הדמויות בספרות הוידוי לפי פורסטר ואז'אר ומוריאק

תקציר העבודה:

ניתוח פסיכולוגי של דמויות ספרותיות בספרות הווידוי

תוכן עניינים - hc0345

1. מבוא
2. פרק 1: תיאוריות פסיכולוגיות של האשיות כפי שהן משתקפות באשיותו של
לואי ובאישיותו של מומו .
3. פרק 2: פרספקטיבה של מבוגר בפקעת הצפעונים מול פרספקטיבה של ילד בכל
החיים לפניו.
4. סיכום
5. ביבליוגרפיה


מבוא

בניסיון לנתח את הדמויות והתפתחותן בספרות הווידוי, עלינו לפנות בראש
ובראשונה אל הפסיכולוגיה המודרנית. הנפש, שייתכן והיא החלק המורכב ביותר
מבן האנוש, החלה לגלות לנו את צפונותיה בעזרת אנליזה מדוקדקת של סממניה
החיצוניים-- הדיבור, הכתיבה, ותנועות הגוף. ברם, הניתוח האישיותי אינו מוגבל
לאנשים מוחשיים; אף דמויות ספרותיות ניתנות, ואף ראויות, לפסיכואנליזה בכדי
להבין את היצירות בהן הן משתתפות. על כן, נעשה שימוש בחומרים פסיכולוגיים
בפענוח ה"דמות המורכבת" (מונח שטבע מנחם פרי), שההטרוגניות מאפיינת את
אסופת תכונותיה. במיוחד בספרות הווידוי דבר זה הוא אפשרי, שכן שיחזור
הדמויות בהקשר העלילתי מספק לקורא המעמיק חומר רב לניתוח ומחשבה.
ראשית, נצטרך לערוך הבחנה בין הדמות "שטוחה" והדמות "המורכבת".
אצל פורסטר לדיכוטומיות זו חשיבות מיוחדת , בהיותה הראשונה מסוגה, אל יש
בהגדרותיו פרובלמטיות מסוימת: מהמושג "שטוח" משתמעים דו-מימדיות, העדר
עומק ו"חיים", כאשר קיימות דמויות רבות שטוחות, אך גם "חיות" ויוצרות רושם
של עומק. הדיכוטומיה של פורסטר היא רדוקטיבית מאוד, ומערבבת שני
קריטריונים המסוגלים להיות סימולטאניים, ישנן דמויות מורכבות ובלתי
מורכבות ואחרות שהן פשוטות ומתפתחות. העדר התפתחות יכול אף להיות מוצג
כהתפתחות שנבלמה עקב איזה מאורע טראומטי או אילוצים חיצוניים, המקרה
של מומו הוא דוגמה מצוינת לתיאור דמות שהתפתחותה נבלמה כתוצאה מסיבות
חיצוניות של כורח המציאות, של העדר חינוך של אב ואם במסגרת משפחתית
וסוציו-אקונומית נורמאלית... ..

מקורות:

ז'אנר הווידוי מחייב הופעת דמויות מורכבות בעלות מטען רב של אינטראקציות בין תכונות ויצירת קונפליקטים עזים, דמויות מתפתחות, שהעולם הפנימי שלהן מתפתח. הווידוי אינו משחזר את השינוי, אלא השינוי מתרחש תוך כדי הווידוי, בהווה הסיפורי של הדיבור (במקרה של מומו) או הכתיבה (במקרה של לואי).
את היצירה "כל החיים לפניו" לאמיל אז'אר ניתן לקטלג תחת הכותרת יצירה ווידויית אוטוביוגראפית במובן הקלאסי. הווידויי הוא ז'אנר פרסונאלי מונולוגי מבחינת אופיו הפורמאלי של המבע של דוברו; פירוש הדבר, שהיצירה כולה מצוטטת מפי דובר אחד שהוא דמות הגיבור. היצירה הנדונה מעצבת את הדובר כגיבור זוכר וחושב, מומו
הילד, הוא דובר השרוי בנקודת זמן מאוחרת לסיפורו, וההתבוננות בחייו ובחינתם נעשית מתוך פוזה אינטרוספקטיבית.
המתוודים הם בדרך כלל טיפוסים של נפשות קרועות ואובדות, בודדות ומבודדות, המצויות במצב של דחק קיצוני מבחינה נפשית (אלו הם סימנים אוניברסאליים של הווידוי(.
היצירה "פקעת הצפעונים" למוריאק היא באופן גלובאלי ווידוי, אלא שווידוי זה איננו אופייני טיפוסי משום שיש בו אלמנטים זרים לז'אנר: בדרך כלל הווידוי טבוע בתוך הווה, שכולו אקט של התוודות, כלומר של דיבור או של כל אקוויואלנט שלו (אקט של מחשבה או כתיבה). כל פעולה פיסית ממשית אינה מתרחשת בהווה הסיפורי.
הטקסט בפקעת הצפעונים בונה הווה ממשי שלאירועים בו השפעה ישירה על הדובר המתוודה ועל תכני הווידוי. הנמענת, היא אשתו של לואי, מתה תוך כדי הכתיבה, ארוע זה משנה לחלוטין את טבע המסמך, מפני שהמסמך נועד שיקרא על-ידי אשתו לאחר מותו שלו.
לואי אינו זוכה לשלב ההקלה והמירוק בסיום הווידוי, הוא מת כמעט בסיום הכתיבה, למעשה באמצע מילה. ואינו מצליח לבטא את התשובה שמצא לשאלת חייו הגדולה - שאלת האהבה. ניתן לאמר שלואי מת וחצי תאוותו בידו: "מה שמחניקני בערב זה, שבו אני כותב שורות אלה, מה שמכאיב לליבי, עד שכאילו עומד הוא להשבר, אהבה זו, שיודע
אני סוף סוף את שמה של הנערה..." (עמ' 179). הקאתארזיס המיוחל של המתוודה בפקעת הצפעונים נמנע ממנו על-ידי הכוח עליון, המוות.
