ניתוח המאמר של איאן ואט העוסק בפרשנות הפיסקה הראשונה בספר "השגרירים"\הנרי ג'יימס

תקציר העבודה:

The First Paragraph of The
Ambassadors: an explication (1960) / Ian Watt

מבוא hc0403-
המאמר של ואט (Ian Watt) עוסק בפרשנות הפיסקה הראשונה בספרו של הנרי ג'יימס
"השגרירים" (The Ambassadors). המאמר מחולק לארבעה חלקים: החלק הראשון
הקדמה, ואחריה באים שלשה פרקים, המתמקדים בניתוח דקדקני של הפיסקה על כל
הקשריה; הפרק הראשון עוסק ברמת המילים וארגונם במשפט; הפרק השני עוסק
ברמת המשמעות וברעיונות המתייחסים ליצירה כולה; והפרק השלישי עוסק ביחסים
השוואתיים בין היצירה האחת ליצירות אחרות של ג'יימס וליצירות נוספות של
סופרים אחרים...

מקורות:

379
The First Paragraph of The
Ambassadors: an explication (1960) / Ian Watt
מבוא:
המאמר של ואט ((Ian Watt עוסק בפרשנות הפיסקה הראשונה בספרו של הנרי ג'יימס "השגרירים"(The Ambassadors) . המאמר מחולק לארבעה חלקים: החלק הראשון הקדמה, ואחריה באים שלשה פרקים, המתמקדים בניתוח דקדקני של הפיסקה על כל הקשריה; הפרק הראשון עוסק ברמת המילים וארגונם במשפט; הפרק השני עוסק ברמת המשמעות
וברעיונות המתייחסים ליצירה כולה; והפרק השלישי עוסק ביחסים השוואתיים בין היצירה האחת ליצירות אחרות של ג'יימס וליצירות נוספות של סופרים אחרים.
בהקדמה, ואט מחפש מודל מתאים שבעזרתו הוא יוכל לנתח את הפיסקה ולפרשה. הוא מתייחס למונח פרשנות (explication) כתהליך הדרגתי בחשיפת הטקסט הספרותי, תהליך הפורש בפני הקורא משמעויות רבות ומגוונות המעידות על מורכבותו של הטקסט. למרות היותו חסיד הבקורת הספרותית נוסח ריצ'ארדס ((Practical Criticism: I.A.
Richards, המדגישה את האוטונומיה של הטקסט הספרותי ונמנעת מלעסוק בתחום ההסטורי והבלשני, לואט יש השגות בנוגע לשיטת פרשנות זו.
ואט טוען שהפרשנות נוסח ריצ'ארדס מתיימרת לאובייקטיביות בעוד שתהליך הניתוח הספרותי הינו במידה רבה פרי של רציונליזאציה ושיפוט סובייקטיבי.
הסתייגות נוספת שלו היא מכך שהפרשנות נוסח ריצ'ארדס מתעלמת מן הקונטקסט ההסטורי, עד שנוצר רושם מוטעה שמספיק להתבונן רק בחלק מתוך השלם על מנת להכיר את השלם כולו: כביכול מספיק לקרוא את הטקסט הבודד על מנת להסיק מסקנות על הספרות כולה.
כמו-כן מפריע לו שאין התייחסות רבה למבנה הלשוני והתחבירי, ואין התייחסות כוללת לקונטקסט הספרותי וההיסטורי - אספקטים החיוניים ,לדעתו, בהקשרם לטקסט הספרותי.
לדבריו שיטת הפרשנות נוסח ריצ'ארדס מאלצת את המבקר הספרותי לבחור בטקסטים אוטונומיים המורכבים מיחידות קטנות, הכתובים בסגנון מבריק, ובהם איכויות רבות ורב-גוניות, ולפיכך לדעתו השיטה מתאימה יותר לשירה מאשר לפרוזה. לאחר שהוא סוקר שיטות נוספות לפרשנות הטקסט הוא מגיע למסקנה שאין אף טכניקה פרשנית בלעדית
המקובלת עליו, ולכן הוא ניגש לניתוח הטקסט של ג'יימס בהתאם לשיטתו של ריצ'ארדס ובתוספת התיחסות משלו לאספקטים לשוניים-סגנוניים והקשרים לקונטקסט רחב יותר של הספרות וההיסטוריה. משימתו לצאת מן המילים הבודדות על הדף ולהגיע מהרמה הנמוכה של מבנה המשפט (הסינטקס) ועד לרמה הגבוהה של רעיונות , תוך התייחסות
לקונטקסט ההיסטורי-ספרותי.
