היישום אינו מחובר לאינטרנט

הגורמים לגירוש ספרד

עבודה מס' 064453

מחיר: 288.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: הגורמיים העיקריים לגירוש יהודי ספרד והשפעת חצר המלוכה על הגירוש.

6,088 מילים ,24 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

העבודה הנוכחית תעסוק בגורמים העיקריים לגירוש ספרד, ותנסה להעריך את השפעתם על חצר המלוכה הספרדית.
בתקופת שלטונם של המלך פרדיננד ואישתו המלכה איזאבל התקבלו שתי החלטות חשובות, הראשונה מביניהן הייתה שליחתו של כריסטופר קולומבוס להודו, במסע בו התגלתה יבשת אמריקה ואילו החלטתם השנייה הייתה לגרש את כל היהודים מספרד, נושא עבודה זו.
כאשר התאחדו אראגוניה וקשטיליה שבספרד לממלכה אחת מאוחדת, עקב נישואי יורש כסא אראגוניה פרדיננד, שהיה קתולי ואכזר מאד, ליורשת כסא קאשטיליה איזבלה (בשנת 1474) תקופה חדשה נפתחה בספרד. שלטון העריצות והקנאות הדתית לדת הנוצרית הקתולית סיכן את בני הדתות האחרות ששכנו בספרד כגון: יהודים, מוסלמים ואחרים. הממשלה דרשה אחדות דתית במדינה ועל המתנגדים נגזר כליון.
ההתישבות היהודית בספרד, שהחלה עוד לאחר חורבן בית המקדש השני, זכתה בתקופת שלטון המוסלמים, עד למאה ה- 12, לתקופה של פריחה. זו הייתה תקופת תור הזהב של יהודי ספרד, בתקופה זו זכו היהודים לרכוש השכלה, לפריחה תרבותית ולחופש דתי, וכיבוש ספרד מחדש על ידי הנוצרים פגע בהם מאוד(1).
ביצוע הגירוש הוטל על האינקוויזיציה, שהאפיפיור סיכסטוס אישר את הקמתה בנובמבר 1478 לאחר מסע שיכנוטע נרחב מצידם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, ושתפקידה היה לאחד את העם הספרדי סביב הדת הנוצרית וסביב השלטון הדתי נוצרי של ספרד. המומרים היו בעייתה העיקרית של האינקוויזיציה, אלו היו מקיימים בסתר את מנהגי דתם הקודמת ובהם היא נלחמה. בין המומרים היו גם היהודים, שחלק לא מבוטל מהם סירב להמיר את דתו או שהיה מעמיד עצמו כפני מומר, כפי שעשו זאת האנוסים, אך למעשה היו שומרים בסתר על מנהגיהם ומקיימים את מצוות דתם היהודית.
------------------------------------------------------------------
1. בינארט ח., גירוש ספרד עמוד 11

תוכן עניינים:
מבוא והצגת הנושא
התנהגותם של האנוסים
מצבה החיצוני של ספרד
פחד הכנסיה מכיתות בדלניות
עלילות נגד היהודים
סיבות כלכליות
עוצמתם הכלכלית של היהודים
הרצון לספח את רכוש היהודים
סיכום העבודה
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

יש להניח כי היו לגירוש גם סיבות כלכליות אולם סיבות אלו לא ברורות דיין היות ומפקודות הגירוש לא תמיד עולות סיבות אלו. כמו כן לא ברור מדוע ניסה המלך לתלות את הגירוש גם בסיבות אחרות כאשר המצב הכלכלי לא היה טוב ממילא.
פקודת הגירוש הופצה בכל הארץ אולם היו לה שני נוסחים: נוסח אורגון ונוסח קאסטיליה. בטקסט התעודה של הגירוש אנו מוצאים 4 חלקים: הקדמה, מבוא תיאורטי, החלטה ונוסחאות הסיום.
אנו מוצאים בטקסט הבדלים חשובים בין נוסחי גרסת קסטיליה לבין גירסת אורגון. בשתי הגירסאות בולטת השראת האינקוויזיציה, אלא שבגירסת אורגון מועלה גם מוטיב כלכלי- לצידו של המוטיב הדתי לגירוש. זה האחרון מובא בנוסח אראגון בצורה תמציתית וכללית יותר לעומת פירוט והרחבה בנוסחי הגירסה הקאסטיליאנית, כלומר נוסחי קאסטיליה מתמקדים בכפירה של האנוסים המתייהדים בהשפעת היהודית על מינות זו ואילו נוסח אורגון מקצר בכפירה ומוסיף עליה כנימוק נוסף לגירוש פשע רצחני לא פחות של היהודים- עוול הריבית היהודית המוצצת את לשד הציבור הנוצרי .

