היישום אינו מחובר לאינטרנט

הצבא הממלוכי ומידת שימושו בנשק חם

עבודה מס' 020456

מחיר: 191.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: סקירת תולדות הנשק החם, החימוש והאימון של צבאות הממלוכים, מדוע התנגדו הממלוכים לשימוש בנשק חם והאם זה גרם למפלתם?

3,180 מילים ,8 מקורות

תקציר העבודה:

בשלהי ימי הביניים החלו להשתמש בנשק חם, כאשר בתחילה היה זה נשק חם מסוג פשוט ביותר. הנשק החם היווה למעשה כח מכריע בשדה הקרב.
מטרת עבודה זו היא לסקור את החימוש והאימון של צבאות הממלוכים. תכליתה הוא לבדוק מדוע לא היו מעוניינים הממלוכים להשתמש בנשק זה, ועד כמה התנגדו לו. יצויין כי אי שימוש בנשק חם הוא אחד הסיבות למפלתם.
הממלוכים שלטו ברוב המזרח התיכון וגם בארץ ישראל. באותה תקופה גורלה הפוליטי של ארץ ישראל נקבע כמעט ללא כל השתתפות של יושביה. השתלטותם של הממלוכים על צאצאיו של צלאח א-דין אירעה במצרים וסיפוח סוריה לאימפריה העותומנית היה תוצאת הקרב המכריע שנערך בין העותומנים המצוידים בנשק חם לבין הפרשים הממלוכים בקרבת חלב, כאשר בסוף דצמבר 1516 התקדם הצבא העותומני המנצח לעבר א"י עלה הסולטן סלים הראשון לירושלים ונכנס לעיר בלי להיתקל בכל התנגדות. בכל התמורות ההיסטוריות האלה היה הישוב הערבי בארץ בבחינת משקיף מן הצד, עד להתנגשויות בין הכוחות הזרים.
אופיו הצבאי המובהק של משטר הממלוכים והתורכים לא הניח לבני הארץ אלא מקום מוגבל מאוד בשלטון. מושלי המחוזות, בעלי האחוזות הפאודליות ואנשי חיל המצב היו ברוב התקופות זרים שרבים מהם אף לא דיברו ערבית. רק הפקידים הדתיים (הקאדי, המופתי, מנהלי ההקדשות וכד' היו בדרך כלל מבני הארץ). הקאדי של ירושלים, היה בתקופה התורכית חכם דת עותומני שנשלח מקושטא. הוא נמנה על המדהב (האסכולה המשפטית) החנפי שהוא המדהב הרשמי, בעוד שרוב מוסלמי הארץ השתייכו למדהב שונה, השאפעי*.
-------------------------------------------------------------------------------
* AYALON D., STUDIES ON THE MAMLUKS OF EGYPT (1250-1517), P.54.

תוכן העניינים:
1. מבוא והצגת הנושא
2. תולדות הנשק החם
3. הפרשות אצל הממלוכים
4. אימון הלוחמים
5. השימוש בנשק חם בסולטנות
6. היחס לנשק חם
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה

מקורות:



Untitled
הצבא הממלוכי ומידת שימושו בנשק חם
תוכן העניינים
1. מבוא והצגת הנושא
2. תולדות הנשק החם
3. הפרשות אצל הממלוכים
4. אימון הלוחמים
5. השימוש בנשק חם בסולטנות
6. היחס לנשק חם
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה
מבוא והצגת הנושא
בשלהי ימי הביניים החלו להשתמש בנשק חם, כאשר בתחילה היה זה נשק חם מסוג פשוט ביותר. הנשק החם היווה למעשה כח מכריע בשדה הקרב.
מטרת עבודה זו היא לסקור את החימוש והאימון של צבאות הממלוכים. תכליתה הוא לבדוק מדוע לא היו מעוניינים הממלוכים להשתמש בנשק זה, ועד כמה התנגדו לו. יצויין כי אי שימוש בנשק חם הוא אחד הסיבות למפלתם.
הממלוכים שלטו ברוב המזרח התיכון וגם בארץ ישראל. באותה תקופה גורלה הפוליטי של ארץ ישראל נקבע כמעט ללא כל השתתפות של יושביה. השתלטותם של הממלוכים על צאצאיו של צלאח א-דין אירעה במצרים וסיפוח סוריה לאימפריה העותומנית היה תוצאת הקרב המכריע שנערך בין העותומנים המצוידים בנשק חם לבין הפרשים הממלוכים בקרבת
חלב, כאשר בסוף דצמבר 1516 התקדם הצבא העותומני המנצח לעבר א"י עלה הסולטן סלים הראשון לירושלים ונכנס לעיר בלי להיתקל בכל התנגדות. בכל התמורות ההיסטוריות האלה היה הישוב הערבי בארץ בבחינת משקיף מן הצד, עד להתנגשויות בין הכוחות הזרים.