בפרק הראשון ניגש ואט לניתוח דקדקני של הפיסקה הראשונה, אשר בהתבוננות שטחית ניתן לאפיינה כנעדרת מוחשיות וקונקרטיות, לא קלה לקריאה ואפילו מעט משעממת. הדבר אינו אופייני לאקספוזיציה אשר בדרך-כלל עשירה בתאורים, בפרטים מוחשיים וקונקרטיים, ובדרמטיות.
הקושי בקריאה, לפי ואט, אינו נובעו מאורכו של המשפט הג'יימסיאני, אלא מעיכוב והשהיה של פרטי מידע חיוניים אודות הרפרנטים המופיעים בפיסקה לראשונה. טכניקה זו של השהיה אופיינית לטכניקה הנראטיבית של ג'יימס. ואט מחפש ומוצא קווים אופייניים לסגנון הכתיבה של ג'ימס:
העדפה לפעלים עומדים ((non-transitive verbs, לפעלים פסיביים, ריבוי בשמות עצם מופשטים, שימוש רב במילת הקישור "ש" , "אשר" ( (that, ושימוש בשיטות אלגנטיות להמנע מכינוי שם פרטי באמצעות כינויי שם הגוף (he, his, him) . כמו-כן המנעות ממשפטים אקטיבים ופוזיטיבים ודגש על מילים בהן מופיעה משמעות נגטיבית
מפורשת או מובלעת. ואט מתבונן במשפטים באופן דקדקני וסופר כמותית את מספר המילים המופיעות במשפט, מספר הפעלים ומאפייניהם, (פעלים עומדים המופיעים בצורת המקור או שם הפעולה, ולכן מבטאים יותר מצבים מאשר פעולות ממשיות המתקשרות למושא ספציפי), מגדיר ומאפיין את סוגי המשפטים (משפטים מורכבים, לא טרנסיטיביים ולא
אקטיביים), בוחן את מיקומם של הנושאים במשפט וייחודם כשמות-עצם מופשטים העומדים בראש משפט עיקרי או משועבד. הפירוט הדקדקני נעשה כדי לבסס ולאשר את הקביעה הנפוצה האומרת שסגנון הפרוזה המאוחרת של ג'יימס הוא באופן מיוחד אבסטרקטי.
ואט מנסה לבדוק מהם האילוצים הגורמים לג'יימס לכתוב בסגנון כה אבסטרקטי ומוכלל. שיטתו: לאתר תופעות סגנוניות החוזרות על עצמן בתדירות גבוהה ולמצוא להן הסבר במונחים פונקציונלים-אסתטיים. למשל, הוא בודק את המבנה התחבירי של המשפטים ומבחין כי הם בכוונה אינם מוחשיים ואינם פרטיקולריים. לדעתו, אם ג'יימס היה
מעונין לכתוב בסגנון מוחשי ופרטיקולרי הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, אולם, לפי ואט, המטרה של ג'יימס בסגנון כתיבתו היא ליצור רושם של נקודת מבט נראטיבית מרוחקת, ולפיכך מתאים לו לכתוב בדיבור עקיף ולא ישיר, וכך להכניס את דמות המספר, המתאר ומסביר את הדברים מנקודת ראותו. הניתוח וההסבר לארועים דורש ממנו
מרחק של זמן הנחוץ לשם הבנתם לעומק, ולכן טבעי שהארועים אינם מתוארים בזמן התרחשותם אלא במרחק של זמן. העמדת שם עצם מופשט כנושא במשפט, במקום הגיבור האנושי, הופך את הגיבור לצדדי ובלתי-חשוב. אפקט זה מאפשר פרספקטיבה כללית יותר ורחבה יותר להתבוננות, שבאמצעותה הקורא מתבונן מבחוץ, יחד עם המספר, על מצבו
הרוחני-פנימי של הגיבור, ומשמש כמעין מבקר חיצוני מובלע. כלומר, ואט מראה כי קיימת התאמה ברורה בין סגנון הכתיבה של ג'יימס (האמצעים הספרותיים) ובין מטרתו האסתטית-ספרותית: הדגשת המרחק האירוני. לדברי ואט, האופייני לג'יימס היא כתיבה רב-מימדית ורב-משמעותית הכוללת שלוש נקודות-מבט: הגיבור סטרתר ((Strether,
המספר, והקורא, וכן שלוש רמות של התפתחות התודעה: מודעותם של הדמויות עצמן לארועים, ראיית המספר את הדמויות, ותפיסת הקורא את היחסים הנוצרים בין המספר והדמויות. התמקדותו של ג'יימס בתחום המנטלי והאבסטרקטי משחררת אותו מתיאורים מגבילים של מקום, זמן, וארוע ספציפי, ולכן מאפשרת לקורא להפוך לצופה בתהליכי
המחשבה והתודעה של הגיבור, הנעים קדימה ואחורה בזמן ובמרחב.
