פי תיבות כאשר בכל תיבה נקישה. במקרא אין משקל של הברות או משקל של תנועות ארוכות וקצרות, למרות שבדרך-כלל מתאזן גם מספר ההברות שבכל צלע. למעשה כל הקללות מפרשות את הקללה הראשונה הפותחת "יקחהו אופל", וכך איוב מסיים
במה שפתח קודם לכן: "יחשכו כוכבי נשפו" - כנגד אשמורת ראשונה, "יקו לאור" - כנגד אשמורת תיכונה, "עפעפי שחר" - כנגד אשמורת בוקר .
המילה נשף מציינת במקרא דמדומי ערב אך גם דמדומי בוקר. כאן כפי הנראה המשורר פותח בכוכבי הערב הזורחים בתחילת הלילה (כוכב חמה או נגה) ומסיים עם דמדומי הבוקר המדומים לעפעפים הנפקחים באור קרני שמש ראשונות - "עפעפי שחר".
מפרשים אחרים סוברים כי הכוונה כאן דווקא לכוכבי הבוקר "כוכבי נשף" כפי שנאמר בספר מלכים-ב' פרק ז' פסוק ה': "ויקומו בנשף לבוא אל מחנה ארם" או בספר איוב פרק ז' פסוק ד': "אם שכבתי ואמרתי מתי אקום, ומדד-ערב ושבעתי נדודים עדי-נשף". לפי פירוש זה הפסוק כולו מתאר את שלבי עליית השחר: תחילה מופיעים כוכבי הבוקר
("כוכבי נשפו"), אחריהם דמדומי הבוקר("יקו לאור"), ולבסוף הנץ החמה ("עפעפי שחר"). המשאלה המובעת בפסוק זה היא שהלילה לא יזכה לראות תחילתו של יום, היום בו נולד איוב. המשורר מדמה את הלילה לאיש המצפה לראות אור כוכבים ("יקו לאור") ואת קרני האור הראשונות של השחר לעפעפיים של אדם, אשר ממצמצות בהתעוררו
משנתו. ישנם מפרשים הסוברים כי משמעות המילה "עפעפיים" במקרא היא עיניים נוצצות. ברוב המקרים המילה מופיעה בתקבולת נרדפת לעיניים : "ה' בהיכל קדשו/ ה' בשמיים כסאו/עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" (תהילים, פרק י"א פסוק ד') או : "אם אתן שנת לעיני/לעפעפי תנומה" (תהילים, פרק קל"ב פסוק ד'), או: "ותרדנה
עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיה, פרק ט' פסוק י"ז).
"כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיני"
איוב מקלל את הלילה שלא סגר את פתח הרחם שקלט את הזרע ממנו נוצר - כלומר איוב מקלל את הלילה שלא מנע את הריונו. הרחם מדומה כאן לחדר שיש לו דלתות. כאשר הדלתות נפתחות הזרע נכנס פנימה, נקלט בו ומתפתח לעובר. תפיסה דומה מופיעה גם בספר בראשית פרק כ"ט פסוק ל"א :"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". לעומת זאת
הדימוי של סגירת הרחם משמש לתאור עקרותה של אשה כמו במקרה של חנה :" וה' סגר רחמה" (שמואל-א' פרק א' פסוק ה'). המילה רחם אמנם לא מופיעה בפסוק שלפנינו אולם המילה בטן משמשת לעתים קרובות כמילה נרדפת לרחם, כמו למשל בפסוק הבא (פסוק י"א) או כמו שנאמר על רבקה בספר בראשית, פרק כ"ה פסוק כ"ד: "וימלאו ימיה ללדת
והנה תומם [תאומים] בבטנה", או כמו שנאמר לירמיהו: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך" (ירמיה פרק א' פסוק ה').
איוב ממשיך לקלל את הלילה או את היום שבא אחריו, שלא הסתיר עמל מעיניו. עמל - במשמעות של סבל, צער וייסורים, כמו שנאמר בספר שופטים פרק י' פסוק י"ז: "ותקצר נפשו בעמל ישראל" או כמו שנאמר בספר דברים פרק כ"ו פסוק ז': "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו".
"למה לא מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע"
תקבולת נרדפת המביעה משאלה של איוב: מוטב היה לו נולדתי מת מרחם אמי. אם כבר יצאתי מבטן אמי עדיף היה שלא הייתי זוכה לחיות וכך היה נמנע ממני סבל רב.