אופיו הצבאי המובהק של משטר הממלוכים והתורכים לא הניח לבני הארץ אלא מקום מוגבל מאוד בשלטון. מושלי המחוזות, בעלי האחוזות הפאודליות ואנשי חיל המצב היו ברוב התקופות זרים שרבים מהם אף לא דיברו ערבית. רק הפקידים הדתיים (הקאדי, המופתי, מנהלי ההקדשות וכד' היו בדרך כלל מבני הארץ). הקאדי של ירושלים, היה
בתקופה התורכית חכם דת עותומני שנשלח מקושטא. הוא נמנה על המדהב (האסכולה המשפטית) החנפי שהוא המדהב הרשמי, בעוד שרוב מוסלמי הארץ השתייכו למדהב שונה, השאפעי.
תולדות הנשק החם
תחילת השימוש בנשק חם, במאה הארבע עשרה, ועד ימיו של לואי ה14- לא היו שינויים רבים. השינוי העיקרי בימי לואי ה14- היתה ברובה היריה שהשתמשו בו חיל הפרשים והרגלים.
הקלעים של תותח היד עד ימי לואי ה14- היו דומים לקלעי התותחים שבימים הקדומים, הווה אומר אבנים, גושי מתכת או כדורי ברזל ועופרת, אם כי הללו היו כמובן קטנים מקלעי התותחים. גם טעינתו של הרובה נעשתה כמו בתותח, כלומר- דרך הלוע. ראשית כל הוכנסה לתוך צינור כמות של אבק שריפה ואחר כך הושם בתוכו הקלע, וכשעמד
החיל להפעיל את כלי נישקו, השעין אותו על גבי מוט עץ בצורת מזלג, בידו השמאלית כיוון את לועו אל עבר המטרה וביד ימינו הכניס לתוך חור ההצתה פתיל בוער. הוא הצית את אבק השריפה והגזים שנותרו בתוך הצינור הדפו בכח את הקליע וזה הועף למטרתו. נשק זה נקרא מושקאט (על שמו נקראים "המוסקטרים").
השאיפה להקטין תותח יד זה ולעשות אותו יותר נוח לטלטול גרמה לכך שבשנות השישים של המאה ה16- נשתנו גם צורתו וגם מבנהו: הותקן בגופו מוט עץ כדוגמת המסילה של קשת הצלב, אלא שבמקום חריץ היה מחובר אליו קנה ברזל ארוך וחלול. לאחר מכן שוכלל הרובה ובמקום לצייד אותו בפתיל וחוט צויד במנגנון הצתה עשוי אבן אש וגלגל
פלדה בעל חישוק מחוספס אשר בהסתובבו מתחכך באבן האש ומתיז ממנה ניצוצות על אבק השריפה. לשם כך חובר אל גלגל קפיץ סלילי שנדרך בעזרת ידית ולמען שחרור הקפיץ הותקן הדק כדוגמת ההדק שהיה עשוי עוד קודם לכן בקשת הצלב.
בשנת 1587 המציא סבסטיאן וובואן בית תקע שבאמצעותו ניתן להרכיב כידון על הרובה בלא לשבש את פעולתו. כך בטל הצורך בנושאי רומח, ויעילותו של חיל הרגלים הוכפלה. כיוצא מכך הונהגו בהדרגה במשך תור מלכותו של לואי ה14- רמנים לחיל הרגלים.
הפרשות אצל הממלוכים
הממלוכים, מזרע נוודים שהפכו לעבדים, נודעו כאנשי צבא מעולים ומיומנים. שורשי המוסד העבדותי הצבאי אשר ממנו צמחו הממלוכים נעוצים בתקופת חליף העבאסי אל-מעתצם (833-842). מטרותיו העיקריות של אל מעתצם היו להחזיר לשורות הכח הלוחם גורמים שחוויתם המלחמתית גבוהה, כדי להגביר את כושר הלחימה וליצור כח שיהיה נאמן
לו אישית בכל מצב. השליטים שבאו אחריו פיתחו והרחיבו את השימוש בשיטה זו, אשר לא תמיד נתנה את התוצאות המקוות והגולם קם על יוצרו.
