היישום אינו מחובר לאינטרנט

חוק קורבן פסח

עבודה מס' 040971

מחיר: 228.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הסבר המושגים פסח וזבח, מנהגי זבח הפסח לפי המקור הכוהני, אסכולת גרץ-ולהאוזן, סוגי הקורבנות ואופיו המקורי והתפתחותו של הזבח.

5,169 מילים ,10 מקורות

תקציר העבודה:

חוק קרבן הפסח

תוכן עניינים hc0971
1. מבוא
2. המושגים "פסח" ו"זבח"
3. מנהגי זבח פסח לפי המקור הכוהני
4. אסכולת גרץ-ולהאוזן
5. סוגי הקורבנות
6. קורבן הפסח
7. זבח פסח-קורבן בית או קרבן במות
8. אופיו המקורי והתפתחות זבח הפסח
9. סיכום

מבוא

נושא העבודה הינו זבח הפסח כפי שהוא מופיע במקור הכוהני בתורה.
מטרת העבודה לבדוק ולהשוות בין זבח פסח כפי שמופיע במקור הכוהני
(ספר שמות, פרק י"ב פס' א-כ, מג-נ), ובין זבחים אחרים:
במקור הכוהני - (ויקרא כ"ג פס' ד-ח, במדבר כ"ח פס' טז-כה, ופסח שני
המופיע בספר במדבר ט' פס' א-יד) , במקור סי"א - (שמות י"ב פס' כא -
כז,) ובמקור ס"ד - (דברים ט"ז פס' א-ח) . (ראה בעבודה זו הפרק העוסק
באסכולת גרץ - ולהאוזן).
כמו כן אנסה להשוות את זבח פסח לזבח תודה ושלמים .
העבודה תתמקד בשאלות הבאות: האם זבח פסח, במקורו, קרבן בית או
קרבן במות? מהו המקור הקדום לזבח פסח וכיצד נעשה לחלק
מההסטוריה של העם?
וכן אתייחס להתפתחות נוהגי זבח פסח כפי שהם מופיעים במקורות
השונים.

מקורות:

את מצוות השה קיימו אך מתן דם על המשקוף והמזוזות לא קיימו, את הקורבן הקריבו, אולם אך ורק במקדש, ואכלו אותו אך ורק בירושלים.
(לפי דברי הימים ב' פרק ל' פס' טו ואילך, וכן לפי דברי הימים ב' פרק ל"ה פס' א ואילך).
קויפמן מתנגד גם לטענת אנשי האסכולה שאמרו כי בחוקת הפסח לפי ס"כ,
שה הפסח אינו מהווה קורבן ממש מפני שאינו מוקרב בבית הבחירה.
לפי קויפמן הזבח בפרוש נקרא במקור הכוהני "פסח ליהוה" (שמות יב פס' מז) ו"קרבן יהוה" (במדבר ט' פס' ז), וגם סי"א מכיר אותו (שמות י"ב פס' כא-כז).
לפי קויפמן, הפסח במקור הכוהני, המופיע בשמות י"ב הוא חוק קדמון ,כיוון שהזבח מוקרב במשפחה, הבית משמש כמקדש, ומתן הדם על המשקוף והמזוזות הינו מנהג עממי עתיק שתפקידו להגן על יושבי הבית מפני מזיקים.
לפיכך מסקנתו של קויפמן, סותרת את השקפת גרץ-ולהאוזן, ומצדדת בכך שחוק הפסח המופיע בס"כ קודם לס"ד [3: 123-121] .
4. סוגי הקרבנות ומאפייניהם
לפי ליכט [5] התורה מגדירה שלשה סוגי קרבנות:
קרבנות רשות - קרבנות שאדם בוחר מרצונו להקריב, על מנת להביע את רגשותיו כלפי ד' - רגשות תודה והוקרה, כנאמר בספר ויקרא א' פס' ב-ג :
"אדם כי יקריב מכם קרבן ליהוה מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, אם עולה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו, לרצונו לפני יהוה".
קרבנות חובה - קרבנות שאדם חייב להביא בכדי לכפר על חטאו או טומאתו כפי שכתוב בספר ויקרא פרק ד'.
קרבנות קבע - קרבנות שמצווה להביאם במועדים קבועים, בעיקר שלשת הרגלים.
קרבנות רשות וחובה הינם בדרך-כלל של יחידים ולעיתים אף הציבור כולו מביאם.
לעומת זאת כל קרבנות קבע הינם של הציבור - חוץ מזבח פסח - שעליו מצווה כל בית-אב בנפרד, כנאמר במקור הכוהני, בספר שמות י"ב פס' ג:
"ויקחו להם איש שה לבית-אבות שה לבית".
קרבנות הקבע הם בדרך-כלל עולות או חטאות של בהמה, ובדרך-כלל הם יקרים מאד, יחסית לקרבנות הרשות והחובה שאפשר שיהיו לא יקרים במיוחד.
רוב קרבנות הקבע של הציבור היו עולות המוקטרות כליל על המזבח ואין אדם נהנה מהן. הקרבת הקטורת נעשתה בדרך-כלל בפנים המשכן או סמוך מאד לפנים המשכן, כשהכוונה לחצר או לפתחה של חצר, בגלל ריבוי המביאים את הקטורת לפני יהוה - ביטוי רב משמעי לפי ליכט [141 :5], כיוון שהכוונה לעבודה פולחנית הנחשבת כעבודת משכן
ד'.
לפי השקפת ולהאוזן וגם לפי רוברטסון סמית [563: 3], הקרבן העתיק ביותר הוא השלמים, אשר קדם לחטאת ואשם, וסעודת הקרבן המשותפת היא הצורה הראשונית של הקרבן.
מן השלמים ניתן חלק לד' (הדם והחלב), והשאר נאכל בסעודת קודש במקדש, או בתחום המקדש, על-ידי בעלי הקורבן, תוך שמירה והקפדה על דיני טהרה וסיום אכילה בזמן קבוע (ראה: ויקרא ז' פס' טו-כא).
לפי השקפתם של ולהאוזן ורוברטסון, סעודה זו משתפת את אוכליה עם האל שיתוף מיסטי ומכאן קדושתה.
לפי קויפמן, אין זה כלל שיתוף מיסטי כיוון שהשלמים נאכלים לפני יהוה ולא עם ד'.