פירוש אחר: עדיף היה לו מתתי כבר ברחם אמי, וזאת בדומה לדברים שאמר ירמיהו: "אשר לא מותתני מרחם ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם" (ירמיה, פרק כ' פסוק י"ז).
"מדוע קדמוני ברכיים ומה שדיים כי אינק"
קיימים מספר הסברים לביטוי "קדמוני ברכיים". ידוע כי במזרח הקדום היה מנהג להושיב את הרך הנולד על ברכיו של האב, האם, או האומנת כאות לקבלתו או לאימוצו כבן. למשל רחל העקרה מציעה ליעקב את שפחתה בלהה כדי שתלד במקומה: "הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" (בראשית פרק ל' פסוק ג') או צאצאיו
של יוסף אשר נולדו על ברכיו: "וירא יוסף לאפרים בני שילשים גם בני מכיר בן-מנשה יולדו על ברכי יוסף" (בראשית פרק נ' פסוק כ"ג). הסבר אחר המתקשר להמשכו של הפסוק מתייחס
להושבת התינוק על הברכיים בשעת ההנקה - כלומר, איוב מתלונן מדוע הושיבוהו והניקוהו ולא נתנו לו למות ברעב. הושבת התינוק על הברכיים סימלה גם טיפול ודאגה לרך הנולד ואיוב מתלונן מדוע טיפלו ודאגו לו לאחר שנולד ולא עזבו אותו והניחו לו לגווע.
"כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי".
פסוק זה מסכם ומסביר מדוע איוב אינו חפץ בחיים. אילו היה מת ביום הולדתו או בלילה בו נוצר ברחם אמו כי אז היה שוכב בשקט ובמנוחה בקברו ולא היה סובל כל-כך. איוב רואה את המוות כמקום בו שורר שקט ושלווה שלום ומנוחה. ואמנם בפסוקים הבאים הוא מתאר את השאול כמקום בו כולם שווים: "שם רשעים חדלו רוגז ועבד חופשי
מאדוניו". השאול מצטייר בעיניו של איוב המתייסר כמעין גן-עדן בו שוכבים המתים וישנים שנת-עולם, שנה נצחית שלוה ונינוחה
ביבליוגרפיה
1. הופמן יאיר. שלמות פגומה, ספרית האנציקלופדיה המקראית, 1995.
2. חכם עמוס. ספר איוב.
3. עולם התנך, ספר איוב.
הרקע הכללי וכך גם רוב הפירושים לשיר לקוחים מתוך עולם התנך - ספר איוב, עמ' 40-36.
ראה: הופמן יאיר, שלמות פגומה, 1995, עמ' 212-210.
טור-סיני, פירוש לספר איוב, עמ' 367, 372-371.
לפי: הופמן יאיר, שלמות פגומה, 1995, עמ' 212-210
ראה: הופמן, עמ' 212.
ראה: הופמן, עמ' 212.
לפי הופמן, עמ' 116.
לפי הופמן, עמ' 124-123.
האות הנטויה מסמנת את מיקום ההטעמה במילה.
לפי פרופ' חיים כהן, אוניברסיטת בן גוריון, בתוך: עולם התנך - ספר איוב, עמ' 37.
ראה: פרופ' חיים כהן, אוניברסיטת בן גוריון, בתוך: עולם התנך - ספר איוב, עמ' 38.
לפי עמוס חכם, פירוש לספר איוב.
לפי עמוס חכם, פירוש לספר איוב.
ראה גם ספר דברים, פרק ל"ב פסוק כ"ד: "וקטב מרירי ושן בהמות אשלח-בם עם חמת זוחלי עפר".
לפי פירושו של עמוס חכם לספר איוב.
ראה: פרופ' חיים כהן, אוניברסיטת בן גוריון, בתוך: עולם התנך - ספר איוב , עמ' 39.
לפי עמוס חכם בפירושו לספר איוב.
לפי עמוס חכם בפירושו לספר איוב
ראה: ישעיה פרק כ"ז פסוק א' וכן תהילים פרק ע"ד פסוקים י"ג-י"ד.
בספרות האוגריתית האל מות מזכיר לבעל את נצחונו על האל ים במלים דומות לנאמר בישעיה ובתהילים:
[כאשר מחצת לויתן, נחש בריח/ כילית נחש עקלתון/ שליט בעל שבעת הראשים] (30-27, 1-3:I:1.5 KTU)
לפי פרופ' חיים כהן, עולם התנך, ספר איוב, עמ' 40.
לפי פירושו של עמוס חכם לספר איוב.
ראה: פרופ' יעקב קליין, אוניברסיטת בר-אילן, בתוך: עולם התנך, ספר איוב, עמ' 41.

תגים:

פרשנות · תנך

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אמנות השירה המקראית-ספר איוב פרק ג' פסוקים ג'-י'", סמינריון אודות "אמנות השירה המקראית-ספר איוב פרק ג' פסוקים ג'-י'" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.