היישום אינו מחובר לאינטרנט

המיעוטים בסוריה בתקופת שלטונו של חאפט' אל אסד

עבודה מס' 064080

מחיר: 224.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: רקע היסטורי, מדיניותו של אסד וההתנגדות הסונית.

4,093 מילים ,7 מקורות ,2004

תקציר העבודה:

פרק 1- מיעוטים ועדות בסוריה:רקע היסטורי
הפרק עוקב אחר התפתחות המציאות העדתית בסוריה, החל ממלחמת העולם הראשונה ועד ימיו של אסד.
פרק 2- מדיניותו של חפאט' אל אסד כלפי המיעוטים
פרק זה מציג את הדרכים בהם התמודד אסד עם בעיית המיעוטים. מדיניותו הייתה מתוחכמת וכללה שיטות דיפלומטיות לצד שיטות צבאיות אלימות
פרק 3- אסד וההתנגדות הסונית
פרק זה עוסק בהיבט מסוים של בעיית המיעוטים. התנגדותם של הסונים לשלטונו של אסד העלאווי התבטאה בשורה של מעשי טרור ואלימות. שיאו של העימות התרחש ב 1982 בעיר חמאת, שם נהרגו למעלה מ 10,000 איש בטבח שביצע הצבא הסורי במתנגדיו הסונים.

קטע מהעבודה:

את סוגיית העדות בסוריה ניתן להבין טוב יותר כאשר בוחנים אותה בהקשרה הרחב, כלומר כחלק מסוגיית העדות והמיעוטים במזרח התיכון. בחינה כזו תאפשר לא רק למקם את העניין הסורי בהקשרו הרחב, ובכך לשפוך עליו אור בהיר יותר, אלא תתרום גם להבנת מקורותיו, אפיוניו ותכונותיו של כל אחד מהמיעוטים בפני עצמו, שכן אלו, מטבע הדברים, אינם מוגבלים לשטחה של מדינה זו או אחרת.

מקורות:

כניסתם של הצרפתים לאיזור הביאה לתפנית חדה בגורלה של העדה העלאוית. כחלק ממדיניותם להתבסס על מיעוטים לא מוסלמים, הציעו הצרפתים לעלאוים אפשרות לניידות חברתית אשר מעולם לא הייתה להם קודם לכן, ואלו מצידם ניצלו את ההזדמנות במלואה. דרך שירותם הצבאי הצליחו העלאוים להיחלץ ממעמדם הנחות, ולרכוש מעמד חשוב
בצבא. לאחר שסוריה קיבלה עצמאות, השתלבו העלאוים, אשר בשלב זה כבר אחזו בתפקידי מפתח בצבא, במפלגות הפוליטיות אשר הציעו גם הן אפשרויות קידום ללא התחשבות במוצא העדתי, ובעיקר במפלגת הבעת' ובמפלגה הלאומית הסורית.כך קנו העלאוים אחיזה איתנה בשני הגורמים החשובים ביותר בסוריה במחצית השניה של המאה ה-20, קרי,
הצבא ומפלגת הבעת'.
מיעוט משמעותי נוסף הקיים בסוריה הינו המיעוט הכורדי. הכורדים אינם מהווים מיעוט דתי, שכן רובם מוסלמים סונים, אלא מיעוט אתני ולשוני. הכורדים יושבים בשטחיהן של איראן, עיראק, תורכיה, ארמניה, אזרבידג'אן וסוריה. איזור מושבם הוא הררי ועשיר במים, מה שמשפיע על אופי עיסוקם, החקלאי לרוב. במהלך המאה ה-19
התרחשו מספר התקוממויות כורדיות, אולם יותר משביטאו אלו רצון לבדלנות ולאוטונומיה, היו הן הפגנות כוח של נסיכים מקומיים אשר לא חרגו ממסגרתן המצומצמת. שקיעתה של האימפריה העות'מאנית הביאה בחובה הזדמנות להכרה עצמית עבור הכורדים, שזכותם זו אכן הוכרה בחוזה סוור (1920), אולם מדיניותו של מצטפא כמאל הביאה
לדיכוי שאיפות אלו, בשל תהליך בנייתה המחודשת של תורכיה המודרנית.