קויפמן מסתמך בדריו על הנאמר בס"כ כי בשר השלמים הוא קנין ד':
"זבח השלמים אשר ליהוה" (ויקרא ז' פס' כ, כא)
ומכאן שהאדם אוכל משל ד' כאילו הוא אורחו, וזהו, לפי קויפמן, סוג ההקרבה לד' הגלומה באכילת השלמים.
לדבריו, סעודת השלמים לפני יהוה גוררת אחריה שמחה על ההקרבה לפניו - וזהו הרגש האמיתי שנלווה לפולחן ולא שיתוף מיסטי {563 : 3].
5. קרבן פסח - מאפיינים
זכר קרבן הפסח מופיע בספר הברית (שמות כ"ג פס' יח) , ובספר הברית הקטן (שמות ל"ד פס' כה), כמו כן הוא מופיע במקור הכוהני בהקשר לימי מקרא קודש החלים במשך השנה {ויקרא כ"ג פס' ה) וברשימת המוספים הקרבים במשך השנה (במדבר כ"ח פס' טז) וכן בחוקת ספר דברים (דברים ט"ז פס' א-ז) .
פסקה כוהנית מפורטת הכוללת גינונים מיוחדים של הקרבן מופיעה , כפי שצויין לעיל, בספר שמות י"ב פס' א-כ, מג-נ, וכן במקור ס"י (שמות י"ב פס' כא-כז) [6].
חזל ראו פסקאות אלו כפסח מצרים והבדילו בינו ובין פסח דורות, וכך גם מפרשים כמו קאסוטו, כהנא וליונשטם [7].
לדבריהם פסקאות אלו נאמרו לישראל במצרים, ומעשה הקרבן היה חלק מסיפור ההצלה של ד', שהצילם ערב יציאת מצרים, כי לפי המסופר, אותות דם הקרבן שנעשה במצרים, גרמו לד' לפסוח על בתיהם, בשעה שהיכה את מכת הבכורות (פסח במשמעות להגן או לעבור=לדלג): "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד
בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני יהוה. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים [...] ועבר יהוה לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח יהוה על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב פס' יב-יג, כג).
מכאן שמו של הקורבן - פסח - משום שבאותו לילה פסח על בתיהם.
לפי הרן [6], אין סתירה בין הפסקה הכוהנית (שמות יב פס' א-כ, מג-נ)
ובין הפסקה של ס"י (שמות י"ב פס' כא-כז), אלא רק מספר פרטים שנוספו:
דם הקורבן נאגר בסף = אגן , כלי להחזקת נוזלים, לפי שמואל ב' פרק י"ז פס' כח
אך לפי תרגום השבעים סף = מפתן הדלת, וכמו כן משתמשים באגודת אזוב כדי להניח את הדם על פתח הבית.
שימוש זה באזוב נעשה גם בטקסי היטהרות מצרעת, טומאה, נידה וכו'.
פרט נוסף הינו האיסור לצאת מפתח הבית עד הבוקר, לעומת הפסקה הכוהנית האוסרת להשאיר מן הקרבן עד הבוקר ולא מציינת איסור זה על יציאה מן הבית. לפיכך ניתן לעשות אינטגראציה בין שני התיאורים ולקבל תמונה כוללת המתארת את המאפיינים היחודיים לקרבן הפסח.
מאפיינים אלו הם:
1. אכילת הקרבן בלילה.
2. חובה לאכול את הקרבן בליל הארבעה-עשר לחודש הראשון, בשעת בין הערביים.
3. הקרבן צריך לבוא מן הצאן, בהמת עובדי האדמה.
4. יש לצלות את הקרבן באש ולאכלו בלילה מבלי להותיר ממנו עד הבוקר.
5. האכילה נעשית בחפזון ובלבוש מלא.
6. הדגשת תפקיד הדם והשימוש בו: נתינתו על המשקוף ומזוזות הבית.