מקורות:

החוקרים המשיכו לחקור את יוסה והוא הודה כי ראה לב של ילד נוצרי במערה. הוא ראה כי הלב הוכנס לתוך קופסא יחד עם לחם כדי לבצע כשפים. הוא סיפר גם כי אותם אנשים שאת שמותיהם כבר הזכיר הביאו ילד נוצרי כבן שלוש או ארבע. ילד זה הופשט, זרועותיו נמתחו והוא הוצלב. פיו נחתם ואז סטרו לו והלקו אותו, ואף ירקו עליו
ולבסוף חתכו את ורידיו והקיזו דמו לתוך קערה. אחרי כן חתכו את ליבו. היהודים ה"שותפים" נחקרו ואף הם הודו. מהחקירות וההודאות משתמע כי נערכה קנוניה נגד הנצרות והנוצרים.
ב12- באוקטובר לקראת סיומו של המשפט העמידו האינקויזיטורים את היהודים כדי לעמת ולאמת את דיבריהם. הם הודו במעשים. העונש המקובל באותם ימים היה שריפה על המוקד כשקודם לכן נערך טקס מאחר "ולילד" לא היו הורים האינקוויזיציה "מצאה" לו הורים. הפרשה לא נסתיימה עם גזר הדין והוצאתו לפועל. ב-18 בנובמבר, רק יומיים
לאחר השריפה, הובא לחקירה יוהן בן גומז, שמש כנסיית סנטה מריה מלה-גוראדיה. הוא התבקש לספר איך פשע אף הוא. מעדותו משתמע שהוא נהג לייהד, מעשה שנחשב לכפירה חמורה ביותר. אף הודאה מסוג זה היא הודאת כזב שהושגה כתוצאה מעינויים קשים או מחשש מפני עינויים כאלה.
עלילת דם נוספת כהכנה לגירוש היתה תפיסתו של בניטו גרסיה. בקיץ 1490 נתפס הלה, וכשבדקו בחפציו מצאו פרוסה מלחם הפנים של הנוצרים. על זאת עינו אותו כל כך עד שהודה בכל הפשעים שהעלילו עליו בלי כל יסוד ולא עוד אלא שקרא בשמות שותפיו לעבירה כביכול על פי רשימה שנתן לפניו השופט החוקר. שישה יהודים וחמישה אנוסים
נאסרו ועונו.
רק בישיבת בית הדין האחרונה חזר בו הנאשם בניטו גרסיה מהודאתו הכפויה הקודמת והתוודה בלי שום פחד וידוי של נפש אנוס תועה:
"נולדתי יהודי והתנצרתי לפני ארבעים שנה, אולם לפני זמן מה נגה עלי אור. הנצרות נדמתה לי כקומדיה של עבודת אלילים ובליבי פניתי שוב ליהדות. עד ראייה הייתי למדורות האינקוויזיציה שמלאו את ליבי רחמנות למומתים ושנאה לממיתים. אחזתי משטמה עמוקה לנצרות. אמת הדבר שיהודי מומר הוא מתנגד לנצרות אולם
האינקויזיטורים מתנגדים עוד יותר לתורת הנצרות, והמתנגד הגדול ביותר הוא האינקויזיטור הגדול תומס טורקימדה. מכיוון שאני נאמן ליהדותי בסתר הולך אני לבית התפילה לנוצרים רק בשעת צורך נמרץ. אין אני חוגג חגי נוצרים, אוכל בשר בימי צומותיהם והולך אל הוידוי רק למראית עין. כשאני רואה לחם הפנים אני רוקק עליו כי
העוגה הזאת אינה אלא תערובת קמח ומים. לעומת זאת אני מקיים כהלכה את דיני ישראל: שומר אני את השבת מחללה, אוכל ושותה רק מאכל כשר ואפילו בבית הסוהר אני צם בצומות ישראל ומתפלל תפילות ישראל. את היסורים שבאו עכשיו עלי מקבל אני באהבה כי ראוי אני להם. עונש הם על הצער שגרמתי לאבי כשהתנצרתי ועל שהכנסתי את בני
לנצרות. יש לי עכשיו רק רצון אחד: כי שני בני יסתלקו מדת ארורה זו ויהיו ליהודים. אם אזכה לצאת מבית הסוהר אעלה לארץ ישראל ואדבר על לב אחרים שיעשו אף הם".
לאור דברים אלו ברור היה כי האינקויזיטורים יעשו בכל כוחם על מנת לגרש את כל היהודים ואת האנוסים יחד איתם.
התוצאות של המשפטים הללו היו חמורות ביותר. באוילה פרצו מהומות ויהודי אחד נהרג. חברי הקהילה היהודית נבהלו ופנו למלכים כדי לבקש הגנה מפני האספסוף הזועם והמשתולל. הם טענו שהסיבה להתפרצויות אלו היא הוצאתם להורג של מספר יהודים מלה-גוארדיה. לפיכך חששו וחשדו כי תושבי אוילה מבקשים להרגם כדי לבוז את רכושם.