אמצעי סגנוני נוסף אשר ואט מנסה להסביר את הפונקציונליות שלו הוא השימוש הרב בצורות הנגטיב (השלילה). לדבריו קיימות מספר פונקציות: להדגיש את נטייתו של הגיבור לספקות ולהססנות, להנחות את הקורא למסגרת שיפוטית נכונה, לשעבד ארועים מוחשיים לאוירה רוחנית-מנטלית, כיוון שפעולה המופיעה בשלילה מהווה רעיון ולא
פעולה (למשל: "אי-הגעתו" מהווה רעיון ולא פעולה ממשית), וכך יכול ג'יימס להמחיש את הנטיה הסובייקטיבית והאבסטרקטית.
פרק שני של המאמר עוסק במאפיינים העיקריים בפואטיקה של ג'יימס וגדולתו כאמן. לפי ואט, המאפיינים הסגנוניים-הלשוניים נובעים ומשקפים את נקודת המבט הנראטיבית הנוטה להכליל את ההתנסות האישית ותופסת את העולם כחלקים מתוך התנסות אחת מובנת. לפי ואט, ג'יימס נחשב כאימפרסיוניסט: לא הארועים במרכז, אלא הרשמים - הם
אשר משפיעים על הדמויות. אופייני לג'יימס היא הדואליות (נקודת המבט הכפולה), המופיעה מצד אחד בתודעותו של הגיבור ומצד שני אצל המספר, המתרגם את מה שהוא רואה למונחים כלליים. המספר הוא בו-זמנית גם אינדיבידואלי וגם מייצג קהל רחב. לפי ואט, לעיתים יש קושי להפריד בין תודעת המספר ובין תודעת הגיבור, וקשה להחליט
מטעם מי נאמרו הדברים ושל מי היו השיפוטים הערכיים או המחשבות המצוטטות. הקורא עובר מן המספר ותודעתו אל הדמות המהרהרת לעצמה, הרואה את הדברים באור שונה, והוא נידרש לתשומת-לב מירבית כשהוא עובר בין נקודת-מבט אחת לשניה. למרות ריבוי נקודות המבט אין מניעה מצד המחבר לארגן את האלמנטים הרבים בנאראטיב שלו ולסדרם
באופן ברור ומדוייק.
לפי ואט, גדולתו של ג'ימס היא ביכולת השליטה המופלאה שלו בקשיים הנוצרים בעקבות סגנון כתיבתו, המאפשר ריבוי משמעויות. (למשל המילה throughout במשפט האחרון של הפיסקה מצביעה לדברי ואט על טון אירוני קומי-הומוריסטי ההופכת על פניה את משמעות הפיסקה כולה).
לאחר התבונות במשפט הבודד עובר ואט להתבונן במבנה הכללי של הפיסקה: כיצד המשפטים מאורגנים בקטע. לדבריו, המשפטים מאורגנים בסדר עולה של מורכבות המסתיים במשפט-מחץ קצר ביותר - מבנה הדומה לבדיחה אשר סיומה מביא לפורקן והקלה. המבנה של הפיסקה תומך בטון ההומוריסטי המשתמע מתוך הטקסט.
לאחר-מכן ואט עובר אל רמת המשמעות המתקבלת מקריאה צמודה ודקדקנית בטקסט. ואט קורא 'בין השורות' ומסיק מסקנות לגבי דמות הגיבור, מצבו המנטלי והרגשי, ותכונותיו האישיות. למשל, לפי המשפט הראשון, משתמע לכאורה, כי סטרתר הינו בעל חוש אחריות ונאמנות כיוון שהוא דואג לשאול מיד על חברו, אך המשכו של המשפט המציין כי
הוא לגמרי לא היה מודאג אם לא יפגוש בחברו, מהפך משמעות זאת, ומציג את דמותו באור אירוני.