פרק 1 : אספקטים פסיכולוגיים של הווידוי -
דמויותיהם של מומו ולואי לאור תיאוריות פסיכולוגיות של האישיות
ההשפעה המכרעת על התפתחות הז'אנר שייכת לפסיכולוגיה ולהתפשטותה. מומו שרוי בעמדה מובהקת של תובנה; מכאן זיקתה הישירה של היצירה לפסיכולוגיה בכלל ולפסיכואנאליזה בפרט, ואף לפסיכופאתולוגיה.
לפי חנה נווה, אינטרפרטאציה פסיכולוגית היא הכרחית להבנת מניעיה ופעולותיה של הדמות העגולה המורכבת. ולצורכי האינטרפרטאציה הספרותית, אין הבדל של ערך ושל תקפות ביניהן בכל הקשור לכושרן לתת הנמקות והסברים לנפש האדם, כל עוד יש זיקה של העיצוב בטקסט לתבניות ולמושגים של תורה מסויימת. (חנה נווה, סיפורת
הווידוי, עמ' 79-80(.
ברקע כל ווידוי קיים חטא מסויים היוצר רגשי אשם. כל החיים לפניו הינו מעין ווידוי בלא חטא, אך בעצם דין אחד לכל המקרים שיש בהם תחושת אשם על חטא (ואחת היא אם אמנם יש ברקע חטא של ממש או לא(.
מומו משחזר דינאמיקה שלמה של אינטרוספקציה, ובבסיס התהליך אין חטא כלל, אלא אקוויוואלנט של חטא, ואקוויוואלנט זה מוליד תחושות אשם ומפר את האיזון הנפשי.
אצל מומו התחליף לחטא בא לידי ביטוי בקיומם של מצבי דיכאון, מועקה, נמיכות נפש, תחושות סתומות, סתמיות ואשמה מעורפלת ובלתי ברורה. אין כאמור לתחושת האשמה שלו מוקד של חטא מסויים, זוהי תחושה הנובעת מחיים עלובים, מהרגשה של חוסר נחת מתדמית עצמית, מחוסר כבוד עצמי או מביקורת עצמית ותסכול כללי.
מומו הוא מקרה קיצוני של מתוודה שאינו מעלה על דעתו כלל את מושג הקילקול או החטא, תחושת האשמה שלו אינה ברורה, ממוקדת או אינטליגנטית, אך ברור כי הוא סובל ממצב של מצוקה, חרדה ואי שקט.
בדמותו של מומו יש אלמנט אידיוסינקרטי. אידיוסינקרטיה זו נתפשת כקוריוזית ומשעשעת מחד, וכסימן של טירוף גמור מאידך.
מומו הוא מתוודה אשר מצבו הנפשי מעורער, ויתרה מזו, מבנה אשיותו פגום מלכתחילה ולקוי בליקוי המונע ממנו להיות מפוכח והוא למעשה אינו מבין כלל שהוא מתוודה. המועקה והיסורים, הם שמביאים אותו לאקט של ווידוי, אלא שהוא עצמו תופס את דבריו כדיבור שכותרתו שונה מן הכותרת "ווידוי".
המונולוג של מומו אם כן אינו ווידוי מדעת, זהו מונולוג של דמות נבוכה הנשלטת בידי היצרים ומשתפכת בלי דעת. מומו הוא היפוכה הגמור של דמות אינטלקטואלית רציונאלית העוברת תהליך של בחינה עצמית.
מומו הוא דמות שקשה לה לשאת את הפער הגדול בין האגו- אידיאל שלה לבין מצבה בהווה (וגם אם לא נתן דעתו לפער הזה, הפער קיים ומביא לאי נחת עצמית). הוא אפוף תחושת החמצה ומרגיש שאכזב את האידיאל הפוטנציאלי ולא הגשים את היכולת האנושית המלאה הטמונה בו. יש לו תדמית העומדת לעניו ומשמשת לו תכלית ומוקד לשאיפות
ולהישגים.
גם בלי נקיטת מעשה חטא, הוא מוצא עצמו חוטא כלפי המושגים "חיי אדם", "חיים מלאים", "הגשמה עצמית", "מימוש פוטנציאלי".
מרטין בובר, בספרו "ידיעת האדם", מקדיש חלק נכבד מן הפרק "אשמה ותחושות אשמה" לשאלת תכליתו של הווידוי. הוא מציג את בעל תחושות האשמה כמי ששואף להשלים עם עצמו ועם הסדר האנושי הכללי ולבטל את האשמה.
מומו נכשל בנסיון להגיע להארה עצמית, התיאור של תחושת האשמה האקסיסטנציאלית (שתפורט בהמשך), אינו מבטיח את ההצלחה בהארה העצמית, ולמעשה היצירה הנדונה עושה שימוש מיוחד ועקשני בהעדר החיבור בין שני אלה.
התייחסות אדקווטית של המתוודה אל חטאו מורה על הפנמה של ערכים המוסכמים בחברה, ופירושה קודם כל, הודאה באשמה, אחר-כך, צער ונקיפות מצפון כשיעורו של החטא, בפרופורציות נכונות ובפרספקטיבה שפוייה.
מומו מתאר את חטאיו תוך כדי הסמכת תחושות אשמה אליהם: "לקחתי ביצה ושמתי אותה בכיסי, בעלת החנות יצאה וחיכיתי לסטירה" (עמ' 11), אלא שתיאור החטא והאשמה הבאה אחריו מתאפיינים בפרספקטיבה מעוותת: "חיכיתי לסטירה שתמשוך אלי תשומת לב" (עמ' 11(. התייחסות מעוותת ונקודת תצפית אמוציונאלית מביאים לכל אורך הספר לידי
עיוות התמונות המוצגות על-ידי מומו.