הילד מלה גוארדיה הפך לדמות לאומית נערצת וקדושה. האגדות שנרקמו סביבו הביאו לכך שהספרות והשירה הספרדית יקדישו לו מקום מכובד בכתובים.
לסיכום נוכל לומר שהפרשה היתה פרי המצאת האינקוויזיציה, בהסכמתם של המלכים הקאתוליים, אשר ראו בה הזדמנות טובה לגרש את היהודים מספרד ולהחרים את רכושם.
סיבות כלכליות
עוצמתם הכלכלית של היהודים
היהודים היוו חלק נכבד בכלכלה הספרדית והו להם עמדות כח.
היו מספר סיבות מדוע מינו יהודים בארצות הגולה לאחראים על אוצר המלך, או פקידים מלכותיים שונים:
היהודים היו מאז ומתמיד יודעי קרוא וכתוב יותר מאשר הנוצרים, והיות ולמדו לימודים מסודרים מקטנות, התמצאו יותר והיו בעלי אינטיליגנציה יותר גבוהה.
ליהודים לא היו שאיפות פוליטיות- כל מבוקשם היה לחיות בשקט ובשלווה ולקיים את אמונתם ודתם. אי לכך לא היה פחד כי יבגדו.
היהודים היו ידועים כאנשים אמינים וישרים. האצלת סמכויות לגביהם היתה יכולה להיעשות בבטחה.
ליהודים היה יתרון יחסי בסחר חוץ וביכולת לתקשר עם מדינות אחרות, שהרי בכל מדינה ומדינה קיימים יהודים ויהודים שהגיעו לכל מקום יכלו למצוא שפה משותפת כלשהי עם אנשי המקום בעזרת היהודים היושבים בה.
תופעת אנשי החצר היהודים לא היתה חידוש בתקופה ההיא, ובוודאי לא לגבי היהודים. היהודים היו מאז ומתמיד אנשי סודם של הגויים. אם נסתכל, לדוגמא, על התקופה הקודמת לתקופת הנוצרים- תקופת בני אומיה בצפון אפריקה, היהודים היו אף ממונים על הצבא. משפחת התסתרים היהודים במאה ה-12 היתה ממונה במצרים על כל
האדמיניסטרציה.
בארצות נוצריות אחרות אנו מוצאים יהודים הממונים על הקהל כולו ובכלל זה על היהודים. כך במאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 באיטליה ובארצות האימפריה העותומנית. בספרד הנוצרית מונו יהודים אחדים כפקידי המלך, ולולא הכנסיה, יש להניח כי היו ממשיכים לעשות שם חיל עוד שנים רבות.
אלפונס האחד עשר (1350-1325) מינה לאלמושריך את היהודי יוסף בנבנישתי. הסוכן רב הפעלים של אוצר המלכות נעשה נאמן ביתו של המלך ומילא שליחויות חשובות. ביחד עם שני אבירים המקורבים לאלפונס השפיע בנבנישתי במידה מרובה על הנהגת המלוכה והיה חי בצורה מנקרת עניים: הוא היה נוסע בעגלה מהודרת בלווית רוכבי סוסים
והיה עורך נשפים לגדולי קשטיליה. כל זה עורר את חמתה של החברה הנוצרית והתחילו מרננים אחריו כי המלך מסר את שלטון הארץ ליהודי ערום ולשני אבירים קלי דעת.
בשעה ששהה בנבנישתי עם המלך בעיר ולדוליד אירעה התנקשות בשר היהודי. בתחילה לא השגיח אלפונס בתלונות העם וסירב להרחיק את בנבנישתי ממשרת שר האוצר, אולם נכלי החצר, שבהם היתה גם יד ישראל, גרמו למפלתו של השר היהודי.
בזמן מסויים המלך החכיר לסוחר שמואל אבן ווקאר את המכס על הסחורות המובאות מגרנדה המוסלמית, וכן גם את מלאכת יציקת המטבעות עם הזכות לטבוע מטבעות של כסף סיגים, מה שהכניס לשמואל רווח גדול. כשהצליח בנבנישתי ליטול מאת בן תחרותו של חכירת המסחר דיבר הלה על לב הלך לאסור בכלל הבאת סחורות מגרנדה. בנתיים גבר
בארץ הרוגז כלפי המוכסנים והמלווים בריבית היהודים והמוסלמים ולבסוף עלתה בידי אח מצוררי ישראל להפיל את שני אילי ההון בבת אחד.