בסוריה ישנם שלושה ריכוזים של כורדים. בצפון מזרח המדינה, באיזור אל ג'זירה, ישנו מיעוט כורדי בעל אופי שבטי בולט. בצפון המדינה, ובעיקר בערים חאמה וחלב, ישנה אוכלוסיה כורדית בעלת אופי מיושב, הכוללת אף מספר משפחות אצולה חקלאית. הריכוז המשמעותי השלישי יושב בעיר הבירה דמשק. לאחר עליית מפלגת הבעת'
לשלטון היו הכורדים באל ג'זירה, אשר לא חשו נאמנות למדינה, ועל כן נתפסו כבעלי פונטנציאל בדלני, נתונים לרדיפות אלימות מצד השלטון. עם זאת, באופן כללי השתלבו הכורדים במדינה הסורית, כאשר הדוגמאות הבולטות ביותר הינם השליטים ממוצא כורדי חוסני זעים וסאמי חינאווי, אשר שלטו במדינה במהלך 1949. גם לאחר עליית
כוחה של מפלגת הבעת' השתלבו בה כורדים, אשר אינם מהווים עוד סכנה ליציבותו של המשטר הסורי.
סוגיית העדתיות והמיעוטים הינה, אם כן, סוגייה משמעותית במזרח התיכון כולו, אשר לה מאפיינים ייחודיים בסוריה. סקירה זו הוקדשה לתיאור המצב ערב עלייתו של חאפט' אל אסד לשלטון, בשנת 1970. לאורה ניתן להבין טוב יותר את הבעיות עימן היה על אסד להתמודד, ואת הדרך בה בחר לעשות זאת. עניינם אלו הם עיקר עיסוקו של
הפרק הבא.
פרק 2- מדיניותו של חאפט' אל אסד כלפי המיעוטים
כאשר עלה אסד לשלטון, הייתה המציאות הדמוגרפית בסוריה כדלקמן: רוב האוכלוסיה, כ- 60% היתה מוסלמית סונית. הדרוזים היוו בין שלושה לארבעה אחוזים מהאוכלוסיה, והיו מרוכזים באיזור ג'בל דרוז. העלאוים היוו 12-13% מהאוכלוסיה, ומקום מושבם היה מרוכז באיזור הרי אנצאריה. הכורדים היו מפוזרים בין שלושה איזורים
שונים, והיוו כ-8% מהאוכלוסיה. הנוצרים, אשר היוו כ-14% מהאוכלוסיה, היו מפוזרים בכל רחבי המדינה.
את מדיניותו של אסד כלפי המיעוטים ניתן לאפיין בעזרת שני מאפיינים עיקריים, השני משמעותי ומורכב מהראשון. קודם לכל, יש להבין מדיניות זו לאור המציאות העדתית אשר הייתה נתונה בפני אסד עם עלייתו לשלטון. אסד, בתחומים רבים, העדיף לעשות את המירב בעזרת מה שקיים לפניו, ולא לנסות לכפות שינויים רדיקליים. דרך
פעולה זו עוברת כחוט השני לכל אורך שנות שלטונו, וביציבות שלטונו יש כדי להעיד כי הוא השכיל לנקוט בה. המאפיין השני הוא נסיונו, המוצלח לרוב, להתבסס על בסיס תמיכה עדתי עלאוי מחד גיסא, ולהעניק ייצוג וסמכות אשר יניחו את דעתם של בני העדות האחרות מאידך גיסא. נסיון זה הופך מורכב עוד יותר בשל האידיאולוגיה
המוצהרת של מפלגת הבעת', הדוגלת בעל עדתיות, ואשר לכאורה איננה מעניקה חשיבות למימד העדתי.
