החדית' כמקור לחוק

תקציר העבודה:

החדית' כמקור לחוק

תוכן עניינים
מבוא
פרק ראשון: החדית' - פשרו של מושג
1.1. ראשית האסלאם
1.2. התפתחות החדית'
1.3. למהותו של החדית'
פרק שני: בין החדית' לסורה
פרק שלישי: דרך השמוש בחדית' כמקור לחוק
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
החדית' מוגדר כמכלול המסורות על דרכו של מחמד, "הסונה". כלומר, כל מה שמסופר על
מעשיו, מידותיו ודרכי חייו וכל מה שנאמר מפיו, כמו אמרותיו או דעותיו של מחמד רסול
אללה, היינו מחמד שליח האלוהים. לפיכך החדית' הוא אחד היסודות של ההלכה
האסלאמית.1
החדית' עוסק במכלול היחסים שבין האדם למקום ובין האדם לחברו: כל הלכות הדת ובכללן
התפילות ודרכי התפילה, הצום והעליה לרגל, יחסים שבין בני אדם ודיני אישות, ענייני מסחר
וכל תחום הנוגע לחייו של אדם. המאמין אמור להתייחס לסונה של הנביא כמדריך לחייו ולא
לסטות ממנה.2

לעיתים טועים מסבירים שונים ובכללם מוסלמים, ומגדירים את החדית' כ"תלמוד
המוסלמי", אולם אין הדבר כן, משום אופיו השונה של התלמוד [הבבלי והירושלמי] ושל
החדית'. בעוד התלמוד הינו הפולמוס האמוראי על המשנה, נראה מקריאת החדית', כי הוא
דומה למשנה עצמה בפן אסלאמי והדבר דורש הבהרה שאביא בהמשך. אולם אין מחלוקת בין
החוקרים השונים, כי מעיקרו היה החדית' תורה שבעל פה, להוציא חלק מהמוסרים, שרשמו
את מסורותיהם בכתב ורשימות אלו, שנאספו בתקופה מאוחרת יותר, סייעו למוסרים הבאים
ולעורכי האחאדית' בקבצים השונים.3
קיימים אחאדית' שונים אשר הובאו מפי הנביא, אך חלקם סותרים זה את זה ומציגים
מסורות שונות ועל כן גם מחולקים לרמות אמינות שונות. מיון האחאדית' הינו לשלוש דרגות
של "מהימנים", "מתקבלים" ו"חלשים". גם הונהגה חלוקה מדויקת של שכיחות האחאדית'
השונים.4

עבור מרבית האורתודוכסיה האסלאמית מקובלים שני עורכי אחאדית' עיקריים: אל-בח'ארי
(מת 870); ערך שלושה כרכי אחאדית'. מסלם (מת 875) שבעריכתו יצאו תשעה כרכים של
אחאדית'. אך בנוסף אליהם קיימים ארבעה קבצי חדית' נוספים של אבו-דאוד (מת 88) אל-
תרמד'י (מת 892), אבן-מאג'ה (מת 886) ואל-נסאי (מת 915). חדית' מסלם מקובל על מרבית
המאמינים באסלם, אך מלבד ששת הקבצים הנ"ל, קיימים עוד אוספים רבים של חדית', אלא
שאלה לא זכו להערכה שזכו לה ששת הקבצים הנ"ל.5

בעבודתי ארצה להתייחס בעיקר לשאלות הנוגעות למהותו ומעמדו של החדית' וכיצד הפך
לבסיס ההלכתי של החוק האסלמי. בניגוד לאמירה המוטעית, לדעתי, כי החדית' הינו התלמוד
האסאלמי, ארצה לטעון כי החדית' הינו הפסיקה האסלמית, ובכך הוא מהווה מקור לחוק.

כאשר אני מתייחס לפסיקה האסלאמית, הרי שהכוונה היא למכלול הפסיקה הדתית, כפי
שבאה לידי ביטוי בקראן ובפרשנויותיו, בדברי הנביא ובמסורות של ממשיכיו, לפסיקות
שנתקבלו על ידי אנשי ההלכה האסלאמיים לגבי נושאים שונים כתוצאה מפרשנויות שונות של
הקראן ולמערכת שאלות ותשובות בענייני הלכה, אשר הציבה לפני הפוסקים בעיות איתן היו
אמורים להתמודד ובפסיקותיהם הציבו, ככל הנראה, תקדימים משפטיים שהיוו בסיס
לממשיכיהם.
לטענתי, גם קיימת הקבלה במקרים רבים בין התהוות החוק האסלמי על בסיס החדית', לבין
התהוות החוק העברי [היהודי] על בסיס השקלא וטריא התלמודי, ספרות השאלות והתשובות
הענפה, שקיבלה תאוצה החל מתקופת הגאונים ועד ימינו אנו וכן הפרשנויות השונות שניתנו
למקרא ולסיפוריו במדרשי המסורת היהודית.