חלק מחוקרי המקרא [8] , סבורים כי מתן הדם על המשקוף והמזוזות היה טקס אפוטרופאי, ונועד להגנה מפני מגפות, ולא היה קשור כלל להקרבת קורבן או אכילת בשר (כפי שלא הוזכר בפסקה ס"י, בספר שמות י"ב פס' כא-כז).
לפי הרן [6], חוקרים אלו מתעלמים מן המקור הכוהני (שמות י"ב פס' א-כ, מג-נ) ולפיכך מתקבלת תמונה של קורבן הפסח כחג שמוצאו מחיי הנוודים, של מגדלי העדרים, החוגגים בתקופת האביב מעין חגיגה אפוטרופאית, בלילה - כשהירח במלואו, קודם מסעם השנתי, בהעתיקם את מחניהם מן המדבר לאזורי ישוב [9].
כמו כן, חוקרים אלה שוללים כל קשר בין קרבן הפסח וחג המצות שהינו חג חקלאי מובהק, האופייני לתנאי ישוב, וכפי הנראה נקלט בעם רק לאחר ההתנחלות בארץ.
לפיכך טוענים החוקרים, הצמדתם של קרבן הפסח וחג המצות היא נסיבתית בלבד, או אחת מן ההמצאות של ס"ד [130 :6].
הרן [6], לעומת זאת טוען כי קרבן הפסח מוכר היטב בשני ספרי הברית, ואף את אופן חיבורו לחג המצות:
"לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בוקר" (שמות י"ג פס' יח) וכן גם "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" (שמות י"ג פס' כה) . כלומר זבח הפסח ניתפס בעיני הרן, כפתיחה לחג המצות, והפסח אף נקרא :
"זבח חג", זבח מיוחד שנערך בלילה המשולב עם חג המצות.
לפיכך הרן, מתנגד לטענה שחיבור חג הפסח עם חג המצות הוא מן ההמצאות של ס"ד (ראה: דברים טז פס' ב-ג), וטוען כי אופיו המקדשי של זבח פסח נובע מכך שהוא צמוד לחג המצות עוד מימים ימימה.
מכאן הרן מסיק שמאחר והפסח קשור עוד בשלב קדום לחג המצות, ומאחר וטבעו של חג הינו בעליה לרגל, לאחד מבתי האלוהים, הרי חיבורו של הפסח למקדש אירע כבר בשלב קדום, עוד לפני ההוראות הניתנות בספרי הברית [130 :6].
6. זבח פסח - קרבן בית או קרבן במות ?
לפי המקור הכוהני (שמות י"ב פס' א-כ, מג-נ) זבח הפסח הינו קרבן הנשחט בחיק המשפחה ליד הבית, ואשר נאכל בבית על-ידי כל בני המשפחה.
לעומת זאת לפי ס"ד (דברים ט"ז פס' א-ח) הגירסה שונה:
" וזבחת פסח ליהוה אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר יהוה לשכן שמו שם"
(דברים ט"ז פס' ב) , וכן: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר יהוה אלהיך נותן לך כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלוהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים. ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר יהוה אלהיך בו ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" (דברים ט"ז פס' ה-ז).
לפי ס"ד, הקרבן איננו דווקא מן הצאן אלא גם מן הבקר, מבשלים אותו ולא צולים אותו, ויש לעשותו במקום הבחירה בלבד. כמו במקור הכוהני, גם כאן, הפסח נעשה בלילה ונאכל עד הבוקר.
לפי הרן, הכוונה בזבח - שהבשר אמנם נועד לאכילה, אך קודם יש להפריש ממנו את החלב והדם, וזאת יש לעשות על מזבח, קודם הסתגרותם בבית, מכאן שיש צורך במזבח הסמוך לבית האלוהים.
לפי הרן [6], קשה לתאר את קורבן הפסח כפחות במעלתו מקרבנות אחרים כמו: קרבן בכורות, מעשר, נדר, חרם, נדבה, והקדש - אשר כולם קורבנות מקדשיים ונחשבים פחותים מקרבן הפסח. לכן, לדעתו, חייב להיות הפסח קרבן מקדשי.
לטענתו, הקטרת החלב חייבת להיות על מזבח המשכן, כמקום פולחן בלעדי בכל מחנה ישראל.
לדברי הרן, הפסח נעשה ונאכל בכל ערי המקדשים, וכדי לעשותו היו המשפחות עולות ומתקבצות באותן ערים - ולא במזבחות בודדים בגבול.
לחיזוק טענתו הוא מביא את החוק המצווה לחוג את היום שלמחרת הפסח ולעשותו "חג ליהוה" : "והיה היום הזה לזכרון וחגותם אותו חג ליהוה לדורותיכם חוקת עולם תחגהו" (שמות י"ב פס' יד).
מכאן הרן מסיק שאין הפסח נעשה אלא בעליה לרגל, כיוון שזהו חג שנקבע לדורות כחג ליהוה, וככזה עליו להחגג קרוב למשכן יהוה.