בובר מדבר על אשמה אקסיסטנציאלית, אשמה שביסודה עומד הידיעה או ההרגשה האינטואיטיבית של האדם, שמשהו הושחת ביחסו אל העולם או אל זולתו, שהאיזון והסדר, האמורים להיות בינו ובין זולתו והעולם אינם נכונים. זהו אשם "אונטי", להבדיל מהאשם הנובע מהפרות חוק למיניהן.
בובר קרוב בענין זה לקארל יונג, הרואה אשם "אונטי" ביחס האדם אל עצמו, שעה שהוא נכשל בתהליך האינדיבידואציה, שפירושה הגשמה עצמית.
אדם, שביסוד יחסיו עם החברה מונח קלקול או עיוות של יחסי אנוש אידיאלים - חש אשם.
אדם שחי חיים נדכאים, חיים מושפלים, חיים שמוטב שלא בא אליהם כלל משבא, כי לפי הבנתו נולד בטעות - חש אשם: "אינני יודע מדוע נולדתי, ומה בדיוק קרה. חברי אמר לי שזה בגלל תנאי התברואה" (עמ' 9), וכן: "כל אלה היו ילדים שנולדו מפני שלא הספיקו לעשות את ההפלה בזמן ושלא היו נחוצים" (עמ' 13(.
הטקסט מקיים זיקה אל תורת פרוייד. בתוך תקופת הילדות של כל אדם, מיקד פרויד את המבט על קשרים שיש לו לאדם עם אביו ועם אימו. חשיבות הקשרים האלה היא בדגש שהדגיש את תסביך אדיפוס והסתעפויותיו - פחד הסירוס ועוד. אך הוא מעט בחשיבותם של היסודות הסוציו-אקונומיים בעיצוב האשיות.
מכיוון שזהותו הביולוגית של מומו עלומה, ומכיוון שהפראמטר הסוציו אקונומי מכריע בגיבוש אישיותו, אציין ואחיל רק גזרה אחת מתורתו של פרויד על הרומן: בכל אדם יש לפחות שתי רשויות, האחת מצנזרת ושופטת את האחרת (תפקיד הסופר - אגו לגבי האגו). לכל אדם יש רשות של "רני אידיאלי" - המושג "EGO IDEAL" שכלפיה הוא
נותן את הדין כביכול, ועימה הוא אמור לחוש הארמוניה והשלמה. אם אין הוא מגיע להארמוניה זו, מופר האיזון הפנימי שלו והוא מתמלא תחושות חרדה. החרדה הזו היא חלק מהתוכן של הרגשת האשמה כלפי מושג "ההורים האידיאליים", המופנם בסופר - אגו. העדר ההארמוניה הפנימית הזו מונע מראש כל אפשרות של אנטגראציה חברתית.
זיקת תורתו של פרויד לטקסט היא על דרך השלילה: מומו גדל במסגרת בלתי קונבנציונאלית, עם תחליף של דמות אם: "בתחילה לא ידעתי שגברת רוזה מטפלת בי בגלל ההמחאה שהיא מקבלת בסוף החודש. כשנודע לי, הייתי כבר בן שש....וחטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי. חשבתי שגברת רוזה אוהבת אותי חינם" (עמ' 7), וכן: "בתחילה לא
ידעתי שאין לי אם וגם לא ידעתי שצריכה להיות לי" (עמ' 9), "נדמה היה לי שלכולם יש אמא ורק לי לא ... צרחתי שאני רוצה לראות את אמא שלי..." (עמ' 10(.
התלישות הזאת, אובדן הזהות הזה - הם המקור לחרדה.
גם למושגים "ארוס" ו"טאנטוס" יש הדים ברומן: הארוס מבטא את שאיפת החיים ובא לידי ביטוי ביצר ההשרדות החזק של מומו, והטאנאטוס משקף את שאיפת המוות, חוסר התקווה ונטיית ההתאבדות. כשד"ר כץ אומר לו כל החיים לפניך, עונה לו מומו "איזה גועלי, הוא מנסה להפחיד אותי, או מה ?" (עמ' 95). יצר זה מגיע לשיאו בסצינת
הירידה למרתף למות עם רוזה.
מומו מונע כאמור על-ידי שני כוחות אמביוולנטיים: הידיעה כי חייב להיות עתיד, בצד שאיפת ההתאבדות.
בפקעת הצפעונים, הטקסט מכוון את הקורא באופן מוצהר לשיטתו של פרויד. לואי בעצמו נותן לקורא לגיטימציה לראות את תכני הווידוי בהקשר פרוידיאני: "הוקעתי את הבן, אותו נער חולה, שקינא באביו על האהבה היתרה שאהבוהו. הטלתי את עצמי בהגיון נלהט לתוך אימפרוביזאפיה זו, המפורסמת היום, אשר בה מצא הפרופסור פרויד, לפי
הודאתו,את זרע עיקרי שיטתו, ואשר חידשה הן את הפסיכולוגיה של גיל הנערות והן את דרך הריפוי של נברוזות של גיל זה" (עמ' 55).
סמלית ונוגעת ללב היא התקשרותו של מומו עם נאדין ועם בעלה הפסיכולוג רמון. מומו מספר שקיבל מנאדין פתק ובו מספר הטלפון שלה. מומו "מאבד את הפתק בכיס מעילו ו"במקרה" יורד עם המעיל אל המרתף, שבו מתבצעת ההתאבדות שלו כביכול. לאנשים אשר מצאו אותו מעולף במרתף, היתה כתובת להודיע על המקרה. ניתן לאמר שסימולטאנית
למעשה ההתאבדות, מתבצעת גם קריאה סמויה לעזרה, הרצון לחיות והרצון למות משמשים בו בערבוביה.