ואט מסביר את ריבוי המלים הנגטיביות, לא רק כחלק מסגנונו האבסטרקטי והמוכלל של ג'יימס, אלא באופיו הנימוסי של סטרתר ודבקותו בחוקי ההתנהגות הנאותה בחברה, אשר אינם מאפשרים לו להתנסח באופן פוזיטיבי, גלוי ומוצהר. ואט מסיק כי לסטרתר חוש אסתטי מפותח, כיוון שרק דמות כזו יכולה לחשוב, כשהיא מגיעה לאירופה, אודות
האווירה הנאותה או מצב הרוח המתאים לפיהם עליה 'לקבל את פני אירופה'. לפי ואט, התפתחות הפיסקה היא פרוגרסיבית כאשר קיים עיכוב במתן הבהרות - תכונה אופיינית לפואטיקה של ג'יימס. לפי ואט, המטרה שג'יימס רוצה להשיג היא שמירה על האיזון בין האינטלגנטיות של הגיבור האמור להיות מענין ומסקרן ובין מבוכתו - איזון
המהווה תנאי הכרחי להתהוות הסיפור שתהיה בו הפתעה, התפתחות ומתח. בתחילת הפיסקה מוצגים שני אספקטים מנוגדים אלו בדמותו של סטרתר: אינטלגנציה המעורבת במבוכה ובמתח ביחס לפגישה עם חברו, אספקטים שאנו הקוראים מבחינים בהן הרבה לפני תודעתו של הגיבור.
המבוכה והתבונה - שתי התכונות המצויות בנפשו של הגיבור - מאפשרות את נקודת המבט הדואלית של המספר: מצד אחד, אנו הקוראים, יחד עם המספר, נמצאים בתוך תודעתו של סטרתר, ומצד שני אנחנו מצויים מחוץ לתודעתו, ויודעים עליו יותר מאשר הוא יודע על עצמו. זוהי תופעה קלסית של אירוניה, אך לפי ואט, הפונקציה האירונית
איננה מטרתו של ג'יימס כשהוא משתמש בנקודת המבט הנראטיבית. ואט מודה כי לאירוניה מעמד חשוב בספרות, אך איננו מבין מדוע יש להעריך כל-כך מרחק ואובייקטיביות : "מי רוצה לראות הכל בעיניים מפוכחות ונבונות?", הוא שואל. לדעתו, באמנות כמו בחיים יש אמנם צורך במרחק של תבונה והגיון אך גם במעורבות רגשית. לדבריו,
חוסר-מעורבות מצד המחבר--האמן לא תאפשר לו להרחיק לכת. האמן חייב להיות מעורב אישית ביחס לדמויות, באופן עמוק יותר, מאשר בדרך-כלל האירוניה דורשת. לפי ואט, האופייני לג'יימס הינו איזון אסתטי בין המרחק והמעורבות, כאשר האפקט המתקבל הוא יותר הומוריסטי מאשר אירוני, בייחוד כאשר יש נטיה של מעורבות ביחס
לדמויות.
לפיכך, יחסו של המספר ובעקבותיו גם יחסו של הקורא כלפי סטרתר הוא יותר הומוריסטי מאשר אירוני: הדילמה בה מצוי סטרתר מפותחת באופן כזה שהקורא מסמפט את הגיבור יותר מאשר מתבונן עליו מתוך רגש עליונות. מבנה הפיסקה המזכיר סיפור קומי, מאשר את הכיוון ההומוריסטי: ניגוד וחוסר-תואם במבוכתו של אדם המסתיימת ונפתרת
באמצעות צחוק. לאחר שואט בחן את הפיסקה לכל השתמעויותיה, הוא עובר לקונטקסט רחב יותר: כיצד הפיסקה משתלבת ביצירה כולה. הפיסקה איננה אקספוזיציה רטרוספקטיבית הממלאה פערים באינפורמציה, אלא השתקפות המחשבות העוברות במוחו של הגיבור דרך עיניו של המספר.
לפי ואט, ג'יימס בוחר (אולי לא במכוון ולא במודע) לפיסקה הראשונה, ארועים, מחשבות, ונושאים הייצוגיים לספר כשלמות, ומציג אותם בהפשטה ובהכללה, וכך הם מרמזים כבר בפתיחה על הנושאים הכלליים שיעלו בהמשך.
מן היצירה האחת "השגרירים", ואט עובר ליצירות אחרות של ג'יימס ומשווה בין הפתיחות השונות. רוב היצירות פותחות במסה של אינפורמציה אך גם מרמזות על הנושא המרכזי, כמו בפתיחת הרומן "כנפי היונה" בו נרמז על תפקידה המרכזי של קייט: לחכות.