חיל הוגדר אצל הממלוכים כ"פרש". אבן תערי ברדי הגדיר את הפרשות כך: "האדם האמיץ יביס את אויבו על ידי רוח לחימה והקרבה עצמית, ואילו הפרש יפיל את יריבו ע"י הפעלה טובה של סוס בזמן ההסתערות ובזמן הנסיגה. כל זאת כשהוא מכיר את צורכי סוסו ואת כלי הנשק שברשותו. עליו לדעת איך להשתמש בהם תוך החזקת המושכות".
מקצוע הפרשות נלמד באופן מדורג ובשלבים מהקל אל הכבד, תוך שימת דגש על מקצועיות מירבית. בשלב הראשון אומנו החיילים אימוני פרט. כל חייל בנפרד ורק לאחר מכן עברו אימונים קבוצתיים. הכתרת הממלוך לפרש נעשתה רק לאחר שהושגו המיומנויות בארבעת מקצועות הלחימה הבאים: רכיבה, רומח, חץ וקשת וסייף.
הטבקה
הטבקה זהו מחנה צבאי, מעין בסיס הדרכה או בית ספר צבאי שהיה אחד המוסדות המרכזיים והחשובים במדינה הממלוכית. מקובל לחשוב שהטבקה היה רק בית ספר צבאי אך לא כך הוא. בטבקה התגוררו גם אותם ממלוכים שסיימו את פרק אימונם הצבאי ונראה שאגף מסוים בבסיס זה הוקצה לאימונם והכשרתם של הממלוכים הצעירים. הטאבק תרמו
תרומה חשובה מאוד לביסוס מעמדו של הסולטאן, שכן הם היו מיועדים לממלוכי הסולטאנים בלבד, בעוד שממלוכי האמירים התאמנו בחצרות האדונים.
לדברי ההיסטוריון א-טאהרי היו כ12- טבקאות כשבכל אחד מהם ניתן היה לאכסן אלף איש.
סגל בתי הספר היה מורכב ברובו מסריסים. הסיבה לכך היתה הרצון למנוע משכב זכר עם תלמידים צעירים, שכן מכה זו היתה נפוצה בקרב הממלוכים. בתחתית הררכיית של הסריסים שירתו הסריסים הטוראיים שנקראו טואשית. מעליהם הסריסים הממונים של הטבקאה שנקראו מקדמו א-טבאק. בראש ההיררכיה עמד המפקד הכללי של בתי הספר שנקרא
מקדם אל ממאליכ א-סלטניה.
הממלוכ הילד, שנקנה כעבד, הובא למצרים. במצרים מוינו הילדים לטבקה בהתאם לגזע שלהן. בכל מבנה היה לכל קבוצת צעירים חכם דת משלה- פקיה ותפקידו של הפקיה ללמדם קוראן, כתיבה, ולאמנם בנימוסי השריעה והלכות התפילה. כאשר הממלוכ נעשה נער, לימדו אותם הפקיה נושאים מההלכה המוסלמית, וכשהגיע לגיל הבגרות החל את אימונו
הצבאי.
אותם חניכים צעירים בטבקה שנקרא כתאביה היו נתונים למשטר משמעת חמור ופיקוח צמוד. מי שעבר עבירה נענש בעונש חמור ביותר.
לא ניתן לדעת בדיוק מהו הגיל שבו נכנס הממלוכ לטבקה וכמה שנים שהה בה, אולם יש להניח כי לא יצא לפני בגרותו.
היחס בין הממלוכ הבוגר לממלוכים הצעירים שהיו תחת חסותו בטבקה נמשך גם לאחר השחרור מהטבקה. הממלוכ המבוגר היה מעין אפוטפרופוס של הצעירים. הוא חינך אותם ודאג לשלומם וטובתם.
רגש סולידריות היה קיים בין בני אותו המחזור ואף הקיף את נתיניו\חייליו של אותו סולטאן. רגש זה נקרר חשדאשיה והיה רגש ערבות ואחריות הדדית בין הממלוכים. מן הראוי להדגיש כי רגש סולידריות זה היווה את אחד מיסודותיו העיקריים של הצבא הממלוכי.
אימון הלוחמים
אימון הרכיבה
לימוד הרכיבה נעשה בשלבים. תחילה אומן הממלוכ על מודלים של סוסים עשויים מעץ או מאבן. לאחר שהגיע לרמה הנדרשת עבר לתרגל על סוס חי.