לצורך המחשת טענותי, אערוך הקבלות בין החדית' האסלאמי לפסיקות יהודיות שונות,
במטרה לגבש את מסקנותי.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
.1. Guynsct, Th.W., "Hadith", Encyclopeidia Britanica, 1972, p.189
גולדציהר,י. י., (תשי"א), הרצאות על האסלאם, מוסד ביאליק, ירושלים, ע"מ .34-35
2. גולדציהר, תשי"א, ע"מ .36
3. שם, ע"מ .37
4. שם, ע"מ .39-40
5. שם, ע"מ .40-41

מקורות:

שנת הגירתו של מחמד ממכה למדינה (622 לסה"נ), נחשבת לשנה הראשונה בספירה האסלאמית ומכונה "שנת ההג'רה", כלומר שנת ההגירה. בשנה זו גם הוקם הצבא האסלאמי הראשון, תוך התחזקותו של מחמד והתרבות חסידיו. שם גם נולד המושג "ג'יהאד". בסורה הרלבנטית נאמר כי "אכן קנה לו אלוהים מן המאמינים את נפשותם ואת הונם באשר
יתן להם גן-עדן, כי ילחמו מלחמת אלוהים והרגו ונהרגו... ומי נאמן יותר מאלוהים להקים בריתו".
המלאך גבריאל מופיע לפני מחמד גם במדינה ולפיכך קיימים שני סוגי סורות: סורה מכיה, שניתנה למחמד במערה בהר חרה וסורה מדניה, שניתנה למחמד כשעבר למדינה.
ניתן עוד להוסיף את נקודת המפנה המשמעותית לאסאלם, כאשר מחמד נע בראש צבאו חזרה לכרייש, מנצח במערכת באדר, כאשר בעקבות הנצחון ניתנת כרייש למחמד ללא מלחמה ואנשים מתאסלמים, לאחר שפירשו נצחון זה כהכל בא מידי שמיים.
תקציר הולדת האסלאם חשוב להבנת התפתחותו של החדית'.
1.2. התפתחות החדית'
אישיות כריזמטית כנביא מחמד היתה מוקפת בהמונים, והוא היה מספר סיפורים בסגנונו. למעשה, היתה זו פסיקה, המובאת על ידי שליחו של אלוהים. הדברים שנאמרו מפי הנביא היו למעשה דברי
אלוהים חיים וכזאת היתה התייחסות ההמונים אליהם. שאכט מתייחס אף הוא לקראן, הסונה, כספר החוקים השיטתי של האסלאם וכמודל לדרך החיים של המוסלמי המאמין.
אולם דבריו של מחמד אינם נשכחים, אלא מקבלים תאוצה, כאשר לאחר מותו באים מקורביו של מחמד ומספרים בשמו או בשם קודמיהם, ששמעו ממקורביו של מחמד, דברים שאמר. סיפורים אלה, אשר מאופיינים במוסר השכל ובהוראות החוק של מחמד, מועברים מאדם לאדם ומדור לדור. על פי רוב, החוקים מועברים בעל פה, בדומה לפתיחה של "פרקי
אבות" - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת גדולה". כפי שהכנסת הגדולה, היא הסנהדרין, היתה בית המשפט היהודי העליון והתבססה על החוקים שהעברו מדור לדור, כך גם מערכת המשפט האסלאמית מבוססת על הקראן שנמסר לח'ליפות ומהם לשרשרת המוסרים, המכונה "אסנאד"
[דהיינו, ה"סמיכה"], שהמשיכה להפיץ את תורתו של מחמד. לפיכך, כל חדית' מובא מלכתחילה בשם המוסר ואלה שמסרו לו ועד הנביא, בסגנון: "סופר מפי סהל ששמע את שליח האל אומר.." או "אמר אבן עבאס מפי... ...מפי שליח האל..." ובזה מתחיל החדית'.
בכל ספרי האחאדית' ניתן לראות כיצד כל אימת שמוזכר שליחו של אללה, כלומר מחמד, מופיעה הברכה: "אלוהים יברכו וישים עליו שלום". עלי מציין כי כל האמור הינו מסר אלוהי ולפיכך כל מה שהביא הנביא מחמד נמצא במעמד של קדושה אלוהית, כמסרים האלוהיים שקיבל משה.
אם הסורות באות בסגנון של הוראות, כספר חוקים אולטימטיבי, הרי שהאחאדית' בקבצים השונים מופיעים כהנחיות או כסיפורים, אשר מהם ניתן להבין לגבי דרך ההתנהגות הראויה. לדוגמה: חדית' המופיע בקובץ של אבו-דאוד, "מפי אבן עבאס: אלאקרע שאל את הנביא: הוי שליח אללה! האם החאג' [העליה לרגל] צריך להעשות כל שנה או רק
פעם בחיים? אמר: 'רק פעם. ומי שעושה זאת יותר מפעם הרי שזה מרצון'". וכן לגבי היחס לשיער במצוות החאג', כפי שמופיע בקובץ בח'ארי "מפי עבדאללה: הנביא וקבוצה מחבריו גילחו את ראשם וחלקם גזזו שיערם".
בשתי הדוגמאות המובאות לעיל, ניתן לראות כיצד אבו-דאוד מביא את הנוהג בצורה של דיאלוג בין אלאקרע והנביא ואילו בח'ארי, מביא אפיזודה מחיי הנביא וחבריו המלמדת אותנו כי לא חייבים לגלח את הראש, ניתן גם לגזוז את השיער כדי שיהיה קצר, אך לא כדי קרחת. החדית' מהווה יותר מוסר השכל ומזכיר סיפורי חסידים המספרים על
צדיק או קדוש שעשה דבר מה או נשאל בגין דבר מה וממעשיו או תשובתו ניתן להסיק את הדרך הנכונה והראויה שצריך לנהוג בה.