את התפקיד הזה עשה אביר עני ושמו גונסלו לרטינץ, שעבר אצל יוסף בנבנישתי ונכנס בעזרתו לחוגי חצר המלכות. מרטינץ הלך וגדל עד שנעשה ראש אגודת האבירים של אלקנטרה והתקרב עד המלך אלפונס. אביר זה שהושפע משונאי ישראל החליט להשמיד את עשירי היהודים ועד די כך גם את כל יהודי קשטיליה. הוא הצליח להאשים את שני חוכרי
המיסים שהם מחריבים את הארץ בשיטתם הכפית ומתעשרים על חשבון אוצר המלכות. מרטינץ הצליח להסית את המלך אלפונס, שיחרים את רכוש הסוכנים וימסור אותם לדין כפושעים מדיניים. בנבנישתי ואבן ווקר נאסרו שניהם והושמו בכלא (בשנת 1337 בערך). בנבנישתי מת בכלא ואף אבן ווקאר הומת מתוך עינויים. את האחרון האשימו כי תכסיס
המכס שלו, שביטל את מחזור הסחורות בין קשטיליה וגרנדה, גרם למלחה שהכריז האמיר מגרנדה על אלפונס האחד עשר. במלחמת נשענו המורים מגרנדה על עזרת החיל של בני גזע מרוקו, ונדמה היה שעתידה קשטיליה להיות שוב לשדה קטל בין מוסלמים ונוצרים, אולם בסופו של דבר שככה המהומה.
בתקופה אחרת, בחצר מלכותו של אלפונס החמישי תפס מקום חשוב ומשפיע גם אחד מגדולי יהודי ספרד- דון יצחק אברבנל (1437-1453), ששמו כרוך במאורעות הקשים של הזמן ההוא. מזלו של בית אברבנל הוא סמל לדברי ימי כל הדור ההוא, מן הטבח בסביליה בשנת 1391 ועד לגירוש ספרד בשנת 1492. עיר מולדתו של האברבנל היתה סביליה, שם
הוכרח אבי אביו של יצחק, השר הנדיב שמואל אברבנל להתנצר למראית עין כדי להציל את נפשו ונקרא שם די שיביליה.
אחר כך ברח לליסבון ושב ליהדות. סבו של שמואל- יהודה אברבנל, נעשה סוכן כספי בחצר המלך בפורטוגל והוריש את משמרתו לבנו יצחק, שעלה על אביו בניהול. יצחק אברבנל, שהיה ידען גדול בתורה בפילוסופיה ובחכמת הטבע, עסק מבחרותו ביצירה ספרותית, שהגיעה להתפתחותה רק בסוף ימיו.
כשנתמנה ע"י אלפונס החמישי לשר הכספים, נתקרב לחצר המלוכה וביחוד התרועע עם הדוכס די ברגנצה מזרע המלוכה.
אולם אחרי מות אלפונס החמישי כלו הימים הטובים. המלך החדש ז'ואן השני (1481-1495), עריץ אכזרי, האשים את הדוכס די ברגנצה שבגד בפורטוגל לטובת קשטיליה, והוציא את דינו למוות. אף קרוביו וידידיו נמצאו בסכנה כזו וברחו, ובתוכם גם יצחק אברבנל, שידידיו הזהירו אותו ברגע האחרון, כשהיה מוכן לבוא לפני המלך כמצווה.
המלך שלח אחריו רודפים, אבל אברבנל הצליח לעבור את הגבול לפורטוגל ולהמלט לקשטיליה. המלך ראה במנוסה זו את קיום חשדותיו, והחרים את כל רכוש הנמלט.
פקידים אחרים היו מומרים. אחד מהם, אלפונסו, ניסה לעזור להם בעת הגירוש. אלפונסו שמואל, היהודי המומר, ציווה בצוואתו להקדיש פרוטות לצורכי הכנסיה, ולעומת זאת תרם 200 זהובים ליהודים כדי שלא יעבדו בשבת. את הצלב ציווה לשים בארונו למרגלותיו, את הקוראן על חזהו ואת התורה למראשותיו. את כובעו הוריש לשמש שילמד
חומש ויזמר לנשמתו "פזמון".
האישיות הגדולה ביותר בראשית התקופה הנזכרת היה אבא אל רביע בן צדוק, איש טולדו הנקרא בתעודות סתם DON CULEMA. עוד בימי פרננדו השלישי הוטל עליו לגבות את דמי המס ממלך גרנדה. בימי אלפונסו העשירי היה שליח דיפלומטי וגובה מיסים עליון ((ALMOXEARIF MAYOR, בעברית קראו לו תואר "די אלוזירתי" (בעל שתי המשרות)
ובברית תואר רב. טדרוס הלוי הצעיר הרעיף עליו מליצות (ראה להלן) אשר לשכמותם זכו עד עתה בדרך כלל רק הגדולים בחוגו של היהודי הלוי ומשה אבן עזרא. הוא יסד בתי כנסיות והקדשות, ובמותו (1273) הניח אחריו בעיר סביליה ובסביבתה בתים, מחסנים מלאים סחורות, כרמי גפנים וזיתים. אחרי מותו הוחרם כל רכושו על ידי המלך
וניתן מתנה לכנסיה הראשית של סביליה. יש מקום לשער שרכוש דומה היה לו גם בטולידו, עיר מולדתו.