לימוד הפרשות ומיומנות הלחימה נעשה רק לאחר שלמד הממלוכ לרכב באופן יציב. בתחילה כלל האימון קפיצה על סוס דמי ללא ציוד, לאחר מכן הוסיפו ציוד בהדרגה, ולאחר לימוד הקפיצה החל הממלוכ ללמוד רכביה החל מהליכה וכלה ברכיבה מהירה. בסוף אימון הרכיבה ידע הממלוכ כיצד לשלוט בסוסו בצורה מכסימלית. היה ביכולתו לבצע
פניות, עצירות, ולווסת את מהירותו. במהלך אימון הרכיבה הובהר לממלוכ כי הסוד ברכיבה הוא בהחלטיות וביציבות על האוכף.
ההבדל בין הרוכבים הצעירים לותיקים נראה בנקל. הצעירים הפגינו חוסר יציבות והשתמשו באוכף על מנת לשמור על יציבותם, ואילו הוותיקים הפגינו יציבות על הסוס ללא אמצעי עזר.
הסוסים הוגדרו על פי תכונותיהם, כגון סוסים שמסרבים לצעוד, סוסים שבועטים, סוסים שמתרוממים ועוד. הממלוכ נדרש לדעת כיצד להשתלט על סוסים אלה וכיצד להפעילם בשדה הקרב.
אימון הרומח
אימוני הרומח נקראו על ידי מומחי הרומח בנוד. מטרתם של הבנוד כפי שהגדירו זאת המומחים היתה לתת עוצמה לגוף ולירך.
האימון כלל מספר תרגילים. המומחה לרומח לימד את המיועדים להיות פרשים כיצד לגוון את התנהגותם בזמן הקרב: כיצד להדוף את האויב וכיצד להשתחרר מהיריב, כיצד להיחלץ מקשיים, כיצד להצטרף לקרב וכיצד ומתי לעזוב אותו.
אימון נוסף התרכז בהטלת הרומח ופגיעה במטרה. לצורך אימון זה השתמשו במטרת דמות חסרת הבעה, מעין בובה שנקאה ברג'אז. דמות זו הורכבה משבעה חלקים כאשר החלק השביעי הגיע לגובה הסוס. בחלקה העליון של הדמות היתה טבעת מתכתית ובתוכה חתיכת עץ. מטרתו של מתאמן היתה להשחיל את הרומח לתוך הטבעת, ובכך להפיל מתוכה את
חתיכת העץ.
אימון נוסף כלל איצטרובלים שהיו מפוזרים על הקרקע ובעזרת הרומח היו צריכים לתפוס אותם תוך כדי רכיבה. אימונים נוספים כללו משחקי רומח תחרותיים בין שתי קבוצות, וכן תרגילי סדר שכללו ירידה ועליה על הסוסים במהירות ובזריזות. גם משחקי הרומח וגם תרגילי הסדר הוצגו בפני הסולטן.
אימון הקשת
חשיבות הקשת רבה יותר מחשיבות הרומח בשדה הקרב. אימון הקשת תורגל אף הוא בשלבים. תחילה אומן הממלוכ בקשתות גמישות שנקראו כבאד. בשלב זה לימדו אותו כיצד לאחוז נכון את הקשת, כיצד לאמוד את המרחק בין שתי ידיו המושטות וכיצד להסתכל על האצבעות, המיתר והחץ.
בשלב הבא הממלוכ למד במשך מספר ימים כיצד לאחוז במיתר של הקשת ללא חץ. הקשת הוחלפה במהלך האימון ארבע פעמים, כאשר בכל פעם קיבל הממלוכ קשת קשיחה יותר, עד שבפעם החמישית קיבל קשת שמסוגלת לשרתו בשדה בקרב.
כדי לסייע לממלוכ לזכור את חוקי השימוש בקשת, חוברה פואמה שהכילה את כל תחומי הלימוד. הפואמה מנתה את כל התנועות והחוקים באשר לשימוש בקשת. לדוגמא: כיצד לאחוז את הקשת, היכן למקם את הרגלים ואיזה מרחק לשמור בינהם, מתי לעמוד, מתי לכרוע ברך, כיצד לבחור מטרה, כיצד לשחרר את החץ ועוד. בזמן האימון בטבקה שיננו
הממלוכים את הופומה עד שיכלו לדקלם אותה בזמן האימון.
לאחר לימוד הפעלת הקשת למד הממלוכ כיצד לישם את כל שלמד תוך כדי רכיסה על סוס, ובשלב זה החל לבצע תרגילים ואימונים מסובכים יותר. אימונים אלו כללו ירי לעבר מטרות.