הצורה המונולוגית של הווידוי, מסירת המחשבה והדיבור ישירות בגוף ראשון במונולוג קומפאקטי ואוטונומי, מדגישים מומנט נוסף ביצירה הנותן לה צביון פסיכולוגי מובהק: הצורה המעשית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית היא המונולוג הבלתי נקטע, שיש בו זרימה חופשית וספונטאנית של אסוציאציות, בלי כל הנחיה, עד לחשיפת גורם
ההפרעה. הגורמים נחשפים למטפל (וברורים לקורא) ולאו דווקא למטופל, שאינו מכיר בהם בהכרח גם כשהוא נותן להם ביטוי גלוי ביותר. המונולוג של מומו נמסר במעין מוסד או בית מרגוע.
הרומן "כל החיים לפניו" מפגין גם זיקה אל האספקט הדטרמיניסטי של הפסיכולוגיה: האדם נתפש כתוצר של סביבתו בכל המובנים, הוא נושא יסודות תורשתיים ומולדים, הוא פועל לעיתים בעקבות התניות בלתי רצוניות הטבועות בו, הוא חוליה בשרשרת, שלא הוא אחראי לחוליותיה הקודמות.
תורת ה"טוטאם והטאבו" של פרויד והפסיכולוגיה הפיזיולוגית רוקנו במידה מסויימת את תורת המוסר המקובלת מתכניה ומערכי השיפוט שלה. משני היבטים אלה נראה שהאדם אינו אלא צרור של רפלקסים תורשתיים או נרכשים, ועל-פי כל אלה הוא מתנהג בלי לערב חירות, חופש בחירה ורצון אינדיבידואלי בהתנהגותו.
מומו שרוי בקונפליקט חברתי, חש אשמה בשל מצבו שאינו הולם את תביעות החברה והנורמות המקובלות שלה, אבל רוצה ושואף להשתייך ולהיות מקובל ואהוב בחברה.
הוא מונע ע"י מיתוס ה "QUEST" , החיפוש מוביל אותו למסע שתכליתו גילוי ה"אני": "זמן רב לא ידעתי שאני ערבי, כי איש לא העליב אותי"(עמ' 9), "כשסופר (הכלב) התחיל לגדול אצלי מבחינה ריגשית, רציתי להבטיח לו חיים, כמו שהייתי מבטיח לעצמי, לו רק יכולתי ... החיים אצל גברת רוזה היו עצובים" (עמ' 19(.
הרצון הנואש להשתייך נובע מתחושת בדידות חזקה: "הייתי אז בן שמונה ופחדתי נורא להשאר בודד בעולם" (עמ' 26), וכן: "אם גברת רוזה יודעת שאני מוחמד ושאני מוסלמי, זאת אומרת, שיש לי איזה מוצא ושאינני מיותם לגמרי" (עמ' 30), "כל מה שידעתי זה שהיו לי אב ואם, כי בענין זה הטבע לא מוותר" (עמ' 60). מומו מונע
על-ידי החיפוש אחר שורשים וזהות עצמית: "הייתי מעדיף שיהיה לי אב במקום הגיבור שאין לי, יותר טוב היה אילו היה סרסר טוב ודאג לאימי" (עמ' 31(.
מומו אינו מכיר או מבין את המפתח הפסיכולוגי של עצמו, ואין לו שום אפשרות להבין באופן בהיר ואינטליגנטי את הארגומנט של סיפורו. המונולוג שלו רצוף טעויות ואי הבנות היוצרות רושם אותנטי ומזעזע של דמותו העלובה. הערות וביטויים כמו "מחנות הקיץ של היהודים", "נולדתי כי לא המציאו את הביצה", מאפשרים הצצה לתוך
נפשו חסרת הבינה והפרימיטיבית של הילד.
דבריו מתאפיינים בגודש, באינטנסיביות ובדרמאטיות גדולה הכובשת כליל את סיגנון המבע ומדגישה את חוסר היציבות של הדובר.
התכונות הבולטות ביותר של מומו לענין הנדון הן כנות וחוסר מהימנות. צירוף זה יוצר פראדוקסאליות בדמות והוא ניכר בעודף בחשיפה העצמית ובו בזמן בחוסר הכרה עצמית.
מומו הוא ילדותי, נבער וחסר ידע באופן בוטה והחברה ממנה הוא סופג מושגים וערכים היא חברה מקולקלת ומשובשת מיסודה. מומו עושה שימוש בביטויים מוזרים המורים על תפישת עולם מעוותת ומופרעת - מופרעות הנובעת כאמור מאובדן זהות ומחוסר אוריינטאציה כלפי מסגרת נורמאלית. מושגיו על החיים, על אהבה, משפחה - מסולפים
לחלוטין. סיפורו משופע במבעים היסקיים וערכיים המהפכים משמעויות.
קיימות שלוש תפיסות מרכזיות בפרסונולוגיה: בהביוריזם, פסיכואנליזה והומניזם.
זיקת הרומן "כל החיים לפניו" לתיאוריה ההומניסטית: ביסוד ההומניזם מונחת התפישה כי האדם מטבעו הוא טוב וראוי להערכה ושהוא נע לקראת הגשמת הפוטנציאל הגלום בו, אם התנאים הסביבתיים נאותים.
תיאוריית המימוש העצמי של מאסלו "SELF ACTUALIZATION" מבוססת על חקר אנשים בריאים ויצירתיים.
ההשראה למושגי היסוד של ההומניזם לקוחה מהפילוסופיה האקזיסטנציאלית.