בעוד שהסורות ניתנות בדרך כלל בלשון פקודה, הרי שהחדית' מופיע תמיד בצורה של סיפור או אמירה שממנה ניתן להסיק לגבי הדרך, או אפילו בתוך הסיפור נמצאות הוראות שבעקיפין ניתן להבין אותן באופן ברור. לדוגמה, החדית' מקובץ מסלם: "אדם אחד, הדיוט, פנה לנביא אלוהים יברכו וישים עליו שלום ושאלו מהו האסלאם: אמר לו
הנביא: האסלאם על רגל אחת: כל אדם שמתאסלם חייב לומר: 'תישבע [או תעיד] שאלוהים הוא אחד ואין בלתו ומחמד שליחו'. [וכאן מפרט את מה מצוות האסלאם] ותתפלל [כלומר תקיים את חמש התפילות] ותתן צדקה. ותצום ברמדאן. ותעלה לרגל למכה, אם יש באפשרותך [מבחינה] כלכלית". [ואל תאלץ את עצמך ותשאיר משפחתך רעבה כאשר אתה
עולה למכה].
על רקע התפתחותו של החדית', נולד גם העימות בין שתי תפיסות מסורתיות באסלאם. התפיסה האחת מבססת את האמונה האסלאמית כולה על סיפורי מסורת המוסרים את דברי הנביא ובדרך זו התבססו האמונה והמנהגים של הדוגלים בזרם זה. הדמות המרכזית בגישה זו הינה אחמאד אבן חנבל (מת ב855-), שהגן על הקראן כגורם נצחי שמהותו במסירת
דברי אלוהים חיים. על פי טענתו, הקראן לא נוצר בתהליך יצירה אנושית, אלא ניתן על ידי אלוהים ומכאן גם נצחיותו. גישה זו מציגה את האחאדית' ללא התעמקות וללא ניתוח ואין בה דיון אינטלקטואלי בסוגיות השונות, אלא צדוד והבנת הקראן כפשוטו ובכלל זאת, התיאורים הססגוניים של הבריאה ושל שאר התהפוכות, כמו הגיהנום, יום
הדין וכיוצא באלה.
מול החנבלים עמדו המועתזלים, היינו הבדלנים, אשר העניקו משקל שווה לשתי מהויות שונות, כאשר הראשונה הינה אחדות האל והשניה הינה צדק האל. על פי תפיסת אחדות האל דחו המועתזלים את תורת התכונות האנושיות של האל, נצחיותו של הקראן והבנת הקראן כפשוטו ואילו על פי תפיסת צדק האל, דחו את תורת הגורל. על פי גישה זו,
הקראן אינו נצחי כמה שניתן על ידי האל, אלא נוצר וככזה אינו בר- נצחיות וניתן לטפל בו באופן ביקורתי, תוך קבלה ודחיה של סוגיות שונות.
באופן פשוט, מעמידה הגישה הדיכוטומית של שתי התפיסות הללו את הדת כדוגמה שאין לערער אחריה, מול דת כדבר דומיננטי המתחדש ומתעורר בכל עת, בהתאם למצבים השונים אצל בני האדם ובהתאם לתפיסות חדשניות המתפתחות אצלהם. על פי הגישה הדוגמטית, ניתן בעיקר לצטט דברים מפי הנביא וגם אם אינם ציוויים, הרי שהינם בעלי מעמד
ציוויי, כיוון שאם נאמר שמחמד, שליח האל, נתן הוראה מסויימת, הרי שאין לערער עליה. לעומת זאת, כאשר הדברים נמסרים בצורה של סיפור, אשר לא בהכרח בא לחייב את השומע בדרך מסויימת, אלא מאפשר לו שיקול דעת, יכול השומע לפרש את הדברים כרצונו ולדבוק בדרך הנראית לו על פי השקפתו ואמונתו
1.3 'למהותו של החדית
משמעות המלה חדית' בערבית פירושה סיפור או מסורת. קובצי האחאדית' מתיימרים למסור את דבריו של הנביא מחמד וכן את דרכי חייו וצורות התנהגותו. מאחר וחייו של מחמד הם הדוגמה הרצויה ביותר לחיי היום-יום של המוסלמי, הרי שקבצים אלה משמשים מדריך תקני להתנהגות האדם בחברה על כל היבטיה. ככלל, קיימים קבצים רבים של
אחאדית' למרות שכפי שכבר ציינתי, החשיבות המרכזית ניתנת לקבציהם של אל בח'ארי ומסלם. קבציהם של השניים, המקובלים על מרבית האסלאם, כוללים מסורות רבות, אשר קיימת מחלוקת בקרב החוקרים לגבי האותנטיות שלהן. ראוי לזכור כי מסורות רבות שנכללו בקבצים של אל בח'ארי ומסלם, התפתחו מויכוחים, משפטיים ותיאולוגיים,
שהתנהלו בדורות מאוחרים יותר מתקופת פעילותו של הנביא. אמנם קיימת דיעה בקרב הוגים מוסלמים מודרניים, כי מסורות החדית' התגבשו כולן בתקופתו של מחמד, אך ללא כל קשר לדיעות השונות, נחשב החדית' מקור ראשוני לדת האסלאם כפי שהיתה בשלוש מאות השנים הראשונות לקיומו וכפי שהיא כיום.