אימון סייף
שלב אמון הסייף בדומה לשאר הענפים התנהל גם הוא בשלבים. תחילה הביא המדריך ארבעה סוגים שונים של חרבות במשקלים שונים החל מקילוגרם אחד ועד לשניים וחצי קילוגרמים. בשלב הבסיסי נדרש מן הממלוכ להניף את החרב לעבר שולחן שעליו חומר יצוק, במטרה לבקע את החומר ולהגיע עד השולחן. במהלך האימון הועלה כל יום מספר
ההנפות ב25-, עד שהגיע לכאלף הנפות ויותר. בשלב זה הוחלף החומר היצוק ביריעות בד או לבד. גם בשלב זה הועלתה רמת הקושי וזאת על ידי הוספה של חמש יריעות בל יום עד למאה יריעות בסוף האימון.
לאחר שעבר הממלוכ את השלבים האלה, שולב האימון בסייף ברכיבה על סוס. באימון זה נדרש מן הממלוכ לקצוץ קני סוף שהותקנו בגובה הסוס ולחתוך כל פעם אורך של בערך זרת אחת עד לתחתית הקנה. גם באימון זה הוספו קנים במהלך האימון בהדרגה.
בהשלב האחרון באימון לומד הממלוכ להשתמש בחרב בעת לחימתו, בזמן היתקלות עם האויב, במצב של תקיפה ובמצב של נסיגה.
אימון קבוצתי
האימון הקבוצתי היה אינטנסיבי ביותר. לאחר שסיים הממלוכ את שלב ההכשרה האישית נתן היה ללמדו כיצד להילחם במסגרת יחידתית. אימון היחידות נעשו בעיקר בהיפודרומים, הנקראים בערבית מיאדן. היפודרום הינו מעין מגרש אימונים ותחרויות בדומה לאיצטדיון. במסגרת האימון הצבאי למדו היחידות כיצד לנוע בתבניות קרב, כיצד
להיכנס לקרב, להתקדם ולסגת וכן כיצד לבצע פניות כקבוצה.
מכל ממלוכ נדרש לדעת בכל רגע את מקומו ביחס לחבריו. במסגרת התרגילים בהיפודרום ביצעו משחקי תחרות קבוצתיים, המבטאים את מקצועיות הקבוצה וכן תרגילי סדר וצעדות שאופיינו באחדות מוחלטת וביצירת צורות הנדסיות מגוונות. תרגילים אלה שימשו בעיקר להפגנת עוצמת של הממלוכים. הסולטאנים הממלוכים נהגו להזמין למופעים
אלה נציגים דיפלומטיים מהמזה"ת ומאירופה כדי להפגין את עוצמתם הצבאית.
ראשית השימוש בנשק חם באימפריה הממלוכית
במקורות הממלוכים יש שפע של ידע על חידושים והמצאות, ואפילו על ענינים חסרי חשיבות לכאורה. שתי העדויות הקדומות ביותר שמצא איילון מדברות על השנים 1390-1342 בשעה שאויביו של הסולטן שהאב א-דין אחמד צרו עליו במבצר של כרכ, העלו אנשי המשמר של המבצר על חומותיו חמש בליסטראות ותותחים רבים. במקור אחד מסופר כי
המושל של דמשק חיזק וביצר את מצודת העיר, והציב תותח על חומותיה.
אם נתייחס לעדויות הללו כמות שהן, יהא עלינו להניח כי הנשק החם הגיע אל הסולטנות הממלוכית פחות מעשרים שנה אחרי הכנסתו לשימוש באירופה, שלגבי העדות המוסמכת הקדומה ביותר באשר לשימוש בנשק זה היא משנת 1325 בננט. אך רק בדיקה נוספת תראה אם שתי העדויות הללו, שנמסרו בידי היסטוריונים מאוחרים הם אנרכוניסטיות אם
לאו.
הראיה המוסמכת הראשונה על השימוש בארטילריה בסולטנות הממלוכית מופיעה בין שנות השישים וראשית שנות השבעים את המאה הארבע-עשרה. עד ראייה, אלקלשנדי אומר: "ראיתי באלכסנדריה בתקופת סולטנותו של בן חוסיין תותח עשוי נחושת ועופרת ומחוזק בשרשראות ברזל. כדור גדול נורה ממנו מן ההיפודרום. הכדור נפל בבחר
אלסלסלה...וזה מרחק גדול".