בנו היה "הרב" דון יצחק בן צדוק המכונה בפי הנוצרים דון צאק די מליחה, כנראה על שם מכרות המלח שחכר מאוצר המלך. טדרוס הצעיר, שליוה אותו כמשרתו, מתאר את מסעיו על פני ספרד בלשון נמלצת:
"ויהי בימי העלומים, הנאהבים והנעימים, וזה נכבד (דון יצחק) היה נגיד ומורה לאומים, פנינו דרך כרמי, וביד רמה לעיני העמים בקהל רב עשירים יקרים וחכמי הלכנו בקשתיליא על כל מבואות הימים (כנראה לנמלי הים ששם גובים את מכסי סחר החוץ בידי דון יצחק וחבריו) והימים לנו בני רחמים והזמן לנו נח איש צדיק, לא ישבו
בו האימים...בעברנו עלי ארץ מלחה ולנו נהפכה ארץ חוילה (כלומר נהפכו המכרות לזהב) בלכתנו ביד רם כנמלים עלי כל הר וכל גבעה תלולה...ברקדנו וכל יד אחוז יד יפת מראה ובת נדיב אצילה ובקוביה בשחקי לבציה... ומכל צד שלוחות המנחות...ושוחד רב ושלמונים רדופים... והגד יעלת חן ובגד אהביה.. ובואנו בתוך ים באניה...
והזקן אשר שב לי כמו אב...והלל לאדוני על שפת ים...".
הרצון לספח את רכוש היהודים
יש להניח כי היו לגירוש גם סיבות כלכליות אולם סיבות אלו לא ברורות דיין היות ומפקודות הגירוש לא תמיד עולות סיבות אלו. כמו כן לא ברור מדוע ניסה המלך לתלות את הגירוש גם בסיבות אחרות כאשר המצב הכלכלי לא היה טוב מימלא.
פקודת הגירוש הופצה בכל הארץ אולם היו לה שני נוסחים: נוסח אורגון ונוסח קאסטיליה. בטקסט התעודה של הגירוש אנו מוצאים 4 חלקים: הקדמה, מבוא תיאורתי, החלטה ונוסחאות הסיום.
אנו מוצאים בטקסט הבדלים חשובים בין נוסחי גרסת קסטיליה לבין גירסת אורגון. בשתי הגירסאות בולטת השראת האינקוויזיציה, אלא שבגיסרת אורגון מועלה גם מוטיב כלכלי- לצידו של המוטיב הדתי לגירוש. זה האחרון מובא בנוסח אראגון בצורה תמציתית וכללית יותר לעומת פירוט והרחבה בנוסחי הגירסה הקאסטיליאנית, כלומר נוסחי
קאסטיליה מתמקדים בכפירה של האנוסים המתייהדים בהשפעת היהודית על מינות זו ואילו נוסח אורגון מקצר בכפירה ומוסיף עליה כנימוק נוסף לגירוש פשע רצחני לא פחות של היהודים- עוול הריבית היהודית המוצצת את לשד הציבור הנוצרי. בער לעומתו כותב לאחר שדן בנוסח קאסטיליה: "דברי הפקודה מקימים רק את הפרטים שאנחנו יודעים
היום מתוך התעודות ואין שום טעם לחפש סיבות אחרות שגרמו לגירוש. ביחוד אין כאן מקום לחפש אחר סיבות כלכליות". בנוסח אראגון לעומת זאת ההקדמה ממלאת גם את חלק המבוא התיאורי והכתוב פותח מיד בתיאור הנזקים שהיהודים גורמים לפרנסות הנוצרים:
"ידוע תדעו כי על ידי האבות חוקרי הכפירה הומניות פורעים בדיוקזיס של מלכויותינו ומקומותינו כמופקדים עליהם, נודע לנו כיצד נוצרים רבים חזרו אל מנהגי היהודים. הם חיים ושרויים בתורת התפילה של היהודים
בשומרם על טקסי דתם הם מביאים לידי מעשים מתועבים כמילת העורלה, גידוף שמו הקדוש של המשיח ישוע אדוננו וגואלנו, ומתרחקים מן האמונה האוונגלית מהוראתה הקדומה. סיבת הכפירה והמינות הזא היא במגע ובקירבה שיש ליהודים וליהודיות במלכויותינו ובמקומותנו עם אות נוצרים... יתר על כן נוסף על הקילקול וחיי ההשחתה
שבמעורבות איתם מצינו שהיהודים מאמירים על ידי הריבית המוגזמת והבלתי נסבלת, הם טורפים ומשתלטים על הכנסות הנוצרים ועל עיסקיהם באשר הם לוקחים ברישעות וללא רחם את הנשך המתועב...".