אולם אין טוב מעיון באחאדית' עצמם כדי לעמוד על אופיין של המסורות השונות. מעיון בחדית' ניתן לעמוד על ההבדלים שבין סחיח בח'ארי וסחיח מסלם. את הסחיח ניתן להגדיר כסוג הקובץ או אפילו כזרם המסויים. כפי שביהדות קיימים תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, וכפי שביהדות קיימים אינספור מדרשים וספרי הלכה המביעים לעיתים
רעיונות דומים בסגנונות שונים, כך גם מציגים זאת האחאדית' השונים בקבצים הנ"ל. בסוגיית הג'יהאד קיימות מסורות שונות.
בח'ארי מציג את הדברים באופן יבש, כמו הציטוט מפי אבו סעיד אל ח'דרי: "הוי שליח אללה! מי הטוב שבגברים? אמר שליח אללה:
'המאמין אשר ישתדל מאוד בדרך אללה באישיותו וברכושו'". גם אבו דאוד מציג את הגי'האד מפי עמראן אבן חסיין: "אמר שליח אללה:
קבוצה מקהילתי לא תפסיק להילחם עבור האמת - הם יחגגו נצחון על יריביהם". לעומת אלה מביא מסלם את תפיסתו לגבי הגי'האד בצורת דיאלוג, מעין סיפור קטן, הבא להציג גישה מוטעית ומולה הגישה הנכונה. השהיד הוא עד האמת, ולמעשה הקדוש שנהרג בדרכו של האל.
כדי להבהיר את כלליותה של דרך האל, אשר ניתן לממשה בכל מקום:
"מפי אבו הרירה: אמר שליח אללה: 'את מי אתם מחשיבים שהיד ביניכם?' אמרו: 'הוי שליח אללה! כל מי שנהרג בדרך אללה הוא שהיד'. אמר: 'אם כך יהיו מעט מאוד שהידים בקהילתי - מי שנהרג בדרך אללה הוא שהיד, מי שנפטר מוות טבעי בדרך אללה הוא שהיד, מי שמת מדבר [בדרך אללה] הוא שהיד, מי שמת מכולירה [בדרך אללה] הוא
שהיד'".
אין כל סתירה ברעיונות השלושה. השוני נובע כתוצאה מהסגנון. ניתן להציג חוק באופן יבש, כפי שנעשה בשולחן ערוך וניתן להציגו בדרך קצת יותר ידידותית, באמצעות סיפור קטן או אפילו באמצעות סיפור של ממש, כפי שטען ר' נחמן מברסלב שסיפר מעשיות, כיוון שאלה שאינם רוצים ללמוד תורה או שזה קשה להם מדי, ישמעו מעשיות
ויחכימו מכך. כך גם האחאדית' שונים זה מזה. ישנם קבצים העוסקים בהוראות יבשות וישנם קבצים העוסקים בהעברת מסרים ברורים, אך באורח המושך יותר את אוזני המאזין.
בשלב זה אעדיף לראות את החדית' כמסורת, הנעה בין מערכת דינים המבוססת על הקראן ודבריו של הנביא לבין מערכת הלכות שנמסרה מדור לדור בידי חכמים. ההבדל בין השתיים אינו רב ודומה להבדל הקיים ביהדות בין ספרי הדינים למשנה. גם המשנה הינה מסורה שנמסרה מדור לדור עד שר' יהודה הנשיא תיקן שמותר לכתוב ספרים בעברית
וזו נחתמה בשנת 200 לסה"נ. המשנה נוהגת בדרך כלל בדרך של הנחיה, כלומר מסירת הוראות דתיות. לעיתים ניתן למצוא במשנה גם סיפור קטן. דוגמה טובה, לדעתי, לחדית' מתוך היהדות הם "פרקי אבות".
פרקי אבות, שכבר ציינתי במשפט "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו'", מביאים קובץ דברים בשם אומרם, כאשר כל אחד ואחד מהם מביע מספר מכמנים הנוגעים לחייו של האדם ועוסקים, בין השאר, במידותיו של האדם, בסוג החוכמה של האדם, באופיו של האדם, בחסיד וברשע, בחכם ובגולם. באותו אופן גם החדית' מטיל
הוראות, כאשר מפעם לפעם ניתן למצוא שבב של סיפור.
אולם אין זה סיפור אלא בראש וראשונה, מוסר השכל.
ככלל, ניתן לראות דמיון בחוקים השונים שבין המסורת היהודית למסורת האסלאמית, כמו האמור בבח'ארי: "מפי אבו הרירה: אמר שליח אללה: זה אשר לא ויתר על השמעת שקרים והתנהגות על פיהם, אין אללה זקוק לויתורו על מזונו ומשקאו." קל להיזכר מאמירה זו בנבואת הזעם של ישעיהו שויתר על העולות והזבחים שאינם מועילים
כשמובאים על ידי חוטאים וכן ההלכה היהודית, האומרת כי "אחטא ואשוב, אשוב ואחטא - אין מספיקין בידו לעשות תשובה". גם העיסוק בבעלי חיים מזכיר באופן מובהק את הלכות השחיטה היהודית ואכן, בפרק ציד ושחיטה בסחיח מסלם נאמר כי "מידת הרחמים כלפי הבהמה שאתה שוחט אותה והסכין שתהא מושחזת". כן חוזר על כך שוב "אלהים
רחמן ורחום ומרחם על כל חי ואם מישהו מכם בא לשחוט עשו זאת ברחמים כדי שהקורבן לא יסבול ותעשו זאת כפי שצריך בשחיטה אחת" וזאת על מנת לא לענות את הבהמה.