בעוד שאת זמנו של התותח מאלכסנדריה ניתן לקבוע רק במסגרת גבולות רחבים למדי. ניתן לקבוע בדיוק רב מאוד את התאריך של השימוש הראשון בארטילריה בקהיר. בחודש רביע השני (דצמבר 1366) ירה האמיר ילבוא אלנאצרי בסביבות מצודת קאהיר אל מתנגדיו. ההיסטוריון הקדום ביותר המוסר את הדיווח הזה הוא אבן חלדון, בן זמנו של
האירוע.
הרושם הוא שבשנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה הארבע עשרה השימוש בנשק ארטילרי עדיין היה מוגבל מאוד, מאחר שכמעט אין הוא מוזכר במקורות מאותה תקופה. לאור ממצאים מאוחרים יותר ניתן לקבוע כתאריך הבטוח המוקדם ביותר לשימושו של נשק חם בסולטנות הממלוכית את סוף שנות השישים של המאה הארבע-עשרה. תאריך זה
מאוחר ב40- שנה ומעלה מהתאריך המקביל לו באשר לאירופה.
אחד הקווים המאפיינים העיקריים בתולדות הנשק החם בסולטנות הממלוכית היה השימוש בתותחים במלחמת מצור בלבד. השימוש הגובר בתותחים בעת מצור והעדרם משדה הקרב היה בשל מורכבותו וכובדו של התותח.
יחס החברה הממלוכית לשימוש בנשק חם
הימנעותם של הממלוכים מן השימוש בכלי הנשק החדש בשדה הקרב מלמדת על מושג זעיר בלבד מהפער הבלתי ניתן לגישור שהיה קיים בין צורת החיים הממלוכית ובין השימוש בנשק חם. כדי לתפוס את כל היקפו של הפער ניתן לבחון את דרכו של הסולטן אל עורי (1516-1500), שעליו הוטל לקבל את ההכרעה המכרעת. החלטתו היתה בסופו של דבר
בגדר ניצחון לשיטה הישנה על פני החדשה.
כל עוד לא איימה הסכנה ברורה על אותה סולטנות, היתה ההתנגדות לנשק חם קיימת במפורש. אומנם אפשר לטעון תמיד ובמידה ניכרת כי הממלוכים לא סיגלו לעצמם את הנשק החם בקנה מידה רחב, כי הם יכלו להסתדר בצורה נוחה למדי גם בלעדיו, אך כשהסולטנות היתה חייבת להתכונן למאבק של חיים או מוות כנגד העותומנים בצפון סוריה,
וכנגד הפורטוגזים בדרום מזרח לא היה זמן לשהיות. הממלוכים עמדו לחוצים לקרן זוית והיו חייבים להחליט. בתנאים שכאלה כל מרכיבי ההתנגדות הרדומים למחצה התעוררו, ולראשונה נגלו לעין מלוא מימדיהם.
אומנם הסולטן אלעורי התפשר בכמה עניינים באשר לשימוש בנשק חם- התפשרויות שלמראית עיין היו ניכרות אך למעשה היו חסרות חשיבות. וזאת מכיוון שבכל ההתפשרויות הללו נשמר תנאי אחר: במבנה הקיים של החברה הצבאית הממלוכית אסור שיחול שינוי חריף כלשהו. גישה שכזאת פירושה היה למעשה גזר דין מוות לכל כוונה של
ריאורגניזציה של הצבא הממלוכי ולכל ניסיון להכנסתו למבחן סופי כי ללא שינוי עמוק בחברה הממלוכית ובכל עקרונותיה לא היתה כל תקווה לעשות שימוש יעיל בנשק החם.
זאת ועוד, אלעורי החליט להחיות שיטות ישנות של לחימה. לתוכניתו היו שלוש נקודות עיקריות: ראשית להגדיל במידה ניכרת את מספר התותחים המיוצרים ביציקה; שנית לחדש את תרגילי הפרוסיה ואת אומנות הלחימה המסורתית, ושלישית להקים יחידה של יורים בארקבוז (נשק אישי, מעין תותח יד).
תוכניתו הגדולה של אלעורי ליצור תותחים מודגשת במיוחד לאור העובדה כי בהמשך התקופה הקדמה בשלטונו חלה ירידה בשימוש בתותחים. בעשרות השנים האחרונות של המאה החמש עשרה מספקים המקורות כמות זעירה מאוד של מידע, אולם ברור כי יוצרו תותחים רבים.