אף על פי שמפלגת הבעת' הינה א-עדתית במוצהר, למעשה מילא בה הנושא העדתי תפקיד עוד לפני עלייתו של אסד לשלטון. כך במהלך שנת 1965 התחולל מאבק שליטה על הנהגת הבעת' בין אמין אל חאפט' לצלאח ג'דיד. ג'דיד, העלאוי במוצאו, הקיף עצמו בתומכים עלאוים, דרוזים ואסמאעילים. אל חאפט', שהיה מוסלמי סוני, לא הצליח
ליצור לעצמו בסיס תמיכה רחב מספיק בהתבסס על הסונים, שכן הצבא נשלט ברובו על ידי המיעוטים, והוא אכן הפסיד במאבקו מול ג'דיד. לאחר שתפס ג'דיד את השלטון הוא דאג להרחיק גורמי כוח דרוזים, אסמאעילים וסונים. אף על פי שהגורם העדתי לא היה היחיד שפעל במאבקי השלטון, הוא היה ודאי אחד החשובים שבהם.
בשנותיו הראשונות של משטר אסד, פעל הנשיא להרגעת ולהשקטת המתחים העדתיים, ולהדגשת הגורמים המשותפים בין כל שכבות האוכלוסיה הסורית. באמצעים כלכליים, דוגמת הנהגת מדיניות ליברלית יותר, המיטיבה עם חוגי הסוחרים והתעשיינים, אשר רובם היו נוצרים או סונים, השיג אסד את תמיכתם של אלו בשלטונו. איזור ג'בל דרוז,
ריכוזם של הדרוזים, זכה לפיתוח תשתיות, וליצירת מקומות תעסוקה נוספים. שילובם של מיעוטים במוסדות המפלגה ובמוסדות הקשורים בה, דוגמת "החזית הלאומית המתקדמת" אשר הוקמה ב-1972, שידרה גם היא מסר של שלטון על עדתי.
אמצעי בולט נוסף אותו נקט אסד במסגרת מאמציו להציג את שלטונו כשלטון א-עדתי הינו הפגנת מדיניות של פתיחות וקידמה. אסד נבחר לתפקידו בבחירות ישירות, לראשונה מזה שנים. המשטר הושתת על יסודות תחוקתיים. הותרה פעילותן של מפלגות נוספות לצד מפלגת הבעת', במסגרת ה"חזית הלאומית המתקדמת". מתקיימות בחירות
לפרלמנט, במסגרתן יכולים להתמודד מועמדים רבים, כל עוד הם שייכים ל"חזית הלאומית". ייצוגם של מגזרים שונים בסוריה בפרלמנט הובטח מראש.
גם מדיניות החוץ הצביעה על פתיחות מסויימת, לצד חזרה לרעיון הבעת'י הפאן-ערבי המקורי, אשר יש בו משום הקהיית העוקץ העדתי. חל שיפור ניכר ביחסה של סוריה כלפי שכנתה ירדן, וכלפי מצרים. סוריה אימצה את החלטת האו"ם 242 הנוגעת לסכסוך הישראלי-ערבי. אסד ראה עצמו במובנים רבים כפטרונו של ארגון אש"ף, עד כדי
שלילת זכות קביעת המדיניות מהארגון עצמו. אסד אף הגביר בצורה ניכרת את מעורבותה של סוריה בלבנון, כחלק מתפיסתו את סוריה כגורם אשר עליו להיות רב משמעות במזרח התיכון. תפיסה זו הינה חלק מהאידיאולוגיה הפאן-ערבית אותה שאף להדגיש אסד. המדיניות האנטי ישראלית הנוקשה מהווה גם היא נדבך בעיצוב דמותה זו של סוריה.
אולם למרות כל הצעדים הללו, שלטונו של אסד היה, ונותר עד סופו, שלטון המתבסס על קבוצת מוצאו המקורית, העלאוים. אסד היה שליט יחיד, דיקטטור, אשר גיבש את משטרו בהתבססו בראש ובראשונה על בני עדתו, וביתר פירוט, על בני שבט ה"כלביה" עליו הוא נימנה. בני עדות אחרות אומנם נושאים תפקידים שונים, ואף בכירים,
בממשל, אך הגורם אשר מאחד ומלכד יחד את מרכיביו השונים של משטר אסד היה המוצא העלאוי. האיזורים העלאוים בסוריה מקבלים משאבים ללא פרופורציות לגודלם האמיתי. את תפקידי המפתח בצבא ובמנגנוני הבטחון השונים ממלאים בני העדה. עובדת קיומה של העדה כבסיס כוחו של אסד היא אשר איפשרה לו לקיים את שלטונו במשך זמן רב כל
כך, ובהצלחה לא מבוטלת.