האקזיסטנציאליזם דוחה את ההשקפה האומרת שהאדם הוא תוצר של גורמים תורשתיים גנטיים או תוצר של השפעה סביבתית ומאמינה שכל אדם יוצר את גורלו. התיאוריה ההומניסטית מדברת על מודל בסיסי של אדם אחראי הבוחר באופן חופשי מבין אפשרויות פתוחות. אדם כזה מצוי בתהליך מתמשך של התהוות, תמיד דינאמי, תמיד משתנה.
השאלה המרכזית לגבי האקזיסטנציאליזם היא עד כמה אדם יכול לחיות חיים אותנטיים. קיום אותנטי דורש יותר ממילוי צרכים ביולוגיים.
מאסלו רואה את תהליך המימוש העצמי כמולד. תהליכים מוטיבציוניים הם בסיס התאוריה שלו. האדם נתפס לפיו כ"חיה בעלת רצון", החותרת למצב של סיפוק מוחלט. מניעי האדם ומשאלותיו הם מולדים כאמור ומאורגנים על-פי סדר היררכי. ההנחה העומדת ביסוד הסכמה היא שצורך נמוך בעל עוצמה ראשונית צריך לבוא לידי סיפוק לפני שאדם
יהיה מודע או מונע לצורך גבוה יותר. הצרכים הפיזיולוגיים עומדים בתחתית הסכמה כצרכים הנמוכים והראשוניים ביותר, אחר-כך הצורך בביטחון, הצורך בשייכות ואהבה, הצורך בהערכה והצורך במימוש עצמי.
מומו מונע בעיקר על-ידי הצורך הראשון והשלישי. נסיון ההשרדות הפיסי מתפעל אותו, התנאים הסביבתיים אליהם נולד ובהם גדל, אילצו אותו בשלב מוקדם בילדות לקיים את עצמו.
גם הצורך בשייכות ובאהבה דומיננטי אצל מומו ומתפעל אותו. השתוקקות לקשרי חיבה, השתוקקות למקום בקבוצת התייחסות, הרעב למגע, לאינטימיות, הצורך להתגבר על ניכור, זרות ובדידות, שנוצרו עקב התמוטטות והתפרקות המסגרת המסורתית של הגרעין המשפחתי: "גברת רוזה הבינה לי, שמשפחה היא דבר חסר משמעות ויש אפילו אנשים
שנוסעים לחופשה ומשאירים את כלביהם קשורים לעצים...וכך כלבים מתים כל שנה, מפני שחסרה להם חיבתם של בני משפחתם", "אדון חמיל, האפשר לחיות ללא אהבה ?" (עמ' 8). הענין חוזר שוב ובאופן מעגלי בסיום הרומן.
למרות היסוד הדטרמיניסטי בחייו והקלעותו-הולדתו אל תוך סביבה מופרעת, הוא אקטיבי, פועל, משנה, יוצר.
האקזיסטנציאליזם שולל את השניות סובייקט - אובייקט, ומדבר על חוויה יסודית מסויימת שמתוארת כ"אימה", אימה הנוצרת מההכרה בקטעיותה וסופיותה של ישות האדם. בהקשר הזה בולט מוטיב הזקנה והסוף בתפיסת העולם של מומו.
בדמותו של מומו ישנם מספר אספקטים אקזיסטנציאליים, אם כי לא ניתן להחיל עליו את התאוריה בשלמותה. התאוריה הקיומית תופשת את האדם במציאותו הסתמית, עצם היות האדם בעולם הוא נתון עובדתי, זוהי היזרקות אל תוך העולם, עובדה הקובעת את תכונת היסוד של ישותו -הדאגה. האדם נמצא תמיד בתהליך של הגשמת אפשרויות, ואפוף
תמיד תחושות החמצה, כאשר האפשרות הסופית שבה תגמר מציאותו, עומדת תמיד לנגד עיניו, מכאן נובעת החרדה מפני המוות: "בגיל הזה אין רחמים, החל מגיל שישים וחמש, שבעים שנה אתה כבר לא מעניין אף אחד" (עמ'126), "לפעמים אני מתיישב מול הראי ומנסה לדמיין לעצמי אך אני אראה אחרי שהחיים יטפלו גם בי, בשביל זה אני מושך
את השפתיים ועושה העוויות" (עמ' 96(.
בפני מומו לא עומדות אפשרויות אלטרנטיביות. מגמתו העיקרית היא הטיפול הנאמן והמסור ברוזה. לפי האקזיסטנציאליזם, גורל האדם הוא טראגי, מומו חווה את הטראגיות הזו ומכיר בה: "הצורה שבה חזר ואמר (ד"ר כץ) "זה חסר תקווה, חסר תקווה" הצחיקה אותי, כאילו שיש משהו הוא לא חסר תקווה".
לפי בנדורה, אנשים אינם נדחפים רק על-ידי כוחות פנימיים או רק על ידי כוחות סביבתיים, ויש להבין התנהגות אנושית במונחים של אינטראקציה דו-כיוונית של השפעות ביהיביוריסטיות, קוגניטיביות וסביבתיות. זהו דטרמיניזם דו-כיווני, משמע: כוחות מולדים וסביבתיים הם סיבות תלויות זו בזו. ושינויים בהתנהגות הם תוצאה של
נסיון ישיר עם נסיבות מחזקות או מענישות הבאות בסמיכות להתנהגות.
כשמומו ניסה לתבוע את אימו שתבוא לבקרו, עשה זאת על-ידי ביום עוויתות של כאבי בטן ועשיית צרכים בכל פינה בבית, ומשלא הושגה מטרתו על-ידי טקטיקה זו, פסק מאותה התנהגות, ויתרה מזאת, חיזוק שלילי של איום הרתיע אותו לגמרי: "אמרה לי גברת רוזה שאם אמשיך אגיע ישר למוסד של לשכת הסעד...אז התחלתי לפחד...לבסוף
הפסקתי כי זה לא הועיל לי ואימי לא באה" (עמ' 10-11(
יצר הארוס מתעצם אצל מומו בסיום כשאין הוא מסוגל להשלים ולתפוש את משמעות מותה של רוזה. הוא מבשם אותה, מפדר, מאפר, צובע ומייפה אותה וישן לידה זמן רב עוד לאחר שגופתה החלה להרקיב.