ההוכחה החשובה היחידה, על דרך השלילה, שהובאה עד כה בדבר סלידתם של הממלוכים מן הנשק החם היתה עובדת היעדרה של הארטילריה משדה הקרב. לעומת זאת כשאנו פונים לתולדותיו של הארקבוז (נשק אישי, מעין תותח) אנו מוצאים כמות גדולה של עדויות חשובות, הן חיוביות והן שליליות המוליכות לאותה מסקנה. הנהגת השימוש בארקבוז
אירעה כעשר שנים לפני עלייתו של אלעורי לשלטון וראוי על כן לומר מילים חמות על ראשית ימיו של נשק זה, ביחוד מכיוון שהדבר יסייע להבין את גישתו של אלעורי לעניין זה.
הארקבוז הוכנס לשימוש לראשונה כנראה בתקופת שלטונו של קאיבתי (ינואר 1490). כל מקום זהו האיזכור הראשון של התותח. הימנעותם של הממלוכים מלהפעיל את התותחים בשדה הפתוח הוזכרה לעיל. אשר לכלי הנשק החם האישיים הנישאים ביד, סירובם להשתמש בהם היה נחרץ עוד יותר, שהרי הארטילריה היא תחומם של אנשי מקצוע מומחים
שאינם אלא חלק קטן מן הצבא הלוחם, וסיפוחם אינו מחייב שינוי עמוק במבנה הצבא. הארקבוז, לעומת זאת הוא נשק אישי הניתן להמונים, והכנסתו לשימוש היתה נוגעת למספר גדול של חיילים כלומר אם היה מוכנס כלי זה בהיקף רחב היה הדבר כרוך בשינויים מרחיקי לכת בארגון ובשיטות הלחימה. לצייד חייל בארקבוז פירושו דבר היה
לקחת ממנו את קשתו וכן לשלול את סוסו, דבר שממנו פחדו הממלוכים יותר מכל. בכך למעשה היו מורידים את הפרש לממעד המשפיל של חייל רגלי החייב לצעוד או להניח לעצמו להיות מובל בעגלת שוורים.
הפרשות כל מה שהיא מסמל היתה הציר שעליו סבבו כל חייו של בן המעמד העליון הממלוכי. ממנו הוא שאב את גאוותו החברתית ואת תחושת העליונות שלו. כפי הנזכר לעיל, מגיל קטן חונכו הממלוכים על הפרשות ולרכב על סוס, ומעבר לזה השימוש במיומנויות בכלי נשק קרים היו מקור גאוותם. פרס (פרש)- הוא המונח שאנו פוגשים כעט בכל
עמוד של ספר על תולודת המלוכים.
מאחר שזה הרקע הפסיכולגי, אפילו הידרדרותה של פרוסיה (מקצוע הפרשות) לא פגעה פגיעה עמוקה בגישתו ובהשקפת עולמו של הממלוכ. גם אם יהפוך לפרש עצל, פרש לא ממושמע ולא מאומן היטב, הוא עדיין נשאר פרש.
הדיווח הראשון על השימוש בארקבוז הוא מ1490-. הסולטאן חימש אנשים נחותים (המעמד נקבע עפ"י המשכורת הצבאית ופרשים קיבלו שכר גבוהה במיוחד) ונתן לכל שניים גמל אחד. המפעילים היו לעיתים עבדים שחורים, שהיו בדרך כלל משרתים לאבירים הממלוכים. לעבדים אלו קראו בשם עביד נפטיא, והם תיזחקו את כלי הנשק וגם ירו בהם.
בשנת 1510 הוקמה טבאקה חמישית להפעלת הארקבוז. טבאקה זו לא היתה גדולה ומאורגנת כמו האחרות, ותיחזוק כלי הנשק בה היה גרוע ביותר. מעמדה של הטבאקה היה נחות יחסית ומקומה היה נחות בסולם הצבאי הממלוכי. אנשיה לא הורשו לקבל את משכורתם יחד עם יחידות הממלוכים הטהורים. החיילים בה היו תורכמנים ופרסים, דבר שהמעיד
על נחיתותה הרב.
בדיקה מדוקדקת של קורות טבאקה זו מראה כי היא הוקמה אך ורק כדי להלחם בפורטוגזים ולא להלחם בזירות העיקריות. ממשלוחים של נשק חם שנשלחו אליה נראה כי היתה יחידה גדולה.
יחידות אחרות, של בעלי זכויות פחותות, שרתו ליד ים סוף, מקום הנחשב לנחות, ושם נתנו להם נשק חם ואבק שריפה בכמויות בלתי מוגבלות.