מדיניות זו של העדפת בני העדה העלאוית איננה פרי המצאתו של חפאט' אל אסד. עוד בתקופת שלטונו של צלאח ג'דיד בשנים, 1966-1970, העדיף הלה לקדם לתפקידי מפתח את בני העדה, ולהרחיק מהם בני עדות אחרות. עוד בהיותו רמטכ"ל נקט ג'דיד מדיניות המעדיפה לקדם עלאוים לתפקידי קצונה. עלאוים רבים עברו הכשרה מזורזת
וקיבלו לידם תפקידי פיקוד בכירים. היחידות היוקרתיות היו תחת פיקודם של קצינים עלאוים, בעוד קצינים דרוזים או סונים הורחקו מתפקידיהם. גם עמדות מפתח במפלגה ובממשלה הגיעו לידיהם של בני העדה העלאוית. הסכסוך בין ג'דיד לאסד היה, במובן זה, מאבק פנים עלאוי.
נוצר, אם כן, מצב, בו נוקט אסד במדיניות כפולת פנים. כלפי חוץ הוא מפגין מדיניות של פתיחות כלכלית, שלטונית וחברתית. אולם למעשה לא חלו שינויים משמעותיים ביסודו של השלטון. השינויים היו פעמים רבות חיצוניים ומלאכותיים בלבד, ומציאות זו אי אפשר לה שתימשך לאורך זמן בלא שתעורר את מרמורם וכעסם של שכבות
מסוימות בעם.
כעס זה, ותחושת קיפוח זו, אכן מצאו לבסוף את ביטויים על פני השטח. אך לא היו אלו, כפי שניתן היה אולי לצפות, קבוצות המיעוט אשר הביעו באופן גלוי, ואף אלים, את מורת רוחן מאופיו העדתי של השלטון. נראה כי אלו רואים בשליטה העלאוית בסוריה דווקא גורם המבטיח את המשך קיום מעמדם המשופר, העדיף על מנת חלקם תחת
שלטון הרוב הסוני. היה זה הרוב הסוני, ובעיקר חלקיו אשר נטלו חלק בשלטון הסורי באופן מסורתי, קרי, המעמד הבינוני-גבוה והעולמאא, אשר ביטא את מורת רוחו נוכח מה שראה כשלטונה של עדת מיעוט, כלפיה נקט האסלאם באורח מסורתי יחס שלילי, במדינה בה הוא מהווה רוב.
אסד לא היה עיוור למתחים אלו ולפונטנציאל ההרסני שלהם מבחינת שלטונו. הוא פעל בדרכים שונות כדי להרגיע ולמתן את המתחים אשר במהלך המחצית השניה של שנות השבעים החלו לקבל ביטוי בולט יותר ויותר. אולם לא תמיד די היה באמצעים רטוריים ודיפלומטיים כדי להרגיע את רחשי ליבם של ההמונים, אשר לובו באמצעות הכוונה
מחושבת. בחינת הצעדים בהם פעל אסד להרגעת המתח העדתי מצד הסונים, והאירועים השונים אשר מתח זה גרם להם הינם עניינו של הפרק הבא.
פרק 3- אסד וההתנגדות הסונית
להתנגדות הסונית למשטרו של חפאט' אל אסד ישנם מספר גורמים. שליטתה של קבוצת מיעוט במדינה אשר היתה נתונה לשליטה סונית באופן מסורתי היא אחד מהם. אולם הסיבה המרכזית אשר עוררה את זעמם של החוגים המוסלמים המסורתיים, ואשר הביאה לסדרת העימותים בינם ובין המשטר היתה נסיונו להקים בסוריה מדינה חילונית אשר
הערביות מהווה את ערך ההזדהות העיקרי בה, ולאסלאם נודע מקום בה שולי, אם בכלל. לאלו יש להוסיף התנגדות למהלכים חברתיים אותם נקטה מפלגת הבעת'.