מושג המוות כולל חמישה אספקטים עיקריים:
א( אי הפיכות המוות. הבנת מושג זה משמעה הכרה באי היכולת לשנות את מהלך החיים הביולוגיים. מומו אינו מכיר באי רוורסביליות זו כלל.
ב( סופיות המוות - תפיסת מצב המוות כהיפוכו של מצב החיים
ג( סיבתיות המוות
ד( הכרחיות המוות - תפישת המוות כתופעה אוניברסאלית
ה( הבנת מושג הזיקנה
ההתרחשות בחדר הדיבוב, התמונות השבות לאחור, המתים החוזרים לחיים, מומו מדמיין את רוזה חוזרת לאחור בזמן ונעשית יותר ויותר יפה. כשרוזה מתה בפועל, מומו מתנהג באותו אופן שבו ארעו ההתרחשויות באולם ההסרטה, ניתן לאמר שזוהי למידה מתוך צפיה (לפי באנדורה),חיקוי ושיחזור הפעולה. "הכל התחיל לחזור לאחור, בעיקר מצא
חן בעיני שהאשה שמתפגרת על המסך נשארת זמן מה מתה כדי לצער אותך, ופתאום מרימה אותה יד בלתי נראית, והיא נסוגה לחיים אמיתיים" (עמ' 86-87(.
המתוודה שרויי בדרך-כלל בהלך רוח מיוחד המקביל לזה של המטופל על ספת הפסיכולוג, אלא ששם הדובר מונחה על-ידי בעל מקצוע האמון על חיפוש והתקרבות לאמת. אצל המתוודה קיימת הנטייה ללכת סחור סחור ולהתרחק משורש בעייתו משום שהוא אינו ער לארגומנט שלו. הארגומנט שלו מוסק על-ידי הקורא על סמך אינטואיציה, על סמך
ידיעות כלליות וחוץ-טקסטואליות שלו ועל סמך הפרספקטיבה האובייקטיבית שלו.
פרק 2:
פרספקטיבה של ילד ב"כל החיים לפניו"
מול פרספקטיבה של מבוגר ב"פקעת הצפעונים"
לואי הוא מתוודה מבוגר, מפוכח, קר רוח, צלול, כל עניין וכל רעיון המוזכרים בכתיבה ברורים לו, הוא משתמש במינוח "ווידוי" ומודע לכל המשתמע ממהותו של ווידוי. בולטת המודעות במעמד הווידוי, וההתייחסות אל הסיטואציה האפית של כתיבת ההתוודות: "חייב אני לכתוב עד שאסיים וידוי זה" (עמ' 12), "אחרי ארבעים שנה מעז
אני סוף סוף להתוודות לפניך" (עמ' 30), "משחיר אני את עצמי למדי בווידוי זה" (עמ' 37(.
לעומתו, מומו הוא מתוודה שמצבו הנפשי מעורער, מבנה אשיותו פגום (מסיבות וגורמים שנדונו בפרק הקודם), עובדה הפוגמת בפכחונו.
מומו מגיע אל אקט הווידוי (מבלי שיהיה מודע לכך) כפועל יוצא ממכלול רגשות כבדים של מועקה ודכדוך (אין לו כאמור חטא מוגדר או ממוקד אלא אך תחושת אשמה סתמית) ומוסר מנולוג של אדם במבוכה קיומית.
לואי הוא מתוודה שהגיע אל אקט הווידוי מתוך הכרה ברורה בחטא ומתוך רצון להביע חרטה, ומוסר מונולוג של אדם המתוודה מדעת ובמוצהר.
השוני בין שני סוגי המתוודים הללו הוא בכושר השכלתני שלהם, מומו נסחף בהשתפכות תמימה, תוך התבטאות בלתי קוהרנטית ובלתי בהירה, בעוד שלואי הוא דמות אינטלקטואל המאופיין בראציונאליות וביכולת ביטוי אינטליגנטית, נהירה ומלאת מודעות עצמית.
שוני חשוב נוסף הוא באופי ההתנהגות, מומו הוא דמות שהתנהגותה והשקפת עולמה הן בילתי נורמאטיביות באופן קיצוני, אישיותו בלתי קונבנציונאלית ומעוותת עד כדי סילוף את אותו מערך נורמות אוניברסאלי. לואי הוא אדם שהתנהגותו נורמאטיבית ותפיסת עולמו נשענת על אמות מוסר מקובלות ומוכרות.
הבדל נוסף, שהוא למעשה הבסיסי, הראשוני והממילאי ביותר, הוא הבדל הגילאים.
מומו הוא ילד, (על כל המשתמע מכך, שיפורט בהמשך) ולואי הוא אדם בוגר.
האפקט החזק והראשון הטבוע בפרספקטיבה של ילד הוא אפקט ההזרה. התייחסות עקומה ופרספקטיבה אמוציונאלית מביאים לעיוותים ולהפיכות של סדרי עולם.
ראיית העולם מבעד לפאריזמה של ילד היא מיוחדת, מרתקת ושונה בכל מקרה, על אחת כמה וכמה, כאשר המדובר בילד "חריג", אשר גדל והתעצב בסביבת גידול לוקה, ששיבשה לחלוטין כל יסוד נורמאלי בראייתו.
דמותו של מומו מקבלת את אפיונה המיוחד באופן כפול, היא גם דמות ילדותית וגם דמות שונה שגבול הנורמאליות שלה נתון בספק.