גם לפי פסח שני, המופיע בספר במדבר פרק ט' פס' א-ה, ונחגג בשנה השניה ליציאה ממצרים, הפסח נקרא "קרבן יהוה" .
הפסח נערך על-ידי בני ישראל במחנה, לאחר הקמת המשכן.
בהיות הפסח "קרבן יהוה" הוא חייב להיות קשור למזבח שליד המשכן, והקטורת צריכה להיות מוגשת עליו.
לעומת זאת, לפי התיאורים המופיעים בס"כ (שמות יב פס' א-כ, מג-נ) , קרבן הפסח נעשה כביכול כבר במצרים, לפני הקמת המשכן ולפני היציאה לארץ ישראל, ומתקבלת תמונה של קרבן בלתי מקדשי ואפילו קרבן בית.
הרן שולל מכל וכל תמונה כזו של קרבן בית וטוען כי תיאור זה הינו אילוץ אנאכרוניסטי, בגלל שאיפת המקרא לתת מאחז לקורבן הפסח בספור יציאת מצרים, ולדבריו ההשלכה של פסח דורות בדמות פסח מצרים העיקה על טבעו האמיתי של הקרבן.
לחיזוק דבריו הרן נעזר בס"ד בו מופיעה אזהרה מפורשת המכוונת נגד אפשרות זביחה באחד המקדשים שמחוץ למקום הבחירה (דברים ט"ז פס' ה):
"לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר יהוה אלהיך נותן לך" [136 :6].
חז"ל לעומת זאת יישבו את הסתירה באמצעות הפרדה בין פסח מצרים לפסח דורות: פסח מצרים - כל אחד שוחט בביתו, פסח דורות - כל ישראל שוחטים במקום אחד, כשהזבח נערך באופן ציבורי מבלי להקפיד על טהרה.
7 . אופיו המקורי של זבח הפסח והתפתחותו
ולהאוזן טען שהמקור לסיפור מכת הבכורות המופיע בסיפור יציאת מצרים, הינו מצוות הבכורות, ואמנם רבים מן החוקרים קשרו בין דיני הבכורות לדיני פסח, תוך מציאת הקשר על שאירע באותו לילה בו ניצלו בכורי ישראל.
ליונשטם [7], מתנגד להקשר זה וטוען כי לפי תוכנם, מקיפים דיני הבכורות, מלבד הקרבת בכור הצאן אף הקרבת בכור הבקר, ופדיון החמור, ובמיוחד פדיון בכור האדם. לעומת זאת מזכיר דין הפסח את שה הצאן בלבד (לפי ס"ד) ולא דווקא את הבכור שבצאן.
לפי דיני בכורות, בכור הצאן והבקר נשאר שבעה ימים אצל אימו וניתן לד' ביום השמיני : "כן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב פס' כט), לעומת זאת שה הפסח מופרש בעשור לחודש הראשון, ונזבח ביום הארבעה עשר בו, בין הערביים (ראה: שמות י"ב, פס' ג-ו).
בדיני בכורות , לפי התחוקה הכוהנית - הבכור נאכל, וחלקו מופרש לכהנים :
"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ליהוה אלהיך. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני יהוה אלוהיך תאכלנו, שנה בשנה במקום אשר יבחר יהוה, אתה וביתך" (דברים ט"ו פס' יט-כ) וכן גם:
"אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קודש הם. את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח ליהוה. ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר י"ח פס' יז-יח).
לעומת זאת בפסח מצרים (ס"כ), אין כלל זכר לכוהנים, ומופיעים דינים ייחודיים לזבח הפסח כמו: הכנתו בצליה על האש (שמות י"ב פס' ח), אופי הכנה קדום האופייני לשבטים נודדים, כך גם האכילה דווקא בלילה, כשהסועדים המשתתפים בזבח לבושים ומוכנים לצאת לדרכם: במתנים חגורים, נעלים ברגליהם ומקלם בידיהם (ראה: שמות י"ב
פס' יא).
כמו כן היחודי לפסח היא האכילה בבתים עד אור הבוקר כשדם הפסח נתון על משקופיהם ומזוזותיהם (שם, פס' כב), וכן על המשתתפים להיות נימולים:
"וכל עבד איש מקנת כסף ומלת אותו אז יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו [...]
כל עדת ישראל יעשו אותו. וכי יגור איתך גר ועשה פסח ליהוה הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ, וכל ערל לא יאכל בו" (שמות י"ב פס' מד-מח).
לפי ליונשטם [82 :7], הייחודיות ואופיו המקורי של הפסח מעידים כי במסורת יש לו שורשים ייחודיים משלו, אשר רק מאוחר יותר התלכדו עם ספור יציאת מצרים ועם ספור מכת הבכורות.
לפי ליונשטם, לפועל פסח שתי משמעויות מרכזיות: הגן ועבר.