לפי ואט, השגיו של ג'יימס הם ביכולתו לשלב במסגרת פיסקה אחת בודדת, מספר רב של משמעויות ברמות שונות (ברמה הלשונית, התחבירית, הסגנונית, ברמה התמטית, וכו') כך שכל האספקטים מוצגים באופן סינכרוני. ואט בודק אם תופעה זו האופיינית לפואטיקה של ג'יימס מופיעה ביצירות של סופרים אחרים, ומציין כי רק קונרד מתקרב
לסוג זה של פואטיקה, אך בניגוד לג'יימס, קונרד איננו שומר על האיזון והאיפוק הנדרש, וכך, כבר בפתיחה, הוא חושף יותר מדי את הדמות לעיני הקורא, עד שבהמשך כבר לא ניתן להחיותה יותר.
לסיכום, ואט מהלל את הישגיו הייחודיים של ג'יימס הבאים לידי ביטוי בטכניקה נראטיבית עשירה מורכבת ומאורגנת היטב שהתפתחה עקב אילוצים אסתטיים הנוגעים ליחסו של ג'יימס לרומן ולראייתו את החיים כיצירת אמנות, אשר מאופיינת בריבוי משמעויות, בנקודת-מבט כפולה, וקישורים מגוונים בין הרמות הסגנוניות השונות.
ניתוח פיסקה מתוך הסיפור The Aspern papers להנרי ג'יימס
לפי דורותיאה קרוק (1), התמה המרכזית בספורו של הנרי ג'יימס, דפי אספרן
(The Aspern Papers) (,(2 היא "כיצד ישיג האמן את תכלית השלמות באמנותו, מבלי לאבד את יושרו האנושי". במרכז הסיפור ישנו קונפליקט של האמן-הביוגרף, המתלבט בין "תביעות אמנותו לבין דרישות אנושיותו". לדבריה, אנו למדים מן הסיפור ש"דרישות אלו אינן מתיישבות, בסופו של דבר, זו עם זו. השאיפה להשיג שלמות אמנותית
אכן כרוכה, ללא מפלט, בהקרבת אנושיותו של היוצר - ובכלל זה כבודו, יושרו, ופעמים אף רגשי הגינותו המקובלת". לפיכך הפיסקה שבחרתי לנתח מתוך הסיפור The Aspern Papers היא הסצנה בה המספר נתון בהתלבטות ובסערה נפשית-רגשית, בין רצונו העז להשיג ויהי מה, את דפי אספרן - אלו הרשימות של הסופר הנערץ עליו, ובין
מצפונו המייסר אותו על האופן בו הוא מתכוון לממש את רצונו: במקרה זה התגנבות לחדרה של גברת בורדרו וחיפוש באישון לילה אחר הדפים.
אנסה ללכת בעקבות מאמרו של ואט, אשר ניתח את הפיסקה הראשונה בספרו של ג'יימס, השגרירים. הניתוח של הפיסקה שנבחרה יעשה בכל הרמות - מרמת המילים והמשפטים ועד לרמת המשמעות הכוללת, תוך ניסיון לקשר בין דרכי העיצוב האופיניות לג'יימס ובין המטרות שניצבו לפניו.
בפיסקה שנבחרה 16 משפטים, כאשר בממוצע כל משפט מכיל 26 מילים. המשפט הארוך ביותר נמצא במרכזה של הפיסקה, והוא המשפט השמיני, המכיל 52 מילים - פי שניים מן הממוצע. לכאורה, אין בפרטים אלו כל משמעות - אך אין ספק כי אורכו של המשפט השמיני מבליט אותו ביחס למשפטים אחרים בפיסקה, ויש לו כנראה תפקיד מיוחד.
הפיסקה עצמה מתחילה במילה "אני" (("I" המעידה כי לפננו מספר בגוף ראשון, ומיד אחריה הפועל יצא בעבר (went out ). כלומר, זהו סיפור המסופר בגוף ראשון ע"י מספר-גיבור, המתבונן מנקודת מבט רטרוספקטיבית. הפעלים המתארים את רצף הפעולות של המספר-הגיבור הינם ברובם אקטיביים:
I went out out of the house, took a long walk, walk, took my way home,
reached my door, crossed the sala, went nearer the door, stopped,
listened, heard nothing, tapped gently, turned the handle, etc.