לדעתי, דווקא היות מומו ילד היא עובדה היוצרת לא רק סלחנות מצד הקורא כלפי השיבוש בקונספציות שלו על החיים, אלא אף אמפאטיה חזקה כלפיו.
תפיסת העולם המיוחדת של מומו הילד, יוצרת אפקט קומי / אירוני, ההזרות יוצרות פערים דיסונאנטיים בין הדפוסים המיוחדים ושונים של הדמות לבין הדפוסים הקונבנציונאליים המחייבים.
מומו לוקח תבניות מגובשות ומובנות, פחות או יותר, של העולם, כמו משפחה, מוות וכד' "מדביק" או שותל בהן אינטרפרטאציות ומאמין בהן בתמימות כמעט כובשת.
מומו הוא מספר כן מאוד אך בלתי מהימן. התכונות שבעקבותיהן נוצרת בספרות בכלל, מסירה בלתי מהימנה ומלאת דיסונאנסים הן: ילדות וחוסר בגרות, חוסר אינטליגנציה, חוסר השכלה, טפשות או בורות. המסירה של מומו היא בלתי מהימנה הן עקב ילדותיותו וחוסר בגרותו, דהיינו גילו הכרונולוגי, והן עקב בורותו שהיא בעצם פועל יוצא
של הגורם הראשון ושל חסך תרבותי.
בות' בספרו "THE RHETORIC OF AIRONY", מדבר על סוגי התנגשויות ודיסונאנסים בטקסט הספרותי. קיימות אי התאמות על רקע עובדות חד משמעיות, או על רקע סתירות וקונפליקטים בתוך היצירה עצמה, או על רקע אמונות ודעות, או על רקע סגנון ורמת הלשון. אי מהימנותו של מומו וכנותו העמוקה נובעות באופן ישיר מהפריזמה ומתפיסת
העולם הילדותיות שלו.
ילד הוא כמעט תמיד כן ובלתי מהימן, מעצם היותו ילד.
אי המהימנות הזו היא רושם או אפקט הנוצר כאשר הקורא האידיאלי מפגיש את עולם המושגים והנורמות שלו עם עולם המספר כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפורו וכל אימת שיש פער, אי התאמה או דיסונאנס במפגש בין שני עולמות.
המערכת הנורמאטיבית הערכית התמאטית המתגלמת ביצירה אינה עולה בקנה אחד עם המערכת הנורמאטיבית של הקורא, אך זה האחרון מספק לדמות המתוודה בכל החיים לפניו למשל, הצדקות, גיבויים ולגיטימאציה שבדרך כלל נותנים לילד.
המספר בווידוי בכלל הוא בעצם מספר-גיבור, ובתור שכזה הוא תבנית מוגבלת מבחינת כושר התפיסה שלו, ההסתכלות פנימה של הנפש, דהיינו, האינטרוספקציה מונעת ממנו להתייחס בשוויון נפש אל פנורמה רחבה של ארועים. האוריינטאציה הזאת מהווה מגבלה בתפיסת התרחשויות בהקשרם הנכון ובתפיסת והבנת קשרי סיבה ותוצאה. ההתעסקות
האינטנסיבית ב"אני" מונעת מאותו "אני" להגביה מעט את המבט מעל לסבך הפרטים בחייו ולתפוש נכונה את הקונטקסט הכללי שסביבו.
סיפורו של מומו רצוף דגרסיות המערערות את הכרונולוגיות שלו. הדגרסיות האלה מעידות בתוכנן ובמיקומן על האופי הילדותי (הן במובן הליטראלי והן במובן הכרונולוגי) של הדובר. רצף הדיבור של מומו אופייני לרצפי הבעה של ילדים, הנוטים מטבע הדברים להיות בלתי עקיבים, קופצניים, מלאים בהסחות דעת, ומשמשים בערבוביה.
מהרגע שהמונולוג קיבל תנופה, הוא מתפתח וחי חיים עצמאיים ומשמש בדיעבד עדות לאופי דוברו.
מומו מדורבן לפתוח בדיבור, סביר להניח שהוא מטופל והטקסט שלו מצוי בקונטקסט של שיחה עם מטפל בסנאטוריום. מהרגע שהחל לדבר, קשה לעצור את השטף הזורם. מומו מתייחס אל שומעיו הנמענים ופונה אליהם ללא הרף: "הדבר הראשוןשאני יכול לספר לכם..." (עמ' 7), "כפי שתיווכחו לדעת, כשנכיר טוב יותר איש את רעהו, אם הדבר בכלל
נראה לכם כדאי" (עמ' 9), "אני מספר לכם זאת כדי למנוע התרגשות בהמשך" (עמ' 33), "אתם מבינים למה אני מתכוון". מומו אינו ממתין לתשובה ממאזיניו, הוא ממשיך וזורם קדימה ואף מנסה לצפות מראש תשובות ותגובות ומוודא מידי פעם: "אתם מבינים למה אני מתכוון ?". יש לציין כי למרות שקיים כאן נמען וקיימת אליו התייחסות
לאורך הטקסט כולו, אין הוא משפיע השפעה ממשית על מהלך הדברים.
בפקעת הצפעונים, בשל העובדה שזהו טקסט שנמצא לאחר מות בעליו, ונמסר כלשונו מפי מוצאו, הרי שאין דרך להתערב בהבעתם. קיים פער של זמן ומקום בין אירוע הכתיבה של המתוודה לבין ארוע המסירה של המתווך, בעל סיפר המסגרת.
מומו הוא דובר דומיננטי מאוד, השבוי בשבי הלך רוחו וומחשבותיו, והדראמאטיות במונולוג בולטת כל-כך עד שהיא כובשת לגמרי את סגנון דיבורו, דבר המתגבר את חוסר היציבות ומצבו המעורער.