גם המתח הסוני-אסלאמי, כגורמים רבים אחרים בסוריה ערב עליית אסד לשלטון, לא נולד בתקופת שלטונו של אסד, אלא היה במובנים רבים ירושה עימה היה עליו להתמודד. הביטוי הבולט הראשון למתח זה התגלה כבר ב-1964, כשנה לאחר שתפסה מפלגת הבעת' את השלטון. בעקבות מספר צעדים אנטי אסלאמיים, דוגמת מאמרי עיתונות
אנטי-דתיים, התנכלויות למורים אסלאמים בבתי ספר וכונה לבטל את מוסד ה"וקף", חלה התעוררות אסלאמית למאבק נגד. מוקד ההתנגדות היה בעיר חמאת, שם לצד הפגנות הוכרזה שביתה כללית שנמשכה עשרים ותשעה יום. כאשר התערב הצבא בסכסוך, הוא לא היסס להפציץ את המסגד בו התבצרו המפגינים, מה שהביא למותם של עשרות. במאי 1967
הביא פרסומו של מאמר אתאיסטי בשבועון הצבא לגל נוסף של הפגנות, שביתות והתנגשויות אלימות בין מפגינים ובין כוחות הבטחון.
עם עלייתו של אסד לשלטון, הוא נקט במספר צעדים במטרה להפיג את המתח בין השלטון לבין החוגים המוסלמים. הוא החזיר לחוקה הסורית את נוסח השבעת הנשיא "אני נשבע באללה אכבר". הוא החזיר לחוקה אף את הסעיף הקובע כי דתו של נשיא המדינה היא האסלאם. אסד פעל בדרכים שונות כדי להראות אורח חיים מסורתי בפומבי. הוא
השתתף בתפילות במסגדים של דמשק, עלה לרגל למכה, הצהיר בפומבי על אמונתו באללה ועל אורח חייו הדתי, ואף השיג פתוה ממנהיג שיעי חשוב המכריזה כי העלאוים הינם מוסלמים שיעים. צעד נוסף במסגרת מאמצים אלו היה הצבת אישים סונים בתפקידי מפתח בצבא ובממשל. אולם מאמציו אלו של אסד לא פעלו את פעולתם המיוחלת, וההנהגה
המוסלמית, ובמיוחד הדור הצעיר והקיצוני שצמח בתנועת "האחים המוסלמים", המשיכו לראות באסד ובשלטונו שלטון כפירה אותו יש לסלק.
התנגדותם של גופים אסלאמים מסורתיים, ובראשם "האחים המוסלמים", למשטר, הלכה ולבשה אופי בוטה יותר ויותר במהלך המחצית השניה של שנות השבעים. בשלהי 1976 החל ברחבי המדינה גל של התנקשויות ומעשי חבלה. יעדי ההתנקשויות היו דמויות הקשורות ישירות לממשל, עלאויות ברובן. הן הביאו לפגיעה משמעותית ביציבות השלטון,
אשר לא הצליח לפגוע במבצעיהן. אירועים בולטים נוספים, מלבד האירוע הבולט מכולם, היו טבח בבית הספר לקציני תותחנים בחלב, בו נהרגו עשרות צוערים, רובם עלאוים, ביוני 1979, וגל של התנקשויות ומעשי טרור בעיר לאדיקיה, בירתו של האיזור העלאוי.
אירוע השיא של מאבק זה, אשר כונה "המרד האסלאמי", וזה אשר הביא למפנה ביחסי הכוחות בין השלטון לגורמים האסלאמיסטים, התרחש בפבואר 1982 בעיר חמאה (חמאת). פעילים אסלאמים תקפו את מתקני הצבא בעיר, רצחו חלק מפעילי המפלגה בה, והכריזו על העיר כמשוחררת. תגובתו של אסד למעשים הייתה חדה ובוטה. משך שלושה שבועות
הקיפו כוחות צבא את העיר, והפגיזו אותה ללא הבחנה. בסופו של דבר נאמד מספרם של ההרוגים ב-10,000 לפי האומדנים היותר זהירים. מאז אירועי חמאה אין כמעט ביטויים של התנגדות אלימה מאורגנת למשטר, אם כי התנגדות מקומית מצאה את ביטויה גם לאחר מכן.