היחס לבעלי חיים והאיסור להתאכזר אליהם, מופיע פעמים אחדות וכך בחדית' מסלם מדובר על אנשים שהנביא מפציר בהם לא להתאכזר לבעלי חיים ואף מספר על התעללותה של אשה בחתולה שכלאה אותה מלהיות חופשית, עד שמתה ואז שרפה אותה ומדגיש שוב ושוב את האיסור על כך.
כבר ציינתי בהתחלה כי החדית' נוגע לכל תחומי חייו של האדם ובכלל זאת לידה, מזון וכשרות, ענייני חובות, צוואה וירושה, דיני אישות, הלכות דת, ג'יהאד, מיתה וקבורה. למעשה, את כל אותן
הסוגיות האמורות ניתן למצוא גם בש"ס, כלומר בששת סדרי המשנה היהודית, הבנויים על פי שישה נושאים מרכזיים, הנוגעים לחקלאות, נזיקין, אישות וכן הלאה ובתוכם קיימות מסכתות ופרקים הנוגעים לנושאים ספציפיים יותר. כך גם בחדית' קיים שער שעוסק במכלול הבעיות, לאחר מכן יש פרק ואת החדית' עצמו, שהוא מעין משנה באותו
תחום.
פרק שני: בין החדית' לסורה
כמו שציינתי, רבים מהאחאדית' הינם הוראה מפי מחמד. ככאלה הם מופיעים בצורה ענינית ויבשה, כמו שמביא זאת פעמים רבות אבו- דאוד מפי הנביא, שמי שעושה את שלוש המצוות של יום השישי אללה יגמול לו בלוב. וכן, בח'ארי המציג את יום השישי בכך שהמאמין אמור להתחיל את טקסי יום השישי כשהשמש עולה, או באותה פשטות, האדם
אמור להיות בשקט כאשר האמאם מדבר. גם הסורות הינן חד- משמעיות ובעלות אופי של הוראה או של קביעה. כמו למשל, אין אונס בדת, או סורה הטוענת לג'יהאד בה אומר הנביא: "הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר נתן להם הספר עד אשר יתנו
את המס [ג'זיה] בידיים והיו שפלים". עלי מסביר בפתח הפרק העוסק בג'יהאד, כי כוונת הג'יהאד היא להוציא מהאוייבים את כוח הפעולה, הכפירה וההתנגדות שלהם. הוא מביא את בח'ארי המעלה את קריאתו של הנביא להצטרף אליו לג'יהאד וכן שהמאמין יתאמץ ללכת בדרכו של אללה עם אישיותו ורכושו.
.האחאדית' הינם חוקים הבאים לעיתים בוריאציה קצת שונה מאשר מופיעות הסורות ולעיתים האחאדית' באים כאינטרפרטציה למצבים מסויימים מתוך הקראן. קורה גם שעומדת בעיה מסויימת לפני עורך הקובץ והוא פותר אותה בדרך של סיפור, כפי שעשה עבד אל רזאק, כאשר עומדת בעיית התייחדותה של אשה עם בנו המאומץ של אבו חד'יפה,
שנכנס אליה והיא בבגד אחד בלבד ומעונם צר. כלומר, נכנס אליה הבחור ונתקל בה כשהיא לבושה באופן לא צנוע. על כך יעץ לה הנביא: "היניקי את סאלם ואז תיאסרי עליו" וכאן מובא דברו של אל זהרי, כפי שנמסר מפי עאישה, המביא דברים בשם אחדות מנשות הנביא שאמרו כי אינן יודעות אם זה מתן רשות מיוחד לסאלם בלבד. על כך ענה
להן אל זהרי כי עאישה נהגה לפסוק עד מותה שהנקה אחרי הגמילה אוסרת. כלומר, אוסרת את האשה על היונק. יש כאן מעין סיפור המובא בקצרה ונובע כתוצאה ממעשה שקרה. המעשה הינו תקרית, שככל הנראה, אירעה בטעות ונדרשה על כך שאלת חכם. לפיכך החכם הוא הנביא שנתן את מכלול ההוראות שעל פיהן נהגו על פי דוגמה זו ניתן לראות
שני פנים לחדית'. פן אחד, שהחדית' הינו בסגנון נוסחתי יבש, כפי שמופיעות הסורות ואילו הפן האחר הינו בסגנון של שאלות ותשובות, כדרך ספרות השו"ת [שאלות ותשובות] המקובלת ביהדות. בחדית' זה מובא מקרה מסויים, כמו חדירתו של אותו סאלם לחדרה של סהלה בת סהיל, אשת אביו המאמץ, ונוצרה בעיה הנוגעת לענייני מוסר אישי
ודיני אישות. במקרה זה החדית' מובא כשלמעשה יש בו שני חלקים, כאשר החלק הראשון נוגע לסיפור המעשה וזו בעצם השאלה שעליה צריך לענות הנביא, שהוא הפוסק לצורך העניין, בחלק השני וכך הגיעו לסוגיית ההנקה והאיסור.
אולם יש לזכור כי גם ספרות השו"ת היהודית מהווה תקדימים פסיקתיים שעליהם ניתן להסתמך. במקרה זה, כאשר הנשאל הוא הנביא, מעמד התשובה הוא לא רק בסיס לדיון, אלא מהווה כמעט מסמך מחייב.