נימוק זה נתפס גם אצל אבן וירגא, ממגורשי ספרד, כנימוק לגירוש היהודים. באחד מתיאוריו סיפר כי איכרים צועקים: 'היהודים אכלו את ממוננו ובעד הריבית לקחו אפילו את בקרנו עד שלא נשאר במה לחרוש את שדנו וביקשהו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו".
באיגרת מיוחדת בענין היהודים מבאר המלך פרננדו את הסיבות להחלטה: "לטובת האמונה וכדי להיטיב את מלכויותיה ומקומותינו... וכן לשמירה צודקת על נכסיהם".
הצדק והחוקיות העולים מהוראת המלך להפקיע את נכסי מגורשים, היא לשם הגדלת ההכנסות של הכתר או לצורך פירעון החוב כלשהו. כך בפקודתו אל הממונים על ההוצאה לפועל של נכסי קהילת חאטיבה המלך מבטל בהצרה חגיגית כל מניעה או קושי רעיוני יכול לצוץ ולהקשות על מבצעי מטלה זו: "כיוון שהגירוש הזה נעשה בגלל פשעיהם
ועברותיהם עליכם לחייבם לשלם". מונחים דומים מצויים גם בפניה אל חבר המושבעים בעיר חייאה. לעמיתיהם המושבעים מסראגוסה המלך כותב שאין לפסול שהמלוכה תאבד את אשר בצדק מגיע לה מאותם נכסים בפרט שפקודת הגירוש היתה בשל עבירותיהם של היהודים.
עניין הריבית היהודית טעונה אף היא דרישה, שהרי לפי הפרוטוקולים של המלכים באוראגון לא הועלה נושא זה משום שלא ראו אותה כבעיה בוערת. לא כן בקסטיליה שם הועלה הנושא במסגרת הצעדים הראשונים לפתרון הבעיה היהודית לפי תוכניתם של קנאי הנצרות הקיצוניים ומכן נראה יש לגזור על הממלכה כולה.
אין פרוש הדבר כי באורגון ובקטלוניה לא עסקו היהודים בהלוואות. וודאי כי לא תמיד היתה האשמת היהודים בהערמה על חוקי הריבית בגדר עלילה ודיבה. אנו גם מוצאים שהם נעשו על עברות ריבית כמסתבר מהחקירה שנעשה כמה שנים בסמוך לגירוש. אי לכך מסיק אורפלי כי הריבית היתה חלק מתהליך תעמולתי, אולם החרמת הרכוש היתה סיבה
ראשונה במעלה.
יצויין כי גם מבקשת אברבנל למלך ספרד למנוע את הגירוש עולה כי היו כאן סיבות כלכליות: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי נחר גרוני דברתי את המלך פעמים שלוש במו פי אתחנן הושיעה המלך, למה תעשה כה לעבדיך? הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף וכל אשר לאיש איש מבית ישראל יתן בעד ארצו...".
מכל מקום דובנוב מניח כי צו הגירוש מ1492- היה מפורסם קודם לכן אולם כל עוד נמשכה המלחמה נגד גראנדה לא הוצאו תוכניותיו אלו אל הפועל וזאת בגלל סכומי הכסף הגדולים שתרמו היהודים למאמץ המלחמתי.
גם ההיסטוריון א' קסטרו מציין כי היה ידוע וברור שלהקמת האינקוויזיציה ע"י המלכים היה יותר ממניע תמים של הגברת האמונה הנוצרית. המניע העיקרי לדעתו היה שיקום אוצר הממלכה המדולדל. ידוע כי בהחרמת רכוש הכופרים הגדילו המלכים את אוצרה הממלכה פי שלושה. ההחרמות הן שהיו היסוד האמיתי לקנאות הדתית והגברת האמונה
הנוצרית.
לחיזוק הדברים משתמש קלס בדבריו של האפיפיור פאולוס השלישי, שכתב ב1540-:" אכן במשך שנים רבות, מושלים, פקידים, ואויביהם המושבעים של היהודים המסונוורים מקינאה, שנאה וחמדנות חיפשו דרכים כיצד לנשל את היהודים מנכסיהם. לשם כך הם השתמשו באמתלה שהיהודים רוצחים ילדים קטנים ושותים את דמם"
סיכום העבודה
רבות נכתב ונאמר על הסיבות והגורמים שהביאו לידי החלטה זו. יש המבקשים לראות את הסיבה העיקרית לגירוש בתאוותם של המגרשים לרשת את רכושם של המגורשים. אחרים מסבירים זאת במימוש הברית שבין האוליגרכיה העירונית הקאסיטליאנית לבין המלכות הקתולית שעליה לא עמדה עבודה זו, ויש הרואים בכך את ניצחון ההמונים
והאינקוויזיציה ששטמו את המגורשים.