למרות האמור לעיל יש עדות של היסטוריון בן התקופה, אבן זונבול, הטוען כי הנשק החם לא היה הגורם לתבוסת הממלוכים. הוא טוען כי הממלוכים לא רצו את הנשק החם היות ולדעתם הא גורם לפחדנות בקרב החיילים, לבוגדנות ולנסיגה. לדעתם יש לנשק זה אופי לא מוסרי ולא אבירי- אין התמודדות ומגע פיזי בין הנלחמים.
סיכום
הכשרתו הצבאית של הפרש ממלוכי היתה יסודית ומקצועית מאוד. הלימוד נעשה לאורך כל הדרך בשלבים (לרוב 4 שלבים) מהפרט אל הכלל ובאופן הדרגתי מהקל לקשה. ארבעת מקצועות הלחימה: הרכיבה, הקשת, הסיף והרומח, נלמדו באופן יחודי כשלכל אחד מדריכים מומחים בתחומם. ניתן לראות כי הושקעו הרבה אמצעים ומחשבה בתהליך ההכשרה,
שאכן נשא פירות והביא את הממלוכים לרמתם המקצועית הגבוהה.
ניתן להתפעל מהתכנון, מהיסודיות ומשלבי ההדרכה כפי שיושמו על ידי הממלוכים במאות ה13- וה14-.
אדיקותם ודבקותם של הממלוכים במסורת הקשוחה היתה זו שהביאה אותם לרמתם המקצועית הגבוהה ולשגשוגם, אך באותה מידה נישלה אותם ממעמדם הרם, כאשר לא היו מסוגלים להיפתח ולאמץ רעיונות חדשים. כניסת הנשק החם לשימוש במזה"ת ואי יכולתם של הממלוכים לאמץ אותו באופן גורף, בנוסף להתדרדרות במצב הכללי באימפריה, היו אולי
המכשולים העיקריים שהביאו לנפילתם של הממלוכים ב1517-.
ביבליוגרפיה
1. איילון דוד, "הערות בדבר בתי הספר הצבאיים במדינה הממלוכית", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תש"ו.
2. איילון דוד, אבק שריפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ד.
1.AYLON D., "NOTES OF THE FUNUSIYYA EXERCISE AND GAMES IN THE MAMKUK SULTANATE", SCRIPTA HEIROSOLYMITANA, VOL II, JERUSALEM 1961.
2.AYLON D., "THE RENEL OF TRADITIONAL MILITARY TRAINING AND FURUSIYYA EXERCISE", IN M.VALLENTINE (ED) GUNPOWER AND FINEARMS IN THE MAMLUK KINGDOM, LONDON, 1965.
3.AYALON D., STUDIES ON THE MAMLUKS OF EGYPT (1250-1517), LONDON, 1977.
5.LEWIS BERNARD, C.H., THE ENCYCLOPEDIA OF ISLAM VOLUME ii, LONDON, 1965.
6.RABIE H., "THE TRAINING OF THE MAMLUK FARIS", IN V.J. PARRY AND YAPP M.E., (ED.), WAR TACHNOLOGY AND SOCIETY IN THE MIDDLE EAST, LONDON, 1975.
AYALON D., STUDIES ON THE MAMLUKS OF EGYPT (1250-1517), P.54.
קרפלד ון, מלחמה ותחזוקה, משרד הביטחון, 1977, עמוד 18.
LEWIS BERNARD, C.H., THE ENCYCLOPEDIA OF ISLAM VOLUME ii, P.954.
איילון דוד, "הערות בדבר בתי הספר הצבאיים במדינה הממלוכית", עמוד 132.
RABIE H., "THE TRAINING OF THE MAMLUK FARIS", PP. 153-154.
LEWIS B., OP CIT., PP. 953-954.
AYLON D., "NOTES OF THE FURUSIYYA EXERCISE AND GAMES IN THE MAMLUK SULTANATE", SCRIPTA HEIROSOLYMITANA, Pp.37-36.
AYLON D., "THE RENEAL OF TRADITIONAL MILITARY TRAINING AND FURUSIYYA EXERCISE", P.52-56.
איילון דוד, אבק שריפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית, עמוד 20.
איילון דוד, שם, עמוד 58.
איילון דוד, שם, עמוד 99.
איילון, שם, עמוד 107.
1

תגים:

מקלע · סולטן · מוסלמים · לוחם · אקדח · מלחמה · אימפריה · שדה · קרב

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הצבא הממלוכי ומידת שימושו בנשק חם", סמינריון אודות "הצבא הממלוכי ומידת שימושו בנשק חם" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.