אולם בסך הכל, מעמדם של הסורות ושל האחאדית' מהווה תשתית משלימה לחוק המוסלמי. בעוד שעל הקראן אין חילוקי דיעות, מעצם היותו התנ"ך המוסלמי, קיימים חילוקי הדיעות רק לאפשרויות הפרשנות. מול החנבלים הטוענים כי אין לפרש את הקראן, כיוון שניתן על ידי האל והוא נצחי, רואים את כל האמור בו כ"כזה ראה וקדש". למולם
ניצבים המועתזלים, אשר מתנגדים לתפיסה החנבלית המתארת את האל כבעל מאפיינים אנושיים, תוך דחיית כל חשיבה ביקורתית. הם רואים את הקראן כבסיס למערכת הדתית והחוקית, אך הם שואפים לראות בו בסיס לדיון ופולמוס שאינו מצטמצם לקבלת הדברים כפי שהם, אלא לבדוק כל נושא לגופו של עניין, על פי הנתונים ושמוש בקראן כבסיס
שממנו ניתן לגזור היסקים שונים לגבי כל מקרה ומקרה. כלומר, שעבור החנבלים האמור בקראן או באחאדית' של בח'ארי ומסלם, המקובלים כאחאדית' שאכן נתקבלו מפי מחמד, מהווים אורים ותומים שאין לסטות מהם. לעומתם המועתזלים, הרואים בקראן בסיס לדיון, אמורים להחמיר או להקל בהתאם לגישתם הפילוסופית והפולמוסית ודרך החשיבה
שלה הם מטיפים דומה יותר לתלמוד ולספרות השו"ת.
פרק שלישי: דרך השמוש בחדית' כמקור לחוק
בראש וראשונה ראוי לזכור כי פתיחת החדית' היא בשם האומר או המדווח כי שמע ממישהו ששמע מפי הנביא או מהנביא עצמו ואז, קודם שמושמעת האמירה קיימת הברכה המשותפת לכל האחאדית', "אלוהים יברכו [את הנביא] וישים עליו שלום". אמירה זו באה להזכיר לנו בכל חדית' וחדית' כי מדובר לא סתם במחמד, אלא במחמד שליח האל בכבודו
ובעצמו, על כל המשתמע מכך. היינו, דבריו הם דברי אלוהים והאמור על ידו, כאילו שנאמר מפי אלוהים עצמו. במצב זה, הרי שהבסיס לחוק ברור, כיוון שהוא אלוהי ונצחי ואין עליו כל ערעור.
מאידך, יאמרו המועתזלים כי הקראן אינו נצחי ולא ניתן על ידי אלוהים אלא נוצר. אולם גם הם מעולם לא פסלו את הקראן ולא התכחשו לו, אלא בסך הכל ראו אותו כבסיס להתפלמסות. כפי ששבעים פנים לתורה, יטענו המועתזלים ששבעים פנים לקראן וניתן להעמידו על דרך הפשט ועל דרך הדרש ואף על דרך הרמז. כפי שקיימת קבלה ביהדות,
קיימת גם תפיסה אסכטולוגית בקראן, הטוענת להתרחשויות של אחרית הימים ובהתרחשויות אלו גן-עדן וגיהנום מקבלים מימדים מיסטיים, בדומה למימד הנוצרי או למימד הקבלי היהודי. מכלול הגישות הפועלות סביב הקראן, מתבססות עליו כמקור ראשוני ואינן באות לסתור אותו.
אמנם במהלך הפולמוס ניתן להצביע על גישה הטוענת בצורה שנראית קצת שונה מהקראן, אלא שגם אז מדובר בדרך של הסתכלות ופרשנות, החריגה מהאחרות אך עדיין ניצבת על אותו יסוד
במה החדית' משתווה לקראן באותם מאמרות? בדיוק באותה נקודת מחלוקת שבין החנבלים למועתזלים. לו היתה התפיסה החנבלית תפיסה יחידה, כלל לא היה מקום לחיבור זה. כל האמור בשם הנביא קדוש ובכך מסתיים הדיון. אולם כאשר מצטרפות גישות נוספות שאינן רואות בהן תכונות אנושיות ואינן תופסות את הקראן כנצחי, אזי גם כל האמור
מפי מחמד במסורת האחאדית', נתון גם כן לפרשנות מבחינת קל וחומר. אם ניתן לפרש את הקראן, על אחת כמה וכמה שגם את החדית'.
כאן נראה לי כי ניתן לחזור לאמירה המוטעית, כי החדית' הוא התלמוד האסלאמי. לאור האמור לעיל, בהחלט ניתן לקבוע כי החדית' אינו מקבילה אסלאמית לתלמוד, משום נקודת המבט. התלמוד - מהותו בפולמוס פילוסופי המעבד את נתוני הפשט. הפשט המופיע במקרא או במשנה, הינו חומר גלם בלבד. אמנם המשנה מהווה סוג של פרשנות למקרא,
אך עדיין היא בחזקת חוק יבש, כפי שהחוקים היבשים בבית המשפט כתובים בספר ומהווים את חומר הגלם לדיון. כך גם החדית' מהווה את חומר הגלם לדיון, כאשר הוא מושתת במישרין ובעקיפין, בצורה אותנטית או יומרנית, על דבריו של מחמד ודבריו הם דברי אלוהים חיים, שהרי זכה להתגלות האלוהית במערה בהר חרה ולאחר מכן במדינה.
דבריו של הנביא, המובאים במסורת, מצטרפים לדבריו המובאים על פי ההלכה האסלאמית מאלוהים, היינו סורות הקראן ויחד יוצרים מכלול האמור להתוות דרכו של המאמין המסלמי.