במהלך שנות התשעים חל תהליך הדדי של התקרבות בין ממשל אסד ובין תנועת "האחים המוסלמים". בין מאפייניו של תהליך זה, בין השאר, ההיתר שניתן לעבד אל-פתאח אבו ע'דה, מי שהיה "המפקח הכללי" של תנועת "האחים המוסלמים" בשנות המרד האסלאמי, לשוב לסוריה מגלותו בערב הסעודית. יתרה מזו, עם היוודע דבר מותו, בפברואר
1997, שלח אסד את תנחומיו למשפחה, ומשלחת רשמית ורמת דרג מטעמו אף הגיע לניחום אבלים. נראה כי משטר אסד ביקש להרחיב את בסיס התמיכה שלו, מתוך מודעות לאופיו הבעייתי. המשטר נקט בגילויים נוספים של סובלנות כלפי הדת. היחס לפולחן הדתי, דוגמת לבוש מסורתי ותפילות במסגדים הפך נוח יותר. בתי ספר דתיים החלו לקום
ברחבי המדינה, בתמיכתם של השלטונות, וחלקם אף נשאו את שמו של הנשיא. כתבים דתיים, קלאסיים כמודרניים, ניתנים לרכישה באופן חופשי ברחבי המדינה.
ביטויים נוספים ליחס הסובלני והמתון של השלטון כלפי התנועות המוסלמיות הינם שחרור מרבית האסירים חברי "האחים המוסלמים" אשר נכלאו לאחר "המרד האסלאמי", ומתן אפשרות לאנשי דת להיבחר למועצת העם בראשית שנות ה-90. לצידם של צעדים אלו המשיך אסד בהצגת משטרו כבעל אופי אסלאמי, בדרכים דומות לאלו אשר פעל בהן לפני
המרד. האחים המוסלמים, מצידם, הגיעו ככל הנראה להבנה כי אין בכוחם להפיל את שלטון הבעת', ולכן עליהם להשתדל ולפעול מתוכו, כדי לא לאבד את השפעתם בסוריה כליל.
למרות צעדי ההתקרבות אל הגורמים האסלאמים, אין ספק שבסיס כוחו של אסד היה, ואירועי 1982 רק חיזקו תפיסה זו, הצבא וגופי הבטחון. התפיסה היסודית, האומרת כי על הנשיא לסמוך על מנגנוני הבטחון שלו, המאוישים על יד בני העדה העלאוית, נותרה בעינה. אירועי 1982 הוכיחו כי אסד לא מחזיק בגישה זו במישור התיאורטי
בלבד, אלא הוא אינו מהסס להפעיל אלימות קשה כלפי בני עמו. אסד היה המפקד העליון של הצבא, וכל מינוי בכיר דרש את אישורו האישי. הוא דאג כי קצינים פוליטיים ישרתו בצבא לצד הקצינים הרגילים, כדי להשגיח על היבט זה של חיי הצבא. מלבד הצבא קיימות בסוריה מספר נכבד של סוכנויות בטחון, אשר היו כפופות גם הן לאסד. לצד
אלו התקיימו יחידות עלית, אשר כל מטרתן הגנה על חייו של אסד ועל משטרו. ברור אם כן כי לא על הסכמה ופשרה אזרחית ביסס אסד את שלטונו, אלא על ההרתעה שבשימוש בכוח הזרוע.
מבין כל מיעוטי סוריה, אם כן, היה זה דווקא הרוב אשר היווה את הבעיה החמורה ביותר עבור משטרו של חפאט' אל אסד. נראה כי עדות המיעוט, אשר באופן מסורתי היו בעלות מעמד נחות, העדיפו לקשור את גורלן בזה של עדת המיעוט השלטת, מתוך הנחה כי יצירת אינטרס משותף לה ולהן תשרת את ענייניהן. עדת הרוב הסונית, לעומתן,
חשה קיפוח וזעם מכמה סיבות. לא ניתן ביטוי הולם לעובדת היותה רוב, תהליכים חברתיים סתרו את האינטרסים שלה והשלטון נתפס בעיניה כפסול מבחינה דתית. גורמים אלו הביאו לשורה של ביטויי התנגדות, אשר שיאם, ובמובן מסויים אף סופם, באירועי חמאה ב 1982.