הפירוש הראשון לקוח מעצם לשון הכתוב: "ואמרתם זבח פסח הוא ליהוה אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות י"ב פס' כז) כלומר פסח במשמעות שד' הגן על בתי בני ישראל וכך הצילם.
הפירוש השני נעשה בעקבות תרגום השבעים מלשון 'עבר' כלומר: ד' עבר על בתי בני ישראל, דלג עליהם, ולא פגע בהם, בנגפו את מצרים.
לפי ליונשטם [86 :7], פירוש זה כבר רווח בימי בית שני, אולם לפי דעתו עיקר הפירוש הוא מלשון הגנה, ולחיזוק טענתו הוא מביא את ענין הדם שניתן על המשקוף ומזוזות הבית, שעל פי ההשקפה הנפוצה במזרח הקדמון, בכוחו להגן על הבית ועל יושביו.
מכאן, ליונשטם סובר כי פירוש השם פסח הינו הגנה בפני המשחית, ומשמעותה המקורית של המלה היא ברית בין ד' המגן על מי שנתו לו את בריתו.
כלומר, ליונשטם מצדד באופיו האפוטרופאי הקדום של זבח הפסח בדומה לטקס המילה (ברית).
במילים אחרות: הפסח הינו זבח המגן על חיי בני האדם ואין רשאי להשתתף בו אלא מי שמוגן כבר על-ידי המילה [88 :7].
הקשר בין המילה לזבח פסח כמעט ולא הוזכר על-ידי החוקרים האחרים, אך לפי ליונשטם הוא מתקשר גם לענין איסור שבירת העצם בקורבן - איסור שמשמעותו שמירת השלמות של הבהמה השחוטה, כסמל לשמירת שלמותם וחייהם של המשתתפים בזבח.
לפי ליונשטם, צירוף מוטיב הפסח למוטיב יציאת מצרים ומכת הבכורות טשטש את אופיו המקורי כטקס אפוטרופאי, וכרך אותו בארוע הסטורי.
וכך, מנהג פולחני עתיק, נעתק מקרקע דימונולוגית והוכלל במעגל התודעה הדתית וההסטורית של ישראל ובקביעת ייחודו של העם.
מכאן, לדברי ליונשטם, אין לתמוה שכבר ספר שמות מגדיר את הפסח כזכר ליציאת מצרים, כשהפסח משמש זכרון למה שקרה בעבר ההסטורי.
שרידים לאופיו המקורי של הפסח ניתן למצוא עדיין בדגש על מוטיב ההצלה
"ואת בתינו הציל" (שמות י"ב פס' כז) או כפי שנאמר במקור ס"י : "ופסח יהוה על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב פס' כג) .
לפי ליונשטם, תהליך טשטוש אופיו המקורי של הפסח הלך והתפתח עם הזמן
כאשר ספר דברים מנתק את הפסח מסביבתו הביתית הקדומה ומעבירו למקדש:
"לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך נותן לך" (דברים ט"ז פס' ה-ו).
דין זה גוזר בהכרח את ביטולו של הטקס האפוטרופאי של מתן הדם על המשקוף ומזוזות הבתים, וכך אופיו המקורי של הפסח נעלם.
הפסח בס"ד הופך להיות רק זכר לסכנת המשחית שסיכן את חיי בני ישראל, זכר לסכנה שמפניה ד' הציל את עמו באותו לילה גורלי.
כלומר: הפסח הנשחט בס"ד , גם מן הבקר, אינו אלא זכר ליציאת מצרים ותו לא.
לפי ליונשטם, אלמנט נוסף שגרם לטשטוש אופיו הקדמוני של הפסח הינו המעבר מצלית הקרבן באש לבישולו - אולם היה זה חידוש שלא נתקבל בישראל, ובספר דברי הימים ב' פרק ל"ה פס' יג, נעשה נסיון לבאר את לשון ספר דברים הסותרת את הנאמר בס"כ, שהכוונה בבישול כמונח כללי הכולל בתוכו צליה: "ויבשלו הפסח באש כמשפט"
הוכחה לכך שהמנהג הקדום של צליית הפסח עדיין נשתמר בימי המשנה היא בפסחים ז' א-ב, שם מופיע תיאור צליית הפסח על שיפוד של רימון [90 :7].
לסיכום, לפי ליונשטם, זבח הפסח היה במקורו טקס אפוטרופאי של רועי צאן, והוא נשנה מדי שנה בשנה, כדי להסיר את סכנת הנפשות הצפויה ממשחית קטלני המשוטט בלילה מסויים, בו הירח מלא, כנראה, ליל יציאתם למרעה הקיץ.
לפי ליונשטם היה זה טקס קדמוני, ודת ישראל קיבלה מסורת דימונולוגית -
אפוטרופאית זו, המושרשת עמוק בתודעת העם, אך היא הפיגה את כוחה, בהפכה את הטקס לזכר ההצלה החד-פעמית שאירעה בעבר, ושיבצה מאורע חד-פעמי זה, שיבוץ הדוק בתולדות העם.
ד' הציל את בני-ישראל מפני המשחית באותו לילה גורלי בו יצא להכות את בכורי מצרים, ומעשה זה גרם במישרין ליציאת מצרים.