נראה לי, כי השאלה כיצד החדית' הינו בסיס לחוק, נוגעת רק למקרים שהוא אכן בסיס לחוק. קיימים מקרים שהוא החוק עצמו, כמו האחאדית', במיוחד בקבצי בח'ארי ומסלם, שהינם חלק מדבריו של מחמד, ועל פי החנבלים יש לקבלם כלשונם.
הכוונה במושג בסיס לחוק, הינה שפסיקה מתבססת על אותו בסיס, אך אינה צמודה אליו בצורה דוגמטית. הגישה המאפשרת דיון עיוני וחשיבה פילוסופית לגבי הקראן, היא הגישה שהחדית' עבורה הינו בסיס לחוק, כלומר בסיס לדיון. ככזה, ניתן לקחת חדית' אחד כנגד חדית' אחר, השונה ממנו במגמתו ואולי אף סותר אותו. על רקע ריבוי
הזרמים באסלאם, קיימות תמיכות מצד זרמים שונים בחדית', אך בהחלט ניתן להתייחס לגישה מסויימת של חדית' מקובץ אחד, כמשלימה או כתומכת לחדית' מקובץ אחר. גם עצם הסתירות שמזכיר גולדציהר בתוך הקבצים עצמם, עשויות להיפתר כשם שנפתרות בעיות וסתירות בהלכה היהודית, כאשר ההתבססות הראשונית היא אמנם על המקרא והמשנה,
אלא ששאר המדרשים ובעיקר התלמוד, הם כל השקלא והטריא היוצרים פסיקות לגבי נושאים ספציפיים, לאחר שנשקלו כל היבטיהם.
מאחר והדברים נוגעים לכל תחומי החיים, הרי שהנורמות של האסלאם תקפות גם לגבי אלה שאינם מוסלמים ובאות לידי ביטוי באחאדית' הנוגעים, כפי שראינו, לג'יהאד. כדורי וליבסני מציינים עוד כי החוק האסלאמי, על פי מקורותיו, התפתח לא על פי הקשר הקרוב למציאות, אלא כביטוי לאידיאל דתי, ההפוך מההיבט המעשי. הכוונה היא
שבסיסו של החוק הוא אכן חומר גלם המושתת על יסודות דתיים, אלא שעצם ישומו של החוק, מבוסס על יסודות אלה תוך מתן אינטרפרטציות ישימות, בהתאם לדיון העומד על הפרק לגבי סוגיה זו או אחרת על כן, למרות התואר שהקנו לחדית' כתורה שבעל פה, הרי שהוא תורה שבעל פה מבחינת מסורה בדומה למשנה, אולם רק פיתוחים פילוסופיים
ועיוניים מאוחרים יותר, יכלו להביא להתפתחות הדומה לתלמוד בעת שהתבססו על הסורות מהקראן והאחאדית' השונים.
סיכום
בבדיקת החדית' כמקור, נמצא כי מעמדו הינו בחזקה רבה במעמד של דברי אלוהים, כיוון שהאחאדית' מיוחסים כולם למחמד. כמובן, שלא מן הנמנע וחוקרים אף טוענים, כי רבים מהאחאדית' מיוחסים אמנם לדברי אלוהים הבאים מפי מחמד לאחר התגלותו, אלא שמדובר יותר ביומרה מאשר במסורת, שאכן נמסרה מפי מחמד במהלך הדורות.
מכיוון שכך, נמצא מעמדם של אחאדית' שונים ברמת אמינות גבוהה, בעוד שמעמדם של אחאדית' אחרים נראה חלש, כיוון שככל הנראה, קיים חשד לגבי מקור המסורה, הכל על פי אופיים, כשרונותיהם, הגינותם וזיקתם הרעיונית של אנשי האסנאד השונים. כלומר, האם אמנם הדברים הגיעו ממחמד עצמו דרך המוסרים השונים, או שהם התהוו על רקע
סוציולוגי שנבע מהמאבק בין תנועות חברתיות, מפלגות פוליטיות וזרמים דתיים שונים בקרב האסלאם.
כיוון שלא היה ניתן לברר את מקורם האמיתי של כל האחאדית', מיוחסים למחמד בעיקר שישה קבצים, שהבולטים בהם הם הקובץ של אל- בח'ארי ושל מסלם. השמוש באחאדית' אלה אמנם שונה אצל החנבלים מאשר המועתזלים, כאשר החנבלים מתייחסים לדברים כתורת מחמד שניתנה מפי אלוהים ומעמדה נצחי ואין לערער עליה או לפרש אותה, כיוון
שאין להוסיף או לגרוע מדברי אלוהים ועבורם החדית' כמו הסורה, מהווה את החוק עצמו. לעומתם, עבור המועתזלים מהווים האחאדית', כמו הסורות, בסיס לחוק, כאשר ניתן לדון בו ולפרש אותו ותוך כדי כך להגיע לפסיקות רלבנטיות לגבי מקרים ספציפיים, מתוך היקש וישוב סתירות.
במהלך עבודתי, הזכרתי את המקרא כמקור ראשוני ליהדות, במקביל לקראן המהווה מקור ראשוני לאסלאם ודימיתי את החדית' למשנה המציגה חוק מסויים. לעיתים החדית' דומה גם לסגנון השאלות והתשובות שהיה מקובל ביהדות. כאשר הוצגה בעיה פרטית ונמסרה על ידי הנביא, לאורך הדורות, התשובה הפכה להיות גורם בפסיקה האסלאמית.