סברה אחרת, בלתי מוכחת, היא כי החלטת הגירוש נבעה מגאוות המלך פראננדו על ניצחונו בכיבוש גראנדה.
בצידן של סיבות אלה ניכרות הסברות המתחקות אחר בית מדרשם של הוגי רעיון הגירוש וחוקרות את רוח הקנאות הדתית שאיפיינה את התקופה. סברות אלה רואות באינקוויזיציה את כח המניע את גזרת הגירוש. היא שלא חדלה מלהרתיע על הבעייתיות שבאמונתם של האנוסים המתייהדים ובהשפעת היהודים עליהם- כפי שהדבר חוזר ומתבטא בטקסט של
הצו. לפי אסכולה זו האינקוויזיציה יזמה ולחצה לפעול בשלבים שהלכו והועצמו כנגד האנוסים המתייהדים עד לגירוש המוחלט בשנת רנ"ב.
העבודה גם בדקה את הצידוק המוסרי, החילוני, לגירוש יהודים וראתה כי בעולם העתיק ובימי הבינים לא ראו בשלילה את רעיון הפליטים ונושאי נדידת העמים היו דבר מובן מאליו. רעיון ההומניזם בעידן הרנסנס, שפרח במאה לאחר מכן טרם הגיע באותה תקופה לספרד כך שקשה לבדוק מה היתה עמדתם באותה תקופה.
הוגה הדעות הספרדי ההומניסט הראשון (וכמעט היחיד), הוא חואן לואיס ויוס. ויוס נולד ב6.3.1492- למשפחת סוחרים, כנראה ממוצא יהודי, אולם בכל זאת הוטבל. במשך כל חייו אין הוא מזכיר את יהדותו, גם לא לפני מותו. הפעם היחידה, בא ניתן לקרוא התייחסות ליהדותו היא ביקורתו על ספרו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה
הרביעית וכתב ספרות על הסיבות לפרעות ברומא) "עיר האלוקים", בה הוא כותב:
"The Jews ...Waged Wars. But Gods Express Command. But If They Were Counted Godly That To Please God...".
(היהודים מחרחרים מלחמה אולם ה' מונע מהם...).
לאור מילים אלו ולאור העובדה כי ב1523- מונה כיועץ רוחני לקטרינה מאורגון ניתן כי תגובתם לא היתה משתנה.
אשר לשאלה האם הדבר מוסרי בעיני המגרשים, דבר שיכל לגרום פגם באומה הספרדית למשך דורות, או לא אין תשובה חד משמעית, אלא הכל תלוי באומה עצמה. לכל חברה יש את האספקטים הפונקציונאליים באמצעותם היא מאשרת ומגנה על המיכלול שלה, ויש לה מספר מסוים של אמונות, דוגמאות ונטיות.
התנהגות אתנו פסיכיאטרית מסבירה, בין השאר, מה המרכיבים של תרבות אשר יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת בעתיד ואשר התנהגות זו ניראית לנו כמוזרה, או במיקרה הקיצוני אכזרית. תרבות זו מעוגנת בכללי המוסר החברתיים אותן הוא מכיר, בכללי דת ומסורת עליהם הוא אמון וכן במנהגים אשר נשתרשו במשך השנים, ואין
איש יודע את מקורן. תרבות זו והתנהגות זו יכולים לבוא לידי ביטוי, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, בצורה של תרבות אחרת בצורה סובייקטיבית או לכל תרבות בצורה אובייקטיבית, יכול להראות הדבר כמוזר וחולני.
DEVEREUX מדבר על 2 סוגים של לא מודע: אתני ותרבותי. בכל התנהגות המבוססת על שני הנ"ל יש טישטוש של המערכת האישית ההתנהגותית כאשר הלא מודע שולט על המודע, ולמעשה יש כאן מעין מחלת נפש. אם במחלת הנפש יש תהליך של טשטוש של הפרט וטישטוש האישיות יתכן מאוד שתהליך זה לא קיים בטריטוריה אחרת של האישיות ששייך
לתרבות. אם אדם חולה נפש, הוא היה כל כך חולה שהחלק של התרבות יהפוך למטושטש. אולם אם המחלה ניזונה מבסיס של מערכת תרבותית ויוצרת דפוס שהוא מקומי בלבד, זה מעיד על כך כי החלק התרבותי שבאישיות לא טושטש. טשטוש אישיות אנו יכולים למצוא כאשר הדת משתלטת על האישיות ועל כל אורח החיים כמו הכנסיה בימי הביניים
במיוחד בארץ כמו ספרד שהיא ארץ נבערת.
ביבליוגרפיה
אבינרי שלמה ,רשות הרבים, תל-אביב, 1986.