רשימת הפעלים כפי שהיא מופיעה במנותק מהקונטקסט מעידה, כביכול, על החלטיות מצד המספר-הגיבור, אולם נלוות אליה מילים רבות בעלות משמעות נגטיבית:
לסרב - decline = to say No , לא יכול - unable , לא נוח - uncomfortable
ללא מנוחה - restlessness , לא ניתן לחלץ- inextricably
כמו כן מופיעות המילים: quit, lost, אשר משמעותן אף היא נגטיבית, ואולי גם מרמזת על אובדן וייאוש. הצרוף הזה, בין פעלים אקטיביים המעידים על פעילות דינאמית והחלטית ובין מילים נגטיביות (בדר'כ תפקידן במשפט כתואר הפועל ) - יוצר חוסר איזון, ולפיכך הקורא מסיק כי לפניו מספר-גיבור אשר אינו שלם עם עצמו, מספר
מתלבט, נבוך ואולי מעט מבולבל. ואמנם חיזוק נוסף להשערה זו היא הצהרתו המפורשת של המספר על מצבו הנפשי: "...my resltessnes declined to quit me. I was uncomfortable." , חוסר מנוחה אשר מומחש ע"י צעידתו הממושכת, הליכתו סחור סחור, מבלי שיוכל לשבת בנחת :
" I could only walk round and round, and I did so a half dozen times."
הליכתו לאיבוד ברחובות וונציה מבלי יכולת להחלץ (inextricably lost) מסמלת באופן מטאפורי את המילכוד בו הוא נמצא. המספר מרמז על הסיבה, כביכול, לאי השקט אשר בנפשו, הקשורה לעלמה טיטה (Miss Tita). הוא מספר שחש הקלה מסויימת כאשר סיפר לה מי הוא באמת-כלומר, עד עתה העלים את זהותו האמיתית מפניה, ויתכן שהשקר
שעשה בנפשו גרם לו ליסורי מצפון, ומכאן לאי שקט נפשי. אולם מתברר, שלמרות גילוי זהותו האמיתית בפני העלמה טיטה עדיין הוא חש חוסר שקט ומכאן שכפי הנראה קיימת סיבה אחרת למצוקתו הנפשית. כשהוא מגיע סוף סוף לבית - ישנם רמזים מילוליים לכך שהמצב לא ישתפר: חדר הכניסה חשוך כמו תמיד (dark as usual) , ואור המנורה
אינו מאיר את דרכו ("my lamp ... found nothing satisfactory to show me."), משפט המרמז על חוסר תקווה, הן במובן הליטראלי והן במובן המטאפורי. תחושת הייאוש מתקשרת למילים שהופיעו קודם לכן בפיסקה כמו: quit ו- lost . ואומנם חיזוק לכך מופיע מפורשות ע"י המספר המצהיר: "I was disappointed" . אכזבתו שוב קשורה
בעלמה טיטה. הוא הודיע לה כי יחזור ולכן ציפה שהיא תשאיר לו סימן. לכאורה נדמה למי שקורא את הפיסקה לראשונה, במנותק מן הקונטקסט הכללי, כי מדובר באכזבה על רקע רומנטי.
במשפט " I had notified Miss Tita that I would come back for a report..." המילה - report יכולה להתפרש בשני מובנים: המספר מצפה להודעה שהעלמה טיטה תמסור לו ואז הקשר בין המספר לבינה יכול להתפרש כקשר רומנטי, או המספר מצפה לדיווח שהעלמה טיטה תמסור לו, ואז הקשר ביניהם הוא עסקי וענייני. דו-המשמעות לגבי
היחסים בין השניים נשארת בעינה עד סוף הפיסקה. המספר מסיק מכך שדלת הדירה סגורה כי "חברתו ההססנית" ("my faltering friend") הלכה לישון - עייפה מלחכות לבואו. ואז מופיע המשפט השמיני, הארוך ביותר בפיסקה, הממוקם במרכזה, שמתאר את מחשבותיו של המספר. למעשה המשפט המרכזי בפיסקה הוא רציונאליזציה של המספר, המנסה
להצדיק את עצמו ואת מעשהו, בחדירתו לצנעת הפרט - אל חדר השינה של שתי הנשים. הקורא המתוודע למחשבותיו ולתודעתו של המספר חש הזדהות ואהדה כלפיו, כך שהוא מוכן "לסלוח" למספר על מעשיו. המספר מסביר כיצג התפתה לפתוח את דלת החדר: בתחילה שקל בדעתו מה עליו לעשות כשהוא מקווה שהעלמה טיטה תשמע אותו ואולי תציץ
החוצה. אחר-כן אמר לעצמו שלא יתכן שהיא הלכה לישון כשדודתה במצב כה קריטי - בוודאי היא יושבת בכיסא ליד מיטת דודתה כשהיא לבושה בכותונת לילה. כלומר המספר מצטדק שלא היו לו בכלל כוונות להתגנב בחשאי לחדר, כייו שהוא ציפה לנוכחותה של העלמה טיטה. גם כאן הגירסה הרומנטית נשמרת - רגשותיו לעלמה טיטה כה עזים עד
שהוא לא יכול להתאפק שלא לראותה.