עם הזמן הבינו "האחים המוסלמים" כי אם הם רוצים לזכות בהשפעה בסוריה, עליהם לפעול בתוך מסגרת המדינה, ולא נגדה. השלטון, מצידו, הבין כי בניית בסיס תמיכה רחב בקרב הרוב הסוני הינה צורך הכרחי עבורו. תובנה זו, עם זאת, לא הביאה להפסקת התבססותו על הגורם החזק ביותר בסוריה בחצי המאה החולפת, קרי, הצבא ושירותי
הבטחון.
סיכום
המיעוטים והעדות היו, מזה מאות רבות של שנים, גורם רב משמעות באיזור המזרח התיכון. מצב זה נבע ממספר גורמים היסטוריים. עובדת היותו של האיזור ערש לידתן של הנצרות והאסלאם, כמו גם ערש הפילוגים שלהן, הביאה לקיומן של עדות דתיות רבות בסביבה. מזה אלפי שנים מהווה האיזור נקודת מעבר לכוחות גדולים, המותירים בו
את חותמם המיוחד, מה שתורם גם כן לריבוי העדות והמיעוטים בקרבו. רקע זה, בתוספת השפעתו המיוחדת של העידן הקולוניאליסטי על סוגיית המיעוטים והעדות, הביא ליצירת המציאות המיוחדת אשר ניצבה בפני חאפט' אל אסד עם עלייתו לשלטון.
אסד, אשר היה בעצמו בן למיעוט העלאוי, נקט במדיניות מתוחכמת כדי לשמור על המתחים הבין עדתיים מלפרוץ. הוא פעל לשלב בצבא ובמערכת השלטונית בני מיעוטים שונים, ובכך לספק את דרישתם להשפעה ולסמכות. עם זאת, בסיס התמיכה היסודי והאמיתי של אסד נותר לאורך כל הדרך העדה העלאוית. בעזרת מדיניות דו קוטבית ומורכבת
זו שאף אסד לפתור את הבעיה העדתית, ולשמור על בסיס תמיכה נאמן עליו הוא סומך.
אולם מדיניות זו, אשר מכילה סתירה פנימית, חזקה עליה כי תוביל בסופו של דבר להתנגשות. התנגשות זו אכן הגיעה, מקרבו של הרוב הסוני במדינה, אשר חש מרמור על רקע עדתי, דתי וחברתי. משטר אסד התמודד עם המרמור באמצעים דיפלומטיים וצבאיים יחד. בסופו של דבר, לאחר שכוח הזרוע הכריע את הסכסוך, הגיעו שני הצדדים
להבנה כי עליהם להתפשר ולפעול יחד תחת אותה מסגרת.
ביבליוגרפיה
אולמרט, יוסף. מיעוטים במזרח התיכון. תל-אביב, 1986.
אולמרט, יוסף. סוריה המודרנית. משרד הבטחון- ההוצאה לאור, 1997.
ויסמן, יצחק. "סעיד חווא והאופוזיציה האסלאמית בסוריה בתקופת הבעת'". המזרח החדש, גיליון מיוחד על סוריה- עבר והווה. ל"ח, תשנ"ו.
זיסר, אייל. אסד של סוריה- המנהיג ותדמיתו. ללא מקום הוצאה, 1993.
זיסר, אייל. סוריה של אסד- על פרשת דרכים. תל-אביב, 1999.
מעוז, משה. סוריה החדשה. תל- אביב, 1974.
רבינוביץ, איתמר. "מיעוטים, עדתיות, ותסיסה איסלאמית בסוריה". סקירה חודשית ירחון לקציני צה"ל. ינואר, 1980.
אולמרט, יוסף. מיעוטים במזרח התיכון. תל-אביב, 1986, עמ' 11. (להלן אולמרט, מיעוטים).
שם.
שם, ע"ע 12-11.
שם, ע"ע 13-12.
שם, עמ' 13.
שם.
מעוז, משה. סוריה החדשה. תל- אביב, 1974, ע"ע 36-35.