אורפלי מ., "עיון בנוסחי צו הגירוש הכללי מספרד ומחקרו", פעמים, 467, תשנ"א.
אפלטון כתבים, ירושלים, שוקן, תשט"ו.
בינארט ח., מורשת ספרד, ירושלים, תשנ"ב.
בינארט ח., אנוסים בדין האינקוויזיציה, תל-אביב, תשכ"ה.
בינארט ח., גירוש ספרד ירושלים: מאגנס 1996
בינארט ח., "האם התערב מיסר אלפונסו די לה קבלריה למניעת גירוש יהודים מספרד?", ציון, נ', 1985.
בער י., תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עם עובד, ת"א, תשי"ט.
בער י., גירוש היהודים מספרד, ת"א, תרצ"א.
בער י., "הערות חדשות לספר שבט יהודה", תרביץ, תרצ"ה, ו'.
דוד א., מורשת ספרד, ירושלים, תשנ"ב.
דובנוב ש., דברי ימי עם עולם, תל-אביב, תשכ"ז.
דמויות מיהדות ספרד, משרד החינוך והתרבות, תשנ"ב.
מאירי א., תולדות היהודים בימי הביניים, משרד החינוך, 1978.
עסיס יום-טוב, יהודי ספרד, ירושלים, 1991.
פראוור יהושוע, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שישי, ירושלים: כתר, 1990.
קלס משה, עלילת הדם בספרד, בר אילן, 1985.
שמואלי א., דון יצחק אברבנל וגירוש ספרד, י-ם, תשכ"ז.
Lea H., History of the inquisition of the middle ages, N.y, 1906.Lambert m.D. franciscan poverty, london 1961.
Adams P. Robert, The Better Part Of Valor, Seatle, 1962.
Devereux Gerorge,Basic Problemls Of Ethnopsychiatry, London 1908.
Harold Brown, Heresies, N.Y., Doubleday And Company Inc, N.Y. 1987.
Leff Gordon, Heresy In The Later Middle Ages, Manchaster University Press, N.Y. 1967.
Prescott W.H., History Of The Regin Of Ferdinand And Isabella' London, 1941.
בינארט ח., גירוש ספרד עמוד 11
בינארט ח., גירוש ספרד עמודים 15-17.
Hence Lewis The Spanish Struggle For Justic In The Conquest Of America Colombia University Press
שפירא יונתן, יסודות הסוציולוגיה, ת"א, 1982
דמויות מיהדות ספרד, עמוד 18.
בער י., תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עמודים 378-380.
בער י., גירוש היהודים מספרד, עמוד 412.
שם, עמוד 414.
בער י., תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עמוד 404.
בינארט ח., גירוש ספרד עמודים 20-22
בינארט ח גירוש ספרד עמוד 14.
קלס משה, עלילת הדם בספרד, עמוד 59.
שמואלי א., דון יצחק אברבנל וגירוש ספרד, עמוד 36.
בער י., גירוש היהודים מספרד, עמודים 401-403.
בינארא, עמודים 385-399.
HAROLD BROWN, HERESIES, P.36.
Lea h history of the inquisition of the middle ages, pp.36-54
LEFF GORDON, HERESY IN THE LATER MIDDLE AGES, P.26
Lambert m.D. franciscan poverty, pp.101-103
קלס משה, עלילת הדם בספרד, עמוד 63.
דובנוב ש., דברי ימי עם עולם, עמוד 1217.
פראוור יהושוע, ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמוד 84.
סימונסון שלמה, לתולדותיהם של הבנקאים העבריים ממשפחת ריאטי בטרקסנה, מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, כרך ד', תש"ד.
דובנוב שמעון, דברי ימי עם עולם, עמודים 1201-1200.
בינארט חיים גירוש ספרד עמודים 13-16
דובנוב שמעון, דברי ימי עם עולם, עמודים 1201-1200.
בער י., גירוש היהודים מספרד, עמוד 412.
אורפלי מ., "עיון בנוסחי צו הגירוש הכללי מספרד ומחקרו", עמוד 152.
בער י., גירוש היהודים מספרד, עמוד 306.
בער י., "הערות חדשות לספר שבט יהודה", עמוד 14.
דמויות מיהדות ספרד, עמוד 69.
דמויות מיהדות ספרד, עמוד 69.
קלס משה, עלילת הדם בספרד, מוד 84.
שם, עמוד 85.
Adams P. Robert, The Better Part Of Valor, P. 234.
Devereux Gerorge,Basic Problemls Of Ethnopsychiatry, Pp. 18-36

תגים:

יהדות · גירוש · ספרד · אינקוויזיציה · מומר · אנוס

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הגורמים לגירוש ספרד", סמינריון אודות "הגורמים לגירוש ספרד" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.