עם כניסתו לחדר, המספר נוכח לדעת שהחדר חשוך לגמרי. הוא מתוודה בפנינו בכנות, שדבר זה היה צריך למנוע ממנו להכנס, אך למעשה לא השפיע עליו כלל. הגירסה הרומנטית מאפשרת לנו לקבל בהבנה את התנהגותו הלא-נאותה, ואנו מסבירים זאת במצבו הנפשי. ציפיה שלא התממשה והפכה לאכזבה, ואולי לתקווה נואשת. כנותו ומודעותו
לעצמו היא אשר מאפשרת לנו לקבל אותו ואת מעשיו.
ואז כשהמספר בטוח בקהלו האוהד הוא מצהיר מפורשות: מאחר שהייתי כנה איתכם וסיפרתי מה גרמה לי תשוקתי העזה להשיג את מכתבי ג'פרי אספרן - אינני צריך להרתע מלהתוודות גם על המעשה חסר התבונה האחרון. כאן חל מהפך במשמעות הכוללת של הפיסקה: מתברר כי לא התשוקה הרומנטית היא אשר הניעה את המספר, אלא התשוקה
למכתבי אספרן: "my desire to possess mself of Jaffrey Aspern's papers".
מתברר גם כי היו מעשים קודמים של גסות רוח (indelicacies) ו"נידנוד" (importunities) מצידו, עליהם סיפר קודם לכן - כך שהפיסקה המופיעה כאן צריכה להתקשר לקונטקסט הכללי של היצירה. מודעותו של המספר המתוודה בכנות על מעשיו הלא נאותים אינה מאפשרת לנו לשפוט אותו בחומרה, בייחוד שהוא עצמו שופט את מעשיו
מבחינה ערכית- מוסרית: "I think it was the worst thing I did" . למרות זאת עדיין המספר מנסה להצטדק על מעשהו ומחפש נסיבות מקילות: הוא השתוקק לדעת מה מצבה של הדודה הזקנה, והעלמה טיטה הסכימה להפגש עימו - פגישה שעליו לכבד. המספר מעמיד כביכול, ערכים אנושיים-חברתיים בראש מעייניו, כדי שהם ישמשו כסיבות מקלות
לתשוקתו הבלתי נשלטת להשיג את המכתבים. מכאן שחוסר המנוחה וההתלבטות בה היה שרוי בתחילת הפיסקה אינה קשורה כלל לעלמה טיטה, אלא לקונפליקט בו הוא נמצא "בין תביעות אמנותו לבין דרישות אנושיותו". המספר חש בתשוקה אובססיבית שלא ניתנת לשליטה לכתוב ביוגרפיה מושלמת, אשר תכתב רק אם ישיג, בכל דרך שהיא, את מכתבי
אספרן, אולם מצד שני הערכים האנושיים והמוסריים עליהם התחנך עוצרים בעדו ומעוררים בו יסורי מצפון. ואמנם, המשפט האחרון בפיסקה מתאר את הקונפליקט בו המספר שרוי אך גם הוא דו משמעי, דבר האופייני לפואטיקה של ג'יימס. חדר הנשים שנשאר חשוך, נראה בעיני המספר כסימן או אות מצד העלמה טיטה, הרומזת לו שהיא משחררת
אותו לפעול כראות עיניו, אולם הוא מודה בפנינו שהוא בעצם השתוקק לא להשתחרר. אם נתייחס למשפט זה כמשקף את הקונפליקט בו המספר נמצא, הרי תחושת השחרור מעודדת אותו לפעול בהתאם לתשוקתו להשיג בכל מחיר את המכתבים עד כדי חיפושם בחדר, באישון לילה, וגניבתם; אך מצד שני בתוכי-תוכו הוא אינו רוצה בכך - כיוון שהוא
יודע שכך הוא יאבד את ערכיו האנושיים ויושרו האישי. אפשר גם להתייחס למשפט זה במשמעות אחרת שעדיין תומכת בגירסה הרומנטית:
העלמה טיטה משחררת אותו מהתחייבותו לקיים את הפגישה שנקבעה ביניהם rendezvous)) , אולם הוא לא חפץ להשתחרר ממנה (מן הפגישה ו/או מהעלמה טיטה).