שם, עמ' 36.
שם, עמ' 38.
שם, עמ' 39.
אולמרט, מיעוטים, עמ' 46.
שם, ע"ע 48-47.
שם, ע"ע 51-50, 54.
שם, עמ' 58.
שם, ע"ע 59-58.
שם, ע"ע 60-59.
שם, ע"ע 78-77.
שם, עמ' 77; אולמרט, יוסף. סוריה המודרנית. משרד הבטחון- ההוצאה לאור, 1997, עמ' 50. (להלן אולמרט, סוריה).
אולמרט, מיעוטים, עמ' 79.
אולמרט, סוריה, ע"ע 51-10.
אולמרט, מיעוטים, ע"ע 81-80.
שם, עמ' 61.
שם, ע"ע 65-62.
שם, ע"ע 66-65.
שם, ע"ע 71-70.
שם, ע"ע 72-70.
רבינוביץ, איתמר. "מיעוטים, עדתיות, ותסיסה איסלאמית בסוריה". סקירה חודשית ירחון לקציני צה"ל. ינואר, 1980, עמ' 33.
שם; אולמרט, סוריה, עמ' 9.
שם.
ראה לעיל, עמ' 6.
רבינוביץ, עמ' 33; אולמרט, סוריה, עמ' 10.
זיסר, אייל. סוריה של אסד- על פרשת דרכים. תל-אביב, 1999, ע"ע 37-36. (להלן זיסר, סוריה); זיסר, אייל. אסד של סוריה- המנהיג ותדמיתו. ללא מקום הוצאה, 1993, עמ' 8. (להלן זיסר, אסד).
זיסר, סוריה, עמ' 40.
מעוז, ע"ע 76-75.
שם, ע"ע 78-77.
מעוז, עמ' 90.
שם.
שם, עמ' 91.
רבינוביץ, עמ' 35; מעוז, ע"ע 92-91; אולמרט, סוריה, עמ' 90.
אולמרט, שם; רבינוביץ, שם.
אולמרט, סוריה, ע"ע 91-90; זיסר, סוריה, עמ' 41.
מעוז, עמ' 92.
זיסר, סוריה, עמ' 37.
אולמרט, מיעוטים, עמ' 82.
זיסר, סוריה, עמ' 38.
מעוז, עמ' 85.
אולמרט, מיעוטים, עמ' 81.
רבינוביץ, עמ' 35.
זיסר, עמ' 39.
אולמרט, סוריה, עמ' 91-92.
רבינוביץ, עמ' 37-36.
זיסר, סוריה, עמ' 208.
אולמרט, סוריה, עמ' 91.
ויסמן, יצחק. "סעיד חווא והאופוזיציה האסלאמית בסוריה בתקופת הבעת'". המזרח החדש, גיליון מיוחד על סוריה- עבר והווה. ל"ח, תשנ"ו, ע"ע 84-83; מעוז, עמ' 88.
מעוז, ע"ע 89-88.
זיסר, סוריה, עמ' 208; רבינוביץ, עמ' 36; אולמרט, סוריה, עמ' 92; מעוז, עמ' 90.
מעוז, שם.
זיסר, שם.
מעוז, ע"ע 91-90.
זיסר, שם; מעוז, עמ' 91.
זיסר, שם.
רבינוביץ, עמ' 37.
שם.
אולמרט, סוריה, עמ' 92; ויסמן, עמ' 103.
זיסר עצמו מגדיר את מספר ההרוגים כ"אלפים" במקום אחד (סוריה, עמ' 206), ובמקום אחר הוא נוקט במספר "כשלושים אלף איש" (אסד, עמ' 24, הערה 7).
אולמרט, שם.
זיסר, סוריה, ע"ע 206-205.
שם, עמ' 209.
שם.
שם, עמ' 206.
אולמרט, סוריה, עמ' 93.
שם.
1

תגים:

חמאת · כורדים · עלאווים · ערבים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המיעוטים בסוריה בתקופת שלטונו של חאפט' אל אסד", סמינריון אודות "המיעוטים בסוריה בתקופת שלטונו של חאפט' אל אסד" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.