המפתח הפסיכולוגי בכל החיים לפניו מתוגבר על-ידי שרשרת של הזרות. הזרות המנומקות על-ידי נקודת תצפית של ילד. ההנמקות שהוא מצמיד מומו מטבע ברייתו כילד בזמן המסירה ועל-פי טופסו הפסיכולוגי הוא בעל ראייה משובשת של עצמו ושל המציאות, ובו בזמן שרו במצב נפשי סוער ומעורער, המביא אותו לביטי מוגבל או מטופש
האופייני לדרכי ההזרה לסוגיה.
מטבעם ילדים הם כנים מאוד. מוגבלות ידיעתו של מומו אינה משפיעה על פוטנציאל הכנות שלו. למדוודה יש יש שילוב מיוחד של כנות חסרת מהימנות. צירוף היוצר פראדוקסאליות בדמותו: יש עודף וגודש בחשיפה עצמית אך יחד עם זאת חוסר הכרה עצמית.
לואי מצהיר על חטאו, מכאן מוסקת ידיעת אשמתו, אך הוא אינו ער ומודע לגודל ולעוצמת הקפו ומשמעותו של החטא. כינותו מלאה, הוא מספר על העינויים האכזריים בהם עינה את משפחתו, ועל מעשים שעשה כדי למרר ולאמלל את חייהם. על חטאים גדולים יותר כמו יחסו לאימו ואל מרינט.
לואי משתמש בכנותו כבמכשיר ענישה. הוא נוקם באשתו, שלגרסתו התכחשה לו משך כל נישואיהם, הוא מחייבה לשמוע את דברו: "שב אני וקורא שורות אלה, שכתבתין אמש כבהזיית קדחת. כיצד יכולתי להיסחף בסערת חימה זו ? שוב אין זה מכתב אלא יומן, שהפסקתיו ושוב המשכתיו ...ומהו שרציתי, אם לא לגלות לך את כל ליבי, להכריחך
שתראיני עדלמעמקי? זה שלושים שנה איני בעינייך אלא מכשיר לחלוקת שטרות בני אלף פראנק..." (עמ' 24), "אחרי ארבעים שנה מעז אני סוף סוף להתוודות בפניך על כך, ושוב לא יערב לך נצחונך לכשתקראי מכתב זה"(עמ' 30(.
החומרים המשמשים את לואי בווידויו הם חומרים טעונים, בוגרים, בעיות נשואים ונקמנות אישית בתוך המשפחה.
סיכום
החומרים הבונים את דמותו של מומו מעוררים בקורא רגשות חיוביים כלפיו, למרות שבתהליך הקריאה חווה הקורא מפגשים עם עמדות וידיעות המנוגדות לעולם הקונבנציונאלי שלו. מפגשים אילה יוצרים דיסונאנסים וגורמים לקורא לנסות להציב כותרות אלטרנטיביות לדמות המספר והשונות מכותרת "הנורמאלי, הבוגר, האינטליגנטי.
הילדותיות של מומו גובלת באינפנטיליות פרימיטיבית. הוא בור ועם הארץ אך רגישותו גבוהה.
הביטויים בהם הוא משתמש מביעים שיבוש חמור בתפיסת העולם. סיפורו גדוש מבעים הסקיים וערכיים, אשר ברור כי באופן נורמאלי אי אפשר להתייחס אליהם במובן הליטראלי שלהם: "לאנשים, חשובים החיים יותר מכל דבר אחר, וזה די משונה, כשחושבים על כל הדברים שיש בעולם" (עמ'40), "אבל אני לא כל-כך נמשך להיות מאושר, כי אני
מעדיף לחיות. איזו טינופת רצינית, איזו חתיכת גועל הוא האושר הזה, וצריך להעניש אותו. אין לנו אותה השקפה, לי ולו ואני לגמרי מצפצף עליו... בכל מה שקשור לאושר צריכים להיות חוקים, שלא יתנו למפלצת הזו להשתולל" (64(.
לדעתי, עובדת היותו של מומו ילד, בצירוף העובדה שהוא אינו מתוודה טיפוסי החושף חטא, יוצרת אמפאטיה חזקה כלפיו, סלחנות, הבנה, חמלה ואהדה. גם אם היה חוטא, הרי שהגיל מכפר על חטאי ילדות, הם במובן מסויים לגיטימיים, בלתי רציניים (כל עוד הם נותרים ברמה של גניבות, שקרים, מכות, תעלולים).
ביבליוגרפיה
1. אבן, יוסף, 1980 הדמות בסיפורת, ספרית הפועלים.

2. אבן, יוסף, 1971. "התיאוריה של הדמות בספורת" מעמדה, תפקידה ביצירה ודרכי בנייתה בספורת. הספרות ג', מס' 10, 1-30.
3. צ'אטמן, סיימור, 1972. "ביקורת התיאוריה של הדמות בסטרוקטוראליזם הצרפתי". ספרות ג' 3-4, אונ' ת"א, ע'534-545.
4. שלומית, רימון-קינן, 1984. הפואטיקה של הסיפורת בימינו ספריית הפועלים.
5. חנה נווה,1988 , סיפורת הווידוי, הוצ' פפירוס תל אביב.
יצירות ספרות
1. אז'אר, אמיל, 1976. כל החיים לפניו, סל"ע, עם עובד, ת"א. תרגום: א' ענבר.
2. מוריאק, פרנסואה, 1960. פקעת הצפעונים, סל"ע עם עובד, ת"א.
תרגום: ח' חסון.

תגים:

אטמן · פסיכופאתולוגיה · פסיכולוגיה · פסיכואנליזה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הדמויות בספרות הוידוי לפי פורסטר ואז'אר ומוריאק", סמינריון אודות "הדמויות בספרות הוידוי לפי פורסטר ואז'אר ומוריאק" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.