לסיכום, הפואטיקה של ג'יימס מדגישה את הצד האירוני, את כפל המשמעויות, ואת הקונפליקט של המספר בכל הרמות הלשוניות, הסגנוניות והתחביריות המופיעות בסיפור. נקודת המבט הנראטיבית, בסיפור שלפנינו, שייכת למספר-גיבור המתוודה על מעשיו. המספר, משמש כמטרה לאירוניה. דמותו מעוצבת על-ידי ג'יימס,כאדם עדין
ואינטילגנטי, בעל כושר אבחנה וכושר שיפוט, המסוגל לבקר את עצמו בכנות, אך מצד שני כנותו וחשיפתו העצמית מעוררים בנו לעיתים גיחוך, בייחוד שאנו נוכחים לראות את הקונפליקט בו הוא נמצא - השגת הדפים בכל מחיר, ומצד שני יסורי מצפון המייסרים אותו על המחיר שעליו לשלם (המחיר הגבוה ביותר: נישואין לעלמה טיטה).
באמצעות דמות המספר, הנתון כל הזמן במאבק דואלי פנימי, בין הרצון לשמור על אנושיותו ובין הרצון להשיג את הדפים, ג'יימס מעמיד במקביל שתי גירסאות אפשריות לסיפור: הגירסה הרומנטית הנוגעת לטיב היחסים שנוצרו בין המספר לעלמה טיטה, ואז עלינו לפקפק ביושרו והגינותו של המספר, והגירסה המצטדקת, אשר טוענת כי הכל
נעשה על בסיס ענייני וגלוי, וכי המספר לא ניסה כלל לטפח בלב העלמה טיטה אשליות. המתח בין שתי הגירסאות נשמר עד סופו של הסיפור, ובמיוחד הוא מובלט בהוצאה מאוחרת יותר של הסיפור (3), בו המספר מתוודה כי לעיתים הוא חש שאבדתו כמעט קשה מנשוא - ולמען הבהר כל ספק, הוא מדגיש על-ידי קו מפריד, שכוונתו לאובדן הדפים,
ולא לאובדן הקשר עם העלמה טיטה:"When I look at it I can scarcely bear my loss -- I mean of the precious papers.'" לעומת זאת בסיפור המקורי הנוסח שונה:"When I look at [the portrait] my chagrin at the loss of the letters becomes almost intolerable."
כלומר: הגירסה הצדקנית, והנאיבית במידת-מה, שלטת יותר בהוצאה הראשונה מאשר בהוצאה המאוחרת יותר של הסיפור. התיקונים שערך ג'יימס בהוצאה המאוחרת מעידים על מטרתו לאזן בין שתי הגירסאות: בין הגירסה הרומנטית, אשר מאפשרת לנו לראות את המספר בחולשתו ומתירה לנו לפקפק בהגינותו, ובין הגירסה הצדקנית הרואה את
המספר בתמימותו, בכנותו, ומאמינה כי כוונותיו היו הגונות.
המשחק בין שתי הגירסאות מתקיים לאורך כל הסיפור והוא אשר גורם לקורא לחוש תחושת בלבול, מתח ואירוניה, במיוחד, לקראת סופו של הסיפור .
הקורא, מצד אחד מזדהה עם דמות המספר ועם תודעתו המתפתחת במשך הסיפור, אך מצד שני הוא נמצא מחוץ לתודעתו של המספר, ולכן הוא יכול להביט עליו מתוך נקודת-מבט אירונית , כשהוא יודע דברים אשר המספר-עצמו אינו מודע להם.
רשימת הערות
1. המאמר של דורותאה קרוק מופיע בתרגום העברי לספרו של ג'יימס דפי אספרן אשר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 108-99 .
2. הסיפור באנגלית כפי שהוא מופיע בגרסתו הראשונה בכרך השני של האנתולוגיה: WORLD MASTERPIECES עמ' 1334-1260 .
3. ההוצאה הניו-יורקית [[1908, המאוחרת בעשרים שנה מן ההוצאה הלונדונית המקורית אשר יצאה בשנת 1888 . ג'יימס בעצמו ערך את התיקונים.

תגים:

אבסטרקט · ttaw · sdrahcir · nai

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ניתוח המאמר של איאן ואט העוסק בפרשנות הפיסקה הראשונה בספר "השגרירים"\הנרי ג'יימס", סמינריון אודות "ניתוח המאמר של איאן ואט העוסק בפרשנות הפיסקה הראשונה בספר "השגרירים"\הנרי ג'יימס" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.