אולם אין ממש סיפור או דיון פילוסופי באחאדית'. לאחאדית' ולסורות מעמד תמטי ליצירת הפסיקה ובשל כך, אלה גם אלה מהווים את הבסיס לחוק האסלאמי.
ביבליוגרפיה
אימאם יחיה בן שרעף א-דין א-נאווי, (1981), באב אלארבעין, (תרגום: ב.א., אוניברסלי), קהיר.
גולדציהר,י. י., (תשי"א), הרצאות על האסלאם, (תרגום: י. י. ריבלין), מוסד ביאליק, ירושלים.
וולש, א.ט., "איסלם", בתוך: ג'.ר. הינלס, (עורך), (1992), לקסיקון לדתות בנות זמננו, כתר, ירושלים, ע"מ 83-115.
(ר') נחמן מברסלב, (תשנ"ו) סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מכון "תורת הנצח" ברסלב, ירושלים.
"שער הרחמים", סחיח מסלם כרך 7, (תרגום: ב.א. אוניברסלי), הוצ' דאר אל-פיקר, קהיר, 1950 [1349 להג'רה], ע"מ 106-130.
פרקי אבות, (תשט"ו), מכון קלרק, ירושלים.
Ali, M.,(1944), A Manual of Hadith , The Ahmadiyya Anjuman IshaatIslam, Lahore.
http://www.sacred-texts.com/isl/hadith/
Guynsct, Th.W., "Hadith", Encyclopeidia Britanica, 1972, pp. 189-195.
Khaddury M., and Liebesny, H., (eds.), (1955), Law in the Middle East, Middle East Institute, Washington.
Burton, J., (1977), The Colliction of the Qur'an, Cambridge.
Schacht, J., (1959), The Origin of Muhammadan Jurisprudence, Clarendon Press, Oxford.
Guynsct, Th.W., "Hadith", Encyclopeidia Britanica, 1972, p.189.
גולדציהר,י. י., (תשי"א), הרצאות על האסלאם, מוסד ביאליק, ירושלים, ע"מ 34-35.
גולדציהר, תשי"א, ע"מ 36.
שם, ע"מ 37.
שם, ע"מ 39-40.
שם, ע"מ 40-41.
Burton, J., (1977), The Colliction of the Qur'an, Cambridge, 9:112.
וולש, א.ט., "איסלם", בתוך: ג'.ר. הינלס, (עורך), (1992), לקסיקון לדתות בנות זמננו, כתר, ירושלים, ע"מ 83-115.
Ali, M.,(1944), A Manual of Hadith , The Ahmadiyya Anjuman IshaatIslam, Lahore, p. 1.
Schacht, J., (1959), The Origin of Muhammadan Jurisprudence, Clarendon Press, Oxford, p. 1.
פרקי אבות, (תשט"ו), מכון קלרק, ירושלים, פרק א, ע"מ 1.
Ali, (1944):pp. 1-2
כל האחאדית' המצויינים בגוף העבודה נלקחו מספרו של עלי, סחיח מסלם, סחיח בח'ארי וכו', אלא אם מצויין אחרת.
ibid, p. 2
סחיח אבו-דאוד, 1, 11.
צחיח אל-בח'ארי, 127, 25.
אמאם יחיה בן שרעף א-דין א-נאווי, (1981), באב אלארבעין, (תרגום: ב.א., אוניברסלי), קהיר, חדית 6 [אסלאם, אמונה, צדקה].
Schacht, 1959, op. cit. pp. 253-254
ibid, pp. 88, 128
גולדציהר, תשי"א, ע"מ 48; Schacht, 1959, pp. 36-38.
אבו סעיד אל-חד'רי, 12, 56.
אבו דאוד, משקאת.
מסלם, משקאת, 18.
(ר') נחמן מברסלב, (תשנ"ו) סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מכון "תורת הנצח" ברסלב, ירושלים, ע"מ ח-ט.
פרקי אבות, תשט"ו, פרק א, ע"מ 1.
אל-בח'ארי,8, 30.
"שער הרחמים", סחיח מסלם כרך 7, (תרגום: ב.א. אוניברסלי), הוצ' דאר אל-פיקר, קהיר, 1950 [1349 להג'רה], ע"מ 106.
שם, ע"מ 129.
Ali, M.,(1944), A Manual of Hadith , The Ahmadiyya Anjuman IshaatIslam, Lahore.
אבו-דאוד, משקאת 4, 43.
אל-בח'ארי, 11, 15.
שם, 11, 35.
Burton, 1977, 29. 46.
ibid, 9, 29.
Ali, (1944), pp. 252-253.
ibid, 56, 1.
ibid, 56, 2.
עבד אל-רזק, מצנף, 7, 459.
Schacth, 1959, pp. 16-19.
Ali, M.,(1944), A Manual of Hadith , The Ahmadiyya Anjuman IshaatIslam, Lahore.
גולדהיצר, תשי"א, ע"מ 37.
שם, ע"מ 39.
Khaddury M., and Liebesny, H., (eds.), (1955), Law in the Middle East, Middle East Institute, Washington, pp. 38-39.
ibid, p. 40.

תגים:

אחדאת · אחמדיה · איסלאם · איסלם · אסלאם · חנבלים · מוחמד · מועתזלים · מועתזלין · סורה · קוראן · תיאולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "החדית' כמקור לחוק", סמינריון אודות "החדית' כמקור לחוק" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.