המגמה להחליש את היסוד הדימונולוגי-אפוטרופאי וההיסטוריזאציה של הטקס מגיעות לשיאן בספר דברים, המסביר את זבח הפסח כזכר יציאת מצרים סתם, שאין בצידו שום זכר להצלת בני-ישראל מידי המשחית.
ליונשטם מנסה להוכיח בעדויות שונות שאופיו הקורי של הפסח לא נשכח מלב העם, למרות הנסיון להיסטוריזאציה שלו.
סיכום
בעבודה זו דנתי במשמעויות השונות של הפסח לפי ספר הכוהנים, ספר דברים וספרי הברית - וערכתי השוואות בין הגרסאות השונות.
אופיו המקורי של זבח הפסח היה כנראה כלל לא קשור ליציאת מצרים, ולא לסיפור מכת הבכורות, ולפי ליונשטם היה זה טקס אפוטרופאי של רועי צאן, אשר בו לדם הקרבן היה תפקיד חשוב בהגנה על האנשים מפני מזיקים שונים.
בעוד חוקרים אחרים ניסו לשלול את הקשר בין הפסח לחג המצות, בטענתם כי חיבורם זה לזה הינו אחת מן ההמצאות של ס"כ, דווקא מנחם הרן מנסה להצביע על כך שחיבור זה הינו קדום, וזבח הפסח אכן ניתפס כפתיחה לחג המצות, והפסח נקרא אף "זבח חג", כלומר זבח מיוחד שנערך בלילה שלפני חג המצות.
המקור עליו הוא מסתמך הינו ספר שמות פרק י"ג:
"לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" (שמות י"ג פס' כה) .
הקישור הקדום בין פסח לחג המצות מוביל את הרן לטענה כי עצם צמידותו של הפסח לחג המצות מחייב את אופיו המקדשי, הפרשת החלב והדם על המזבח, קרוב למשכן אלוהים. ומכאן טענתו, שפסח מצרים הינו אילוץ אנאכרוניסטי עקב שאיפת המקרא לתת מאחז לקורבן הפסח בספור יציאת מצרים, ולדבריו ההשלכה של פסח דורות בדמות פסח מצרים
העיקה על טבעו האמיתי של הפסח.
לדעתי, הסבר זה בעצמו מאולץ ומלאכותי ואינו מניח את הדעת.
בנוסף, הזכרתי את אסכולת גרץ-ולהאוזן אשר לטענתה המקור הכוהני התחבר מאוחר יותר משאר המקורות, והוא נשען על ס"ד.
קויפמן וחוקרים אחרים הוכיחו כי דבר זה לא יתכן, כיוון שחוקת הפסח המופיעה במקור הכוהני, אינה מדברת כלל על אחדות הפולחן ואינה מזכירה כלל את תפקיד הכוהנים בזבח.
ההסבר - שנותנים אנשי אסכולת גרץ-ולהאוזן הוא שבתקופה בה נתחבר ס"כ, אחדות הפולחן וקיום הזבח בבית המקדש היה נוהג מובן מאיליו ולכן לא היו צריכים להזכירו - הוא הסבר דחוק וקויפמן אכן מסתייג ממנו.
לדעתי , אין ספק שהפסח היה במקורו טקס קדום אשר יסודותיו נשתמרו בקרב העם (שרידים ממנו ניתן למצוא במקור הכוהני), והוא זכה להסברים שונים ולרציונאליזאציות שבסופו של דבר קישרו אותו עם אירועים היסטוריים אשר התרחשו עם גיבושו של העם.
רשימת הערות ביבליוגרפיות
1. לקוח מתוך האינציקלופדיה המקראית בערך 'פסח', כרך ו' עמ' 526-514
2. מתוך: אינציקלופדיה מקראית ערך 'זבח', כרך ב' עמ' 901.
3. הדברים לקוחים מתוך : קויפמן, תולדות האמונה הישראלית כרך א'
עמ' 15-13 וכן עמ' 123-121 .
4. הדברים נלקחו מתוך קויפמן [3], לפי מראה מקום:
Hoffman, Instanzen., p.81-83
5. ליכט, י., פירוש על ספר במדבר , כרך א , תשמ"ה, עמ' 141-131 .
6. הרן, מ., תקופות ומוסדות במקרא, תשל"ג, עמ' 137-108 .
7. ליונשטם, ש.א., מסורת מצרים בהשתלשלותה, תשמ"ז, עמ' 100-80 .
8. החוקרים אשר טענו כי מתן הדם היה טקס אפוטרופאי במקורו הם:
ליונשטם, ש.א., מסורת ישראל בהשתלשלותה, תשמ"ז ,עמ' 88-84 , 94-93 .
K. Marti, Geschichte der Israelitischen Religion, 1903, p. 40-41
I. Benzinger, Ency. Biblica, III, 1902, p 3594-3595
H.J. Kraus, Gottesdienst in Israel, 1962, p. 62.
9. הרן מתיחס בדבריו אלו לספרו של חוקר המקרא L. Rost בספרו:
. Das Kleine Credo und andere studien zum AT, 1965, pp 101- 106
10. J. Wellhausen, Prolegomena zur Geschichte Israels, pp 80-85
0

תגים:

קרבן · מקרא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "חוק קורבן פסח", סמינריון אודות "חוק קורבן פסח" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.